כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות א (כלל ג) אומדנא
[ענין הכלל הזה מתחלת לשתים. האחד אם נעשה מעשה מה ואנו יכולין לתלות שעל דעת כך וכך נעשה המעשה שדעתנו נוטה לזה הצד מחמת חזקה שאין בני אדם עושין המעשה הזה אלא על דעת כן או שהאיש העושה הוא באיזה מצב שממנו נוכל לתלות שודאי דעתו במעשהו או בדבורו לכך וכך. אם נלך אחר אומדן דעתנו לפסוק הדין אחריו. או לא. והחלוקה השנית אם נעשה איזה מעשה ולא נדע בבירור ע"פ עדים מי היה העושה. אך יש לנו כמה אומדנות וראיות על גוף אחד שזה הוא העושה אם נפשות הדין כמו אם היו עדים בדבר או לא]:
[א] בתרא קמ"ו ב'. מתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת (דמתנת ש"מ במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר וכגון שכתוב בו קנין) לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת (אם עמד חוזר אפי' קנה מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן) גמ' מאן תנא דאזלינן בתר אומדנ' (דעתו דנותן מתנה אע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי דקתני לא שייר וכו' אמדינן דעתי' שנתייאש מן החיי' ולהכי לא שייר ואדעת' דהכי יהיב). אמר ר' נחמן ר"ש בן מנסי' היא דתניא הרי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו וכ' כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנ'. ר"ש בן מנסי' אומר אי מתנתו מתנה. רב ששת אמר ר' שמעון שזורי היא דתני בראשונה היו אומרין היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי (ולא אמר תנו) הרי אלו יכתבו ויתנו (הואיל ואין דעתו מיושבת עליו כל כך וכשאמר כתבו ע"מ לתת לאשתו קאמר אלא מתוך טרדו שכח ולא אמר תנו) חזרו לומר אף המפרש מיבש' לים) והיוצ' בשייר' ר"ש שזורי אומר אף המסוכן (קרוב למית' שדעתו שיכתבו ויתנו דלפטור אשתו מן הייבום נתכוין). ור"נ מ"ט לא אמר כר' ששת שאני התם דאמר כתבו (גלי דעתי' שרוצה לתת גט דאי לאו לגרשה כתיבת גט מה צורך). ורב ששת מ"ט לא מוקי לה כר"ש בן מנסי' אומדנא דמוכח שאני (שכל זמן שהי' בנו קיים לא נתן עד ששמע שמת אבל חולה כיון דרוב חולי' לחיים והוא לא צוה מחמת מית' וליכ' אומדנא דמוכח כולי האי) ולעיל דף קל"ב פסק רב נחמן כר"ש בן מנסיא. כ' תוס' ד"ה מאן תנא וכו' צ"ע אי שייכא הך מלתא בדברים שבלב אינם דברי' עכ"ל. והג"א שם כ' בשם ריב"ם דגבי מתנ' דברי' שבלב הוי דברים דהיכי דגלי דעתי' דלא יהיב מדעתיה לא הוי מתנ' כגון גבי מתנה טמירתא וכו' הואיל ובחנם יהיב וכו' אבל גבי מכר וקדושין אמר אינן דברים דלאו כל כמיני' לומר לא הי' בדעתי אפי' איגלאי בדעתי' אם לא אמר בסי' אמרינן אגב דשקיל זוזי גמר ומקני עכ"ל:
[ב.] כתובו' נ"ד ב'. מתני' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף נתארמלה או נתגרש' בין מן האירוסין בין הנשואין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתול' גובה מאתים וכו' שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה. גמ' אתמר רב ור' נתן חד אמר הלכה כראב"ע וח"א אין הלכה וכו' תסתיים דר"נ הוא דאמר הלכה דשמעי' לי' לר"נ דאזיל בתר אומדנ' (אומד הדעת בדבר שאינו מפורש אומדין ב"ד ואומרין סתם אינש להכי איכווין דלא כותב ממונו לה חנם אלא לחיבת ביא') דאמר ר' נתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן, ורב לא אזיל בתר אומדנ' והא אתמר מתנת ש"מ שכ' בהן קנין דבי רב משמיה דרב אמרי ארכבי' אתרי רכשי (נתן לו שתי כחו' שיהא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר וכמתנת ש"מ שמהני נמי בהלוא') ושמואל א' לא ידענ' מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מית' (ואשמעי' מיהת דרב בתר אומדנ' אזיל שאומד דעתו של זה דלארכבי אתרי ריכשי עביד אע"פ שלא פי' מפיק רב ממונא בהכי) אלא תרווייהו אזלי בתר אומדנ' מ"ד הלכה שפיר ומ"ד אין הלכ' הכא נמי אומדן דעתי' היא משום אקרובי דעתי' הוא והא אקרבי לי' דעתי'. כ' תוס' מדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ אלמ' אזיל בתר אומדנ'. ואע"ג דשמואל נמי אזיל בתר אומדנא לאו לאפוקי מדשמואל אתי דהא פסק שמואל כראב"ע. ועי"ל דפריך מהא דרב אית לי' אומדנ' אפי' להוציא ממון אע"ג דשמואל ל"ל כה"ג אע"ג דגבי שודא שמעי' להו איפכ' דשמואל אית לי' שודא ולרב חלוקה ולא שודא מצינן למימ' כמו שכ' ר"ת דשודא לאו אומדנ' כמו שפי' הקונט' אלא יתנו ב"ד למי שירצו עכ"ל. ואמרי' נמי התם דרב חנינ' אמר שמואל הלכ' ור"נ דידי' אמר אין הלכ' [וצריך לחלק בין ההיא אומדנא לההיא דר"ש בן מנסיא דהא ר"נ פסק בבתר' כר"ש בן מנסיא. משום דהכא איכא אומדנא להיפך] ונהרדעי משמי' דר"נ אמרו הלכה וכו' והלכה למעשה כראב"ע:
[ג.] ובכתובו' מ"ז ב' תוס' בד"ה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה. כ' אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומו' מצינו בש"ס כן. וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחברו ונטרפ' או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה. וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ס' הי' רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד הי' לוקחה אבל הכא לא כ' לה כלל כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכן ההיא דזבין ולא אצטרכו ליה זוזי והא דפריך ב"ק ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצ' דאדעת' דהכי לא קדשה אע"ג דבאותו ספק מסתמ' הית' נכנסת בשעת קדושין. אומר ר"י דלא פריך אלא משום דהוי דומיא דקאמר התם נתן הכסף [כלומר מי שגזל את הגר ומת הגר. הגזלה לכהנים] לאנשי משמר ומת שהוא שלהם ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימ' אדעתי' דהכי לא יהיב דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרי' דאדעת' דהכי לא קני ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא הי' מקנה לו לדעתו אם לא יפרש להכי פריך שפיר מיבמה וכו' משום דבדידה תלוי הקדושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שאירע אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש וכן כל הנהו דמייתי התם אין תלוי אלא בדעתו עכ"ל. וכ"כ תוס' שם בב"ק ועיין שם בב"ק דאמר אביי דלכך תנן נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשין יכולין להוציא מידם [היינו גבי גזל הגר] משום דכסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוי אמינא מהדר ליורשין מ"ט דאדעת' דהכי לא יהב. ופריך הש"ס אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעת' דהכי לא אפרשה. אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי דלמית' אזלה אשם שמתו בעליו ליפוק לחולין וכו' אשם נמי הלכתא וכו' כל שבחטאת מתה באשם רועה אלא מעתה יבמה וכו' התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא (להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו) פדר"ל דאמר טב למיתב טן דו וכו' וכ' תוס' התם בד"ה דאדעתא דהכי וכו' נר' דבנפל' מן האירוסין מיירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה. אלא מן האירוסין מיירי דמקדושין אין לה שום טוב' עכ"ל. ואספ"ז שם כ' בשם הרא"ש דמן האירוסין אינו מעכב דאם היתה רוצה להתנו' וכו' הלכך חשיב כאלו התנית אבל מן הנשואין ודאי לא הוי הבעל שומע לה לעשו' בעילתו בעילת זנות עכ"ל. מכאן משמע דאף בכה"ג חושש לביאת זנות דלא כבית שמואל סי' קנ"ז]:
[ד.] כתובו' ס"ח. אמר שמואל לפרנסה שמין באב (לתת נדוניא לבת כפי אומד שאנו בקיאין באביה וותרן או קמצן) ומסיק הש"ס דשמואל אמר כר' יהודה (במתני' אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה וחכ"א פעמי' שאדם עני והעשיר וכו') וקמ"ל דטעמ' דר"י דאזלינן בתר אומדנא לא שנא השיאה ול"ש לא השיאה:
[ה.] כתובות צ"ז איבעי' ליה זבין ולא אצטריך ליה זוזי (מכר שדהו ואנן יודעין שהי' חפץ לקנות שדה פ' או פרגמטי' פ' באותן מעות ולא אצטרכו להו זוזי שחזרו בהן המוכרין) הדר' זבינ' או לא ת"ש דההיא בצורת' דהוי בנהרדעא (שהי' רעב ושנת בצורת) זבינהו כ"ע לאפדנייהו לסוף אתי חטי א"ל ר' נחמן דינא הוא דהדרי אפדנייהו למרייהו. התם נמי זביני בטעות הוי דאגלאי מלתא דארבא (ספינה) בעקולי הוי קיימ' (ואלו ידעו המוכרין כן לא היו מוכרים בתיהם משעת מכיר' הוי לי' טעות אבל היכא דמכיר' לאו בטעות כגון שחזרו בהן מוכרי חטין לאחר שמכרו אלו בתיהן או שבאו חטין ממק"א שעדיין לא נעקרו ממקומן לא הדרי) והלכת' זבין ולא אצטרכי לי' זוזי הדרי זביני. כ' תוס' וכגון שגילה דעתו בשעת מכירה דאמר דלזבן תורי קזבין דאי שתק הוי דברים שבלב עכ"ל (משמע דתוס' פליג על רש"י שכ' ואנו יודעין וכו' משמע דלא צריך גלוי דעת בשעת מעש') וכ"כ הרא"ש ודוקא בדגלי דעתי' בשעת המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר אבל אי שתיק בשעת המכר אע"פ שגילה דעתו קודם לכן הוי דברים שבלב. ויש דברים שאין מועיל בהם גלוי דעת עד שיתנה בפירוש כגון היכא שאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני'. וכיון דבעי תנאי בעי כפול. ויש דברים שאפי' גלוי דעת אין צריך משום דאיכא אומדנא דמוכח וכו' משום דבלאו גלוי דעת אנן סהדי דלהכי איכווין כגון שטר מברחת (אשה שנתנה נכסיה לאחר קודם שנשאת כדי להבריחם מבעלה שלא יזכה בהן ואע"פ דמתנ' אינה דלא רצתה לאקנוי אלא כל זמן שתהי' תחת בעלה. מכל מקום לא זכה בהן הבעל דעשאוהו כנכסים שאין ידועין לבעל לר' שמעון כדאי' כתובו' ע"ט). ולקח מן האיש וחזר ולקח מן האש' והכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ב"ב קל"ט. וש"מ שכ' כל נכסיו לאחרים. וההיא דשמע שמת בנו וכו'. וכן המקדש אחותו בין למ"ד פקדון וכו' וכן סבלונו' וקדושין דהדרי. וכן נדרי זריזין כל אלו אומדנ' דמוכח אינון שלכך אפי' גלוי דעת לא בעי לא בשעת מעשה ולא קודם לכן. אבל זבין ולא אצטרכו לי' זוזי וזבין אדעתא למיסק לארעא ישראל אע"ג דגלי דעתי' מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעינן גלוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גלוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה מכרו. והא דאמרי' דהדרי זביני דוקא דלא אצטרכו לי' זוזי מחמת דבר שנתחדש אח"כ כגון בצורתא וכו' או שחזרו בהן המוכרין שרצ' לקנות מהם הדבר הידוע אבל אם חזר בו המוכר הנרסים ואין רוצה לקנו' אע"פ שמוצא לקנו' לא הדרי זביני כההיא דהאיש מקדש דאמרי' אי בעי סליק וכו' עכ"ל הרא"ש. וכ"כ תוס' כתובו' ע"ח גבי ההיא דכתבינהו נכסיה לברתי' שפי' רש"י והודיעה לעדים שלהבריח מבעל' מתכוונת כ' תוס' ואין נרא' לר"י דא"כ אמאי פליג רב ענן ורבא ארב נחמן. לכן נרא' לר"י דלא אמרה מידי אלא גלוי מלתא בעלמא איכא דהדבר ניכר שלא נתכוונה אלא להבריח דנפשה עדיפא לה עכ"ל:
[ו.] בתרא צ"ג גרסי' שור שהי' רועה ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח אין אומרין בידוע שזה נגחו (דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ואפי' ממון המוטל בספק לא הוי לשלומי פלגא. דמאן לימא לן שזה נגחו הואיל ואיכא שוורים אחרים ולא דמי לשור שנגח את הפרה וכו' התם טעמ' שהרי רואין שנגח את הפרה והעמד פרה על חזקתה והשתא ילדה) ורב אחא אמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצ' גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו (דרב אחא אזל בתר אומדנא בדיני ממונו' והכי אמרי' סנהדרין ל"ז וכיון שהוא מוחזק ליגח ועומד בצדו אמרי' דהיא נגחו) כ' תוס' והא דתנן (ב"ק ל"ה) זה אומר מועד הזיק וכו' מודה רב אחא שיש לתלו' בהם כמו במועד כיון שגם התם רודף ואמרי' המע"ה עכ"ל:
[ז.] שבועות ל"ד. ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר (בשבועת העדות) אלא בתביעת ממון וכו' ריה"ג אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר. לימא דריה"ג לית לי' דרב אחא. דאי אית לי' בדיני נפשו' נמי משכחת לה כר' שמעון בן שטח (פי' ידיעה בלא ראי') אפי' תימא אית לי' בשלמא ידיעה בלא ראי' משכחת לה (כגון הא דשמעון בן שטח) אלא ראי' בלא ידיעה היכא משכחת לה (אם ראה שהרג אדם ואינו יודע מי הוא) מי לא בעי למידע אם כותי הרג או ישראל הרג. כ' תוס' משמע דרב אחא אית לי' אומדנא בדיני נפשות ובסנהדרין (ל"ז) משמע דרב אחא לא איירי אלא בד"מ. וי"ל דודאי מעיקר' דס"ד דלא מתוקם מתני' כרבנן ע"כ מוקי לה כרב אחא ואית לן למימר דלא איירי אלא בד"מ אבל לפי המסקנ' וכו' מצינן למימר דרב אחא אית לי' אפי' בד"נ אבל עוד תימא דמשמע משום דאית לי' בד"מ אית לי' נמי בד"נ וא"כ אפי' ל"ל דרב אחא משכחת לה אומדנ' בד"מ לכ"ע כמו שעלת' לו נשיכ' על ראשו ונקב קרום של מוח דאפי' רבנן מוד' בהאי אומדנא כדמוכח לקמן (מ"ו) כגון שעלת' לו נשיכ' על גבו ובין אצילי ידיו (גבי נחבל שנשבע ונוטל) וי"ל דהוי מצי למימר ולטעמיך עכ"ל וכ"כ רשב"א בחדושיו דרב אחא אזיל בתר אומדנא אפי' בד"נ ורבנן לא אזלי' אפי' בד"מ עכ"ל:
[ח.] סנהדרין ל"ז מתני' כיצד מאיימין את העדים (על עדי נפשו') היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן שמא תאמרו מאומד ומשמוע' וכו'. [גמ'] ת"ר כיצד מאומד אומר להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חברו לחורב' ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כך ראיתם לא ראיתם כלום תניא אמר ר' שמעון בן שטח ארא' בנחמ' אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו וכו' ורצתי אחריו וכו' ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעש' שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה התור' ע"פ שני עדים וכו' (פריך הש"ס על מתני' דקתני מאומ') בדיני נפשו' הוא דלא אמדינן הא בדיני ממונו' אמדינן כמאן כרב אחא וכו' ולטעמך עד מפי עד דקתני בדיני נפשו' הוא דלא אמדינן הא בד"מ אמדי' והא תנן אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו איש פ' אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום וכו' אלמ' אע"ג דפסולי בד"מ אמרי' להו בדיני נפשו' הכא נמי אע"ג דפסילי בד"מ אמרי' להו בד"נ. כ' תוס' מיהו בדוחק יש למצוא דלחייב רב אחא בההיא דר"ש בן שטח דמנא ידעו עדים שהרגו בכ"ד של התרא' כיון שלא ראו אלא מאומד ואי איירי בחבר ניחא וכר' יוסי ב"י לא בעי התרא' עכ"ל: פסק:
[ט.] הרמב"ם בפ"ב מגירושין פסק כר"ש שזורי. ובפ"ו מזכיו' פ' כר"ש בן מנסיא. ובפ"י מאישו' פ' כראב"ע שאינ' גוב' תוספ'. ובפ"כ מאישו' פ' כשמואל דשמין באב וכר"י. ובפ"ח מזכי' גבי מתנת ש"מ שכ' בה קנין פ' כשמואל. ובפ"ח מנזקי ממון פסק כרבנן גבי נמצא שור הרוג בצדו וגמל האוחר בין הגמלים. ובפ' י"א ממכיר' כ' זבין ולא אצטרכו לי' זוזי הדר זביני. ובח"מ סימן רמ"ו פ' נמי כר"ש בן מנסיא אך הביא שם שני דעו' דלדעת רמב"ן דין זה הוא דוק' בש"מ אבל לא בבריא (דאפי' בא בנו מתנתו קיימת דאין כאן אומדן דעת וכו' כיון דראינו דשבק נפשו דהוא בריא ונתן כל אשר לו לאחרים ולא חש אחיותו דעצמו י"ל דלא חש נמי אחיותו דבנו ולמתנה גמורה כיון. סמ"ע) ויש מי שאומר (הוא דעת רמ"ה בטור) דאפי' בבריא היא. וכ' הש"ך ואם אחד כ' כל נכסיו לאחר אחר מיתה מפני שלא הי' לו זרע ואח"כ זכה לזרע עיין תשובת מהר"ם לובלין סי' ק"ח ותשובת מהר"א ששון קכ"ד ותשובת רשד"ם רנ"ג עכ"ל. ועוד כ' הש"ך בשם הר"ן (הוא בנ"י פ' מי שמת) בבריא ששמע שמת בנו ונותן מתנה לאחרים במהיום ולאחר מיתה כיון דלא שביק נפשיה כיון שאינו יכול למוכרו כל ימי חייו לא שביק נמי לברי' אם בא בנו אין מתנתו מתנה. ודלא כבית יוסף וסמ"ע שכ' שהר"ן מסופק בדין זה. עכ"ל. עוד כ' שם בש"ע (בשם רמ"ה) יש מי שאומר דה"ה בריא שכ' כל נכסיו לאחר מחמת שהי' צריך לברוח מפני בעלי חוביו ואויביו ואח"כ נתפשר עמהם או שמתו אם נתברר שלא כ' מתנה זו אלא מחמת כן הואיל ונדחת השעה מפניו והוא צריך לנכסיו בטלה המתנה. וכ' הב"י דאפי' הי"א דס"ל דוקא בש"מ הכא מודו דזה דומה לש"מ וכו' ומטור לא משמע כן ע"ש בסמ"ע סק"ד. וע"ש עוד הרבה מדיני אומדנא ובסימן ר"ז כ' הטור גבי מי שמכר לנכסיו אדעתיה למיסק לארעא דישראל וגלה דעתו בשעת מכירה כן ולא עלה לא נתקיים המקח פי' רש"י דוקא במוכר קרקעותיו לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעו' שהוא מתפרנס מהם אם לא שהי' דעתו לעקור דירתו מכאן אבל מכר כל מטלטליו אפי' אי אמר בשעת המכר על דעת לילך וכו' ולא הלך המקח קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפי' שדעתו לישאר כאן וכו' וכן הדין נמי במוכר חפץ לקנו' בדמיו דבר ידוע ולא אצטרכו לי' זוזי אם אמר בשעת מכר כן וכו' המכר בטל וכ' ר"ח דוקא במוכר קרקע הוא דהוי האי דינא אבל לא במטלטלין אלא כיון שמשך קנה עכ"ל וכ"כ רמ"א סימן ר"ז דבמטלטלין לא מהני גילוי דעת (עיין בשער אפרים סימן ק"מ אם הלוקח גילה דעתו שקונה החפץ בשביל אחר ואח"כ לא רצה אותו אחר ליקח המקח. המקח חוזר דגבי לוקח אין חילוק בין קרקע למטלטלין) ולענין גילוי דעת בגיטין וקדושין עיין לקמן בכלל דברים שבלב. ועיין באה"ע סי' צ'. וקמ"א. ונ"ה:
[י] במרדכי פ' החולץ כתב בשם תשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן הייבום היכא דליכ' יבם אחר אלא הוא. ולא הביאו שום ראיה לדבריהם וכ' רש"י בתשובה דלא סמכינן עלייהו כלל ואע"פ שחטא ישראל הוא. ונר' להר"ם להביא ראיה לדברי הגאונים מדפריך פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה וכו' דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני מינח נייח לה דטב למיתב טן דו וכו' א"כ לגבי מומר דליכ' למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחה לה להתיבם לו כי יעבירנה על דת לבא עליה בגיות וכל זמן שהיא נדה וכו' וא"כ נפקא בלא חליצה. ואעפ"כ לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י ז"ל וכו' (וגם בש"ע אה"ע סימן קנ"ז כ' האי י"א וכו' וכתב שאין לסמוך עליו. וכתב רמ"א מיהו אם עברה ונשאת בלא חליצה כי לא ידעה שהיה לה יבם ואח"כ נודע שיש לה יבם מומר לא תצא (מהר"י מינץ) וי"א דוקא אם חלץ לה לבסוף. (מהרי"ו והמקדש אשה ויש לו אח מומר יכול נקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפול לפני מומר ליבום שלא תהא מקודשת (מהר"י ברין). וכ' ב"ש דמשמע מתשובת מהרא"י שמתנה בשעת ביאה. אבל לכאורה אין נראה לי ולא דמי לתנאי דעלמא בשלמא תנאי אשר הוא מסופק אם נתקיים התנאי שייך לומר שמקדש בכל אופן שלא יהא ביאתו זנות משא"כ כאן דליכ' חשש ביאת זנות ולא שייך לומר דלא נתקיים התנאי עכ"ל). ועוד כ' במרדכי שם לחלק בשם רב יהודה הגאון אם בשעת נשואין היה היבם כבר מומר אינה צריכה חליצה (וגם על זה משמע מדברי אחרונים דפליגי ע"ש בטור וש"ע) ובהגהות מרדכי כתב הטעם משום דנשואין מפילין הלכך אם בשעת קדושי אחיו היה מומר הרי נאסרה עליו שעה אחת אבל המיר אח"כ צריכה חליצה. ולפירוש רבינו חננאל דמיתה מפלת אפי' היה יהודי בשעת נשואין לא חלצה ולפי ראיות מהר"ם אין חילוק בין אם היה מומר בשעת נשואין או לא. ועוד כ' מהר"ם דלא אמרינן אע"פ שחטא ישראל הוא אלא בדברים דלא כתיב בהו אחוה כגון גיטין וקדושין אבל היכא דכתיב אחוה לא. והגהות מרדכי דוחה ראיית מהר"ם דביבמה וכו' דמן הנשואין פירשו בתוס' מקדשה נפשה בלא שום תנאי וכו' ע"ש. ומשנה למלך פ"ו מזכיי' הקשה עוד לפי דעת התוס' היכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא. והכא נמי אכפת ליה לבעל אם יתבטלו הקדושין למפרע נמצא בעילותיו ב"ז פשיטא דאיכא קפידא דבעל כמ"ש הרב בעל פני משה וא"כ הוי דומיא דלוקח בהמה ונטרפה (וע' בת"הד סימן רכ"ג) מזה נראה דמהר"ם חולק על זה וס"ל אף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא וכו' ואפשר ליישב דאף המהר"ם ס"ל כתוס' אך ההיא דנפלה קמי יבם מומר דהאומדנא היא גדול' עד מאוד שיעבירנה על דת אז אמרינן דלא נתקדשה אדעתא דהכי אף דאיכא דעתיה דבעל כמו שכתב הרב בעל פני משה בסימן ס"ב עכ"ל משנה למלך:
[יא] כתב רמ"א בחשן משפט סימן רפ"ו סעיף ג' מי ששידך בנו וקצב ליתן נדוניא ומת קודם שנכנס לחופה אין נוטל הנדוניא אלא מחלקו שהרי לא זכה בו בחיי אביו. וכתב סמ"ע זה לשון מהרי"ו דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת ש"מ וכו' ואי משום אומדנא דעת אביו כיון דנדר לו כ"כ אמדינן דעתיה דניחא ליה לקיים מאן לימא לן דדעתי' היה שיטול כל זה בראש דוק לאידך גיסא דילמא כל מה שקצב לו היינו דוקא בחייו אבל לאחר מותו כיון דנפלו נכסיו קמי בניו ולהאי בן נמי אית ליה בהדייהו לא ניחא ליה לאב להעביר נחלה משאר בנים. כ"ש היכא דחלק ירושתו יגיע לשיעור הנדוניא שקצב לו אביו ע"ש, ודומה לזה כתב מהרי"ו בראובן ששידך בתו ופסק לה נדוניא ומת ראובן קודם שהשיאה ופסק דפשוט דלא ליקח דבר זה מן האמצע רק אותה הבת המשודכה תתן מחלק ירושתה וכו' ולכל היותר אין ליקח מן האמצע אלא הך המבואר בכתב הקנס וכו' עכ"ל. [עיין ש"ע א"הע סימן נ' ברמ"א. וע' במשנה למלך בפ"ג מזכי' שכתב תשובה ארוכ' בזה הענין]:
[יב] כתב מהרי"ק בשורש קכ"ט. הא דפסקינן לענין אומדנא כר"א ב"ע בכתובות נ"ה וכר"ש בן מנסיא בבתרא קמ"ו. וכן כתובות צ"ז גבי זבין ולא אצטרכו ליה זוזי. וכן שכיב מרע שכתב כל נכסיו בלא שיור ועמד דחוזר וכן בכמה מקומות ואפי' לענין איסורא גבי מסוכן וכולי ולא פסקינן כרבי אחא דהולך אחר אומדנא בגמל האוחר בין הגמלים וכו' לא קשה דודאי כל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרש אזלינן בתר אומדנא אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינין כי ההיא דגמל אוחר דאין ידוע לנו אם נגחו אם לאו אלא מתוך אומד בהא ודאי פליגי רבנן על רב אחא וקי"ל כוותייהו. תדע דהא בבתרא צ"ג הוי ס"ד לאוקמי שמואל כרבנן דפליגי על ר' אחא. ובכתובות נ"ה פסק שמואל כראב"ע. אלא ודאי דשניי' אומדנא דרב אחא עכ"ל: