כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ד (כלל לז) דבר שלא בא לעולם
[בכלל זה אבאר אם יכול אדם להקנות לחברו דבר שלא בא לעולם או שלא בא עדיין לרשות המקנה ובאיזה אופן מקרי דבר שלא בא לעולם. ויחלק לג' חלקים. [א] שקונה ומקנה בעולם ודבר הנקנה אינו בעולם או לא בא ברשותו [ב] מקנה ונקנה בעולם וברשותו וקונה אינו בעולם [ג] הקונה ומקנה ונקנה בעולם וברשותו אלא תלה הקנין בדבר שלבל"ע]:
[א.] קידושין דף ס"ב מתני'. האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעלך או לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת (דהוי לי' דברים שלא באו לעולם ועכשיו אין בידו לקדשה) וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי. אינה מקודשת. אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקבה מקודשת. גמ' תנן (תרומות פ"א) אין תורמין מן התלוש על המחובר (מחובר אינו חייב בתרומ' וכו' הלכך לא חל שם תרומ' על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר וכולה חולין והמחובר שהופרש עליו לא נתקן ולכשיתלש צריך לתרום). בעא מיני' רב אסי מר' יוחנן אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת. פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו (שתהא תרומה למפרע מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם. או לא) א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי (כי האי שבידו לתלוש ולהפריש מיד) איתבי' האומר לאשה לאחר שאתגייר וכו' בשלמא כלהו לאו בידו אלא גר הוי בידו. גר נמי לאו בידו דאמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן גר צריך שלש' מ"ט משפט כתיב בי' כדין. מי יימר דמזדקקי לי' הני תלתא (הלכך לאו בידו) [ועיין שבת דף מ"ו ע"ב דדבר שא"צ כ"א ג' הדיוטו' לא חייך מי יימר דודאי מזדקקי לי' וצ"ל דצריך הכא חכמים. עיין ריטב"א]. מתקיף לה ר' אבא בר ממל אלא מעת' הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך ה"נ דהוי קדושין (הך סוגי' אתי' כמ"ד יבמות (מ"ז) דעבד אין חייב בקבלות מצות לאחר שחרו' לפי שהיה חייב קודם שחרו' במצות כאשה וא"צ ג'. תוס') הכי השת' התם מעיקר' שפחה כנענית השת' דעת אחרת (הלכך אין מחוסר מעש' גדול מזה). ואלא הא דאמר ר' אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן דהוי קדושין. נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה (שמא לא תתרצה בקדושיו) [אע"ג דשניהם מרוצים עכשיו לכך כיון דעכשיו אינה ראוי' לקבל קדושין ולאחר גירושין תהי' בדעת אחרת אין בדבריהם כלום. ותירוץ זה עולה לכל השנויין ואף לאומר לשפחתו הרי את מקודשת לאחר שאשחררך. דגרסי' בירושלמי מתיב ר' פנחס הגע עצמך שהיתה שפחתו אמר ר' אבא בר ממל כשתשתחררי נתלית בדעת אחרת. כ"כ רשב"א] תפשוט דבעי רב אושעיא הנותן ב' פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לאחר שאגרשך תפשוט מיני' דלא הוי קדושין. דלמא כי היכי דתפסי קדושי השת' תפסי נמי לאחר כן (כלומר להכי מסתפק' לי' משום דאיכ' למימר דלמא ס"ל מגו דאי בעי לקדושי השתא מקדשי תפסי בה קדושין לאחר זמן מהשת' אבל המקדש את אשתו דלא חזי' השתא למתפס קדושי שהרי מקודשת ועומדת). כ' הרשב"א קשי' לן ותפשוט דמקודשת דמאי שנא מהרי את מקודשת לאחר ל' יום דאע"פ שלא חלו עכשיו כלל הן חלין לאחר זמן כיון שבידו לקדשה עכשיו. וי"ל דהכא שאני שאינו רוצה שיחולו קדושין שניים עד שיעבור עליו זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קדושין. אבל התם בשעה שקדשה ראוי' היתה לקדושין וכל אותו זמן של שלשים נמי ראוי' לקדושין הלכך מקודשת עכ"ל. ועיין נדרים דף ל' מי שראה דבר של הפקר ואין אדם סמוך להפקר אלא הוא ואמר כשאזכה תהיה קדש הוי קדש. כיון שבידו לזכות. עיין שם ברא"ש ותוס' נדרים דף ל"ד. וע' מש"ל פ"ו הלכה כ"ב מערכין] תניא כוותי' דר' יוחנן אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין [הואיל ובידו לתלוש ולהפריש]. יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפי' אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירו' ערוגה זו מחוברת (אפי' מה שאין בידו קסבר אדם מקנה ומקדיש שלבל"ע) פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומ' על פירו' ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש והביאו שליש דבריו קיימין (דתבואה שלא הביאה שליש לא מקרי תבואה). אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת (שאע"פ שלא נתבשלו הגרעיני' שליש או אפי' עדיין לא לבלבו החטין ושחת מיהו הוי וראוי לקצור ולהאכיל לבהמה דמידי דמינכר חשוב הוא) אבל באגם לא [שאינה אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חל עליה שם תרומה למפרע] רב יוסף אמר אפי' באגם כמאן אזלא הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום. אמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. כמאן אדר' חנינא קאי כמאן פריש ר"ח מתני' דאם מעוברת דבריו קיימין אלמא דבר שלב"לע כלל הוא דאין מקנה אבל בא מקצתו מקנה) אי כרבה כשהוכר עוברה (אי כרבה ס"ל דאוקמי' לראב"י בשחת הא מעוברת נמי בשהוכר עוברה וכראב"י) אי כרב יוסף אע"פ שלא הוכר עוברה (אמר ר"ח מקודשת לדברי ראב"י. וכראב"י קי"ל דמשנתו קב ונקי) ואיכ' דאמרי אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת דבי כבשא (שדה של בית הבעל שדי' במי הגשמים) אבל בשחת דבי שקיא לא (שדה של בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דעבידי' דפסיד כי לא משקה כדבעי הלכך כמו שלב"לע כלל הוא) ורב יוסף אמר אפי' בשחת דבי שקיא כמאן אזלא הא דר' חנינא וכו' כשהוכר עוברה ודברי הכל (בין לרבה ובין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת וכו') כתבו תוס' כמאן וכו' לרבנן דאין מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' מעוברת נמי לא וא"ת מנלן לר"ח דאיירי ברייתא בשאין מעוברת וראב"י הוא דלמא איירי אף במעוברת ורבנן היא וא"כ אמאי קאמר לא שנו. וי"ל משום דבכולה בריית' דבסמוך הרי את מקודשת לאחר שאתגייר דקתני ר"מ אומר מקודשת ולא תני בהדייהו זו אם ילדה אשתך וכו' אלמא אפי' ר"מ מודה דאינה מקודשת ור"מ וראב"י אמרו דבר אחד וכו' ולפיכך אתא ר"ח לפרש דלא אמר ראב"י אלא כשאין אשתו מעוברת וכו' דהא ראב"י מודה היכא דאמר אם ילדה אשתך נקבה לאו כלום הוא. [ועיין תוס' יבמות דף צ"ג שכתבו בתירוץ ראשון דר"ח אמר להאי מלתא אפי' לרבנן דעובר לא חשיב דבר שלא בא לעולם וצריך להבין האי סוגיא דהכא] ונראה דאע"ג דבעלמא הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי הכא לית הלכתא כוותי' ולא ככולהו תנאי דאמרו אדם מקנה דשלב"לע. דהא פליגי בב"מ (ס"ו) ר"נ ור"ה במוכר פירות דקל ור"נ ס"ל דאין מקנה והלכה כד"נ בדיני עכ"ל. [ולי נראה דאי משום הא לא אריא דהא התם במוכר פירות דקל מיירי שמכר בימות הגשמים כמ"ש רש"י ביבמות דף צ"ג והוי לא באו לעולם כלל. אי נמי י"ל דר"ה ור"נ פליגי בפלוגת' דרבה ור' יוסף. ודקל דמי לאגם לכן סבר ר"נ דלא קני אבל בשחת מודה ר"נ דקני כראב"י וסיוע לדברי מדברי רש"י גיטין דף מ"ב ע"ב שכתב ופליגי אליב' דר"מ]. כתב הרשב"א מדלא אמר ר"ח אמתניתין דקתני נמי אם ילדה אשתך וכו' לא אמר כלום לא שנו אלא שאין מעוברת וכו' (מכאן מוכח דלא הי' להרשב"א בגרסתו במתניתין ואם היתה מעוברת דבריו קיימין) אלא אמר אבריית' מסתבר' משום דמשמע לי' מתני' דלא כראב"י דאפי' היתה אשתו מעוברת לא אמר כלום לתנא דמתני' דהא דומיא דאינך קתני לה דכלהו איתנהו בעולם אלא שאינן ראוין להתקדש עדיין משום דמחוסרי מעשה והא נמי מחוסרת לידה וכו' ומהכא מסתבר לי למימ' דע"כ ר"ח לראב"י אמרה ולא לרבנן דאלו לרבנן לא הוי שביק מתני' ומפרש לבריית' ומיהו בלאחר שאתגייר וכו' וכולהו אינך דמתני' איכא למימר דמוד' בהו ראב"י דהוא לא אמר אלא בעובר ופירות דממילא קא רבו אבל הני דמחוסרי מעש' מודה. ור"מ משמע דאית לי' איפכא דבלאחר שאתגייר פליג ובעובר משמע דמוד' להו לרבנן מדלא תני לי' בפלוגתא דר"מ ורבנן דברייתא וכו' וא"ת לר"מ מ"ש עובר מפירות דקל דקנה. י"ל דפירות דקל עבידי דאתי ולא עבידי דנתירי כולהו אבל עובר אפי' בשהוכר זימנין דהוי נפל ולא קרינן בי' עביד דאתי ואע"ג דרוב אין מפילות. ועוד דמחצה זכרים ומחצה נקיבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוט דמפילות למחצה זכרים והוי נקבות מיעוט לכן מודה ר"מ בהא עכ"ל. אמר אביי ראב"י ורבי ור"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל (ביאה גמורה כי הכא דלא הביא שליש) ראב"י הא דאמרן. רבי דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו (אזהרה לבית דין שלא יסגירוהו לבעליו להשתעבד בו) בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר (דאי בשחררו ובא להשתעבד בו לא קרי לי' עבד) היכי דמי אמר רב נחמן בר יצחק כגון שכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו (דבר שלבל"ע הוא). ר"מ דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' אינה מקודשת ר' יהוד' הנשיא אומר מקודשת ומ"ט אמרו אינה מקודשת משום איבה (איבת אחותה ואיבת בעלה ובשארא כר"מ ס"ל) ונחשוב נמי ר"י הנשיא היינו רבי. ולחשוב נמי ר' עקיבא דתניא קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי (ולכי אתיא העדפה קדשה אע"ג דלא בא לעולם בשעת הנדר) הא אתמר עלה אמר ר"ה ברי' דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם (ומיהו במידי דמשתעבדי לבעל לא מצי לאקדושינהו). כתבו תוס' והוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפי' למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע. וה"ה דהוי מצי לשנויי שאני קונמת דקדושת הגוף כדמשני כתובות (נ"ט) עכ"ל. וכתב הרשב"א אהא דאמר הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכן בב"מ אמר רב שדה זו לכשאקחנה קנוי לך מעכשיו ואי קשיא דהא דר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע בלא מעכשיו אמרה וכן באומר פירות דקל לא אתמר בהו מעכשיו. וי"ל דההיא דרב בשהקנה לו בשטר דמתחלה רוב קניותיהן לא היו אלא בשטר והא דרבי נמי בשטר היא והלכך אם נקרע השטר או נשרף לא קנו כלל אלא אם כתבו להן מעכשיו וכו' ולא עדיף דשלבל"ע למ"ד קני טפי מדבר שבא לעולם לכ"ע ובדבר שבא לעולם כל שקנינו בחליפין או במשיכה אם לא אמר מעכשיו לא קני לפי שבשעתן לא קנו ואח"כ כבר כלתה המשיכה וחליפי הסודר ולא חל הקנין כלל וה"ה לקנין שטר והלכך צריך לכתוב מעכשיו ולכשאקחך כדי שאם יקרע הגט בנתיים יהא משוחרר לכשיקחנו וכן במוכר שדה דרב. אבל לאחר שתתגיירי וכו' דסתם קדושין בכסף לא בעי מעכשיו דהא בדבר שבא לעולם אלו נתעכלו המעות מקודשת וה"ה לדבר שלב"לע למ"ד קנה ולגבי תרומה נמי לא נאמר מעכשיו התם טעמא אחרינא דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט והלכך לכשיביאו שליש ונתלשה ה"ז תרומה דכמסור ביד הקדש דמי. ודר"ה דהמוכר פירות דקל בקני' כסף קאמר. כללא דמלתא דשלבל"ע לר"מ כדבר שבא לעולם לרבנן כל שבזה לא קנה לרבנן בזה לא קנה לר"מ וכו' וכל שבזה קנה בזה נמי קנה והלכך אי אמר לי' מעכשיו ורצה לחזור בו אינו חוזר ומיד שקנאו נשתחרר ואע"פ שנקרע הגט כעין דבר שבא לעולם לרבנן והא דאמר ר"ה עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר לי' מעכשיו ואפ"ה משבאו לעולם אין יכול לחזור בו דבקנין כסף מיירי ורואין את הכסף כאלו הוא בעין בשעה שבאו לעולם ואז חל הקנין לגמרי זו היא שיטתו של ר"י בעל התוס' וראיתי לרמב"ן שכתב בהיפך זה בשנקרע הגט קודם שיקחנו שהרי אין השחרור חל עכשיו אבל אהני לי' מעכשיו שאם רצה לחזור בו קודם שלקחו אינו חוזר. ולא הבנתי טעם הדבר דמה נפשך אם אינו חוזר הרי אנו רואין את הגט כאלו חל ואם לא חל אם כן אף לענין חזרה כן ויכול לחזור קודם שלקחו דהא לא חל עכ"ל. וכ"כ בתוס'. וריטב"א כתב וז"ל והאי דקאמר מעכשיו לאו למימר' דאי זבין לי' הוי בן חורין למפרע דהא לא אפשר שאין אדם משחרר עבד חברו אלא אהני לי' מעכשיו שלא יוכל לחזור בו קודם שיקחנו ואורחא דמלתא נקט דלא כתבי' לי' אלא מעכשיו דאי לא מאי אהני כי קדים וכתב מהשתא דהא אי בעי לכשיקחנו לשחררו הרשות בידו ואי לא בעי אפי' השתא נמי מצי הדר בי' ומש"ה כתב בי' מעכשיו דלא להדר בי' וההיא דר"ה גבי מוכר פירות דקל דיכול לחזור אתיא כשלא כתב לו מעכשיו אי נמי אפי' במעכשיו וכי מהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו ה"מ בדבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו כהני דעבד ושדה אבל בדבר שלא בא לעולם כההיא דר"ה אף על גב דכתב מעכשיו מצי הדר בי' קודם שבא לעולם מפי רבינו נ"י עכ"ל:
[ב.] יבמות דף צ"ב הוכיח הש"ס מהא דאמר ר"ע יפר שמא תעדיף דסבר אדם מקנה דשלבל"ע. ומסיק הא אתמר וכו' באומרת יקדשו ידי (ולא ס"ל מקנה דשלב"לע) ופליגא דר"נ בר יצחק (הא דאוקימנא לר"ע אין מקנה דשלב"לע) דאמר ר"נ בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר"מ ור"מ כראב"י וראב"י כר"ע דאמר אדם מקנה דשלב"לע. רב הונא. דאתמר המוכר פירות דקל לחברו (בימות הגשמים) אמר רב הונא עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו (אם בא לחזור בו קודם ניסן שאז האילנות מוציאין יכול לחזור) משבאו לעולם אין יכול לחזור בו (דכי אתו חייל זביני אלמא אדם מקנה דשלב"לע) רב נחמן אמר אף משבא לעולם יכול לחזור בו. אמר ר"נ ומודינא אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה (דנהי דיכול לחזור מכל מקום אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותא ולכן אפי' הי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר (תוס' ב"מ דף ס"ו. ורש"י כתב שם משום דכל זמן שלא מחל ומחילה בטעות הוי מחילה ועוד כ' שם רש"י על ר"ה דאמר משבאו לעולם וכו' דקסבר אדם מקנה דשלב"לע בשעת המכר שיהי' המכר חל לכשיבא לעולם). רב. דאמר ר"ה אמר רב האומ' לחברו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה [והוי מתנה אלמא מרב שמיע לי']. ר' ינאי דר' ינאי הוי לי' אריסא דהוי מייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא נגהי לי' ולא אתא שקל עישר מפירי דביתי' עלייהו (ואע"ג דאכתי לא אתו) אתא לקמיה דר' חייא א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד לירא' את ה' כל הימים גבי תרומות ומעשרות כתיב] אלו שבתות וי"ט למאי הלכתא אילימא לעשורי ומיכל איצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן אלא לאו כי האי גוונא (דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך ענג שבת) א"ל והא אקריין בחלמא קנה רצוץ. מאי לאו ה"ק הנה בטחת לך על משענת קנה רצוץ. לא. הכי קאמרי' קנה רצוץ לא ישבר (דשפיר עבדת). רבי וכו'. דתניא לא תסגיר וכו'. ר"מ. דתניא האומ' לאשה וכו'. ראב"י. דתניא יתר על כן אמר ראב"י וכו'. ר"ע. דתנן ר"ע אומ' יפר שמא תעדיף וכו'. כתבו תוס' האי כנתא דפירי משל אריס הוי דאי משל ר' ינאי לא חשיב דשלב"לע ואפי' הוי מחוברים כיון דבידו לתלוש ולא מסתבר לומ' דלא חשיב הכא בידו לפי שהי' רחוק מהם דאין נרא' לחלק בין קרוב בין רחוק עכ"ל:
[ג.] ב"מ דף ט"ז אמר רב הונא אמר רב האומ' לחברו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנוי לך מעכשיו קנה. אמר רבא מסתברא מלתא דרב בשדה סתם (ולא אמר זו דסמכה דעת מקבל מתנה שיקח שדה ויתננה לו שהרבה שדות מצויות ליקח) אבל אמר שדה זו לא. מי יימר דמזבין לה נהלי' והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"מ דמקנה דבר שלא בא לעולם דתניא האומ' לאשה וכו' והא אשה כשדה זו דמי ואמר ר"מ מקודשת (דיש באלו שאין ביד' להביא עצמן לכלל קדושין כאשר אין ביד זה לכוף לבעל שדה למכור דעבד ושפחה אין בידם לשחרר וכו' ואמר ר"מ לכשיבאו לכלל קדושין מקודשת למפרע) מלשון רש"י כאן משמע דבשדה סתם מודה רבא כיון דהרבה שדות מצויות. כתבו תוס' ד"ה קנוי' וכו' אף אי מקנה דשלב"לע יכול לחזור קודם שבא לעולם אף אי אמר מעכשיו עכ"ל. אבל הרשב"א וריטב"א ור"ן בקדושין כתבו אי אמר מעכשיו אינו יכול לחזור אפי' קודם שבא לעולם ע"ש. (ועיין שער המלך פרק כ"ב ממכירה שכתב בשם הרב בני אהרן דאף למ"ד אין מקנה דשלב"לע מכל מקום אי אמר מעכשיו אינו יכול לחזור לאחר שבא לעולם דהא לרב הונא אם אמר מעכשיו אינו יכול לחזור אף שלא בא לעולם לדעת רשב"א ה"ה לדידן בלאחר שבאו לעולם עכ"ל. ושער המלך דחה דבריו ע"ש):
[ד.] בב"ב דף ע"ט גבי הקדיש בור ושובך דר' אלעזר בר"ש סובר אף מועלין במה שבתוכן משום דסבר אדם מקנה ומקדיש דבר שלב"לע. כתבו תוס' הא דלא חשיב בקדושין ר"א בר"ש כמו דפריך התם ולחשב ר"ע נרא' לרשב"א דוק' מהנהו פריך מר"י הנשיא משום דהוזכר באותו בריית' ומר"ע משום שהי' רבו של ראב"י. ומסתמא מרבו שמיע לי' עכ"ל. (ועיין תוס' כתובות דף מ"ב אהא דתנן אנסת ופתית את בתי והוא אמר לא משביעך אני ואמר אמן ואח"כ הודה חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו. כתבו תוס' תימא תיפוק ליה דאינו מחויב קרבן אלא כשייחד לו כלי להלואתו וכאן בקנס מה ייחוד שייך. ואור"י שייחד לו כלי לכשיעמוד בדין ויתחייב וכו' לגבות ממנו וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש אדם מקנה דשלב'"לע. וכי תימא ה"נ א"כ נחשבי' בהדי הנך תנאי וכו' ע"ש):
[ה.] יבמות דף נ"ב אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר אחד ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה וכו'. כתבו תוס' נראה לר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"לע אבל למ"ד מקנה הוי גט דבידו לגרשה כמו בשחרור דמהני לוקח ע"מ לשחררו וכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. וגט שחרור וגט אשה שווין לכל דבר עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם. (ועיין בטור אה"ע סי' קל"ב שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' לאשה דעלמא הוי גט למ"ד אדם מקנה דשלב"לע עכ"ל. וב"י תמה עליו הא קי"ל אין אדם מקנה דשלב"לע ואין חילוק בין ממון לאיסו' דבהדיא פסק הרא"ש כסתם משנה לאחר שתתגיירי אינה מקודשת. וא"כ ל"ל לטור לכתוב מה דסבר בדין זה מאן דאמר אדם מקנה עכ"ל):
[ו.] קידושין דף ע"ח ע"ב איתא ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"לע יכיר ל"ל (הא מצי למיהב לי' אפי' בנכסים שלא באו לעולם במתנה). בשנפלו לו נכסים כשהוא גוסס (דמודה ר"מ שלא אמר כלום הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא) כתב באספ"ז ב"ב דף קמ"א מהא שמעינן דלר"מ מוכר פירות דקל ולא באו לעולם עד שמת לא קנה ומסתברא ה"ה למזכה למי שלב"לע ואם כן הא דתנן אם ילדה אשתו זכר נותן מנה ואתיא לאוקמי כר"מ ההיא בשילדה כבר קודם שימות האב עכ"ל:
[ז.] כתובות דף נ"ח ע"ב מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת. המותר (המקדיש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה יותר על הראוי שפסקו חכמים) ר"מ אומ' הקדש ר' יוחנן הסנדלר אומ' חולין. גמ'] רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש (כשתמות הוא ויירשנה). (ר"מ סבר אדם מקדיש דבר שלב"לע ור"י הסנדלר סבר אין אדם מקדיש וכו' וכיון שאין לו רשות במותר עד אחר מיתה הוי דשלב"לע). אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר. ומי אמר שמואל הכי והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר (שאין בה כח להקדישו) ר"ע אומ' יפר שמא תעדיף וכו' ר' יוחנן בן נורי אומ' יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלב"לע שעדיין לא גרשה) וכו' אלא אמר רב יוסף קונמת קאמרת שאני קונמת מתוך שאדם אוסר פירות חברו עליו מקדיש דבר שלב"לע (הקדש שאינו הקדש לכל אלא על אדם אחד בלשון קונם מתוך שהוא תופס במקום שאין סתם הקדש תופס שהרי אדם אוסר פירות חברו עליו ואומר פירות פלוני קונם עלי ובסתם הקרש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הלכך אדם אוסר עליו נמי דשלב"לע אבל במתני' מקדיש הקדש גמו' איירי) א"ל אביי בשלמא אדם אוס' פירות חברו עליו שכן אדם אוס' פירותיו על חברו. יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו שכן אין אדם אוס' פירות חברו על חברו (פי' דהתם אוס' משום דאחד מהן ברשותו יאסר דשלב"לע שאין לא זה ולא זה ברשותו. תוס') (דעכשיו הוא משועבדת לו למעשה ידיה ועוד שעדיין לא נעש' המלאכה עד לאחר גירושין) אלא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן (שהמלאכה כמי שבאת לעולם ועל הגירושין שלא באו קמסיק ואזיל) דידים איתנהו בעולם. וכי קא' הכי מי מקדשה הא משתעבדי לי' דאמרה לכי מגרשה ומי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש ולקמי' קדיש (כלומ' תרצת לא בא לעולם דמלאכה דגירושין לא תירצת) אמר ר' אילעא אלמה לא אלו האומ' לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש מי לא קדשה [אם מכרה וחזר ולקחה]. מתקיף לה רב ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה (שהרי עכשיו שלו וכי היכא דאלו אקדשיה השתא קדשה כי אמר נמי תקדוש לקמי' קדשה) הכא אין בידה (לגרש את עצמה) הא לא דמיא אלא לאומ' לחברו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה. מתקיף לה רב פפא מי דמי התם גופא ופירות בידו דלוקח (ואין מקדיש דבר שאין שלו) הכא גופה בידה הוא (והרי יקדשו ידה אמרה) הא לא דמיא (מסקנא דאתקפתא) אלא לאומ' לחברו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה. מתקיף רב שישא מי דמי התם בידו לפדותה הכת אין בידה לגרש את עצמה הא לא דמיא אלא לאומ' שדה שמשכנתי לך לעשר שנים וכו' דקדשה (אע"ג דאין בידו לפדותה ולהקדיש עכשיו קדשה דהא שלו היא). מתקיף לה רב אשי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש עצמה לעולם. (תימא דיכולה לומ' איני ניזונית ואיני עושה וי"ל דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל דסבר אינה יכולה לומ' איני ניזונית וכו' כ"כ תוס'). (ואספ"ז תירץ כיון דבמה דתלתה הקדשה אין בידה אף על פי שיש בידה ממקום אחר לא מהני. ור"ן תירץ דאם אמרה איני ניזונית מ"מ אופת וטוחנת ומבשלת וכו') אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו (כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמו' לתפוס פדיון) וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד (ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבדק הבית אין מפקיע השעבוד כדתנן בערכין מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו) [רב אשי קאי לשנוי' הא דאקשינן ומי איכא מידי וכו' דלעולם בעינן דתימא יקדשו ידי לעושיהם כדאוקי רב הונא בר"י. כ"כ אספ"ז ועיין לקמן מה שכתבתי עוד בזה] ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל (דשווייה רבנן כלוקח גמו' ולא כמלוה). כתבו תוס' משמע בעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש דאין כח הקדש לבטל כח המלוה וכו' מדקתני לכשאפדה תקדוש. וא"ת והא בערכין (כ"א) משמע דבזמן השכירות יכול להקדישה וי"ל דכח שיש לשוכר אינו יכול להקדיש אלא הוא והקדש שותפין בו וימכר הבית ויקח זה דמי שכירות הבית והמותר להקדש אבל הכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש מעכשיו. אי נמי בהקדש ממש הי' חל על שדה ממושכנת אף קודם שתפדה והכא מיירי שאוס' בקונם על מלוה לכשיפדנה דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסרה בקונם אע"פ שיכול להקדיש כדמוכח בערכין דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסו' בקונם. ומתרצתא בהכי האי דפריך לעיל מי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש ולקמי' קדיש. ומאי קושיא דלמה לא תוכל להקדיש מעשי ידיה לאחר שתתגרש מאי שנא מנכסי מלוג שתוכל למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסו'. ועוד יכול להיות דאפי' היתה מקדשה ידיה לגמרי לא היה ראוי לחול ההקדש כמו על שדה משום דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעודה ברשות המלוה וממיל' יקדשו הפירות כשיצא הגוף מרשותו אבל ידים אפי' הקדישן לשמים אין נתפסות בהקדש ואפי' בעבד אמר רב דגופי' לא קדיש ובבן חורין מודו כ"ע ולכך אפי' הקדישו לגמרי אין להקדש לחול יותר מאיסו' קונם למלוה שדה הממושכן לו עכ"ל וכסוגיא השנויה כאן אית' נמי בנדרים דף פ"ו אלא דמשני התם על הא דפריך אי הכי למה לי שמא יגרשנה (כלומ' לקדש מהשתא) תני ועוד שמא יגרשנה. וכתב הר"ן פי' מהשתא נמי קדיש דקונם מפקיע שעבודא דבעל ולכשתמצא לומ' אלמוה וכו' אפ"ה יפר שמא יגרשנה וכו' וא"ת אי אלמוה וכו' דלא ליחול השתא הדרא קושי' לדוכתיה כיון דהשתא לא חייל לקמיה היכי חייל דהשתא מיהת לא מגרשה וי"ל כיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוה רבנן כי אלמוה ה"מ דכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאלו חייל מעיקרא דמיא כיון דמדינא ראוי לחול עכ"ל. ורא"ש שם כתב ומתלי תלי הקונם עד אחר שגרשה וראוי הי' עתה לחול אי לאו דאלמוה הלכך לא שייך לאקשוי מי איכא מידי וכו' עכ"ל:
[ח.] כתובות דף צ"א ע"ב ההוא גברא דזבנא לכתובתה דאימי' בטובת הנאה (שהיתה נשואה לאחר ומכר כתובתה בחיי בעלה. לישנא אחרינא דזבן שדה שייחד לה אביו לכתובתה ומת ונפלו נכסים לפני זה וכל זמן שלא עמדה בדין אם מכרה זה המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת כתובת' ועל שדה זו שעבודה מוטל והיא יכולה לטרוף מיד הלוקח ומשום דאמר ליה האי אם אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך ותפסיד מעותיך לא מכרת אלא בדבר מועט) ואמר ליה אי אתיא אם לא מפצינא לך שכיבה אימיה וכו' ואתא איהו וקא מערער סבר רמב"ח למימ' איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דידה לא קבל אחריות דידי' מי לא קיבל (ונהי נמי דחוזר במכירת קרקע דאין אדם מקנה דבר שלא זכה בו כדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום מ"מ מחזיר המעות). וכתבו תוס' מכאן נראה לר"ת דהא דאמרינן מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ה"מ כשאמר מה שאירש מאבא סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש מאבא קנה. ואפי' למ"ד אין מקנה דשלב"לע דאי לאו הכי האיך מכר כל עיקר כתובת אימיה ללשון ראשון שפירש רש"י וכו' הלכך ודאי במקום שמכיר המכר הוי מקח קיים דאין סברא לומ' דהא אתי כמ"ד מקנה דשלב"לע. ולפי מה שכתב רש"י וכו' אין ראיה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם דאפי' למ"ד אין מקנה וכולי דכיון דהירושה עתידה ליפול לפניו מאליה וגם בירר המכר לא חשיב כולי האי דבר שלב"לע עכ"ל. (ר"נ אבל אמר שדה זו לכשאקחנה וכו' אף דבירר המכר הוי דשלב"לע. ש"ך סי' רי"א). ובהגהות מרדכי פ"ק דב"מ כתב מה שפירש"י דמה שאירש מאבא וכו' לא אמר כלום משום דאין מקנה שלב"לע ותימה מ"ש מטובת הנאה דכתובה שיכולה אשה למכור שאם תתגרש וכו' שיהא לו וכו' וי"ל דאין טענה כאן משום דשלבל"ע אלא משום דאסמכת' הוא דהוא מוכר מה שירש ושמא לא יירש אבל התם גבי כתובה לאו אסמכתא היא דמיד הוא שלה הכתובה אלא שהוא יורש ממנה עכ"ל: [ט.] בב"מ דף ט"ז אהא דאמר רב חזר (הגזלן) ולקחה מבעלים הראשונים (לאחר שמכר ללוקח) מה מכר ראשון שני כל זכות שתבא לידו (ולא מצי לאפוקי גזלן מיניה דלוקח) מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מה שתעלה מצודתי היום וכו' דבריו קיימין. אמר רמב"ח הא גברא הא תיובתא אמר רבא וכו'. תיובתא לא חזינן הכא סמכה דעתיה דאזיל טרח ומייתי ליה כי היכא דלא נקרייה גזלנא הכא לא סמכה דעתא. מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר ר' יוחנן משום כבוד אביו (שהיה אביו גוסס וצריך מעות לקברו) מה שתעלה מצודתי וכו' משום כדי חייו (תקנו חכמים):
[י.] גיטין דף מ"ב ע"ב איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור (ואם נגח קנסו לרבו ראשון דאין מקנה דשלב"לע) תבעי לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ מקנ' דשלב"ל אלא כגון פירות דקל (דפליגי בה ר"ה ור"נ אליביה דר"מ) דעבידי דאתי אבל הכא מי יימר דנגח ואת"ל דמנגח דלמא מוד' ומפטר. ותבעי לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אין מקנה דשלב"לע אלא כגון פירות דקל דהשת' מיהו ליתנהו אבל הכא הא קאי שור והא קאי עבד וכו' ולא אפשטא. כתבו תוס' מכר קנס של עבד לא מבעי' ליה דאפי' לר"מ לא קני דהא לא עבידי דאתי וכ"ש לרבנן אלא במכרו לקנס אבעי' לי' דדלמא אפי' לרבנן קני להו כמו דקל לפירותיו [דמהני אפי' לרבנן כדאיתא ב"ב דף קמ"ז ע"ב דאמ' ר"נ תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דמהני] כדאמרי' הא קאי שור וכו' או דלמ' לא קני דלא לפירות דקל דמי שהפירות יוצאין מגוף הדקל ועבידי דאתי אבל קנסא מעלמ' אתי ולא עבידי דאתי עכ"ל. (והאי סברא דר"מ לא אמר אלא בעבידי דאתי אית' בכמה דוכתי בש"ס. בריש המפקיד וב"ב) ובבבא בתרא דף מ"ט הקשה תוס' מהיכא שמעינן לר"מ דמקנה דשלב"לע מדתניא לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר וכו' וההיא לא עביד דאתי. ומפ' רשב"ם דמיירי שהבטיחו רבו לשחררו וכו'. והר' אלעז' מפליסא אומ' כיון שהגוף בעולם אלא שאינו ראוי לקנין כמו הנך חשיב כמו דעבידי דאתי. ומותר דאמ' בכתובות (נ"ח) דקדוש אע"פ שלא עבידי דאתי שתמות האשה קודם מ"מ כיון שהמות' מיהו דעביד דאתי חשיב כאלו בעולם כבר ואם היו בעולם לא הוי בעינן שתהא זה עביד דאת' שתמות לפני הבעל. ועי"ל דפירות דקל וכל הנהו ליכא אלא חד מי יימר חשיב עביד דאתי עכ"ל. וע' עוד שם בתוס' ובכתובות דף ע"ט בתוס':
[יא] גיטין דף ס"ו גניבא יוצא בקולר הוי כי קא נפיק אמר הבו ד' מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא. אמר ר' זירא דרא ר' אבינא לסילתיה ואזיל לגבי דרב הונא רבי' דאמ' ר"ה גיטו כמתנתו מה גיטו כיון דאמ' כתבו כו' אע"ג דלא קנו וכו' (ויזכה במתנה בלא קנין) וקשיא ליה לר' אבא חמרא לא קאמ' דמי חמרא לא קאמ' מחמרא קאמ' (זוזי מחמרא קאמ' דניתבי ליה וכי עושין מעות מיין). כתבו תוס' וא"ת כי נמי אמר דמי חמרא הוי דבר שלב"לע כדאמרי' בערכין (דף כ') גבי דמי שור זה עלי עולה ומוקי לה באומ' לכשיבאו דמיו יקדשו ופריך והא אין מקדיש דשלב"לע וי"ל דהתם משום דאמ' לכשיבאו אבל אמר דמי שור זה עלי עולה משמע התם דלא חשיב דשלב"ל אלא הוי כמו דקל לפירותיו דבעי למימ' יקדש השור לדמיו ה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימ' שיהא היין קנוי לו לדמיו וכו' עכ"ל (ואין להקשות מאי קשיא להו לתוס' מדב' שלב"לע הא הכא שקיל וטרי ר' אבא אליביה דר"ה ור"ה ס"ל אדם מקנה דשלב"לע דזה לית' דהא אף למ"ד מקנה דשלב"לע היינו בעת שבא דבר זה לעולם עודנו המקנה בחיים אבל אם המקנה מת קודם שבא לעולם לא קנה כמו שכתבתי לעיל אות וי"ו וא"כ הכא כשיבא דמי חמרא יהא גניבא כבר מת לכך מקשה תוס' שפיר): [יב] בב"ב דף ס"ג ת"ר בן לוי שמכ' שדה לישראל ואמ' לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ואם אמר כל זמן ששדה זו בידך מכרה וחז' ולקחה אין לו עליו כלום אמאי (מעש' ראשון שלו) הא אין אדם מקנה דשלב"לע (מעשר זה עדיין עתיד ליזרע התבואה) כיון דאמ' ע"מ שיורי שייר למקום מעשר וכו'. כתבו תוס' לא מצי לשנוי ר"מ היא דכי אמר ר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי שהדקל בעולם והפירות גדילים מאיליהן אבל הכא מי יימר דחרש וזרע ליה אפי' זרע שמא לא תגדל המבוא' כדאמרי' בקדושין לא אמר ראב"י אלא בשחת או באגם מ"מ תרווייהו מודו דהיכא דאין ניכרין כלל לא יצאו חוץ לקרקע דלא קני עכ"ל:
[יג.] בב"ב דף קמ"א ההוא דאמ' לה לדביתהו נכסי להאי דמעברת אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכ' לעוב' לא קנה. איתיביה רב נחמן לר"ה תנן האומ' אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה. ולימא ליה ר"מ היא דמקנה דשלב"לע אימור דשמעת לי' לר"מ לדבר שישנו בעולם (בשעת קנין אלא שעדיין לא הגיע זמנו לקנות כדקתני נאה' שאתגייר לאח' שתתגיירי האשה הנקנית לו הרי היא בעולם אלא שעדיין לא נתגייר' ולא הגיע זמנה לקנות אבל עוב' אינו בעולם ולא קני מידי ולהכי א"י מי שנא') לדב' שאינו בעולם מי שמעת ליה (דלדב' שישנו בעולם כיון דהמקבל בעולם יכול הנותן לשעבד עצמו לו שיתן לו מה שיקנה לו אבל הכא לא מצי משעבד נפשיה. כ"כ רשב"ם לקמן דף קל"א) ולימא ליה דאמ' לכשתלד (דלא זכי' ליה כלום עד שיוולד ואין זה מזכה לעובר) רב הונא לטעמי' דאמ' אף לכשתלד לא קנה (כיון דבשעת אמירה עובר הוא ואינו יכול לזכות לא יקנה לכשיולד ע"י אמירה דאמ' לכשתלד) דאמ' רב נחמן המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה (אע"ג דפליג ר"נ במוכ' פירות דקל דאין מקנה וכו' הכא גבי עובר מודה דחשיב ליה כישנו בעולם וגם הנכסים שנותן לו הרי הן בעולם אלא שצריך לתקן לשונו ולומ' נכסי להאי עובר לכשתלד דאז ראוי לקנות לגמרי) ורב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה וכו' אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן המזכ' לעובר לא קנה וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו (וגמר ומקנה בכל לבו אבל לעובר אחר לא קנה) א"ל שמואל לר"ח בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימר לך באפייהו המזכה לעובר קני. והלכתא המזכה לעובר לא קני וכר' יוחנן וכגון שאינו בנו. והא דאמרי' בבנו קנה היינו היכא דהיא מעוברת אבל היכא דאינה מעוברת בכה"ג לא אמרי' קרובה אצל בנו ולא קנה כדאיתא לקמן). וכן איתא נמי בגיטין דף י"ג דר"מ לא קאמ' לדב' שלא בא לעולם. ותוס' שם ובדוכת' טובא מקשה והא לאח' שאתגייר לאח' שאשתחרר חשוב לדב' שלב"לע וי"ל דנכרי ועבד איתנהו בעולם אלא שמחוסרין גירות ושחרור ולא דמי לנולדים דליתנהו בעולם כלל ואע"ג דילפינן מיני' דאדם מקנה לר"מ פירות דקל ולא מפלגינן היינו משום דאית לן למימ' דקאי בשיטת ראב"י וכו' ע"ש. ובכתובות דף ז' כתבו תוס' אע"ג דשמואל פסק כר"י הסנדלר דאין מקדיש דשלב"לע וכ"ש לדב' שלא בא לעולם שמואל חשיב עובר דבר שבא לעולם. א"נ שמואל אית לי' טפי אדם מקנה לדבר וכו' מדב' שלב"לע וסוגיא דגיטין (י"ג) אתיא כרב הונא דאית ליה טפי מקנה דשלב"לע מלדבר וכו' ור"ן אית לי' סברא הפוכה עכ"ל. וכה"ג כתבו בגיטין. כתב הרא"ש הלכתא כר"נ לכשתלד קנה והוא שלא מת המזכה וגם המזכ' לא חזר בו קודם שנולד דאם חזר בו או מת ונפל נכסי קמי יתמי מודה ר"נ דלא קנה דלא נגמר הקנייה עד שיולד. ומיירי שלא הקנה לו בקנין סוד דלכשיולד הדר סודר למרי' וגם לא בחזקה אלא במשיכה דישנו ברשות הזוכה כשנולד העובר או דקאי באגם וקרקע בשטר והשטר ביד הזוכה כשנולד עכ"ל:
[יד.] תמורה דף כ"ד מתני' כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהית' מעוברת אומ' מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקרב עולה. אם נקבה זבחי שלמים ילדה נקב' תקרב שלמים וכו'. ואיתא נמי בתמורה דף י' דפליגי בר פדא ור' יוחנן דבר פדא סבר אין קדושה חל על עוברין ואם הקדיש עובר במעי אמה אינה קדושה ליקרב ואם מקריב ליה כשנולד ולא אקדשי' משנולד מייתי חולין לעזרה) ור' יוחנן סבר קדוש' חל על עוברין. ואקשינן לבר פדא מהא דתנן כיצד מערימין וכו' אלמא דקדושה חל ומשני בקדושת דמים (שימכרנו ויביא בדמיו עולה אבל הוא גופי' לא קדיש קדושת הגוף) ואלימא קדושת דמים להפקיע מבכורה. ובסוף הסוגי' מסיק דהתם במעי תמימה אפי' בר פדא נמי מודה דקדיש. לא נחלקו אלא בתם במעי בעלת מום דבר פדא סבר כיון דאימי' לא מקדש' קדושת הגוף הוא נמי לא קדיש ור' יוחנן סבר הני כב' בהמות נינהו ע"ש בסוגיא. והקשו האחרונים מהכא מוכח דעובר חשיב לד"ה דבר שבא לעולם דאל"כ הא קי"ל דאין מקדיש דבר שלב"לע כדמוכח ערכין דף כ' וכ"א ובכמה דוכתי. ואחרונים רצו לידון דבר חדש והוא דכמו דס"ל לתוס' קדושין דף ס"ג דמשני באומרת יקדשו וכו' וכתבו תוס' וה"ה דהוי מצי למימ' דקונמות קדושת הגוף משמע דס"ל דכמו דמפקיע מידי שעבוד כך חל על דבר שלב"לע. וא"כ בכל קדושת הגוף יכול להקדיש דבר שלב"לע. אמנם השער המלך פ' י"ב הלכה י' מנדרים כתב דמתוס' לא מוכח מידי דקונמות חל על דבר שלב"לע וכו' דכוונת התוס' היא כדפי' ר"ת הובא באספ"ז דלרב אשי דאמ' שאני קונמות וכו' וכשמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר וס"ל דלרב אשי מתוקמי מתני' אפי' באוסרת מעש' ידיה דהו"ל כמקדיש גוף ידיה. והוי ליה כדקל לפירותיו ע"ש. ועיין באספ"ז שכתב דיש אומרים דקונמות חל על דשלב"לע וה"ק רב אשי כמו שמפקיע משעבוד דהא מידי דמשעבד לאחרינא הוי כמי שאינו ברשותו והוי כאינו בעולם לגבי דידי' ולהכי אוסר בקונם דשלב"לע. וליתא להאי פירושא דא"כ מאי פריך תלמודא ולקדשי מהשתא והא ליכא מידי בשעת הקדשו דליחול עלי' איסורא עד שיבאו. מיהו יש לפ' דמקשה משעת שיבאו לעולם ליקדשו ולגבי' שעת גירושין קרי לשעת ביאתן לעולם השתא עכ"ל. ולי נרא' דאע"ג דעובר חשיב לא בא לעולם הוא רק בבחינת שלא נולד מ"מ יכול להקדיש אותו דהוי כמו הקדיש אבר בהמה דקדוש כדדרשי' בתמורה דף י"ב אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש והוי כמי שאמר מעיה של בהמה זו קדש ואחר כך כשנתגדל הולד במעי אמו עד שנולד הכל קודש דנתהווה מדבר קדוש אמנם לענין לקנות אין הולד יכול לזכות כל זמן שלא נולד דהוי כמי שאמר זכה בשביל חתיכת בשר זה]:
[טו] בב"ב דף קנ"ז בעי שמואל דאקנה וקנה מהו (מי טרף מלקוחות נכסים שקנה הלוה אחר כתיבת השטר ומכרן לאלו) אליבי' דר"מ לא תבעי לך דודאי קנה כי תבעי לך אליב' דרבנן דאין מקנה דבר שלב"לע (מאי מי שאני שעבוד מקנין וטעמא כדפרישית אי נמי אלמוה רבנן לשעבוד יותר מקנין דלא תנעול דלת או לא). ומשמע מסוף הסוגיא דקנה ויכול לטרוף וכו'. וכתב רמב"ן דאף קודם שבא לעולם אינו יכול לחזור משעבוד דאקנה ורשב"א סובר דיכול לחזור עד שלא קנה אבל משקנה א"י לחזור ע"ש:
[טז] כתב הרשב"א בחדושיו לקדושין דף נ"ו ע"ב (על מתני' דהמקדש בערל' אינה מקודשת). וא"ת והא ערלה וכלאי כרם בשרפ' ואפרן מותר ותירצו בתו' דאין באפרן שוה פרוט' ואין מחוור וכו' ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפי' קדשה בסאה פירות ערלה משום דהשתא מיהא לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קני ליה הוי לי' כגופא אחרינא ולא זהו מה שקדש' בו הלכך אינה מקודשת ואע"ג דאסיקנא לקמן גבי הרי את מקודשת לאחר שאתגייר דכל שבידו לא כמחוסר מעשה דמי התם הוא דאין הגוף משתנה אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא. ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהי' אבל בלא"ה לא וכדתניא התם פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומ' על פירו' ערוגה זו מחוברים וכו' לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין עכ"ל (והמעיין בדבריו ירא' דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"לע אינ' מקודשת. משום דלא זהו מה שקדש' בו): [יז] כתב הריטב"א בקדושין דף ס"ג כתבו מקצת רבותינו דאביי דמוקים ראב"י בשיטת ר"מ פליג אדרב יוסף ורבה דלעיל דמוקי מימרא דראב"י בשחת וס"ל דראב"י מיירי בפירות שלא באו לעולם כלל אבל בשחת דבר שבא לעולם חשיב ואפי' רבנן מודו ודכוותי' נמי במעוברת שהוכר עובר דהוי קדושין לרבנן והמזכ' לו קנה. והא ליתא חדא דמתני' דראב"י ליכא לאוקמי אלא בשחת מדקתני בה לכשיביאו שליש וכו' דאלמא כבר היו בעולם דאי לא הוי לי' למתני לכשיבואו לעולם ויתלשו. ותו הא פסקינן בב"ב המזכ' לעובר לא קנה ולא מפליג בין הוכר וכו' ותו דהתם פרכינן מהאומר אם ילדה וכו' ולא אוקימנא בהוכר עוברה. ושמעי' מיני' דלרבנן המזכה לעובר אע"ג דהוכר לא קנה וה"ה במוכר פירות עד שלא הביא' שליש וראב"י בשחת כר"מ אתיא כדאוקמי אביי אע"ג דלר"מ אפי' בפירות שלא באו לעולם כלל קנה וכו' כולהו דלא כרבנן. וכבר כתב רבינו שמואל רמרוני (הוא רשב"ם) דכי אמרי' אמרו דבר אחד לא פליגי כלל וכי אמרי' כולהו ס"ל פליגי אהדדי. וכל כי האי גונא שיטה היא ולית הלכתא כחד מינייהו עכ"ל. וכ"כ רשב"א שם:
[השמטה] כתב אסס"ז ב"מ דף ט"ז ע"ב (אהא דאמרי' שדה זו לכשאקחנ' וכו' תהא קנויה לך מעכשיו) וא"ת מאי מעכשיו שייך הכא דהא א"א שיזכ' הלוקח מעכשיו שאף המוכר אין לו בה כלום עכשיו וכי לוקחה מן הבעלים מאות' שעה ואילך הוא זוכה. וי"מ דאהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרי' האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום וכו' ואין זה כלום דהתם כיון שביד' לקדש את עצמ' עכשיו וכי אמר לה מעכשיו חלין הקדושין מעכשיו ולאחר ל' יום לפיכך אינה יכול' לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו והנכון כפי' ר"י דנקט מעכשיו לומר שהוא מוכר' לו בכסף ובשטר של עכשיו שיקנ' באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנ' לו וקמ"ל דאפ"ה קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשיו מה שאינו שלו לכשיהי' שלו והוא שאמר בפי' לכשאקחנ' עכ"ל: [ע"כ השמטה:
]:
[פסק]:
[יח] מדעת רש"י קדושין דף ס"ב דפסק כראב"י נרא' דסובר אדם מקנה דשב"לע. וכ"כ שער המלך פרק כ"ב ממכירה. והא דפי' רש"י כתובות דף צ"א דגוף המכר לא מהני משום דשל"בלע היינו אליבי' דרבא דס"ל אין אדם מקנה דשלבל"ע. כ"כ שער המלך. וע' גדולי תרומ' מה שהקשה על רש"י ותוס' שם בקדושין חולקין על רש"י:
[יט] בפ' כ"ב ממכיר' כתב הרמב"ם אין אדם מקנה דשלבל"ע בין במכר בין במתנת שכיב מרע וכו' כיצד מה שתוציא שדה זו מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמ' זו לפלוני לא קנה כלום. המוכר פירות דקל לחברו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם ואם שמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו וכל החוזר בו משניהם אינו חייב לקבל מי שפרע. אבל הפוסק על שער שבשוק ולא הי' מאותו מין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חוזר מקבל מי שפרע. כתב כ"מ אע"פ שאין מקנ' דבר שאין ברשותו דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הו"ל כאלו הוא ברשותו וזה שכ' הפוסק על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בכל שעה עכ"ל. (ועיין באספ"ז ב"ב דף ס"ט וברי"ף שם. די"א אם הוא דבר המצוי לקנות לא מקרי דשלבל"ע. ועיין עוד שם מ"ש בשם בעל העיטור. וע' כ"מ פכ"ד ממכיר'). עוד כתב לקמן דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם כיצד מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעל' מצודתי וכו' שדה זו לכשאקחנ' קנוי לך לא קנה כלום (ועיין גדולי תרומ' שנסתפק בדעת הרמב"ם אי דוקא שדה זו או אפי' שדה סתם) וכו'. מי שנתן קרקע מתנ' לחברו ונתן לו על גבה ק' דינרין אם היו הדינרין מצוין ברשותו כיון שזכה בשדה זכה בדינרין. ואם אין לו דינרין אין מחייבין את הנותן ליתן לו ק' דינרין עד שיביא הזוכה ראייה שהיו לו דינרין בעת המתנה וה"ה לשאר מטלטלין וכו'. כ' כ"מ היינו דוקא במטלטלין שאין כיוצא בהן למכור בשוק וכו' אי נמי דכשנתן דמים נמכר אע"פ שאינן ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לענין מי שפרע אבל בשהקנו לו מטלטלין אגב קרקע אע"פ שהיו בעולם כיון שאינן ברשותו ההוא קנין לא מהני מידי מדין קניי' אגב קרקע (וכן משמע שפסק כן בש"ע סי' רי"א ס"ו מדסתם ולא חילק עכ"ל):
[כ.] ולקמן פרק כ"ג הל' ט' כתב הרמב"ם המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחברו קנה ואין זה מוכר דשלב"ע לפי שאין מוכר יונים שילדו או דבש שיבא לכוורת אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה שהרי הוא המוכר אמת המים לחברו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו. כ' הראב"ד דוקא שאמר לו כך עכ"ל. כתב כ"מ בתירוץ שני כיון דשובך וכוורת לגבי פירותיהן טפלים הם דסתמן אינם שוין כל כך וכו' ה"ל כמוכר שובך לפירותיהן אבל פירות שדה שטפלין הם לגבי שדה לא הוי לי' כמוכר שדה לפירות כ"ז שלא פירש (ומרכבת כ' ועוד שאין לשובך וכוורת גוף אחר אלא פירות) עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ם בפכ"ג ממכיר' מקנה אדם הגוף לפירותיו ואין זה מקנה דשלב"לע שהרי הגוף מצוי:
[כא.] ובפ' כ"ב כתב כשם שאין מקנה דשלב"לע כך אין קנה למי שלא בא לעולם ואפי' עובר הרי הוא כמו שלא בא עולם). (וכ' הגהות מיימוני אם אמר לכשתלד קנה כר"נ) והמזכה לעובר לא קנה. ואם הי' בנו וכו' קנה: [כב.] ובפ"ז מאישות כתב הנותן ב' פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשך ה"ז מקודשת וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה מן קדושי פרוטה שניה. כתב ה"ה בשם רשב"א דאף על פי שהבעי' לא אפשטא התם מ"מ יצא לו מסוגיא דכתובות (נ"ט) גבי שדה שאני מוכר לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה וכו'. מ"מ כתב רשב"א דיכול לחזור תוך זמן אפי' אמר לה מעכשיו ולאחר שאגרשך שהרי א"א לחול מעכשיו שכבר היא מקודשת מחמת קדושין הראשונים עכ"ל. (וע' רשב"א בתשובה סימן תתי"ב שכתב דיש לדחות דאכתי לא אפשטא הבעיי' מדר' אילעא דכתובות דהתם שאני דבידו להקדיש עכשיו לעולם וא"צ דעת אחרים אבל גבי קדושין לאו בידו לגמרי שהרי צריך שיהא בדעת האשה להתקדש לו ואף על פי שהאשה מתרצה עכשיו מ"מ כיון שאין ביד האחד לגמור הקנין בלא דעת חברו כמחוסר מעשה דמי עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם אבל אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' אינה מקודשת לפי שאינו יכול עתה לקדשה האומ' ליבמה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך מקודשת הואיל ואלו קדשה עתה היו קדושין תופסין בה מספק (דאנן קי"ל כשמואל דמספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה. והא דתנן במתני' לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת מוקמי' ביבמות דף צ"ג כר"ע דאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ולרב מוקי מתני' אפי' כרבנן אלא דביבמה אין קדושין תופסין משום דכתיב לא תהי' ע' שם). כתב הרב המגיד דמקודשת מספק וכן כתבו מן המפרשים ז"ל. אבל הכ"מ כתב כיון דכ' רבינו ה"ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסו בה קדושין מספק לא הוי דשלב"לע וכיון דחשיבי דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקדושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי עכ"ל. ומש"ל תמה עליו דאיך יתכן שתהי' ודאי מקודשת מאחר דאם האמת הוא דאין קדושין תופסין ביבמה אינה מקודשת כלל. וכן הקשה מהרמ"ט עי' שם. ובש"ע אה"ע סי' מ' פסק המחבר דהרי זו ספק מקודשת. עוד כתב הרמב"ם האומ' לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום ואם הית' אשת חברו מעוברת והוכר עוברה ה"ז מקודשת ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתלד ע"י אביה כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי. כתב הראב"ד לפי ההלכה לא נאמר הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב"י דמקנה דשלבל"ע ולית הלכת' כוותיה עכ"ל. כתב ה"ה שרבינו סובר שאפי' מי שסובר שאין אדם מקנה דשלבל"ע בהוכר עוברה מודה ויש מפרשים סבורין כן והם מפרשים הסוגיא על דרך זה ויש לחוש לדברי רבינו עכ"ל. ולח"מ תמה על רבינו דבפ' כ"ב ממכירה כתב המזכה לעובר לא קנה הי' לו לבאר שם אם הוכר עובר קנה עכ"ל. ומהרימ"ט בחדושיו כתב דהוכר עובר דמיא לתבואה שהביאה שליש דמודה בה ת"ק אף על גב דגבי פירות דהביאה שליש יהיב טעמא משום דבידו לתלשן והכא אין בידו לא קשי' דהתם מחוסר מעש' הוא אצטריך טעמא דבידו לתלשן דבהכי לא חשיב מחוסר מעש' אבל גבי עובר שאינו מחוסר אלא זמן ימי לידה ונפיק וזמן ממילא אתיא לאו כמחוסר מעש' מקרי וכו' אבל לענין שיקנה העובר עצמו הא פשיטא דאין לו זכייה ולא קנין עד שיצא לאויר עולם והיינו דמייתי התם בריית' תינוק בן יומו נוחל ומנחיל ודייקינן הא עובר לא אפי' הוכר עכ"ל. (ועדיין קשה למה לא ביאר רבינו שם אם אמר לכשתלד דקנה דהא זמן ממילא אתי ואפשר כיון שאמר המזכה לעובר מוכח ממיל' דאם אמר לכשתלד קנה דאז לא הקנה לעובר אלא לולד שנולד כבר). ובש"ע אה"ע כתב המחבר בסי' מ' האומ' לחברו וכו' לרמב"ם וקצת מפרשים אם הית' אשת חברו מעוברת והוכר עובר הבת מקודשת. כתב בית שמואל לכאור' משמע קדושי ודאי הם אף על גב דקי"ל המזכה לעובר לא קנה שאני קדושין דהאב בעולם והוא זוכה בכסף קדושין. מיהו קשה בח"מ סי' ר"ט פסק אם אמר מה שתלד פרתי מכור לך ואפי' אם הפרה מעוברת לא קנה ודוחק לומר דשם איירי כשלא הוכר עוברה ובפרישה וח"מ הקשו קושיא זו. והרמב"ם שם לא כתב לא קנה וכאן ס"ל נמי דמקודשת וכו' וי"ל מ"ש המחבר כאן מקודשת היינו לחומר' עכ"ל. ובפ"ה מתרומות כתב הרמב"ם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתלשן אינו מחוסר מעש' וכו' דבריו קיימין והוא שיביאו שליש בשעה שאמר (וכן פסק ש"ע י"ד סי' של"א). וכ' כ"מ ואיכא למידק הא מדמי התם שחת להוכר עובר וכי היכי דהוכר עובר הוי לרבינו דבר שבא לעולם כמו שכ' באישות אם כן היה לו לומר אפילו התבואה היא שחת וכו' ע' שם מה שתירץ:
[כג.] בפ' י"ב מנדרים כתב אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעש' ידי' אינו נאסר במעש' ידיה מפני שידיה משועבדין לו שאף על פי שאמרו ההקדש מפקיע משעבוד חכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיע מפני שהוא מדבריהם אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו. כתב כ"מ ר"ן מקשה למה יחול באומרת לא יהנה וכו' הא אין אדם אוסר דשלבל"ע. ותירץ כ"מ כיון דאסיקנא דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא חייל מהשתא אי לאו דאלמוה ככל דבר שבא לעולם חשיב. וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא וכו' הלכך בין באומרת יקדשו ידי בין באומרת קונם מעש' ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש וכו'. ובב"י י"ד סי' רל"ד כתב דרמב"ם סובר דהא דאין מקדיש דשלבל"ע היינו דוקא במידי דאינו קדוש אלא קדושת דמים וכיון דקונמות הוי כקדושת הגוף שאין להם פדיון כשם שחמירי דמפקעי מידי שעבוד כך חיילי אף על דבר שלא בא לעולם וכו' עכ"ל. וכן פסק שם בש"ע דקונם חל על דבר שלבל"ע ורמ"א שם הגיה דוקא באומרת יקדשו ידי וכו'. ובש"ע א"ה סי' פ"א סתם המחבר נמי כרמב"ם ולא הגיה רמ"א כלום וכבר תמהו עליו הש"ך ובית שמואל ע"ש. וש"ך בנקודת הכסף הקש' על בית יוסף דאמר קונם חל על דשלבל"ע מהא דאיתא (נדרים מ"ז) תנן התם קונם פירות האלו עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן. בעי רמב"ח קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חברו על עצמו אדם אוסר דשלבל"ע על עצמו. גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו אין אדם אוסר דשלבל"ע על חברו או דלמא משום דחילופין כגידולין דמי ל"ש הוא ול"ש חברו ובעי למפשט מהא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעל חובין באין ונפרעין מ"ט לאו משום דחילופין לאו כגידולין אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא (לא תלוה) אבל בדיעבד שפיר דמי ובפ"ה מנדרים כתב הרמב"ם ה"ז ספק וצ"ע]. אם כן מוכח מהתם דאין אוסר דשלבל"ע על חברו דאי לא תימא הכי אפי' דיעבד אסור ואמאי אמר רבא התם לעולם לכתחלה. אלא דטעם דרמב"ם כיון שהזכירה ידים אף על פי שלא אמרה בלשון הקדש נעש' כאומר יקדשו עכ"ל. ולח"מ נמי פליג על ב"י דהרי כתב רבינו סוף פט"ו ממעה"ק היתה בהמתו מעוברת וכו' אם תלד זכר הרי הוא עולה וכו' והתם קדושת הגוף ונקט מילתיה בהיתה מעוברת משמע טעמא דהיא מעוברת דעובר חשיב בעולם אבל אם אינה מעוברת לא קדשי כלל. ומינה דמעשה ידיה דדמו לבהמ' שאינה מעוברת דלא קדשי אפי' בקונם דהוי כקדושת הגוף עכ"ל:
[כד.] בפ"ו מערכין כתב הרמב"ם אין אדם מקדיש דשלבל"ע כיצד מה שתעל' מצודתי מן הים קודש מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם לא אמר כלום וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קודש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קודש שכל פירות שיעש' להב' קדש. כ' כ"מ בשם הר"ן לא נתבררו לי דברי הרמב"ם דהא אמרי' בגמרא הא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה פליגא אדר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ (דאמר במתני' המותר הקדש) משום דסבר אדם מקדיש דשלבל"ע אלא טעמו דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמי שאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי דכיון דשמעינן לי' לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך וכו' ומשמע דדוק' מתוך שיכול לכופה דס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך מהני אבל לדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידי' נינהו וכיון דהיא יכולה להפקיע משיעבודו ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכול לכופה היינו לומר דנעשה כאומר לה וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמ' מהני דאם איתא (אם לא אמר לה) דמהני לא צריכין להאי טעמא כיון דשמעינן לר"מ דאין מוציא דבריו לבטלה כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית אפי' כי אמר לא מהני ואף על גב דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דניזונית משל בעל משעבדה לי' כל זמן שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואפ"ה מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך כיון שהיא יכולה להפקיע עכ"ל הר"ן. ולי נראה דאף על גב דשמעינן לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוי אמר ר"מ הקדש משום דאי ס"ל דיכולה לומר איני ניזונית וכו' הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידי' הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה לומר איני ניזונית הלכך לא אמרינן בי' נעשה אבל אי סבירא לי' שיכול לכופה אמרינן בי' שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכ"ל. ובש"ע אה"ע סימן פ"א פסק המחבר כרמב"ם באומר יקדשו ידיך וכו' ורמ"א כ' וי"א דאינו קדש דהרי יכול' לומ' איני ניזונית: [כה.] עוד כתב הרמב"ם האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תקדוש ה"ז מקודשת שהרי עתה בידו להקדישה. שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תהי' קדש וכו' ואפי' הית' ממושכנת לזמן קצוב שהרי בידו לפדותה אחר זמן. עוד כתב יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דשלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש עובר משום בל תאחר ומשום לא יחל וכו' ומשום דכל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים כיצד הרי שאמר הרי עלי להקדיש מה שתעלה במצודתי וכו' ראי' לדבר מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר וכו' ונאמר אשר נדרת לי שם נדר וכו'. וכתב לח"מ נרא' דרבינו סובר דיש חילוק בין אומר מה שיוציא אילן זה יהי' קדש דאינו כלום אבל אם אמר הרי עלי להקדישו הוי נדר וכו' וכן חילק הטור י"ד הלכות צדקה. אבל בפרק כ"ב ממכירה כתב דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינן כדין הדיוט בקנייתו שאלו אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדק הבית או יהי' אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דבריו. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהם ולפיכך לא יזכו בדלשלבל"ע. ואין דעתי נוטה לדבריו אלו שאין אדם מצווה להקנו' והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שמצווה לקיים הנדר עכ"ל הרמב"ם שם. הרי משמע שם בהפך דאפי' אמר יהי' קדש חייב לקיים והראב"ד שם השיג עליו ומחלק בין אמר אתן לאומר תנהו דאתן משמע שמחייב עצמו וגם על הש"ע סי' רי"ב ק' דהוא העתיק לשון רבינו דהיכא דאמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש חייב לקיים. ואח"כ כתב אמר קרקע זו לכשאקחנ' יהי' הקדש אינה כלום שאין מקדיש דבר שאין שלו אבל אם אמר לכשאקחנו אקדישנו הוי עליו נדר וכו' והוא הפך הנאמר וצ"ע (וכן הקשה רמ"א סוף סי' רי"ב בח"מ. וע' ט"ז שם וסמ"ע ס"ק כ"ב מה שתירץ) [כו.] בפ"ו מזכייה כתב הרמב"ם כל פסיקא בשעת נשואין צריך שיהיו הדברים שפוסקין ברשותו דלא להוי דשלבל"ע. והגמ"יי פרק כ"ג מאישות כתב בשם בעל העיטור דכל תנאי שהוא בשעת קדושין ניקנה באמירה אף על פי שלבל"ע ואינו ברשותו עכ"ל. וש"ע אה"ע סי' נ"א פסק כרמב"ם. וכתב ח"מ ודוקא שנתן לה בלשון מתנה דלא יהא אמיר' בשעת קדושין גדולה מקנין שלא בשעת קדושין וכשם דקנין לא מהני למה דאינו ברשותו כך אמירה לא מהני אבל אם חייב עצמו או שיעבד לה כל נכסיו לסך מסוים דבה"ג מהני קנין אף שאינו בידו ה"ה בשעת קדושין מהני אמירה עכ"ל. ופרישה כתב ואפשר שהכא בפסיקא שהוא בדבור בעלמא אינו יכול לחייב נפשו עכ"ל. כתב המבי"ט ח"ב סי' קל"ו דכמו דאמרי' דגבי בנו הואיל ודעתו קרובה וכו' אף על פי שהבן אינו בעולם ח"מ מקנה לו אביו מה שאין כן באחר. ה"ה שאדם מקנה לבנו או לבתו דבר שלבל"ע. דדבר שלבל"ע או לדבר שלבל"ע כי הדדי נינהו. ושער המלך בפרק כ"ב הלכה י' ממכירה הקשה עליו מהא דכתב הרמב"ם דפסיקת נשואין צריך שיהיה ברשותו ובעולם הרי בהדיא דאפי' גבי בנו ובתו ס"ל אין אדם מקנה דשלבל"ע (ועיין שם במבי"ט דנידון דידי' הי' בשכיב מרע) ועוד הקשה עליו קושיות אחרות ע"ש. ובית יוסף סי' ר"ט כתב בשם העיטור וז"ל תשובה לרב פלטוי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דהוי לי לא קנה אלא מאי דהוי ליה האי שעתא ואינך לא עכ"ל:
[כז.] כתב הטור ח"מ סי' ס' והמחייב את עצמו בדבר שלבל"ע או בא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב אף על גב דקי"ל אין אדם מקנה דשלבל"ע ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חוב חייב לפיכך לא מבעי' כתב לו מודה אני שאני חייב לך כך וכך וכו' שהוא חייב לו שהרי הוד' לו בהם. אלא אפי' אם אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כך וכך מדות של פירות שהוא חייב ודוקא בלשון חיוב חל האחריות והשיעבוד על החיוב אבל הנותן מתנה דבר שאינו מצוי אצלו או שלא בא לעולם אפי' כתב לו שיעבוד על שדה או קיבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום שאין שיעבוד אחריות גדול ממשכון ואפי' אם נתן לו משכון על מתנה זו לא קנה דמתנה אין כאן ומשכון אין כאן כ"ש שיעבוד דגרע ממשכון. כתב ב"י הם דברי בה"ת שכתב דמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם מדאשכחן דמשעבד לחובו מה שיקנה דקי"ל דאקנה משתעבד. ועוד כתב בה"ת הנותן מתנה לחברו ממה שקנה וממה שיקנה לא זכה במה שיקנה ואם קיבל אחריות להעמיד מתנת מה שיקנה לא מהני לי' מידי דכיון דלא חלה המתנה לא יחול השיעבוד והאחריות אבל אם נתן לו קרקע באחריות באותו אחריות שיעבד לו נכסיו שקנה ושיקנה וכו' בזה השוו המורים דלכל שיעבוד מהני דאקנה ומוציאין מן הלקוחות. ורשב"א כתב שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחברו כל מה שירויח מכאן ועד ל' יום ושיעבד לו בקנין גמור כל נכסיו שקנה ושיקנה וכו' דבר ברור הוא שחייב שלא אמרו בדבר שלבל"ע אלא כגון פירות דקל אבל המחייב עצמו ליתן מה שיוציא הדקל דבריו קיימין שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן עכ"ל. וכן פסק בש"ע דהמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב. כתב הש"ך היינו מבני חרי אבל ממשעבדי לא כיון שלא הי' בעולם בשעת כתיבה אין קול יוצא לאותה כתיבה כן מתבאר מדברי רש"י ותוס' גיטין דף נ' להפוסקים כמ"ד שאין כתובין אכן לרמב"ם וסייעתו משמע דטורף בדבר קצוב כשמתחייב עצמו בשטר אף דבר שלא הי' בעולם עכ"ל. ובסי' ר"ט כתב הטור בשם העיטור דלא חשיב דשלבל"ע אלא כגון פירות אילן וכיוצא בו ששניהם יודעים ומתנין בדבר שלבל"ע אבל אם מוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני ואינו ברשותו חייב לקיים לו תנאו שע"מ כן נתן לו הלוקח מעותיו ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן. כתב ב"י ורבינו ניסים הכי ס"ל ואייתי ראיה מתוספתא דתרומות הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקח. ורא"ש סוף פרק המוכר הבית גבי ארעא ודקלי חזינן אי אית ליה דקלי ואי לא לזבין לי' תרי דקלי פי' כדי לעמוד בדבורו ולא שיהא מחויב לקנות לו דאין אדם מקנה דשלבל"ע וכו' וכן כתב הרי"ף וגם רשב"ם וכן דעת בה"ת ורמב"ם פרק כ"ב ממכירה עכ"ל ב"י. עוד כתב הטור כשם שאין אדם מקנה דשלבל"ע כך אין אדם משייר דשלבל"ע כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון דבר ידוע לכל שנה לא קנה שמעון כלום מהפירות וכו' והשדה עם הפירות הכל לראובן אבל אם שייר מהפירות לעצמו מהני משום דאמרי' לעצמו שייר בעין יפה ורואין כאלו שייר לו מקום הפירות וכו'. (כתב ב"י הוא בבתרא דף קמ"ח ורבינו וכן הרמב"ם מפרשה לענין מכר ומתנ') ואף על פי שצריך ליתן לו הפירות ששייר אם לא יתנם לו אין המקח מתבטל בכך שאין קיום המקח תלוי בכך אבל אם מתנה ע"מ שתתן לי מהפירות כך וכך בכל שנה אז קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן לו כמו שהתנה יתבטל המקח דנהי דאין אדם מקנה דשלבל"ע יכול להתנות על דבר שלבל"ע. כתב ב"י בבתרא (ס"ג) על הא דפריך בגמרא הא אין אדם מקנה וכו' כתב הרא"ש וא"ת ונהי דאין אדם מקנה מ"מ אדם מתנה על דשלבל"ע. (וכ"כ מרדכי פ"ק דמציעא אדם מתנה על דבר שלבל"ע כגון דקונה ומקנה ודבר הנקנה בעולם אלא שתלה תנאו בדבר שלבל"ע כההיא דפרק המפקיד לכשתגנב ותרצה לשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו. עיין ריטב"א קדושין דף כ"ג) וכו' ואם לא קיים תנאו מכרו בטל. וי"ל דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיור הוי דאי סבר דתנאה הוי הוי לי' למתני' אם נתן לו מעשר ראשון קנה ואם לאו לא קנה אלא מדקתני מעשר ראשון שלו ש"מ דס"ל דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר האיך משייר דבר שלא בא לעולם עכ"ל הרא"ש. לפ"ז לדידן דקי"ל ע"מ תנאי הוי אם אמר ע"מ שתתן לי או לפלוני מהפירות כך וכך בכל שנה קיום המקח תלוי בו ודעת רבינו כדעת הרא"ש ואע"פ שכתב ע"מ שתתן לי וכו' לאו למימרא שאם אמר ע"מ שתתן לפלוני אין קיום המקח תלוי בו דלפי שיטה זו גם בע"מ שתתן לפלוני קיום המקח תלוי בו אלא רבינו חדא מנייהו נקט. אבל הרמב"ן כתב שיש לפר' דלאו תנאה היא אלא שיורא וטעמא לאו משום דס"ל דע"מ הוי שיור אלא משום דכיון דבמה שמכר שייר אינו דומה לאומר ע"מ שתתן לי כך וכך מעשר בכל שנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו ע"מ שמעשר שלי ר"ל שהוא משיירו לעצמו ולא מכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הלכך אע"פ שלא נתן אין המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו ע"מ שמעשר שלי ר"ל שהוא משיירו לעצמו ולא מכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הלכך אע"פ שלא נתן אין המכר מתבטל בכך לפי זה אפי' למ"ד בעלמא ע"מ תנאה הוא מודה הכא דלא הוי תנאה וכן דעת ר"ח עכ"ל ב"י. וע' במרדכי ר"פ הכותב שכתב בשם מהר"ם בר ברוך דאף על פי דאין מקנה דשלבל"ע אדם מסתלק מדבר שלא בא לעולם כדמוכח פרק הכותב דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ומהני אפי' לפירות דאכתי לא אתו עיין שם. וכן פסק רמ"א בח"מ סי' ר"ט ע' באה"ע סי' צ"ב שפסק בש"ע כן:
[כח.] כתב בתשובת הר"ן סי' נ"ג דאין אדם יכול למחול דבר שלא בא לעולם. וכן פסק רמ"א בסי' ר"ט. וכתב הט"ז אף על גב דאדם יכול לסלק עצמו מדבר שלבל"ע שאם יבא לא יזכה בו מ"מ אינו יכול למחול משום דמחילה לא שייך אלא בדבר שכבר נתחייב לכן בדבר שלא בא לעולם דלא חל עליו החיוב לא שייך מחילה מה שאין כן בסילוק שמסלק עצמו מלזכות בדבר שיבא לו עכ"ל. וע' שם ברמ"א שכתב אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לשעבדו ויש חולקין. וכ' סמ"ע דאין חולק בשיעבוד כ"א בבא לחזור קודם שבא לעולם אבל לאחר שבא לעולם מודים דאינו יכול לחזור משיעבודו ומש"ה מהני דאקנה ולית בי' פלוגתא ע"ש. וע' בספר מחנה אפרים סי' י"א מזכיי' מהפקר שכתב אם מוחל לחברו מה שחייב לו והלוה לא רצה במחילתו דבר זה תלוי במחלוקת דלפי מה שכתבו תוס' קדושין (י"ט) ד"ה אומר אדם וכו' ואפי' אי לית לי' זכייה לקטן גבי ייעוד דין היא שתזכה בשאר שאינו אלא מחילת שיעבוד בעלמא ע"כ נראה דס"ל דמחילה לא הו' הקנאה אלא סילוק בעלמא כמ"ש ב"י ח"מ סי' קצ"ה בשם רשב"א לפי זה יראה דזה שמחל לחברו מעת שיצא מחילתו מפיו נסתלק שיעבודו ואפי' שלא נתרצה הלוה אבל לפי מה שכתב הריטב"א קדושין (ט"ו) משם רבו דמחילה כמתנה [וכשם שאין לו יד לעבד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה זו במעש' ידיו אבל הפקר עדיף ממחילה דהפקר היא ענין סילוק רשות וזכותו לגמרי] אם כן מחילה הוי הקנאה וכל שלא רצה הלוה במחילתו לא זכה וכו' ומיהו איכא למימר דכל כה"ג דהוי הקנאה דממיל' אפי' בע"כ של לוה מהני והוי כאותה שאמרו גבי עבד כסף קבלת רבו גרמה לו. ולפי סברת התוס' נרא' דהמוחל לחברו מה שחייב לו ובתוך כדי דיבור חזר בו לא מהני דמעת שיצא מפיו המחילה זכה בה חברו ומש"ה אין חזרה בהקדש אפי' תכ"ד וטעמא משום דאמירתו לגבוה וכו' עכ"ל. (כתבתי את דבריו פה משום דנ"מ הכא לענין מוחל דבר שלא בא לעולם אי מחילה הוי הקנאה או סילוק):
[כט.] כתב המרדכי פ' מי שמת הקנה לאחד דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם מספקא לי' למורי אי שייך אותו מחלוקת דפליגי בקני את וחמור (דר"נ סבר קנה מחצה ורב המנונא סבר לא קנה כלום ורב ששת סבר קנה הכל). או לא שייך וכו'. ואח"כ כתב מעשה באחד שהקנה לחברו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות בבת אחת ונחלקו חכמי הדור. י"א דדמי לאת וחמור. וכי היכי דלא קנה המעות לפי שאין המטבע נקנית בחליפין גם המטלטלין וקרקע לא קני צ"ל דדעה זו ס"ל בקני את וחמור כרב המנונא כן דעת ריא"ז בפרק מי שמת דלא קנה כלום]. וי"א דקנה הכל במגו שחל הקנין על מטלטלין חל נמי על מעות. כתב רבינו שמחה אף על גב דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלין קנה דאי לא תימא הכי הא דאמר פ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ואמר בגמרא דבעינן אגב ל"ל אגב ליקני מטלטלין דמגו דחייל אקרקע. וליכא למימר דדמי לקני את וחמור דחמור לאו בר קנין הוא אבל מטבע נקנה במשיכה ובהגבהה ובתורת חצר עכ"ל. ורמ"א בח"מ סי' ר"ט כתב המקנה דשלבל"ע עם דבר שבא לעולם דמי לקני את וחמור (ובקני את וחמור פסק בסי' ר"י דקנה מחצה). ולענין מעות ומטלטלין בחליפין הביא בסי' ר"ג שלשה דעות הכתובים במרדכי ולא הכריע. וסמ"ע סי' ר"ג כתב דאם הקנ' דשלבל"ע עם דבר שבא לעולם אף שי"א דסברי גבי מעות ומטלטלין דחל אמעות מגו דחל אמטלטלין הכא מודה. דבשלמא התם שייך קנין גבי מעות כגון משיכה וכו' אבל בדבר שלא בא לעולם לא שייך קנין כלל עכ"ל. ובכנסת הגדול' סי' ר"ג הבין דכמו דסברי הי"א גבי מעות ומטלטלין דקנה במגו ה"ה בדשלבל"ע קנה במגו. ולכן הקשה איך רצה לפשוט בבתרא (קנ"ז) דאקני קנה ומכר משתעבד מהא דתניא ולשבח קרקעות כיצד מכר שדה לחברו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה כשהוא גובה גובה הקרן ממשועבדים ושבח מבני חורין ומה סייעתא שאני התם דמגו דמשתעבד לקרן משתעבד לריוח. מהר"ם קלעי בתשובה עכ"ל. ושער המלך בפרק כ"ב ממכירה גם כן הקשה מהא דאמר (ב"ב קכ"ז) לר"מ יכיר ל"ל. אמאי לא פריך לרבנן דיהא נאמן לומר זה בני בכור במגו דאי בעי מקנה לי' דבר שלב"לע עם דבר שבא לעולם וצ"ע. אלא ודאי כדעת הסמ"ע דלכ"ע בכה"ג שמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם לא אמרי' מגו ע"ש. עוד כתב הגהות מרדכי דב"ב אע"פ שאין מקנה דשלב"לע מ"מ אם רוצה לקנות קונה לכן שנים שקנו זה מזה שאם יתן אחד מתנה לא' מהם שיחלוקו בשוה פסק רבינו משולם דבה א הנאה דסמכי אהדדי גמרי ומקנה להדדי. וכן כתב רמ"א ח"מ סי' ר"ט. ובסי' קע"ו כתב יש חולקין:
[ל.] בפ' יש נוחלין כתב המרדכי על הא דגרסינן בדף קכ"ה ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי הו"ל ברתי' דהוי נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע אמר ר"ה לירתי אפי' לירתי ירתי' ורב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתי' שלחו מתם הלכתא כר"ע ולא מטעמי' דאלו רב ענן אע"ג דהו"ל ברא לברתי' לא ירית ולא היא דודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהוי לי' ראוי ואין בעל נוטל בראוי כבמוחזק וכו' ע"כ הסוגיא וכתב בשם ספר החכמ' וז"ל קבלתי ממורי הר' יהודה ממגנצא דאפי' אם יהיו לו בנים זכרים אחרי כן אחרי שאמר נכסי לסבתא שלא יהיו יורשין כ"א הבת יורשה מאחר שבשע' שאמר נכסי לירתי לא הי' לו שום יורש אלא הבת דאין מקנה לדבר שלא בא לעולם ואני דנתי לפני רבותי דהא דאמרי' אין מקנה וכו' היינו היכא דמזכ' לו מעכשיו והשתא לאו בר זכיי' הוא אבל היכא דאמר ואחרי לירתי דמשמע אותם יורשין שיהיו אז יזכו להם בהם לא. ורשב"ם לקמן גבי כתובת בנין דיכרין כ' דלא הוי דשלב"לע דה"ק ובנים אשר יולדו להם ירשו נכסי לכשאמות ולכי מיית כבר ישנן בעולם (כ"כ תוס' שם משם הקונטרס וכן תמצא בדברי מורי קרובי. ולא נרא' לי מהא דגרסי' לעיל לרבנן יכיר ל"ל ומשני לא צריכי בנכסים שנפלו לאחר מיכן וכו' ואכתי מצי למימר לא יהא אלא אחר ואפי' בנכסים שנפלו לאחר מיכן הא אי בעי יכול ליתנם לכשיבואו לעולם וכו' ועוד דאמר ר"ה המזכה לעובר לא קני ובעי לאוקמי מתני' ר"מ עד אימור דאמר ר"מ למי שישנן בעולם וכו' ואם אמר בפי' לכשיולד קנה אמאי לא מוקמי לההיא הכי אליבא דכ"ע. ועוד דר"ה גופא דסבר [א"א] מקנה דשלב"לע בהא לא מודה דאמר אף לכשתלד לא קנה. ותו דגרסי' בערכין המשכיר בית לחברו וכו' עד דאמר לכשיבא שכרו יקדש ומוקי לה דוקא אליבא דר"מ דאמר מקדיש דשלב"לע אבל לרבנן לא. משמע בהדיא דאע"ג דאמר כשיבוא אז יהא קדוש' לא אמרי' כשיבא אז כבר היא בעולם עכ"ל המרדכי. ורמ"א סי' ר"ט מביא הב' דעות שבמרדכי. ולי נרא' דלא אמר רשב"ם וספר החכמה דין זה אלא במקנה לדבר שלב"לע דהא הקנין חל אז והוי כמי שאמר תקנה לאחר ל' יום אבל דשלב"לע לא מהני אם אמר לכשיבא לעולם וס"ל כר"נ דגרע טפי דשלב"לע מלדבר שלב"לע כיון שאין הנקנה בעולם אבל לדבר שלב"לע הא ע"כ צריך להקנות לו ע"י אחר ואותו אחר הוא בעולם ואע"ג שאינו קונה לעצמו מ"מ מיד כשיבא האי קטן לעולם זוכה בעדו ע"י קנין דמעיקרא וכ"כ רשב"א קדושין דף ס"ב ע"ב וז"ל. ובספר המקח לרב האי ראיתי שפסק בזו דאינה מקודשת ובמזכ' לעובר פסק כר"נ לכשתלד קנה ונראה דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לכשיבא לעולם דגוף הדבר הנקנה בעינן שיהיו ממש בעולם אבל כשגוף הדבר הנקנה בעולם אע"פ שהקונה אינו ממש בעולם כעובר שהוכר אפ"ה אם אמר לכשיבא לעולם קנה כר"נ עכ"ל]. וספר המקנה בקדושין הקשה על שיטת המרדכי דהא עיקר פלוגתא דר"מ ורבנן בלאחר שאשתחרר וכו' והרי הוא כאומר לכשיהא בעולם ואפ"ה אינה מקודשת וכן קשה מההיא דערוגה זו מחוברת וכו' לכשיתלשו וכן מההיא דשדה זו לכשאקחנה וכו' ונראה לפ' שיטה זו דס"ל דדוקא כשעיקר הדין נעשה כשבאו לעולם כגון במטלטלין שאמר לו לכשיבאו לעולם ויעשה בהם משיכה ויזכה בו וכן בקרקעות כשנתן לו השטר ואמר שיזכה בו בשטר זה לאחר שיבא לעולם והשטר קיים בידו אף שהאמירה הי' קודם שיבא לעולם אין בזה כלום דכיון דלא חזר בו עד שבא לעולם אמרי' מסתמא ניחא לי' בהכי וזכה בו הזוכה מיד כשבא לעולם אף שלא ידע המוכר בתפיסתו אפ"ה נקנה לו ממילא אבל גבי קדושין דבעי' אמירה דהא נתן לה ולא אמר לה אינה מקודשת וכ"ש גבי הקדש ותרומה דכולי תליא באמירה א"כ כיון שהאמיר' הי' קודם שיבא לעולם אפי' אמר לכשיבאו לעולם אינו מועיל והיינו טעמא דר"נ דאמר לכשתלד קנה משום דעיקר הזכיי' נעש' לאחר שבא לעולם עכ"ל:
[לא] הרא"ש פרק המוכר הבית מביא תוספתא וגם ירושלמי מוכר עובר שפחתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר ולד בהמתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר מעשרות שדהו לחברו לא עשה ולא כלום. וב"י ח"מ סימן רי"ב כתב איכא לספוקי אם הי' הבהמה או השפח' מעוברת כשמכר לו ולדותיהן אם קנה ואין הכרע בדברי ירושלמי כי יש לפ' בו שקנה ויש לפ' בו שלא קנה עכ"ל. ובבכורות דף ג' ע"ב בד"ה דקא כתבו תוס' בשם ר"ת וז"ל רב מרי לא הי' מקנה אזן עובר לאינו ישראל דהוי דשלב"לע אלא היה מקנה בהמה לאזני עובר כמו דקל לפירותיו וטעי אינשי ואמרי אזני עובר הי' מקנה כמו פירות דקל ואתי לידי תקלה עכ"ל. והג"א בפ' הזהב כתב בשם א"ז וז"ל היכא דאין לו לאינו ישראל מה למשוך מעות קונות הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן האינו ישראל ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך האינו ישראל ולהפקיע' מבכורה וכו' הואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות עכ"ל. ובפרק מי שמת כתב הג"א וז"ל אם מוכר העובר של בהמה מבכרת דלא קנה אף כשבאת לעולם לר"נ דחמיר לי' מוכר דשלב"לע מלדבר שלב"לע איפכא מדר"ה כך נראה לר"י. ורשב"ם פי' דטעמא דר"נ דחשיב עובר כאלו הוא בעולם לענין זה כשתלד קנה א"כ יהי' משמע דקנה לענין מכירת עובר וכו' והיינו שאמר שיקנה לכשתלד וזהו לפי שיטתו דפי' גבי הא דתני בלשון ירתון וכו' עכ"ל. וש"ע י"ד סי' ש"כ פסק אם יקנה לאינו ישראל חלק בעובר אין הקנין חל לפי שהוא דבר שלב"לע. ובש"ע ח"מ סי' ר"ו פסק המזכה לעובר לא קנה אפי' אמר לכשיולד (רמ"ה) [ובטור כתב אבל ר"ח אמר שאם אמר לכשיולד קנה] ואם הי' בנו קנה אפי' לא אמר לכשיולד והוא שתהא אשתו כבר מעוברת (ובן בנו כאחר דמי) וי"א דהא דהמזכה לעובר שלו קנה דוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא קנה עכ"ל. ועיין בנמוקי פרק מי שמת שכתב אוקמוה הגאונים דמתני' דוקא בשכיב מרע שדעתו קרובה אצל בנו תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל בבריא לא וכו' דהא משום גריעותא דעובר הוא ולא משום גריעותא דמקנה ואם כן כי דעת האב קרובה אצל בנו מה הוי לעשות את שאינו זוכה כזוכה אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו וי"א דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו דהוי כאלו לא הי' בעולם כלל שלא תקנו בו כלום עכ"ל. וכתב שלטי הגבורים בשם ריא"ז שאף אם זיכה לעובר שהוא בנו לא קנה וכן שיטת התלמוד וכן עיקר עכ"ל. ועיין בראב"ד פ"ז מעבדים דרצה לומר דעובר הוי דבר שלא בא לעולם:
[לב] כתב משנה למלך פ"ד מהלכות אישות נסתפקתי קטן שקידש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדל או גדול שאמר לקטנה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדלי מהו מי אמרי' כיון דבשעת קדושין הוי קטנים לא מהני או דלמא דבשעת חלות הקדושין הם גדולים חלו הקדושין. ואמר שנראה שדבר זה במחלוקת שנוי' דרש"י ביבמות (ל"ד) גבי בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג משמע דס"ל דבעודם קטנים קדשו שיחולו הקדושין כשיגדלו ולא דמי לאחר שאתגייר דהתם מחוסר מעשה אבל הכא זמן ממילא אתיא. ומדעת התוס' שם משמע דאין מעשה קטן כלום. ולבסוף מביא ראיה מבכורות (מ"ט) דגרסי' התם הפודה בנו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות דרב אמר בנו פדוי מידי דהוי אקדושי אשה ושמואל אמר אין בנו פדוי ולא דמי לקדושי אשה התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו. ומסיק התם הש"ס דאם אמר מעכשיו יהי' פדוי דזה אינו פדוי דאין פדיון בתוך ל' ואם אמר לאחר ל' יהי' פדוי ולא נתאכלו המעות הוא פדוי לאחר ל' לכ"ע כי פליגי היכא דאמר יהי' פדוי לאחר ל' ונתאכלו המעות וכו'. ופסק הרא"ש ורמב"ם פי"א מבכורים כרב. וקשה הא אנן קי"ל מידי דעכשיו אינו יכול לעשות ג"כ אינו יכול לעשות לאחר זמן כמ"ש רש"י בקדושין גבי לאחר שאתגייר. אלא ע"כ כיון דזמן ממילא אתי לא חשיב דשלב"לע עכ"ל. וכתב בשער המלך בפכ"ב ממכירה דמתשובת מהרי"ק שורש פ"ט משמע דאין חילוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה ומדברי רש"י דיבמות אין ראי' משום דהתם אליבי' דרב אזלינן וס"ל דאדם מקנה דשלב"לע ומה גם דרש"י בקדושין פוסק כראב"י נראה שדעתו לפסוק כר"מ דמקנ' דשלב"לע. עכ"ל. (אמנם מדברי מהרי"ט בקדושין שהבאתי לעיל נראה דיש חלוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה). ועיין ביבמות דף ק"ט ע"ב תניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין ואמר רב ששת התם מאי תלוין לאו כי גדלה גדלה בהדה ואף על גב דלא בעל. כתב הרשב"א בחדושיו פי' ומקודשת דאורייתא היא ולפיכך דוחה אחותה הגדולה הזקוקה דאוריית' קשיא לי כיון דמתחלתן לא היו אלא מדרבנן לאחר גדלות במה היא מתקדשת דאורייתא וי"ל דעשאוה כמתנה בשעת קדושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דאם לא חזרה בה מקודשת היא לו מדאורייתא לאחר ל' ואע"פ שנתאכלו המעות והכא נמי דכוותה וטעמא דמילתא משום שנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקדושיה ואע"פ שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת דבר תורה מכי יתן איש אל רעהו פרט לקטן אפ"ה כיון דתקינו לה רבנן נשואי' הרי היא משתעבדת בכסף קדושיה ולפיכך כשגדלה גדל' קדושין בהדה דבר תורה והוא שקדשה בכסף כדהתם ואע"פ שלא בעל עכ"ל. עיין רמב"ם פכ"ט ממכירה הלכה י"ז שכתב דפחות מבן כ' שמכר קרקע וכשנעשה בן כ' לא מיחה אינו יכול לחזור שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהוא בן כ' נתקיימה ביד הלוקח שהרי רוצה בממכרו: