כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ב (כלל לב) ברי ושמא
[א.] כתובות דף י"ב ע"ב מתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות ר"ג ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס עד שתביא ראי' לדבריה. [גמ'] אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהוד' ורב הונא אמרי חייב רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור ר"ה ור"י וכו' ברי ושמא ברי עדיף (וחייב לשלם) ר"נ ור"י אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מרי' (ופטור מלשלם ומ"מ משביעין לי' שבועת היסת שאינו יודע שהוא חייב) א"ל אביי לרב יוסף הא דר"ה ורב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וא"ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה שיננא אמרת לן משמי' דשמואל הלכה כר"ג אף בראשונה (גבי תביעת כתובה) מאי אף בראשונ' אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' אמר ר"ג ברי עדיף לימא רב יהודה ור"ה דאמרי כר"ג ור"נ ור"י דאמרי כר' יהושע אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפי' לר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג החם אלא היכא דאיכא מגו. אבל הכא מאי מגו איכא (גבי האי תובע מאי מגו איכא דליהמני' הלכך אוקי ממונא וכו') אי נמי ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרי' אוקמה אחזקה (מספק' לן אשעת אירוסין אי בתולה היתה ונשתעבד לה מאתים אי בעולה היתה העמד אשה על חזקתה ובתולה נוצרה והך השת' היא דאתנס אחר אירוסין) אבל הכא מאי חזקה אית לי' להאי (תובע הלכך זיל בתר חזקה דממונא) ה"נ מסתברא כדקא משנינן דר"נ דאמר כר"ג דאל"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"נ בדיני ובהא אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ג אלא לאו ש"מ כדמשנינן ש"מ. (עיין ברי"ף שלא הביא כ"א האי שנוי' דחזקה ורמב"ם כתב סתם) כתבו תוס' לכאורה דל"ל לר"ה ורב יהוד' הא דר' אבא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. דטעמי' דדריש שבועת ה' בין שניהם ולא בין היורשין כגון אמר מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואבוה כה"ג מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב אין כאן שבועה. ותימא דבבתרא (קל"ה) תנן זה אחי אינו נאמן (להורישו עם אחיו) ויטול עמו בחלקו. ואמרי' בגמ' דקא אמרי (שאר אחין) אין אנו יודעין. אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וכו' אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי וכו' א"כ משמע דאביי אית לי' באיני יודע דחייב ובבתרא ל"ג) משמע דאביי אית לי' דרבי אבא. וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למדרש שבועת ה' וכו' ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד א' מעיד שא' חייב לחברו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לשבע משלם. (ולשיטת רבינו אפרים בטוען ע"פ עד צריך טענת ברי אבל בשמא ע"פ עד אינו מחייב שבועה הקושיא במקומה עומדת. וע' תוס' שבועות דף מ"ו ע"ב ד"ה אי אמרת) והא דקאמר רב יהודה (ב"ק מ"ו) על הא דאמר שמואל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה בא לרבות אפי' ניזק אמר ברי ומזיק שמא. י"ל דהתם ברי גרוע ושמא טוב לפי שהמזיק לא הי' שם טוען זה ברי ושמא דהמזיק טוב דלא הו"ל לידע אבל מנה לי בידך הברי טוב ושמא גרוע דהו"ל לידע אם חייב או לא. ותוס' ב"ק דף ל"ה ע"ב כתבו נמי דהתם כרי טוב שלא יהי' לו פנים לשקר כיון שחברו יכול לידע בשקרו והשמא אינו טוב שאין זוכר אם חייב או לא. אבל הכא גבי ניזק ברי שלו גרוע שידע בחברו שאין יכול להכחישו ולכך טוען ברי. והאי נמי דקאמר שמא לפי שלא ראה המעש' וכו') אבל ק' הא נמי משארסתני ברי גרוע ושמא טוב והאיך בעי למימר הא דרב יהודה דשמואל הוא. וי"ל דהמ"ל ולטעמיך:
[ב.] בב"ב דף קל"ה מתני' זה אחי אינו נאמן (להורישו עם אחיו) ויטול עמו בחלקו וכו'. [גמ'] ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחנא הוא וכו' אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו הא אמרו לאו אחנא הוא לא צריכי דקא אמרו אין אנו יודעין (והלכך לא שקיל מינייהו מידי דאמרי לי' אייתי ראי' וכשמת הן יורשין אותו מכח אחיהן החי שמודה להן שאותו ספק אחיהן היה) אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. אביי אמר לעולם חייב (דברי ושמא ברי עדיף) ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי (דהספק עצמו אינו יודע ואינו יכול לטעון טענת ודאי וכו' אבל האח טוען בשביל הספק מנה לאחי בידכם הלכך אמרי לי' לאו בעל דברים דידי את). כתבו תוס' הכל כמו שכתבו בכתובות לעיל] דאביי דהכא לא משוה חילוק בין ברי חשוב דמלוה לברי גרוע דהא קאמר הכא לעולם חייב ושאני הכא וכו' משמע דאם הוא עצמו אומר אחיך אני והוא אומר איני יודע יטול בחלקו אע"ג דהוי ברי גרוע דהם אינם יודעין אם יש להם אח במדינת הים או לא. והשתא ניחא הא דכתובות אע"ג דהוי התם (גבי משארסתני) ברי גרוע דהתם אליבי' דאביי קאי ואומר דשמואל היא. וכן בבית והעליי' מקש' אליבי' דאביי ע"ש. וזה כלל גדול בדין דריש פרק הפרה לא מוקי אביי לאתוי' אפי' ניזק ברי ומזיק שמא אלא לכי הא דאתמר המוכר שור לחברו וכו' דאזלינן בתר חזק' דממון אפי' נגד רובא עכ"ל. ותוס' במציעא דף צ"ז ע"ב כתבו דגבי אחין נמי ירא שמא היום או מחר ישאלו וידעו ששיקר וכן בבית והעליי' הוי ברי טוב שרגילות להכיר אבנים אפי' אין בהם, סימן מ"ש. (מכאן מוכח דהכל הולך אחר הברי אם הוא טוב דהא הכא השמא של אחים הוי טוב דלא הוי להו לידע אם יש להם אח במדינת הים. אמנם מאספ"ז משמע דהכא הוי נמי שמא גרוע שאי אפשר שלא שמעו):
[ג.] כתובו' דף י"ד רמי לי' אביי לרבא ומי אמר ר' יהושע אינה נאמנת (גבי הא דאמר' לכשר נבעלתי אלמא לא מוקמינן אחזקה) ורמינהו העיד ר' יהושע ור"י בן בתירא על אלמנת עיסה שכשר' לכהונה א"ל הכי השתא התם אשה נשאת בודקת ונשאת הכא אשה מזנה בודקת ומזנה (בתמיה) אמר רבא דר"י אדר"י קשי' דר"ג אדר"ג לא קשי' והא קתני סיפא א"ל ר"ג קבלנו עדותכם אבל מה נעש' שהרי גזר ר"י בן זכאי שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים שומעין לכם לרחק אבל לא לקרב. אלא אמר רבא דר"ג אדר"ג לא קשי' התם ברי הכא שמא דר"י אדר"י נמי לא קשי' התם חד ספק' הכא תרי ספקא הלכך לר"ג אלים לי' ברי דאפי' בחד ספק' נמי מכשיר וקיל לי' שמא דאפי' בספק ספיק' נמי פוסל. לר"י אלים לי' חד ספיקא דאפי' בברי נמי פוסל וקיל לי' ספק ספיקא דאפי' בשמא נמי מכשיר. (עיין לקמן דף ל"ו תוס' ד"ה החרשת. ודף ע"ו תוס' ד"ה רישא. ועיין לקמן דף ט"ו דאמרי' נמי דלא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא):
[ד.] בב"ק דף קי"ח מתני' האומר לחברו גזלתני הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך וכו' חייב לשלם. אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני כו' פטור מלשלם. גמ'] מקשה על מ"ד ברי ושמא ברי עדיף מסיפ' איני יודע אם הלויתני פטור היכי דמי אילימ' דלא קא תבע לי' רישא נמי דלא קא תבע אמאי חייב אלא דקא תבע לי' [ובהא כ"ע מודים דברי עדיף משום דאמר איני יודע אם החזרתי] וקתני סיפא פטור מלשלם [וקשי' לר"ה ור"י] לא לעולם דלא קתבע לי' ורישא בבא לצאת ידי שמים (וכיון דמודה דודאי גזלי' לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה אבל סיפא הואיל ולא גזלן ידע ולא נגזל ידע ליכא שום טענתא לא צריך למיפק ידי שמים). אתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים אתמר נמי וכו' דהיכי דבא לצאת ידי שמים אפי' מאן דפטר לי' מדיני אדם מודה דחייב היכי דאיכ' קצת טענת ברי הלכך רב הונא דאוקמי רישא בדלא תבע הואיל ואיכא קצת ברי דהא גזלן ידע דגזלי' מעיקרא חייב בבא לצאת ידי שמים). כתב הרא"ש כללא דמלתא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לכ"ע חייב לשלם תדע דפריך גמ' מסיפא דמתני' לרב הונא ומוקי מתני' בדתבע והיינו כעין פלוגתייהו וסיפ' פטור ר"נ ורישא דאמר א"י אם החזרתי חייב. א"י אם הלויתני פטור מלשלם דקי"ל כר"ג ור"י וחייב לישבע ואם בא לצאת י"ש חייב ואם בלא תביעה אמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי נר' דחייב לצאת י"ש אף לר"ג ור"י אבל אם אמר א"י אם גזלתיך פטור אף לצאת י"ש עכ"ל:
[ה.] בב"מ דף ל"ז מתני' השואל את הפרה שאלה חצי יום ושכר' חצי יום וכו' שכר אחת ושאל אחת המשאיל אומר שאול' מתה וכו' והלה אומר איני יודע חייב [לשלם דברי עדיף]. [גמ'] שמעת מיני' מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב תיובת' דר"נ וכו' ומשני כגון שיש עסק שבוע' ביניהם (שנתחייב לו שבוע' בטענתו והוא אינו יכול לישבע דהא א"י קאמר) כדא"ר דא"ר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר א"י מתוך שאיל"מ. כתבו תוס' וא"ת והא מוקי מתני' כסומכוס דלא אזל בתר חזקה ואית לי' ממון המוטל בספק חולקין ולהכי לדידי' כי איכא ברי ושמא הוי ברי עדיף אפי' להוציא ורב נחמן כרבנן דאית להו המע"ה. אי נמי ר' נחמן א"ש כסומכוס דמוד' היכא דליכ' דררא דממונ' המע"ה. וי"ל דלסומכוס דאית לי' חולקין הוי כאלו תרווייהו מוחזקין בו וכיון דלדידי' אהני ברי נגד שמא וחייב הכל ה"נ הוי לן למימר לרבנן דאהני נמי ברי נגד שמא לכל הפחות לומר שיחלוקו עכ"ל. עוד כתבו ולרב ושמואל דפטרי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. מודה במקצת אמאי חייב יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי אמר איני יודע וי"ל דאין אדם טוען ברצון איני יודע (כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא טוען א"י כ"כ תוס' לעיל). כ' נמוקי יוסף וא"ת מאי פריך ארב נחמן הא מתני' הוי כא"י אם החזרתי וי"ל מסיפא פריך דשכר אחת ושאל אחת ומתה אחת מהן ואינו יודע איזה נמצא שא"י אם נעש' שואל עליה אם לאו א"נ מרישא שאלה חצי יום סתמא קתני ולא מוכרחת מלתא למימר שיהא חצי ראשון מן היום בשאלה וכו' וכיון שאינו יודע שמתה בזמן השאל' אינו מודה בשאל' כלל וכו' והאי גוונא דוקא אצטריך לפום הרמב"ם דפסק כההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה חייבין לשלם מנכסי אביהן מפני שנכסיו נתחייבו משעת משיכ' באונסין. אבל לפי' רמב"ן דפסק כרב פפא דנכסי אבוהון לא נתחייבו שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסין וכו' מקשה תלמודא אפי' אם חצי יום הראשון בשאלה וכו' כיון דאין חיוב אונסין משעת משיכ' אלא משע' שנאנסו והוא אינו יודע מתי נאנסו הוי כאיני יודע אם נתחייבתי ופטור ושפיר פריך. ורשב"א כ' שפסק רמב"ן עיקר עכ"ל. ואספ"ז בשם הריטב"א כ' דאפי' למ"ד התם דשואל מחייב משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאית' ברשותי' דמריה איתא וליכ' על השואל שום חיוב אלא לומר דכי נגנבה או נאנס' ואית חיוב עליה משתעבד נכסי למפרע משעת משיכה ונפקא מיני' למי שמכר נכסיו בנתים או לענין דהניח להן אביהן וכו' כדאית' בהגוזל. מ"מ כל שאומר א"י אם שאולה או שכורה מתה הרי הוא כאומר א"י אם נתחייבתי ונשתעבדו לך נכסי או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו לך נכסי כלל וזה ברור עכ"ל. (וגם תוס' כתבו דהכא הוי כאיני יודע אם השאלתני). ועיין ב"מ דף קי"ו דפריך הש"ס נמי ממתני' דהבית והעליי' של ב' שנפלו על ר"נ ומשני כגון שיש עסק שבועה וכו' וכתבו שם תוס' דאע"ג דטעמ' דר"נ דאוקי ממונא בחזקת מרי' והכא אוקימנ' דקיימי בר"ה וכו' מ"מ בהכי חשיב מוחזק שאנו יודעין שהחצר שלו ולכן פריך שפיר:
[ו.] בב"ק דף ק"ג ע"ב תניא גזל אחד מחמשה וא"י איזה מהן גזל וכל אחד אומר אותי גזל מניח גזלה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד וכו'. כתבו תוס' אפי' מ"ד ברי ושמא ברי עדיף ומפקינין ממונא מצי סבר כר"ע דא"צ לשלם לכל אחד דהא לדידי' נמי ברי שארבעה משקרין הלכך ברי דידי' לא חשיב לגבי שמא דידי' לאפוקי ממונ' ואפי' ר"נ ור"י דאמרי פטור וכו' מצי סברי הכא אפי' כר"ע שישלם לכל א' דהכא מיהא מנה מודה דאית לי' לשלומי אבל התם לא מוד' מידי עכ"ל. (ועיין ב"מ דף ל"ז). וביבמות דף קי"ח ע"ב נמי אית' האי פלוגת' דר"ט ור"ע. ואמרי' התם דר"ש בן אלעזר אמר לא נחלקו ר"ע ור"ע על שקידש א' מחמש נשים ואין יודע איז' קידש שמניח כתובה ביניהם ומסתלק על מה נחלקו על שבעל אחת מחמש וכו' (דגינה אותה בביא' צריך להוציא עצמו מידי עביר') לא נחלקו ר"ע ור"ט על שלקח מקח מחמש' ואינו יודע ממי לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק לא נחלקו אלא בגזל וכו' (הואיל ואיסורא עביד קניס לי' ר"ע) מדקאמר רשב"א בקידש ולקח לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי וכו'. וכתב באספ"ז ב"מ דף ל"ז ולענין פסק הלכה ופלוגת' דר"ט ור"ע הלכ' כר"ע מחברו ופלוגת' דת"ק ור"ש בן אלעזר אליבי' דר"ע פסק הרי"ף כרשב"א דאסיקנ' טעמ' דת"ק דרשב"א דס"ל אליב' דר"ע דמדינא ברי ושמא ברי עדיף מש"ה מחייב אפי' בלקח. לא קי"ל כוותי' דהא קי"ל כר"נ אלא ע"כ כרשב"א קי"ל דאמר דלא מחייב בברי ושמא אלא היכא דאיכ' למקנסי' כגון בגזל או בבעל אחת וכו' (דעבד איסור' דרבנן דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה. כן איתא ביבמות) אבל בלקח לא. אך בשם הרמב"ם כ' דאיכ' למימר דרב נחמן אמר לך אנא דאמרי אפי' לת"ק אליב' דר"ע משום דס"ל אפי' בלקח קניס דה"ל למידק ובהא פליגי דרשב"א לא קניס בלקח עכ"ל. ועוד כתב באספ"ז נמצא פסקן של דברים בשמא ושמא וברי ושמא בדיני שמים ובדיני אדם דכל היכא שיש לחוש שמא הוא מעכב ממון חברו בידו והלה תובעו בברי אע"ג דלא הו"ל למידק חייב וזו שאמרו פ' הגוזל מנה לי וכו' והלה אומר א"י חייב בבא לצאת ידי שמים אבל היכא שאין הלה תובעו אע"פ שהוא מסופק שמא נשאר ממון אחרים בידו כיון דלא הו"ל למידק פטור אפי' בדיני שמים וזו ששנינו שם איני יודע אם הפקדת אצלי פטור ואוקימנ' בבא לצאת י"ש. ומיהו ה"מ היכא שמסופק בעיקר חיובו אבל היכא שיודע שנתחייב ואינו יודע אם נפטר מחיובו אפי' לא תבעו חייב לצי"ש והיינו רישא דהתם. אבל היכא שאין לחוש שהוא מעכב ממון אחרים בידו כגון כל הני גווני דשמעתין שהוא יודע עיקר חוב אלא שמסופק למי נתחייב כל היכ' דעבד איסורא כגון גזל א"נ דהוי לי' למידק כגון נפקד בשתי כריכות (כדמיירי התם במציעא) אע"פ שאין הלה תובעו נותן לזה מנה ולזה מנה בבא לצאת י"ש והיינו רישא דמתני' (במציעא) אמר לשנים גזלתי א' מכם או אביו של א' מכם הפקיד אצלי מנה וכו' אבל היכא דלא עבד איסור' ולא הו"ל למידק אע"פ שהלוה תובעו בברי והוא אומר א"י פטור והיינו סיפא דמתני' דשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים שאפי' בא לצאת י"ש אינו נותן אלא מנה לזה ומנה לזה וכו' אבל אחרים סוברים כיון דברי ושמא הוא דוקא בדיני אדם פטור אבל בדיני שמים חייב. ואינו מחוור. ולענין דיני אדם כל היכא דהוי שמא ושמא א"נ ברי וברי ל"ש לא עבד איסור' ולא הוי למידק ול"ש עבד איסורא פטור מדיני אדם. אבל היכא דהוי ברי ושמא או עבד איסורא או ה"ל למידק חייב לשלם לכל אחד מקנס' ולא מדינא. אבל היכא דלא עבד איסור' ולא הו"ל למידק כגון נפקד בכרך א' א"נ לקח מחמשה בני אדם (דלא הו"ל למידק דהוא סבר לאלתר יבקש מוכר דמי מכר) אע"ג דהוי ברי ושמא פטור כרשב"א אליבי' דר"ע וכבר כתבנו שאפשר לפוטרו בזו אף לצאת ידי שמים כיון שהוא יודע עיקר חיובו ואינו מעכב ממון אחרים בידו וכו' זהו דרך הראשונים ומה שהסכימו בו גדולי האחרונים אבל הראב"ד ורז"ה פוסקין כר"ט דטעמ' דר"ע דקנסא הוא והאידנא לא דיינינן דיני קנסות הר"ן. עיין נמוקי יוסף פרק המפקיד: [ז.] סוטה דף כ"ה מתני' מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלת כתובתה ולא שותה. ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובתן (פי' מתוך שלא שותת לא נוטלת כתובתה). כתבו תוס' ד"ה ב"ה וא"ת מ"ש מתני' מפלוגת' דר"ה ור"י וכו' ה"נ היא טוענת ברי אבל הוא אינו יכול לטעון טענת ברי ותהוי תיובתא דר"ה (צ"ל דקושייתם אליבא דאביי דלא מחלק בין ברי טוב לגרוע דהא הכא איכא ברי גרוע) י"ל מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי עכ"ל. וע' עוד שם:
[פסק]:
[ח.] בפ"א מטוען כתב הרמב"ם כור חטין יש לי בידך בודאי והנתבע משיב איני יודע שמא יש לך שמא אין לך הרי הנתבע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר לפי שלא חייב עצמו בודאי וכו'. מנה יש לי בידך וכו' והוא אומר איני יודע אם החזרתי וכו' חייב לשלם ולא ישבע התובע כלל אפי' היסת אבל אם אין לו תובע והודה מעצמו ואמר גזלתיך או הלויתני וכו' או אביך הפקיד אצלי מנה וא"י אם החזרתי אינו חייב לשלם ואם בא לצאת י"ש חייב. כתב ה"ה ואני תמה למה לא כתב רבינו למעלה בדין מנה לי בידך ונתבע אומר איני יודע שאם בא לצאת י"ש חייב לשלם והוא מימרא דר"י בהגוזל וכן הוא בהלכות עכ"ל. וכן פסק בש"ע ח"מ סי' ע"ה מנה לי בידך וכו' א"י וכו' ישבע היסת ואם בא לצי"ש ישלם וכו' אמר איני יודע אם החזרתי חייב וכו'. וע' משנה למלך פ"ד הלכה א' משאלה שכתב במקום שהשמא אינו גרוע כגון דלא הוי ליה למידע אע"ג דהוא ברי בחיוב וספק בחזרה פטור אבל גבי איני יודע אם פרעתיך דשמא גרוע דהוי ליה למידע אם פרע ומדלא ידע בבירור ודאי דלא פרע וכו' ובהכי ניחא כל תיקו שבתלמוד דפסקינן קולא לנתבע אע"פ שיש מהם טובא דהספק הוא אם נפטר מחיובו אם לאו משום דאין השמא גרוע עיין שם. (וע' ברמב"ם פ"ד הל' ח' מנחלות לענין זה אחי וכו'. ובפ"ד הל' ב' משכנים לענין הבית והעלייה שנפלו). ובפ"ד מגזלה כתב הרמב"ם גזל א' מחמשה ואין יודע מי הנגזל וכל א' אומר אותי גזל אע"פ שאין שם עדים שגזל הרי כל א' מהן נשבע שזה גזלו ומשלם גזלה לכל א'. אף דבר זה קנס הוא וכו' מפני שעבר עברה אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק. וע' פ"כ ממכירה לענין מקח. ובפ"ט מאישות לענין קידש שפסק כרבי שמעון בן אלעזר. וע' בש"ע ח"מ סי' שס"ה וסימן רכ"ב ובש"ע אה"ע סי' מ"ט. וע' ברמב"ם פי"א מאישו' לענין משארסתני נאנסתי ובמש"ל שם. וע' בש"ע א"ה סי' ס"ח ס"ט. ושם כתב בית שמואל לכאורה קשה בסוגיא זו מה מדמה דין זה למנה לי בידך והלה אומר א"י דהא שם איירי במלוה ע"פ וכאן יש בידה שטר כתובה ואם איירי במקום שאין כותבין א"כ הוי תנאי ב"ד. ואפשר מיד שאומר לא מצאתי בתולים הוא נאמן מטעם חזקה הנ"ל ואתרע שטר כתובה ונעשה מלוה ע"פ עכ"ל:
[ט.] כתב הש"ך בח"מ סי' ע"ה ס"ט בשם הריב"ש שאם תפס התובע בעדים (גבי מנה לי בידך והלה אומר אומר א"י) שאין תפיסה מועלת במה שאין לו זכות אלא בבא לצאת ידי שמים. ונ"ל דהא דנקט דתפס בעדים היינו משום שהתובע טוען ברי אבל בדין האומר מעצמו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי דחייב לצי"ש לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים כיון שאין התובע טוען ברי עכ"ל הש"ך שם. ובסי' כ"ח כתב הש"ך בשם רש"ל כל היכא דאמרי' חייב לצי"ש אי תפיס מפקינן מיניה ואפי' לדעת רש"י בפרק האומנין שפטור בקים ליה בדרבה מיניה וחייב לצי"ש אי תפס לא מפקינן לא דמי להתם דמחייב מן הדין רק דלא קטלינן ליה בתרי קטלא ועבדי' החומר' הלכך היכא דלא עבדי' כגון בלא התראה או בשוגג או בזמן הזה א"כ הסברא נותנת אי תפס לא מפקינן אבל היכא שגרמא בנזקין ואין חיוב מן הדין וכולי פשיטא דמפקינן עכ"ל הש"ך. אמנם במש"ל פרק כ"א ממלוה הלכה א' מביא תשובת הריב"ש שכתב בשם רמב"ן דכל שאינו חייב אלא לצי"ש אי תפס מפקינן מיניה. מ"מ איכא מאן דפליג וסובר דלא מפקינן והיא סברת רש"י בהשוכר את הפועלים. וכן היא סברת הראב"ד גבי אבק ריבית כיון דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן ובספר החינוך מצוה שד"ם כתב בסתם כסברת הראב"ד וכו' ע"ש. ושער המלך פ"ה הלכה ז' מעבדים הקשה לשיטה זו מירושלמי ס"פ אלו נערות אההיא דמודה בקנס פטור וז"ל מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמענא מן הדא מעשה בר"ג שסימא עין עבדו אתא גבי ר' יהושע אמר אין קנסות אלא בב"ד ובעדים. ויאמר לו צא י"ש הדא אמרה שאין אומרים צא ידי שמים וכו' ולדעת רש"י וראב"ד אמאי לא הוכיח בפשיטות הא עבד תופס בעצמו אם איתא דחייב לצי"ש הרי יצא לחרות וצ"ע עכ"ל:
[י.] כתב הש"ך ח"מ סי' ע"ה (על הא דאיני יודע אם החזרתי חייב) וז"ל. ונראה דאפי' ספק הפרעון הוא קודם הלואה כגון שהי' לו פקדון בידו ואחר שנאבד בפשיעה הלוה ונתחייב לשלם לו ק' זהובים והנפקד אומר יודע אני שלא היה שוה רק נ' והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ואפשר שהי' שוה ק' ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום. לפי שהק' שהלויתני יצאו בק' של דמי הפקדון אפ"ה חייב הלוה לשלם לו נ' דמ"מ הוי ליה החיוב ברי והפטור ספק ובכהאי גוונ' ברי עדיף וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים עכ"ל. ותומים מביא ראיה לזה מהא דאמרי' במציעא דלכך ישבע ולא אמרי' חשוד אממונא וכו' משום ספק מלוה ישנה ולא פרשי אינשי מספק ממונא ופרשי מספק שבועה. וקשה א"כ שהאמת כדבריו דיש לו על השני ספק מלוה א"כ מותר לו לתפוס ולהחזיק של חברו בידו דהוי ליה איני יודע אם אני חייב לך ולמה ישבע הלא שורת הדין דיש לו לתפוס ואם שקר הוא דאין עליו ספק מלוה ישנה נימא מגו דחשיד ועכצ"ל כש"ך דאין יכו להחזיק של חברו מחמת ספק מלוה ישנה ולכך רמו שבועה עליה כי היכ' דנפרש עכ"ל: [יא.] בש"ע ח"מ סי' צ"א כתב המחבר בשם הרמב"ם בד"א (דחנוני על פנקסו וגם הפועלים נשבעין) בששניהם לפנינו ותובעין מבעה"ב אבל אם מת החנוני והפועלים לבד תובעים. או שמתו פועלים והחנוני לבדו תובע נוטל בלא שבוע' שהרי אין בעה"ב מפסיד כלום שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד. הג"ה. וי"א (רמ"ה ורמב"ן) דוקא אם מת חנוני ואתו פועלים נוטלין בלא שבועה דהרי ודאי נתחייב להם ולא ידע אי פרע אבל אם מתו הפועלים והחנוני בא לתבוע לא יטול אלא בשבועה דלמא לא נתן כלום. ש"ך כתב דעיקר כרמב"ם ומה שחלקו עליו דחנוני מדינא אין לו אצל בעה"ב דה"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי לך וכו' נראה דלא דמי להתם דהא ר"נ ור"י מפר' טעמא דאוקי ממונא בחזקת מרי' וא"כ דוקא התם שייך לומר כן דאוקי ממונא וכו' והיכא דקאי קאי לא תיפוק מרשותי' משא"כ הכא דסוף סוף האי ממונא תיפוק מרשותיה ולא קאי בחזקתיה ועוד דהא אמרי' גבי משארסתני נאנסתי כיון דאיכא חזקה דאוקמה אחזקת בתולה מודו ר"נ ור"י דברי ושמא ברי עדיף. וא"כ ה"נ כיון דקי"ל חזקה שליח עושה שליחותו א"כ מסתמא עשה חנוני שליחותו וכ"כ בעה"ת בשם הרב ר' יוסף אבן פלט שהשיב לרז"ה. דגבי חנוני איכא תרי אנפי ברי וגם חזקה שליח עושה שליחותו ומדחי חזקת ממון ע"ש. אמנם רמב"ן במלחמות סוף שבועות כתב דחנוני דינו מן התורה שילך לו בפחי נפש שהרי דינו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור אלא דתקנתא דחכמים היא. עכ"ל ולא נהירא וכו' ע"ש בש"ך שהאריך: