כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ב (כלל לג) ברירה
[א.] גיטין דף כ"ד מתני' כל גט שלא נכתב לשם אשה פסול וכו'. יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו. [גמ'] סיפא הא קמ"ל דאין ברירה (דלא תימ' משעת כתיבה נמי דעתיה אהאי ואיכ' גירושין דידיה ודידה). כתבו תוס' אומר ר"י דאפי' מאן דסבר בעלמ' יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה. וכן משמע בגמרא גבי בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה וכו' עכ"ל. אמר רב כולן (כל הגיטין השנוין במשנתינו אע"פ שפסולין לגרש להתירן לינשא) פוסלין בכהונה [משום ריח הגט] חוץ מן הראשון (שלא נכתב לשם גירושין כלל). שמואל אמר אף ראשון (דריח גט הוא) זעירי ורב אסי אמרי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון (דלחומר' אמרי' יש ברירה) ור' יוחנן אמר אף אחרון אינו פוסל (דאין ברירה) ואזדא ר"י לטעמיה דאמר אחין שחלקו (ירושה) לקוחות (דאין ברירה דאיכא למיחש חלק שנטל זה הי' ראוי לאחיו והחליפו והיינו לקיחה) ומחזירין זה לזה ביובל. וצריכא דאי אתמר בהא. בהא קאמר רבי יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה. אבל התם מכר אמר רחמנ' ליהדר ירושה ומתנה לא. ואי לא אשמעינן שדה משום דלחומר' ואי נמי הוי מספקא ליה אזיל לחומרא דמחזירין. אבל אינו פוסל קולא הוא ואי לאו דפשיט' דאין ברירה לא אזיל לקולא) אי נמי כתחלה (כשם שמתחלה היתה. בלא חלוקה (דהיינו ארץ ישראל] לאיש אחד כך יחזור ביובל לאיש אחד וטעמ' לאו משום דאין ברירה) אבל הכא אימא לא צריכא. בעא מיניה רב הושעיא מרבי יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה [יהא גט לשמה] מהו. יש ברירה או אין ברירה א"ל תניתוה אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה וכו' אלמא אין ברירה איתביה האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו (דאמרי' יש ברירה דמשעת שחיטה הי' זה ראוי לכך ונשחט פסח זה עליו) ומזכה את אחיו עמו. א"ל הושעיא ברי מה ענין פסחים אצל גיטין הא אתמר עלה אמר ר' יוחנן כדי לזרזן במצות (אביהן המנה את כולן מעיקרא משעת שחיטה והא דקאמר על מי שיעלה לזרזינהו אתא) דיקא נמי דקתני ומזכה אחיו עמו אא"ב דאמנינהו מעיקר' שפיר אלא אי אמרת דלא אמנינהו לאחר שחיטה מי קא מתמני והתנן נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחוט. אמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים קא פשיט ליה תולה בדעת עצמו (דילמ' תולה בדעתו ל"ל ברירה דמדאתני ברישא גלה בדעתו שהי' פוסח על שתי סעיפים וליכ' למימר הוברר מעיקר' דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקר' לאיזה שתצא) והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים אמר רבא מאי קושיא דלמא דמאן דאית ליה ברירה לא שנא תולה בדעת עצמו וכו' ומאן דלית ליה ברירה ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה וכו'. א"ל רב משרשיא לרבא והרי ר' יהודה דתולה בדעת עצמו ל"ל ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון ט' מעשר שני ומיחל ושותה מיד דברי ר"מ (מאחר שקרא שם יצא לי' מידי טבל וכשהוא מוציא יין לשתייתו הוא הנברר לחולין ולכשיהיו לו כלים ויוציא מן הנוד לתרומה הוא הנברר לתרומה ויש ברירה) ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין (דל"ל ברירה בתולה בדעת עצמו שהוא עצמו מוציא את היין) תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה דתנן מה היא באותן הימים (באומר זה גיטך מעכשיו אם מתי מחולי זה ה"ז גט) רבי יהודה אומר הרי היא כא"א לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא ולא אמרינן גט לאחר מיתה הוא כיון דאמר מעכשיו. ואע"ג דכשנתן הגט מספק' לי' אם ימות אם יחיה ותלה התנאי במי שחייו ומותו תלוים בידו. כשמת אמרינן הוברר הדבר דבשעת נתינה הי' ראוי למות מחול' זה והוי לי' גט מהאי שעתא שע"מ כן מסרו ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימה ודעתו לקיימה כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים) (ואע"ג כשאמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני ר' זוז דהוי תלוי ביד אחרים ולא בידו ומהני לכ"ע. י"ל דמה שיש ביד אשה חשיב כבידו וסמך דעתו עליו משעת נתינה. רמב"ן חידושי גיטין) אמר לי' רבינא לרבא והרי ר"ש דתולה בדעת עצמו ל"ל ברירה הא דאמרן. ותולה בדעת אחרים אית לי' ברירה דתניא הריני בועלך ע"מ שירצ' אבא אעפ"י שלא רצה האב מקודשת ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת טעמא דת"ק דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר בלבו לקדושין גמורין ואפי' לא רצה האב וטעמא דר"ש דלא בעל אלא על תנאי ולא נתקיים וכי רצה מיהא מקודשת ואף על גב דבשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרי' הוברר דמשעת בעילה הוי קדושין) א"ל בין לר' יהודה בין לר"ש לא שנא תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים אית להו ברירה והתם כדקתני טעמא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע (שהרי לא הובררה התרומה מעולם) [כתבו תוס' בעירובין ל"ז מפרש רבא טעמא משום דבעינן שיריה ניכרין ונראה דהתם גרס רבה מדאיירי אביי בתריה ועוד דהתם נמי מסיק טעמא כי הכא]. ובסוכה דכ"ד מייתי הש"ס נמי האי בריית' דהלוקח יין וכו' ופירש"י וסמכינן אברירה וכשיבא לביתו יפריש ואמרי' יש ברירה שאלו הן מעשרן ותרומתן. ומסיק הש"ס התם אליב' דאביי דפליגי בברירה ר"מ סבר יש ברירה ור' יהוד' ור' יוסי ור"ש סברי אין ברירה והא דקתני סיפא אמרו ליה לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד לדברי ר"מ קאמר לדידי ל"ל בריר' אלא לדידך דיש ברירה אי אתה מודה שמא יבקע הנוד. ובמס' דמאי פ"ז משנה ד' איתא סתם משנה כר"מ דתנן הלוקח יין וכו' אומר שני לוגין וכו' מיחל ושותה וכתב הרמב"ם בפירושו זאת הלכה היא לר"מ שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה וכו' והעיקר בידינו בדאור' אין ברירה ומפני זה אין הלכה כר"מ שהוא לו זה הסתם עכ"ל. כתב הריטב"א בחידושי סוכה וז"ל איכא למידק על הא דשני לוגין הא מאי מהני אי בדלא סיים מקום לא קרא שם כלל כדאמרי' האומר תרומת כרי זה לתוכו ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו דבעי שיריה ניכרין וגבי יין ומשקה אפי' סיים מקום נהי דקרא שם אסור לו לשתות מן השאר כדאמרי' בתרומות קרא שם מפיה לא ישתה משוליה וכו' מפני שהמשקין מעורבין ויש שתירצו דלעולם הכא סיים מקום וכי אמרי' לא קרא שם ה"מ מאן דל"ל בריר' אבל למאן דאית ליה ברירה כיון דשיריה ניכרין השתא וקרא שם יכול לשתות מהם לאלתר דכי מפריש ליה אמרינן הוברר הדבר ולפיכך אפי' סיים מקום מפיה ישתה משוליה והא לית' דאם כן למאן דאית ליה ברירה אין לך דבר שאוסר לחברו בתערובות דשביק לבסוף כדי איסור ואמרי' הוברר הדבר שזה הוא ולא נאמר לעולם דין ברירה אלא בדבר שלא הוברר מתחלתו אלא שהוברר מסופו דאמרי' הרי הוא כאלו הוברר מתחלתו ועיקר הפירוש בכאן דהא דסמיך למשתי מיניה באמירה זו משום דלא קרי' עליה שם מהשת' אלא שקורא שם מעכשיו לכשיפריש שאומרים הוברר הדבר למפרע שאותן שני לוגין הן אותן של תרומה ונמצא שלא שתה מן התרומ' כלום ובשעת ההפרש' הא איכא ראשי' ששיריה ניכרין והיינו דקאמר ב' לוגין שאני עתיד להפרי' שקריאת השם מעכשיו ולכשיפריש ומשכחת לה שפי' בשלא סיים מקום וכן אמרו בירושלמי אם באומר מכבר משקה מעורב הוא. פי' אם קרא שם לגמרי מעכשיו. ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה אלא אנן קיימין באומר מכבר לכשישת' עכ"ל. ורשב"א בחידושי חולין דף י"ד כ' וז"ל הא דאמרי' שני לוגין וכו' קשה הא בעי לצפונו וכו' (כמו שכ' בריטב"א) וכתב רמב"ן ז"ל בשם גאון דלמ"ד יש בריר' באומר שאני עתיד להפריש מהני דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר ושיריה ניכרין הן למפרע אע"פ שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה והא דבעי' לצפונו וכו' בקורא לה שם מעתה וכדתנן בפ"ז דדמאי המזמין את חברו והוא אינו מאמינו על מעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו' מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי כוס הרי הוא מעשר וכו' וגר' בירושלמי עלה דההיא אם באומר מכבר משקה מעורב וכו' אלא אנן קיימין באומ' מכבר לכשישתה. ומיהו לכאור' בעירובין לא משמע הכי דגרסי' התם תני' הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך וכו' ר"ש או' עירובו עירוב קשי' דר"ש אדר"ש כלומר דאסר גבי נוד דאלמא ל"ל ברירה ופרקינן אמר רבא התם היינו טעמא דבעינן שיריה ניכרין. כלומר לעולם אית לי' לר"ש ברירה והתם גבי נוד היינו טעמא דאסר משום דבעינן שיריה ניכרין בשעת קריאת השם ובשעת שתיה. ואקשי עלי' אביי והתניא תרומת כרי זה בתוכו וכו' ר"ש אומר קרא שם ופרקינן שאני התם דאיכא סביביו. אלמא משמע דאפי' מאן דאית לי' ברירה בעלמא גבי נוד לא קרי' ליה שיריה ניכרין כיון דאין נכרין בשעת קרימה ובשעת שתיה ואיכ' למימר דמסקנ' בהכי סלקא דאמרי' התם ואבע"א כדקתני טעמ' א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כלו' אי איכא מאן דאית לי' ברירה שיריה ניכרין הן למפרע וכמפריש למחר מן הדין מתוקן שתה למפרע אלא דלכתחל' אסור גזיר' שמא יבקע הנוד וכו' דהא לא אתברר' לי' התרומה מיני' ואפי' לבסוף לאו לכלל תרומה אתיא עכ"ל:
[ב.] גיטין דף ע"ג מתני' מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר כא"א לכל דבריה [והבא עלי' במזיד בחנק ובשוגג בחטאת ואע"ג דמת מאותו חולי לפי שלא גירש' אלא סמוך למיתה כדמוקי בגמ' הלכך ר"י סבר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכא א"א] ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת (ר' יוסי סבר מכי יהיב לה גיטא כל שעתה מספקא לן במעת שאני בעולם הלכך ספקא היא והבא עליה באשם תלוי) [גמ'] תנא ובלבד שימות ולכי מיית הוי גיטא והא קי"ל דאין גט לאחר מיתה (ופרכינן בין לר' יוסי דמשוה לה ספק וכו' ולכי מיית היכי הוי גיטא הא לדידהו לא הוי גט למפרע משעת מסירה אם כן לא הוי גט עד לאחר מיתה) אמר רבה באומר מעת שאני בעולם (מתני' לאו באומר מהיום אם מתי דההוא ודאי לכי מיית אגלאי מלתא דהוי גט משעת נתינה והבא עליה פטור אלא באומר מעת שאני בעולם ליהוי גט הלכך לר' יהודה סמוך למיתה חייל גיטא ומעיקרא אשת איש היא ור' יוסי סבר משעת נתינה מספקא לן דלמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק ואע"ג דחיי טפי אין ברירה). כתבו תו' טעמ' דר' יוסי מפ' הקונט' משום דאין ברירה ולא אמרי' לכשמת הוברר הדבר שמתחלה היו אותן שעות רחוקות מן המיתה והית' אשת איש בודאי אלא אין ברירה ונחשבה משעת נתינה עד שעת מיתה ספק גרושה. ואין נראה לר"י דאי סבר אין ברירה א"כ כי היכי דעד שעת מיתה הוי ספק מגורשת אע"ג שהוברר הדבר לבסוף שאותן שעות היו רחוקות מן המיתה משעת מיתה ואילך נמי לא תהא מגורשת ודאי אע"פ שהוברר הדבר לבסוף שאות' שעה היתה סמוכה למיתה כיון דבשעה שהי' לגט לחול לא הי' מבורר. ולעיל (כ"ה) דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוי גט ואפי' לא מת מאות' חולי יהא לנו לומר שתהא מגורשת מספק כל אותן הימים ולא נאמ' הוברר הדבר שלא חלו כלל הגירושין ועוד דבעירובין ל"ז) אמרי' דלמ"ד אין ברירה לא חייל עירוב כלל וא"כ ה"נ לא הי' להם לגירושין לחול כלל אע"ג דהוברר הדבר לבסוף. ע"כ נר' לרבינו יצחק דטעמא דר' יוסי משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת נתינה כר"מ (דאמר הכי בברייתא) או חלין שעה אחת קודם מיתה כר' יהודה עכ"ל:
[ג.] עירובין דף ל"ו ע"ב מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו נכרים מן המזרח עירובי למערב וכו' אם באו לכאן ולכאן למקום שארצה אלך (אע"ג דלא אתו עד למחר אמרי' יש ברירה דבין השמשות קנה לו עירובו) לא באו לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי. אם בא חכם מן המזרח עירובי למזרח וכו' בא לכאן ולכאן למקום שארצ' אלך לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי ר' יהודה אומר אם היה א' מהן רבו הולך אצל רבו (אם באו לכאן ולכאן וא' מהן רבו ילך אצל רבו ולא אצל חכם דקים לן בגווי' דבשעת קניית עירוב דעתי' למקני' לי' אההוא עירוב דלצד רבו ומיהו איהו הוא דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבא והשת' דידע להתם ליזיל) ואם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך. גמ'] אמר רב ליתא למתני' מדתני איו (מתני' דקתני לר' יהודה היו שניה' רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית לר"י ברירה דהא עירוב מאתמול קנה ואיהו השתא דקא בריר לי' ואמרי' הוברר הדבר דאתמול נמי דעתי' להאי הוי. ליתא למתני' אינה עיקר הואיל ואשכחן מתנית' דתני איו דלא הכי הוא. (איו שם חכם) דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כאחד (לומר בא לכאן ולכאן למקום שארצ' אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבא יכול להתנות) אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח וכו' אבל לכאן ולכאן לא. מ"ש לכאן ולכאן דלא (דתלה עצמו לומר באיזה שארצ' אלך דלא שרי ר' יהודה) דאין בריר' (דכי בריר למחר אמרי' שמא אתמול כי קנה עירוב לאו דעתי' אהך הוי אלא אאידך) למזרח למערב נמי א"ב בשלא בא אלא אחד וכו' וזה שהניח עירובו ותלה בדעת החכם ואמר אם יבא למזרח וכו' ולמחר שמע שבא למזרח מי יאמר דבשעת קניית עירוב הי' דעת החכם ליכנס לתוך ד' אלפים של עיר דלמא לא הי' בדעתו לזוז ולא קנה עירובו של זה ור' יהודה קאמר דקני דאמרי' הוברר הדבר דסופו הוכיח שבין השמשות היה דעתו לכאן] אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם (מתנית' בהכי עסקינן שבא חכם כבר קודם בי"הש אבל זה לא הי' יודע להיכן בא או אם בא או לא ולמחר כשנשמע לו גילוי מלתא בעלמ' הוא ואגלאי מלתא דההוא עירוב קנה ואין זו סמך על ברירת ספק אלא קנייה ודאית שהרי אמר לצד החכם יקנ' לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית העירוב וקנה). אדרב' ליתא לדאיו ממתני' (דמתני' עיקר וההיא בריית' היא) לא ס"ד דהא שמעינן לי' לר' יהוד' דל"ל ברירה (לא ס"ד לאפוקי להאי דאיו) דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין וכו' ושות' מיד ולאחר זמן יפריש התרומ' ואמרי' הוברר הדבר שזהו תרומ') דברי ר"מ. ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין (קס"ד השתא דטעמייהו משום דקסברי אין ברירה). כתבו תוס' וא"ת אכתי ליתא לדאיו ולההוא דלוקח מקמי מתני' דהכא ומתני' דגיטין דמה היא באותן הימים דדייקינין מיני' בגיטין כ"ה דאית לי' לר' יהודה ברירה ומקמי ברייתא דב"ק ס"ט דבכל הני אית לי' לר' יהודה ברירה. וי"ל דרב מחלק בין תולה בדעת אחרים ובין תולה בדעת עצמו כמו שמחלק אביי וההיא דגיטין ודבבא קמא הוי תולה בדעת אחרים והתם אית לי' ברירה אבל תולה בדעת עצמו ל"ל ברירה ולהכי קאמר דליתא למתני' דקתני דאית לר"י ברירה אפי' בתולה בדעת עצמו מקמי' דאיו ומקמי דהאי לוקח. והאי דפריך אההיא דאיו מ"ש דלכאן ולכאן אין ברירה לא לרב פריך דלדידי' דמחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' א"ש אלא למי שאינו מחלק פריך ור' יוחנן דמשני וכבר בא חכם נמי אין מחלק ולדידי' ודאי ליתא לדאיו מקמי כל הנהו (וכ"כ תוס' בביצה ל"ח). אבל קשה דאפי' בתול' בדעת אחרים נמי שמעינן לר' יהודה דל"ל ברירה דקאמר ר' יהוד' לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפ' ביומא נ"ה טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דל"ל ברירה כדמוכח בההיא דאיו והשת' הא דר' יוחנן ליתא לדאיו ולרב אית לי' לר' יהוד' ברירה בתולה בדעת אחרים וי"ל דהא דאית ליה ברירה לר' יהודה בתולה בדעת אחרים ה"מ כשמתנ' אבל בלא תנאי אינו מועיל עכ"ל. עולא אמר ליתא לדאיו ממתני'. ואלא הא דקתני ר' יהודה ור"י ור"ש אוסרין. (גבי הלוקח יין) עולא זוזי זוזי קתני (זוזי. זוגי) דברי ר"מ ור' יהודה ר' יוסי ור"ש אוסרין וסבר ר' יוסי אין ברירה והתני' ר' יוסי אומר ב' נשים שלקחו את קיניהם בעירוב (בשותפות) או שנתנו קיניהם לכהן איזה שירצה כהן יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת (אלמא מדקאמר שמותר ליקח קיניהן בעירוב מכלל דיש בריר' דאמר הוברר הדבר שזו הפרידה שהקריב לשמה של זו שלה היא דש בעלים בעינן דאי אין בריר' איכא למימר חטאת ועול' שהקריב לה לא שלה היו אלא של חברתה וכו' וקביעת שם בעלים אינו תלוי בכהן אמר רבה התם כשהתנו (הנשים ביניהם שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה) אי הכי מאי למימר' קמ"ל כדר' חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות (איזה עולה ואיזה חטאת) אלא אי בלקיחת בעלים שאמרו בשעת לקיחה זו אני לוקח לעולה וזו לחטאת) או בעשיית כהן [אבל אם לקחום סתם ואח"כ קרא עליהן שם אין השם חל עליהן ויכול הכהן לשנותן דאין שם עולה וחטאת חל עליהן אלא בלקיחה או בעשייה). כתבו תוס' פי' הקונט' שהתנו הנשים וכו' וק' דהיינו ברירה גמורה שתולה בדעת הכהן שאותו שיעשה יתברר שהוא שלה דכיון שנתערבו הקינין אי אפשר כלל בלא ברירה ונראה לר"י לפ' כשהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהי' שלי וזה יהי' שלך וכן בנתנו דמי קיניהם לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקינים אלא המעות עכ"ל. (ואפשר לומר דרש"י סובר הא דמשני כשהתנה היינו למאן דמחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' וא"כ הכא תול' בדעת אחרים דהיינו בכהן אית לי' לר"י ברירה אמנם בלא התנה לא מהני כמ"ש תוס' לעיל על ר' יהודה דבלא תנאי אינו מועיל ולכן משני הכא בשהתנ' וטעמ' משום דתולה בדעת אחרים אית לי' ברירה. ובאמת על תוס' לעיל בד"ה וסבר ר' יוסי וכו' שכתבו הוי מצי לשנוי' דהתם בתולה בדעת אחרים וכו' קשה האיך הוי מצי לשנויי' הכי הא לפי ס"ד לא מיירי שהתנו ולכן לא מהני. אמנם לפ"ז הא דמשני כשהתנו הוי הטעם משום תולה בדעת אחרים מה זה שהקשה הש"ס א"כ מאי למימרא הא טובא אשמעי' דאית לי' ברירה בתול' בדעת אחרים לכן לא ניחא לי' לתוס' לפרש הא דמשני כשהתנו הוי הטעם משום תולה בדעת אחרים כנ"ל). ואכתי סבר ר' יוסי אין ברירה והתניא ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה אחת של ירק וכו' אינו צריך לעשר. (א"צ החבר לעשר דמאי מאות' שנותן לע"ה אע"פ שלקח שלו ושל ע"ה סתם ולא פי' כשקנאן זה לי וזה לע"ה והוא מע"ה לקחן י"ב כשנתנ' לע"ה שזו לצרכו לוקח' ואין חבר זה מוכרה לו) דברי ר' יוסי וחכ"א צריך לעשר (דאין ברירה וי"ל זו לצורך חבר לקחה והוא חוזר ומחליפה לע"ה וחבר אינו רשאי למכור דבר שאינו מתוקן) איפוך. ת"ש האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ר"י אומר מחולל (וכי סליק סלע בידיה אמרי' יש בריר' שזה שחילל מעשר שני עליה דאי אין ברירה לא אמר מידי אלא אמרי' דהא סלע דסלקא בידיה השתא לא הוי דעתיה להחליף ואשתכח דקא אכל מעשר שני בלא פדייה) איפוך. ומאי חזית דאפכת תרתי (אגודה וחילול) מקמי חדא (יין מבין הכותים) איפך חדא מקמי תרתי. הא ודאי איפכא תניא דקתני סיפא ומודה ר' יוסי באומר מעשר שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס שחילל מדקאמר הכא דחילל מכלל דהתם לא חילל האי סלע חדשה ה"ד אי דאיכא תרתי דיש ברירה היינו קמייתא אלא דליכא אלא חד מאי תעלה איידי דתנא רישא תעלה תנא סיפא נמי תעלה. א"ל רבא לר' נחמן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה (הוי מצי למימר ר' יוסי דאגודה היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התור' חשיב ליה כדאורייתא (תוס' דתניה אמר לחמשה הריני מערב על איזה שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבע"י עירובו עירוב משחשכ' אין עירובו עירוב (דלמא ביה"ש לא הוי דעתיה להאי) אשתיק ולא אמר ליה מידי ולימא ליה תנא דבי איו הוא אליבא דר' יהודה דבעירוב נמי קאמר אין ברירה) לא שמיע ליה (ומהנך תנאי דלעיל לא מצי אמר דכולהו מילי דאורייתא נינהו) רב יוסף אמר תנאי שקלת מעלמ' תנאי היא דתניא הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבע"י עירובו עירוב משחשכ' ר"ש אומר עירובו עירוב (ויש ברירה דבין השמשות דעתי' הכי הוי) וחכ"א אין עירובו עירוב. והא שמעינן ליה לר"ש דל"ל ברירה קשי' דר"ש אדר"ש אלא איפוך (בלא איפוך הוי אשכחן תנא דבדרבנן ל"ל ברירה רבנן דר"ש אלא דבעי לאוכוחי בהדי' שם התנא תוס') מאי קשיא דילמא כי לית ליה לר"ש ברירה בדאוריית' אבל בדרבנן אית ליה קסבר רב יוסף מאן דאית לי' ברירה ל"ש בדאוריית' ל"ש בדרבנן אית לי' ומאן דל"ל ברירה ל"ש בדאוריית' וכו' רבה אמר (אית דגרס רבא) שאני התם דבעינן ראשית ששיריה ניכרין. (טעמא דר"ש ביין לאו משום דאין ברירה דאית ליה ברירה אלא משום דקרי' רחמנא לתרומ' ראשית מכלל שתהא מובדל תרומה משיריה בשעה שקורא לה שם שתהא היא נראית ראשית ואלו שיריה) א"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ואם לא ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ה"נ בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום (הואיל ובשעת קריאת השם אינה ניכר איזה תרומה ואיזה שירי' דהא הכא גבי יין ניכרין שיריה לאחר זמן וקאסר ר"ש) וכי תימא ה"נ והא תנן תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו וכו' ר"ש אומר קרא השם שאני התם דאיכא סביביו (דאיהו בתוכו ובאמצעותו קאמר ושיריה ניכרין) ואבע"א ור"ש אית לי' ברירה וגבי יין דקאסר לאו משום אין בריר' אלא) כדקתני טעמ' אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד. כתבו תוס' בד"ה ר' יוסי משמע דר"י ל"ל ברירה וק' דתנן גיטין (ע"ב) ר"י אומר מגורשת ואינ' מגורשת ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה דהכי דייקינן גיטין (כ"ה) לר' יהודה ופי' הקונט' התם אע"ג דתנאי הוא צריך בריר' וכו' וה"נ בשמעת' חשיב בריר' אם בא חכם למזרח וכו' ואע"ג דמתני' וכן בריש כל הגט הריני בועלך ע"מ שירצ' אבא וכו' והא דאמרי' בשמעתין ה"ז תרומ' על זה אם ירדו גשמים ה"נ דלא הוי תרומה דפשיט' לי' דהוי תרומ' היינו למאן דאית לי' בריר' קאמר (ותוס' ביומא דף נ"ו כתבו א"נ אפי' למאן דל"ל בריר' קאמר כיון דמתני בין ירדו בין לא ירדו) ולמאן דמחלק בין תולה בדעת עצמו ניחא אבל למאן דלא מחלק קשה וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחי' או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה או לא יעלה סלע מן הכיס עכ"ל. ובד"ה קסבר רע יוסף כתבו תוס' וא"ת דהכא מסיק רב יוסף דלר"ש אין ברירה ובגיטין כ"ה גבי הרי בועלך אית לי' ברירה וי"ל דרב יוסף מחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' עכ"ל (לפי דברי הר"ן ריש פ' כל הגט דלרב יוסף הוי ע"מ שירצה אבא דהיינו שלא ימחה ולא תליה בברירה לא קשה קושית התוס' על רב יוסף א"כ לא מוכח דמחלק בין דעת עצמו לדעת אחרים). ובד"ה דבר,,י ר"מ כתבו תוס' משמע דאית לי' לר' מאיר ברירה וגם לר' יהודא למסקנ' ובבכורות מ"ח גבי מי שלא ביכרה אשתו וכו' מוקי רבא פלוגתייהו שמת האב לאחר ל' והכא במ"ע כגון דליכא אלא חמש סלעים ודכ"ע אית להו דרב אסי דאחים שחלקו מחצה יורשין מחצה לקוחת אלמא מספקא להו אי יש ברירה ויורשין נינהו אי אין ברירה ולקוחות נינהו. ויש לחלק בין הכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש שאני עתיד להפריש לההיא דאחים שחלקו דאינו מברר דבריו כלום ובמרובה דפריך דר' יוחנן אדר"י דבההיא דכל המתלקט אית לי' ברירה ובההיא דאחים ל"ל ברירה הוי מצי לחלק כדפרישית אלא דניחא לי' למימ' כל הנלקט כדקתני מתני' ועוד דלא מצי לחלק הכי דהא ר' יוחנן ל"ל ברירה אפי' היכא דמברר בריש כל הגט עכ"ל (ע' תוס' ב"ק דף ס"ט ותוס' פרק כל הגט):
[ד.] עירובין דף פ"ב מתני' כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה וכל שקיבל עליו מבעוד יום (לסמוך על עירוב זה ולילך) מותר. משתחשך אסור שאין מערבין משתחשך. גמ'] שמעת מיניה אין ברירה (דלא מסתבר דאפי' בערובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמר לעיל (ל"ז) מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה. תוס') (דאי יש בריר' אגלי מלתא למפרע דמבע"י הוי נ"ל) אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני (הודיעוהו אע"פ שלא נתרצה מבע"י ונתרצה משחשכה אמרי' הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתי' לכך הי' ולא הודיעוהו עד שחשכה מאי ברירה איכ' הא לא הוי ידע דאיכ' עירוב דנימ' דדעתי' עליה הוי):
[ה.] יומא דף נ"ה תנן התם (בשקלים) ר' יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה (שופר לתת לתוכו מעות מי שעליו קן חובה של זב וזבה וכו' (כשם שהיו שופרות לקן נדבה וכהנים לוקחין במעות קינין ומקריבין אותן) מפני התערובות מאי מפני התערובות (ומסיק הש"ס) משום חטאת שמתה בעליה ודאי שאנו יודעין בו שמת משנתן מעות לשופר ועדיין לא קרבה ונברר ד' זוזי ונשדי במיא והנך נשתרי ר' יהודה ל"ל בריר' (לא סמכינן אברירה למשרי איסור') מנא לן אי לימא מהא דתני' הלוקח יין וכו' דלמ' שאני התם כדקתני טעמ' א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו' ואמר להם לכשיבקע אלא מדתני איו וכו' והוינן בה מ"ש לכאן ולכאן דלא וכו' ואמר ר' יוחנן כשכבר בא החכם. כתבו תוס' תימ' אליב' דמאן קא מייתי מדאיו אי אליבי' דרב מאי מייתי מדאין דהוי תולה בדעת עצמו לשופרות דהוי תולה בדעת אחרים דבדעת אחרים אית לי' לר' יהודה ברירה ואי אליבי' דר' יוחנן הא לדידי' ליתא לדאיו ונר' לי דאליבי' דרב מייתי הכא וההי' דשופרות חשיב כתולה בדעת עצמו כיון דאין הקינין מתפרשו' אנא בלקיחת בעלים א"נ בעשיית כהן תלי' דעת כהן המקריב חשיב כמו היא עצמה. ובהא נמי מתרצי מאי דק' לי מאי קאמר לית' למתני' מקמי' דאיו ודהלוקח והא מלת' דר' יהודה אינה משנה כההי' דלוקח אלא בריית' ואמאי סמינן מתניתין דעירובין מקמי תרי ברייתות רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו והי' נר' לתרץ דרב לטעמיה דאמר ב"ק (צ"ו) סמי מתניתין מקמי תרי בריית'. ולפי מה שפירשתי דההי' דשופרו' חשיב כתול' בדעת עצמו ניח' דבלאו הכי איכ' למימר ליתא למתני' דעירובין מקמי מתני' דשופרות ודהלוקח ודאיו והא דלא מייתי לה התם משום דאינה פשוטה כל כך שיהא טעמ' של ר' יהודה משום דאין בריר' דהא דייקינן עלה טוב' בשמעת' ומהשת' נמי ניח' דלא נצטרך לדחוק ולומר דר"י פליג ארב וסבר לית' לדאיו כי זהו דוחק ועוד דקשי' מההי' דביצה (ל"ז) (דפריך אהא דקאמר דלר' יוחנן בדרבנן אית לי' בריר' מדמפרש ר' יוחנן מלת' דאיו אלמ' הכי ס"ל) אלא נימ' דלר' יוחנן לית' למתני' דעירובין ודבריית' דכל שילקטו מקמי מתני' דשופרות ודהלוקח ודאיו. וההי' דמה היא באותן הימים ס"ל לר' יוחנן דלא דייקינן מיני' דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דלמ' לכי מיית זקוקה ליבם וחולצת ולא מתיבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כא"א לכל דבריה לפ"ז מייתי שפיר בשמעת' מדאיו בין לרב בין לר' יוחנן עכ"ל. ותוס' ישנים כתבו והר"ר אלחנן פי' דשאני הכא לפי כשהכניס מעות דמי חטאתו בשופר לא התנה בפירוש בעצמו אם ימות ילכו לים המלח אבל גבי גט התנה בפירוש אם ימות ולכך יש לנו לומר דיש בריר' והא דמייתי בשמעתין דאיו הכי מייתי ראי' מדל"ל לר' יהודה ברירה כשתולה בדעת עצמו והתנה ה"ה נמי דל"ל היכ' דתולה בדעת אחרים בדלא התנה ור' יוחנן דל"ל האי חילוק' יסבור דלית' לדאיו. והכ' אליבי' דרב קאמר עכ"ל. עוד כתבו תוס' בד"ה דברי ר"מ ויש מי שאומר דכל דבר שהוא כעין תנאי לא שייך ברירה והא דדייק לכי מיית הוי גיטא אלמ' יש ברירה היינו משוה דמוקמינן באומר מעת שאני בעולם ואם כן בשעה שיש לגט לחול לא מוכח' מלת' אם חייל או לא אלא שלאחר מיתה אמרי' הוברר הדבר למפרע שזו היתה שעה אחת קודם למיתתו. ומיהו ק' מההי' דאם בא חכם שהוא דרך תנאי וקרי לי' בריר' ויש לחלק לפי שמניח ב' עירובין. ואין נראה ועוד קשה מהריני בועלך אלא פירש"י בגיטין עיקר דבתנאי בדבר שאינו בידו קרינן לי' בריר' עכ"ל:
[ו.] בב"ק דף ס"ט גופא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזת אדמה [להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון] ושל ערלה בחרסית וכו' אמר ר"ש ב"ג בד"א בשביעית דהפקר נינהו (ובהיתר הן באין לאכול) אבל בשאר שני שבוע (שהם באין לגזול) הלעיטהו לרשע וימות. והצנועים (בני אדם חסידי' שרוצים לסלק ידי כל אדם מן העביר') מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו [אלמ' אע"ג דלית' ברשותי' מפריק] אמרי לא תימ' כל הנלקט אלא אימ' כל המתלקט [שעתידין ללקוט] (דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה הי' מתחלל. תוס') ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר"י צנועין ורב דוסא אמרו דבר א' ור' דוסא נלקט קאמר דתני' (לענין לקט קא מיירי) ר' יהודה אומר שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום (דקי"ל שני שבלים לקט ג' אינו לקט ואין כל עניים בקיאים בהלכה לפיכך צריך בעה"ב להפקיר) יהא הפקר ר' דוסא אומר לעיתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר איפוך דר' יהודה לר' דוסא אמאי אפכית מתנית' אפכה לר' יוחנן ואימ' צנועים ור' יהודה אמרו דבר אחד אמרי לא סגי דלא מתהפכת מתני' דבהא מתני' קתני אית לי' לר' יהודה בריר' (דקאמר כל שילקט וכי לקיט אמרינ' הוברר שזה הפקר ואע"פ שאין בעה"ב יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם) ושמעינן לי' לר' יהודה בעלמ' דל"ל בריר' דתני' הלוקח יין וכו' אמרו ס"ס אמאי קא אפכית למתני' משום דקשי' דר' יהודה אדר"י השת' נמי קשי' דר' יוחנן אדר"י דאמרת לר' יוחנן אימ' כל המתלקט אלמ' אית לי' בריר' והא ר' יוחנן ל"ל בריר' דאמר אחים שחלקו לקוחות [ולא אמרי' הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל אחד וירוש' לא קאמר רחמנ' דתיהדר אלא אמרי' חלקו של זה הי' ראוי לזה והחליפו] אלא לעולם כל הנלקט (ודקא קשי' סתם מתני' דצנועים לר' יוחנן) ר' יוחנן סתמ' אחרינ' אשכח (דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו. ואי קשי' הא לא סגי דלא מתהפכ' מתני' משום בריר' לא תיפוך דאית לי' לר' יהוד' בריר' וטעמ' דהלוקח יין וכו' משום שמא יבקע הנוד. רש"י). כתבו תוס' הקש' הר"ר טובי' תקשי דר' יוחנן אדר"י דהא ל"ל בריר' והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וסתם מתני' בהלוקח כר"מ דאית לי' בריר' ואע"ג דבסתמ' דצנועין ל"ל בריר' מאי אולמי' דהאי סתמ' מהאי סתמ' ושמא ר' יוחנן היכ' שמתנה בפירוש לא קאמר ר' יוחנן דאין בריר' ובריש כל הגט דקאמר ר' יוחנן אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה דמשמע שצריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה עכ"ל (והא דפריך מההי' דכל המתלקט אההי' דאחים שחלקו באמת הוי מצי לחלק בהכי. תוס' פ' כל הגט):
[ז.] בכורות דף נ"ו ע"ב מתני' האחין השותפין כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה (כל ימי שותפו' דכתיב יהי' לך ולא של שותפו'. והיינו היכ' שחלקו ירושתן ואח"כ נשתתפו) חייבין במעשר בהמ' פטורין מן הקלבון. קנו מתפיסת הבית (שנפלו להם בהמה מאביהם) חייבין (במעשר בהמה) ואם לאו פטורין. חלקו וחזרו ונשתתפו (הוי כשותפין דעלמ') חייבין בקלבון ופטורין ממעשר. גמ'] אמר רב ענן לא שנו (דהוי שותפו' להיפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו) אלא שחלקו גדיים נגד התישים לפי שוויתן (דהתם ליכ' למימר זה חלקו המגיעו ממיתת אביהן דודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי הגדיים ובחצי התישים הלכך השת' קנין הוא שזה קונה מזה והוולדות שישנן בשעת חלוק' פטורין משום לקוח ואותן העתידין לבא פטורין משום שותפו') אבל חלקו גדיים נגד גדיים וכו' אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך (דאמר בריר' וזה חלק המגיע לכל אחד ממיתת אביו ועדיין שם ירושה היא וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כמריש' ולא שותפות הוא) ורב נחמן אמר אפי' חלקו גדיים נגד גדיים (דאין בריר' והוו מריש' לקוחות והדר שותפין) ר' אלעזר אמר ל"ש אלא שחלקו תשע' (גדולים) כנגד עשרה (פחותים דהיינו שומ' וליכא למימר ברירה) אבל חלקו ט' כנגד ט' וכו' אומר זה חלקו המגיע משעה ראשונ' לכך. ור' יוחנן אמר אפי' חלקו ט' כנגד ט' אין אומר זה חלקו המגיעו וכו' (ר"א ור"י בפלוגת' דרב ענן ורב נחמן פליגי). ואזד' ר"י לטעמי' דאמר אחים שחלקו לקוחו'. וצריכי (הנך תרתי דר' יוחנן) דאי אשמעינן הכא בהא קאמר ר' יוחנן כבנך מה בנך בברור לך (שנולד ברשותך) אף שורך בברור לך אבל שדה מכר אמר רחמנ' ליהדר אבל ירושה לא ואי אשמעינן שדה לחומר' א"נ כתחלה אבל הכא אימ' לא צריכ'. מיתבי' וכן השותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין (לגבי מזבח) (משום מחיר כלב) ואי אמרת יש בריר' לברור חד מינייהו לבהדי כלב ולשקול והנך לשתרי אמר רב אשי אי דשוו כלהו להדדי (שכל כבש שבאותו תשעה יש לו חבר באותן העשרה ששוה כמותו ונמצא שהעשירי כנגד הכלב ה"נ דיש בריר' ונוטל א' במחיר כלב והשאר מותרין) ה"נ הב"ע דלא שוו כלהו להדדי (שתשע' כבשים שבתוך עשר' שוין יותר מתשע' שעם הכלב וכלב שוה את העשירי ואותו משהו ששוין אותן תשע' שכנגדן יותר מתשע' שעמו דהשת' הוי מחיר כלב הולך בכל התשע' שכנגדו בכל חד פורת' והעשירי כנגדו) ושוה האי כלבא חד ומשהו והאי משהו משיך ואתי בכלהו וכו'. כתבו תוס' וא"ת מה יועיל אם יברור וכו' הא אין ידוע איזהו אותו שנגד הכלב וכי תימ' לפי ששוה לכלב. הא דאמר אי דשוו כלהו להדדי ה"נ ואז האיך יכול לברר אותו שנגד הכלב להתיר האחרים. וי"ל שכך סברת הש"ס כיון שיש בריר' שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמ' כך דעתו מתחל' דאותו שיברור הוא כנגד הכלב עכ"ל ובתמור' דף ל' אית' הכי השותפין שחלקו אחד נטל עשר' ואחד ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר. [גמ' ניפוק חדא להדי כלבא והנך כלהו לשתרי. הב"ע כגון דטפי דמי כל מחד מינייהו וכו'. כתבו תוס' בד"ה ואידך לשתרי פי' מטעם בריר' והשתא ניחא לפסק ר"י דפסק הלכת' בכולי ש"ס יש בריר' אבל לר"ת שפסק אין בריר' היכי פריך כ"כ בפשיטו'. וי"ל משום דאיכ' תנאי דאית להו בריר' פריך לי' ממתני' דלא מתוקמי כוותי'. יש לתמוה דהכי משמע שאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על הבריר' לומר שזהו האיסור שנסתלק וכן בהלוקח יין וכן פריך ביומא ונשקול ד' זוזי וכו' א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אבריר' ונשקול כשיעור איסור ואידך לישרי וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרי' ימותו ואמאי נהי דבעלי חיים לא בטלי מ"מ נשקול חד מינייהו ואידך לשתרי. ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחל' ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אבריר' כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובו' נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל (ונראה דתוס' בבכורו' דף נ"ו ב' ל"ל האי סבר'. ושמעתי מקשין על סברת הרמ"ר מהא דחולין דף מ"א דפרכינן למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב כתבו תוס' למ"ד מנסך ממש פריך ומשני הש"ס כגון דאית לי' שותפו' בגווי' וכתבו תוס' הא אכתי קשה היינו מדמע דלא נאסר חלק חבירו אלא משום דמיערב בשלו וי"ל דמ"מ קמ"ל דאע"ג דחייב מיתה לא אמרי' קים לי' בדרבה מיני' וכו' והשת' לדעת הרמ"ר אמאי חייב התם לשלם יקח האחר את חלקו ויניח חלק חברו ואמרינן הוברר הדבר כיון דלא הי' נאסר עד אחר התערובות. ונרא' דהתם איכ' רב נחמן וכו' דאמר אין אוסר ואיהו מוקי סתם מתני' דבכורו' כמ"ד אין בריר' ובודאי לדידי' נמי סתם מתני' דהמטמא נמי אתי' כמ"ד אין בריר' ולכן משני הש"ס לדידי' שפיר דמיירי בשותפו'. ואי קשי' הך בריית' דאית' בגיטין המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב דברי ר"מ היכי משני לה הא בדאית לי' שותפו' ליכא לאוקמי דהא ר"מ סובר יש ברירה בהלוקח יין ואם כן ע"כ צ"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו. י"ל לדעת תוס' בעירובין דמחלק בין היכא שמתנה בפירוש ובין היכא שאינו מתנה אתי שפיר דר"מ ל"ל ברירה אלא היכא שמתנה אמנם לדעת מי שאינו מחלק בכך קשה כנ"ל):
[ח.] מעילה דף כ"א ע"ב מתני' נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוצי' הראשונ' מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא כל הכיס. ומודה ר"ע באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס. גמ'] כי אתי רב דימי אמר רמי לי' ר"ל לר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ל סיפא באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש שלא יהי' בו הקדש כל שהו' דכיון דאמר הכי משמע דפרוט' אחרונה קאמר דתהא הקדש] ר"פ אמר כיסין אלוגין רמי לי' דתנן הלוקח יין וכו' אמר' יהודה ור' יוסי ור"ש קשי' אדר"ע דמודה שמוציא והולך עד אחרונה דכי היכ' דהכא אמרו אין ברירה דמן הראשון אמרי' נמי שהיא תרומה. גבי הקדש נמי אכל פרוטה איכ' למימר שהוא הקדש) א"ל סיפא דמתני' באומר לא יפטור. וכתבו תוס' דס"ד טעמ' דמתני' משום ברירה אע"פ שאין מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש בריר' מ"מ דוק' משום שפירש שאני עתיד להפריש. אבל בסתמ' לא. ומשני באומר לא יפטור דהוי כמפרש בלוגין ומהני מטעם ברירה. א"נ מטעם זה יועיל אפי' למ"ד אין ברירה עכ"ל: [ט.] מנחות דף ע"ח ע"ב אתמר תודה ששחטו על פ' חלות חזקי' אמר קדשי מ' מתוך פ' (קסבר דלאחריו' קמכוין) ר' יוחנן אמר לא קדשי (דלקרבן גדול קמכוין). אמר ר' זיר' הכל מודים היכא דאמר לקדשו מ' מתוך פ' קדשו וכו'. כתבו תוס' אע"ג דר"י לית לי' ברירה היינו היכא כשמתברר לבסוף לאו כלום עביד אבל הכא קדשו כל היכ' דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין שקל עכ"ל. [עיין עירובין דף נ' בתוס'] ובדף פ' אמר רבי אושעי' הפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באיזה שירצה. כתבו תוס' כגון שאמר אחת מתוך שתים אבל צריך לדקדק דלא תקשי אם אין ברירה דגבי תודה דלעיל לא קשי' כדפרישית עכ"ל:
[י.] ביצה דף ל"ט מתני' בור של יחיד כרגלי היחיד (אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור) ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל (העשוין לעוברי דרכים ועשאום בני הגולה לשתותן בעלותו) כרגלי הממלא מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אין מוליכין אלא כרגליו. [גמ'] אתמר מילא ונתן לחברו (וכגון שמילא לצורך חברו דאי מילא לעצמו הא תנן כרגלי הממלא) רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו (דנעשה זה שלוחו וקנה לו) רב ששת אמר כרגלי הממלא. במאי קמפלגי מר סבר (רב ששת) בירא דהפקר' הוא והמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אלא המגביה קנה] ומר סבר בירא דשותפין הוא ולא הפקרוהו בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו כשאמר זה לחברו למלאות לו מחלקו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה). איתבי' רבא לר"נ הריני עליך חרס ואתה עלי שניהם אסורים זה לזה ומותרי' בשל עולי בבל וכו' ואי אמרת בירא דשותפין הוא אמאי מותר והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. לרחוץ בבור ה"נ והב"ע למלאות (הא דקתני בור וכו' מותר לא לכל תשמיש הותר כגון לרחוץ בתוכו דבירא דשותפי הוא וכשהתירו למלאות מימיו התירו דסמכינן אברירה) מר מדידי' קא ממלא ומר מדידי' קא ממלא (מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו). וסבר ר"נ יש ברירה והא תנן האחין והשותפין כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה ואמר ר"נ אפי' חלקו גדיים נגד גדיים וכו' אלא דכ"ע ביר' דהפקר' היא אלא הכא בהמגביה מציאה לחבירו קמפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה:
[יא.] ביצה דף י' מתני'. בית שמאי אומרים לא יטול (גוזלות משובך בי"ט) אא"כ נענע מבע"י ובית הלל אומרים עומד ואומר (מבע"י) זה וזה אני נוטל. גמ'] ובית הלל ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר. וכי תימא ב"ה לית לי' ברירה (וכי שקיל למחר דלמא לא הני אזמין והוא לא הזמין לכלם אלא כדי צרכו) והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כלן טמאין (כל הכלים המונחין בחלל הפתחים וכו'. ואע"פ שאינו תחת גג המאהיל על המת שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכאן אין אנו יודעין באיזה יוציאנו הלכך כלם טמאין) נפתח אחד מהן [לאחר מיתת המת] הוא טמא [בין כלים דמעיקר' ובין כלים דלבסוף] וכלן טהורין. חשב להוציאו באחד מהן וכו' מצלת על כל הפתחים בש"א והוא שחשב להוציאו עד שלא ימות המת ובה"א אף משימות המת וקס"ד דבבריר' פליגי ובכלים שהיו בהן בין מיתה למחשבה ב"ש סברי לא אמרינן הוברר דמעיקר' דעתי' להכי הוי וב"ה סברי אמרי' הוברר). הא אתמר עלה אמר רבה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא (ואפי' ב"ה ל"ל ברירה ואין מטהרין אלא כלים דלאחר מחשבה אבל הראשונים טמאים) וכן אמר ר' אושעי' לטהר את הפחחים מכאן ולהבא למפרע לא. רבא אמר לעולם למפרע (נמי מטהרין ב"ה דאית להו ברירה) והכא היינו טעמ' דלמא מטלטל ושביק ומטלטל מידי דלא חזי לי' [דילמא למחר מטלטל ובודק השמנים ושביק הא ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין וכו' הילכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כורחי' הני הוא דשקיל]:
[יב.] ביצה דף ל"ז ע"ב אתמר שנים שלקחו חבית ובהמ' בשותפות (מעי"ט לחלקם בי"ט) רב אמר חבית מותרת ובהמ' אסורה (להוליך אלא למקום ששניהן הולכין) ושמואל אמר חבית נמי אסורה [דאין ברירה וי"ל חלק שבא לזה היה ראוי לחברו ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו] מאי קסבר רב אי קסבר יש ברירה אפי' בהמה תשתרי וכו' לעולם קסבר יש ברירה ושאני בהמה דינקו תחומין מהדדי. כתבו תוס' הא שמואל אתקין בגיט' דש"מ אם ימות יהא גט וכו' ולכי מיית הוי גיטא אלמא אית לי' ברירה דהכי נמי דייק בריש כל הגט. וי"ל דהיינו דוקא תולה בדעת אחרים אבל תולה בדעת עצמו כי הכא ל"ל ברירה עכ"ל (ותוס' ביומא דף נ"ו ד"ה דברי ר"מ [באמצע הדבור] מחלק בין היכא שמברר דבריו ומתנה ובההיא דחבית לא קאמר מידי ועוד י"ל דבגיטין הדבר עומד להתברר או יחי' או ימות אבל האי דחבית שמא לא יחלקו לעולם). מאי הוי עלה ר' הושעי' אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה ומי אית לי' לר' הושעי' ברירה והתנן המת בבית וכו' ואמר ר' הושעי' לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אבל למפרע לא. איפוך. ומי אית לי' לר' יוחנן ברירה והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן אחים שחלקו לקוחות וכי תימא כי ל"ל בדאוריית' (לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן אברירה הילכך חבית ובהמה מותרים) והא תני איו וכו' ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם אלא לא תיפוך וכי ל"ל לר' הושעי' בריר' בדאוריית' (כגון טומאת מת ודרך יציאתה הלכה למ"מ דהלכות טומאה הכי גמירי להו). אבל בדרבנן אית לי'. דרש מר זוטרא הלכה כר' אושעי'. (עיין עירובין דף ע"א גבי פלוגת' דרבי אלעזר בן תדאי ורבנן). ובעירובין דף ס"ח אית'. תני' אין משתתפין באוצר (בדבר האצור) כגון חביות של יין או פירות המכונסים אין סומכין על מה שבתוכן משום דאין ברירה איזה של שיתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל לי' שיתוף והא תני' משתתפין אמר רב אושעי' לא קשי' הא בית שמאי הא ב"ה דתנן מת בבית וכו' חישב להוציא באחד מהן מציל על כל הפתחים בש"א והוא שחישב ער שלא ימות המת וכו' ובה"א אף משימות המת (דאמרי' יש ברירה). כתבו תוס' הקשה ר"ת הא בביצה מסיק רבי אושעי' דפליגי במכאן ולהבא ואומר ר"ת דרב אושעי' לחוד ורבי אושעי' לחוד. ועוד תירצו תירוץ אחר ע"ש: [יג.] גיטין דף מ"ז פריך הש"ס על רבה דאמר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. מהא דתני' ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה (אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק הנכרי פטור ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן הנכרי צריך לעשר את שלו מיני' ובי' ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מפטור על החיוב וכו' אבל כי מעשר מיני' ובי' מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו וכו') דברי רבי. רשב"ג אומר של נכרי פטור ושל ישראל חייב (לאחר שחלקו הוי של ישראל טבל גמור ומעשר ממנו על אחר ומאחר עליו דיש ברירה ושל נכרי פטור לגמרי ולת"ק אין ברירה ואפי' חלקו בספיק' הן עומדין) ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל לכ"ע יש קנין לנכרי וכו' הכא נמי בסורי' קסבר כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש. כתבו תוס' פי' בקונט' אין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וכו' וקשה דאמר לקמן אי קנין פירות לאו קנין הגוף והאחים שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בין נון הא אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בביכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש לה כדאמרי' ב"ב (פ"א) וכו' לכך נראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דאין ברירה שמא הגיעו לו כל חלקו של נכרי או חציו ולא ידעינן כמה ואי מעשר מיני' ובי' שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של נכרי או איפכ' או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל עד שלא ישאר כ"א מעט וכל המעשרות והתרומות יתנו לכהן וללוי עכ"ל. (מהאי סוגי' משמע דלרבה דס"ל אין קנין צריך לאוקמי פלוגתייהו בסורי' וס"ל לרבי אפי' בדרבנן אין ברירה ורשב"ג ס"ל בדרבנן יש ברירה ולר' אלעזר דס"ל יש קנין נוכל להעמיד פלוגתייהו אפי' בארץ ישראל ורשב"ג אית לי' אפי' בדאוריית' יש ברירה. ואין לומר דאף לרבה מצי רבי סבר בדרבנן יש ברירה והכא מפני שבא"י מעשרות דאוריית' לכן החמיר אף בסורי' דומה למ"ש תוס' בעירובין גבי מעשר ירק דהתם באותו מקום יש מעשר דגן דאוריית' אבל בסורי' דליכ' הכא שום מעשר דאוריית' לא וכ"כ רמב"ם פ"ז ממעשר). ובמסכת דמאי פ"ו משנה ה' איתא שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני וכו' אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכו' כתב הרמב"ם בפירושו אלו הדינין שהוא זוכר בכאן אין בהם דבר מענין איסור והיתר אבל הם בדיני ממונות ויתקיים זה הדין שזכר שיהיו שני המינים מן החטים שוין ולא יהי' ביניהם שום חילוף ושנוי אלא מקומותיהם ואז יהי' רשות לאחד מן השותפין וכו' לומר לחברו אחר שיין זה כמו היין ההוא וזה קרוב למקומי ושלך קרוב למקומך קח אתה היין שיש שם ואני אקח זה וכו' עכ"ל. ור"ש כתב אבל בירושלמי מייתי עלה תני ישראל וכותי שקנו שדה בסורי' הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלק ישראל חייב חלק כותי פטור ומסיק עלה ר' יוחנן בשחלקו שדה בקמותיה דאמר זהו חלקו המגיעו אבל חלקו עומרים אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא משמע דמתני' דהכא נמי בכי האי גוונא איירי אע"ג דקתני חטים ויין עכ"ל. וכ"כ ברטנורה בשחלקו שדה בקמותיה וענבי' המחוברים בכרם יש ברירה אבל בחלקו בתלוש אין ברירה. ועיין בתי"ט שה שכתב היכ' שחלקו הענבים ואח"כ עירבו אותם בגת ודרכו כלם ביחד ודאי דכ"ע יש לנו לומר שנתערבו ולא הוברר שמה שיחזיר זה ויקח שכל אחד ואחד יחזור לו לחלקו אותו חלק בעצמו שנתן שדבר זה אין הדעת נותנת עכ"ל:
[יד.] דמאי פ"ו משנה ט' חבר וע"ה שירשו את אביהם עם הארץ יכול הוא לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני וכו' אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים (מבואר הוא שכל אחד מהם יש לו החצי בכל הנמצא בנכסי אביהם וכשיאמר החבר טול אתה חטין ואני שעורין ימצא מוכר לו החבר חצי החטים שירש מאביו בחצי שעורין של ע"ה. ונמצא מוכר דמאי וכבר הקדמתי שאסור למכור דמאי לע"ה. רמב"ם). ורש"י בחגיגה דף כ"ה ע"ב פי' וז"ל. יכול לומר כו' שיודע בהם שהוכשרו ואני אטול חטין במקום פלוני שיודע שלא הוכשרו דכיון דחד מינא הן אמרי' יש ברירה שאלו הן חלקו של זה וכו' ולא החליף חבר לע"ה חלקו שבטמאים אבל בשני מינין א"ל ברירה דכשמת אביהן נפל חלק לזה וכו' בכל המינין ונמצא חצי זה מחליפו לו ועובר בלפני עור עכ"ל. כתבו תוס' רש"י פי' הטעם משום ברירה קשה כיון דסתם משנה אית לי' ברירה תקשי לר' יוחנן דאמר אין ברירה. ומההיא דהלוקח יין ליהא לאקשויי דהתם מפרש דבריו בהדי' אבל ירושה דממיל' היא לא וכו' ומיהו כמה סתמי משניות דמצינו דאין ברירה עכ"ל:
[טו.] קדושין דף י"ו ע"ב אמר רבא דבר תורה נכרי יורש את אביו שנאמר וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן (דמאי פ"ו) גר ונכרי שירשו את אביהם נכרי גר יכול לומר לנכרי טול אתה ע"א ואני מעות טול אתה יין נסך ואני פירו' ואם משבאו לרשות הגר אסור (להחליפם דקא מתהני מאיסורי הנאה) ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי ע"א הוא דקא שקיל (מכי מיית נכרי זכה בחצאין והשתא קא מחליף להו) אלא מדרבנן גזרה שמא יחזור לסורו (משום ממונא). כתבו תוס' בד"ה חליפי ע"א ואין לומר טעמא משום ברירה כלומר השת' הוברר הדבר דזה חלקו דא"כ אפי' באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמ' ודבריהם אינם מובנים דכיון דיש ברירה א"כ הוי לי' חלוקה גמורה דבהאי שעת' דחלקו זכה כל אחד בשלו וכיון שבא לרשותו תו לא שייך ברירה לאח"כ. פני יהושע. ובספר המקנה כתב פירוש דבריהם דמשמע דאפי' אי לא חלקו עדיין אלא שעשה מעשה לאחר מיתת אביהם והכניסו לרשותו שוב אינו יכול לומר טול אתה ע"א). כתב רשב"א ואיכא למידק הא אמרי' חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה והניח פירות מעושרים ושאינם מעושרים יכול חבר לומר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פלוני וכו' ואע"ג דירושה דאורייתא וי"ל דהתם במין אחד ומשום ברירה אבל בשני מינים כי הכא אין ברירה. ואכתי לא ניחא לי דהא איתא בתמורה וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל ט' וכלב את שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרים ואקשינן בגמ' ואמאי אסורי לישקל חד בהדי כלב ונתסר כלומ' משום ברירה ואידך ט' נשתרי ומשני כגון דשוי עשרה כל חד ד' זוזי ופלגא חומש' וכלבא שוה חמשא זוזי אלמא אי לאו הכי ט' אחרינא שרי דאלמא אף בשני מינין יש ברירה ושמא רבא סבר דבשני מינין אין ברירה וההי' מתניתן כפשטה מפרש לה אפילו לא שוה כלבא טפי מד' זוזי דאין ברירה עכ"ל. וריטב"א כתב מסתבר לי דרבא סבר דטעמא דתנא לאו משום ברירה מדקתני ירשו דדוקא ירשו אבל נשתתפו אסור ואי משום יש ברירה אפילו נשתתפו אמאי אסו' דהכי אמרי' הכא תני' נמי הכא בד"א בשירשו אבל כשנשתתפו אסור וכיון דיש ברירה הרי הוברר שזה חלקו המגיע לו ואין מחזירין דכוותי' זה לזה ביובל בשותפין שחלקו קרקע אלא ודאי ש"מ דטעמא משום דאין לו ירושה אלא מדרבנן ואקילו בזה רבנן שיהי' יכול לומר טול אתה ע"א ואוקמוה בהא אדינ' אבל נשתתפו דאית ליה זכיי' גמורה אסו' דחליפי ע"א קא שקיל משום דאין ברירה א"נ יש ברירה ואסו' מדרבנן מפני שרוצה בקיומו (כדאמרי' ע"ז דף ס"ד דרוצה בקיומו אסו') עכ"ל וכ"כ תוס' בע"א דף ס"ד דמברייתא דנשתתפו מוכח שפיר דודאי אין טעם ההיתר מכח ברירה דא"כ אף בנשתתפו היה מותר עכ"ל. (דברי הרשב"א במ"ש דמוכח מהא דתמורה דאפי' בשני מינין יש ברירה אינן מובנין לי הא התם לא מקשי אלא דיברו' טלה אחד מעשרה ויאמר הוברר שזה כנגד הכלב ואין זה דומה להכ' שרצונינו לומ' דהוברר דמגיע לגר המעות ולכושי הע"א ועוד קשה אי אמרי' בתרי מינין ברירה אם כן כל העשרה טלאים יהיו מותרים דאמרי' הוברר שתשעה טלאים וכלב מגיע לחלק של זה ועשרה טלאים מגיע לחלק האחר וא"כ אין אחד מהם מחיר כלב כמו דכתבו תוס' וריטב"א הכא דאי אמרי' ברירה אין זה חליפי ע"א כיון דאמרי' הוברר שאותן מעות הם של גר מתחלה ואפשר לומ' דהתם גבי כלב מיירי שהשותפין קנו את הכלב מדמי עצמן בשותפות ולא מדמי שותפות אבל בטלאים היו שותפים בתחלה א"כ לא נוכל לומ' הוברר שמגיע לשותף הזה הכלב הא לא היה בחד שותפות עם הטלאים אלא שותפות אחרת שנשתתפו בקנית הכלב מה שאין כן הכא. אבל זה דוחק. ואפשר לומ' דתוס' ס"ל כמ"ש הריטב"א בחידושיו לע"א דף ס"ד וז"ל יכול לומ' גר לנכרי טול אתה ע"א וכו' פי' וסבר לה יש ברירה אבל לדידן דקי"ל בדאורייתא אין ברירה אסו' ואפשר דהכא הכל מודים דיש ברירה דאנן סהדי שמתחלת ירושה האי ניחא לי' בע"א והאי ניחא ליה במעות וכמבורר מתחלתו דמי וצ"ע עכ"ל. וא"כ י"ל דהכא אמרי' יש בריר' לכ"ע אפי' בשני מינין משום דהוי כמבורר מתחלתו אבל התם גבי מחיר כלב שלכל אחד מהשותפין יש חלק בכלב ובטלאים ואין סברא לומ' דלהאי ניחא ליה בכלב או לא לכן לא אמרי' בשני מינין ברירה לענין זה דלא להוי מחיר כלב אך פריך התם ונישקול וכו' כלומ' דליברר טלה מן הטלאים ולומ' דזהו נגד הכלב כמו שפירשו תוס' בתמורה ובבכורו'. כן נ"ל להליץ בעד התוס' ואף דלשון תוס' דאמר השתא הוברר הדבר לא משמע הכי אבל דברי הרשב"א צ"ע): [טז.] חולין דף י"ד מתני' השוחט בשבת וביום הכפורים שחיטתן כשרה. גמ'] אמר רב אסורה באכילה ליומא ונסבין חברי' למימ' ר' יהודה היא. הי ר"י אמר ר' אבא ר"י דהכנה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודה אומ' אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. א"ל מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת בהמה בחייה לגדל עומדת אי הכי בהמה לר' יהודה היכא שחטינן בי"ט א"ל עומדת לאכילה ולגדל נשחטה הוברר' דלאכיל' עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת. והא ל"ל לר' יהודה ברירה מדתני איו וכו' אלא ר' יהודה דנרות היא. ובביצה דף ד' מוקי אביי הא דאמרי אחרים משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה תאכל אגב אמה אם אוכלים האם נשחטה הוברר דלאכילה עומדת לא נשחטה אמרי' לגדל עומדת. (עיין בתוס' דמקשה אביי אדאביי):
[יז] פסחים דף פ"ח ב' מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל (רבו ממנו ואע"ג דרגיל בטלה דכיון דלא פריש לי' עלי' סמך) שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון (והשני ישרף). [גמ'] שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והתני' אין נימנין על שני פסחים כאחד (לאכול בשעת אכילה מאחד מהם שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דילמא בשעת שחיטה לא הוי דעתי' עלי' הילכך לא יאכל וזה שהמנה את רבו על שני פסחים ורבו סמך עליו האיך יאכל מן הראשון) מתני' במלך ומלכה (שתלוין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים הלכך אין כאן דין ברירה דתרווייהו ניחא ליה לפיכך יאכל מן הראשון דכיון דליכ' קפיד' יצא בראשון ידי חובתו ואידך בכדי נשחט) והתני' אין נימנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים ובאו ושאלו את המלך אמר להם לכו ושאלו את המלכה (בקיאה וחכמה היתה) אמרה להן לכו ושאלו את רבן גמליאל באו ושאלו את רבן גמליאל אמר להן מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן (שאין מקפידין אם גדי אם טלה) (שיש להם רוב מעדנים) יאכלו מן הראשון אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני (אם הי' אחד ממנו שנשחטה עליו גדי וטלה לא יאכל וכו' דכיון דקפיד לא ידיע בהי ניחא לי') כתבו תוס' פי' בקונט' דבריית' סברה דאין ברירה ולא מצי לשנוי' דמתני' קסבר דיש ברירה דאם כן הוי לי' למתני מאיזה שירצה יאכל. וא"ת ואמאי לא משני דברייתא קתני כשנמנה על שני פסחים כאחד והתם ודאי לא יאכל משניהם אבל מתניתן כשהמנוהו זה אחר זה דדעתו על הראשון. וי"ל דמתני' קאמר ראשון לשחיטה אע"פ שהמנה עליו לבסוף עכ"ל. מכאן קשה על מה שכתב ריטב"א בקידושין (כ"ו) על ההי' דר"ג דאמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. וז"ל ואיכא דקשי' ליה איך לא סיים מקום מעשרות וכו' ואיכא למימ' דכי בעינן סיום מקום ה"מ למאן דל"ל ברירה אבל ר"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעו' מעשר אמרי היברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש עכ"ל. וקשה א"כ למה אמר ר"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון וכו' הא לפי דבריו דר"ג אית לי' ברירה יאכל מאיזה מהן שירצ' כמ"ש הכא וצ"ע. שער המלך פרק ח' מעירובין):
[יח.] נדרים דף מ"ה ע"ב מתני' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר (בחצר של שניהם דכל חד אסור בדריסת הרגל של חברו) ר"א בן יעקב אומ' זה נכנס לתוך שלו וכו'. [גמ'] אמר רבה אמר זעירי מחלוקת שיש בה כדי חלוקה אבל אין בה ד"ה מותר. א"ל רב יוסף הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה ותנן שניהם אסורים בדבר של אותה העיר אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה (ומאן דאסר משום דכבית הכנסת דמי ומאן דשרי הואיל ואי אפשר בחלוקה) אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסו'. אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב"י. ובב"ק דף נ"א גרסי' המדלה מים מן הבור ובא חברו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים כיון שהניחו משתמש פטור ראב"י אומ' משימסור לו דליו (כיסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון את כיסוי הבור) במאי קמפלגי ראב"י סבר יש ברירה האי מדידיה קא ממלא (ולא הוי שני שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשמרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין אבל מסר לו את הדלי נעשה זה שומר שקיבל עליו לכסותו) ורבנן סברי אין ברירה. אמר רבינ' ואזדא לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו וכו' במאי קמפלגי ראב"י סבר יש ברירה (כל היכא דעייל יכול לומר זה חלקי שאני בורר ומהני לי' ברירה) האי דלנפשי' עייל והאי דלנפשי' עייל ורבנן סברי אין ברירה. כתב הר"ן בנדרים ומקשו כיון דפסקינן לקמן כראב"י אם כן יש ברירה ובביצה ל"ח אסיקנ' כר' אושעי' בדאורייתא אין ברירה וכו' ותירץ ר"ת דהלכה כראב"י ולא מטעמי' דאיהו סבר יש ברירה וויתור אסו' במודר הנאה ואנן ס"ל דאין ברירה וויתור מותר הלכך בכל חצר איירי אפי' יש בה דין חלוקה ולפי פירוש זה אם נדרו הנאה בפירוש אפי' מדריסת הרגל. אסורין ליכנס לחצר. ורבינו יצחק אמר דודאי לא נראה לדחות כמה סתמות דויתור אסו' אלא תירץ דקי"ל אפי' בדאוריית' יש ברירה מהא דשמעתין והא דאפסיק הלכת' כר' אושעי' במאי דאמר בדרבנן יש ברירה בלחוד הוא דאיפסק משום דאיהו היא עיקר פלוגתייהו התם. וראי' מדפרכינן בתמורה גבי מחיר כלב ונשקול חד כנגד הכלב וכו' אלמא אפי' בדאורייתא יש בריר' וכו'. ולא מחוור דהא קי"ל כשמואל אחים שחלקו לקוחות כדפסק רב נחמן כוותי' גיטין (מ"ח) וטעמא דשמואל משום דאין ברירה (ועיין תוס' שם בגיטין דף מ"ח) וכי תימא א"כ הדרא קושי' לדוכתי' כ' רבינו משה בהלכותיו דלא דמיא הך ברירה דהכא לדעלמ' דהכא לאו מידי דלא מתברר האידנ' ומתברר למחר הוא דנימא אתברר מלתא למפרע אלא דכהשת' הוא דחצר שאין בה דין חלוקה הוא וכל חד משתמש בכולה וכיון דשותפין נינהו כי האי גוונא הוי תשמישייהו מהשתא אמרי' כמאן דעייל בדנפשי' הוא ולא משתמש בדחברי' שאם תאסו' עליו נמצא מוציא אותו מחצרו ואין אדם אוסר נכסי חברו על בעליהן עכ"ל וכתב הר"ן ואינו נח לי דמאי לישנא דברירה דאמרי' בב"ק הרי אין טעמו של ראב"י משום ברירה כלל אלא מפני שאתה אומ' שמשעה ראשונה קנוי לכל אחד מהם. לפיכך נראה דברים כפשטן דברירה דהכא כברירה דעלמא. אלא משום דהך ברירה עדיפ' פסקינן כוותי'. מיהו הכא נמי אנו צריכין לברירה דאגלי מלת' למפרע. משום דליכא למימ' אהאי חצר כולה דמר וכולה דמר דאי דמר לאו דמר וכו' אלא הכי קאמרי' ששותפין הללו בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה האחד מהם תהא כולה שלו לתשמישו ולפי שמשעה ראשונ' אין אנו יודעין באיזה שעה ישתמש בו כל אחד מהם אנו צריכין לברירה לומ' שעכשיו שאחד מהן משתמש הוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונ' קנה אותה כולה לשעה זו ובודאי יכול אדם להקנותה חדש אחד לראובן וחדש א' לשמעון ובזמן כל אחד ואחד קנין הוא לו לגמרי דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא למאן דאית לי' בריר' דאמרי' דאגלי מלתא דמשעה ראשונ' קנוי לזמנים הללו וכי תימא כיון דבריר' דהכא כבריר' דעלמא היכי פסקינן כראב"י וכו'. משום דהכא עדיפא דהיינו טעמא דאמרי' בעלמא אין ברירה לפי שאין ראוי שיחול דבר על ספק ולפיכך האומר לסופר כתוב גט ולאיזה שארצ' אגרש פסול לפי שיש ספק משעה הראשונ' בעיקר הגט לשם מי חל. וכן נמי גבי בא החכם משום דבשעת קניית העירוב לא הי' מתברר כלל איזה מהן יקנה ולפיכך כיון דבכל חד איכא למימ' שמא לא יקנה כלל אע"פ שלאחר מיכן יתברר הדבר אין בריר' וכן גבי אחים שחלקו כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל נמצא שהוא ספק גמו' משעה ראשונ' וכל כיוצא בזה אין בריר' אבל הכא עיקרו של דבר מתברר משעה ראשונ' ומיעוטו לאחר זמן. לפי שאף משעה ראשונ' אין אנו מסופקין גם כן שמא אפי' ירצה לזכות פלוני לא יזכה בה שהרי משעה ראשונה אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות ושיזכה בו כל שעה הלכך כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מיכן שלא נתבר' מתחלה אינו אלא מיעוט דהיינו הזמן וכו' כל כה"ג יש בריר' דאין המיעוט המסופק ומתברר לאחר זמן מעכב את הרוב שהי' ברור מתחלתו. ורבנן פליגי אפי' בכה"ג אין בריר' ונמצא שאין לכל אחד בחלקו של חברו אלא קנין שעבוד שקונמות מפקיעין אותו עכ"ל הר"ן (ועל פירושו ופירוש הר"ם קשה מאי פריך בביצה דף ל"ט על ר"נ מברירה דהכא על ברירה אחרת וכבר הרגיש הים של שלמה בקושי' זאת. וכתב לפי הס"ד סברת הסוגי' דהתם דלרבנן אפי' גבי שותפין לענין כניסת חצר ובית ג"כ ל"ל בריר' ולפי האמת דמשני ר"נ בטעמא אחרינא א"כ לעולם לא אמרינן בריר' וטעמא דראב"י משום דקנייה היא מעיקרא ואף בבור שרי משום האי טעמא עכ"ל). וסברת רבינו משה כתב הרא"ש בשם הר' שלמה בר אברהם הצפרתי. וז"ל הך בריר' לאו כבריר' דעלמא דנימא לבתר דפלגי איגלי מילתא שזהו חלק הראוי לנפול בגורלו כדאמ' גבי כתב גט לב' נשיו לאיזה שארצה וכו' דאע"ג דלא נתברר מעיקרא לשם מי נכתב דאע"ג כשיגרש בו האחת אמרי' הוברר הדבר למפרע דלשם זו נכתב וכן ב' לוגין וכן אחים שחלקו. והכא לא שייך לומ' לבסוף כשיחלקו דזה חלקו הראוי לו וכן דרך שהרי מותר לילך בכל החצר וכן חברו. אלא הכא היינו טעמא דשרי ראב"י כשאין בה כדי חלוקה וכו' דהוי כאוס' על חברו את שלו והיינו יש בריר' דקאמ' דכל עידן דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו. דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חברו יכול לכופו לחלוק ובריר' זו מעיקר' קנין הוא דהוי כמאן דזכו להיותה קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך כף רגלו וכו' אבל כשיש בו כדי חלוק' אסור כיון דיכול לכופו מהנה לי' הלה במה שאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר וההי' דב"ק דמי להאי שהבור קנוי לו כולו להשתמש בו בשעת תשמישו וכו' עכ"ל. וכן כתב הרשב"א בחדושיו לנדרים:
[יט.] סוטה דף י"ח בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה לשמה בעינן והא איכא או דלמא בעינן נמי מחיקה לשמה ואת"ל בעינן נמי מחיקה לשמה מחקן בב' כוסות וחזר ועירבן מהו מחיקה לשמה בעינן והאיכ' או דלמא האי לאו דידה קשתי' והאי לאו דידה קשתי' ואת"ל הא לאו דידה קשתי' חזר וחלקן מהו יש בריר' או אין ברירה תיקו. כתבו תוס' האי לא דמי לבריר' דמדלה מן הבור פלוגת' דראב"י ורבנן בב"ק (נ"א) דהתם לא הוכר חלקו של אחד מהם לעולם אבל הכא הוכר הכתב ונתערב. וכן בריר' דשני לוגין וכו' נמי לא הוכר המעשר מעולם וכן לכולהו ברירות דמייתי גיטין (כ"ה) אבל דמי לבריר' דמייתי עירובין (ל"ז) שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב וכו' אע"ג דהוכרו מתחלה דמי כל אחת. לא אמרי' זו מתכפרת במה שניקח מדמי חברתה או שתי קינין של אחת יקריב כולן לעולה ושל חברתה לחטאת א"נ איפכא דאמרי' בריר' ואע"ג דדחי לה התם כשהתנו מיהו חזינן דקא מייתי לה אשאר ברירות אלמ' ליכ' לאפלוגי בין בריר' שהוכרה מתחלה לשאר ברירות. וכן ביומא (ל"ה) מייתי ההיא דשופרות ופרי' ונברו' ומסיק ר' יהודה ל"ל בריר' מדאיו אלמא דמדמי בריר' דאם בא החכם אע"ג דליכ' היכר' מעיקרא לבריר' דארבע' זוזי דהוכר מעיקרא. אם כן רבא מאי קמבעי' ליה דלא פשיט מהני. ומהא דתנן מעילה (כ"א) פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמ' פרוט' בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונ' מעל דברי ר"ע וכו' אלמ' לר"ע אית לי' בריר' כהאי גוונא דאמר בפרוט' ראשונ' הוברר הדבר שפרוטה ראשונ' שעלתה בידו היא הית' של הקדש. מיהו לא אתברר התם במאי פליגי וכו' (ותוס' במעילה כתב דטעמ' דר"ע הוא משום דמחייב אשם מעילות על הספק ומהא נמי ליכא למפשט דמייתי בכורות (כ"ב) סאה תרומ' טמא' שנפלה למאה חולין ר"א אומ' תירום ותרקוב שאני אומ' סאה שנפלה היא סאה שעלתה דהתם מקלינן מדרבנן דמדאוריית' חד בתרי בטיל. ועוד תימא אי אית לן כה"ג בריר' אם כן כל תערובות שבעולם יחזו' ויחלקו משום בריר' וכו' ונרא' דהכא קמבעי' לי' מי אמרי' לא קפיד קרא אלא אמחיקה מן המגיל' שתהא נכרת לתוך המים שלה אבל לתוך כוס אחד איכא למיח' כל חדא שתי' וכו' לאו מחיקה ניכרת חזר וחלקן הרי מים של כל אחת ניכרין מי אמרינן בריר' הרי הובררו מימיה או דלמא אין ברירה כלומ' ברירת מים בשעת מחיקה בעינן אבל תערובות דיו של כתב מגילה לא קפדינן שהרי בשעת מחיקה בטל הכתב ולא תליא מלתא אלא במחיקה לתוך מים המבוררין לצרכה וקא מבעי' לי' אי מיא לא בדקה לה משום דלא נמחקו כהלכתה אי משום דטהורה היא עכ"ל. ועיין נדרים דף ע"ד גבי שומרת יבם בין ליבם א' בין לב' יבמין דר"א סבר יפר ואמרי' התם אמאי יפר הא אין בריר' וכו' אין זה כשאר ברירה דש"ס. ועיין רשב"א שם בחדושיו שכתב על מתניתן דשם (שומרת יבם בין ליבם א' בין לשני יבמין ר' אליעזר אומ' יפר ר' יהושע אומ' לאחד אבל לא לשנים ר"ע אומ' לא לאחד ולא לשנים) ור' יהושע סבר יש זיקה כלומ' וזיקה ככנוסה דאי לא הא אית לי' לר' יהושע דאין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו. ומיהו אין בריר' כלומ' כיון שהן שני יבמין אין לברר עדיין מי מהם יכנוס ואין זה כשאר יש בריר' ואין בריר' דעלמ' דהיא גילוי בריר' למפרע וא"ת יפרו שניהם וי"ל דאישה יפירנה אמר רחמנא כלומ' שיפר אישה ידוע לברי בשעת ההפרה וליכא דאפילו יפרו שניהם אין לברר עכשיו מי מהם אישה עכ"ל. ביבמות דף כ"ט ע"ב כתב נמי כזה ומסיים שם ורחמנא אמר אישה יפרנו שיהא ודאי בשעת ההפרה שתדו' על דעתו והוא ידע שלאשתו הוא מפר כענין מה שאמרו נדרה אשתו וסבר שבתו נדרה שאינו מופר רמב"ן נ"י עכ"ל (ועיין פסחים דף פ"ז דרצה הש"ס להוכיח דסתם משנה ס"ל התם גבי שחיטת פסח דיש בריר' ודחי לה): [כ.] כתב רמב"ן בחידושיו פרק כל הגט וז"ל וקשה לן הא מלתא דקי"ל בדאורייתא אין בריר' ובגט שכיב מרע קי"ל דכי מיית הוי גיטא ולפי סוגי' דהכא משמע דגט ש"מ דמאן דל"ל ברירה לא הוי גט ועוד תקשי שמואל אדשמואל דל"ל ברירה ואמ' דגט ש"מ מהני ועוד קשה דקי"ל הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת דהכי תנן במסכת קדושין וכתבוה הגאונים וקי"ל אין ברירה והכא תלה ליה בברירה ועדיין אני אומ' דשאני ע"מ שירצה שכיון שדב' מסו' ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה אלא לדברי האומ' יש ברירה והכי משמע בעירובין וכי קי"ל כסתם מתניתין דקתני ע"מ שירצה אבל רצה האב מקודשת אליביה דרב יוסף היא דקי"ל דאמ' ע"מ שלא ימחה אבא הוא ולא צריך ברירה וזה הכלל שאני אומ' בברירה כל דבר שתנאו במעש' אחרים הרי זה קיים כגון גט של ש"מ לדברי האומ' מגורשת למפרע וה"ה בכותב גט לאשתו אם תצא בפתח תחל' בחברותיה ואם לאו לא יהא גט שאם נתקיים התנאי ה"ז גט למה זה דומה לאומ' לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים שאם ירדו ודאי מקודשת כמו שאומ' בירושלמי בקדושין אבל אין אדם מתנה על שני דברים כגון לאיזה שתצא בפתח תחלה וכגון שני לוגין שאני עתיד להפריש שהרי אפש' שתתחלף המעשה ואין דעתו נבררת משעה ראשונ' לדבר זה וכן הדין במתנה אם בא החכם וכו' אין המעשה מתקיים בהם אלא לדברי האומ' יש בריר' אבל האומ' אם בא חכם למזרח יהא עירובי למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קנה לדברי הכל והוא שיתנה במעש' אבל התולה בשל עצמו או בשל אחרים (כלומ' ברצון עצמו או ברצון אחרים כההיא דע"מ שירצה אבא) שלא התנה בשני דברים אלא בדבר אחד אין אומרים כשרצ' עכשיו הוברר הדב' וחל משעה ראשונ' אלא לדברי האומ' יש ברירה והיינו דמייתי בשמעתין ע"מ שירצ' אבא וכדפרישית וכדתניא בעירובין רציתי אלך וכו' דמ"ס יש בריר' ומ"ס אין ברירה וכו' ובירושלמי גרסי' על מתנית' דתנן איזה שארצה אגרש פסול ומקשה מכיון שנתנו לה יעשה כמי שהי' כרות משעה ראשונה ומתרץ ר' חנינא אמר רבי היא אמר ר' יוחנן ותני כן כל התנאים פסולים בגט דברי רבי וחכ"א את שהוא פסול בפה (דהיינו חוץ מפלוני) פוסל בכתב ושאינו פוסל בפה (דהיינו ע"מ שתתני לי מאתים זוז) אינו פוסל בכתב אמר ר' יודן מה פליגין בשביטל תנאים אבל אם לא ביטל תנאים אפי' ר' מודה הדא אמרת כל התנאים דתנינן בגיטין דלא כרבי אמר ר' חנינא תמן כותב ע"מ כך וכך ע"כ ירושלמי. פי' מתני' רבי היא דל"ל בריר' דקאמ' דכל התנאים פוסלין בכתיבת הגט שאם כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שתתני לי ר' זוז אע"פ שנתנה אינו גט שלא נכתב לשם כריתות גמו' משעה ראשונ' ואין אומרים כשנתקיים התנאי נתברר שנעש' כרות משעה ראשונ' ואמ' ר' יודן כשנחלקו רבי וחכמים בכתב דאלמא הכל מודים בבע"פ שאינו פוסל בשחזר הבעל עצמו אח"כ ובטל התנאי שכיון שבשעת הכתיבה לא אמר ואח"כ חזר הוא עצמו ובטל אגלי מלתא דלאו דעתי' בתנאי' ומשעה ראשונ' גמר לגרש ועל דעת כריתות גמו' כתב אבל אם לא ביטל תנאים אפי' רבי מודה שכל הפוסל על פה פוסל בכתב לפי שלדעתו כל התנאים פוסלין בין ע"פ בין בכתב שמשעת ראשון ע"ד תנאי כתב ולא אמרי' כשנתקיים תחול למפרע דל"ל בריר' ולפיכך אמרה הדא אמרה כל תנאים ששנינו בגיטין דלא כרבי ור' חנינא פליג ואמר בין בטל בין לא בטל לא פסול ר' בע"פ שכשם שאין אנו אומרי' בריר' לקולא כך אין אנו אומרים הוברר הדב' שע"מ כן נכתב הגט משעה ראשונ' אלא ע"ד כריתות נכתב ועל דעת כריתו' נתן אלא שאומ' על תנאי כתבתי כל זה לפי שיש ללמוד ממנו שכל תנאי שבכתיבת תורף הגט אע"פ שנתקיים אין אותו הגט כשר אלא למ"ד יש בריר' וקרובים דברים הללו לדברי רש"י ואעפ"כ דברים קשים הם. ולבסוף כתב והדברים מכריחים לומ' דרב משרשי' ורבינא סברי דטעמי' דר' יהוד' בגט ש"מ ודר"ש בקדושין משום בריר' הוא אבל הסוגיא בעירובין ובבא קמא ויומא סוברת דאפי' למאן דל"ל ברירה הוי גיטא אע"ג דאמ' מעת שאני בעולם דכמאן דאמ' מעכשיו דמי וכן בקדושין דר' שמעון קסברי הני סוגיות דהיינו טעמא דע"מ שלא ימחה אבא ולא צריך ברירה ואנן השתא בגט ש"מ כיון דחזינן כולהו סוגיא דמכשרי ש"מ דכשר והטעם צ"ע בדיקה בדברי גאונים ז"ל עכ"ל. וכ"כ הר"ן בפ' כל הגט משמו בקצרה דלא שייך ברירה אלא במתנה על ב' דברים ובעל מנת שירצה אבא אף שאינו מתנה כ"א על דבר אחד היינו טעמא לפי שהוא דבר המסו' ללב וכו' דלא אמרי' הוברר הדבר שרצה משעה ראשונ' וכי קי"ל כסתם משנה ע"מ שירצ' אבא אליבי' דרב יוסף הוא דקי"ל הכי ע"ש:
[כא.] בב"ב דף ק"ז אתמר אחים שחלקו ובא בעל חוב דאבוהון) ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקות (אותה חלוק' בטל וחוזרין וחולקין בשוה מן הנשאר) שמואל אמר ויתר (דפסיד ואינו חוזר על אחיו כלל) ורב אסי אמר נוטל רביעי בקרקע ורביעי במעות רב אמר בטלה קסבר אחים שחלקו יורשים הן (תורת יורשין יש עליהן לפרוע בין כולן חובת אביהן דמשום חלוקה לא אסתלק מקרקעי דידהו מבעל חוב דאבוהון דס"ל לרב יש ברירה הוברר הדבר שזכה כל א' בחלק הראוי לו ונמצא דלא לקחו זה מזה כלום וה"ה לענין חזר' ביובל לרב אין מחזירין) ושמואל סבר אחים שחלקו לקוחות הוי (דאין בריר' ונמצא שכל אחד נטל חלק אחיו) וכלוקח שלא באחריות דמי. רב אסי מספקא לי' אי יורשים הוי אי לקוחות הוי וכו' אמר ר"פ הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקות. וכ' הרא"ש פי' הרשב"מ מהכא שמעינן דאחים שחלקו כיורשים הוי ולא כלקוחות וכן היה ר"ת רגיל לפסוק דיש בריר' מדפסקינן הכא הל' כרב ועוד ראי' מנדרים (מ"ה) דפסקי' כר' אליעזר בן יעקב וכו' ושוב חזר בו ר"ת ופסק דבדאורייתא אין בריר' מההיא דביצ' דמשמע דפסק לגמרי כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ועוד ראי' מדאמר רבא אמר ר"נ (קדושין מ"ב) האחים לקוחות הן וקי"ל דהלכת' כר"נ בדינא והא דפסקי' הכא דבטלה מחלוקות לאו משום דיורשין הוי אלא משום דלהך מלתא כיורשים הוי וימשוי' להו כלקוחות באחריות שאם יטרפו ממנו שיחזיר ויחלוק וכו' עכ"ל. ובפ' כל הגט כתב הרא"ש אין בריר' ואין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ע"ש. והג"א בעירובין דף ל"ז כ' קי"ל יש בריר' בין בדאורייתא בין בדרבנן [והיינו שיטת ר"י]. ומרדכי סוף ביצה בשם ר"ח כתב דפסקי' כר' יוחנן אפי' בדרבנן אין בריר' (וזה תימא איך פסק היפך פסק הגמ' בביצ' ע' שער המלך). ע' תוס' גיטין דף מ"ח ד"ה אי לאו. וע' תוס' ע"א דף ס"ג ד"ה כגון שכתבו אין שם אתנן זונה חל אפי' למאן דאית לי' ברירה אלא על הטלה המבורר בשעת ביאה:
[כב] כ' הר"ן בריש פרק כל הגט בהלכות והלכת' כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון נ"ל דאחרון לאו פוסל לכהונ' בלחוד הוא אלא אם בא אחר וקדש' חוששין לקדושין דכיון דקי"ל דבדרבנן יש בריר' משמע דמאי דאמרי' דבדאוריית' אין ברירה היינו משום דלחומר' אין בריר' אבל לקולא ודאי דלא אמרי' אין בריר' לפיכך אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצ' אגרש וגירש ה"ז ספק גירושין וכן פסק הרמב"ם עכ"ל. כתב שער המלך בפ"ג הל' ד' מגירושין הא דקיי"ל אין ברירה בדאוריית' היינו משום ספק דמציאות גבי גט שמא זו לא היתה ראוי' לצאת מעיקרא או שמא הית' ראויה וגבי אחים שחלקו שמא חלק זה הי' ראוי ליפול לו או לא אבל לא הוי ספקא דדינ' אי קי"ל הלכה כמ"ד יש ברירה או כמ"ד אין ברירה. וים של שלמה בב"ק פליג אר"ן וכתב בדאורייתא ל"ש לקולא ול"ש לחומר' לא אמרי' ברירה וע"פ דברי הר"ן הללו מיושב קושיית ב"י א"ח סי' תקי"ח על מה שכ' רמב"ם פ"ב מהלכות י"ט העומד על המוקצה מעי"ט צריך שירשום ויאמ' מכאן ועד כאן אני נוטל וכו' והיינו כחכמים דרבי אליעזר ביצה ל"ד ב' והיינו טעמא משום דאין בריר' כמו שכתב רש"י שם ורבינו פסק דבדרבנן יש בריר' וא"כ למה פסק כאן כחכמים והצריכו עיון וכן ק' על הברטנורא דמפ' התם בביצה כרש"י ואעפ"כ כ' דהל' כחכמים. אולם כפי דברי הר"ן צדקו דברי רבינו וברטנורא דהא כתב דבדאוריית' אין ברירה לחומרא משום דהוי ס' ומש"ה בדרבנן אזלי' לקולא דספק דרבנן לקולא אמנם גבי מוקצ' כיון דקי"ל דבמוקצה אזלי' בספקו להחמי' כשל תורה א"כ הדר דינא למאי דקי"ל בעלמא דבדאוריית' אין ברירה לחומרא וה"נ אזלי' בספקו להחמי' כספיקא דאוריית' משא"כ בעירוב הקילו בספקו כמו שכתבו תו' עירובין מ"ה ע"ב ד"ה ואבע"א מש"ה מסיק התם בביצה גבי חבית דבדרבנן יש ברירה ע"ש שהאריך. [ע' רש"י ע"א דף מ"ז ע"ב על מתני' אבניו ועציו ועפרו]: [כג.] כ' הר"ן בהלכות פ' ראשון דגיטין וז"ל ונמצא עכשיו לפי דרך זה דבמעמד שלשתן (כלו' אם אמר אדם לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלו' במעמד שלשתן) אינו יכול למחול וכן נמי אי כ' בשטרא אישתעבדנ' לך ולכל מאן דאתי מחמתך והקנהו מלוה שוב אינו יכול למחול אבל הרמב"ן ז"ל סוב' דבמעמד שלשתן וכן אי כתב בשטרא אישתעבדנ' וכו' מצי מחיל ונותן טעם לדבריו משום דאפי' כתב לי' הכי לא מהני לאשתעבודי לי' מדאורייתא דאין ברירה ולמאי דכתיבנ' לא קשיא דכי אמרי' אין בריר' ה"מ במילת' דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה הלכך לא שייכ' הכא בריר' כלל עכ"ל. ועיין באספ"ז ב"מ דף כ"א ע"ב שכ' בשם הראב"ד וז"ל הך פלוגת' דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת אי הוי יאוש או לא קשיא לי דשייכ' ליש ברירה ואין ברירה וליפלגו בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה עכ"ל (ע' בכלל יאוש) ע' נמוקי יוסף פ' גט פשוט שכ' נמי כר"ן:
[השמטה] כ' המרדכי גיטין סי' תל"א כל הראיות שהביא ר"ת לפסוק דאין בריר' היינו בדבר שאין עומד להתברר אבל בדבר העומד להתברר מוד' ר"ת דיש בריר'. כתב ב"י אה"ע סי' קמ"א בשם הרשב"א בתשו' וז"ל. אם עשתה שליח וחזר' ועשת' שליח ואפי' עשר' זה אחר זה או שעשת' עשרה בבת אחת כל שהגיע הגט ליד אחד מהם מגורשת דלא שייך בכי הא בריר' אבל אפשר שאם אמרה כל מי מכה שירצה הבעל לתנו לו יהא שלוחי לקבל' שנא' בזה אין בריר' כענין לאיז' שארצה אגרש בו דאין בריר' עכ"ל. כ' מהרימ"ט בחלק ח"מ סי' כ"ג הא דתניא בפ' גט פשוט המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה וכו' דזכה אע"פ שלא הי' מבורר. ועוד הא דאמרי' בסנהדרין גבי דוד שקדש את מיכל בממון שנדר אביה לתת למי שיכה את גלית והאיך שייך לקדש במלו' זו כיון שלא הי' מבורר דוד באות' שעה ולא זכה בממון וי"ל דע"כ ההיא דגט פשוט ומילתי' דדוד טעמא אחרינ' איכא דאל"כ היכי זכו בלא שום קנין אלא נראה דהתם מדין שליחות דקני וכל מילי דשליחות לא בעו קנין דמשעש' שליחות מתחייב בלא קנין בשע' שמקיים את דבריו הלכך אימתי קני להו להני זוזי בשע' שעוש' שליחותי' באותה שעה מבורר הוא ואין אנו חוששין למה שלא הי' מבורר בשעה שנדר לו שעדיין לא הי' לו שום זכיי' באות' שעה כלל עכ"ל (ע"כ השמטה): [פסק]: