כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ד (כלל מא) דבר שיש לו מתירין
[א.] נדרים דף נ"ז ע"ב תניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש (טבל יש לו מתירין שמתקנו וניתר ומעשר והקדש ע"י פדייה וחדש עומר מתירו) לא נתנו בהם חכמים שיעור אפי' באלף לא בטיל דהא אפשר להו בתקנתא (וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה תרומות מעשר וחלה וערלה וכלאי כרם נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כ"ש במינה (שאם נתערב סאה של חיטין שביעית באלף של היתר אינה בטלה) אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור (שיהא שביעית אוסרת במינה בכ"ש אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כ"ש אותו כ"ש מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור למוצאי שביעית) (ור"ן כתב כיון שיכול לאכלו קודם ביעור הוי כדשיל"מ אבל לאכילה בנותן טעם (אם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייב בביעור ולא ביערן דהשתא קיימא באיסור אכילה בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל) (ורא"ש במסכת' שביעית פ"ו משנה ג' הביא בשם הירושלמי לשון הברייתא כך כלל אמר ר"ש משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון וכו' לא נתנו חכמים שיעור אלא מין במינו בב"ש ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין בין במינן ובין שלא במינן בנ"ט). כתב ריטב"א בבבא מציעא דף נ"ג מסוגי' דנדרים (נ"ז) מוכח דתרומה לא הוי דבר שיש לו מתירין ובזבחים (ע"ד) אמרי' ואיצטריך דר"ל ודר"נ דאי מדר"נ הוי אמינא שאין לו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא ופי' רש"י יש לו מתירין ימכרנו לכהן וי"ל דהתם ה"ק יש לו מתירין דראוי' לכהן ולאו דוקא יש לו מתירין והיינו דקאמר אבל תרומה דשיל"מ לכהן אימא לא בטנה קמ"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל עכ"ל (וכפי דבריו מתורץ קושית מהרלב"ח על האוסרין דשיל"מ נפל אחד לים דהא מסוגי' דזבחים מוכח אפי' דשיל"מ מהני נפל וכפי מה שכ' ריטב"א לא ק' מידי. שער המלך פט"ו ממאכלות). עוד כתב הריטב"א בב"מ דף נ"ג (הובא באספ"ז לב"מ) למה נקט במסכת ע"ז בטבל דלא בטל משום דהיתרו כך איסורו תיפוק לי' דהוי דשיל"מ וי"ל כי היכי דתיתי אפי' כרבנן דפליגי עלי' דר"ש וסברי דשיל"מ בטל עכ"ל. וכן מצאתי ברמב"ן דרבנן דהכא פליגי אר"ש וסברי דשיל"מ בטל. וז"ל רמב"ן במלחמות פרק כל שעה גבי הא דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור פי' במשהו והטעם משום דהוי דשיל"מ וגזר רבא שלא במינו אטו מינו. וק' והא ר' יוחנן סבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגא רבנן אדר"ש דאמר במסכת שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כל דשיל"מ כגון טבל וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור ואנא דאמרי' כרבנן. תדע דהא אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן וכו' בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ ולא הוציא מן הכלל כיוצא בו ותניא נמי כר' יוחנן בפרק השוכר במסכת ע"א אבל אנן דקי"ל דשיל"מ לא בטל א"א לנו לומר חמץ בפסח שיהא בטל עולם וכו' עכ"ל. כתב שער המלך בפ"א הלכה ה' מחמץ וז"ל כתב הרב ראש יוסף דודאי ר' יוחנן מודה בדשיל"מ דאסור במשהו אלא דר' יוחנן מיירי בדבר דלא שייך דשיל"מ כגון בתבשיל שהמאכל מתקלקל ולא אתי ר' יוחנן אלא לחלוק ארב ושמואל ורבא פליג על ר"י וס"ל דבחמץ בכל גווני אסור ואפי' במידי דלא שייך דשיל"מ הואיל והחמירה תורה כמ"ש רבינו בפרק ט"ו מהלכות מ"א ע"ש ומצאתי בשיטה כתב יד למס' פסחים לרבינו יונה שכתב וז"ל ואע"ג דכל איסורין בס' הכא (גבי חמץ) שאני משום דחמיר ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן ע"י תערובות מיהא וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור' יוחנן דקאמר בס' פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו ותימה שהרי הא דדשיל"מ לא בטל אינו מדברי רב אשי דהא בפרק הנודר איתא ברייתא כל דשיל"מ לא נתנו בו חכמים שיעור וחכמים לא פליגי אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ מודו לי' דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר שני ובכורים וכו' אסורים כ"ש מלאכול בירושלים וה"ט משום דהוי דשיל"מ כדאיתא בירושלמי שם ור' יוחנן אית לי' הלכה כסתם משנה ואיך יחלוק ר"י אמתני' וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ"ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה כמ"ש עוד הרב ראש יוסף דטעמא דר"י דלא אמרי' דשיל"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו (כגון טבל והקדש) וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרי' דשיל"מ אבל כשהדבר המעורב בו הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי' דשיל"מ דהוא עצמו מותר וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם ובי צה שנולדה בי"ט אע"ג דהיא עצמה מותרת שאני שלא הי' לה שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוי לי' כאיסור מעיקרא יע"ש ואפשר שלזה כיון רבינו יונה וז"ש כל דשיל"מ כלומר אפי' שאיסורו מחמת הזמן כדמסיק רב אשי גבי מים ומלח דהא נמי דמי לחמץ דהי' להם שעת הכושר ולא נאסרו אלא מחמת הזמן. ור' יוחנן פליג ארב אשי כלומר דוקא בההיא דרב אשי פליג וכו' ואע"ג דרש"י שם כתב דהוי דשיל"מ בי"ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב לי' בהא דשיל"מ וכמ"ש תה"ד הביאו ב"י י"ד סי' ס"ט עכ"ל שעה"מ: [ב.] בכורים פ"ב משנה ב' יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וכו' ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר. פי' רמב"ם כשנתערב ממעשר שני או מן הבכורים אפי' שיעור מועט בחולין מרובין ויהי' אותו עירוב בירושלים בלבד יהי' דין אותו תערובות כדין מעשר שני או בכורים לפי שנאמר לבעליו כיון שאתה בירושלים והוא מקום אכילת מעשר אכול הכל בתורת מעשר ונאמר להן אכול הכל בתורת בכורים. ואמרו במשנה אף לזרים ולבהמה פי' כי מה שנתערב הבכורים בכ"ש אסור לזרים ולבהמה ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי' דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה באחד ומאה וכו' והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן וכו' אלא מעשר שני ובכורים לעולם כשנתערב מהם שום דבר בירושלים אינו עולה בשום פנים וכו' וזה תקנת חכמים שהם נתנו תערובות אלו השני דברים בירושלים בלבד כדבר שיל"מ כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלים כדשיל"מ כמה דתימא דשיל"מ אוסר בכ"ש ודכוותי' ירושלים אוסרת כ"ש וכו' עכ"ל. ור"ש פי' דאוסרין בכ"ש לענין שלא לאכול אלא בירושלים דהוי דשיל"מ דאפשר להעלותן לירושלים והא דתנן לעיל בכורים עולים באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דשיל"מ והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דשיל"מ בירושלים אף לזרים ובהמה קאי אר"ש מתיר דבתרי' ע"ש עכ"ל:
[ג.] נדרים דף נ"ב מתני' הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור. כתב הר"ן קשי' לרבוות' דמשמע אם אין בהן בנ"ט מותר והא נדרים דשיל"מ כדלקמן. וי"ל ה"מ מין במינו אבל הכא מין בשאינו מינו וכו' והיינו דתנן חלה פ"ג א"כ למה אמרו הטבל אוסר כמ"ש במינו ושלב"מ בנ"ט וטבל דשיל"מ והכי איתא בירושלמי דפרקין הלין נדרים מה עביד לון כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתברא כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר נדר מעיקרו והא מתני' עבדא לון כדבר שאל"מ דתנינן אם יש בנ"ש אסור תפתר במין בשא"מ וכו' לפיכך הקשו על הרי"ף שכתב בפרק גיד הנשה פת שאפאה עם הצלי אף ע"ג דקי"ל ריחא לאו מלתא אסור לאכול בכותח דהוי דשיל"מ דמצי למיכלא בהדי בישרא ומש"ה אפי' באלף לא בטיל עכ"ל אלמא דס"ל דשיל"מ לא בטיל אפי' מין בשא"מ ואמרו אפשר שסמך על אותם שאמרו ביצה (ל"ט) דמים ומלח אינן בטלין לגבי עיסה משום דשיל"מ והתם הוי אינו מינו. ואי משום הא לא אריא דשאני מים ומלח דעיסה לא מתעבדה אלא בהו כמין במינו דמי אלו דברי הראשונים. ולי נראה דברי הרי"ף דכי תנן הכא דשיל"מ בטל באינו מינו ה"מ כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן כנדרים. משום דקא מבעי לי כיון דלרבנן מין במינו בטיל כמו באינו מינו מה ראו לחלוק בדשיל"מ בין מינו לשא"מ ונ"ל הטעם דר' יהודה וחכמים פליגי במב"מ ר"י יליף מדם הפר דלא בטיל וקסבר ר"י דהיינו טעמא לפי וכל דבר שהוא דומה לחברו אינו מחלישו ומבטלו אלא מחזקו שרבנן ילפי מדם הפר עולין אין מבטלין דתרווייהו כשרים לזריקה ואזלי רבנן אחר דמיון באיסור והיתר כיון דתרווייהו היתר לא בטיל ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אף שדומין בעצם בטיל ומש"ה אמרי' גבי דשיל"מ נטו רבנן משום חומרת נדרי' כיון דאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי שהרי אף סופו להיות ניתר כמוהו אמרי' שאינו בטל במינו דהוי טובא. חדא דשוין במין ועוד שאין חלוקין לגמרי באיסור והיתר ומש"ה לא בטיל אלא בשא"מ כדי שאותו חילוק שיש בין מין לשא"מ ישלים אותו שווי שנתוסף כאן משום דשיל"מ וכו' הלכך כשיש לו עכשיו היתר כההיא דמים ומלח דמותרין עכשיו כרגלי שתיהן קרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח וכיון שהיתרן הרוב אי אפשר לחילוק שיש בין מין לשא"מ שישלימנו דהא לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמין ושא"מ וכו' ופת שאפאה עם הצלי להא דמי שאף עכשיו יש לו היתר שלא בכותח ועוד דאפי' לא בעית למידק כו' האי זיל בתר טעמ' הרי אתה רואה שכל שמוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו וכיון שכן שכל שמוסיף עוד היתר שאף עכשיו יש לו היתר ראוי להחמיר בביטולו שלא יתבטל אפי' באינו מינו וכו' עוד הקשו עליו מדאמרי' יבמות (פ"א) הא דרב אשי בדותא אי לכהן משרי שרי אי לישראל לעולם אסור אלמא לא מקרי דשיל"מ אלא מאי דאסר האידנא ולבתר זימנא שרי אבל בהאי פיתא בהדי בישרא לעולם שרי ובהדי כותח לעולם אסו' וכו' ונראה דהתם ה"ק דכיון דלישראל לעולם אסו' למה נחמיר אצל ישראל מפני היתרא דכהן אבל פת כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה עכ"ל הר"ן. ותורת חטאת כלל מ' כתב כיון דדשיל"מ אין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין. עכ"ל:
[ד.] נדרים דף נ"ט אמר ר' אבא שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשל עלייהו הוי כדשיל"מ ואין בטל ברוב. והרי תרומה דאי בעי מתשל עלה ובטל. אמרי בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למתשל עלה (שכבר זכה בהו כהן) (והרא"ש מביא בשם הר"א ממיץ פירו' דלא מצי למתשל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי למתשל עלה וצ"ל לפירושו אע"ג דיכול הישראל להחזירן לחולין הוי דבר שאל"מ דלא שכיח כלל שישאל עלה אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זמנין דל"ל תבואה ומתשל עלה ומתקין לה ואכל לה. ורא"ש פי' בתרומה ביד כהן וכו' כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מיניה). אי הכי אימא סיפא אם הית' טהור' תמכר לכהן וכו'. אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלה (וכיון שכן כאלו אתשל עלייהו דמי. ר"ן. ורא"ש כ' דסתמייהו עומדין לישאל) משום דר' נתן דהנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקטיר עליה. אלא תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה (וכיון דלאו מצוה לא אתי לאתשולי וכדבר שאין לו מתירין דמי להכי בטל (והלכך כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למיעבד הכי לא מקרי דשיל"מ ר"ן) וכתב הר"ן והקדש דקא מני לעיל בדשיל"מ בהקדש בדק הבית דע"כ לפדי' קאי. (ועיין לח"מ בפ"ה מנדרים דאם אדם אסר על חברו דבר ונתערב אח"כ לא מקרי דשיל"מ לגבי הנאסר כיון שאין ביד הנאסר להתיר ע"ש):
[ה.] יבמות דף ע"א ע"ב תניא חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורות. וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה וכו' תעלה ר' יהודה אומר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות וכו' ד"ה לא תעלה. מאי שנא רישא וכו' אמר רב אשי סיפא משום דהוי דשיל"מ וכו' והא דרב אשי בדותא למאן אי לכהן משרי שרי אי לישראל לעולם אסו' (דהא דקי"ל דשיל"מ לא בטל כגון דמשתרי למחר למאן דאסו' ליה השתא כגון ביצה). כתבו תוס' למאי דס"ד (דהוי דשיל"מ) אמאי תרומה טהורה עולה במאה ואחד עכ"ל. (עיין בכלל מין במינו):
[ו.] מ"א דף ע"ג ע"ב אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינו בין בשא"מ בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ושלא במינו בנ"ט. בשלמא יי"נ משום חומרא דע"ז אלא טבל אמאי. כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי כתבו תוס' דצריך שני טעמים גבי טבל דלא ליבטל אחד טעם גמרא דילן כהיתרו וכו' ואחד טעם דירושלמי משום דשיל"מ דטעם דירושלמי לא שייך כ"א בזמן שהבעלי' כאן אבל אינם בעיר וצריך לטרוח ולילך אחריהם כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כדבר שאין לו מתירין כמ"ש ר"ת (ב"מ דף נ"ג) גבי מעשר שני וטעם דגמרא לא שייך כ"א טבול לתרומה גדולה אבל טבול לתרומת מעשר לא עכ"ל:
[ז.] ביצה דף ג' ע"ב מיתבי אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותם לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך וכו' וספקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבא דאמר (הא דתנן ביצה שנולדה בי"ט בה"א לא תאכל מיירי בי"ט אחר שבת) משום הכנה הוי ספקא דאורייתא וכו' אלא לרב יוסף ורב יצחק (דאמרי משום פירות הנושרין או משקין שזבו) ספקא דרבנן היא ולקולא. א"ל סיפא אתאן לספק טריפה. אי הכי אימא סיפא אם נתערבה באלף וכו' אי אמרת בשלמא ספק י"ט ספק חול וכו' הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ לא בטיל אא"א ספק טרפ' דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברוב' (שיש לו מתירין שיכול לאכלו אחר י"ט בהיתר גמור אפי' באלף לא בטיל ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסו' ע"י ביטול) אמר רב פפא האי תנא ליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאורייתא רב אשי אמר לעולם ספק י"ט ספק חול הוי דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל (דקשי' לך ספק דרבנן לקולא הכא אזלינן לחומרא וכי היכא דבביטולא מחמרינן מהאי טעמא בספקא נמי מחמרינן מהאי טעמא). ור"ן מסופק אי מחמרינן נמי בספק ספקא ולקמן באין צדין כתב דס"ס מותר בדבר שיל"מ:
[ח.] ביצה דף ד' ע"ב אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן וכו' ולרב אשי דאמר כל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעינא הכי מקלי קלי איסורא:
[ט.] ביצה דף ז' אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקינה של תרנגולים מעי"ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה אסורה. ומוקי הש"ס בדספנא מארעא (והיא יולדת אף בלילה) מאי איריא בדק כי לא בדק נמי. כי לא בדק אימא מאתמול הוי. כתבו תוס' והא ביצה דשיל"מ וא"כ ספיקא לחומרא וי"ל שאני הכא משום דגם כי ספנא אארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה. כתב הר"ן מהא משמע דאפי' בדבר שיל"מ בדרבנן אזלינן בתר רובא משום דלא אתחזק איסור' ואע"ג דאמרי' דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל שאני הכא דלא אתחזק איסורא ומהא שמעינן שמותר ליקח ביצים מאינו ישראל בליל י"ט ראשון לפי שרובן הן של זכרים שאינן יולדות בלילה ואפי' בדספנא מארעא רובן יולדות ביום וכן בליל יו"ט שני של גליות אבל בלילי י"ט שני של ר"ה לא דקדושה אחת ואיכ' דמתיר אפי' בי"ט של ר"ה משום דרובן של ביצים לאו בני יומן ואזלינן בתר רובא כל היכא דאתי מאן דמזבין לגביה אבל למיזל לבתי דידהו הוי קבוע עכ"ל עיין ה"ה פ"ד הלכה כ"ד מהלכות י"ט שכתב בשם הרשב"א דבי"ט שני של ר"ה אסו' אע"פ שבכל מקום הולכין אחר הרוב והרוב אינן בני יומן כבר נהגו שלא ליקח. אני אומ' חומרא הוא שהחמירו מפני שיל"מ ע"ש עיין בר"ן בפר' אין צדין שחוכך נמי להחמיר בזה:
[י.] ביצה דף י' ע"ב מתני' זמן שחורים ומצא לבנים וכו' שנים ומצא שלשה אסורים שלשה ומצא שנים מותרים. גמ'] שנים ומצא שלשה מה נפשך אי אחרינא נינהו הא אחרינא וכו' ואי לא איכא חד דמערב בהו (כתבו תוס' וליבטל ברובא וי"ל דבעלי חיים לא בטלי דחשיבי אי נמי הוי דשיל"מ לאחר י"ט וכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל) שלשה ומצא שנים מותרים מ"ט הנהו אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמא כתבו תוס' וא"ת וכי תלינן לקולא בדשיל"מ וי"ל דהואיל ונשארו שנים במקומם ודאי בכה"ג תלינן לקולא עכ"ל:
[יא.] ביצה דף ל"ח מתני' האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומנח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן. גמ'] וליבטל מים ומלח לגבי עיסה (הואיל ועיסה נפישא). כתבו תוס' תימא הא הוי דשיל"מ. וי"ל דה"מ מין במינו אבל בשא"מ כי הכא בטיל והכי מפר' בירושלמי. ועוד דלא דמי לשאר איסורין דהדבר תלוי בטעם אבל איסו' תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ובכאן שם בעל העיסה עליה ולא שם בעלת המים וכו' ולכך יש לו להתבטל אע"ג דיהיב טעמא ולא בטיל בשאר איסורין עכ"ל. ומשני ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חברו יאכל הלה וחדי. (כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו מים שביתה אצלה) ואביי משני גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. ורבא אמר תבלין לטעמ' עבידי וטעמא לא בטיל (ולא פליגי אלא מר משני עיסה ומר קדרה) רב אשי אמר משום דהוי דשיל"מ. דכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל (דשיל"מ למחר יוליכוהו או היום יאכלוהו כאן) כתבו תוס' והא פרישנא לעיל דלא שייך דשיל"מ אלא במין במינו וי"ל דאין ה"נ והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאלו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא הוא. ועי"ל כיון דעיסה אינה נילושה אלא ע"י מים והקדרה נתקנה בשביל התבלין ע"כ כשערב זה בזה הוי כאלו מין אחד עכ"ל. (ועיין פסקי תוס' בנדרים דף נ"ח שכתבו דבר שיל"מ ממילא שלא ע"י מעשה לא בטיל אף בשאינן מינן וצריך לעיין בהם כי הוא כהלכתא בלא טעמא). ואמרי' בעירובין דף מ"ה ע"ב גשמים שירדו בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם וליקני שביתה באוקינוס. בעבים שנתקשרו מעי"ט ודלמא אחרינא נינהוי הוי ספק דדבריהם וכו' כתבו תוס' ואע"ג דהוי דשיל"מ בעירוב הקילו עכ"ל:
[יב.] כתב הר"ן בפסחים פרק כל שעה כתב הרמב"ם ורמב"ן דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ ואני חוכך בזה שקרוב הדבר לומ' דכיון דחומרא דשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעלמ' עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ. ואע"פ שבעלי סברא זו אומרים דכיון דמדאוריית' לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנס לא בא להקל עליו וכו' ולא נהירא לי שאלו הי' מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שנחמיר עליו חומרא זו תוך זמנו עכ"ל. ובמרדכי פרק כל שעה כתב משם רבינו חיים דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך לומ' דשיל"מ כ"ש דבר שאין בעין כ"א טעמא בעלמא עכ"ל. (ועיין מנחת כהן ופלתי ופרי מגדים שכתבו שמוקצה החוזר ונאסר לשבת הבאה כגון גוזלת שלא הכינן אם נתערבו לא מקרי דשיל"מ לדעת המרדכי ע"ש). וכ"כ הג"א בע"א פרק השוכר וז"ל ודוקא שיש ממשות איסור אבל אין ממשות איסו' שנימוח בטל אפי' מין במינו ויש לו מתירין. מהרי"ח:
[יג:) כתב המרדכי פ"ק דשבת (על הא דאמרי' הורה ר' חנינא כר' ישמעאל דמחוסרין שחיקה מותר לשתות המשקה שזב בשבת כיון דנידוכו מאתמול אע"פ שאינן שחוקין היטב) הלכך לא מבעי' ענבים שדרכן ברגל והוציא יין ונתנו בחבית ונתן בהם מים לקלוט הטעם והוא תמד מותר למשוך ממנה דרך ברזא אע"פ שקצת יין מתמצה מענבים ומתערב עם המים דהלכתא כר' ישמעאל דשרי לשתות יין הזב מענבים שחוקין וכו' אלא אפי' גיגית מלאה ענבים ובועטין אותן במקלות ושוהה שם היין קרוב לחדש עם הענבים בגיגית והיו מחוסרין דרוכה שאין דרוכין רק מעט. גם מאותו גיגית מותר לשתות שהרי משקה הרבה יצאו מע"ש חוץ לענבים בגיגית ואפי' יוצא בשבת מתוך ענבים מתבטל הוא במשקים של היתר ולא דמי לדשיל"מ וכו' דה"מ כשאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיצאו מתערבין שם עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול ואפי' עצים שנשרו מן הדקל מותרין להסיקן בי"ט ע"י שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן כיון דלית' לאיסורא בעינא אע"ג שהעצים מוקצים הם בעין וכן חבית מלאה ענבים שלמים וכו' והענבים לאחר זמן מתבקעים ויוצא כל היין אף בשבת מותר למשוך ממנה בשבת וכו' שמעט שיוצא בשבת מתבטל עם היין שהי' כבר עכ"ל. ושער המלך הקשה מהא דאמרינן בפרק משילין גבי שנים שלקחו בהמה בשותפות דאמר רב דינקי תחומין מהדדי ק' ליבטל אף ע"ג דהוי דשיל"מ כי מעט מעט שיונק מחלק חברו נתבטל (וש"ע פוסק הא דרב והא דמרדכי) ונרא' לחלק דהתם לא הוכר האיסו' כלל שהרי היין בעודו בענבים מותרין באכילה ונמצא דאיסו' לא בא אלא בשעה שיוצא מן הענבים ומוד נתערב. משא"כ הכא דאיסו' שהוא חלק חברו ניכר וכו'. מיהו ק' מהא דגרסי' בנדרים (נ"ח) אף אני לא אמרתי אלא לביעור ופי' רש"י ור"ן שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפ' כ"ש מבטל את העיקר ומחייב בביעור וה"ט כיון דהוי דשיל"מ דבידו לאכלו קודם הביעור וק' דה"נ לא הוכר האיסו' אלא מעט שיוצא ומתגדל הוא מתערב עם ההיתר ואמאי לא בטיל לדעת המרדכי ועוד ק' ממ"ש תוס' ב"ק [ס"ט] ד"ה כל וז"ל וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא הי' מועיל למה שגדל אח"כ וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא הי' בטל ברוב ואע"ג דדשיל"מ אפי' באלף לא בטל מ"מ מדאורי' בטיל עכ"ל ושמא דעד כאן לא כתב התרומות ומרדכי אלא גבי איסור דרבנן אבל באיסו' דאורייתא מודה אך קשה מ"ש מור"ם בסי' שי"ח ואם קצץ פרי מן המחובר לחולה בשבת אפי' הי' חולה מבע"י אסו' לבריא בשבת משום מוקצה. והשתא ק' מה שגדל בשבת בטל ברוב ואי משום דשיל"מ הא לא הוכר האיסו' ועיין במ"א ס"ק ח'. אם לא שנאמ' דגדולים חשיבי כאיסו' ניכר כיון שתמיד הן גדלין ומתרבין על העיקר. ואין להקשות שדברי המרדכי סותרין עם מה שכתב בסוף חולין בשם ר' משולם. דע"כ לא כתב ר' משולם התם אלא דוק' באיסו' והיתר שניהם יחד תחלתן ביאתן בעולם באו מעורבין הלכך כיון דלא הוברר ההיתר מתחלה וכו' משא"כ הכא שההיתר מבורר כבר מע"ש והלכך כי בתר הכי האיסו' מתערב בו בטל עכ"ל:
[יד.] כתב המרדכי פרק כל שעה וז"ל כ' הר"ר שמואל מפליזא בשם ר"ת דלא שייך דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל. (וכ"כ הר"ן בהלכות ביצה דף ג' דלא מחמרי' בדשיל"מ אלא דומיא דביצה שאינו נפסד אם ימתין לערב אבל דבר שנפסד לא מחמרי' בדשיל"מ עכ"ל) ובריש אין צדין (גבי אמר רב יהוד' אמר שמואל הלכה כר' יהושע ספק מוכן אסו') כתב המרדכי בשם האבי עזרי אע"ג דבספק מוכן מחמרינן היינו משום דמוקצה הוא וגם הרחקה לאיסו' וכו' אבל אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין כגון שיש לאינו ישראל המביא דורון שני בתים ואחד בתוך התחום שרי אפי' למי שבא בשבילו דגרסי' פרק מי שהוציאוהו גבי יש תחומין למעלה ספק תחומין דרבנן להקל ואע"ג דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דאמר רב אשי פ"ק לעולם ספק י"ט ספק חול וכו' דהתם כי מוקמיה לה אחזקת' הרי לא נולדה וכן בספק צידה חזקתו שלא ניצד משא"כ בספק תחומין עכ"ל. ור"ן פרק אין צדין כתב היכא שנסתפק לנו אם באו מחוץ לתחום אם לאו הא מלתא תליא במלתא דרב ושמואל בשבת פרק השואל עלה דמתני' דאינו ישראל שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ואמר רב מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש"י דשמואל לקולא דאע"ג שלא נכנסו לעיר עד הבוקר חוששין שמא מבע"י בא בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקי"ל כשמואל אבל הגאונים ורי"ף פירשו דשמואל להחמיר וכו': [פסק]:
[טו] כתב הרמב"ם פרק ט"ו ממאכלות נמצאת למד שכל איסורין שבתורה בין איסורי מלקות בין איסורי כרת או איסורי הניי' שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו מינו בנ"ט מין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו שיעורו בששים או במאה או במאתים חוץ מיי"נ מפני חומרת עבודת כוכבים וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו מפני זה אוסרין במינן בכ"ש ושלא במינן בנ"ט וכו' פירות שביעית אף על פי שאם נתערבו במינן בכ"ש ולא במינן בנ"ט אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובות אסורה אלא חייב לאכול כל התערובות בקדושת שביעית וכו' חמץ בפסח אף על פי שהיא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובות אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהי' התערובות מותרת לפיכך אוס' בין במינו בין שלא במינו בכ"ש והה"ד לתבואה חדשה מלפני העומר אוסרת בכ"ש שהרי יש לה מתירין שלאחר העומר יותר הכל וכן כל דבר שיל"מ ואפי' הי' איסורו מדבריהם כגון מוקצה ונולד לא נתנו בהם חכמים שיעור וכו' שהרי יש דרך שיותר בה כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא אבל הערלה וכו' וכן תרומו' נתנו בהם חכמים שיעור שהרי אין בהם דרך היתר לכל אדם. יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב באינו מינו ולא נתן טעם מותר ולא יהי' זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ"כ שלא במינו בנ"ט ואל תתמה על החמץ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו. כ' הראב"ר משנה שלמה היא עכ"ל (ונראה שכוון למשנה חלה פ"ג שמביא הר"ן בנדרים א"כ למה אמרו הטבל אוס' בכ"ש במינו וטבל הוא דשיל"מ ואם כוון למשנה זאת אין השגה על רבינו דהא מטבל יליף לה רבינו שהרי כ' לא יהי' זה חמור מטבל כלו' שמפורש בהדיא במשנה וגמרא שאינו אוסר בכ"ש אלא במינו אלא דכוונת רבינו דבשאר דשיל"מ דהיינו מה שאסור עכשיו ומותר לאחר זמן כביצה דההיתר בא ממילא שלא ע"י מעש' זה נתבאר בגמ' שאינו אוסר אלא במינו ופסקי תוס' דנדרים באמת ס"ל דבכה"ג אוסר אפי' באינן מינן לכך למד רבינו דבר זה מטבל). כ' לחם משנה בפ"א מחמץ דרבינו סובר דהא דאמר רבא חמץ במשהו לא מטעמיה דרב דס"ל כר' יהודה אלא מטעם דשיל"מ ור' יוחנן דל"ל הך טעמא דשיל"מ אפשר דס"ל דלא אמרי' דשיל"מ אלא כמו ביצה שנולדה שנתערב דהאיסור עצמו אלו הי' בעין הי' דשיל"מ אבל הכא דאיסו' עצמו אלו היה בעין לא הי' מותר שהרי היה אסו' אחר הפסח ואין זה נקר' דשיל"מ אלא אחר העירוב ולא קודם (והיינו כסברת הר"ן לעיל אות ג') ורבינו פוסק כרבא עכ"ל:
[טז.] ובפ"ב מהלכות י"ט כ' הרמב"ם כל ספק מוכן אסו'. כ' ה"ה מחלוקת תנאים היא פרק אין צדין. ודע דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו להחמיר בספק זה והרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שמוקצה ונולד מדבריהם הולכין בספק להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע באיסו' תורה כגון ספק ניצוד אבל שאר ספקות מותרין ע"כ ואני תמה שאם כן ספק ביצה אם נולדה בי"ט או בעי"ט למה היא אסורה. ועוד דברייתא דאין צדין סתמא מתני' ספק מוכן ר"ג מתיר ור' יהושע אוסר ואמר שמואל הלכה כר"י ודבריו צ"ע עכ"ל ע' בלח"מ. ופ"א כ' הרמב"ם וכשם שאסו' לאכלה (ביצה שנולדה בשבת או בי"ט) כך אסו' לטלטלה ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל וכו'. כ' ה"ה ולא כ' רבינו ספק י"ט ספק חול שכיון שאין לה ביטול פשיטא דספקא אסורה וגו' וספקא שנתערבה באחרת יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערבה וכו' אודאי קאי ויש מי שאוסר ולדעת המתירים הסכים הרשב"א וכן נראה מדברי רבינו עכ"ל. ובפ"ה הלכה י"ב מנדרים כתב הרמב"ם נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו. ועוד כ' שם דאסו' בחילופיהן ובגדוליהן וכו' ולמה לא יבטל העיקר בגדולים שרבו עליו שהרי הן דשיל"מ. ע' שם בכ"מ שכ' דאפשר בדשיל"מ לא אמרי' זה וזה גורם מותר. וע' ש"ע י"ד סימן רי"ו סעיף י': [יז.) ובפ"ו מהלכות מעשר שני הלכה י"ד כ' הרמב"ם פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקומם או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכ"ש במינם (כן גורס מש"ל ודלא ככ"מ שגורס כמנין) הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדשיל"מ ויאכל הכל בטהרה. ובהלכה י"ו כ' מעשר שני בטל ברוב באיזה מעשר אמר במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצה להחזירו לשם וא"א לפדותו מאחר שנכנס ואף על פי שאין בו שוה פרוטה ונמצא דבר שאין לו מתירין. ומש"ל ופר"ח בי"ד סי' ק"ב כתבו לכאורה דין זה סותר למ"ש בהלכה י"ד דהתם משמע דוקא שנתערב בירושלים הוא דהוי בכ"ש דשיל"מ אבל חוץ לירושלים בטל דטרחא הוא להעלותו ולא הוי דשיל"מ ואלו הכא כ' דוקא משום דלא מצי להחזירו אבל אם הי' יכול להחזיר הי' דשיל"מ דטורח להעלותו לא מפקיע מידי דשיל"מ ועיין בפר"ח שמחלק בין מקום קרוב לרחוק וכו'. ובפ"ד מבכורים הלכה ט"ו כתב אף על פי שהבכורים והתרומות אסורין לאכול לזרים ואף על פי שהבכורים עולין באחד ומאה כתרומה אם נתערבו בחולין. בירושלים אסורין בכ"ש במינם כמעשר שני שהוא מקום אכילתן עשאום כדשיל"מ ואף על פי שבכורים אסורין לזרים אף בירושלים אוסרין בכ"ש. ועיין בפ"ז הלכה ו' ממעילה שכ' הרמב"ם פרוטה של הקדש שנתערב בכל הכיס או שאמר פרוט' בכיס זה הקדש וכו' ואם הוציא ולא חילל לא מעל עד שיוצא את כל הכיס. וכתב כ"מ וא"ת ולבטל ברובא ויש לו' דדשיל"מ ל"ב א"נ מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל. (וצ"ע דתוס' במעילה הקשו קושיא זו וכתבו דאין לומ' דהוי דשיל"מ דהא הוי דרבנן וי"ל מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל. אם לא שנאמ' שדעת כ"מ דמעל מדרבנן ומצינו כמה פעמים מעילה מדרבנן עיין יומא דף כ"ט. ובספר צאן קדשים כ' שמצא גירסא בתוס' שם סוף מעילה. וי"ל דמעילה מדרבנן קאמר ע' שם): [יח.] ובש"ע י"ד סי' ק"ב פסק דאפי' אם נולדה בי"ט ונתערבה באחרות נמי אסו'. ובסי' ק"י כתב רמ"א בשם או"ה דס"ס אסו' בדשיל"מ ויש להחמיר. והקשה הש"ך הא בא"ח תצ"ז סתם כמחבר דספק מוכן בי"ט שני מותר משום ס"ס. ותירץ דאפשר דהרב ס"ל לחלק כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ב' דין א' וז"ל ומה שכתב בשם מוהר"מ דשיל"מ אפי' ס"ס אסור היינו דוקא בתערובות דמאי נ"מ להתיר בביטול בלא"ה יש לו היתר אבל ס"ס כי האי התבואה אני אומ' שהוא ישן ואת"ל חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסו' חדש כלל לא אסרי' ס"ס בדשיל"מ עכ"ל וכ"כ הרב לקמן סי' רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס עכ"ל הש"ך. ועיין א"ח סי' תצ"ז ותקי"ג. ורשב"א בתה"א כתב שמדברי ר"ת שכתב שנתערבה אודאי קאי נראה דס"ל דס"ס בדשיל"מ מותר וכו'. ובפר"ח סי' ק"י כתב שאין זה מוכרח דאיכא למימר דמה שהוצרך ר"ת לו' דנתערבה אודאי קאי היינו למאי דהוי מפרשי' טעמא משום הכנה או בספק טרפה אבל כי חדית לן רב אשי בתר הכי דדשיל"מ מחמרי' אפי' בספק דרבנן ה"ה דמחמרי' בס"ס מהאי טעמא. וכ' שער המלך פ"א מהלכות י"ט שמדברי הרשב"א הללו ק' למ"ש הט"ז בי"ד סי' ט"ו על מה שכתב המחבר דאין לסמוך על אינו ישראל בגדיים קטנים וכו' ואף על גב דהוי ס"ס וכו' דס"ל כ"יא דדישל"מ לא מהני ס"ס עכ"ל. והרי מרי' דדין זה הוא רשב"א בסי' רע"ג והוא ס"ל ספק ספקא בדשיל"מ מותר. וכן הקשה עבודת הגרשוני. ולעיקר קושיא הט"ז יש ליישב ע"פ מש"כ כ"מ פרק י"א ממעשר דטעמא של הראב"ד במה שהשיג על רבינו לו' דהוי ספק ספקא אם החליפן בחיטין של ע"ה או לא ואת"ל החליפן שמא אותו עם הארץ עישר ותרם פירותיו. ואני אומ' דמאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור למיחש למיעוטא ה"ה דאחמור למיחש לס"ס עכ"ל. ואם כן ה"נ איכא למימ' דס"ל כיון דחכמים אחמור בהו למיחש למיעוטא שהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא שחכמים החמירו בו למיחש למיעוט נפלים דמצוי הוא כמו שכתבו תוס' (יבמות ל"ו) וא"כ איכא למימר ה"נ אחמור בהו למיחש לס"ס אמנם על מ"ש כ"מ שדעת רבינו שס"ס הכא אסור ק' ממ"ש רבינו בפי' המשנה פ"א דדמאי הקלין שבדמאי וכו' והטעם דהוי ס"ס ספק הפקר ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו מתנות או לא והעיקר בידנו תרי ספקא להקל ע"כ הנה מבואר שדעת רבינו שספק ספקא מהני בדמאי עכ"ל:
[יט] כ' ש"ע י"ד סי' ק"ב יש מי שאומ' (הרשב"א) שלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבא עכ"פ או אם המתיר בידו לעשות בלא הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דשיל"מ לפיכך ביצה של ספק טרפה שנתערב' באחרות אינו בדין דשיל"מ (כלו' דאם ישהה אותה עד שתלד נדע שאינ' טרפה) לפי שאין המתיר בידו ואינו בודאי שיבא כתב הש"ך לא ידעתי למה תלה זה בשם יש מי שאומר הלא אין חולק ארשב"א בזה (עיין כ"מ פ"ז הל' יו"ד מהל' ע"א לחד תירוצא כ' דרמב"ם חשיב כה"ג דשיל"מ) ועוד שמוכח מגמ' ביצה דף ג' כן דאל"כ מאי פריך התם דבר שאין לו מתירין הוא דלמא מיירי בביצה של ספק טרפה ולכן אין לבטלה ברובא אלא ודאי כל כה"ג לא הוי דשיל"מ וצ"ע עכ"ל הש"ך. ועוד כ' שם המחב' כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר אינו דשיל"מ לפי שצריך להוציא הוצאות עליו להגעילו וכ' הש"ך דרצ"ה חולק ארשב"א דחשיב ניכר איסו' כיון דאפש' להוציא האיסו' ע"י הגעלה. ומהרי"ל נמי חולק דהוצא' להגעילו הוי הפסד מועט. ומ"ש מהרש"ל דרשב"א לא הי' צריך לטעם פיזור מעותיו כי בלא"ה נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפי' בא ההיתר בלא זמן כגון נדרים וכיוצא חשיב דשיל"מ עכ"ל הש"ך. ומנחת יעקב כ' דדברי מהרש"ל מיוסדים על דברי הר"ן בנדרים (נ"ט) שכ' כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למיעבד הכי וכו' משמע דצריך אחת משתים או שהיתר יבא מעצמו או שיהי' מצוה בהסירו או שיהא עומד לכך כהקדש דע"כ לפדיי' קאי וכדומה שעומד לכך. ורשב"א לשיטתו אזיל דכ' בת"ה כשההיתר תלי במעש' והמעש' בידו מקרי דשיל"מ ע"כ הוצרך לטעם זה דצריך הוצא' ע"ש. ועוד כתב המחב' היכא שהמאכל מתקלקל יש מי שאומר דלא שייך דשיל"מ. ורמ"א כ' הא דדשיל"מ לא בטל היינו דוקא אם האיסו' בעין או שיש עדיין ממשות האיסו' בתערובות אבל טעמו בטל וכו'. (וכ"כ טור א"ח סי' תקי"ג בשם ר"ת ודלא כמשמעות הרי"ף פ' גיד הנשה). וש"ך מסיק שם דאף טעמו לא בטל. עוד כ' רמ"א אם אין איסורו מחמת עצמו בטל ולכן חתיכ' שלא נמלח' תוך ג' ימים אע"פ שיש אומרים דהוי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי אפ"ה בטלה דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע. וכ' הש"ך הכל תפסו על הרב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע וכו' כיון דיש היתר לאיסורו ומה שחלקו בזה היינו בחתיכ' הראוי' להתכבד כיון דאינו אסור מחמת עצמו אין חתיכה ראויה להתכבד מקרי דבלוע של איסו' אינה ראויה להתכבד עכ"ל. עוד כתב רמ"א דאם לא ניכר האיסו' מעולם כההיא דגיגית בטל דשיל"מ. (וכן הוא בש"ע א"ח סי' ש"ך) ולענין דבר שחוז' ונאסר לא מקרי דשיל"מ ויש חולקין. ועוד כתב בשם ר' ירוחם שכ' בשם רמ"ה המבשל בשבת במזיד דאסור לו ולאחרים שרי למ"ש ובו ביום אסו' אם נתערב לא מקרי דבר שיל"מ כיון שנשאר לאח' לעולם אסו' דומיא דתרומה כדאמ' ביבמות (פ"ב). ובא"ח סי' שי"ח כתב מ"א דאין הנדון דומ' לראיה דתרומ' לא הוי אצל שום אדם דשיל"מ דלכהן גם היום מותר ולישראל לעולם אסו' אבל הכא כיון שחל עליו דשיל"מ לאחרים אף לדידי' לא בטיל כדאיתא פ"י דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים לזרים אע"ג דלדידהו הוי דבר שאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ ויכולין לאכלו בירושלים אף לזרים אסו'. וכ"כ הברטנור' ורמב"ם בפי' המשניות ובחבורו מיהו הר"ש כתב דלא הוי דשיל"מ כיון דאסורין לזרים ומ"מ יש להחמיר. ואפש' מ"ש בי"ד וכו' אפש' דאיירי כשנתערב אחר שבת דאז הוי ממש דומיא דתרומה וכנ"ל עיקר. ואף שבפי' הרמב"ם משמע דוקא כשנתערב לכהן אז אסו' אף לישראל מ"מ בחבורו לא משמע כן וגם דבריו שבפי' י"ל כן עכ"ל מ"א. ופרי מגדים בי"ד סי' ק"ב תמה עליו איזה חילוק בין בכורים לתרומ' דהא בתרומ' אמאי עולה נימא הואיל וחל דשיל"מ לכהן דצריך לאכול בטהרה אלא ע"כ שאני הכא כמ"ש רמב"ם בפי' המשנה דעשו ירושלים כדשיל"מ והוא מהירושלמי וחומרא שהחמירו בה עכ"ל. ובש"ע י"ד סי' ס"ט כתב בשר ששהה ג"י בלא מליח' ונתערבה מותר לבשל (ולא הוי דשיל"מ לצלי דבצלי לא נאסר מעולם כדעת תה"ד ולא כרי"ף). ובסימן ק"י סעיף א' כתב דבר שאינו בטל מחמת חשיבתו כגון בעלי חיים וכו' ודשיל"מ. ונאכל א' מהם בשוגג או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל האחרים שאנו תולין לומ' האיסו' הלך לו. וכ' הש"ך בס"י נ"ז להיש אומרים דספק ספיקא אין להתיר בדשיל"מ וכ"ש בנפל אחד לים והמחב' שכ' בנפל מותר היינו משום שהביא כן בשם הרשב"א ורשב"א סובר בב' תערובות אפי' בדשיל"מ מות' וא"כ דעת המחב' כאן (בספק ספיקא) דמותר:
[כ.] בש"ע א"ח סי' תקי"ג כתב מותר ליקח ביצים מן הכותים בליל ראשון של יו"ט דתלינן שמעי"ט נולדו וכן בליל שני של ב' ימים טובים של גליות אבל לא בליל שני של ר"ה ולא בליל י"ט שאחר השבת. כתב ב"י שם משם המרדכי דאין להתיר ביצים של אינו ישראל בי"ט מטעם דאזלינן בתר רובא דנולדים קודם י"ט דאיכא למימ' דביצים הוי כמו דבר המתכבד שמתמעט בכל יום דמיד שנולדו הביצים אוכלים אותן וא"כ ליכא רוב כדמוכח בפ"ק דפסחים בדבר המתכבד גבי מעות הנמצאים בהר הבית דלא אזלינן בתר רובא עכ"ל. ומש"ל בפ"ז הלכה ו' ממעילה האריך להוכיח נמי דאזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דלא אתחזק כאן איסו' מדאמרי' ריש פרק כל הזבחים ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש והא התם הוי בעלי חיים דלא בטל ואפ"ה אזלי' בתר רובא. והרא"ש בפרק אותו ואת בנו כתב בשם בה"ג בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש (וכ"פ ש"ע י"ד סי' ט"ז) והא התם הוי דשיל"מ ובעלי חיים ואפ"ה אמרינן מרובא פריש וכ"כ הרא"ש גבי חדש דאזלי' בתר רובא אף דהוי דשיל"מ וכן מהא דאמרי' בבא מציעא נ"ו מעות שנמצא וכו' בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנ' חולין וטעמא פירש"י משום דאזלינן בתר רובא ומעשר שני בירושלים הוי דבר שיש לו מתירין ובפסחים דף י' נמי מוכח דאזלי' בתר רובא בדבר שיל"מ ע"ש. וע' בשער המלך פ"ד הל' כ"ד מי"ט:
[כא] בנדרים דף נ"ב ע"ב כ' הרא"ש בפסקיו וז"ל הכי איתא בירושלמי ואלו נדרים מה אתעבד להון כדבר שיש לו מתירין או כדשאל"מ מסתברא מי עבדינן כדשיל"מ התני תמן שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו. כלו' וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ. (זהו פירושו של רא"ש). אמרו אין עוקר אלא מכאן ולהבא. כלו' עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי היה אסור עד עתה ואף על פי שעוקרו מעיקרא מ"מ היה אסור עד היום הלכך חשיב דשיל"מ (זה פירושו של רא"ש) עכ"ל. ועיין בכ"מ פ' ט"ו הלכ' י"ב ממאכלות אסורות: