כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ד (כלל לח) דבר שאינו שלו
בכלל זה אבאר אם אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו בעוד שהוא של אחרים (אבל אם אמר כשאקחנה כבר נתבאר דפליגי בזה) ועוד אם יכול לאסור דבר שאינו שלו: [א] ערכין דף כ"א המשכיר בית לחברו וכו' הקדישו הדר מעלה שכר להקדש. הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' (ובב"ק דף ס"ח גרסי' מה ביתו שלו אף כל שלו וכן כונתו הכא דהיינו שאין שלו. והא דאצטריך קרא לאשמעינן דדבר שאינו שלו אינו יכול להקדיש פשיטא. י"ל דהוי אמינא דהקדשו יחול על הדבר שהקדיש אלא שהמקדיש צריך לשלם לחברו מה שהפסידו קמ"ל קרא דאין איסור הקדש חל על מה שאינו שלו. כן נ"ל) אלא דהקדישו משכיר וכו' ומסיק דאמר לכשיבא שכרו יקדש. והא אין מקדיש דבר שלא בא לעולם אמר רב הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה וכו'. וכן איתא במשנה ערכין דף כ"ח המחרים בנו ובתו וכו' שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. וכן איתא בתמורה דף ט'. ובקדושין דף נ"ב וב"ק דף ס"ח ע"ב ובכמה דוכתי:
[ב] קדושין דף נ"ו איתא תנן אין לוקחין בהמה טמאה וכו' במעות מעשר שני וכו' ואם לקח יאכל כנגדן (הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד מוכר יהו מחוללות על אלו ויעלם ויאכלום בירושלים). כתבו תוס' ק' הא מוקמי' לה כשברח המוכר וא"כ האיך יכול לחללם. והרי אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו כדאמר ב"ק (ס"ט) דמשוה חלול להקדש. ופי' ריב"א דאין זה אלא קנסא דקנסו ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר. והר' מאיר מפ' שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דהא זכיי' מטעם שליחות והוי כמו שליח וה"נ אמרי' בנדרים התורם משלו על של חברו וכו' וע"כ לא מבעי' התם אי צריך דעת בעלים אלא משום דניחא לאינש למעבד מצוה בממוני' אבל היכא דלא שייך צ"א זכות כי הכא עבדינן זכותי' אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנין עצמן אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי. והשתא ניחא וכו' כיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שלוחו ויחללנו. וע' תוס' ב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועין:
[ג] כלאים פ"ז משנה ה' המסכך גפנו על תבואתו של חברו ה"ז קידש וחייב באחריותו (ב"ק דף ק' ובירו' כלאים פ"ו מוכח דהאי ת"ק הוא ר"מ) ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית [וכל הארצות בשעת שמטה הפקר הם ואין לאדם קנין גמור בהם ומפני זה נעשה כרמו בשנת השמט' כמו שאינו שלו] ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. (ע' תוס' יבמות דף פ"ג שכתבו הא דקתני שמסכך משום רבותא דר"מ דאף במסכך אסור וה"ה הזורע כההיא עובדא דסיפא). כתב הר"ש אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלוין בנתינת טעם לזה. מיהו ק' מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה (וכ"כ תוס' יבמות דף פ"ג ע"ב) לשאר איסורין דכלאים תלוי בניחות' דבעלים כדתנן הרואה ירק בכרם דמחלק בין כשאגיע שם לכשאחזור אלקטנו וכו'. והיינו נמי טעמא גבי ע"א דאינו אוסר דבר שא"ש כדאיתא חולין (מ"א) שתלוי במחשבתו לע"א. ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (גיטין נ"ג) אלמא אוסר אע"ג שתלוי במחשבה כדאשכחן ב"מ (ל') הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא לי' אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"א לאו שמי' תקרובת ע"א כיון שאין שלו. וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכ' דכתיב גבי עגלה עבד וקרינן עבד מה עבד דניחא לי' ופרה יליף מעגלה בסוט' (מ"ו) ומאן דלא דריש נמי ג"ש התם הכא מודה דמסתמא כזו כן זו דילמוד סתום מן המפורש. וגבי כלאים היינו טעמ' דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים [א"נ] שאני הכא דכתיב כרמך. וטעמא דת"ק מרבי בירושלמי מקרא דאמרי' אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים. ירושלמי אמר ר' יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות א"ל ר"א האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו אבל המסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו כ"ע מודו שהאוסר נאסר המסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו נשמע מן הדא מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית וכו' הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת פי' האוסר דהיינו זרעים. שאינן אוסרין דהיינו גפנים שאין אוסרין הזרעים אינו דין שלא יאסרו. ור"א לטעמי' דאית ליה ק"ו כה"ג במנחות (ט"ו). ותמיה דמשמע התם לר"א דקנס הוא דעביד איסורא אפי' בשאר זרעים דרבנן כ"ש בתבוא' דמדברי תורה. ושמא הכא מדאוריית' פליגי. כ"ע מודו וכו' משום דעבד מעשה בגפן חברו וכו' עכ"ל. ותוס' ביבמות דף פ"ג כתבו דמשמע מסוגיא דמנחות מדלא מוקי התם כר' יוסי ונימא דהתירו הגפנים אפילו בכלאים דאורייתא. משום דקסבר דלר' יוסי אפי' זרעים מותרים כיון דמן התורה אין אדם אוסר בכלאים דבר שאינו שלו אין כאן כלאים והכל מותר עכ"ל. ושם ביבמות אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאין אוסר דבר שאינו שלו. ור"ה אמר רב אמר אין הל' כר' יוסי. ורב אדא אמר רב אמר הל' כר' יוסי ע"ש:
[ד.] ע"א דף נ"ד גרסי' תנא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר וכו' ורמינהו איזה נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' האי אונס ה"ד אמר רב אדא בר אהבה כגון שניסך לה יין על קרניה (שאנס בהמת חברו וניסך לה יין שעשאה ע"א ועשה בה מעשה) דעבד בה מעש'. וכי הא דאתא עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה [אפי' למזבח משום נעבד עשה בה מעשה אסרה אף להדיוט. רש"י חולין מ'] עשה בה מעש' אסרה א"ל ר"נ פוקו ואמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצ' לפני ע"א כיון ששחט בה סימן אחד לע"א אסרה. כתבו תוס' סימן אחד לאו דוקא דה"ה כל דהו שהרי סי' אחד בבהמה אינו גמר דבר ומייתי כבר תרגמה אע"ג דר"ה מיירי לאוסרה להדיוט ונעבד אסור מיירי לאוסרה לגבוה דכי היכי דמעש' בגופו כגון שחיט' מהני לאוסרה להדיוט. ה"ה נמי דמעש' דידיה כגון ניסוך מהני לאוסרה לגבוה עכ"ל. מנא לן דאסרה וכו' אלא מכלים (של בית המקדש שהזניחום אחז) דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכננו והקדשנו ואמר מר הכננו שגנזום. והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם. והא אין אדם אוסר דבר שאין שלו אלא כיון דעבד בה מעשה אחסרו להו הכא נמי וכו'. [וע' לעיל דף כ"ב ע"ב ברש"י ותוס' דכתבו ואע"ג דמדאורייתא לא מתסרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו קנסוה רבנן וגנזום. וגם הכא נראה מדברי רש"י כן. א"כ משמע דאף דעשה מעשה אפ"ה אינו אסור מדאורייתא ומשמע ה"ה ההיא דר"ה. ואפשר לומר דההוא דרב הונא אפי' מדאורייתא אסור אלא דמייתי ראי' מכלים כמו דהתם אף שלא נשתנה הכלי אפ"ה אסרוה חכמים הכא שנשתנה אינו דין שנאסר כמ"ש תוס' לעיל לענין זה האיך יליף הדיוט מגבוה. אבל זה דוחק גדול וצ"ע. ועיין תוס' ב"ק דף ע"ב ד"ה דאי דרוצה לומר דתקרובת ע"א אינה אסור אלא מדרבנן. ועיין תוספות ב"ק דף ע"א ב' ד"ה איסורי]. ועיין בירושלמי דכלאים דרוצה לאוקמי ברייתא דנעבד שלו אסור ושל אחרים מותר כר' יוסי ור"ש דאין אוסר דבר שאינו שלו וברייתא אחריתא דאוסר נעבד בשל אחרים כר"מ ור' יהודה: [ה.] זבחים דף קי"ב מתני' פרת חטאת ששרפו חוץ מגתה וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנא' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו (גבי שחוטי חוץ) וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו הרובע ונרבע המוקצה והנעבד וכו' שהקריבן בחוץ פטור שנאמ' לפני משכן ד' להקריב קרבן לפני משכן אע"פ שכשר לבא הואיל ואינו כשר ליקרב) כל שאין ראוין לבא לפני משכן אין חייבין עליו. ובדף קי"ג פריך הש"ס דהא נמי תיפוק לי' מפתח אהל מועד (דהא לאו ראוין הן לבא לעזרה) בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקר' והדר רבעו (וכיון דחזו כבר ואדחי ראוי קרינן בי' שנראו כבר ולא ממעטו מואל פתח וכו') אלא מוקצ' ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ע"כ מקמי דאקדשינהו הוי להו מוקצה ונעבד דאי לבתר דאקדשינהו תו לא מתסרי בהקצאה ועבודה דאין אדם אוסר דבר וכו'). בקדשים קלים ואליב' דר' יוסי הגלילי דאמ' ממון בעלים הוא. מכאן נמי מוכח דאף ע"י מעשה כגון שניסך לה בין קרניה לא מתסרה מדאוריית' דאי לא תימא הכי לא פריך מנעבד מידי. אלא הכא פריך על דאוריית' ועיין לח"מ פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ה']:
[ו.] חולין דף מ' אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצ' לפני ע"א כיון ששחט בה סימן א' אסרה (לא מבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה כך פירש"י. ותוס' כתבו ואין נראה דכו הגביה נמי לא קני לה לענין שתחשב כשלו אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וכו' ולקמן נמי פריך לר"נ ממנסך. ומאי פריך והא מנסך מכי אגבי' קניי' אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ואינו קנוי לו אלא להתחייב באונסין אלא נראה דנקט רבוצה דאע"ג דלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול כ"כ אסרה עכ"ל). כי הא דאמ' עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה וכו' איתבי' ר"נ לר"ה השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א חייב שלש חטאות (וחטאת כי שחטו להם בעלים דבר שאינן שלו הוי דשל גבוה הוי) ואי אמרת כיון ששחט סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפ' בעלמ' הוא (דכיון דנאסר משום ע"א פקע שם קדשים מיני' ונעשית של ע"א ועפר' בעלמ' הוא ותו לא מחייב עליו משום שחוטי חוץ) [מכאן משמע דאם עשה מעשה בדבר שאינו שלו אסו' בהנאה מדאוריית' ולא כמו שהוכחתי לעיל ואין לומר כיון דמתסר בהנאה מדרבנן תו לא מחייב משום שחוטי חוץ דזה דוחק כמ"ש תוס' ב"ק דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר היה ר"ש. ועיין מש"ל פ"ז מתרומות. עיין בכלל יש כח ביד חכמים לעקו' דבר מן התורה מה שכתבתי ועיין ראש יוסף על חולין. ולפ"ז צריכין אנו ליישב סוגי' דע"א כפי מה שפי' רש"י ותוס' דזבחים] ומסיק רב פפא הכא במאי עסקינן בחטאת עוף והי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו דכולהו בהדדי קאתי. רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרו אין אדם אוסר דבד שאינו שלו (אפי' בגמר מעשה ואית דמפרשי במעשה כל דהו ולא היא דא"כ לא הוי מנסך תיובתא דהא מעשה גמור הוה. כ"כ רש"י. ורא"ש פי' בשם ר"ח דוקא במעשה כ"ש ס"ל דאינן אוס' אבל במעשה רבה מודו. וההיא דמנסך יש ליישב בדוחק כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא חשיב מעשה גמו'. ומסתב' כפירש"י דנהי דלענין שלומי לא מקרי היזק מכל מקום לענין איסו' מעשה גדול עשה עכ"ל). כתבו תוס' וא"ת בעובד' (ע"ז דף נ"ז) דעל נכרי עובד כוכבים לחנותא והוי חמר' בדוולא שדי' בי' נכרי ידי' ושכשך ואתא מרי' דחמר' ושקלי' בריתחי' ושדי לדנא וגרסי' התם אקלע רב נחמן למחוזא ואסרי' בהנאה אמאי אסרי' והא אין אדם אוס' דבר שאינו שלו ולמסקנ' דאמ' אפי' למ"ד אוס' ה"מ נכרי ור"נ מצי סבר כת"ק ניח' אבל למאי דס"ד דאתי ר"נ כר' יהודה בן בתירא ולא כת"ק קשה עכ"ל. מיתיבי השוחט חטאת בשבת וכו' ואוקימנ' בחטאת העוף וכו' (ע"כ בחטאת העוף מדלא קתני זבח) טעמא דחטאת עוף דכלהו בהדדי קאתי אבל זבח לא ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי אריא חטאת עוף אפי' חטאת בהמ' נמי (דהא לא פקע שם קדשים מיני' ומיהו איהו מחייב משום עובד ע"א דמ"מ אע"ג דלא מתסרא פלחא) כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי. ת"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו (לשם הרים וגבעות וכו') וא' לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. הב"ע דאית לי' שותפו' בגווי'. ת"ש המטמא והמדמע והמנסך (יין של חברו לע"א) בשוגג פטור במזיד חייב (לשלם) ה"נ דאית לי' שותפו' בגווי'. (כתבו תוס' למ"ד (גיטין נ"ב) מנסך ממש פריך. וא"ת ומאי משני דאית לי' שותפו' הא אמר התם למ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב משום דהיינו מדמע וכיון דאוקמי' באית לי' שותפות א"כ לא נאסר חלק חברו אלא משום שמעורב בשלו א"כ היינו מדמע. וי"ל דמ"מ קמ"ל אע"ג דחייב מיתה לא אמרי' קים לי' בדרבה מיני' עכ"ל). כתנאי נכרי עובד כוכבים ומזלות שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"א אסרו ושיכשך ידו לתוכו לע"א אסרו אף בהנאה דאדם אוסר דבר שאינו שלו) ר"י בן בתירה ור"י בן בבא מתירין מפני ב' דברים אחד שאין מנסכין אלא בפני ע"א. ואחד שיכול לומר לו (אפי' ניסכו לע"א) לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. (דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו) ור"נ ור' עמרם ור' יצחק אמרי אפי' למ"ד אדם אוסר וכו' ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמכוין (הא דר"ה ודאי תוקים כתנאי דהא ר"י בן בבא פליג אבל מילת' דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרי' שפיר אפי' לתנא קמא דאפי' לדידי' דאדם אוסר ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי עביד לחברו ואין דעתו לע"א) ת"ש ב' אוחזין בסכין וכו' הב"ע בישראל מומר. וה"ה דמצי לאוקמי בדאית לי' שותפות כדאוקמינהו לעיל השתא מיהא כיון דאתינ' להכי דכותי אסר מוקמי' לה בגווי' ואליב' דת"ק. כ"כ רש"י. ותוס' כתבו דאע"ג דאית לי' שותפות אכתי איכ' למימ' לצעורי קמכוין. וכ"כ הרא"ש). ת"ש המטמא וכו' ה"נ בישראל מומר. ואם התרו בו והתיר עצמו למיתה נמי אוסר דאין לך מומר גדול מזה. כתב הר"ן בחידושיו וא"ת ומי פליגי ריב"ב ור"י בן בבא אכולהו מכילתי' דע"א דאמרי' בהדי' בכמה דוכתי דמגע כותי אוסר. יש מי שתירץ דאינהו מדאוריית' קאמרי דאין אדם אוסר וכו' אבל מדרבנן מודו דאוסר והיינו מכילתין דע"א. ושם בפרק ר' ישמעאל כתבתי עוד עיקר הדברים עכ"ל. (ועיין בר"ן בהל' פרק ר' ישמעאל שכתב דר"י בן בבא ור"י ב"ב אאיסו' הנא' הוא דפליגי אבל מגע נכרי בשל ישראל דמכילתין לדידהו לא אסר אלא בשתייה עכ"ל. ובפרק אין מעמידין כ' דאף שיין אסור משום בנותיהן יש לומר דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייע למסרי בשתייה אבל כיון דיין נסך אסור בהנא' הוצרכו לאסור אף סתם יינם בהנאה וכו' שרצו להשוות יינות שלהן). ובהלכו' כ' הר"ן ומשמע דהכי הלכת' דאין אדם אוסר דסוגי' דגמר' כוותי' הלכך השוחט בהמת חברו לע"א לא מתסרא בהנאה ומיהו איכ' מ"ד דבאכילה אסורה וכו' וליכ' למימ' לענין איסו' אכילה אין אוסר דבר שאינו שלו דהכ' לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוי לי' כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאליה (צ"ל דר"ן פסק אפי' בישראל מומר נמי אין אוסר דבר שאינו שלו. דאי מיירי בישראל ומטעם דלצעורי קמכוין א"כ למה אסור באכילה הא אין דעתו לע"א כלל ושפיר שחט כמ"ש לקמן): [ז.] בב"ק דף ע"א תניא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"א גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין. ופריך הש"ס התם ממתניתין דמוכח דרבי מאיר מת ומשלם לית לי' ומשני בטובח ע"י אחר. אי בטובח ע"י אחר מ"ט דחכמים דפטרי אמרי מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. בשלמא ע"א ושור הנסקל שחיטה שאינו ראוי' אלא שבת שחיטה ראוי' היא. אמרי סבר כר"י הסנדלר (דסוב' דמעשה שבת אסורין באכיל'). כתבו תוס' הך סוגי' אתי' כמ"ד אדם אוס' דבר שא"ש בעשה בה מעשה דפלוגת' דתנאי היא וא"ת הא אמרי' התם אפי' למ"ד אדם אוסר ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראוי'. וי"ל כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"א דאין שייך לומר דלצעורי בעלים קמכוין שהשליח סבור שהי' של גנב עכ"ל. ואספ"ז בשם רשב"א תירץ היכי דגנבה לא שייך למימ' הכי דהא סבור שלא ידעו בעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבור שלא ידעו הבעלים ומחביא ושוחט עכ"ל:
[ח.] כ' רשב"א בתורת הבית בית א' שער א' וקי"ל כר"ה ועולא ור' יוחנן דאדם אוסר דבר שאינו שלו דהא ר"ה כת"ק וקי"ל כת"ק. ומיהו אפשר דלא קי"ל כוותייהו אלא באינו ישראל שאוסר יינו של ישראל וכיוצ' בזה דהא ר"י בן בתיר' וחכמים לא מצינו שנחלקו אלא באינו ישראל אבל בישראל לא עכ"ל. והרא"ה בבדק הבית כתב. ואני אומר דהלכה כר"נ ור' עמרם ור' יצחק דהלכת' כבתראה דהא רב אשי התם בע"א כר"י בן בתיר' ס"ל ופלוגתייהו ודאי אדינ' דאוריית' וכולהו ס"ל דמגען אסור מדרבנן אבל האי דמנסך בהדי' סבר ת"ק דאסור מדאוריי' כתקרובות ע"א ונפק' לן מיני' לדינ' טובא ור"י סבר דלא מתסר אלא מדרבנן כשאר מגען ועלה קאמר רב אשי הלכך האי אינו ישראל דנסכי' לחמר' אע"ג דלזבוני אסור דהא כל מגע אינו ישראל דעלמ' נמי אסו' בהנא' ואסו' לזבוני מישקל דמי מהאי אינו ישראל שרי דמחזי כתשלומי נזק מ"ט דקלי' מיני' הלכך כיון דסבר ר' יהודה דלא מתסר אלא מדרבנן וס"ל כוותי' שרי למישקל דמי מהאי אינו ישראל משא"כ לת"ק דכיון דמתסר מדאוריי' מהאי אינו ישראל גופ' אסור למישקל מיניה דדמי חמר' יהיב לי' דאי לאו חמר' לא הוי יהיב דמי אבל השת' דמתסר מדרבנן שרי לי' ועשאוהו כתשלומי נזק הלכך הא דתנן שנים אוחזין בסכין וכו' ופריש דאי אמר לגדא דהר זבחי מתים נמי הוי והא דתנן המטמ' כו' במזיד חייב לשלם דאלמ' אהני מעשיו כולהו דוק' בדאית לי' שותפו' אבל בלית לי' שותפות לח מתסרי בהנאה אבל באכיל' אסור' דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גבר' לא חזי לשחיטה והוי ליה כנוחר. בגמר' נמי אמרי' דוק' במומר הא לאו הכי אמרי' לצעורי קמכוין ולא מתסר' בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיט'. ואפ"ה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת התבוא' ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילת' וחשיבי תרווייהו כשותפין ואפ"ה איכ' דפליג בההי' ואמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דכלאים לא מתסרי לעולם אלא בדניח' לי' וסבר האי תנא דניח' להו לכולהו בעלים בעינן עכ"ל. (וכ"כ תוס' ב"ק דף ק' דהך בריית' דמחיצת הכרם אתי' כר"מ דס"ל אדם מקדש דבר שאינו שלו. ורמב"ם דכ' האי דינ' דפ"ז מכלאים מיירי בכרם ותבוא' דידי' ולכן לא מסיים התם וחייב באחריותו). ורשב"א במשמרת כ' הנה אמת דק"ל כר"ה וכ"כ בעל המאור. ועוד דהא מסקנ' דשמעת' דע"א דאדם אוסר וכו' דגמרינן מכלאים. ובפרק הערל אסיקנ' דלית הלכת' כר' יוסי דאמר גבי המנסך דאין אדם אוסר (אין משם ראי' דהתם נמי רב הונ' הוא דאמר הכי משמיה דרב ולכן פוסק ר"ה הכא בעשה מעשה אוסר. אמנם ר"נ הוא תלמיד דשמואל והוא פוסק התם כר' יוסי דאין אוסר) ע"ש שהאריך. ועל מה שכ' שבאכילה אסור משים דהוי כנוחר. לית' דא"כ מאי פריך מהשוחט בשבת לר"ה ולר"נ מי ניח' והא איהו נמי סבר שאין שחיטתו של זה אלא כנחירה ואשחוטי חוץ לא מחייב דהא אמרי' אשר ישחט ולא הנוחר. ומאי קא הדרינן ומותבינן מיני' לר"נ וכו' ומאי קושי' זו אי בבהמה הא לא הוי שחיט' אלא נחיר' ופטור משחוטי חוץ. ומה שכ' ובגמרא אמרי' דוקא במומר הא לאו הכי לצעורי קמכוין וכו' אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה זה טעות ואי לאו מומר ואין עושה אלא לצעורי' מותרת לכולי עלמא אפילו באכילה שאין מתכוין בלבו לע"א עכ"ל:
[פסק]:
[ט] בפ"ז מחובל כ' הרמב"ם המנסך יין של חברו לא נאסר שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו ואם הי' לו בו שותפות או מומר אוסר. כתב הראב"ד לצעורי קמכוין. (פי' בא להשיג עליו דאפי' בדאית לי' שותפו' שייך לצעורי קמכוין ורמב"ם סובר כרש"י). ובפ"ח מעבודת אלילי' כתב הרמב"ם שחט בהמת חברו לע"א או החליף לע"א לא נאסרו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כתב הראב"ד אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתא דע"א אליבא דהלכתא. מיהו דוקא באינו ישראל או במומר אבל בישראל אחר אמרי' לצעורי קמכוין עכ"ל. כתב כ"מ צ"ל דרבינו סמך על מה שכתב בפ"ב מהלכו' שחיט' לחלק בין ישראל לאינו ישראל וקצר כאן. ועל הראב"ד קשה דהא כל החילוקים אלו לר"נ נאמר אבל לר"ה בכל גוונא אדם אוסר עכ"ל. (צ"ע במה שכתב הרמב"ם או החליף האיך שייך לומר בזה לצעורי קמכוין הא כיון שנותן בהמת חברו בעד ע"א אם כן נעשה חליפי ע"א. ועוד מאי קמ"ל פשיטא כמו שאין אדם יכול למכור בהמת חבירו כך אין יכול להחליפו בדבר אחר). ובפ"ב משחיטה כתב הרמב"ם שנים אוחזין בסכין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה והשני לשום דבר כשר וכן אם שחט זה אחר זה והתכוין אחד מהם לשם דבר הפסול ה"ז פסולה בד"א כשהיה לו שותפות בה אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו. ובפ"ח מכלאים כ' המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו סיכך גפן חברו על תבואתו קידש התבואה ולא קידש גפן חברו סיכך גפן חברו על תבואת חברו לא קידש אחד מהם ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קידש. כתב כ"מ פסק כר' יוסי דביבמות דף פ"ג אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואע"ג דאמר ר"ה אמר רב אין הלכ' כר' יוסי והי' לו למפסק כרב דהלכתא כוותי' באיסורא משמע לרבינו כיון דשמואל פשיטא לי' דהלכה כר' יוסי ואיכא התם מ"ד דרב נמי סבר כוותי' נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר"ש ועוד דר"ע עשה מעשה וקי"ל מעשה רב עכ"ל. צ"ע דהא הכא הוי כמו שותפות בגווי' כיון שגם גפנו נאסר למה לא נאמר דאוסר הא הרמב"ם פסק דבשותפות אוסרי' ואפשר לומר דאע"ג דבעלמא אדם אוסר שאני הכא דכתיב כרמך וצריך דניחא להו לכולהו בעלים כמ"ש הרא"ה תדע דהא הזורע כרמו בשביעית ודאי לא שייך לצעורי ואפ"ה אין אוסר אלא ודאי משום דגזרת הכתוב הוא וכן מוכח מדברי רש"י חולין דף מ"א שכתב גבי הא דר"נ ור"ע ור"י אמרי לך וכו' הא דר"ה תוקים כתנאי דהא ר"י ב"ב פליג אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי עכ"ל. וקשה הא מלתא דידהו נמי הוי כתנאי דהא ת"ק דמשנה דכלאים פליג ורש"י גופא סובר לקמן בדאית ליה שותפות לא שייך לצעורי קמכוין. אלא ודאי דשאני התם לת"ק מדכתיב כלאים מ"מ כמ"ש הרא"ש שם בשם ירושלמי ה"נ לר' יוסי שאני התם דדריש כרמך וכן מוכח מתוס' ב"ק דף ע"א שכתבו דהך סוגיא אתי' כמ"ד אדם אוסר וכו' והא אמרי' התם מאן חכמים ר"ש. ור"ש סבר אין אדם מקדי' דבר שאינו שלו אלא ע"כ דלא דמי להדדי. עיין בירושלמי שם שכתב אף על גב דאין אוסר דבר שאינו שלו מ"מ לדידיה אסור ועיין ברמב"ם פ"ה הלכה ט' מכלאים]. ובפ"ד מאיסורי מזבח כתב הרמב"ם אבל המוקצה אם הוא שלו והקצה (לע"א) קודם הקדשו נפסל הקצה של חברו או לאחר הקדשו ה"ז מותר שאין מקצה דבר שאינו שלו אבל בנעבד בין שלו בין של חברו בין לפני הקדש בין לאחר הקדש נאסר לגבוה. כתב הראב"ד בע"ז אוקמי' של חבירו בעשה מעשה עכ"ל. כתב כ"מ נר' שרבינו מפ' היינו להדיוט אבל לגבוה אסור אע"פ שלא עשה מעשה עכ"ל. ולח"מ כתב דרבינו הוא נגד סוגיא דזבחים קי"ד וסוגיא דע"א נ"ד. וע' במשנה למלך פ"ד דין ח' ממעילה שהקש' הא הרמב"ם פסק בפ"ח מנזקי ממון דקדשים קלים ממון בעלים א"כ הו"ל לחלק במוקצה לאחר הקדש בין שלמים לשאר קדשים עכ"ל. ובפ"ד משגגות כתב הרמב"ם השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"א חייב ג' חטאות וכו' בד"א באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה וכו' היתה חטאת עוף והי' חצי קנה שלה פגום והוסיף בו כל שהוא חייב ג' חטאות. כתב לח"מ אע"ג דרבינו פסק כר"נ דאין אדם אוסר וכו' חטאת דבר שלו מקרי כיון דקניה ליה לכפרה עכ"ל. (ואין צורך לזה דהא הכא לא שייך לצעורי קמכוין מרכבת). ובפ"י מטומאת המת הלכה ה' כ' החורש קבר בשדה שאינו שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' אפי' שותף אריס אינו עושה חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחד שלו עושה בית הפרס ושל חברו אינו עושה. כ' כסף משנה פי"ז דאהלו' ובתוספתא. כ' מרכבת בשם הרלב"ח הטעם דהכא אינו אוסר השותף כיון דאפשר לחלקו כל זמן שאינו נחלק לאו שלו מקרי משא"כ בבהמת השותפין קי"ל בפ"ב מהלכות שחיטה דשותף אוסר. וכה"ג בהמת שותפין שוחטין בי"ט ואסור לאפות בי"ט עיסת השותפין דאפשר למפלגה בלישה עכ"ל. ואיני יודע מה יענה לההיא דמנסך דמוקי הש"ס בדאית ליה שותפו'. ולעיקר קושייתו יש לומר על פי מה שכתב הרא"ש שם דבית הפרס הוא משום קנס. עיין שם. ואם כן בשדה שלו קנסו ולא בשל אחרים]. וע' רמב"ם פ"ו הלכה כ"א מערכין בדין אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: [י.] בש"ע י"ד סי' ד' כתב ישראל ששחט בהמת חברו לע"א לא אסרה שודאי לא כיון אלא לצערו ואם יש לו שותפות בה יש אומרים שאוסר גם חלק חברו וי"א שגם בזה אינו מכוין אלא לצער ולא לאסור. כתב הש"ך וא"ת דהכא כתב שני דעות בזה ובח"מ סי' שפ"ה כתב בסתם המנסך יין חברו אם הי' לו בו שותפות חייב לשלם. וסמ"ע שם חילק דגבי בהמה דאי אפשר לחלק יכול להיות שכוון לצעורי וגבי יין אפשר לחלק הי' לו לחלק חלק חברו ולומר שנסכו. ותימא דהוא נגד הש"ס דחולין (מ"א) (דפריך מבהמ' ליי"נ) וב"ח תירץ דס"ל לטור כר"ן דלענין אכיל' אוסר שאינו שלו. ותמיה לי דהא לא כ' הר"ן אלא בשוחט לע"א והוי לי' כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאליה וזה לא שייך במנסך ועוד דפשט דבריהם הכא משמע דלגמרי ישרי וכן פסק בד"מ דלא כר"ן דא"כ לא הוי פריך מהך ברייתא דהשוחט בשבת אר"נ וכו' אלא נראה לי דאף על גב דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מצי הניזק לומר דלמא קי"ל כמאן דאוסר בהנאה מה תאמר דקי"ל כהמכשיר א"כ קח לך היין שאיני רוצה להכניס עצמי בספק ותמכרנו אתה כיון שגרמת לי היזק עכ"ל. כתב הט"ז מו"ח ז"ל הקשה על ר"ן מאי פריך על ר"נ משנים אוחזין וכו' הא פסולה תנן אבל לא אסור בהנא' וכו' ולא עיין שפיר דהא עיקר הטעם איסור אכילה לר"ן משום דנסתלקה מעשה שחיטתו והוי כאלו לא עשה בה מידי וזה לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין אע"פ שנא' שאותו ששחט לשם פסול נסתלק מעשה שלו מ"מ אין כאן נבלה שהרי יש כאן השני ששחט לשם דבר כשר אלא ודאי שזה השוחט לשם הרים אוסר השחיט' ואם כן אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל. עיין בלבוש בי"ד סי' קמ"ח שכתב קי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו קודש וכו' וה"מ שלא עשה בו מעש' אבל עשה בו מעשה אסרה מדרבנן וכו' ודוקא אינו ישראל אבל ישראל לא אסרה דאמרי' ודאי אין מחשבתו לע"א אלא לצעורי קמכוין וכ"כ עוד בסי' ד' דאם עשה בה מעשה אין אסור אלא מדרבנן היכא דליכא למתלי דמכוון לצעורי. וע' בתבואת שור סימן ד' דמסיק דלא כלבוש אלא מדאורייתא אוסר דבר שאינו שלו:
[יא.] בש"ע י"ד סי' ה' גבי השוחט לשם קדשים כתב המחבר במד"א שהי' לו בו שותפות אבל אם אין לו בו שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל וכו' שאין כוונתו אלא לצערו וכתב רמ"א ויש אוסרין בכל ענין משום מראית עין וב"י בשם רא"ש). כתב הט"ז דודאי הכל מודים הכא אם יש לו שותפות דאוסר שסובר מצוה קעביד משא"כ בע"א אבל בבהמה שאינו שלו לגמרי אין שייך לומר מצוה קעביד דאין מקדיש דבר שאינו שלו: