כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ד (כלל מג) דינא דגרמי
[א.] גרסי' בב"ק דף ק' ריש לקיש אחוי לי' דינרא לר' אלעזר אמר ממליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנ'. א"ל מאי למימרא דאי משתכח בישא בעינא לאחלופי לך והא את הוא דאמ' ר' מאיר דאין דינא דגרמי מאי לאו ר"מ ולא ס"ל כוותי' א"ל ר"מ וס"ל כוותי' הי ר"מ וכו' אלא הא ר"מ דתנן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו ה"ז קידש וחייב באחריותו. התם נמי קעביד בידים. אלא הא ר"מ דתניא מחיצת הכרם שנפרצ' אומ' לו גדור נתייאש ממנו ולא גדרה קידש וחייב באחריותו. כתבו תוס' צ"ע לרבנן מאי שנא דפטרי בשורף שטריו מטימא הטהור וכהנים שפגלו דלא חשיב דינא דגרמי דמה לי אם גורם ההפסד ע"י ששורף שטרות או ע"י דבורו וצ"ל דדבור חשיב כמעשה והוי מזיק בגוף הממון בידי' אבל בשורף וכו' אינו נוגע בגוף הממון וניירא בעלמא קלאי מיני' ואינו אלא גרם בעלמא עכ"ל. עוד כתבו וא"ת מאן תנא דפליג אר"מ בדינא דגרמי דר' יוסי ור"ש לא פליגי אלא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורבנן דפליגי אר"ש בדב' הגורם וכו' ליכא למימ' דיש חילוקים כדפרישית במרובה (מ"א) וי"ל דהאי תנא דפרק המניח (ל"ג) דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי פליג אר"מ דמשמע דיש לפטור יותר בשורף שטרות מבשחטו ולמאן דדאין דינא דגרמי אמר לעיל דמגביה ביה דמי שטרי מעליא עכ"ל:
[ב.] בב"ק דף נ"ד ד"ה חמור כתבו תוס' דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן כדמוכח בהכונס (ס"ב דמבעי' ליה אי עשו תקנת נגזל במסור (דמשתבע הנמסר ושקיל כמו נגזל) או לא). ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא עשו כמו בנגזל עכ"ל. ובדף ס"ב ע"ב ד"ה יצאו שטרות כתבו תוס' למה לי למעט שטרות מכפל הא אפי' אבדו בידים למאן דלא דאין דינא דגרמי לא משלם קרן ואפי' מאן דדאין אינו אלא מדרבנן. וי"ל כיון דאי איתא לשטר בעין חייב להחזיר ס"ד כשמחזיר מחזיר הכפל עמו קמ"ל עכ"ל. ובשבועות דף ל"ז ע"ב ממעטינן שטרות מקרבן שבועת הפקדון מכלל ופרט וכלל. כתבו תוס' אפי' מאן דלא דאין דינא דגרמי ופטר שורף שטרות מ"מ כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה"ה דכי כפר חייב. ומיהו לבסוף דמסיק הש"ס דלענין השבה דוקא פליגי אי אומ' כשנשתנו הרי שלך לפניך (היינו שגזל קרקע ושטפה נהר דסבר ר' אליעזר חייב להעמיד לו שדה אחר ורבנן סברי שאו' לו הרי שלך לפניך) קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפי' שרפן פטור כ"ש נשתנו. וצ"ל דסבר כר"מ דדאין דינא דגרמי. אי נמי פטרינן היינו כי קלנהו באתרייהו אבל נטלו ושרפו חייב עכ"ל: [ג.] בב"ק דף צ"ח אמר רבה השורף שטרו של חברו פטור דא"ל ניירא קלאי מינך. מתקיף לה רמי בר חמ' היכי דמי אי דאיכ' סהדי דידעי מאי הוי בשטר' לכתבו לי' שטרא מעליא ואי דליכ' סהדי אנן מנא ידעינן (מאי הוי כתיב בי' ומאי בעי למיתבי' ולא איצטריך לי' למימר דפטור) אמר רבא תהא במאמינו. אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא (שהרי גרמו להפסיד) ומאן דלא דאין דד"ג מגבי בי' דמי ניירא בעלמ'. הוי עובדא וכפי' רפרם לרב אשי ואגבי' בי' כי כשורא לצלמי (ששרף שטר חברו בילדותו) (וע' בכתוב' דף פ"ו שפירש בענין אחר): [ד.] בב"ק דף קי"ז ע"ב ההוא דאחוי (לאנס כותי) אמטכסא דר' אבא יתיב ר' אבוה ור' חנינא ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו סבור לחיובי' מהא דתנן דן את הדין וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו א"ל ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד. אמרי לי' זיל לגבי' דר' שמעון בן אליקום ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי אזל לגבייהו חייבי' ממתני' דקתני אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואוקמינ' דאחוי אחוי. ובדף קי"ו נמי חייבי' רב נחמן להאי גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלות'. וכתבו תוס' לעיל. דטעמ' משום דינא דגרמי. אבל תוס' ב"ק דף ה' כתבו מסור ומפגל אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי מחייב משום קנס. (וע' ש"כ סי' שפ"ו דהקשה על תוס' הא מסוף פרק הכונס מוכח דלמאן דלא דאין דינא דגרמי לא דיינינן מסירה):
[ה.] כתובו' דף פ"ו המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטר' מעליא (כל החוב שבתוכו). הוי עובדא ואכפי' רפרם לרב אשי ואגבי בי' כי כשורא לצלמא (שבא הדין לפני רב אשי וסבבו והקיפו בראיות ואגבי' מדינא דגרמי). כתבו תוס' כ' רבינו יצחק דלא מחייב מדינא דגרמי אלא לשלם הממון שנתן בעד השטר ולא כל דמי השער שכתוב בו. ואין נראה לרשב"א עכ"ל:
[ו.] בכורו' דף כ"ח ע"ב מתני' דן את הדין זיכה את החייב וכו' טימא את הטהור וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם הי' מומחה לב"ד פטור. גמ'] לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי אמר ר' אילעא אמר רב כגון שנשא ונתן ביד. כתבו תוס' תימא למה לא דייק הכי ברישא דקתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו דההיא כר"מ אתי' דלא מתוקמ' בנשא ונתן דהא נשחט על פיו קתני. ובהגוזל לא משכח התם משנה דדאין דינ' דגרמי אלא מבריית' דמחיצת הכרם הוי לי' לאתוי מהך עכ"ל. וכ' הרי"ף בסנהדרין דף פ"ד הא דמשני והוא שנשא ונתן ביד דברי הכל הוא אפי' לר"מ דכי אית לי' לר"מ דינ' דגרמי בדינ' דנזקין היא דאית לי' הכי אבל גבי דיינ' ל"ל האי סבר' דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם. ועוד אי משום דד"ג מחייבת לי' אפי' טעה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזור לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממון של זה שיאבד לדבריו יהא חייב וכו' וכי מפני שטעה בדבר משנה יהא נשכר ועוד דהא רב חסדא נמי אוקמי' למתני' בנשא ונתן ולא לדחויי מדר"מ קא בעי אלא בסברא דקושט' קא מוקים לה למתניתין עכ"ל. ורא"ש שם חלק עליו דלר"מ אע"פ שלא נשא ונתן חייב משום דינא דגרמי: (ז.] בב"ב דף כ"ב ע"ב אמר רב טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור (ואפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור לגרום) כתבו תוס' משמע דגרמא בנזקין פטור וכן משמע בדוכתי טובא ויש ליתן טעם מ"ש כל הני מדינא דגרמי וחילק רבינו יצחק דד"ג חייב היינו שעושה בעצמו היזק לממון חברו. ועוד חילק דדינא דגרמי היכא דבשעת מעשה בא ההיזק. ולריצב"א נראה דד"ג הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל ההיזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו וכו' והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר וכו' ואפשר דמחייב ר"מ אפי' שוגג דקניס שוגג אטו מזיד עכ"ל. [ורי"ף סוף הכונס גבי לבה ולבתה הרוח כתב כל גרמא בנזקין פטור נרא' דמחלק נמי בין גרמי לגרמא] ורא"ש ב"ק דף צ"ח כתב וז"ל ועתה יש ג' חילוקים במאבד ממון חברו בגרמא האחד בדבר הגורם שנחלקו ר"ש ורבנן והוא דבר שמעיקרו ממון ואינו שוה ממון לאדם אחר אלא לזה כגון קדשים שחייב באחריותן וגזל חמץ וכו' וכיוצא והלכה כרבנן. והשני הוא גרמא בנזקי' ופטור לכ"ע דבפרק לא יחפור גבי מרחיקין את הסולם פריך והא גרמא בנזקין הוא. וכן ב"ק (כ"ו) איתא זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן פטור וכו' וכן רבים והשלישי דינא דגרמי דפליגי בהו ר"מ ורבנן. וההיא דתני לעיל (ל"ג) שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין שחטו ונתנו במתנ' מה שעשה עשוי ואמר עלה ר"ה ברי' דר"י זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ומוכח לעיל דכ"ש שורף שטרות דפטור היינו כרבנן והלכה כר"מ דמחייב בדינא דגרמי כגון ההוא דהמסכך גפנו וכו' ומחיצת הכרם וכו' ודן את הדין דמחייב ר"מ אפי' לא נשא ונתן ביד ומראה דינר לשולחני. שורף שטרות ומוכר שטר חוב ומחלו. ואחוי אחוי. והיכא דהוא עצמו עושה היזק לממון חברו וברי היזק' הוא הנקרא דינא דגרמי. שורף שטר או מוחל הוא בעצמו מזיק ממון חברו ומראה דינר במה שאומ' לו שהוא טוב הוא מזיקו וכן דאחוי שהראה לכותי ממון חברו וברי היזקא דודאי אין מרחמין עליו כתוא מכמר וכן נתיאש ולא גדרה דכיון דמערב שלו בשל חברו הוי כעושה מעשה בשל חברו. וכן דן את הדין וכו' ומצוה ליתן הנבלה לכלבים הוי כעושה מעשה. אבל ההיא דשיסה את הכלב לא ברי היזקא והמסלק כרים וכסתות לא עשה מעשה בגוף הממון. ושולח בעירה ביד חש"ו הוא אינו עושה מעשה אלא החרש. ופורץ גדר בפני בהמת חברו ממילא נפקא וכו' ועוד יש לחלק היכא דבשעת מעשה נעשה ההיזק נקרא דד"ג כגון שורף או מוחל שטר ומראה דינר מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו. ומסור בעידנ' דאחוי כמאן דקליי' דמי. נתיאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינה אסו' עד שיוסיף מאתים וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק אבל כל הני לא בא ההיזק מיד וכו' והא דפריך גיטין (נ"ג) למ"ד היזק שאינו ניכר וכו' מהעושה מלאכה במי חטאת וכו' דפטור מדיני אדם ומשני היינו טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והוי גרמא ופטור היינו כרבנן דל"ל דד"ג אבל לר"מ מחייב בדיני אדם וכו': [השמטה] (כתב הרמב"ן בדיני דגרמי שלו) דעדים שכבשו עדותן פטורין מדיני אדם הטעם לפי שאין חייבין להגיד אלא מחמת השבת אבידה ודד"ג לא שייך אלא היכא דעשה היזק במעשה או בדבור אבל מי שאינו רוצה להשיב אריד' לית ביה משום מזיק: [עד כאן השמטה]:
[פסק]:
[ח.] כתב הרמב"ם פ"ז מחובל כל הגורם להזי ממון חברו חייב לשלם וכו' כשאר המזיקין אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד הזורק כלי שלו מגג ע"ג כרים ובא אחר וקדם וסלק הכרים ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאלו שברו וכו'. כתב הראב"ד הרב פסק כן משום דינא דגרמי ואין הכל מודים לו לפי שלא עשה בכלי מעשה עכ"ל. (עיין ב"ק דף כ"ו ע"ב). ובהלכה ט' כתב הרמב"ם השורף שטרו של חברו חייב לשלם כל מה שכתב בשטר וכו' וכן מכר שטר ומחלו נתחייב לשלם כל מה שכתוב בשטר שהרי גרם לאבר השטר והרי הוא כמו ששרפו. וכן העוש' עבדו אפותיקו לב"ח ושחרר חייב המשחרר לב"ח שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו. כתב הראב"ד והרב אינו פוסק כן וכו' דקי"ל כרבנן דפליגי על רשב"ג דלא דמי לשורף שטר דהתם בדחבריה קא עביד והכא בדנפשיה קעביד עכ"ל. ובפ"ח כתב הרמב"ם המוסר ממון חברו בידי אנס חייב לשלם וכו' ואם מת גובה מיורשיו כשאר כל המזיקין. כ' ה"ה ב"ק קי"ו משמע דדינא הוא מסור ולא קנסא. וכ"כ רב האי ורמב"ן ורשב"א עכ"ל:
[ט.] ובפ"ו מסנהדרין כתב כל דיין שדן דיני ממונות וטעה וכו' ובדברים הגלוים כגון דינין מפורשין וכו' חוזר הדין וכו' ואם א"א להחזיר וכו' או שטימא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים ה"ז פטור מלשלם אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק טעה בשקול הדעת וכו' אם הי' מומחה ונטל רשות מריש גלותא או וכו' אבל קבלו אותו בעלי דינין הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם א"א להחזיר פטור מלשלם. הי' הטועה מומחה ולא נטל רשות וכו' או שלא הי' מומחה אבל קבלו אותו וכו' וטעה בשקול הדעת אם נשא ונתן ביד מה שעש' עשוי וישלם מביתו אם לא נשא ונתן יחזור הדין ואם א"א להחזיר ישלם. אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אף על פי שנטל רשות וכו' אינו בכלל הדיינין ואינו דינו דין וכל אחד אם רצה חוזר ואם טעה ונשא ונתן חייב לשלם מביתו ויחזור ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם אין לו להחזיר או שטימא או שמאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא:
[י.] ובש"ע ח"מ סי' שפ"ו מסיק הש"ך דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן כדעת הריצב"א. ודלא כדעת הרמב"ן דמסיק בקונטרס דינא דגרמי דהוי דאורייתא. אך הקשה לפי דעת ריצב"א דקנסא הוא איך ילפינן מיניה ותירץ דקי"ל כרב דמקנסא ילפינן ודלא כשמואל (אמנם רמב"ן פסק כשמואל). עוד כתב הש"ך דלדעת רמב"ם ורש"י גרמי וגרמא הכל אחד כמו שמוכח מהרבה מקומות ברש"י וכל הני דמצינו בגמרא דפטרי גרמא היינו למאן דלא דאין דינא דגרמי. ובח"מ סי' ס"ו סעיף ל"ד פסק המחבר שאם מחל ש"ח ומת ישלמו יורשיו כתב הש"ך היינו לדעת מי שאומ' דינא דגרמי דינא הוא אבל כפי שהכרעתי כבר כריצב"א דקנסא הוא לא קנסו בנו אחריו כמו כל קנס. ע"ש. ובסי' שכ"ח ס"ג פסק המחבר כרמב"ם גבי מסור דחייבין יורשין לשלם. ורמ"א כתב בשם מרדכי דפטורים אא"כ עמד אביהן בדין ומת (כיון דנתחייבו נכסים). וכ' הש"ך דמחבר סובר דדינא הוא ורמ"א סובר דקנסא. ובסי' שפ"ו פסק המחבר כרמב"ם דאין חילוק בין גרמי לגרמא. ורמ"א כתב חילוקים דגרמי וגרמא. ועוד כתב רמ"א בשם נ"י ב"ק פרק הפרה (ושם איתא שכ' הרא"ה בשם רבו) דוקא באדם חייב דד"ג אבל בבהמה לכ"ע פטור. וש"ך שם תמה על הרא"ה דכתב משם רבו כך והלא רבו הוא רמב"ן. ורמב"ן מסיק בדיני דגרמי שלו דחייב וצ"ע. וע' שם סי' שפ"ו כל דינא דגרמי ובש"ך שהאריך. כתב אספ"ז ב"מ דף נ"ז גבי הא דאמרינן ש"ח אינו נשבע וכו' איכא דאמרי דאינו נשבע אבל אם הודה או שבאו עדים שפשע חייב לשלם ומזיק הוא היא ודעת הרמב"ם וקרובים דברי רש"י לדעת זו שכ' אינו נשבע שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהם. ואחרים אומרים שאם פשע נמי פטור וכו' וזהו הראוי לסמוך עליו ואף על גב דדיינינן השת' דינא דגרמי ה"מ מזיק אבל שומר שלא שמר אפי' כדרך השומרי' כלומר שפשע בשמירתו לא מחייב שהתורה פטרתו. הרמב"ן עכ"ל:
[יא.] בש"ע ח"מ סי' כ"ט כתב המחבר עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמן וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן (תשובת הרא"ש כלל נ"ה). וכ"כ עוד בסי' ל"ח. וכ' הש"ך וז"ל הרמב"ן בדיני גרמי שלו שנים שהעידו עדות שקר והפסיד חברו על ידן ואי אפשר להוציא מידו כגון אינו ישראל או אלם או הודו הם והוא לא הודה חייבין לשלם שהרי גרמו לאבד ממונו של זה והא דגרסי' במסכת מכות אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו והוינן בה ואוקמה רבא באומ' עדות שקר העדנו ואקשינן עליה כל כמיניה כיון שהגיד וכו' לאו מכלל דלא משלם דאף על פי שאינו חוזר ומגיד שבטל עדותו אפשר לו שיתחייב לשלם אלא הכי קא קשיא ליה כיון שעדותן קיימת למה אתה קורא אותו עד זומם עכ"ל רמב"ן. וכ' הש"ך דדין זה הוא מוסכם ולא כמ"ש האחרונים דהא דכ' הטור בשם ר"ח אם אמרו שקר העדנו לא מבעיא שאין משלמין ע"פ עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה וכו' פליג אהאי דינא. דזה אינו אלא דר"ח מיירי דעדיין לא שילם ע"פ עדותן וקס"ד שישלמו ע"פ עצמן משום קנסא דמה לי שניזומו מפי עדים או מפי עצמן אלא אין משלמין ע"פ עצמן וכולי אבל אם כבר שילם זה ע"פ עדותן בודאי חייבין לשלם משום דינא דגרמי עיין שם שהאריך. עיין סי' ל"ב וסי' מ"ו סעיף ל"ז דעדים שאמרו אנוסים או פסולין היו אף על פי שאינן נאמנין לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנין וחייבין לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתן: