אור ברסלב
כסף נבחר חלק א אות ב (כלל לא) בעל חוב קונה משכון

כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות ב (כלל לא) בעל חוב קונה משכון

אות ב (כלל ל) בעינן קרא כדכתיב

[א.] בב"מ דף פ"ב מתני' הלוהו על המשכון שומר שכר. גמ'] לימא מתני' דלא כר"א דתני' המלוה על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר"א ר"ע אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך וכו' אפי' תימא ר"א כאן שמשכנו בשעת הלואה (קאמר ר"א דאינו אלא שומר חנם) כאן שמשכנו שלא בשעת הלואה (כשתובעו מעותיו בבית דין ולא שילם ומשכנו ע"פ ב"ד דההוא ודאי לגוביינ' שקלי') הא אידי ואידי המלוה על המשכון קתני וכו' אלא מחוורת' מתני' דלא כר"א. במאי קמפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבעל חוב שקונה משכון (לכל מילי להתחייב באונסין) שנא' ולך תהי' צדקה אם אינו קונ' משכון צדקה מנא ליה מכאן לבעל חוב שקונה משכון. ותסבר' אימר דאמר ר"י במשכנו שלא בשעת הלואה (דהא קרא במשכון ע"י שליח ב"ד כתיב וכו' וההוא ודאי קנה דלגוביינא שקלי וליכ' לדמו' למשכנו בשעת הלואתו והך פלוגת' דר"א המלוה על המשכון קתני) אבל משכנו בשעת הלוא' מי אמר אלא משכנו שלא בשעת הלואה כ"ע אית להו דר"י והכא במשכנו בשעת הלואה ובשומר אבדה פליגי (דטעמ' דר"ע משום דשומר שכר מצוה הוא והעוסק במצוה פטור מן המצוה ואי בעי לא יהיב ריפתא לעניא) (בב"ק דף נ"ו ע"ב פליגי בשומר אבדה רבה ורב יוסף דרבה סבר כשומר חנם. ור"י סבר כשומר שכר דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה ריפת' לעניא איכא דמפרשי הכי רב יוסף אמר כש"ש כיון דרחמנ' שעבדיה בעל כרחיה הלכך כש"ש דמי. ופסק ר"ח וה"ג כרב יוסף. וכן נר' מרש"י שבועות דף מ"ד ע"ב. אבל הר"י פסק כרבה דקי"ל הלכה כרבה לגביה רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאית' ב"ב קמ"ג). כי באספ"ז בשם רשב"א דרש"י לא כתב דחייב באונסין אלא למסקנ' דר"י לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אבל למאי דס"ל מעיקר' דר"י אפי' בשעת הלואה קאמר וכר' עקיבא ע"כ ר"י לא לאונסין קאמר. מיהו קושט' דמילת' דר"י מאונסין פטר דר"י איתא בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה. והא דאמר אימר דאמר ר"י וכו' אינו אלא דחוי בעלמ' עכ"ל. ועוד אית' התם במתני' דר"מ ס"ל הלוהו על המשכון ש"ש ר' יהודה אומר הלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות ש"ש (דלית לי' לר"י שכר מצוה לענין דינא) וכה"ג אית' הך סוגיא בשבועות. וכ' ר"ן ריש פרק שבועת הדיינין דבשעת הלואה קני משכון מטעם דקני לי' מעותיו. ושלא בשעת הלואה מטעם משום דבגוביינא דבי דינא אתי לידיה וקני מגזירת הכתוב אבל אם נתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואה לא קני למשכון וכו' עכ"ל:

[ב.] קדושין דף ח' אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן (מנה אין כאן הלכך משכון אינו שוה כלום שאין המשכון מתנה). איתביה רבא לר"נ קידשה במשכון מקודשת. התם במשכון דאחרים (שהיה בידו וקידשה בחוב שיש לו עלי' הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לו) וכדר' יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו'. כתבו תוס' בד"ה מנה אין כאן פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין האיך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה ודחי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון והי' שלך פשיט' דמקודשת. וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון ואין לחלק בין מתנה לקדושין. ורבינו חיים כהן בשם ר"ת אומר שאם אמר לחברו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן המנה. ותימ' מהא דאמר במציע' (ע"ח) גבי השוכר את הפועלים להעלות פשתן וכל דבר שהוא אבד מקום שאין שם אדם וחזרו בהם שוכר עליהם או מטען וכו' ואמר רב נחמן עד כדי שכרן איתביה רבא לר"נ עד ארבעים וחמשה זוז התם כשראתה חבילה בידו פי' כלי אומנות של פועל ליד בעל הבית והשת' כי באתה חבילה לידו מאי הוי הא מנה אין כאן משכון אין כאן. וי"ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנוי' לו לשכור פועלים וכו' עכ"ל. והרא"ש כ' יש מפרשים הא דאמרי' משכון אין כאן דוקא בקנין אשה ועבדים כי ההיא עובד' דאמת' וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנו לה זכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחברו ונתן לו משכון משיכת המשכון כאלו זכה במתנ' ומביא ראי' מב"מ ע"ח. ולית' דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו דבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו אבל האי דפועלים חייבים לשלם לו הפסד הלכך נשתעבד לו המשכון שלהם וכו' ומסיק אם נתחייב לו דבר בקנין סודר ונתן לו משכון עליו אז יחול השעבוד על המשכון ע"ש. כ' הר"ן בשם הרמב"ן אפי' היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינ' מקודשת דנהי דקני' לי' משכון להאי שעבוד' אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבוד' דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה ומש"ה משכון נמי אע"ג דגבי אשה הוא הרי הוא כאלו משכון אין כאן שאין המשכון אלא להבטחת השיעבוד וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן וכי תימ' נהי דשעבוד' גבי לוה למה אינ' מקודשת באותו שעבוד הא אמרי' קדושין (מ"ז) המקדש בחוב דאחרים מקודשת מדינ' אי לאו משום טעמ' דלא סמכה דעתה דלמא מחיל וכו' והכא ודאי לא שייך בי' מחילה וכו' איכא למימר דלא דמי דבשלמ' מקדש במלוה דאחרים לא שייכי כסף קדושין גבי מקדש כלל שכיון שקידשה באותה מלוה אין כאן אצלו ממנה כלום משא"כ במקדש במלוה דידי' דמנה אין כאן כלומר דאותה מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גבי' דכסף קדושין דאגיד גבי בעל לא כסף קדושין הוא. אבל הראב"ד ז"ל פירש דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמ' נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי וכו' דלא קני' לה למשכון במידי דמאי יהבה לי' דקני' לה משכון וכו' אבל היכ' שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת עכ"ל (מדברי רמב"ן נר' דאפי' אם נתחייב לה מנה בקנין כראוי ונתן משכון עליו נמי לא מהני וכ"כ ריטב"א לדעתו. ולדעת הראב"ד כיון שנתחייב לה מנה בקנין וכו' מהני). ובד"ה משכון דאחרים וכו' כתבו תוס' אע"ג דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואה מצינו למימר כיון דקונה שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה. בשעת הלוא' נמי אלים שעבודי' לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנו' בו עבדים וקרקעו' עכ"ל. (וזה סותר למ"ש תוס' גיטין דף ל"ז). ורא"ש כ' הא דבעל חוב קונה משכון פי' ר"ח לא לענין אונסין אלא להיות שומר שכר: וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי לחייב ואי לא חשיב קנין אפי' ש"ש נמי לא הוי ואין לומר דזהו שכרו דתפיס לי' אחובו להיות בטוח דא"כ לא הוי צריכין לדר"י אלא ממיל' הוי ש"ש מידי דהוי אאומנ' דתפיס לי' אאגריה אלא ודאי גבי אומן שייך האי טעמ' שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנתו ובשביל שבתפיסת הכלי הוא בטוח בשכרו הוי ש"ש אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון אלא ודאי היינו שכרו דקני לי' להיות ממונו לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וכו' וכן כ' ר"ח וא"ת אמאי חשיב ש"ש מהאי טעמ' גם במעותיו הי' יכול לעשות זה. וי"ל כיון שבשעה שנטלו לא היו מעותיו בידו נהנה הוא במשכון שנטל בו במקומו כיון שיכול לעשות ממנו קדושין או קנין. ועוד שיכול לעשות בו חליפי' מה שלא הי' יכול לעשות במעותיו. ולפום האי טעמ' לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלוא' מיירי דכיון דשלא בשעת הלואה לא הוי אלא ש"ש משום שנהנה שיכול לקדש בו אם כן בשעת הלואה אין לו כח זה הלכך לא מיירי אלא במשכנו שלא בשעת הלוא' עכ"ל. ורשב"א בחידושיו לקידושין כתב וז"ל מדקתני סתם קידשה במשכון משמע אפי' משכנו בשעת הלואתו מקדש בו וכו' ואף על גב דגופו אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום מכל מקום לענין קידושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו הוי ליה כדידיה לענין קידושין ומתקדשת בו ולא גרע מהמקדש במלוה שיש לו על אחרים דמן הדין מקודשת אלא משום דלא סמכה דעתה דלמא מחיל לה כדשמואל בפ"ב דכל שיש לו שעבוד על הלוה והוציאו מידו ונתנה לה ה"ז מקודשת כאלו הוציא ממון ממש מידו ונתנו לה והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית לי' בגוה קצת קנין ואינו יכול למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת אבל במשכון דידיה כיון דבגופיה לא מקדש לה אינה מקודשת דהא לא נפק מיני' כלום דהא שעבודא אכתי גביה דידיה הוא הלכך אינה מקודשת. וכ"כ הרמב"ן נ"י והא דאמרי' במשכון דאחרים לאו למעוטי משכון דידיה ומשכון דידה אלא למעוטי משכון דידי' בלחוד אבל משכון דידה מקודשת מדר' יוסי בר יהודה דהיא גופא משכון היא ומקודשת כדאיתא לקמן עכ"ל. וע' בריטב"א שכתב דב"ח קונה משכון דיש לו קנין בגוף המשכון ולא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו כדמוכח לקמן גבי ע"ע גופו קנוי וכ"כ הר"ן בפ' השולח:

[ג.] גיטין דף ל"ז איתא. תנן התם (בשביעית) המלוה את חברו מעות על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין. בשלמא מוסר שטרותיו וכו' דתפסי להו דבי דינא (והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש) אלא מלוה על המשכון מ"ט אמר רבא משום דתפס לי' (ואינו נוגשו ותובעו כלום) א"ל אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס לי' ה"נ דלא משמט. א"ל שאני משכון (דמטלטלי) דקני לי' מדר"י דאמר בע"ח קונה משכון וכו' (למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי נמי דמי לענין שביעית) [מכאן מוכח דבמשכון קרקע לא שייך הא דר"י יצחק]. כתב תוס' אע"ג דר"י מיירי שלא בשעת הלואה אלים נמי שעבודי' בשעת הלואה דלא משמט. דקרינן בי' ולא של אחיך בידך וכו' ומיהו בפ"ק דקדושין מייתי מדר"י צריך לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת דבמציע' (כ"ב) משמע דלא מהני הא דר"י להתחייב באונסין ולא חשיב אלא כש"ש (דהא פליגי התם ר"מ ור"י אי מלוה על המשכון ש"ש או ש"ח ורצה לאוקמי ר"מ כר' יצחק משמע דר' יצחק לא אמר להתחייב באונסין אלא להתחייב בגנבה) אלמ' לא חשיב כשלו לגמרי א"כ מאיזה טעם נחשב כש"ש אם לא משום דנהנה דקני לי' לקנות בו האשה וקרקעות או בחליפין וא"כ בשעת הלואה אינו יכול לקדש בו האשה עכ"ל:

[ד.] בב"ק דף מ"ט ע"ב אמר רבה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. כתבו תוס' אפי' משכנו שלא בשעת הלואה ואפי' למ"ד בעל חוב קונה משכון דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהי' יכול לפדותה ולסלקו בדמים עכ"ל. וע' בבא בתרא דף קכ"ה ע"ב גבי הא דאמר ר"ש אין הבכור נוטל פי שנים במלוה וכו' כתב רשב"ם ואי תפיס עלי' משכון אפי' לר"ש בכור נוטל פי שנים דקי"ל בעל חוב קונה משכון עכ"ל:

[ה.] פסחים דף ל' ע"ב מתני' נכרי שהלוה לישראל על חמצו. אחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את נכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנא'. גמ' פריך הש"ס לרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ממתני' אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל הוי קאי. הב"ע בשהרהינו אצלו. לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר למפרע גובה ומר סבר להבא. ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר וכו' אלא הב"ע בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק דאמר מנין לב"ח שקונה משכון (כל ימי הלואה המשכון קנוי לו ואם נאנס חייב באונסין שאינו עליו לא כש"ח ולא כש"ש שפטורין מאונסין אלא כולו ברשותו ובשמירתו עומד). (עיין במחנה אפרים סי' ט' מזכיי' מהפקר שכ' מדברי רש"י משמע אם פקע ההלואה פקע קנין המשכון שאין קנוי לו אלא בזמן דאיכא הלואה אזלא לה מלוה אזלא לי' משכון א"כ המחזיק במשכון של ישראל שהי' ביד הגר מוציאין מידו אע"פ שיש לגר בו קנין הגוף כיון שמת הגר פקע הלואה פקע נמי קנין משכון). שנא' ולך תהי' וכו' (בהשבת עבוט) אם אין קונה משכון צדקה מנין ואי אמרת קונה משכון איכא צדקה בהא שכיב' ששכב בשמלתו שהשאיל לו זה הדבר הקנוי לו ואי אינו קונה צדקה בהשכבה זו מנין. על שלו שכב) ת"ק סבר ה"מ ישראל מישראל אבל ישראל מנכרי לא קני (הלכך לא עבר עלי') ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מנכרי לא כ"ש. אבל נכרי שהלוה לישראל וכו' ד"ה עובר התם ודאי נכרי מישראל לא קני. כתבו תוס' תימא הא ר"י לא קאמר אלא שלא בשעת הלואה כדמוכח ב"מ (פ"ב) והכא קתני הלוהו על חמצו משמע בשעת הלואה. וי"ל דהכי פירושו כיון דשלא בשעת הלואה קונה לגמרי כדר"י א"כ לענין חמץ יש לנו לחושבו כאלו הוא שלו לעבור בלא ימצא אף בשעת הלואה דחשבינן לי' מצוי עכ"ל. (ובתוס' גיטין דף ל"ז כתבו נמי כזה ומסיים דאפי' מקבל פקדון מנכרים אם מקבל עלי' אחריות מחייב עלי' בבל יראה ונכרי שהלוה לישראל על חמצו אי הוי קני נכרי מישראל לא מחייב ישראל אפי' משכנו בשעת הלוא' משום דאלים שעבודי' דלא חשיב מצוי בידך כדאמרי' בפסחים למעוטי ייחד לו בית אפי' קיבל עליו אחריות). כ' בעל המאור ורמינן מתני' על רבא וכו' ואוקמינהו בשהרהינו וכו' ודכוותי' גבי ב"ח ישראל אי אקדיש מלוה או זבין שפיר אקדיש דמהני לי' תפיסת המשכון שבידו הואיל וסופו לגבות בחובו ושמעינן מיניה דלישראל המלוה את ישראל על המשכון בעלמ' אע"ג דלא אמר מעכשיו קניא לי' כדר"י. ואע"ג דאוקמי' לר"י שלא בשעת הלואה וכו' שאני הכא כיון שסופו לגבותו קנאו למפרע הואיל ואיכ' שום צד בעולם במשכון דקני לי' כר"י ומהני לי' תפיסתו ה"נ מהני תפיסתו וגבייתו שהוא גובה אותו בחובו שיהא קנוי לו מזמן הלואתו ואע"ג דלא אמר מעכשיו ואי אקדיש או זבין שפיר עבד. והא דינא במטלטלי לחוד הוא ולא גמרי' מיניה לקרקע שהקרקע בחזקת בעליה עומדת עד שעת גבייתה ולא שייך למימר בה דר' יצחק עכ"ל. ורמב"ן במלחמות כתב ולא נהירא וכי בשביל שקונה במקום אחד (דהיינו שלא בשעת הלואה) יקנה כאן שלא כדין. אבל הסוגיא דאוקמ' לדר"י בשלא בשעת הלואה לאו דסמכ' אלא דחוי בעלמ' הוא והכא ובשאר דוכתי מתוקמי דר"י אפי' בשעת הלואה. אבל הא תמה על הרי"ף שדלג דבר אחד שיוצא מכלל השמועה הזו שנראה לפי פשט הסוגי' דישראל מישראל קני משכון כדר"י ואי זבין או אקדיש שפיר עבד עכ"ל. וכ"כ בשבועות דר"י איירי אפי' בשעת הלוא'. וכ"כ הר"ן גיטין ל"ז. ורשב"א שם בגיטין כתב בשם בעל הלכות הא דאמר ר"י קונה משכון ה"מ שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא וה"מ דכתב לי' שטרא דלא סמך אמשכון אבל לא כתב עליה שטרא ושקיל מיניה משכון בשעת הלואה קני והוי עליה ש"ש דכי אמר ר"י בשעת הלואה לא קני בדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלי' בתר אומדן דעתו. והיכ' דאוזפי' וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקיל מיני' משכון הוי עלי' שומר שכר והיינו דר"י עכ"ל. וצ"ע דאי הכי התם בשבועו' ובמציע' היכא אקשי' להדיא ותסבר' וכו' דדלמא התם בלא שטרא הוא וסתמ' דמלת' ודאי הכין הוא דלא הוי בי' שטרא עכ"ל הרשב"א. וראב"ן כתב ודאי דר' יצחק לא קני במשכנו בשעת הלואה והא דפסחים הכי קאמר הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו ובקראי דר' יצחק קמפלגי דמשמע דב"ח קונה משכון מיהו ר' יצחק ל"ל דקני אלא כמשמעותו דקרא דמשכנו ע"י בית דין. ותנאי דפסחים ס"ל דקני בין בשעת הלואה וכו' והא דפרט קרא בשלא בשעת הלואה אצטריך דסד"א כיון דמשכנו ע"י בית דין הוי כפרעון גמור ולא בעי להדורי לי' קמ"ל דמחזיר עד ל' יום ולא למעוטי דמשכנו בשעת הלואתו לא קני עכ"ל. כתב הרא"ש בפסחים דקי"ל כת"ק דר"מ דישראל מנכרי לא קני משכון. וכ"כ מרדכי בפ"ק דקדושין בשם ראבי' דאם קידש במשכון של נכרי אינה מקודשת. ובפרק שבועות הדיינין כתב הרי"ף והלכתא המלוה על המשכון שומר שכר לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול"ש שלא וכו' ל"ש הלוהו פירות או מעות בכולהו ש"ש הוי שאם אבד או נגנב והי' המשכון כנגד החוב וכו' יצא משכונו בחובו ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה היתר על המשכון ואם המשכון יתר על החוב משלם המלוה ללוה היתר על החוב ואם אבד באונס פטור וגובה חובו מן הלוה עד גמירא וצריך שבועת שומרין. (וכ"כ בפרק האומנין. אלא דשם הוסיף וז"ל ל"ש משכנו שלא בשעת וכו' בכולהו ש"ש הוי מ"ט מצוה קעביד דבההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפת' לעניא דקי"ל כרב יוסף דשומר אבדה כש"ש וכו'). ובעל המאור כתב מתוורת' דפסקי משכנו דשלא בשעת הלואה אפי' נאבד באונס מחייב המלוה בתשלומיו דלדידי' הוא דאתנס כיון דב"ח קונה משכון כדר"י ובמשכנו בשעת הלואה וכו' ל"ש מלוה צריך למשכון או לא הוי ש"ש עכ"ל. וכ' במלחמות איך דחה הדבר שהסכימו עליו כל הגאונים דאע"ג דקני' לי' כדר"י אין כל הנאה שלו אדרבה יש ממנו הנאה גדול' לחברו שהוא מחזירו אצלו ועוד שאינו משתמש בו ומעותיו של זה בטלות אצלו ולא מצינו שואל שיהא אסור בשאלתו. ואע"פ שקנה אותו למקצת דברים שאינו נעש' מטלטלין אצל בניו כיון שאין כל הנאה שלו אינו נעשה עליו אלא ש"ש וכו' ע"ש שהאריך:

[פסק]:

[ו.] כתב הרמב"ם פ"י משכירות המלוה על המשכון בין מעות וכו' בין משכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוה ה"ז שומר שכר לפיכך אם אבד חייב בדמיו ואם נאנס ישבע שנאנס וישלם בעל המשכון חת חובו עד פרוט' אחרונה. כתב הראב"ד אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותה אף לאונסין כר' יצחק עכ"ל: (וכ"כ בספר תמים דעים בהשגותיו על הרי"ף דאנן לא ס"ל הכי אלא שלא וכו' כיון דקי"ל כר"י קונה לגמרי אפי' באונסין אבל בשעת הלואה הוי ש"ש). כתב משנה למלך המשכון שבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו הוי נמי כשעת הלואה ואינו נקר' משכנו שלא בשעת הלואתו אלא היכא דמשכנו ע"י בית דין. והשיג על מהריט"ץ בתשובה סי' י"ב שכתב שכל משכון שבא אחר הלואה מקרי שלא בשעת הלואה עכ"ל. (וע' מ"ש לעיל אות א' בשם הר"ן). בפ"ה מאישות כ' הרמב"ם הי' בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקדש בו אשה אע"פ שאינו שלו ה"ז מקודשת לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון. כתב הרב המגיד בכל ענין איירי בין במשכנו בשעת הלואה וכו' עכ"ל. (ודע דרמב"ם פסק בפי"ג מאבדה שומר אבדה כש"ש מפני שעוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כ"ז שהוא עוסק בשמירתה וכו'. ומהא דקאמר מפני שיש לו מקצת קנין נראה שפוסק כר' יצחק. וע' לקמן מ"ש). ובפ"ד מחמץ כתב ישראל שהרהין חמצו אצל האינו ישראל אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי הוא ברשות האינו ישראל ומותר לאחר הפסח. כתב הרב המגיד והטעם שאנו צריכין מעכשיו לפי שאינו ישראל מישראל אינו קונה משכון וכו' ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה את האינו ישראל על חמצו וכו' והטעם לפי שנראה שהוא פוסק כסתם מתני' דישראל מאינו ישראל קונה משכון וכר"מ וכו' הלכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של אינו ישראל ברשות ישראל באחריותו שחייב לבערו כנ"ל עכ"ל:

[ז.] וש"ע ח"מ סי' ע"ב כתב המלוה על המשכון ל"ש בשעת הלואתו וכו' שומר שכר. (ויש אומרים דמלוה על המשכון לא הוי אלא ש"ח לענין זה שאם דמי משכון יתר על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון). כתב הסמ"ע דפוסק כרבה דל"ל פרוטה דרב יוסף אבל שכנגד מעותיו פוסק כשמואל דאבד המשכון וכו' דמה שנגד המשכון הוי כמפרש עכ"ל. כתב הש"ך מלשון הג"ה משמע אפי' משכנו שלא בשעת הלואתו אין המלוה נותן לו היתרון וכן הוא במרדכי פרק שבועת הדיינין כי כן הוא דעת מהר"ם. אבל נראה אע"ג דר"י פסק כרבה היינו דלא כרב יוסף אבל ר' יצחק ע"כ ס"ל דהוי ש"ש בלא פרוטה דרב יוסף כדמוכח בש"ס. וכ"כ בשערי רב אלפס בשעת הלואה הוי ש"ח ושלא בשעת הלואה הוי ש"ש ומלוה צריך לשלם היתר וכו' ע"ש. עוד כתב הש"ך דעיקר בש"ס כרש"י דשלא בשעת הלואה יש לו קנין גמור במשכון וחייב אפי' באונסין. דמה שכתבו תו' ורא"ש דקני ליה להיות ממונו לקדש בו האשה וכו' ולכך הוי ש"ש היא גופא קשיא כיון שאין לו בו קנין גמור האיך יוכל לקדש בו אשה או לקנות בו עבדים אלא ודאי קונה אותו קנין גמור והוי כשלו וכו' ע"ש שהאריך בראיות ומסיק כיון דהוי ספקא דדינא מצי למימר קים לי כרש"י וסייעתו. ועוד כתב שם והני מילי היינו מה ששוה כנגד חובו אבל על המותר אינו חייב באונסין אלא הוי כש"ש. והטעם משום דלכאורה מאי איכא בין שעת הלואה לשלא בשעת וכו' אלא הוא הטעם דשלא בשעת הלואה שאין לזה לשלם וממשכנו ע"פ ב"ד לפרוע חובו א"כ קני ליה משכון וכו' וא"כ משכון זה נקנה לו בהלואתו כאלו מכרו לו בחובו אבל בשעת הלואתו ואית ליה שאר נכסי דשעבודיה רמי על כל נכסי מי אמר שיהא משכון קנוי לו (מזה הוצי' דין חדש אם משכנו בשעת הלואתו וכשבא לתבוע חובו אין לו לשלם נקנה לו המשכון משעה שאין לו לשלם כיון דאין לו ממה לגבות חובו אלא ממשכון זה ונתברר לב"ד שאין לו לשלם הרי הוא כאלו הגבהו ב"ד המשכון לזה וכו') אבל מה ששוה יותר מחובו לא מחייב עליה באונסין דפשיטא הוא דב"ח אינו קונה משכון יותר ממה שמגיע לו ועל המותר הוי ש"ש למאן דאית ליה פרוטה דרב יוסף. וש"ח למאן דפסק כרבה. לפ"ז אפשר דרי"ף נמי ס"ל כרש"י דשלא בשעת הלואה חייב באונסין אלא דאשמועי' דהוי ש"ש אכולה משכון ומטעם דרב יוסף עכ"ל. וש"ע אה"ע סי' כ"ח כתב קדשה במשכון מקודשת (ויש אומרים דוקא משכנו שלא בשעת הלואה. טור בשם הרא"ש). ולח"מ פ"ה מאישות הקשה דברי הרא"ש אהדדי דהכא אומר דוקא במשכנו שלא בשעת הלואה ובח"מ כתב הטור המלוה על המשכון ל"ש וכו' הוי ש"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש. וצ"ע עכ"ל. (ולי נר' דודאי לענין קדושין צריך ליה קנין בגופו של משכון לכך אינה מקודשת כ"א שלא בשעת הלואה דקני מדר' יצחק אבל לענין חיוב גנבה ואבדה הוי ש"ש מטעם רב יוסף כדס"ל לרא"ש בתשובה. ואפי' לדעת הטור שכתב שרא"ש בפסקיו חזר בו וסובר כרבה מ"מ מה שכנגד מעותיו מפסיד אם נאבד מטעמא דשמואל דכל שכנגד מעותיו הוי כאלו פירש כמ"ש הטור בהדיא. וכן מסיק דאינו משלם היתרון מה ששוה המשכון יתר על החוב אבל מפסיד חובו לבד וכו' ולא קשה דברי הרא"ש אהדדי). כתב רמ"א דאם קידש במשכון של אינו ישראל אינה מקודשת (מרדכי ריש קדושין). כתב בית שמואל ויש לדחות דאפשר המרדכי לטעמו דס"ל דצריך קנין גמור דס"ל דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו ומש"ה משכון של כותי דלא נקנה לו אינה מקודשת בו ודוחק לומר דרמ"א כתב דין זה להני י"א דס"ל דוקא במשכון שלא בשעת הלואה מיהו בתוס' פ' כל שעה משמע משכון של כותי גרע טפי ממשכון בשעת הלואה עכ"ל. ובש"ע ח"מ סי' רע"ח פסק דבכור נוטל פי שנים במלוה שיש לו עליו משכון דכמוחזק דמי ואפי' משכנו בשעת הלואה. וכתב הש"ך אע"ג דהעליתי לעיל סי' ע"ב דבשעת הלואה אינו קונה לשום דבר מ"מ דין דהכא אמת כיון דעכ"פ אף בשעת הלואתו קונה משכון לענין שיש לו שעבוד עליו נמצא ששעבודו בידו הוא ומקרי מוחזק דלענין בכור כל ששעבודו בידו אע"ג דאינו קונה אותו לגמרי מקרי מוחזק ולא ראוי עכ"ל. כתב רמ"א יש אומרים דוקא במשכון של ישראל אבל במשכון של כותי לא מקרי מוחזק אא"כ חלוט לו המשכון מהרי"ק). כתב הש"ך דין זה צ"ע דבמהרי"ק הוציא כן מהמרדכי פרק מי שמת גבי מתנת ש"מ דב"ח מכותי לא קני משכון ואין מזה ראיה דנהי דלא קני וכו' הכא גבי בכור אפי' אינו קנוי לו רק שעבודו בידו מקרי מוחזק עכ"ל. ובסי' רפ"א סעיף ז' (גבי שטר חצי זכר) כתב רמ"א התנה שלא יהי' חלק לבתו בספרים והלוה על הספרים אין בעל חוב קונה משכון ולכן יש לבת חלק בהן אבל אם הוחלט הספרים בידו אין לבת חלק בהן. כתב סמ"ע דקי"ל דאינו קונה כ"א במשכנו שלא בשעת הלואה וכאן מיירי דהלוה לו על המשכון ושם במהרי"ו כתב דאפי' במשכנו שלא בשעת הלואה לא קנאוהו אלא לקדש בו אשה ולא לכל מילי ובע"ש תמה על מור"ם וכתב כבר כתבנו בסי' רע"ח דקי"ל ב"ח קונה משכון וצ"ע עכ"ל. ולא דק דכבר כתבתי שם דאף דרשב"ם כתב לשון קונה משכון מ"מ לא משום דקונה משכון בשעת הלואה קאמר אלא כונתו דכיון דשלא בשעת הלואה קונה מש"ה גם עתה שהלוהו עליו אע"ג דלא קנהו מ"מ כיון דהוא מוחזק מקרי מצוי ולא ראוי מש"ה נוטל בכור פי שנים אבל לענין שתטול הבת חלק שאינו תלוי במצוי אלא בקנוי לאביה קנין גמור עכ"ל. ובש"ע א"ח סי' תמ"א פסק המחבר דישראל מאינו ישראל לא קני משכון. ובש"ע י"ד סי' ק"כ (לענין טבילת כלים) כ' אע"ג דישראל לא קני משכון מאינו ישראל מ"מ צריך טבילה דלמא ישתקע בידו והוי כזביני ע"ש. וע' רמב"ם פ"ט משמטה דכתב מלוה על המשכון אינו משמט ואם חוב יתר על המשכון היתר משמט. וש"ע ח"מ סי' ס"ז פסק כן אלא שכתב וי"א אפי' יתר אינו משמט:

[ח.] כ' השער המלך בפ"ה הלכה כ"ג מאישות נסתפקתי בהא דקי"ל ב"ח קונה משכון וחשיב כשלו לענין קדושין ולעבור בבל יראה כשהתנה בפירוש ע"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיב' כשלו לדברים האמורים או נימא כל שהתנה הוי כש"ח וגריעא מיניה ונראה דכל שהתנה לא חשיבא כשלו מהא דכ' ה"ה פ"ג מחמץ ורבינו לא כתב סוף המשנה וכו' וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות וכו' וחייב ישראל באחריותו חייב לבערו. ואי איתא דב"ח קונה משכון אפי' במתנה בפירוש שאינו חייב באחריותו מחייב א"כ לא הוי לי' לרבינו למסמך אדינא דחמצו של אינו ישראל כיון דנ"מ לענין אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע כל שהתנה לא חשיב כשלו. וכ"מ מתוס' שבועות מ"ד ד"ה שומר וכולי וכן מצאתי בלחם משנה שבפירוש המשניו' בפרק כל שעה וז"ל ישראל שהלוה לאינו ישראל על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל מכותי קונה משכון אא"כ התנה בפירוש שלא יתחייב באחריותו עכ"ל. עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרי' כיון דב"ח קונה משכון חשיב כשלו וקרינן ביה שפיר לכם כי היכא דעובר עליו בבל יראה וכו' ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע עכ"ל:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה