כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ד (כלל מ) דבר שאין מתכוין
[א.] ביצה דף כ"ג ע"ב מתני' עגלה של קטן טמא' מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא ע"ג כלים. ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת. גמ'] ע"ג כלים אין ע"ג קרקע לא מ"ט דקעביד חריץ מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאי ר' שמעון הא אמר דבר שאין מתכוין מותר דתני' ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אימא סיפא ר"י אומר אין הכל נגררין חוץ מן העגלה מפני שהי' כובשת מפני שכובשת אין אבל חריץ לא עבד' תרי תנאי ואליב' דר"י (חד סבר עגלה נמי פעמים שאין האופן מתגלגל ועושה חריץ ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשת תחת גלגולה). כל מקום דאמרי' בש"ס דבר שאין מתכוין פלוגתא ר"י ור"ש מהכא נפקא. עיין רש"י שבת דף כ"ט ע"ב. ופסחים דף כ"ה ע"ב]:
[ב.] שבת דף כ"ט ע"ב ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעיל' מר' ירמיה רבה. א"ל כמאן כר"ש אימר דאמר ר"ש בגדולים [כלים גדולים דלא אפשר לישא אותם] בקטנים מי אמר ופליגא אדעולא דאמר מחלוקת בקטנים (ואף על גב דאפשר בטלטול שרי ר"ש הואיל ואין מתכוון לחריץ. ור' יהוד' סבר כיון דאפשר אסור) אבל בגדולים ד"ה מותר. [כתבו תוס' ולא גרסי' ד"ה אסור דבפסחים (כ"ה) משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר] מתיב רב יוסף רש"א גורר אדם מטה כסא וספסל קתני גדולים (מטה) וקתני קטנים (כסא) (ור' יהודה פליג עליה דתנן בביצ' ר' יהוד' אומר כל הכלים אין נגררין. דאי לאו משום פלוגתייהו למה לי למתני גדולים השתא קטנים שרי ר"ש גדולים מבעי' אלא תנא קטנים משום ר"ש וגדולים משום ר' יהוד') קשיא לתרוייהו. עולא מתרץ לטעמי' מטה דומיא דכס'. ור' ירמיה מתרץ לטעמי' כסא דומיא דמט' מתיב רבה תנן (כלאים פ"ט) מוכרי כסות מוכרין כדרכן (כסות של כלאים) ובלבד שלא יתכוין בחמ' מפני החמ' וכו' הצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דאפשר למעבד כצנועין דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי ר"ש לכתחל' תיובתא דר' ירמי' רבה תיובתא. כתבו תוס' ובלבד שלא יתכוין בחמה וכו' ובענין דלא הוי פסיק רישא כגון שהו' לבוש בגדים אחרים להגן עליו ובפסחים דף כ"ה ע"ב איתא איתמר הנא' (של איסור) הבא' לאדם בע"כ אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה. ואפשר וקמכוין לא אפשר וקמכוין (אפשר לו ליבדל וקמכוין להתקרב כדי להנות כגון ריח של ע"א. או אפי' אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין וחביב לי' ליהנות) כ"ע לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא קמכוין (דאיכ' תרתי להיתר) כ"ע לא פליגי דשרו. כי פליגי דאפשר ולא קמכוין ואליביה דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור כ"ע לא פליגי דאסו' כי פליגי אליבא דר"ש דאמ' דבר שאין מתכוין מותר אביי כר"ש ורבא עד כאן לא קאמ' ר"ש אלא היכא דלא אפש' (כגון שצריך לאותן כלים ואינו יכול להגביהן על כתפו ואביי סבר בקטנים נמי שרי ר"ש) אבל היכא דאפש' לא. איכא דאמרי אפשר ולא קמכוין היינו פלוגתייהו דר"י ור"ש (ובין לאביי ובין לרבא לר"י אסו' ולר"ש מותר) לא אפש' ולא קמכוין כ"ע לא פליגי דשרי (אביי ורבא לא פליגי דשרי ואפי' לר"י) כי פליגי דלא אפש' וקמכוין ואליב' דר"ש דאזיל בתר כונה כ"ע לא פליגי דאסו' (דחשיבא ליה כוונה דמתיר אפי' באפשר הואיל ולא קמכוין אלמא אכוונה קפיד) כי פליגי אליביה דר"י דאמ' ל"ש מתכוין ול"ש שאין מתכוין אפשר אסור אביי כר' יהוד' ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר ר"י שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל מתכוין כשאין מתכוין לקול' לא. ת"ש מוכרי כסות וכו' והא הכא דאפש' למעבד כצנועין וכו' תיובתא למאן דמתני לישנא קמא דרבא תיובתא. כתבו תוס' ומיירי כגון דליכא פסיק רישיה וכו' וליכא למימ' דאפי' בפסיק רישיה שרי הכא ר"ש משום דהכא מיירי בגרירה דכלים דליכ' אלא איסו' דרבנן דחופר כלאחר יד דהא בשמעת' מייתי עלה מידי דאוריית' כגון מעילה וכלאים וכו' וצ"ל דהנהו דמייתי לא הוי פסיק רישי' וכו' והא דאמרי' כתובות (ו') גבי לבעול בתחלה בשבת דקאמ' לר"י דאסו' אע"ג דהוי לא אפש' ולא מכוין צ"ל דההיא סוגיא כר' ירמיה דאסר לר"י לא אפשר ולא קמכוין אע"ג דאתותב במאי דאמ' קטנים אסורין לר"ש מ"מ מאי דאס' אפי' בגדולים לר"י לא אתותב עכ"ל:
[ג.] שבת דף כ"ב אמר רב אין הלכה כר"ש בגריר' (הא דגורר אדם וכו') ושמואל אמר הל' כר"ש בגרירה אמר אביי כל מילי דמר [רבה בר נחמני] עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והל' כר"ש בגרירה. וכן איתא בשבת דף קי"א אמר ר' חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה (בדבר שאין מתכוין) ורב חנן בר אמי אמר שמואל הל' כר"ש. איכ' דמתני בלא גברי רב אמר הל' כר"י ושמואל אמר הל' כר"ש. ובפסחים דף ק"א כתבו תוס' אהא דאמ' אביי כל מילי דמר וכו' קשה תיפוק ליה משום דר' יוחנן סבר כר"ש דפריך בכמה דוכתי והאמ' ר"י הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אלמא ס"ל דבר שאין מתכוין מות' (פי' ולמה צריך אביי לומ' כל מילי וכו' ובהא עביד כשמואל תיפוק ליה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן) וי"ל שמא ר' יוחנן לא סבר לה כוותיה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישיה עכ"ל:
[ד.] שבת דף מ"ו רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמר ר"ש כבתה (הנר בשבת) מות' לטלטל כבת' אין לא כבתה לא מ"ט דילמא בהדי דנקט לה כבתה הא שמעינן ליה לר"ש דאמ' דבר שאין מתכוין מות' דתניא גורר וכו' כל היכא דכי מכוין איכ' איסורא דאורייתא כי קא מכוין גזר ר"ש מדרבנן כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחל' (כבוי אב מלאכה. חריץ ליכ' איסו' דאורייתא דחופ' כלאח' יד. רש"י וכתבו תוס' וא"ת בכבוי ליכא איסו' דאוריית' לר"ש דמלאכה שאינה צריכא לגופה היא. וי"ל דכי מכוין איכא איסו' דאוריי' בפתילה וצריך להבהבה עכ"ל. וא"נ בכל תחילה דכיון דוכת' דמחייב עליה מדאוריי' גזר אפי' שלא במתכוין אפי' בדוכתא דלא אתי ביה לידי איסו' דאוריי' כ"כ הרשב"א(, מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והא הכא דכי מכוין איכא איסו' דאורייתא וכי לא מכוין שרי ר"ש לכתחל'. אלא אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור (לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר"ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבוי):
[ה.] יומא דף ל"א ע"ב מתני' אם הי' כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן: [גמ'] (בדף ל"ד ע"ב) תניא אמר ר' יהודה עששיות של ברזל היו מחמין מערב יה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צנתן. והלא מצרף (הנותן ברזל מן האש למים מצרפו ומחזקו). ובשבת דף מ"א כתב רש"י וזו גמר מלאכת הצורפין) אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף (כבר היה מצונן במקצת) אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו דמצי למכתב ימול ערלתו וכתב בשר לרבות בשר האמור בנגעים] אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ דברי ר' יאשי' והוינן בה קרא למה לי (והא דבר שאין מתכוין הוא) ואמר אביי לר' יהודה דאמ' דבר שאין מתכוין אסו' (אלמא ס"ל לאביי דקרא מסייע ליה לר' יהודה מדאצטריך קרא למשרייהו) ה"מ בכל התורה כולה באיסורי דאורייתא כגון קצץ בהרת) אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש לא גרסי' דהא תלה טעמא באין מתכוין). כתבו תוס' ה"ג רש"י ולא גרס אין שבות במקדש ומפ' כיון דאפי' אי הוי מתכוין ליכא איסו' דאוריית' כי לא מכוין לא גזרו ביה רבנן אפי' במדינה וק' לר"י דא"כ משמע דבצירוף דרבנן לא אסר ר' יהודה ובשבת (מ"א) משמע דאסר דקאמ' אביי התם המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמ' דבר שאין מתכוין אסו' מיהו הא לא קשיא דמצי לשנויי דצירוף עששיות דוקא דרבנן שאינם כלים ועומדין לעשות מהם כלים לבסוף וצירוף דהשתא לאו היינו גמר מלאכתו אבל מיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוא גמר מלאכתו הוי דאוריית'. מיהו ק' דבשבת (מ"ו) אמרי' כל היכא דכי קמכוין ליכא איסו' דאוריית' כי לא מכוין לא גזר ר"ש. פי' כגון גורר מטה וכו' דהוי חורש כלאחר יד א"כ ר"י דפליג עליה אסר אפי' בכה"ג. ועוד מאי פריך מבהרת דלא מצי למיפרך אלא מברייתא וממילתא דאביי דאתמר עלה ליפרך ממתני' ביצה (כ"ג) ר' יהודה אומ' כל הכלים אין נגררין וכו' על כן נראה לר"י אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שא"מ מותר פי' מן התורה ואע"ג דמדרבנן אסו' אין שבות במקדש ופריך מי אמר אביי דדבר שא"מ לא מתסר אלא מדרבנן והתניא וכו' ומדאצטריך קרא ש"מ דדב' שא"מ אסו' מדאוריי' ומשני ה"מ בכל התורה כולה אסו' שאין מתכוין כמתכוין אבל הכא פי' בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת בעינן שיחשוב לעשות המלאכה שהוא עושה הלכך צירוף דהכא הוי בלא מתכוין דרבנן ואין שבות במקדש וכו' ותימא דבכריתות (כ') אמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ת"ק סבר כר' יהודה דאמ' דבר שאין מתכוין אסור אלמא לר' יהודה דבר שאין מתכוין חייב מן התורה וי"ל דהתם פסיק רישיה הוא שאי אפשר בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פסיק רישיה כמכוין דמי עכ"ל. [מדברי רש"י דהכא נראה דסובר דלר"י דבר שא"מ אסו' מדאוריית' אף בשבת וכ"כ המפרשים ז"ל. וכ"כ באספ"ז כתובות דף ה' בשם שיטה ישנה דלר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור מדאוריי' אפי' בשבת. אמנם מדברי רש"י שבת דף קכ"א ע"ב גבי נחש דורסה לפי תומו כתב וז"ל דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאינו מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזר עכ"ל. אלמא דגם הוא ס"ל דאינ' אלא מדרבנן. ועיין חידושי רשב"א שם שנרא' שלא הי' גרסתו ברש"י כמו שהיא לפנינו]:
[ו.] שבת דף קל"ג תניא בשר (ימול בשר ערלתו) ואע"פ שיש שם בהרת ימול דברי ר' יאשיה ר' יונתן אמר א"צ שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. אמר מר בשר וכו' הא ל"ל קרא דבר שא"מ הוא ודשא"מ מות' אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה (ר' יאשיה דמצריך קרא להכי כר' יהודה ס"ל) דאמ' דשא"מ אסו' רבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות (באומ' אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות שאי אפש' שלא תמות כמתכוין חשיב ליה וכי אמרי' דבר שאינו מתכוין מות' כגון היכא דאפש' ליה בלא איסו' כגון גורר מטה ואע"ג דאיכא למיחש דלמא עביד חריץ כיון דלא מכוין להכי ואפש' לגרירה בלא חריץ כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה לא מחייב אבל היכא דודאי עביד מודה כ"כ רש"י סוכה ל"ג) ואביי לית ליה האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה בתר דשמעה מרבא סברה. (וע' באספ"ז כתובות דף ה' שכתב מההיא דשבת שמעינן דבפ"ר איכא לר"ש איסו' דאוריית' מדאצטריך למשרי קציצת בהרת מיהו ליכא חיוב חטאת כדמוכח כריתות דף כ' דת"ק סבר כר"ש ולא מחייב אלא אחת אע"ג דפ"ר הוא ואפש' דלר"ש בפ"ר גבי שבת לית ליה איסו' דאוריי' דמלאכת מחשבת בעינן אבל בשאר איסורין איכא איסו' דאוריי' בפ"ר). איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא השמר בנגע צרעת לשמור מאד ולעשות. לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שע"ג רגלו ובמוט שע"ג כתפו ואם עברה עברה (הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה) והא ל"ל קרא דבר שא"מ הוא וכו' אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דדב' שא"מ אסו' ורבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפ"ר ואביי וכו' לבתר דשמעי' מרבא סברה: [ז.] שבת דף ע"ה ת"ר הצד חלזון והפוצעו (דחקו בידיו שיצא דמו) אינו חייב אלא אחת (משום צידה אבל אפצועה ליכא חיוב) ר' יהודה אומ' חייב שתים שהי' ר"י אומ' פציעה בכלל דישה (שמפרק דמו כמפרק תבואה מקשין שלה) אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע. ולחייב נמי משום נטילת נשמה אמר ר' יוחנן שפצעו מת. רבא אמר אפי' תימא שפצעו חי מתעסק היא אצל נטילת נשמה כלו' לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר ולא הוי מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות]. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכא דליציל צבעי' (שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשמרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מתעסק וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מכוין). כתבו תוס' בד"ה מתעסק האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמ' כריתות (דף כ') הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמו כדיליף לקמן (דף ק"ו) מדאצטריך למשרי מילה בשבת מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמ' לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמ' חגיגה (דף יו"ד) ומתעסק דהכא היינו דבר שא"מ כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מות' אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל האיסורין שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרי אין מתכוין כדאמ' מוכרי כסות וכו' וכן מוכח בכתובות (דף ז') דאפי' אי מקלקל בחבורה חייב כיון דאין מתכוין מות' עכ"ל. ובד"ה טפי כתבו פי' אע"ג דהוי פ"ר הכא מיפטר משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכי מודה ר"ש בפ"ר ה"מ במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכ' לגופה אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה ורש"י פי' דהא דמודה ר"ש היינו במאי דלא איכפת לי' וליתא דהא מזרד זרדין בארעא דחבריה פטר ר"ש והתם לא איכפת לי' אי מתרמי עכ"ל:
[ח.] שבת דף ק"ג ת"ר התולש עולשין (עשב) והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות ואם ליפות את הקרקע כל שהן אטו כולהו לאו ליפות הקרקע הרי הקרקע מתיפה מאליו] רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו באגם שנו] שאין צריך ליפות] אביי אמר אפי' תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא מכוין והא מודה ר"ש בפסיק רישיה לא צריכי דקעביד בארעא דחבריה (לא איכפת לי' ליפות). כתבו תוס' פי' בערוך דבפסיק רישיה דלא ניחא לי' כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחד שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה כגון שאינו בנו) שאין לו הנאה מות' לכתחלה ואפי' איסו' דרבנן ליכא. והתיר רבי חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פ"ר כיון דאין נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מות'. ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסו' אי לאו משום צערא דגופ' אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לפתח אלא לנקיבה בעלמא וכו' והא דאמ' הכא דעביד בארעא דחברי' היינו דלא מחייב חטאת (משום דהוי מלאכה שא"צ לגופ' כ"כ תוס' לקמן) אבל איסורא איכא וכו' ובסוכה (ל"ג) גבי אין ממעטין בי"ט משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פ"ר וליכא למימ' כיון דאית ליה הושענ' אחרית' אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמ' התם דר"א בר"ש סבר כאבוה דאמר דשא"מ מות' מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסו' אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ודחה ראיות הערוך דמה שהביא ראיה מלקמן דף קי"ז גבי דשקיל ליה בברזא אינו ראי' כמו שפירש"י שאין דרך הפשט בכך וליכא איסורא ומה שהביא ראי מסוכה ל"ג) גבי דאית ליה הושענא אחרית' יש לדחות דמצוה שאני א"נ כיון דר"ש סבר דשא"מ מותר מ"הת הכא אע"ג דפ"ר הוא הואיל ואית ליה אחריתא שרי לר"ש דשמא לא יהא צריך לזה שתיקן ואגלי מלתא דלא תיקן כלי אבל לר"י דשא"מ אסו' ואי צריך ליה איכא איסור דאורייתא לא שרינן אע"ג דאית ליה אחרית'. ועוד הביא ראי' מהא דזבחים (צ"א ב') דאמרינן המתנדב יין מזלפו ע"ג אישים ופריך והא קמכבה ומוקי לה כר"ש ואע"ג דהוי פ"ר דא"א לזלף שלא יכבה מתיר ר"ש לכתחל' מאחר שאין נהנה ויש לדחות דאפש' שיפול על עצי המערכה או על האברים עכ"ל ובכתובות דף ו' איתא אמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב האי מסוכר' דנזייתא אסור להדוקה ביומ' טבא בההו' אפי' ר"ש מודה דהוי פסיק רישיה כתבו תוס' פי' בקונט' דאסור משום סחיטה וקשה לר"ת דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקין אלא במיא וכו' והא דאמרינן שבת (קכ"ט) גבי שמן בשערה והא אתי לידי סחיטה משמע דשייך סחיטה בשמן אומר ר"ת דהוי משום מפרק ואסו' כמו סחיטת זיתים והכא אומ' ר"ת דליכא למימ' דאסו' משום מפרק כיון דהנסחט הולך לאיבוד אע"ג דהוי פ"ר וכן פי' בערוך וכו' ונראה לר"י דאיכא למימ' דאסו' לסחוט בשאר משקין כמו במים ע"ש שהאריך:
[ט.] שבת דף ק"י לירקונא (חולי של ירקון) תרין (מהני סמנין) בשכר ומיעקר מלהוליד] ומי שרי (לשתות כוס עקרין) והתני' מנין לסירוס באדם שאסור ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו (קרי בי' לא תעשו) דברי ר' חנינא ה"מ היכ' דמכוין הכא מעצמו הוא דאמר ר' יוחנן הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו וכו' ומסיק הש"ס דאסור לשתות כוס עקרין אלא אשה שאינה מצווה על פ"ו ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם נאמר פרו ורבו בזקנה או בעקרה. כתבו תוס' מה שמפר' בשאלתות דהא דאסור לשתות סמא דעקרת' היינו כר"י דדבר שאין מתכוין אסור ואע"ג דקי"ל כר"ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התור' כולה ס"ל כר"י ואין נרא' דבכל התור' קי"ל כר"ש כדמשמע לעיל (דף פ"א ע"ב) וכן משמע בבכורות (ל"ד) גבי המקיז דם בכור דפסק שמואל התם כר"ש ופריך עד השתא לא אשמעינן שמואל דדשא"מ מותר וכו' ואי יש חילוק בין שבת לדעלמ' אצטריך התם שפיר לפסוק כר"ש אע"ג דכבר אשמעי' שבת הלכה כר"ש והכא אתי' אפי' לר"ש דפסיק רישי' הוא דודאי יסתרס בשתיית כוס עקרין עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ועוד כתב ולא שייך כאן דברי הערוך דלא אסר ר"ש אלא פיר דניח' לי' דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא לי' מדפריך הש"ס בזבחים (צ"א) גבי המתנדב יין והא קמכבה אע"ג דלא ניחא לי' כבוי עכ"ל (עיין מה שכתבתי לקמן בשם מגן אברהם) ועיין בר"ן פרק ח' שרצים: [י.] ביצה דף כ"ג מתני' ג' דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה ומקרדין את הבהמ' בי"ט (במגרדת של ברזל ששיניה דקות ואע"ג דעבי' חבורה) וכו' ר' יהוד' אומר אין מקרדין את הבהמ' בי"ט מפני שעושה חבורה אבל מקרצפין (במגרדת של עץ ששיניה גסות ואין עושין חבורה) וחכ"א אין מקרדין אף לא מקרצפין [גמ'] ושלש מחלוקות בדבר ר"י סבר דשא"מ אסור מיהו קירוד קטנים ועושין חבורה קרצוף גדולים ואין עושין חבורה ולא גזרי' קרצוף אטו קירוד ורבנן סברי נמי כר"י דשא"מ אסור וגזרי קרצוף וכו' וראב"ע סבר כר"ש דשא"מ מותר. אמר רבא אמר ר"נ אמר שמואל ואמרי לה אמר ר"נ לחודא הלכה כר"ש (דאמר גורר וכו') שהרי ראב"ע מודה לו. א"ל רבא לר"נ ולימא מר הלכה כר' יהוד' שהרי חכמים מודים לו. א"ל אנא כר"ש ס"ל ועוד שהרי ראב"ע מודה לו. כתבו תוס' פירש"י דהלכה כר"ש דמתיר ודוקא במגרדת של עץ שאין עושין חבורה אבל במגרד' שלנו שהן של ברזל כ"ע מודו דאסור דפ"ר הוא שתולש שערות עכ"ל. ורא"ש כתב תימ' דלא מדכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואין כשמגרדין הסוסים וכו' שתולשין מן השער והוי פסיק רישא וכו' וצ"ל שלא הי' עשוי כעין שלנו ולא הי' תולש את השער אבל שלנו ודאי אסור עכ"ל. ובשבת דף קמ"א אמר רבא טיט שע"ג רגלו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמ' אתי לאשווי גומות. כתבו תוס' אע"ג דרבא ס"ל בינה (כ"ג) בדבר שא"מ כר"ש הכא גזרינן כשיהא עסוק לקנח רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשויי גומות וכו' עכ"ל. עיין דף קמ"ג:
[יא] נזיר דף מ"ב מתני' נזיר חופף ומפספס שמפריד שערותיו זו מזו) אבל לא סורק במסרק. [גמ'] ומפספס מני ר"ש דאמר דשא"מ מותר אבל לא סורק אתאן לרבנן. אמר רב' כולה ר"ש היא כל הסורק להסיר נימין מדולדלין מתכוין להשיר נימין המדולדלין מן הראש אבל עדיין לא נעקרו לגמרי וכיון דמתכוין להשיר כי סורק במסרק הוי לי' דבר שמתכוין ואסור) (ועיין באספ"ז לנזיר שכתב וז"ל אבל לא סורק דהוי פסיק רישי' כדמפר' בגמרא וגם הברטנורה מפר' משום דהוי פ"ר. וגם רש"י בשבת (פ"א) פיר' דהוי פ"ר. וזה תימא דבגמרא אמרי' משום דלהשרת נימין קמכוין. ובאמת על הש"ס ק' למה לא משני בפשיטות משום דהוי פ"ר משא"כ חופף דאינו ודאי משיר). ובשבת דף נ' איתא נמי כתנאי בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקין (והוא גורר את הכסף והוא ממחק שהוא אב מלאכה) הא נתר וחול מותר והתני' נתר וחול אסור וכו' לא קשי' הא ר"י דאמר דשא"מ אסור (דזמנין דגריר) והא ר"ש וכו' (מיהו גרתקין אסור דודאי גריר והוי פ"ר) אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר"ש משרי שרי דתנן נזיר חופף (שערו בנתר וחול אלמא זמנין דאינו משיר ולא דמי לפ"ר) אבל לא סורק (דודאי משיר) אלא ר"י ותרי תנאי היא אליבי' דר"י האי סבר גריר והאי סבר לא גריר וכו'. ועיין שבת דף פ"א ע"ב דמסיק דר' יוחנן סבר דשא"מ מותר כיון דאמר הלכה כסתם משנה ומתני' דהכא אתי' כר"ש:
[יב.] בכורות דף כ"ד ע"ב מתני' ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וכן תולש את את השער לראות מקום מום. גמ'] אמר רב הלכה כר' יוסי בן משולם בעי מיני' מרב הונא כנגדו בי"ט מהו טעמא דר"י משום דסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהוי עוקר דבר מגדולו או דלמא בעלמא סבר ר' יוסי תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי דהוי לי' דבר שאין מתכוין (שאין מתכוין לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש) ובי"ט דשא"מ מותר א"ל זילו שיילי לרב חננאל (תלמיד דרב) אי אמר הלכה כר' יוסי אפשוט לכו. אתו שיילי א"ל הכי אמר רב הלכה כר"י בן משולם אתו לקמי' דר"ה א"ל כנגדן בי"ט מותר. אתמר נמי אמר ר' חנינא משמי' דרב כנגדו בי"ט מותר (משום דטעמא דאין מתכוין הוא) ומי אמר רב הכי והא אמר ר"ח בר אשי משמיה דרב מסוכרא דנזיית' אסור להדוקי ביומ' טבא בההיא אפי' ר"ש מודה וכו' דהוי פסיק רישיה והאמר רב הלכה כרבי יהוד' וכו' אלא לעולם סבר רב דשא"מ אסור ותולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו טעמא דשרי דהוי לי' עוקר דבר מגדולו כלאחר יד (דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז) ומדרב סבר כר' יוסי בן משולם ר"י בן משולם סבר כרב (דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאם הי' סובר דשא"מ מותר מנא לי' לרב שיהא הלכה כמותו משום דתולש לאו היינו גוזז דילמא כי שרי ר' יוסי משום דשא"מ מותר ותולש היינו גוזז אלא קים לי' לרב דאית לי' לר' יוסי דשא"מ אסור. תוס') וסבר ר"י בן משולם דשא"מ אסור והתני' שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר (דפרה אדומה) ר"י בן משולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש (משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשם גיזה אלא לתקן שרי) שאני פרה דלאו בת גיזה. והתני' לא תעבוד בבכור שורך ולא בכור צאנך מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז (וי"ו מוסיף על ראשון) אלא שאני פרה דקדשי בדק הבית. והאמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן: והאיכא דרבנן אלא שאני פרה דלא שכיח' (ומילתא דלא שכיח' לא גזרו בי' רבנן) איבע"א רב סבר כר' יוסי ור' יוסי לא סבר כרב. כתבו תוס' ד"ה גוזז במספרים וכו' כלומר אפי' יגוז משאר השערות בלא מתכוין אף אלו עצמו יגזוז יותר מן הצורך לגירסת הקונט' ראשו משחיר והי' מדקדק דקסבר דשא"מ מותר ובקונט' פי' דדייק מיהא דשרי משום דאין מתכוין לשום גזיזה אלא לתקן דאין זה כשאר לשון אין מתכוין דכיון דבכונה גוזז במספרים ויש ליישב לפי' הקונט' דהכי פריך סבר ר"י בן משולם דשא"מ אסור ושרי מטעם דתולש לאו היינו גוזז הא אשכחן גבי פרה דאפי' במספרים דהוי גוזז משום דעוש' כדי להכשיר הפרה שרי גבי בכור נמי ה"ל למישרי בכל ענין כיון דעושה לצורך תיקון שחיטה דאין זה חשוב גוזז ומיהו אין פי' זה נרא' כלל דבכל ענין יכול להקשות בין הוי טעמא משום דשא"מ מותר בין הוי טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז עכ"ל. עיין תוס' ד"ה והיינו טעמא. ועיין לקמן דף ל"ד תוס' ד"ה אי לימא. עיין כתובות דף ה' בתוס':
[יג.] זבחים דף נ"א ע"ב אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג אישים מ"ט אמר קרא ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח (אלמא יש יין שהוא לאישים). והא קמכבה. כבוי במקצת לא שמיה כבוי והאמר ר"נ המוריד גחלת מע"ג מזבח וכבה חייב. דליכא אלא האי. איבע"א כבוי דמצוה שאני. ת"ש יין כדברי ר"ע לספלים (דאמר מתנדב יין ולא שמן) שמן לדברי ר"ט לאישים (דאמר אף מתנדבים שמן) ועוד תני' יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה. לא קשי' הא ר' יהודה (דאמר דשא"מ אסור הוי לא תכבה אפי' בלא מתכוין הלכך עקר לי' למשמעותי' דאשה למדרשי' נחת רוח לפני כאישים) הא ר"ש (שמואל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר דכיון דאין מכוין לכבות אין לא תכבה ראי' עליו לאסור למיעקר משמעותיה דאשה משום לא תכבה. וא"ת פסיק רישיה אפשר דמזלף לי' בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפין גסות דבשא"מ הוא). כתבו תוס' וא"ת והא שמעי' לי' לר"ע דסבר כר"ש ב"ק (קי"ג) דקאמר ר"ש משום ר"ע לובש אדם עשר כלאים זה ע"ג זה כדי להעביר המכס. וי"ל דתרי תנאי אליבי' דר"ע עכ"ל: [יד.] שבת דף קי"ב ע"ב ת"ר י"ד שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב וחכ"א מפשיטין את כולו. אמר מר עוקבא מאי אהדרי' לי' חבריא לר' ישמעאל הכי קאמרי לי' אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו מי דמי הכא טלטול התם מלאכה וכו' אמר מר רב אשי כגון דלא קבעי לי' לעור (ואינו מכוין להפשיט משום עור ולא דמי להפשט אילים) והא מודה ר"ש בפ"ר דשקיל לי' בברזי (חתיכות דקות מפשיט וחותך דאין דרך הפשט בכך ולאו מלאכה היא אלא שבות):
[טו] סוכה דף ל"ג ת"ר אין ממעטין בי"ט] [ענבים שחורות מעל ההדס] משום ר' אליעזר בר"ש אמרו ממעטין. והא קא מתקן מנא בי"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור"א בר"ש כאבוה ס"ל דאמר דשא"מ מותר. והא פסיק רישיה ולא ימות הב"ע דאי' ליה הושענא אחריתי (ולא צריך להאי הלכך אין כאן תיקון כלי דלא צריכה לי' לאכשורי ולא דמי השת' לפ"ר דהתם איכ' נטילת נשמה ממ"נ והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא הוי לו אחריתי משוי לי' מנא דהא צריך להכי ואע"ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פ"ר). ותוס' כתבו הא דמשני דאית לי' וכו' היינו משום דאז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"ג דאפי' לר"ש פטור אבל אסור הכא שרי משום מצוה עכ"ל. עיין כתובות דף ה':
[טז.] שבת דף ק"ו ע"ב מתני' ישב האחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב [אם היה צבי ניצוד לתוכו] ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו וכו'. וכתב הר"ן בהלכות ונמצא צבי שמור בתוכו פי' כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעול אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרי' הרי זה כאלו צד אותו מפני שאלמלא נעל הוא שמא היו הדלתות נפתחות כך השני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח וכו'. אי נמי כגון שהי' צבי קשור בבית ונעל אע"פ שניתר הצבי אין אומרים שיפתח את ביתו כדי שיצא צבי כיון דבשעה שנעל בהיתר נעל וכו' והרשב"א כתב וז"ל ובירושלמי נרא' שהתירו לנעול בתחל' ביתו ולשמור ביתו וצבי בתוכו מכיון שהוא צריך לשמור ביתו אע"פ שע"י כך ניצד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסי' בירושלמי הי' צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים מותר וכו' ולפ"ז הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד דוק' קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קא' ולו' שאלו צריך לנעול בעדן מותר אע"פ שמתכוין שיהא הצבי ניצוד בתוכו עכ"ל. ודברים תמוהי' הם האיך אפשר שאפי' מתכוין לנעול נמי בעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ושא"א לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרי בכולי מכילתין מודה ר"ש בפ"ר וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא וכו' עכ"ל הר"ן. כתב שלטי גבורים והשתא לדברי רשב"א נמצינו למדין דאע"ג דקי"ל פסיק רישיה אסור היינו דוקא דבאותו מעשה דעבו' הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו פ"ר שעוש' עושה ג"כ דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד פ"ר ומתכוין גם לו שרי. ובאמת כי קולא היא זו ואני כתבתי בחדושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפ"ר שרי כי לא מתכוין לעשות בפ"ר ומדברי הרשב"א סיוע גדול לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו עכ"ל:
[יז.] כלאים פ"ט משנה ב' ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב המכס. כתב הר"ש דסבר דבר שאין מתכוין אסור כדמוכח ב"ק (קי"ג) ופליג אסתמא דתנן לקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה וכו'. והא דאמר ר' יוחנן שבת [פ"א ע"ב] דשא"מ אסור ופריך עלה מסתם מתני' דנזיר חופף ולא משני סתמא אחרינא אשכח מתני' דהכ' משום דאידך דסוף פרקין דמוכרי כסות עיקר דבריית' היא. ומיהו איכא עוד סתמא שבת [מ"א] מיחם שפינהו דמוקי אביי כמאן דאמר דשא"מ אסור ועוד תנן שבת [נ"ה] מכניס חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך ומפר' בגמר' משום כלאים ופיר' שם רש"י דסבר דבר שא"מ אסור. ונראה דפריך מאי אולמי' האי סתמא וכו' ואפי' איכא סתמא טובא דאסרי הא אמרי' בפ"ב דקדושין מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי עכ"ל. ועיין ב"ק קי"ג:
[יח.] ביצה ל"ב אמר רב יהודה האי מדורתא [היסק גדול כדרך בנין עושין לו כתלים מד' רוחות סודרין עצים למעלה ודומה לאהל] מלמעלה למטה שרי להתחיל תחלה מן הגג ואח"כ יסדר תחתיו הכתלים] מלמטה למעלה אסור לסדר העצים של כתלים תחלה שדרך בנין הוא]. כתבו תוס' פרש"י דרב יהוד' דהכא ס"ל כרבי יהוד' דדשא"מ אסור אבל אנן קי"ל כר"ש ודשא"מ מותר. ודוחק הוא דכל הני מלתא דלא כר"ש אלא נראה לומר דאפי' ר"ש מודה הכא דאסור דהא דאמר ר"ש דשא"מ מותר היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש דמה ענין זה לדשא"מ הרי הוא עושה מה שמתכוין לעשות ואע"פ שאינו מתכוין לבנין מ"מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין ואסרוהו חכמים גזרה אטו בנין ואליב' דהלכתא היא מלתא דרב יהודה עכ"ל. וכן דעת הרי"ף ורמב"ם פ"ד מהלכות י"ט]:
[יט.] כריתות דף כ' ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"א בר צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות. במאי עסקינן אי דקא מכוין לכבות ולהבעיר מ"ט דמאן דפטר אלא דלא קמכוין להבעיר מ"ט דמאן דמחייב תרתי. ר"א ור' חנינא דאמרו תרווייהו כגון שנתכוין לכבות כדי להבעיר התחתונות [כלומר להבערת התחתונות לא הוי צריך אלא לכבוי עליונות היתה עיקר כוונתו שהי' נפח וצריך לפחמין נתכוין לכבות עליונות שהיו גסות ואע"פ שידע שיבערו התחתונות נתכוין לכבוין של אלו ע"מ שיתבערו אלו] דת"ק סבר מקלקל בהבער' פטור ור"א בר"צ סבר חייב. וכן אמר ר' יוחנן בנפח שנו וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן ת"ק סבר כר"ש דשא"מ פטור. ור"א בר"צ סבר כר' יהודה דשא"מ חייב כתבו תוס' וא"ת לפי מה שפי' ר"י הא דאמר ר' יהוד' דשא"מ אסור מדרבנן דוקא ולא מן התורה קשה דהכא משמע דמדאורייתא. וי"ל משום דהוי פסיק רישי' ור"ש פוטר משום מלאכה שא"צ לגופה. וא"ת בשבת ק"ג] פריך והא מודה ר"ש בפסיק רישי' ומאי פריך הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וי"ל דהתם ס"ד דהוי פ"ר דניחא לי' ומשני דעבי' בארע' דחברי' דהוי פ"ר דלא ניחא לי' וכן מביא הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי עכ"ל:
[כ.] סנהדרין דף פ"ד ע"ב גרסי' רב לא שביק לברי' למשקל ליה סילוא (קוץ ישב לו בבשרו) מר בריה דרבינא לא שביק לברי' למפתח לי' כוותא (כויה להוציא לחה ממנה דלמא חביל והוי לי' שגגת איסו') אי הכי אחר נמי (לא לפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חברו] אחר שגגת לאו [כשאין מתכוין הוי שגגה באיסור שזדונו לאו בעלמא דקיל] בנו שגגת חנק. והא דתנן מחט של יד (ניטלת בשבת) ליטול בה את הקוץ ליחוש דלמא חביל והוה לה שגגת סקילה התם מקלקל הוא (וכל המקלקלין פטורין בחילול שבת דמלאכת מחשבת כתיב) הניחא למ"ד מקלקל פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש היא ור"ש האמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כתבו תוס' הא דקי"ל הלכה כר"ש בגרירה לאו שגגת סקילה היא דאי עביד חריץ הוי כלאחר יד ועוד דאינה צריכה לגופה ועוד דאפי' לר' יהודה כל אין מתכוין דלא פ"ר פטור מדאורייתא דלא הוי מלאכת מחשבת ובשבת דף מ"ד דהוי שרי לטלטל נר הדולק בשבת אי לאו משום דבסיס לדבר האסור היינו משום דאי מכבה בלא מתכוין אינה צריכה לגופה ומיהו תימא דהא לשמואל קאמר בפר' כירה דבדבר שא"מ סבר כר"ש ובמלאכה שאצ"ל סבר כר' יהודה וכיון דסבר כר"י במלאכה שאצ"ל היכי שרי דבר שא"מ דשרי התם גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהוי שגגת סקילה וי"ל דהא דאסרי' הכא קוץ וסילון משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישי' ולא יניח בשביל כך אבל שאר דשא"מ דלא פ"ר שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע"ג דמחייב במלאכה שאצ"ל קסבר מקלקל בחבורה פטור. כ' הר"ן בחדושיו וז"ל ושגגת לאו דאמרי' דמותר פי' בתוס' שהוא דשא"מ ומותר באיסור לאו כדאמרי' לגבי כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן אבל באיסור מיתה לא הותר דבר שא"מ ואע"ג דהותר דשא"מ באיסור מיתה דהיינו איסור שבת דאיכא סקילה היינו טעמא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכו' ולפי פירו' זה ק' מאי קושיא ממחט של יד דאי הוי דשא"מ הא אמרי' דבשבת מותר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובשאר חייבי מיתות חייב ואי הוי פ"ר ומשום הכי קא מקשי דהוי איסור לגבי שבת א"כ אפי' שגגת לאו נמי כי הוי פ"ר אסור אלא נראה שהטעם הנכון דבשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל ואפשר דאפי' בדיני שמים אינו מתחייב שאין לך לומר שעשה איסור כשהכניס עצמו לבית הספק שזה לטובה היתה כוונתו לרפאות את חברו אבל בבנו ודאי אין אומרים כן שאפשר לו לעשות ע"י אחר והאחר ראוי לו לכנס לבית הספק יותר ממנו מפני שאיסורו קל אבל בנו אפשר שיטעה בנטיל' הקוץ ויחבול באביו ויהיה שגגת חנק וכן בשבת אם היה בנטילת הקוץ שיכול לבא לידי איסור סקילה אסור ליטלו בשבת וזהו כוונת רש"י בפירושיו עכ"ל:
[כא] שבת דף צ"ה ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרות המכבד (את הבית) והמרבץ (במים להרביץ את האבק) והרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד בי"ט לוקה מ' דברי ר' אליעזר (מכבד ומרבץ משום בונה) וחכ"א אחד זה ואחד זה (אחד שבת ואחד י"ט) אינן אלא משום שבות (דלמא כי כניש לי' מתמלאים הגומות שבבית מאליהם והוי בנין) אמימר שרא זילחא במחוזא (לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר) אמר טעמא מאי אמר רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות וכו' תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת (רוחצת קיתונות בזוית זו וכוסות בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו) והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפי' לכתחל' (דדשא"מ מותר והמרבץ אין מתכוין להדביק עפר בגומו' ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק). כתבו תוס' ד"ה המכבד תימא דע"כ מיירי דלא הוי פ"ר דאי הוי פ"ר היכי שרי ר"ש לכתחל' וכיון דלא הוי פ"ר אמאי מחייב ר"א הא אמר ביומ' [ל"ד] גבי צירוף עששיו' דדשא"מ מותר לר' יהוד' מן התור' דלא הוי מלאכת מחשב' וי"ל דבהא פליגי דר"א סבר דהוי פ"ר ורבנן סברי דלא הוי והא דאמר והאידנא דס"ל כר"ש שרי אע"ג דאפשר דסבר ר"ש דהוי פ"ר מ"מ הש"ס סבר כרבנן דלא הוי פ"ר הילכך שרי לכתחלה כיון דקי"ל כר"ש עכ"ל. עוד כתבו תוס' ד"ה והאידנא בה"ג שרי כבוד מהאי טעמא אפי' בדהוצי' ואין נראה לר"י דלקמן (קכ"ד) משמע דמכבדות הוי מלאכתן לאיסור ואי שרי לכבד הוי מלאכתו להיתר אלא ודאי כבוד אסור לכ"ע מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לר"ש אלא דוקא ריבוץ עכ"ל וכ"כ הרא"ש: [כב] כלאים פ"ט משנה ה' מוכרי כסות מוכרין כדרכן (כסות שיש בהם כלאים לובשו להראותו בשוק) ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל. כתב רש"י בשבת דף כ"ט כסות של כלאים לובשין בשוק להראותו כדי למוכרו דלא אסרה תורה אלא לביש' שהיא להתחמם כדרך כל הלובש והעלאה דומיא דלבישה נמי דמתהני בה עכ"ל. ור"ן בהלכו' פרק גיד הנשה כתב וז"ל בת תיהא ישראל לאינו ישראל אביי אמר אסור ריח' מלתא רבא אמר מותר ריחא לאו מלת' וכו' לאו משום הנאה דריחא פליגי אי מתסרא או לא דאוקמינא התם בגמר' פלוגתייהו כתנאי דתניא הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין תרומ' ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר והא ליכ' למימר דמשום הנאה מלתא היא דהא הנא' דתרומה שרי ורשאי הוא להריח בה ועוד דהא קי"ל כר"ש דבר שא"מ מותר ולדידי' הנאה דלא מכוין לי' שרי כדמוכח בפרק כל שעה והכא ודאי בבת תיהא אינו מכוין להנות מיין נסך וכי תימא פ"ר הוא ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פ"ר שרי דהא אמרי מוכרי כסות וכו' ובלבד שלא יכוין בחמה וכו' והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא דכיון דלא מכוין לה לא חשבינן לה מידי אלא ע"כ פלוגתא דאביי ורבא בהנאה דאכילה תליה דאביי סבר דשמניח פיו עלי' ושואב הריח הרי הוא כאלו שתה ממנו דריחא מלת' וכאכיל' חשיבה הלכך אע"ג דלא מכוין כלל אסור דקי"ל המתעסק בחלבים ועריו' חייב שכבר נהנה ורבא סבר ריחא לאו מלתא כלומר דלא חשיבה לי' אכילה הלכך כיון דלא מכוין שרי עכ"ל. עיין בר"ן פרק השוכר את הפועל:
[כג] כריתות דף י"ט ע"ב אמר ר"נ אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריו' חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. א"ל רבא והא תינוק' דכי מתעסק דמי ותנן מי שהי' לו ב' תינוקו' אחד למול בשבת ואחד אחר השבת ושכח ומל של אחר שבת בשבת ר"א מחייב ור' יהושע פוטר. ועד כאן לא פטר אלא משום דטע' בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור אבל מתעסק בדבר דלאו בר מצוה חייב. א"ל הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבור' חייב מתעסק נמי חייב. איתבי' רב יהודה לשמואל רבי יהודא אומר אפי' נתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים וכו' ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והא הכא מתעסק הוא ור"י נמי לא פטר אלא מן מינא למינ' אבל בחד מינא חייב. א"ל הב"ע שאבד מלקט מלבו נתכוין ללקוט ענבים ושכח וסבר תאנים בעינא והלכה ידו על הענבי' דר"א סבר הרי נעשתה כוונתו ור"י סבר הרי לא נעשתה כוונתו [בקשתו] ומחשבתו:
[כד] כריתו' דף י"ט מתני' חלב ונותר לפניו ואכל א' מהן ואינו יודע איזה מהן אכל אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזה שגג שבת ויה"כ ועשה מלאכ' בין השמשו' ואינו יודע באיזה מהן עשה ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. אמר ר' יוסי לא נחלקו על העושה מלאכ' בין השמשות שהוא פטור שאני אומר מקצת עשה היום ומקצת עשה למחר על מה נחלקו על העושה מלאכ' בתוך היום ואינו יודע אם בשבת או בי"הר. או אינו יודע מעין איזה מלאכה עשה וכו' אמר ר' יהודה פוטרו הי' ר' יהושע אף מאשם תלוי. ר"ש ור"ש שצורי אומ' לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד (כגון שתי אילנות של מין אחד לפניו ולא ידע אם מזה לקט אם מזה) שהוא חייב (שהרי ידע במה חטא איזה מלאכ' עשה) על מה נחלקו על דבר שהוא משום ב' שמות (כגון ספק קצר ספק טחן אי נמי ספק תאנים ספק ענבים וכן בנתכוין בזו ועשה זו דבה דכתיב בקרא בין אידיעה בין אחטאת היא לר' יהושע עד שיתכוין לחטוא בה ולעת הידיע' ידע במה חטא ולר"א כיון שנתכוין לדבר שיש בו חטא ולעת הידיע' נודע לו שחטא סגי) א"ר יהודה אפי' נתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים וכו' שחורות וליקט לבנו' ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. תמיהני אם פטר בה ר' יהושע (כלומ' על מה פטר בה הלא נתכוין על דבר האסור) א"כ למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק (בהיתרא כגון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אבל זה המתעסק באיסו' חייב). [גמ'] תני' אמר ר"א מה נפשך אי חלב אכל חייב אי נותר אכל חייב וכו' א"ל ר' יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא. ור"א האי בה מאי עביד לי' מבעי' לי' פרט למתעסק (כנון שנתכוין לזו ועשה אחרת) מתעסק דמאי אי דחלבים ועריו' חייב וכו' שכן נהנה [כגון חלב ושומן לפניו ונודע שזה חלב וזה שומן ונתכוין לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אצל החלב ואכלו. א"נ חלב וחלב לפניו וסבר שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו ואכל את זו ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוין לחתיכ' זו עצמה אבל סבור שהוא שומן. מתעסק בעריו' כגון שנתכוין לבא על אשתו נדה וסבור טהור' היא ואחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובאה אחותו במקומה ולא דמי לשוגג דשוגג כגון שנתכוין לזו עצמה וסבר שהיא אשתו] ואי מתעסק דשבת פטור מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה לרבא משכחת לה כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי משכחת לה כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דאתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור מ"ט דהא לא איכוין לשום חתיכ' לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אביי אמר חייב דהא איכוין לשום חתיכ' רבא אמר פטור דהא לא איכוין לחתיכ' דאיסורא. כתבו תוס' וא"ת שוגג נמי דכל התור' כולה מתכוין לאיסור וי"ל בכל התור' כשאמר מותר הוא שוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם הי' כפי מה שהוא סבור ולכך פטור משום דהוי מתעסק עכ"ל. וכתבו תוס' בשבועו' דף י"ט ומיהו תימא דמאי אצטריך בה פרט למתעסק דשבת תיפוק לי' מטעמא דשמואל דבעינן מלאכת מחשבת ואמילתא דשמואל גופה קשה דאי טעמא דנהנה עיקר לחייב בחלבים וכו' למה לי למפטריה בשבת משום מלאכת מחשבת. ואי טעמ' מלאכ' מחשבת עיקר למה לי לחיובי בחלבים משום נהנה. ונר' דאיכ' תרי גוונא מתעסק כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמפטר מטעם דלא נעשי' מחשבתו ולא שייך למפטרי' משום מתעסק. ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך את התלוש ולהגביה את התלוש למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ונמצא מחובר דנעשי' מחשבתו ומפטר בה משום פרט למתעסק ובתרווייהו איירי שמואל ומש"ה קאמר בכריתו' אלא מתעסק דשבת כדשמואל דאיירי נמי שמואל במתעסק דמפטר משום בה לר"א אלא שלא חשש לפרש אלא טעם מלאכת מחשבת דלא איירי בה, ר"א ובחלב איכ' נמי תרי גוונא מתעסק כגון נתכוין לאכול חלב זה ואכל חלב אחר דחייב בלא טעמ' דנהנה דלא שייך למפטריה מטעם מלאכ' מחשבת ועוד מתעסק אחר כגון סבור שהוא שומן או רוק ובלעו דכיוצא בה מפטר לענין שבת דכתוב בה והכ' ל"ל למעוטי משום דנהנה וטעמ' דנהנה ומשום מלאכ' מחשבת לא קאי אכולהו עכ"ל:
[כה] שבת דף ע"ב ע"ב נתכוין להגביה תלוש וחתך המחובר פטור. לחתוך את התלוש וחתך המחובר רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכ' דאיסורא (דכתיב אשר חטא בה ודרשי' פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה ושוגג ה"ד כגון שנתכוין לכך אבל שגג דסבור היום חול או מלאכה זו מותרת). (ותוס' כתבו נתכוין לחתוך תלוש וכו' פי' ועלה בידו מחובר אותו שמכוין לו דאי חתך מחוב' אחר אמאי נקט נתכוין לתלוש אפי' נתכוין למחובר פטור כמו ההיא דתניא כריתות (כ') היו לפניו ב' נרות ארוכו' ונתכוין לכבו' את זו וכבה את זו להדליק את זו והדליק את זו פטור ורש"י לא פי' כן עכ"ל) אביי אמר חייב וכו'. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר בשבת משאר מצות שהשבת עשה שתים בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת משא"כ שאר מצות וחומר בשאר מצות מבשבת שבשאר עצות שגג בלא מתכוין חייב משא"כ בשבת וכו' שגג בלא מתכוין ה"ד דסבור שומן הוא ואכלו (ואע"פ שמתעסק הוא לרבא דהא לא מתכוין לאכילת איסור חייב מטעם שכן נהנה אבל שבת פטור דלא נהנ' והיינו סייעת' לדידי') משא"כ בשבת פטור דנתכוין לחתוך התלוש וחתך מחובר פטור. ואביי שגג בלא מתכוין ה"ד דסבר רוק הוא ובלעו (ורוק לאו בר אכילה אלא בליע' ולא איכוין לאכיל') משא"כ בשבת דפטור דנתכוין להגביה התלוש וחתך המחובר וכו' אתמר נתכוין לזרוק שתים (ב' אמו' בר"ה) וזרק ד' רבא אמר פטור דלא מכוין לזריקה דארבע אביי אמר חייב דהא מכוין לזריק' דעלמא. קסבר ר"הי ונמצא ר"ה רבא אמר פטור, דהא לא מכוין לזריקה דאיסורא אביי אמר חייב וכו' וצריכא וכו':
[כו] פסחים דף ל"ג תניא וחטאה בשגגה (במעולה דהקדש כתיב) פרט למזיד והלא דין הוא ומה שאר מצות שחייב בהן כרת פוטר בהן את המזיד מקרבן] מעיל' שאין בו כרת אינו דין שפטר את המזיד לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה (בידי שמים) תאמר במעילה שחייב בהן מיתה ת"ל בשגגה פרט למזיד וא"ל ר"נ לר"ח בר אבין האי תנא מעיקרא אלימא לי' כרת ולבסוף אלימ' לי' מיתה וכו' מר ברי' דרבינא אמר ה"ק (הא מתניתא בשבוש' אתמר בי מדרשא וה"ק סיפא) לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהן. שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש (שהוא מתכוין לדבר המותר) וחתך את המחובר שפטור תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל (כגון שהלכה ידו על של עולה ומכיר מי הוא עולה ומי הוא חולין אלא שנסתכל במקום אחר דהיינו שאין מתכוין למעשה זה וחייב מעילה דוחטאה בשגגה כל דהו כתיב ולא כתב בה מיעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה וכו' והיינו שמתעסק בדבר אחר ובא זה לידו) ר"נ בר יצחק אמר הכי קאמר (דהא לא הוי לי' למתני דהא בשאר מצות נמי אם מתעסק בחתיכ' ואפי' בשל היתר ועלתה בידו חתיכת איסו' ואע"ג דאין מתכוין לזו מלאכת מחשבת היא וחייב אלא ה"ק) לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שפטור (דהיינו אין מתעסק בחתיכה לגמרי ואפי' בשל היתר וחתך מחובר שפטו' ולא עשאו כמתעסק לחתוך תלוש וחתך מחובר) תאמר במעיל' שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו בשמן של קדש שמעל (ולא הי' מתעסק בשום סיכה ואפי' בשל היתר):
[כז] בב"ק דף כ"ו מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזין בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם. [גמ'] סימא דומי' דשיבר מה התם נזק אין ד' דברים לא (דלא מחייב ד' דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון דהתם כתיב רפוי ושבת). מנא ה"מ דחייב נזק אפי' שוגג] תנא דבי חזקי' א"ק פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד וכו' האי מבעי' לי' ליתן צער במקום נזק. א"כ לכתוב פצע בפצע מאי תחת פצע ש"מ תרתי אמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה (שנתכוין לעשו' מלאכה אלא שסבור שהיום חול או שמלאכה זו מותרת) לענין גלות פטור (דגבי גלות כתיב בשגג' ולא מקרי שגגה אלא היכא דהוי ליה ידיעה מעיקר וזה לא הכיר בה מעולם) לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתני' הרי שהי' רבו רופא ואמ' כחול עיני וסמאה וכו' שוחק באדון ויצא לחירות. רשב"ג אומ' ושחתה עד שיכוין לשחתה. הכיר בה ושכח' ועמד ונפל' לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין גלות חייב דאמ' קרא בשגגה מכלל דהו"ל ידיעה והא הו"ל ידיע' לענין שבת פטור (דבעי' מלאכת מחשבת) לענין עבד פלוגתא דרשב"ג וכו' נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטו' לענין שבת מלאכת מחשבת בעינן לענין גלות אשר לא צדה כתיב פרט לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' לענין עבד פלוגתא וכו'. נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטו' לענין שבת באומ' כל מקום שתרצה תנוח אין אי לא לא לענין גלות אשר לא צדה פרט לנתכוין וכו' לענין עבד פלוגתא וכו':
[השמטה] כתב הרשב"א שבת דף קל"ג (אהא דתניא בשר א ע"פ שיש שם בהרת ימול פריך הש"ס הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא) תמיה לי אמאי קרי ליה דבר שא"מ דהא מתכוין לקציצה אלא שאינו מתכוין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא מלאכה שאצ"ל למה הדב' דומה למכבה גחלת של עץ ברה"ר דמכוין לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופה של כבוי אלא כדי שלא יזוקו בה רבים וקרינן ליה מלאכה שאצ"ל. וי"ל דאי כתב רחמנא בפי' השמר בננע צרעת שלא תקוץ הכי נמי אלא השמ' בנגע צרעת כתב רחמנא כלו' שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרי' דכיון שכן אסו' לקוץ בהרת שמטה' הוא בקציצתו והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הו"ל דבר שא"מ אצל טהרה עכ"ל:
כתב הרשב"א יבמות דף ד' ע"ב (אהא דמוכרי כסות פירש"י שאינו מתכוין להנאת חמום) ואינו מחוור דאי בנהנ' אע"פ שאין מתכוין פלוגת' דאביי ורבא בפ' כל שעה ומייתי נמי התם בריית' דמוכרי כסות וכו' ואוקי כר"ש ואי דבר שא"מ מהכא נפקא ליתי לה התם ועוד דהכא אנן לר"י קאמרי' ר' יהודה האמ' דשא"מ אסו' אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ועומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטע' הא נהנה אע"פ שאין מתכוין פלוגת' דר"ש ור"י היא הרמב"ן עכ"ל. (ע' פני יהושע (שבת דף מ"ב) שכ' נ"ל דר"ש יליף דשא"מ מהא דאמרי' יבמות דף ד' תרי קראי כתיבי לא תלבש ולא יעלה עליך ואתא למעוטי מוכרי כסות ופירש"י שם כיון דלא נתכוין לחמם אלמא דשא"מ מות' מיהו ר' יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה ע"ש. כתב אספ"ז ב"מ דף י' וז"ל. רש"י גרס בביצ' דף ל"ט מר סבר קני כלו' רב ששת סבר המגביה מציאה לחברו לא קני חברו אלא הוא קני עכ"ל וק' מהא דאמ' רב יוסף ביבמות פ' ר"ג עשאוהו כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קני אלמא דבר פשוט שאינו קונה בלא מתכוין וליכ' מאן דפליג עלי' ונ"ל דלק"מ דכל היכא דיודע הזוכה שהוא של הפקר ומתכוין לזכות אם אינו זוכ' למי שכוון לזכות לו זוכה לעצמו אף אם לא כוון לזכות לעצמו ולא דמי לעודר וכו' דלא כוון לזכות כלל עכ"ל: [ע"כ השמטה]:
[פסק]:
[כח] בפ"א משבת כתב הרמב"ם דברים המותרים לעשות בשבת ובשעת עשייתן אפש' שתעש' בגללו מלאכה ואפש' שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכ' ה"ז מות' כיצד גורר אדם וכו' ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ וכו' אבל עשה מעשה ונעש' בגללו מלאכה שודאי תעש' בשביל אותה מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שא"א שלא תעשה אותה מלאכ'. כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקש וחתך ראשו בשבת ואע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדב' ידוע שא"א שיחתוך ראש העוף ויחי' אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה. (והערוך בערך פסק כתב פסיק רישי' פי' מי שחתך ראשו של חי הכל יודעין כי בחתיכת ראשו ימות ואם אמר איני מתכוין למיתתו אלא להוציא ממנו דם לדבר צורך אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוין להמיתו ורוצה הוא והיכא פליג ר"ש כגון גרירה דאפש' דלא עביד חריץ ואפי' עביד אפש' דלא ניחא ליה. וכן בפ' כל כתבי דשקיל בברזא דלא ניחא ליה וכן בפ' ר' אליעזר ואי איכא אחר ליעבד אחר ולא אבי הבן וכן בלולב הגזול והוא דאית ליה הושענא אחריתא. אבל פסיק רישיה ליכא לספוקי דלא ימות ובודאי ניחא ליה דאי לא הוי ניחא ליה היכ' הוי פסיק רישיה עכ"ל). כ' כסף משנה מצאתי כתוב ההפרש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה דגבי פסיק רישיה אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא תעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והי' שם צבי שלא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכ' נעשה בהכרח אבל מלאכה שאצ"ל הוא מתכוין לגוף המלאכ' אלא שאינו מתכוין לתכליתה. מיסוד הר' אברהם בשם אביו ז"ל עכ"ל כ"מ. כתב במרכבת המשנ' דלפי זה בדין הוא שיהא מלאכ' שאינה צריכ' לגופה חמיר טפי מפסיק רישי' שהרי מתכוין למלאכה ונהפוך הוא דהא במשאצ"ל פוטר ר"ש ובפ"ר מודה דחייב וראיתי יישוב לקושיא זו בדברי תו' שכתבו בשם הערוך דכל פ"ר דלא ניחא ליה שאינו נהנה מותר וא"כ י"ל דלא קא פטר ר"ש במלאכ' שאצ"ל אלא משום דלא ניחא ליה דאז ניחא לי' הוי מלאכה שצריך לגופה והלכך כיון דבמלאכ' שאצ"ל מכוין למלאכ' אסו' והואיל ולא ניחא ליה פטור ובפ"ר הואיל דניחא ליה אע"ג שאין מתכוין למלאכ' חייב אבל בפ"ר דלא ניחא ליה שג"כ אינו מתכוין למלאכ' גרע ממשאצ"ל הלכך אפי' לכתחל' שרי אבל לדעת רש"י דבמידי דלא אכפת לי' חייב בפ"ר הדרה קושיא לדוכתיה דמאי אולמיה דפ"ר ממשאצ"ל ע"ש שהאריך. ועוד כתב דנראה דרמב"ם ורש"י סוברים כשלטי גבורים דס"ל דכל דשא"מ אפי' עושה הפעולה ממש מות' שהרי בע"א (דף י"ג) בנתפזרו מעות לפני ע"ז היה מותר לשחות ולהגביה מעות אי לאו משום מראית עין אע"פ שהוא משתחו' ממש לע"ז אלמא דעיקר הדבר שכל דבר שאין מתכוין שרי אפי' עושה הפעול' של איסו' ממש דבכל העברות שבתורה בעינן שיתכוין לשם עבירה אע"פ שעוש' העבר' ממש כל שלא נהנה פטור לאפוקי חלבים ועריות שכן נהנה אלא הא דקיימא לן דמסוכרא דנזייתא אסו' דהוי ס"ד משום דכיון שאי אפש' בעולם להדוקי מסוכרא בלא סחיטה נמצא שההיתר א"א לו לעשות בשום אופן בלא האיסו' הרי כשמתכוין לעשות ההיתר הו"ל כאלו מתכוין לעשות האיסו' ומקרי דבר שמתכוין והיינו טעמ' דפ"ר דכל כוונה שהיא פ"ר הוי כאלו מתכוין לעשות האיסור משא"כ בנתפזרו מעותיו כיון שאין כוונתו אלא ללקוט המעות ואפש' בעולם ללקט המעות ולא ישתחוה כגון שישב ויטול או יטה לצדו וישתחוה הלכך לא חשיבה הכוונה פ"ר מקרי דשא"מ אע"פ שמשתחוה בפועל והיינו מה שכ' רש"י בזבחים דאפש' דמזלף וכו' רצה לומ' דודאי אלו היה מצות ניסוך דוקא בטיפין גסין דאז היה בלתי אפש' לנסך בלא כבוי וכל שמתכוין לנסך הוי כאלו מתכוין לכבות משא"כ השתא דמות' לנסך בטיפין דקין וזה תכלית כוונתו רק לנסך מקרי דשא"מ דלא הוי כוונתו פ"ר הלכך אפי' מנסך בטיפין גסין ומכבה בפועל שרי והן הן דברי שלטי הגבורים (אמנם תוס' וערוך אינ' סוברים סברה זאת) והא דמילה בצרעת חשיב פ"ר אע"ג דאפש' בעולם למול בלא קציצת בהרת היינו משום דמיהת כשמתכוין למול ילד זה חשיב פ"ר דא"א כלל למול תינוק זה בלא קציצת בהרת. ובהכי ניחא נמי דגבי צירוף מיחם אפש' בעולם להפשיר המים בלא צירוף כלי זה וזה אין כוונתו לצרף אלא לחמם הלכך ה"ל דבר שא"מ אע"פ שמצרף כלי זה וכן הך דתולש שער בכור דאין כוונתו אלא לפנות מקום לקופץ וזה אפש' בעולם בלא גזיזה מקרי דשא"מ אפי' תולש בהעברתו וכו' עכ"ל מרכבת. עוד כ' הרמב"ם כל המתכוין למלאכה ונעש' לו מלאכה אחרת שלא נתכוין עליה פטו' עליה לפי שלא נעשית מחשבתו וכו' נתכוין לעשות דבר המות' כגון לחתוך תלוש וחתך מחובר אינו חייב כלום נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות או ללקוט תאנים ואח"כ ענבים ונהפך הדב' וליקט ענבים תחלה הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטו' דשלא בכוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת היו לפניו ב' נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה זו להדליק זו והדליק זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה הא למה זה דומה למתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת או למי שמתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית המלאכ' שחשב לעשותה אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שני' אחרי' ונהפוך הדב' וכבה הראשונ' ואח"כ וכו' פטור כבה זו והדליק זו בנשימה אחת שאע"פ שלא הקדים ההדלק' לא איחר אות' אלא שתיהן כאחת לפיכך חייב. וכל העוש' מלאכה במתעסק ולא נתכוין לה פטו' כתב הראב"ד עיינתי בגמ' כריתות לא מצאתים שיתקיימו כן ע"ש (פי' דשם משמע לשמואל דאמ' מתעסק פטו' אפי' היכא דנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת אפי' בחד מינא נמי פטור). ע"ש בכ"מ ולח"מ מה שתירצו. עוד כ' הרמב"ם כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביות' על כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור. כיצד נתכוין להוציא משא לאחריו ובא לפניו חייב שנתכוין לשמירה פחותה ונעשית מעולה אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו פטו' וכו' כל המתכוין לעשות מלאכ' בשבת והתחיל בה ועשה כשיעו' חייב אע"פ שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת וכו' אין אומרים לא יתחייב עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת אלא משיכתוב ב' אותיות חייב:
כתב מש"ל דע דמסוגיא דפ' כירה (דף מ"ז) נרא' דר"ש מתיר דשא"מ אפי' באיסו' תורה ור' יהודה אוסר אפי' באיסו' דרבנן דהא גורר אדם וכו' הוי חורש כלאח' יד וכן דעת התוס' ביומא (דף ל"ד) דאף למסקנא ר"י אוס' אפי' באיסו' דרבנן אבל מרש"י יומא (ל"ד) מוכח דס"ל דר"י לא אסר דשא"מ כ"א באיסו' תורה אבל באיסור דרבנן אף ר"י מודה דשרי. ודע דאף למאן דאית ליה דר"י מודה באיסו' דרבנן שרי באינו מכוין לא כל איסורי דרבנן שוין לענין זה דדוקא באיסו' דרבנן דאין איסורין הללו מן התורה בשום מקום אז הוא דאמרי' דכל שאינו מכוין שרי אבל באיסורין דרבנן דבמקום אחר איסו' זה כדמותו אסו' מן התורה (כגון גיזה בבכור) אף שבמקום זה (כגון איסו' גיזה בקדשי בדק הבית) אינו אסו' כ"א מדרבנן מ"מ אף שאינו מתכוין אסו' לר"י משום דכל דתיקון כעין דאוריית' תיקון כ"כ תוס' (בכורות דף פ"ד) וכ"כ הרשב"א (שבת דף מ"ז) ודע דאף למ"ד דר"י אוס' אף באיסורי דרבנן מ"מ היכא דאיכא מצוה שרי כיון דאיכ' תרתי דהיינו דליכא איסור תורה וגם אינו מכוין כ"כ תוס' (כתובות דף ה') עכ"ל. עיין ש"ע א"ח סי' ש"ך שמביא דעת הערוך גבי חביות שפקקו בפשתן דיש מי שמתיר כיון דאינו נהנה בסחיטה זו הוי פ"ר דלא ניחא ליה וחלקו עליו וכו' והעולם נוהגין היתר בדבר. וע' ש"ע א"ח סי' של"ז מדין דבר שא"מ ופ"ר וסי' שכ"ג סעיף ט':
[כט] בפ' כ"א משבת כ' הרמב"ם אסו' לכבד את הקרקע שמא ישווה גומות אא"כ היא רצוף באבנים ומות' לזלף מים ע"ג קרקע ואינו חושש שמא ישווה גומות שהרי אין מתכוין לכך. כ' ה"ה וזה דעת רש"י ותוס' שאין הכבוד בכלל היתר דר"ש וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע"פ שהלכה כר"ש בדשא"מ (ונראה דהטעם הוא כמו שכתבו תוס' שבת דף קמ"א אהא דאמ' רבא טיט שע"ג רגלו וכו' דגזרי' כשיהיה עסוק לקנח רגלו ישכח שבת ויכוין לאשוויי גומות ע"ש לכן אם עוסק בכבוד גזרינן שישכח שבת וישוה גומות בכבוד זה אבל בריבוץ לא שייך גזרה זאת כמובן מאליו) אבל הגאונים והלכות ורמב"ן ורשב"א פסקו שכבוד מות' מדר"ש עכ"ל. וש"ע א"ח סי' של"ז כתב אסו' לכבד אא"כ הקרקע מרוצף ויש מתירין אפי' אינו מרוצף וכ' רמ"א ויש מחמירין אפי' במרוצף (דגזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף. ט"ז) וכן נוהגין ואין לשנות מיהו ע"י אינו ישראל מותר וכן ע"י בגד או כנף אווז הקלים אינו משוות גומות:
[ל] בפ' י"ב משבת כתב הרמב"ם המכבה כל שהוא חייב אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ. אבל המכב' גחלת של מתכת פטו' ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים מחמים הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף והעושה אותו חייב והיא תולדת מכבה. כתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין פ"ר הוא ואפי' לא יהיה צריך לצירופו והא איהו כר"י ס"ל (דמלאכה שאצ"ל חייב) ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ ובפ' מילה אמרי' ממתקין החרדל בגחלת של מתכת בי"ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דביומא אמרי' צירוף דרבנן הוא וביה"כ שרי בטבילת כ"ג משום מצוה ואפי' לר"י עכ"ל. כ' ה"ה מה שכ' רבינו המכבה כ"ש חייב הולך לשיטתו דמשצ"ל כר"י שאלו לר"ש אינו חייב אלא בצריך להבהב הפתילה ועל מה שכתב אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. בשבת (מ"ב) אמר שמואל מכבין גחלת של ברזל ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל גחלת של עץ וכו' ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכוונתו נראה דכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פ"ר מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכ' וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו בפ' י"א דכל שאינו קוטמו לחצות בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטו' שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטו' אפי' לר"י המחייב בדב' שא"מ וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל. וע' בלח"מ דכ' דחילוקו של ה"ה אינו אלא בדב' שאינו כלי כגון גחלת וא"כ הכל הולך אחר כונתו אבל במוחם שנתנו לתוכו צונן שיש שם תיקון כלי דבההיא שעתא שמתחזק הכלי אז ודאי ראוי לחייבו אע"פ שאין לו כוונה לצירוף כיון דנעשה צירוף המועיל לתיקון הכלי מאליו. ועוד כתב דעששיות דאמרי' ביומא הם כלים אע"פ שרש"י פי' חתיכות ברזל מ"מ כלים נמי משמע ע"ש שהאריך. ובפ"ב מעבודת י"הכ הלכה ד' כתב הרמב"ם היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש. כתב לח"מ זה כגירסת תוס' ותימא דלפי' התו' לר"י דשא"מ בשבת אסו' מדרבנן ולר"ש מות' גמור וכיון דרבינו פסק כר"ש דמות' א"כ למה כתב אין שבות במקדש והא הוי היתר גמור וצ"ע. ושער המלך פרק י"ב משבת כתב דלהכי כתב רבינו אין שבות במקדש וכ"כ בתוס' ישנים שם וז"ל הקשה ריב"א הא אמרי' פ' כירה מכבה גחלת של מתכת ברה"ר משמע הא ברה"י אסו' מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות ותירץ דאין שבות במקדש עכ"ל. עיין רמב"ם פ"ה משבת שכתב החורש כ"ש חייב וכו' המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע ה"ז תולדת חורש ומשיעשה כ"ש חייב. ובהלכ' ח' כ' התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה שיעורו כגרוגרות וכו' והקשה מרכבת המשנ' האיך פסק רבינו כהך ברייתא דהא קשה קושית הש"ס אטו כולה לאו ליפות הקרקע דהא לא נזכר בדבריו לא התירוץ הא' באגם שנו וגם לא התירוץ הב' בארעא דחבריה. ונר' דרבינו מפ' הא דמשני בגמ' לא צריכא דעביד בארעא דחבריה לאו אוקימתא דהברייתא איירי בעבד בארעא דחבריה דא"כ ה"ל למימ' הב"ע כגון דעביד וכו' אלא ה"ק מי לא משכחת ליה דעבד בארעא דחברי' דלא שייך ליפות הקרקע הלכך אפי' עביד נמי בארעא דידיה לא מקרי פ"ר וכמו שכ' למעלה דרמב"ם סובר כשלטי הגבורים) ולא דמי למילה בצרעת דהוי פ"ר אע"ג דאפש' בעולם למול בלא קציצת בהרת אפ"ה כיון דהשתא איכא בהרת הוי פ"ר זה אינו דהתם הרי מגמתו למול תינוק זה שיש בו צרעת משא"כ הכא דאין מגמתו ללקט בארעא דידיה אלא מגמתו לזרד זרדין לעצים בכל מקום שהם אפי' בארעא דחבריה שפיר מקרי דשא"מ. ובזה מיושב נמי הא דכתב רבינו בפ"א הלכה י"ד מקרבן פסח ומפשיטין את כלו וכו' ובהלכה י"ו כתב חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והקשה לח"מ למה סתם רבינו דמשמע דאף בשבת מפשיטין מן החזה ולמטה כרבנן דר"י ב"ב ובגמ' פריך והא מודה ר"ש בפ"ר ומשני דעביד בברזי ואמאי לא כ' רבינו מן חזה שקול בברזי עכ"ל לח"מ. ולפי הנ"ל ניחא דרבינו מפ' כיון דמצי עביד בברזי דליכא הפשט ואין כוונתו אלא להוציא הפסח הלכך אי נמי מפשיט כדרכו כיון דאין כוונתו להפשיט לא הוי פ"ר עכ"ל המרכבת. וע' רמב"ם פ"ו מטומאת צרעת שכתב ומותר למצורע לישא במוט על כתפו שיש בו הצרעת ולקשור הסיב על רגלו ואם הלכו סימני טומאה ילכו והוא שלא נתכוין לכך. כתב מש"ל סוגיא דשבת (דף קל"ג) מתבאר דלר"ש דדשא"מ מות' ע"כ קרא אתי להיכא שבסיב זה או במוט ודאי יתלוש הנגע דהוי פ"ר ולהכי אצטריך קרא דלעשות וכו' ולא ידעתי למה לא ביאר זה רבינו עכ"ל:
[לא] בפ"י מכלאים כתב הרמב"ם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה ולא יתכונו בגשמים להתחמם בו. ובהלכה י"ח כ' לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' לגנוב את המכס ואם לבש כן לוקה. כ' כ"מ הר"ש ורא"ש כתבו דסבר האי תנא דשא"מ אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות ורבינו פסק לזו ולזו נראה שטעמו משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה בהא כיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות שאינן לובשין ממש אלא מעלין עליהם מותר אם אינו מתכוין עכ"ל. וש"ך בש"ע י"ד סי' ש"א כתב קשה מה בכך מ"מ דשא"מ הוא אלא נראה לי דשאני הכא כיון דלובשו בכונה דרך מלבוש כדי שיפטר ממכס לפי שאין נותנין מכס ממלבושים א"כ הוי דבר שמתכוין דעיק' כוונתו שיהא דרך מלבוש אבל גבי מוכרי כסות אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו עכ"ל. וט"ז כתב דבמכס יש לו הנא' מן הלבישה דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס נמצא היא לו הכרח והוי הנאה כמו הנאת שאר לובש כלאים מה שאין כן במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שהוא עושה כן להקל ממשאו או להראות מדתו והיה אפשר לעשות בדרך אחר ע"כ אין הלבישה הכרחי לו וכיון שאינו התכוין להנאתו מותר כן נ"ל לדעת הרמב"ם עכ"ל. וע' ש"י י"ד סימן שי"ג לענין בכור שאחזו דם:
[לב] בפ' י"ו ממעשה הקרבנות הלכה י"ד כתב הרמב"ם כיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו ע"ג השיתין ככל הנסכים. כתב כ"מ יש לתמוה הא מסיק בזבחים דשמואל אמר מזלפו ע"ג אישים סבר כר"ש דדשא"מ מותר ואם כן כיון דהלכתא כר"ש אמאי פסק דמנסכן ע"ג שיתין ותירץ הר"י קורקוס שרבינו סובר דהוי פ"ר ומה שהעמידו שם כר"י היינו מקמי דתיקו לן דמודה ר"ש בפ"ר אבל לבתר דאסיקנא דמודה ליתא לדשמואל דברייתא אתיא אפי' כר"ש ויש סיוע לזה ממה שמצינו דר"ע בהגוזל סובר כר"ש ע"כ הכא משום פ"ר. וכ"מ תירץ שטעמו מדאמרי' במנחות דף ע"ד גבי הא דתנן בזה יפה כח מזבח לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו ע"ג אישים וכיון דסתם מתני' מפקא מדשמואל לית הלכתא כוותיה וההיא ברייתא דאמרה שאם אתה אומר לאישים איכא לא תכבה היינו לתת טענה אליביה דר' יהודה למה לא יהא ע"ג אישים ולרווחא דמלתא אמר הכי אבל לפי האמת בלאו האי טענה קבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצותה והיינו דבאידך ברייתא קתני סתם יין כדברי ר"ע לספלים בלא שום טענה עכ"ל. (ועיין במגן אברהם סי' ש"ך על הא דכתב הרא"ש דאפילו להערוך דס"ל פ"ר דלא ניחא לי' מותר מ"מ בשאר איסורין מודה דאסו' מדפריך בזבחים והא קמכבה. הקש' בספר בה"ז בשם הר"ל מפראג דמאי מביא ראי' ממקשן דהא מסקינן דלר"ע שרי וכתב מגן אברהם ולי נראה ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם וכדמוכח במנחו' וקשה למה באמת לא קי"ל כוותי' ול"ל משום קושית המקשן והא קמכבה אע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא לי' ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת אבל בשאר איסורין לא ולכן שפי' מייתי ראי' ממקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פ"ר צ"ל כמ"ש כ"מ עכ"ל):
[לג] בפ' י"ב משבת כ' הרמב"ם שכח נר דלוק ע"ג טבלא מנער את הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה (גמ' שבת דף ק"כ ע"ב). כתב ה"ה הקשו המפרשים הלא הכרח הוא שישפך השמן והמחסר שמן חייב משום מכבה ואעפ"י שאינו מכוין פ"ר היא ויש מי שתירץ שכל שאינו נהנה אפי' פ"ר מותר כדעת ערוך ויש מי שתירץ הכא בנר כל שעוה וכיוצא בו עכ"ל. (ותוס' שם כתבו דמיירי דליכא שמן בנר). ובפ"ח מלולב הל' ה' כ' הרמב"ם הדס שענביו מרובים מעליו וכו' אין ממעטין אותן בי"ט וכו' עבר ולקטן או שלקטן אחד אחד לאכילה ה"ז כשר. כ' כ"מ למה לא כ' והוא דאית לי' הושענא אחריתא. וה"ה גורס בדברי רבינו או שלקמן אחר ולגירסא זו ניחא דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאין צריך לזו עכ"ל. ע' בש"ע א"ח סי' תרמ"ו שכ' או שליקטן אחד אחד. וכ' ט"ז גירסא זו אינה נכונה:
[לד] בפ"ה מנזירו' כ' הרמב"ם נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בציפורן ואם נשר שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אכל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרה את השער ודאי אם עשה כן אינו לוקה. כ' כ"מ אינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דשא"מ מותר עכ"ל. וכ' מרכבת תימא דאם כן אמאי לא יחוף באדמה אלא ודאי דהוי פסיק רישי' דחייב. והנכון דאין מלקו' אלא על העברת תער וסך נשא בעשה וכ"כ בבתי כהונה עכ"ל. עיין רמב"ם בפ"ב הלכ' י"ב מבכורו' לענין הקזת בכור ובפ"ב מי"ט לענין תלישת צמר מבהמה שרוצה לשחוט. ובפרק י"ד ממאכלות כ' האוכל מאכלו' אסורו' דרך שחוק או כמתעסק אע"פ שלא נתכוין לגוף האכילה הואיל ונהנה חייב. שהנייה הבא לו לאדם בע"כ באיסו' מכל האיסורין אם נתכוין אסו' ואם לא נתכוין מותר:
[לה] בפי"ג ממאכלו' כ' הרמב"ם אינו ישראל שנגע ביינו של ישראל לאונסו מותר למכו' אותו יין לאותו האינו ישראל שאסרו לבדו שכיון שנתכוין זה האינו ישראל להזיקו ולאסור יינו ה"ז כמי ששיברו או שרפו שחייב לשלם ונמצאו הדמים שלוקח ממנו דמי ההיזק ולא דמי המכיר'. כ' כ"מ משמע מדבריו דדוק' באינו ישראל שנתכוין להזיקו אבל אם לא נתכוין לכך אסו' למשקל דמי מיני' ונר' שטעמו משום דאם לא נתכוין להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יין נסך קא שקיל וא"ת כי לא נתכוין נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם. וכו' יש לומר דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקין בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוין פוטרתו נגיעה בעלמא ביין כיון דלכ"ע לית בי' ניזקא כלל אלא לישראל או ליודעין בטיבם כל שלא נתכוין להזיק אין לחייבו לשלם עכ"ל. וכ"ב בב"י בי"ד סימן קל"ג ומסיים שם ורשב"א כ' בתורת הבית אמר רב אשי האי אינו ישראל דנסכי' וכו' יש מפרשים לפי גירסא זו דוקא דנסכיה בכוונה הא אם הי' סבר שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בשל ישראל בענין זה פטור וכדאמרי' המטמא והמדמע והמנסך פטור וליתא דהא מ"מ קלייה נהליה אלא אפילו לאותה גירסא הכי פירושו דנסכיה בכוונת מגע שאסרו עליו בהנאה אפ"ה שרי למשקל מיני' עכ"ל:
[לו] בש"ע א"ח סי' שי"ד ס"ק ה' כ' מ"א בשם תה"ד דפ"ר באיסור דרבנן מותר. וליתא דתלמוד ערוך הוא אפי' בדרבנן אסור גבי אין פורסין מחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד וגם הוא בענין שאינו פ"ר וכן הוא לקמן סי' שי"ו ס"ד אע"ג דדבורים אין במינן ניצוד כדאיתא בביצה (עיין בב"י שם שכ' דדבורים ישנן במינן ניצוד והוא נגד סוגי' דביצה) וליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור בפ"ר ואף שתוס' בפסחים (כ"ה) כתבו דשרי היינו בדרך אין לומר אבל לפי האמת אסור ואף דרא"ש בפסחים כ' פ"ר אסור בכל מידי דאוריי' נ"ל דנקטה משום שאר איסורין עכ"ל. עיין בשער המלך פרק כ"ה הלכה כ"ד משבת שמביא מדברי רש"י סוכה ל"ג דס"ל פ"ר אפי' בדרבנן אסור. וע' במאירי בשבת דבכבוי כיון שיש בו דאוריית' וגם דרבנן אפילו בדרבנן אסור פסיק רישיה: