כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות א (כלל ד) אונס רחמנא פטריה
[בכלל זה אבאר כל המעשים הנעשים באונס אי מקרי מעשה להתחייב עליו עונש. וגם אם שייך במעשה הזה (דהיינו בדבר שנעשה בו) איזה איסור אם הוא אסור כמו אם נעשה המעשה ברצון או לא. וגם אבאר באיזה דברים שחייבין על אונס כרצון ומה הוא נקרא אונס]:
[א] גרסי' בספרי פ' כי תצא ואם בשדה ימצא האיש את הנער' המאורשה וכו' ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא אין לנערה חטא משפט מות] מנין אף מן המכות ת"ל חטא מות [ונראה לי דיליף זה מדכתיב ברישא לא תעשה דבר ובודאי במיתה דבר א"כ למה כ' אח"כ חטא מות. אלא אתי לפוטרה אף ממלקות שהיא במקום מיתה] מלמד שכל עונשין שבתורה פטורין: [ב] נדרים כ"ז גרסי' ההוא גברא דאתפס זכוותי' בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד ל' יום לבטלין הני זכוותי' אתנס ולא אתא אמר רב הונא בטלה זכוותי'. א"ל רבא אנוס הוא ואנוס רחמנ' פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר (משום דאנוסה היא) וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה היא או בנו וכו' הרי אלו נדרי אונסין (וכ' רש"י קטלא שאני וכו' דגבי קטלא חס רחמנ' עלה כי היא אנוסה אבל בשאר אונסין דליכא חיוב קטלא לא מפטר משום אונס. והתנן וכו' ופטור. ורא"ש כ' קטלא שאני דכתיב ושפטו העדה וכו' קטלא מידי דאתי ממיל' ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין והתנן וכו' אלמא מעכב כל דבר. ורב הונא סובר ודאי בנדר בעינן פיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו אי לא אתני בפירוש בלא עכבת אונס אין אונס מבטל התנאי עכ"ל. ור"ן כ' ורב הונא דלא שני לי' מידי משמע דלא חש לפרכי' משום דהתם לא הוי למדיר לאתנוי דמאי איכפת לי' אבל הכא כיון דהוי לי' לאתנוי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' עכ"ל) ולרב' מאי שנא מהא דתנן ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת וכו' ה"ז גט ואמאי הא אתנס אמרי דלמ' שאני התם דאי הוי ידע דמית מן לאלתר הוי גמר ויהיב גיטא. ומ"ש מהא דאמר אי לא אתינ' מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא אתי ופסקיה מבר' א"ל חזו דאתאי וכו' ואמר שמואל לא שמי' מתייא ואמאי והא אניס דלמ' אונס' דמגליא שאני ומבר' מגלי' אונסי' (כלומר כיון דשכיח טובא). כתב הר"ן וה"ה דמצי לשנוי משו' צנועו' וכו' דאין אונס בגיטין אלא לפום טעמ' דמקש' דס"ל דיש טענת אונס בגיטין משני לה עכ"ל:
[ג] כתובות ב' הגיעו הזמן (של נשואין) באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפרסה נדה אינו מעלה לה מזונות (שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב במזונותיה) אמר רבא ולענין גיטין אינו כן קסבר אין אונס בגיטין (אין טענת אונס בגיטין) ומסיק הש"ס משום צנועות זמנין דלא אניס וסברי דאניס וממנעי ולא מנסבי. משום פרוצות זמנין דאניס ואמר' דלא אניס וכו' ומי איכא מידי דמדאוריית' לא להוי גיטא (דמצינו טענת אונס מן התורה שנאמ' ולנערה לא תעשה דבר) ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמ'. אין כל דמקדש אדעת' דרבנן קמקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' איכ' דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין קסבר יש אונס בגיטין כ' תוס' דיש ג' מיני אונס דאונס שלא שכיח כלל כגון ההיא דפ' מי שאחזו אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית אפי' בלישנ' קמא יש טענת אונס בגיטין אונס' דשכיח כי ההוא דפסק' מברי' אפי' לאיכ' דאמרי אינו מבטל הגט דאיבעי' לאתנוי ובאונס דשכיח ולא שכיח פליגי תרי לישני והלכה כלישנ' קמא עכ"ל וכ"כ הרא"ש ומרדכי. והג"מיי בשם ס' המקצועות כ' דבידי אדם לא הוי אונס בידי שמים הוי אונס ור"ן סוף פ' כל הגט כ' כתוס' דיש ג' מיני אונס. ועוד כ' ובעטור כ' אתשל קמי' ריש כלה יש אונס בקדושין או לא ולא אפשט' עכ"ל [פי' על האי גוונא דאמר אם לא באתי וכו']: [ד] גיטין דף ל' ההוא דאמר אי לא פייסינהו עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסא ולא איפייס' אמר רב יוסף מי יהיב לה תרקב' דדינרי (ואע"פ שאין לו לא אמרינן אנוס הוא דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיט' איכ' דאמרי אמר רב יוסף מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה הא פייסה ולא אפייסה הא כמאן דאמר יש אונס בגיטין הא כמ"ד אין אונס בגיטין. כ' הר"ן מדאצטריך לטעמ' דאין אונס בגיטין שמעי' דבדיני ממונות דיש אונס האומר שדי נתונה לך אי לא מפייסינא לפלוני ופייסי' בכל מה שבידו לעשות ולא איפייס פטור דאנוס הוא עכ"ל:
[ה] גיטין ע"ג ההוא גברא דזבין ארע' לחברי' קבל עליו כל אונס' דמתילד לסוף אפיקו בה נהרא אתי לקמי' דרבינ' אמר זיל שפי לה. וגם רב פפא ור"ה ברי' דר' יהושע סברי למימר כרבינ'. ורבא אמר אונס' דלא שכיח הוא וכו':
[ו] ע"ז נ"ד תנא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר (נגבוה) ורמינהו איזה נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין וכו' בין באונס וכו' האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חברו והשתחוה לה. אמר רמב"ח לא כגון שאנסוהו כותיים (שאמרו להרגו אם לא ישתחוה. אבל אין לפרש שכפפו קומתו בע"כ דא"כ:
הוא לא עשה מעשה אלא הם עשו מעשה בגופו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו תוס') והשתחוה לבהמתו דידי' מתמי לה ר' זירא אונס רחמנ' פטרי' דכתיב ולנערה וכו' אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם (בין אונס בין רצון) וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהן יצא אונס והדר כ' ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצינע' הא בפרהסי' (והאי דקתני אונס אסור בפרהסי') כ' תוס' ר' זירא סובר אע"ג דחייב למסור עצמו אין לאסור בהשתחואתו. ורב' סבר הואיל ובפרהסי' חייב למסור עצמו ע"א קרינן בי':
[ז] כתובות נ"א ב' אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. ואונס דשריא רחמנ' (דכתיב והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת) כגון דאמרי' עדים שצווחה מתחלתה (של ביאה) ועד סופה. ופליג' דרבא דאמר כל שתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת מ"ט יצר אלבשה. תניא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואיזהו זו אשת כהן:
[ח] יבמות נ"ו אמר רב עמרם משום רב ששת אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסול' לכהונ' (אם מת בעלה אסור' להנשא לכהן) אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה משום זונ' אין משום טומא' לא (בתמי') אימ' אף משום זונה. מתיב ר' זיר' והיא לא נתפשה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת אע"פ שנתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן ולאו הבא מכלל עשה עשה. אמר רבה הכל היו בכלל זונה (כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס וכו' בכלל זונה לא יקחו הם שהרי כולן נבעלות בעילת זנות) כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה וכו' הא נתפשה מותרת מכלל דאשת כהן כדקיימ' קיימ'. איכ' דאמרי אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומא'. משום טומא' אין משו' זונה לא אלמ' באונס לא קרי בי' זונה. מתיב ר"ז והיא לא נתפשה וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה אמר רבה הכל היו בכלל אשר הטמאה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל לא נתפשה מותרת מכלל דבאשת כהן כדקיימ' קיימ'. הרי"ף כ' הא דרב עמרם משום רב ששת. ולישנ' בתר' דרבה וכ' המאור לישנ' בתר' דרבה פליג' אדרב ששת ולכאורה אף לישנ' קמא פליג מיהו עד כאן לא פליג רבה אלא באשת ישראל מתוך שהותר' לבעלה אבל בשאר חייבי כריתות ובכל נבעלת לפסול לה מודה דאתי' באונס מפסל' כמעש' דתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה וכו' ורמב"ן במלחמות כ' דרב עמרם ורבה לא פליגי אהדדי לכן הביא לתרווייהו. אלא דללישנ' קמא דרבה כל חייבי כריתות בכולם כהן לוקה עליה משום זונה. וה"ה לאשת ישראל לרב עמרם דל"ל מגו. וללישנ' בתר' כל באונס לא קרינן בי' זונה הלכך בכולן אין לוקין עליהן מן השמות הללו אלא פסולין לכהונה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' כיון שנבעלה לפסול לה פסול' מן התרומ' וק"ו לכהונה כדאמרי' פ' אלמנה וכך פי' רש"י ומסתברא נמי דרב עמרם נמי כהאי לישנ' בתר' דרב' ס"ל ולפיכך הוצרך לומר שאפי' נאנסה ברשות בעלה דרחמנ' אפקא משום טומאה וכו' אפ"ה אסורה לכהונה דלא אמרי' מתוך אבל לפי לשון ראשון פשיט' דכל באונס נמי זונה היא ולא הותר מכלל אותו השם אצל הבעל כדי שנ' מתוך שהרי זונה לישראל משרי שרי וכו' עכ"ל [ועיין יבמות ל"ה ברש"י ותוס' ד"ה אע"פ]:
[ט] יבמות נ"ג ב' מתני' הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' אחד המערה ואחד הגומר קנה וכו'. גמ' אנוס דמתניתן היכי דמי אילימא בשאנסוהו כותיים ובא עליה והאמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת וכו' אלא כגון שנתכווין לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה. כ' תוס' ד"ה אין אונס וכו' אין לפרש במאיימין עליו להורגו אם לא יבא בעצמו על הערוה דא"כ אפי' יש קשוי שלא לדעת תיפוק לי' דאגילוי עריות יהרג אלא איירי בכותיים מדביקין אותו על הערוה וא"א לו להשמט אם לא ע"י שיהרג וקאמר רבא דיש לו למסור עצמו ליהרג אם יודע שא"א לו אם לא יתקשה דאין קשוי אלא לדעת וחשיב כעושה מעשה אבל אם יש קשוי שלא לדעת או שהוא כבר מוקשה או שיודע שלא יתקש' אין חייב למסור עצמו וכו' והוי כקרקע עולם וכו' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש. וכ' הרשב"א ויש מפרשים שלא אנסוהו אונס מיתה שאלו כן אף הוא פטור בדיני אדם דאפי' בע"ז ושפיכת דמים שדינו שיהרג וכו' אלו אמרו לי' קטיל לפלני' ואי לא קטלינא לך אלו עשה כן פטור מדיני אדם שלא עשה זה אלא מחמת אונס ואלו אתה מסלק אונסו מעליו אף הוא אינו הורג וה"נ מחמת האונס הוא שנתן דעתו והקש' עצמו אבל אתה מסלק אונסו ממנו אף הוא אינו בועל אלא הכא שתקפוהו כותיים ודבקוהו הלכך אין זה אונס אלא רצון. והא דלא פירש המשנה הוא אנוס בשאנסוהו למיתה לבא עליה דההיא כיון דבביאה עצמו ליכ' אונס לא קרינן בי' הבא על יבמתו באונס אלא מדעת שלא בכוונת מצוה עכ"ל:
[י] שבועות כ"ו ת"ר האדם בשבוע' פרט לאנוס וכו' היכי דמי כדרב כהנ' ורב אסי כי הוי קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועת' דהכי אמר רב ומר אמר שבועת' דהכי אמר רב כי אתו לקמי' דרב אמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשקרא אישתבעי א"ל לבך אנסך. כ' תוס' דלאו למפטרי' מקרבן קאמר שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת לכשיבנה ב"המ אלא אפי' עונש ליכ' כדמוכח נדרי' (כ"ד) שבועו' שגגות מותרות ומפרש היכי דמי כדרב כהנ' ורב אסי דכל חד וחד אדעתי' שפיר משתבעי ולא דמי להא דגיטין (ל"ה) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה וכו' שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקר' הוי לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו עכ"ל:
[יא] ב"ק כ"ו. מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג וכו' בין ער בן ישן וכו' סימא עין חברו ושיבר את הכלים משלם נ"ש גמ' קתני סימא דומיא דשיבר מה התם נזק אין ד' דברים לא אף סימא נזק אין ד' דברים לא (דלא מחייב ד' דברים דהיינו צער רפוי שבת ובשת אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב רפוי ושבת) מנא ה"מ (דנזק חייב אפי' שוגג) אמר חזקי' אמר קרא פצע תחת פצע (והוא מיותר) לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון:
[יב] על הא דתנן ב"ק כ"ז המניח את הכד בר"ה בא אחר ונתקל בה ושברה פטור. פריך הש"ס. אמאי פטור אבעי' לי' לעיוני ומשני שמואל באפלה שנו. כ' תוס' ואנוס הוא ואע"ג דמרבינן לעיל אונס באד' המזיק אונס גמור לא רבי רחמנ' דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו וכן לקמן (קי"ב) גבי כסבורים שהיא של אביהם [בהמה שהיתה שאולה לאביהם] וטבחוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהנו. אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ונרא' לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס שהוא כעין גנבה מדתני ב"מ (פ"ב) המעביר חבית ממקום למקום ושברה ר' יהודא אומר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופטר ש"ח ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס גנבה אדם המזיק פטור ומדמה ר"י נתקל לגנבה אבל באונס שהוא כעין אבדה שהיא קרוב' לפשיע' יותר כדאמר (ב"מ צ"ד) גנבה קרובה לאונס ואבדה קרובה לפשיעה נרא' דאדם המזיק חייב וכו' ע"ש עוד וכ"כ הרא"ש שם. ולקמן דף כ"ה כי פרכינן על הא דמחייב ר"מ בנשברה כדו בר"ה והוחלק אחד במים ואמר רבה מחייב הי' ר"מ אפי' אזנו בידו אמאי אונס הוא ואונס רחמנ' פטרי' כ' תוס' ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור. וכ"כ תוס' ב"מ פ"ב ד"ה סבר:
[יג.] בב"מ מ"ב. ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חברי' אותבינהו בצריפא דאורבני (בית קטן עגול כמין כובע שעושין ניידי עופות לארוב. דאורבני. של ערבה הית') איגנוב אמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא היא (אפי' בלא קבורה שאין גנבים הולכין שם לגנוב שאין ממון מצוי שם) לענין נורא פשיעותא היא. הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (וסופו באונס שהרי נגנבו וגנב' לש"ח אונס הוא). ואיכא דאמרי אע"ג דלענין נורא פשיעותא היא לענין גנבי נטירותא היא ותחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור והלכתא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. כ' תוס' ה"ג ר"ח תחלתו וכו' וחייב וכו' מוכח בב"מ צ"ג דהלכתא דחייב דפריך אביי א"ה תחלתו וכו' וחייב. ודוקא היכא שיכול להיות שאונס לא הי' נארע אם לא פשע בתחלה אבל פשע בה ויצאת לאגם ומתה פטור דמלאך המות מה לי הכא וכו'. וצ"ל דצריפא הוי שמירה מעליא לזוזי לענין גנבי כמו קרקע להכי קרי לי' לענין גנבי אונס עכ"ל. ומציעא ע"ח ד"ה הוחמה כ' תוס' וא"ת הא במציעא (צ"ג) גבי הניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס פטור ומוקי לה רבה דעל בעידנ' דלא עיילי אינשי ופריך אביי תחלתו וכו' חייב והתם אפי' לא פשע ולא בא לעיר הי' נארע האונס ומאי פריך. וי"ל דשמא אם הי' שם הי' מוליכו למרעה אחר קודם ביאת הארי כי כן דרך הרועים לרעות חצי היום בשדה זו וחצי יום בשדה אחר וכו'. ורב אלפס פי' התם דאביי לטעמי' דאמר (ב"מ ל"ו) לא מבעי' וכו' אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמ' קטלה משמע דלמ"ד חייב אתי שפיר בלאו האי טעמא אע"פ שהאונס הי' נארע בכל ענין. ויש לדחות ראייתו דלמ"ד חייב נמי סמך אהאי טעמא דקאמר בסוף דהבלא וכו' דאל"כ תקשי לי ממתני' דהכא (דקתני השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור ואם הוחמה חייב להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור והכא תחלתו בפשיעה לענין הוחלקה אלא דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא הי' משנה אפשר שלא הי' בא אונס אבל הכא כי הוחמה בהר כ"ש דאם לא שינה והי' הולך בבקעה דהוי הוחמה) ומיהו למה שנפרש לבסוף דהכא לא חשיב תחלת' בפשיעה אתי שפיר עכ"ל. ולקמן ד"ה ר' יוסי בר חנינא כ' תוס' לכך נרא' דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה דיכול ליזהר ולדקדק יפה שלא תחליק בהר ושלא תתחמם בבקעה וכו' ע"ש. ועיין תוס' ב"ק נ"ב ב' שמביא נמי האי סברת רב אלפס דלאביי ודאי חייב אע"פ שלא בא האונס מחמת הפשיעה:
[יד.] בב"מ ל"ו ב' אתמר פשע בה ויצאת לאגם (שלא נעל בפניה כראוי. ויצאת לאגם מקום שאינה משתמרת שם אצל זאבים ולא אצל גנבים ומיהו לא אכלוהו לא זאבים ולא גנבים) ומת' כדרכ' אביי משמי' דרבה אמר חייב וכו' לא מבעי' למ"ד (לקמן גבי צריפא) תחלתו בפשיע' וסופו באונס חייב דחייב אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב (דהתם ליכא פשיעותא אלא לענין נורא אבל הכא איכא למימר בפשיעה מתה שאם הית' בבית לא מתה ויצאת' לאגם היא פשיעת מיתת') מ"ט דאמרי' הבלא דאגמא קטלה רבא משמי' דרבה אמר פטור וכו' לא מבעי' למ"ד תחלתו וכו' פטור דפטור אלא אפי' למ"ד חייב הכא פטור מ"ט דאמרי' מלאך המות מ"ל הכא מה לי התם. אבל התם גבי זוזי אם שמרם כהלכת' וכו' בקרקע לא נגנבו ואע"ג דקי"ל בצריפא אין דרך גנבים לבקש שם מעות ואונס הוא מיהו ע"י שלא שמר כדין שמירתה אבדו אבל פרה זו אם הית' בבית נמי הית' מתה) ומודה אביי דאי הדר' לבי' מרה ומתה דפטור מ"ט דהא הדרה וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה. ומודי רבא כל היכא דאיגנבה גנב באגם ומתה כדרכ' בי' גנב' דחייב מ"ט דאי שבקה מלאך המות. בביתא דגנב' הוי קיימא (משעת גנבה היא אבודה מן הבעלים וכו' הלכך החיוב בא לו על שעת הגנב') [ועיין תוס' לעיל ד"ה אין רצוני] וכ' אספ"ז ב"מ ל"ו בשם תוס' רבינו שמשון. נרא' דאביו סבר דהני לישנא דפליגי גבי צריפא דאורבני בתחלתו בפשיעה וכו' הי' אונס שלא בא מחמת הפשיעה דצריפא הוי נטירא מעליא לענין גנבי כאלו שמרן בקרקע ולמאן דמחייב אפי' היכא דשייך למימר מה לי הכא מה לי התם ולהכי קאמר לא מבעי' למ"ד חייב וכו' אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא וכו' והבל דאגם קרוב להמית יותר מהבל דבבית מ"מ חשיב אונס ולא פשיעה אלא דהוי אונס בא מחמת פשיעה וכו' ורבא סבר דצריפא הוי נמי אונס בא מחמת פשיעה שאלו שמרן בקרקע לא היו גנובין דאע"ג דצריפא הוי נטירותא מעליא מ"מ הרי כבר באו גנבים שם ואפי' מאן דמחייב התם הכא דאין אונס בזה כלל מחמת הפשיעה מודה דמה לי הכא וכו' ובפ' הכונס ובפ' כיצד הרגל וכו' וכל הנך סוגי' אתי כרבא דבכלם האונס בא מחמת הפשיעה ולאביי לכ"ע חייב עכ"ל:
[טו] בב"ק כ"א ב' מתני' הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהן מועדין. גמ' טעמ' דקפצו הא נפלו פטור אלמ' קסבר תחלתו בפשיע' וסופו באונס פטור. תניא נמי הכי הכלב וכו' שקפצו משלם נ"ש נפלו פטורין. הניח' למ"ד תחלתו וכו' פטור אלא למ"ד חייב מאי איכ' למימר כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי קפצי בקפיצה לא נפלי עלייהו ואפי' תחלתו בפשיעה ליכא:
[טז.] בב"ק נ"ו על מתני' הכונס צאן לדיר וכו' נפרצ' בליל' או שפרצוה לסטים ויצא' והזיק' פטור אמר רבה והוא שחתר' (הבהמ' והפילה הכותל דאנוס הוא) אבל לא חתרה מאי חייב היכי דמי אילימ' בכותל בריא כי לא חתרה אמאי חייב מאי הוי לי' למעבד אלא בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחלתו בפשיע' וסופו באונס (דהא לא נפלה אלא חתרה) הניחא למ"ד פטור אלא למ"ד חייב מאי איכ' למימר אלא מתני' בכותל בריא ואפי' לא חתרה וכי אתמר דרבה אסיפ' אתמר הניח' בחמה או שמסרה לחש"ו ויצתה והזיקה חייב אמר רבה ואפי' חתרה וכו' מהו דתימ' הוי לה תחלת' בפשיעה וכו' קמ"ל דכולה פשיעה היא מ"ט דאמר לי' מידע ידעת כיון דשבקתה בחמה כל טצדקי דאית לה למעבד עבדא ונפק' (ועיין לקמן נ"ח):
[יז.] בב"מ דף צ"ג ההוא רעיא דהוי קא רעי חיותא אגוד' דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלה למיא אתא לקמיה דרבה ופטרי' אמר מאי הוי לי' למעבד וכו' א"ל אביי אלא מעתה על למתא בעידנ' דעייל אינשא ה"נ דפטור אמר לי' אין וכו' איתבי' רוע' שהי' רוע' והניח עדרו ובא לעיר בא זאב וטרף וכו' אין אומרין אלו הי' שם הי' מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנ' דעיילי אינשי. לא דעל בעידנ' דלא עיילי אינשי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דשמע קל ארי' ועל. כ' תוס' וא"ת ולאביי נמי דמוקי לה בעידנ' דעיילי אינשי מי ניחא והא מ"מ אם הי' יכול להציל חייב אלמ' תחלתו בפשיע' הוא וי"ל דלא חשיב לי' פשיעה אלא גנבה ואבדה יש ללמוד מכאן דתחלתו כעין גנבה ואבדה וסופו באונס דפטור ומהא דאמר רב (ב"מ ל"ו) אפי' שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור לפי שמסר לבן דעת אין ראי' דאפי' סבר רב תחלתו בכעין גנבה ואבדה סופו באונס חייב אפ"ה פטור דאין לנו לומר שודאי שומר חנם לא ישמור מגניבה ואבדה רק מפשיעה והוי לי' תחלתו בכעין גנבה ואבד' אלא סתם בן דעת רגיל לשמור הרבה אפי' מדברים שאינו חייב ושמא אפי' מסרו לש"ח ופטריה מפשיעה פטור דלא חשיב תחלתו בפשיעה בהכי עכ"ל:
[יח.] בב"ב מ"ז ב' אמר רב הונא תליוה וזבין זביני' זביני מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאניס (דכל דמזבין אינש רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחוק במעות) לא הוי מזבין ואפ"ה זביני' זבינ' ודלמא שאני אונס' דנפשיה מאונס' דאחרינ' אלא כדתני' יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמ' שאני התם דניח' לי' דתהוי לי' כפרה [וכי אמר רוצ' אני ודאי בלב שלם קאמר וכו'] ואלא מסיפ' וכן אתה אומר בגיטי נשים (בהנך דתנן ואלו שכופין להוציא) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (דונתן מדעתו משמע) דילמ' שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים (התם כי אמר רוצה אני גמר בלבו לגרש' דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא) אלא סברא הוא אגב אונסי' גמר ומקני ארב הונא מסבר' דידי' אמר וכו' הואיל ואיכ' תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי) כ' תוס' ד"ה יקריב וכו' וא"ת אי מהכ' גמר אפי' תליוה ויהיב נמי וההיא דסקריקון מוכח דאינה מתנה והי' ר"י רוצה לתרץ דהכ' הוי כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה וכן בגיטין דבעי למגמר מיני' הוי כמו מכר שנפטר ע"י כך משאר כסות אבל א"א לומר כן דא"כ גט מעושה שלא כדין נמי יהא כשר ובגיטין (פ"א) אמר שמואל דפסול ותירץ ר"י דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר והכ' הרי מחויב להבי' קרבן ולקמן נמי מחויב לגרש אשתו אבל שלא כדין הוי כמו תליוה ויהיב דלא הוי מתנה עכ"ל ובד"ה סבר' הוא כ' תוס' וא"ת כיון דמסבר' ידעי' אמאי אצטריך קרא גבי קרבן למכתב דכופין וי"ל דאי לאו קרא הוי אמינ' אע"ג דגמר ומקני כיון דאינו מתרצה אלא ע"י כפי' פסול לגבי מזבח דזבח רשעים הוא קמ"ל שהקרבן נרצה וכו' מותיב רב יהוד' גט המעושה בישראל כשר (שכפוהו ישראל וכגון דאמר רוצה אני) ובכותים פסול (ואע"ג דאמר רוצה אני וקס"ד בכותים פסול כיון דליכ' מצוה לשמוע וכו' אגב אונסי' לא גמר ומגרש וקשי' לר"ה) ובכותים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך (אם אנו רוצים לכופו ע"י כותים ויהי' הגט כשר מלמדין אנו לכותים וכו' דהשת' נמי מצוה לשמוע) ואמאי התם נמי נימ' אגב אונסי' גמר ומגרש (דהא לא מפסיד מידי. דומי' דזביני שמקבל דמי שדהו דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים לא מפסיד כלום) הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תור' אפי' בכותים כשר (דאגב אונסי' גמר ומגרש) ומ"ט אמרו בכותי' פסול כדי שלא תהא כל אחת תולה עצמו ביד כותי ומפקעת עצמה מיד בעלה כ' תו' דכיון דבדין מעשין כאותן שכופין להוצי' לכך דבר תור' אפי' בכותים כשר דבישראל נמי אי שלא כדין מעשה פסול כדאמר שמואל (גיטין פ"ח). וא"ת ומאי נפק' מיני' אי תולה בכותי דכיון דכדין עבדה. וגם חכמים היו כופין אותו. וי"ל דגזרו כדין אטו שלא כדין. וא"ת לההוא טעמ' דמפרש בהמגרש דכותים פסול דבר תור' משום לפניהם ולא לפני כותים דלאו בני עשיי' נינהו תקשי לר"ה אמאי פסול נימ' אגב אונסי' גמר ומגרש. וי"ל דכיון שע"י כפיית כותים נותנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה וכו'. וא"ת אמאי מייתי הכא דרב משרשי' ההיא דהתם הוי לי' לאתויי דהא אמרו התם דרב משרשי' בדות' היא וי"ל לפי סברת המקש' דחשיב כותי' בני עשוי מתרץ לו דפריך לי' בכותי אמאי פסול ואי לאו דבני עשוי לא הוי פריך מידי דהוי כמו מתנה. ולסברתו משני לי' כר' משרשי' עכ"ל. ורמב"ן כ' איכ' למימר דרב משרשי' ממלת' דרב ושמואל איתותב ולא ממשנתנו ורב ושמואל מימר' היא ומימר' לר"ה לא ס"ל. וא"ת הא קי"ל כר"ה וקי"ל דלית' לדרב משרשי' אין ה"נ אלא משמע דהשת' הוי ס"ד דה"ה היכ' דלא יהיב זוזי וכי אמרי במסקנא מודה שמואל היכ' דיהיב זוזי ואגלאי דר"ה לא אמרה אלא בדיהיב זוזי תו לא קשי' מגיטי נשים ולא צריכנא לדרב משרשי' דלא דמי לזביני אלא כדין דישראל כיון דדינ' הוא וכו' א"נ הדרינן למצוה לשמוע דברי חכמים עכ"ל. מותיב רב המנונא לקח מסקריקין וחזר ולקח מבע"הב מקחו בטל ואמאי נימא אגב אונסי' וכו' הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לי' חזק וקני אבל בשטר קנ' ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מא"ל מודה שמואל היכי דיהיב זוזי (כשחזר ולקח מבעה"ב יהיב זוזי לבעה"ב אבל בלא מעות לא גמר ומקני דהא ר"ה נמי תליוה וזבין קאמר אבל תלויה ויהיב לא הוי מתנה). כ' תוס' דקאמר ומודה שמואל וכו' משמע דלרב קנה אפי' לא יהיב זוזי ואמאי הא תלויה ויהיב לא הוי מתנה. וי"ל דבהכי פליגי רב ושמואל דקסבר רב דאי לאו דיהיב זוזי לא הוי עביד שטר ושמואל סבר דמחמת אונס עביד שטר אבל אחריות לא הי' מקבל עכ"ל. ולרב ביבי דמסיים בה משמי' דר"נ (במלתי' דרב נחמן דאמר גזלן שהביא ראי' אין ראייתו ראי' ואין מעמידין שדה בידו ואוסיף רב ביבי) קרקע אין לו מעות יש לו (לגזלן שנתן לנגזל) מאי איכ' למימר (אלמ' ס"ל לרב ביבי דאפי' נתן גזלן לנגזל מעות לא קנה דתליוה וזבין לא הוי זביני וה"ה הך משנה דסקריקן דאי נתן הלוקח לבעה"ב מעות דמי השד' לא קני' וקשי' לר' הונא) רב ביבי מימר' היא ומימר' לרב הונא לא ס"ל. אמר רבא הלכת' תליוה וזבין זביני' זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי (לא מנה מעות גלה דעתו דבע"כ מקבל) אבל ארצי זוזי לא. ולא אמרן אלא דלא הוי לי' לאשתמוטי אבל הוי לי' לאשתמוטי לא. והלכת' בכולי דהוי זביני' זביני ואפי' בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמי ואמר אמימר תליוה וקדש קדושיו קדושין (דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה) מר בר רב אשי אמר (במכר ודאי מודינ' דהוי זביני) באשה ודאי קדושין לא הוי. הוא עשה שלא כהוגן (שהכריח') לפיכך עשוי עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. כ' תוס' ד"ה הלכת' תליוה וכו' לאו דוק' תליוה דאפי' בלא יסורין אלא מחמת אונס ממון כי ההיא מעשה דפרדיס' לעיל דף מ' הוי זביני ואם מסר מודעה הוי זביני דקי"ל כר"ה דכתבינן מודעה אזביני כדפירש הקונט' אבל תלויה ויהיב לא הוי מתנה אפי' לא מסר מודעה אי דידעי עדים אונסי'. והיכ' דמסר מודעה אפי' לא ידעי אונסי' כתבי' וכן בגיטין והיכ' דביטל מודעה בשעת זביני מהני ביטול דאגב אונסי' גמר ומבטל כדאמר ערכין (כ"א). ואפי' אמר בשעת מודעה כל מה שאבטל לא יהא ביטול אינו כלום דמ"מ לבסוף כשמבטל כל מה שאמר קודם לכן יהא מבוטל דאגב אונסי' גמר ומבטל. אבל במתנ' אי ידעינן באונסי' לא מהני ביטול ולא גמר ומבטל ואי לא ידעינן באונסי' ומבטל מודעה מדעתו נראה שבטולו ביטול ולכך כתבי' בשטרי מתנ' ביטול מודעה עכ"ל כ' נמוקי יוסף בשם הריטב"א ד"ה אגב אונסי' וכו' כיון דבתר דעתי' דמוכר אזלינן ליכ' לדמוי לגמרי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קיבל פרוטה משדה זו דלהוי מכירה דשאני אשה שהרי נתן לה כל דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה וכו' אבל הכא מי איכ' למימר דמשום פרוטה שנותנין לו מתרצה על קרקע מאה מנה. ותדע דלא דמי לאשה שהרי אשה שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין סתם וקבל פרוטה מקודשת ואלו שליח קרקעו' אם טעה חוזר ודעת הר"ן נוטה לזה. ואחרים אומרים דשוין הן עכ"ל:
[יט] בב"ב מ' אמרי נהרדעי כל מודע' דלא כתיב בה אנן ידעי' בי' באונסי' דפלניא ל"ה מודע'. מודע' דמאי אי דגיט' ודמתנת' גלוי מלת' בעלמ' הוא (דודאי נאנס בגט או במתנה הלכך א"צ לפרש אונסו דלא דמי לזביני דהתם צריך לפרש דאיכ' למימר סתם מוכר לא מרצונו מוכר אלא משום חסרון מעות והלכך איכ' למימר דמסר מודע' דקסבר היום ולמחר כשיהי' לי מעות מפקינ' מודע' וכו' ויחזור קרקע שלי ואשלם מעותיו) אלא דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודע' אזבינא (נ"ל דטעמ' דרב' משום דאמר גבי תליוה וזכין לא אמרן אלא בשדה סתם והוא בירר לו אחת מהן ומכרה דלא הוי אנוס אבל בשדה זו לא הלכך לא כתבינן מודע' אזביני דאי שדה זו הא לא הוי זביני ול"צ מודע' אלא יביא עדים שאנסוהו ותבטל שטר מכירה ואי בשדה סתם הוי זביני ואין אונס בזה השדה שהרי מדעתו בורר ומודע' זו שיכתוב פסול' דמודע' בלא אונס לא כלום. ומיהו ר"ה דאמר זביני' זביני חזינן דאכשר מודע' אזביני דל"ל הך סבר' דרב') מודה רבא היכא דאניס וכמעש' ופרדיס' וכו'. ולקמן מ"ח אמר ר"ה מאן דחתים אמודע' שפיר חתים. כתב תוס' ורשב"ם דפליג ארבא וכו':
[כ] בב"ק ס"ב א"ל רב אדא ברי' דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן (בלישנ' דקר' אין חילוק והכ' קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן דתנינן בסנהדרין (כ"ה) הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומפרש גזלן דלא יהיב דמי ובמציאת חש"ו כדמוקי לי' התם דאין פסול אלא משום דרכי שלום. תוס') א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והאמר ר"ה תלוהו וזבין וכו' לא קשי' הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני (נק' חמסן) כ' תוס' אבל מן התור' אינו פסול אלא היכ' דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני אע"פ שעובר על לאו דלא תחמוד. הא אמרינן (ב"מ ה') לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו עכ"ל:
[כא] מכות ז' ב' ת"ר בשגגה (גבי גלות כתיב) פרט למזיד בבלי דעת פרט למתכוין. מזיד פשיט' בר קטלא הוא אמר רבא אימא פרט לאומר מותר (סבור שמותר להרוג ישראל וזהו מזיד שלו) א"ל אביי אי אומר מותר אנוס הוא (האיך קורהו מזיד) א"ל שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא. ולקמן דף ט' איתא אתמר קסבר בהמ' ונמצ' אדם כותי ונמצ' גר תושב רבא אמר חייב (מיתה) אומר מותר קרוב למזיד הוא (והרי זה כאומר מותר שהי' לו ללמוד ואף זה הי' לו לעיין) רב חסד' אמר פטור אומר מותר אנוס הוא. וכ' תוס' לעיל ז' וקש' דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם בשגג' וחייבין בפ' כלל גדול (ס"ח) בתינוק שנשבה לבין הכותים. וי"ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתיר' למעוטי אומר מותר. ובשבת ס"ח אית' הכי רב ושמואל דאמרי תרוווייהו אפי' תינוק שנשב' בין העובדי כוכבים וגר שנתגייר לבין העכו"ם כהכיר ולבסוף שכח דמי. ור"י ור"ל דאמרו תרווייהו דוק' הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה וכו' פטור (דקסבר ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגג'(, וכ' תוס' ואין נר' דטעמייהו כמונבז דיליף מקר' דמקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיע' אף שוגג שהיתה לו ידיעה עכ"ל. [וע' שבת ע"ב ב']:
פסק:
[כב] הרמב"ם פ"א מאיסורי ביא' הלכ' ט' כתב אונס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואצ"ל מן המית' שנא' ולנערה לא תעשה דבר בד"א שנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קשוי אלא לדעת ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות. כ' הראב"ד על הא דאין קשוי וכו' יש אונס שהיא פטור כגון שהוא מתכוון לאשתו ותקפתו אחת מן העריות והביאתו עליה או שדבקוהו כותים עליה עכ"ל. כתב ה"ה יש מפרשים שאם אמרו לו כותיים לבא על הערוה ואם לא שיהרגו אותו ובא עליה מומת על ידה לפי שאין קשוי אלא לדעת וזה דעת רבינו. אבל י"א דכיון דמחמת אונס וכו' (כמו שכתבתי לעיל אות ט' בשם רשב"א) ועל מה שכ' הראב"ד וכו' נר' בכגון זה אפי' רבינו יודה בו כיון שהקשוי נעשה לדעת היתר ואח"כ נאנס בהיות עומד בקשיו ודאי אונם גמור הוא עכ"ל. ובפ"ב מסנהדרין כ' כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואע"פ שהיא מצוה שיהרג ואל יעבור אע"פ שחלל השם והוא אנוס אינו נהרג שנא' ולנערה וכו' זו אזהרה לב"ד שלא יענשו האונס. האיש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת ב"ד שאין קשוי אלא לדעת. כ' כ"מ דכוונת רבינו דאע"פ דהיכ' שעשה מעשה בידים נמי פטור באונס כנר' מדבריו ולא עדיף קשוי מעושה מעש' בידי' אפשר לומר בשלמא מעשה בידים הוא דבר שיכול לעשות באונס שלא מרצונו אבל קשוי כל שאינו מרוצה בדבר א"א לו להתקשו' וכיון דנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה דמשמע דאין עליו שם אונס וכו' ועדיין ק' איך כ' שחייב מאחר שאנסוהו ודאי לא התרו בו. וי"ל דחייב דקאמר היינו לומר שאין לו דין אונס אלא הרי הוא כמי שעשה ברצון בלא התראה שיש עליו דין חיוב מיתת ב"ד דיקא נמי דקתני חייב מיתת ב"ד ולא קתני ב"ד ממיתין אותו עכ"ל. (ולי צ"ע הא כ' רבינו בריש' אין ב"ד ממיתין אותו קשה פשיט' הא לא הוי שם התראה מהיכי תיתי שיהרגוהו והכא לא שייך תירוצו. אלא ע"כ צ"ל דהכי פירושו דהתרו בו שיהרג ואל יעבור ולא רצה ואמר אע"פ שאני יודע שהוא חלול השם וראוי שלא לעבור אפ"ה איני רוצה ליהרג ואשמעינן רבינו שאין ב"ד ממיתין אותו כיון שעושה גוף האיסור באונס פטור ממית' ועל חילול השם אינו חייב מית'. וא"כ הכא נמי פירוש של רבינו שהתרו בו שאל יתקש' מדעת שאם יתקשה יהא חייב מיתה ואעפ"כ עשה לכך נהרג. כן נ"ל. עיין מה שכתבתי בכלל יעבור ואל יהרג באות ה' בשם הר"ן בחדושיו לסנהדרין). ובפ"ח מיסודי התור' כ' הרמב"ם כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אין ממיתין אותו ב"ד וכו' שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההיא ולא אנוס ולא מוטעה. מה עבודת כוכבים שחמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת ב"ד וכו'. ובעריו' הוא אומר ולנערה לא תעשה כ' כ"מ בשם רמ"ך תמי' לי הא אמרינן הפוער עצמו לפעור אע"פ שמתכוין לבזוי חייב וההוא ודאי מוטעה אע"פ שקבל התראה דסבר התראתם בטל ואפ"ה חייב וה"נ אם עבר עכו"ם באונס והתרו בו חייב מיתה. וכ' כ"מ דרבינו מפרש ההוא דפוער וכו' לענין קרבן וכ"כ פ"ג מעבודת כוכבים העובד עבודה זרה כדרכה ואפי' עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו וכו'. ומ"ש שאם וכו' והתרו בו וכו' דברי' סתומים שהם שני הפכים שאם קיבל התראה זה מרוצה ואם אומר שאעפ"כ רוצה לעבדו מפני שאונסין אותו ה"ז אנוס ולא מרוצה ע"ש:
[כג] ולענין נעבד שעובדין אותן באונס ליאסר לגבו' פסק בפ"ד מאסורי מזבח כרב' ע"ש. ובפ"ט מגירושין פסק אין אונס בגיטין. וכן הוא בש"ע א"ח קמ"ד:
[כד] ובפ"ז מסנהדרין כ' מי שקנו מידו שאם לא יבא ליום פ' וישבע יהא חברו נאמן בטענתו בלא שבועה. או שאם לא יבא ליום פ' ישבע ויטול אבד את זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד זכותו. ואם הביא ראי' שהי' אנוס באותו יום. ה"ז פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו שהי' מקודם. וכ' כ"מ בשם סמ"ג שכן הורו הגאונים והביא ראי' מירושלמי דקדושין דגרסינן התם המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פ' יהא כך ואירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונס' כמאן דלא עבד ור"ל אמר אונס' כמאן דעבד והלכה כר"י עכ"ל כ"מ. וכן הוא בש"ע ח"מ סי' כ"א וכ' שם הש"ך בשם הב"ח האיך מייתי ראי' מירושלמי הא לדבריו ר"י אמר אונס' כמאן דלא עבד והיינו דאינו מועיל טענת אונס. וכ' דטעות נפל בסמ"ג וצריך להיו' אכן בירושלמי במקום וכן וכו' והיינו בירושלמי משמע להיפך דאין מועיל טענת אונס. והק' הש"ך הא גמרא ערוכה היא בנדרים כ"ז וכן הוא לקמן בש"ע סימן נ"ה וברמב"ם פי"א ממכירה ומה צורך להביא ראי' מירושלמי ומכ"ש לגירסת הב"ח דמביא מירושלמי להיפך דקשה הא בבבלי מבואר כגאונים ומה נ"מ אם בירושלמי מבואר להיפך. (ויש שהיו רוצין להגיה בירושלמי אונס' כמאן דלא עבר ברי"ש ולית' דבר"ן וברשב"א פרק מי שאחזו וז"ל ר' יוחנן אומר אונס' כמאן דלא עבד כלומר דאין טענת אונס ור"ל אמר כמאן דעבד כלומר דיש טענת אונס) וא"כ אפי' לא יסבור הירושלמי כן אין קושי' על הרמב"ם כיון דבש"ס דילן מבואר כרמב"ם. ועוד נ"ל ברור דגם הירושלמי סובר כש"ס דילן ואין ענין דינו דירושלמי לכאן כלל דבירושלמי מיידי להדי' שאמר לה מקדש אני לך על מנת שאני מכניסך ליום פלן ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום וארעו אונס ר"י אומר אונס' כמאן דלא עבד, ואה"נ דס"ל לר"י דהיכ' דאדם מחייב עצמו נגד חברו בדבר שלא הי' חייב על תנא' וארעו אונס לזה שחייב עצמו שלא קיים התנאי פטור והרי הדבר כמו שהיה מקדם דאונס רחמנ' פטרי' אבל מי שחייב עצמו נגד חברו בדבר שלא היה חייב ע"מ שיעשה לו חבירו איזה ענין ליום פ' וארעו אונס לחבירו אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה. דאונס רחמנ' פטרי' אמרינן. אבל אונס רחמנ' חייביה לא אמרינן. ומה לו בזה שארעו לחבירו אונס הרי לא קבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה וכיון שלא קיים חבירו התנאי אף שהוא מחמת אונס למה יתחייב הוא וזה כוונת הר"ן בקדושין פ' האומר שכתב דטעמ' דר"י דלא דמי קדושין לגירושין דהתם אין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אא"כ יעבור על התנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקדושין אא"כ יקיים התנאי אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקדושין עכ"ל הר"ן. וע' מה שכתבתי בספרי נקודת הכסף ש"ע י"ד סימן רל"ו בקדושין בזמן הזה שמתחלה נעשה שידו' בסתם ואח"כ כותבין תנאים כגון שזמן הנשואין יהי' ליום פ' אף על פי שאחד מהם עבר הזמן חברו מחויב לקיים השידוך כיון שעבר מחמת אונס כמבואר שם בהג"ה אבל כל שמתחלה נעשה ע"מ כן אפי' אין עיקר המעש' תלוי בזה פטור חברו שכנגדו אף על פי שעשה מחמת אונס כדמוכח בירושלמי הנ"ל עכ"ל ודלא כט"ז שמחלק שם בין עיקר תלוי בזה או לא עיין שם. ובא"ה בב"י סימן ל"ח כ' בשם הר"ש וכתבו הר"ן פ' האומר. וכ' ד"מ ובסוף כל הגט הניח הדבר בספק. (כוונתו אמאי דאמר שם שנסתפק בבעל עיטור אי יש אונס בקדושין אמאי לא פשיט לי' מירושלמי זה):
[כה] בפ' כ"ד מאישו' כ' הרמב"ם אשה שזינתה תחת בעלה ישראל בין בשגגה או באונס ה"ז מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה וכו' בין שאנסה כותי או ישראל וכל שתחל' ביאה באונס אף שסופה ברצון מותרת וכו' ודין השוגגת או הנאנסה אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה וכו' אבל אשת כהן ששגגה או שנאנסה אסור' לבעלה שהרי נעשית זונה מ"מ והוא אסור בזונה. ובפ' י"ח מא"ב כ' כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון משהערה בה נפסלה משום זונה. כ' ה"ה מ"ש רבינו שאפי' באונס נעשית זונה הוא כרב עמרם. וכלישנ' קמ' דרבה. ואפי' ללישנ' בתר' דאמר באונס לא קרי זונה לא פליג בכותי ועבד ושאר פסולי' דהא מתניתין היא (כתובות י"ד) מעשה בתינוקת וכו' וע"כ לא פריך אלא בא"א דס"ל דכיון שלא נבעלה לפסול אלא מחמת שהיא א"א כיון שהוא באונס לא קרי לי' זונה. ומיהו הלכת' כל"ק. עכ"ל ה"ה. ובהלכה ז' שם כ' הרמב"ם אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה שנאמר לא יוכל בעלה וכו' הכל בכלל שאם נבעלו אסורין על בעליהן פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שמותרת לבעלה אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה (לשון רבינו קשה להבין דפתח בטומאה וסיים בזונה). וה"ה תמה על רבינו במ"ש שחייב מלקות משום טומאה שהרי בארתי בפ"א מא"ב דדעת רבינו שאין לוקה על לאו משום דאחרי אשר הוטמאה אפי' באשת ישראל שנבעלת ברצון מפני שהיא לאו שבכללו' וכו' (דעיקר בא על מחזיר גרושתו) עיין שם וצ"ע. וע' מדינים אלו בש"ע א"ה סימן ו'. ובפ"א מא"ב כ' הרמב"ם המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עלי' אח"כ ה"ז לוקה עליו משום זונה וכו'. כ' הראב"ד אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה כלישנ' בתר' דרבה עכ"ל. כ' ה"ה תימה שהרי דברי רבינו בכאן אינה בשנאנסה עכ"ל (וע' בפ' י"א מגירושין שכ' רבינו שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עלי' שנאמר אחרי אשר אשר הוטמאה וכו'. ותימה על ה"ה שכתב לדעת רבינו שאין לוקין על לאו זה. כ"מ):
[כו] בפ' י"ט ממכירה כ' הרמב"ם כל אונס שאינו מצוי אינו בכלל התנאי וה"ה לכל תנאי שבממון שאומדין דעת המתנה וכו'. וכ"כ בש"ע ח"מ רכ"ה. וכתב ב"י בשם תשובת רשב"א אפי' כתב שמקבל כל אונסין שבעולם שיתילדו אין אונס דלא שכיח בכלל:
[כז] בפ"י ממכירה כ' מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלאוהו ממכרו מכר בין במטלטלין בין במקרקע שמפני אונסו גמר ומקנה לפיכך אם מסר מודע' קודם לכן וכו' הרי המכר בטל וכו'. אחד האונס שהכו או תלאוהו או שהפסידו בדבר שאפשר לו לעשות בין בידי כותיים בין בידי ישראל ה"ז אונס וכו'. בד"א באנס שהרי הוא חמסן. מפני שכופה את המוכר למכור שלא ברצונו אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואח"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעה וכו'. וכ' מש"ל בשם הר"י בר ברזילי דמתנה נמי כל שלא מסר מודעה מתנתו מתנה וכל חכמי ישראל חולקין עליו כ"ל. ובפ"ק מגזילה כ' הגוזל שדה וכו' ואחר שגזלה לקחה מנגזל וטען הנגזל אנוס הייתי בשעה שמכרתי ושלא לדעת מכרתי מחמת גזלנותו. לא זכה הגזלן אע"פ שיש לו עדים שבפניהם לקחו ותחזור השדה לבעלים ומחזיר לגזלן הדמים שנתן בד"א כשהעידו העדים שמנה בפניהם המעות אבל אם העידו שבעל הקרקע מכר לגזלן והודה לו בפניהם שנתן לו הדמים והנגזל טוען שלא נתן דמים ומחמת יראה הודה לו אין לגזלן כלום וכו'. אין בעל השדה צריך לעשות מודע' על זה הואיל והוחזק זה הגזלן על שדה זו וכו' ואין דין גזלן כדין אנס את חבירו עד שימכור לו. שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין לפיכך אם לא מסר מודעה ממכרו קיים. כ' הראב"ד אינו מחוור והרב ז"ל חולק עליו בהלכות והעיקר כדברי הרב שאם הי' כדברי זה המחבר דרב הונא הוא מפליג בזה למה לי' למהדר לרב ביבי מימר' הוא וכו' והא בכה"ג רב הונ' נמי ס"ל עכ"ל. וכן ה"ה הניח דברי רבינו בצ"ע ע"ש. וכ"מ בפ"י ממכירה תירץ דרב הונ' ל"ל דרב ביבי אבל רב ביבי אית לי' לדרב הונ' וכיון דמשמי' דרב נחמן אמר והלכת' כוותי' בדיני הכי קי"ל. ולפי זה אין פירוש רבינו בסוגי' כפירוש רשב"ם עיין שם עכ"ל כ"מ. ורא"ש לא חילק בין גזלן לאנס. וכן פ' טור ח"מ סימן קנ"א. והמחבר שם פ' כרמב"ם. ורמ"א מביא דעת הטור בשם י"א עיין שם:
[כח.] ובפ"ד מאישות כ' המקדש אשה בע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בע"כ מקודשת. וכ' הראב"ד והוא שיאמר רוצה אני. כ' ה"ה אבל האיש וכו' זה דעת רבינו והטעם דעד כאן לא אפקעינהו אלא כשנאנסה האשה מפני שאם היו הקדושין קדושין לא הית' יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ והלכך הרי היא מקודשת. והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב"א כרבינו. ובהשגות כ' והוא שיאמר רוצה אני וכו' ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים וכו' וכ"ש כאן. שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקנינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר"א ז"ל שיאמר רוצה אני וכו' עכ"ל ה"ה. וע' לח"מ מה שהקשה עליו. (ובפ"י ממכירה הקשה לח"מ על ה"ה הא משמע בהכונס דר"ה דאמר תליוה וזבין מיירי דאמר רוצה אני. עוד הקשה שם על מה שכ' ה"ה בפ"א מגזלה על מה שכ' רבינו שם אם הרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים עובר בלא תחמוד וכ' הר"א שם ולא אמר רוצה אני וכ' ה"ה דעת הר"א שא' אמר רוצה אני מקתו קיים ולא גרע מתלוהו וכיון שכן אין בו לאו ולא כן דעת רבינו אלא מקחו קיים. אע"פ שעבר וכו' עכ"ל ה"ה שם. וקשה א"כ מה הקשו בהכונס אי יהיב דמי חמסן קרית ל' והאמר ר"ה דמאי קושי' אע"פ שהוא חמסן ועבר על לא תחמוד מקחו קיים וכו' וצ"ע). כ' הג"מיי על הא דאמר רבינו אבל האיש וכו' אמנם בס"ה כ' שהגאונים תופסין עיקר דברי מר בר רב אשי דאמר לא הוי קדושין וכן ראבי"ה כ' דקי"ל כמר בר ר"א ותימה לי על ס"ה שפירש פלוגת' דאמימר ומר בר רב אשי בכה"ג ובספרי משמע דאיירי כגון שדחק אשה ואנסה כדי לקבל קדושין דקאמר הוא עשה שלא כהוגן וכו' וכן פי' רשב"ם ור"י עכ"ל. (וע' בבית יוסף א"ה סי' מ"ב שמבי' לשון הסמ"ג וז"ל. אין האשה מתקדשת בע"כ אלא לרצונה שנאמר ויצאה והית' משמעות המקר' שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו שיקדש בע"כ ה"ז מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת והגאונים תופסין עיקר דברי מר בר ר"א. עכ"ל). ובש"ע א"ה סימן מ"ב כ' אבל האיש שאנסוהו מקודשת וי"א שאינה מקודשת הלכך הוי לי' ספק. כתב ב"ש אפי' אחר תקנת ר"ג שלא לגרש בע"כ יכול לגרש בע"כ:
[כט.] בפ"ב מגירושין כ' הרמב"ם מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו כותיים ואומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד כותיים עד שיגרש ה"ז כשר ואם הכותי עצמו אנסוהו וכו' הואיל והדין נותן שיכתוב ה"ז גט פסול. ולמה לא בטל וכו' שהרי הוא אנוס בין ביד כותי בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התור' כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשו' עברה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשות אין זה אונס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מעברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא הי' הדין נותן שכופין אותו וטעו ב"ד ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו לגרש ה"ז גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם כותיים אנסוהו שלא כדין אינו גט אע"פ שאמר בכותיים רוצה אני וכו'. עיין בלח"מ שהאריך בדברי הרמב"ם. ועיין ש"ע א"ה סי' קל"ד מדינים אלו:
[ל.] בפ"ו מחובל כ' הרמב"ם המזיק ממון חברו חייב לשלם נ"ש בין שוגג בין אונס וכו'. בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור וכן אם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק שלא בכונה פטור. הי' עולה בסולם ונשמטה השליב' ונפל והזיק אם לא הית' מהודקת וכו' חייב. הית' חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה ה"ז פטור שזו מכה בידי שמים כל אלו הדברים ברשות ניזק אבל ברשות מזיק פטור עד שיתכויין להזיק. כ' ה"ה כבר כתבתי פ"א דאונס גמור שכתבו ז"ל שפטור והרב לא חילקו. וכתב כ"מ צ"ע הא גבי שליבה כתב ה"ה הטעם דפטור מפני שהן אונסין גמורין ואין רוח מצויה אונס כ"כ. משמע בהדי' שהוא פטור באונס גמור עכ"ל:
[לא.] ובפרק ו' מרוצח ובפ"י ממלכים פסק כרב' דאומר מותר קרוב למזיד. וכתב כ"מ אע"ג דאביי ורב חסד' סברי דאונס הוא פסק כרבא דהוא בתר' ועוד שר' שמואל בר נחמני אר"י ס"ל כוותיה דאמר דבן נח נהרג שהי' לו ללמוד ולא למד. ובפ"ז משגגות פסק תינוק שנשבה לבין כותים שחייב חטאת. ועיין פט"ו משגגות. ובש"ע א"ה סי' קע"ח כ' רמ"א בשם תשו' מהרי"ק האשה שזינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה והטעם כתב מהרי"ק דלא כתיב למעול מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה. וכתב בית שמואל ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הרי כשוגג (ואשה שזינתה בשוגג מותרת לבעלה כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ד מאישות והיינו דלא ידעה אם הוא בעלה או אחר כעובד' דסוף נדרים) עכ"ל. ובש"ע י"ד סי' ל"ט כתב הט"ז מי שסובר שמותר לבטל איסור מקרי שוגג ומותר ודלא כמשמע מלשון הטור ומהרש"ל דהוי כמזיד. וראיה מתשובת מהרי"ק ודוק' התם דכתיב ומעלה וכו' ש"מ דבשאר דוכתי שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין. ותוס' בכורות כ"ג ד"ה סבר כ' דאפי' למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שסבור שמותר לבטל מותר עכ"ל. (וע' בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה מה שכתבתי עוד מזה):
[לב] בש"ע ח"מ סי' ר"ה כתב כל דיני מכר מחמת אונס ומסירת מודעה. וכתב שם רמ"א סוף הסי' בשם העיטור וז"ל. וכל זה מיירי באנסוהו למכור דאמרי' אגב אונסי' גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות אין קנין (וע' בא"ה סי' מ"ב בבית שמואל וחלקת מחוקק שהקשו על רמ"א דהתם משמע דאין חילוק בין קונה למקנה. ולמה פ' בסי' ר"ה כעיטור דקנין באונס לא קנה): [לג] בש"ע י"ד סי' רל"ב כתב רמ"א מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פ' יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח ולא יעשנו וכו' ואם לא עשה מיד וכו' ושכח או נאנס אח"כ ולא עשאו יש אומרים דמקרי אונס (ר"ן פ' כיצד הרגל) וי"א דלא מקרי אונס (אגודה פ' מי שאחזו) וט"ז שם מסיק כדעה ראשונה. וע' עוד שם בדיני נדרי אונסין ושבועות:
[לד] פ"ב מסוטה דף י"ב כתב משנה למלך דע דאשת ישראל שזינתה באונס מותרת לבעלה אך אני מסתפק היכ' דהבועל מזיד אם אסורה לו מי אמרי' שדין זה דאסור' לבועל משום דאסרה לבעל אבל כל שלא אסרה שריא לבועל או דלמ' כל שהוא מזיד אסור בה. וראיתי לתוס' שבת כ"ו עלה דההיא דאמרינן ואת אשתו לקחת ליקוחין יש לך בה. שכ' אף על גב דאפילו חטא נמי יש לו בה ליקוחין דהא אנוס' הית' ושריא לבעל וה"ה לבועל. הרי מבואר דאע"ג דדוד לא היה אנוס מותרת לו וכו'. שוב ראיתי שזה ש"ס ערוך כתובות ט' וכ"ת מפני מה לא אסרוה. התם אנוס' הוי. הן אמת דהתם איכ' תירוץ אחרינ' דכל היוצ' למלחמת ב"ד וכו'. ויש להסתפק אם תירוץ זה פליג אתירוץ קמא וס"ל כל שבועל מזיד אסורה לו. או דילמ' לדינ' מודה לתירוצ' קמא אלא דקושט' קאמר אפילו היתה מזידה מותרת היתה לדוד וכו' ומדברי תוס' בשבת נר' דס"ל דהדין זה מוסכם לכ"ע. וכן אם היא מזידה אף שהוא שוגג נ"ל דאסור' לבועל מאחר שנאסר' לבעל. ודע שראיתי תוס' ריש פ"ה דסוטה שהביאו סוגי' אחת מהירושלמי דנר' דפליג על זה שכתבנו. שכתבו בסוף הוא מזיד והיא שוגגת פשיט' שמותרת לביתה גירש מהו שיהא מותר בה. אפשר לומר מזיד היה ואת אמרת הכין. הוא שוגג והיא מזידה פשיט' שאסור' לביתה גירש מהו שיהא מותר בה. אפשר לומר יצתה מתחת ידו (פי' מאחר דנאסר' לבעלה פשיט' דאסור' לבועל אף שהוא שוגג) נמצ' לפי דברי ירושלמי כל שהבועל מזיד אסור' לבועל היפך מסוגי' דכתובות ולפי דברי ירושלמי צ"ל דס"ל כתירוצ' בתר' דכל היוצא וכו' ולא ידעתי איך לא הביאו הראשונים הירושלמי הזה וכו' (א"ה עיין תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח"י וע' מהר"א ששון סל"ז שנסתפק גבי בועל שני אם נאסר' לו כיון דכבר אסורה ועומדת וע' מה שהשיג שבות יעקב סי' צ"ד ובספר שער אפרים בקונטרס אחרון. וע' בפ' ארוסה דף כ"ה דאלמנה לכ"ג וכו' מקני להו לאוסרן לבועל כבעל אלמ' דאפי' היכ' דאסורה עליו וקיימ' אסורה לבועל) עוד יש לי חקירה אף שכתבנו דכל שהיא שוגגת והו' מזיד מותרת לבועל אני מסופק באשת כהן שנאנס' מהו שתהיה מותרת לבועל מי אמרי' כיון דאסר' לבעל' אסור' לבועל או דילמ' כי כ' רחמנ' ונטמאה ונטמאה. כשם שאסורה לבעל וכו' באשת ישראל שזינת' ברצון מיירי קרא דהא כתיב והיא לא נתפשה וא"כ אין לך בו אלא חדושו דהיינו כשהיתה היא מזידה אבל כל שהיא שוגגת אף שנאסרה לבעלה כהן מותרת לבועל. וחפשתי בדברי ראשונים ולא מצאתי וכו'. (עיין בבית שמואל סי' י"א ס"ק ג' שכ' שכוונת הג"ה שם במה שאמר וה"ה אם נאסר' בשבילו לבעלה אסורה לו. היינו לומר אפי' אם היה אשת ישראל הית' מותרת לבעלה מ"מ באשת כהן שנאנסה כיון שאסורה לבעלה אסורה לבועל. דאל"כ מה חידש הג"ה בזה הא גם המחבר נמי כ' זה. ובחלקת מחוקק ס"ק י' נסתפק בזה באשת כהן ונאנס' וכו' עיין שם) אך זה ראיתי בתוס' יבמות ל"ה עלה ההיא דאמרי' אשת ישראל שנאנס' אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה כ' תוס' פי' בקונטרס טעמ' משום בת כהן כי תהי' לאיש זר. ולר"י נר' דמבת איש כהן לא שמעי' א"א וכל חייבי כריתות הנאסרות על ידי קדושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקר' והכי משמע לקמן (נ"ו) דקאמר אשת כהן שנאנסה וכו' לוקה משום טומאה ומשום זונה ואי מבת כהן וכו' שמעינן נמי אשת איש אם כן יהא לוקה נמי מהאי קרא דלכהונה נמי אסורות מק"ו דלקמן ס"ח לא חשיב לה אזהרה מן הדין אלא גלוי מלת' בעלמ' וכו' אלא נר' לר"י דפסול' מן הכהונה מטעם טומא' וזונה וללישנ' בתר' לקמן נ"ו משום טומאה גריד' מיהו ק' לר"י כיון דלא כתיב טומאה אאשת ישראל שנבעלה באונס דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת אם כן אמאי פסולה לכהונה דבכלל אישור טומאה הוי בעל ובועל ותרומה וגם כהונ' וכי שרי' לבעל' תשתרי נמי לכהונה ואמר ר"י דההוא קרא דלא נתפשה לא מיירי אלא בטומאה דבעל גריד' דנטמא' קמא אית לן לאוקמי לבעל ולענין בעל שרי' אונס בישראל אבל ונטמאה בתר' דנפק' לן מינה איסור תרומה וכהונ' לא מפליג בה בין אונס לרצון בין אשת כהן לאשת ישראל ויש לאסור בכל ענין דכיון דאשכחן באשת כהן דאפי' באונס אסור' אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומ' וכהונה אפילו באשת ישראל ומיהו גבי בועל אף על גב דלא כתיב בי' לא נתפשה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסבר' הוא דלא נאסר' על הבועל אלא כשנאסרה על הבעל עכ"ל. והמדקדק בדבריהם ירא' דס"ל דאשת כהן שנאנס' אסורה לבועל עכ"ל מש"ל:
[לה] בא"ה סי' קל"ד כתב בית יוסף בשם הר' מיימון שנשאל אם ראובן קנס עצמו במאה זהובים לאדון העיר אם לא יגרש את אשתו ואח"כ גירשה בביטול כל מודעי והשיב לא אמרי' גט מעושה אלא כשכפוהו שלא מדעתו בדבר שאינו רוצה לעשות וכפוהו עד שעשה או הפחידוהו להפסידו אם לא יגרש אבל בנדון זה שהוא חייב עצמו במה שהוא רוצה לעשות אין זה כפיה שכל זמן שהוא מגרש ברצונו מגרש. ואף על פי שאין בידו לחזור אם לא יפסיד לא הוי לי' אונס שזה רצונו היה מתחל' לגרש וברצונו הוא מגרש והקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק עצמו לגרש ולא הוי ליה אונס. וגבי מוציא אשתו משום שם רע אמרי' גיטין מ"ו באומר יאסרו כל פירות העול' עלי אם איני מגרשך היעלה על הדעת כשיגרשנה שנא' שהיה אנוס בעבור הקונם אין לנו לומר כן כיון שברצונו נדר כ"ש בנידון זה וכו'. ואמרי' גיטין ע"ד על מנת שהתני לי ק"ק זוז ה"ז מגורשת ותתן ופסקו המפרשים אפי' לקח המעות בע"כ אין זה אנוס שכבר נתרצה, ומ"ש רבותינו הצרפתים שאם נשבע ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס סבירי להו דמתני' דקונם כיון שתלה נדרו בדבר אחר שאמר כל פירות וכו' אין בזה אונס כלל כשיגרש. ובנדון זה נמי תלה גיטו בדבר אחר וכו' עכ"ל. ובשם תשובת הרשב"א כ' ב"י שמי ששעבד עצמו בקנס לגרש וידעו בי' שאינו מגרש ברצונו אלא שמתירא מפני הקנס הוי גט באונס ופסול. עיין שם. ומהרי"ק כ' כה"ר מיימון ובסי' קנ"ד כ' ב"י וז"ל. כתב הריטב"א בתשובה על איש שנשבע לגרש את אשתו וגירשה קודם שיתירו לו ואח"כ היה מערער לפסול הגט מפני כך והשיב זו אינה טענה לפסול הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה הוא הביאה על עצמו שהרי ברצון עצמו חייב עצמו בשבועה לגרש וכו' ואם נתחרט אחר השבועה הוי לי' לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה. ומ"ש ה"ר פרץ שצריך שיתירו לו וכו' לפי דעתי לא כ' אלא שצריך כן לכתחלה. עכ"ל. עיין ש"ע א"ה קל"ד. שכ' אם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבות יתן אם ירצה שאין זה דומ' לאונס וכ' רמ"א וה"ה אם קיבל קנין לגרש. אבל אם קיבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש. (בלבוש מחלק בין אם מתחייב קנס כשיבא אשתו ולא יגרש לבין אם מתחייב אם לא יגרש בזמן המוגבל ב"ש) יש מחמירין אפי' בכה"ג וטוב לחוש לכתחל' ולפוטרו מן הקנס אבל אם כבר גירש מפני זה ואפי' גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר הואיל ומתחל' לא אנסוהו על כך. י"א דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו אבל אם אונסין לאחר עד שיגרש חברו אפי' על בנו או להיפך לא מקרי אונס (תשובת רשב"ץ) ויש מחמירין באב על בנו. עכ"ל. עיין סי' קס"ט: