כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ד (כלל מב) דבר הגורם לממון כממון דמי
[א.] בב"ק דף ע"ד ע"ב מתני' ר' שמעון אומ' קדשים שחייב באחריותן משלם ארבע' וחמשה שאין חייב באחריותן פטור וקאמ' בגמ' דר"ש קאי על הא דגונב הקדש מבית הבעלים פטו' מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש על זה אמר ר"ש קדשים שחייב באחריות' חייב דקרינן בי' וגונב מבית האיש (דדבר הגורם לממון כממון דמי):
[ב.] בב"ק דף ע"א תניא גנב וטבח בשבת וכו' גנב שור הנסקל וטבחו משלם ד"וה דברי ר"מ וחכמי' פוטרין. שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמרי' קטבח אמר רבא הב"ע כגון שמסרו לשומ' והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמ' דינו בבית שומר ור"מ סבר לה כר' יעקב דאמ' אף משנגמ' דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר (נמצאת אע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא דכל זמן שהיא קיים שומר פוטר את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו) וסבר לה כר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון דמי דתנן רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא דבר הגורם לממון כממון. כתבו תוס' תימא למה לי' למימ' דסבר כר"ש לימא דר"מ לטעמי' דד אין דינא דגרמי דכ"ש דחייב בגורם לממון דהא אמר לקמן (צ"ח) אימר דאמ' ר"ש דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקר וכו' כגון שורף שטרותיו מי שמעת לי' א"כ ר"מ דמחייב בשורף שטרות כ"ש דמחייב בדבר הגורם. וי"ל דאיכא נמי סברא למימ' איפכא דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטר וכיוצא שראוי השטר לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב ר"מ להכי קאמ' דס"ל כר"ש. וי"מ דלהכי קאמ' דס"ל כר"ש משום דר"ש קאמ' בהדיא דחייב ד"וה בדב' הגורם לממון אבל ממאי דמחייב ר"מ בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ד"וה בדבר הגורם. וריב"א מפ' דבדינא דגרמי לא מחייב ר"מ אלא מדרבנן כדמוכח בהכונס דף ס"ב עכ"ל:
[ג.] בב"ק דף צ"ח אמר רבה השורף שטרותיו של חברו פטור דא"ל ניירא קלאי מינך וכו' אמר רב דימי בר חנינא הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן היא לר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון מחייב לרבנן דאמרי לאו כממון לא מחייב. מתקיף לה ר"ה ברי' דר' יהושע אימר דשמעת לי' לר"ש וכו' כממון דמי בדבר שעיקרו ממון כדרבה דאמ' רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושרפו במועד פטו' שהכל מצווין עליו לבערו. לאח' הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן לר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון דמי חייב (האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם דדב' הגורם לממון הוא דאם הי' בעין הי' מחזירו גזלן לבעליו ופטו' דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומ' לו הרי שלך לפניך ובחמץ בפסח היא דאמרי' הכי משום דעיקרו כלו' בתחלתו ממון הוי ועכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום גורם לממון הוא אבל בשטרי דמעולם לא היה גופו ממון מי שמעת ליה) בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן:
[ד.] בב"ב דף צ"ד אמר רבה בורר צרור מתוך גרנו של חברו נותן לו דמי חטין (דהיזק בידים הוא שאותן צרורות היו לו שוין כמו חטין ואי נמי לא חשיב היזק גמור והם גופן אינן שוין כלום לחייב מיהא משום דינא דגרמי כגון שורף שטרו של חברו דבההיא שעתא גזל לי' מיד ממונו אע"פ שאינו ניכר דהא פסקינן הלכתא כר"מ דדאין דינא דגרמי וכ"כ הרא"ש). וכתבו תוס' בשם ריב"ם פי' דהיינו כר"ש דדבר הגורם כממון ולר"י נראה דאתי אפי' כרבנן דהתם ודאי לאו כממון דמי שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזלן ליפטר בו אבל הכא הוי כאלו גזל חטין עצמן שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין ולא דמי לשורף שטרות חברו דהתם ניירא קלאי מיני' ולא את החוב עכ"ל:
[ה.] שבועות דף ל"ב תניא משביע עד אחד פטו' (מקרבן שבועה) ור"א בר"ש מחייב. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' לאו כממון (ועד אחד גורם לממון הוא שאלו העיד הי' מחייבו שבוע' ורוב בני אדם אינן נשבעין לשקר והי' משלם) ור' אלעזר בר"ש סבר כממון דמי:
[ו.] פסחים דף ה' אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן אינו ישראל ת"ל לא ימצא. הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עלי' אחריות כי הא דאמ' להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מרשותיכו כיון דאלו מגנב ואלו מתביד ברשותיכו קאי ובעי' לשלומי כדילכון דמי ואסו' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי (הא דאמרי' דמשום אחריות אסור) אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימ' שאני הכא דאמ' לא ימצא. איכא דאמרי הניחא לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון היינו דאצטריך לא ימצא אלא לר"ש דאמ' כממון לא ימצא למה לי (לרבוי דחמץ של אינו ישראל ברשות ישראל באחריות צריך לבער הא בכל התורה כממון דמי) איצטריך סד"א הואיל וכי איתא הדר בעינא לאו ברשותי' קאי קמ"ל (וכי אמר ר"ש לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריות כיון דזה חייב באחריותן רעהו קרינא בי' דהא גרם לו להתחייב ממון):
[השמטה] כתב אספ"ז ב"מ דף ל"ד (אהא דאמרי' נעש' כאומ' לו לכשתגנב וכו') פי' אומדן דעת הוא דניחא ליה דליקני כפילא מיהו קשיא הכא מדאמרינן דבעל הבהמה מקני ליה כפילא לשומ' אלמא לשומ' לא קרינן ביה מבית האיש א"כ לבעלים אמאי משלם והא הו"ל כגונב אחר הגנב דלא משלם לא לבעלים ולא לגנב. וניחא לן שאני אומ' דפקדון דכל היכ' דאיתא ברשותא דמריה איתא ומבית הבעלים קרינן בי'. והשת' קשיא ליה לר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון כיון דשומ' חייב באחריות' ליחשביה כבעלים ואיכא למימ' דלא דמי חיוב שמירה לאחריות' דבהמה משום דבשמירה איכא אנפי דלא מחייב ואחריות בכל אנפי מחייב עלה הראב"ד עכ"ל. וק' לי אם כן מאי פריך הש"ס פסחים דף ו' אלא למ"ד כממון לא ימצא למה לי הא איכא חלוק בין הא דר"ש להאי דשומר כנ"ל צ"ע]: [ע"כ השמטה: ]:
[פסק]:
[ז.] בפ"ב מגנבה כתב הרמב"ם הגונב קדשים מבית בעלים בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שבעלים חייב באחריותן פטו' מן הכפל ומן ד"וה שנא' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. (כתב לח"מ כאן כתב רבינו קרא דוגונב וכו' ולמעלה כתב גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן שנא' ונתן שנים לרעהו ולא להקדש מזה למדתי תירוץ לקושית תוס' ריש מרובה שהקשו תרי קראי ל"ל ולרבינו ניחא דאי מחדא הוי אמינא דוקא קדשים שאינו חייב באחריות אבל כשחייב באחריות מקרי רעהו כסברת ר"ש קמ"ל מיעוטא מבית האיש אפי' שחייב באחריותן). ובפ"י משבועות כתב הרמב"ם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. וע' בפ' י"ח ממכירה שפסק דבורר צרור וכו' נותן לו דמי חטין (והיינו או משום דינא דגרמי או כמ"ש תוס' בשם ר"י):
[ח.] ובח"מ סי' שפ"ו ס"ק י' מביא הש"כ דעת בעה"ת וגם הראב"ד בתשו' דפסק דבר הגורם לממון כממון וגם דינא דגרמי עם גורם לממון חדא מלתא. ועוד כתב בשם רמב"ן גזל חמץ ועבר עליו הפסח שהי' יכול להחזירו לנגזל ובא אחר ושרפו חייב לשלם מדינא דגרמי שהרי גרם להפסיד ממון מכיסו. וכ' מהרש"ל לא ידעתי על מי סמך שחולק על הסוגיא שאמר דתליא בפלוגתא דר"ש ורבנן וכיון דקי"ל כרבנן פטור וכתב הש"כ דרמב"ן סובר כתירוץ יש מפרשים שמביאו תוס' (ב"ק דף ע"א ע"ב) וא"כ רמב"ן פסק לסוגיא דמרובה ודפ' אלו נערות דהוא סתם הש"ס ולא כדברי רבה דאמ' באנו למחלוקת וכו':
[ט.] כתב הט"ז א"ח סי' ת"מ על הא דכ' הרא"ש בשם רבינו יונה פ"ק דפסחים דלעולם (החמץ) ברשות המפקיד וחייב לבערו מן התור' כדאמרי' ב"ק (ע"ו) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. והרא"ש תמה על ראייתו. ועוד קשה ממכילתא דתני בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של אינו ישראל ברשות ישראל שהוא בביתו ואין יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות האינו ישראל שהוא שלו ואינו ברשותו עכ"ל. ומתרץ הט"ז על זה האופן דהא אמרי' בפסחים למ"ד גורם כממון שפיר אם הוא באחריות ישראל חייב אלא אי לאו כממון מא"ל ומשני שאני הכא דאמ' לא ימצא. לפי זה למ"ד לאו כממון הא דאמ' הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן דזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית האינו ישראל נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית האינו ישראל אלא שהחמץ של אינו ישראל והאחריות של ישראל משא"כ אם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית אינו ישראל אסו' אבל למ"ד גורם כממון דמי אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו של ישראל בבית אינו ישראל פטו'. ושפיר פסק ר' יונה לחייב המפקיד כי הוא פסק לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא פסק כמ"ד כממון דמי. ולזה מביא ר"י ראיה מוגונב וכו' והיינו שקי"ל לאו כממון דהא אמרי' מבית האיש וכו' ואפי' הוא באחריות המקדיש פטו' הגנב מכפל דהוי גונב הקדש ואי כממון דמי לחייב הגנב וכו' עכ"ל:
[י.] רשב"א בחדושיו שבועות דף ל"ב כתב קשיא לי דהא מתני' דהכא אתיא כרבנן דר"א בר"ש ובודאי קי"ל כרבנן וכסתם מתני' אם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהא קי"ל דינא דגרמי וכל דאית ליה דינא דגרמי אית ליה דבר הגורם לממו' כממון דמי ולא היא דהכא שאני דלא חייבי' תורה אלא בכפיר' שמאבד ממון ממש מחמת כפירתו כדאמרינן לעיל אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב. אף אנו נאמר לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אבל גורם לא אמרי' לדעת רבנן וקי"ל כוותייהו אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן ליה כנ"ל ועיקר עכ"ל: