כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות א (כלל ב) או לחלק
[ענין הכלל הזה הוא בכל מקום דכתיב או. גבי שני דברים דפסקה התור' עליו הדין אם הוראתו לחלק דבלא זה הייתי אומר שכל הדברים הנזכרים בפסוק ההוא צריכין להיות יחד ואז נפסוק עליהם את הדין הכתוב. או שאינו צריך לחלק דבלא זה נמי ידעינן דהדין קאי אכל חדא וחדא. אלא דהאי או את' להורות לדרשה אחרת]:
[א.] גרסינן בסנהדרין ס"ו ת"ר איש אשר יקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו. אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל וכו' (כלומר סמך קללה בראש המקרא לאביו ובסופו סמך לאמו) דברי ר' יאשי'. ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו [פי' אין אנו מסופקים אם משמע שניהם כאחד או אחד בפני עצמו אלא ישנו בכוונת הכתוב שתיהן הן שקלל אביו ואמו ביחד הן אחד בפני עצמו. כן הוכיח חכם צבי בתשובה מדברי רשב"א] עד שיפרט לך הכתוב יחדיו (כדרך שפרט בכלאים לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו) (וכ' באספ"ז ב"מ צ"ד איך ס"ד שיהא אסור לחרוש בשור לבדו דא"כ למען ינוח שורך בשבת ל"ל דסתם מלאכת שור היינו חרישה או הנהגה ואפילו בחול אסור וי"ל דלא אצטריך אלא שלא יחרוש בשבת ע"י גוי או גר תושב עכ"ל) כ' תוס' לפי' הקונטרס וכו' תימ' א"כ לר' יאשי' אמאי כתב בהו יחדיו אע"כ אי לאו יחדיו הוי אמינא דלא יחרוש בשור ובחמור כאחד אע"פ שאינן קשורין ולא ילבש צמר ופשתים אע"פ שאינן קשורין ותפורין כדדרשי' כלאים פ"ט משנ' י' התוכף תכיפה אחת אינו חיבור והיינו מדכתיב יחדיו. אלא מסברא אמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו עכ"ל. ובשבועות כ"ז ב' כ' תוס' כדאמר בירושלמי דאיצטריך למעוטי קושר אחורי הקרוי וגבי לבישת צמר ופשתים אצטריך שלא נאסור אפילו אינם זכופים כגון שני מלבושים אחד של צמר וא' של פשתים וכ"כ במציעא צ"ד ב' דמסברא קאמר דמשמע הכי [ועיין אספ"ז שכ' דגבי לבישת כלאים אפי' לא כ' יחדיו לא הייתי אומר שאסור צמר לבדו ופשתן לבדו דהא כלאים ושעטנז כתיב]:
[ב] בב"מ קט"ו ב' על מתניתן החובל את הרחים חייב משום שני כלים שנאמר לא יחבל רחים ורכב. כתבו תוס' וא"ת לר' יאשי' מנלן דחייב על כל אחת בפני עצמו כיון דמצריך או לחלק י"ל כיון דכתיב לא יחבל רחים ורכב ולא כתיב רכב הוי כאלו כתיב או רכב [פי' מדכתיב וי"ו דורכב בחטף קמץ ולא כתיב וי"ו דורכב בשוא כמו אביו ואמו וכ"כ תוס' מנחות נ"ח ב'. מהרש"א] ועוד דגבי רחים אי לא מחייב אלא על שניהם יחד לשתוק קרא מרכב ולא לכתוב אלא רחים דמשמע שניהם יחד עכ"ל:
[ג] מנחות ל' ב' גרסי' מה ת"ל [גבי נסכים] מן הבקר או מן הצאן לפי שנאמר אדם כי יקריב מכם וכו' מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת"ל מן הבקר או מן הצאן רצה אחד מביא רצה שנים מביא ור' יונתן למה לי קרא האמר עד שיפרט יחדיו איצטריך סד"א הואיל דכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי (דהוי ליה למכתב מן הצאן וכו' ומן משמע יחדיו וגבי אביו ואמו אע"ג דכתיב ואמו לא משמע יחדיו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכי לכתוב מקלל אביו אמו משמע אביו קלל אמו) ותוס' כ' דהכי פירושן מדכתיב מן הבהמה והדר כ' מן הבקר וכו' משמע שניהם דתרווייהו אפירושא דבהמה מדלא כתיב מן הבקר והצאן משמע (שניהם) דאתי לפרש מאיז' בהמ' מן הבקר ומן הצאן מזה אחד ומזה אחד עכ"ל ובדף צ"א אית' והשת' דאמרת או לדרשא לפלא נדר או נדב' למה לי לחלק אצטריך סד"א עד דמייתי נדר ונדבה לא ליבעי נסכים קמ"ל דאייתי נדר לחודא ליבעי נסכים ואי אייתי נדב' לחוד' לייתי נסכים הניח' לר' יאשי' אלא לר' יונתן ל"ל סד"א אייתי נדר לחודי' ליבעי נסכים אייתי נדבה לחודי' ליבעי נסכים אייתי נדר ונדבה תסגי בנסכים דחד קמ"ל: [ד] חולין קל"ב כי אתי רבין אמר ר' יוחנן כו' לרבנן חייב בכולי מתנות דתניא שור מה ת"ל אם שור לרבות את הכלאים שה מה ת"ל אם שה לרבות את הכוי ור' אליעזר [דפוטר] האי אם ל"ל מבעי ליה לחלק ורבנן לחלק נפקא להו מאת זובחי הזבח (משמע אפי' זבח אחד) ור' אליעזר האי מאת זובחי הזבח מאי עביד לי' מבעי' לי' לכדרבא דאמר רבא הדין עם הטבח (דינו של כהן לתבוע מן הטבח המתנות ואע"פ שאין הבהמה מן הטבח אלא משל אחרים):
[ה] מציעא צ"ד ב' גרסי' שבויה בשואל מנלן [דלא כתיב בי' ונשבה] ומסיק מדכתיב ונשבר או מת או לרבות שבויה הניח' לר' יונתן אלא לר' יאשי' הא צריך או לחלק דסד"א עד דמתברא ומתה לא מחייב אפילו תימ' כר' יאשי' הכא לא צריך מ"ט סברא הוא (דנשבר בלא מת נמי חייב) מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא. כ' אסיפת זקנים בשם הריטב"א לכאורה נרא' דאע"ג דכ' רחמנא ונשבר ומת סברא הוא דנשבר או מת קאמר דמה לי קטלא כולה וכו' אבל אינו נכון דאע"ג דסברא הוא דכיון דכתיב ונשבר ומת בכל התור' כלה לא משמע אלא שניהם ה"נ הוי דרשי לי' וגלי קרא דלא נימא סברא לכך פי' רבינו דה"ק דלא איצטריך רחמנא לכתוב אלא ומת לחוד לחיוב' וה"א דה"ה דנשבר חייב דמה לי קטלא וכו' ומיתורא דכתיב ונשבר או מת היינו לרבות השבוי' דהוי ס"ד שיהא פטור ומשום דהוי אונסא דלא סליק אדעתי' וכו' עכ"ל:
[ו] מציעא צ"ה ב' תניא ממשמע שנאמ' אם בעליו עמו לא ישלם [גבי שואל] איני יודע אם בעליו אין עמו ישלם אלא מה ת"ל בעליו אין עמו לומר לך היה עמו בשעת שאולה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאולה. ותניא אידך ממשמע שנא' בעליו אין עמו ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם ומה ת"ל וכו' לומר לך כיון שיצא' מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור אביי סבר לה כר' יאשי' (השתא מהדר לפרושי מהיכא ילפינן הני תנאי דבשעת שאולה בעינן ובשעת שבורה לא בעינן אביי סבר כר' יאשי' דאמר בעינין חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי ולא משמע לי' לפרושי א' א' בפני עצמו בכל מקום שהזכיר ב' דברים ופסק עלייהו דין או איסור) ומתרץ לקראי כר' יאשי' רבא סבר לה כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן אביי סבר כר' יאשי' וכו' טעמא דליתא בתרוייהו (בעליו אין עמו טעמ' דלית' בתרוייהו שלא היה עמו לא בשעת שאולה ולא בשעת שבורה ומתה דע"כ לר' יאשי' אתרוייהו קאי דרישא דקרא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה קאי בעליו אין עמו ולר' יאשיה ה"ק אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע לי' אשר יקלל את אביו ואת אמו עד שיקלל שניהם ה"נ משמע לי' בעליו אין עמו דהאי אין אתרווייהו קאי אינו בזו ואינו בזו היא שלם ישלם הא ישנו באחד מהם לא ישלם) הא אית' בחדא ולית' בחד' פטור והא כתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמ' דאית' בתרווייהו הא אי אית' בחדא ולית' בחד' מחייב לומר לך היה עמו בשעת שאלה וכו' (ע"כ יש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינו פוטרתו ומאי היא שאל' פוטרתו וכו' ולקמן פריך איפוך אנא) רבא סבר כר' יונתן ומתרץ והו' אם בעליו עמו לא ישלם משמע דאית' בתרווייהו ומשמע נמי דכי אית' בחדא ולית' בחדא פטור וכתיב אם בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתא בתרווייהו ומשמע נמי דכי איתא בחדא וליתא בחדא מחייב לומר לך וכו':
[ז] בב"ק נ"ג ב'. מתני' דלא כר' יהודה דקתני דפטור על כלים בבור] דתניא. ר"י מחייב על נזקי כלים בבור מאי טעמא דרבנן דאמר קרא ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם (מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמ' למעוטי אתא) חמור ולא כלים ור"י או לרבות את הכלים ורבנן או מבעי' לי' לחלק ור"י לחלק מונפל (לשון יחיד) נפקא. ורבנן נפל טובא משמע (כמו ובא האות והמופת) כ' תוס' האי סוגי' כר' יאשי' אבל לר' יונתן אין צריך או לחלק. ותימא א"כ סוגי' דלא כהלכת' דהא רבא סבר כר' יונתן וקי"ל כרבא ובחולין ע"ח גבי פלוגת' דחוששין לזרע אב משמע דתלי' בפלוגת' דר' יונתן ור' יאשי' נמי יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד כר' יונתן מכח מילת' דרב' עכ"ל. ואספ"ז ב"ק כ' בשם הרא"ש וז"ל ור"מ תירץ דהכא אפי' ר' יונתן מוד' דאי לא הוי או לחלק הוי גמרי' שור וחמור דהכא משור וחמור דחריש' מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו. והר' ישעי' ז"ל כ' תימא הא קי"ל כר' יונתן וכו' וי"ל דבמנחות פרק ב' מדות דריש ומן הצאן לחלק לענין נסכים ומסיק תלמודא דאפילו לר' יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאע"ג דמשמע כל אחד בפני עצמו סד"א היכא דעביד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כ' מן לומר שיביא ב' נסכים וכן יש לומר כאן דאצטריך לחלק אף לר' יונתן אע"ג דמשמע כל אחד בפני עצמו היכ' דנפלו שניהם אימא לא לחייב אלא אחד מנייהו וכן במתנות כהונ' ה"א היכ' דשחט שנים לא לחייב ליתן מתנות אלא חד מנייהו עכ"ל:
[ח] חולין ע"ח ב' גרסי' או לרבות את הכלאים גבי שור או שה אותו ואת בנו] האי או מבעי' לי' לחלק דס"ד עד דשחט שור ובנו שה ובנו לא מחייב קמ"ל. הא מאותו נפקא. הניחא לרבנן (דסברי אינו נוהג אלא בנקבות) אייתר אותו. אלא לחנניא דלא מיתר אותו (דסבר דנוהג בזכרים כנקבות). לחלק מנא לי' לחלק לא צריך קרא סבר לה כר' יונתן. ולקמן איתא דר' יהודה מספק' לי' אי חוששין לזרע אב או לא. ע"ש:
[ט] יומא נ"ז ב' אית' דר' יאשי' סבר מערבין לקרנות (מערבין דם פר בדם שעיר כשבא ליתן מתנות קרנות מזבח הפנימי) דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ור' יונתן סבר אין מערבין לקרנות דמשמע לי' ולקח מדם הפר וכו' מכל אחד בפני עצמו. אמר לו ר' יאשיה והלא כבר נאמ' אחת (וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ולא שתים) אמר לו ר' יונתן והלא כבר נא' מדם הפר ומדם השעיר [דמשמע לי' כל אחד בפ"ע] א"כ למה נאמר אחת לומר לך אחת ולא שתים מדם הפר אחת ולא שתים מדם השעיר. תניא אידך ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהיו מעורבין זב"ז אתה אומר שיהיו מעורבין או אינ' אלא מזה בפ"ע ומזה בפ"ע ת"ל. אחת וסתמ' כר' יאשי'. כ' תוס' בד"ה ר' יונתן אומר מזה בפ"ע תימ' והא ר' יונתן אית לי' דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו והכא משמע דאית לי' דוק' מזה בפני עצמו ונרא' כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים ובהיכל נותן מזה בעצמו ומזה בעצמו ה"נ לקרנות דכתיב מדם הפר ומדם השעיר מסתמ' מזה בעצמו ומזה בעצמו וכו'. עוד כתבו תוס' בד"ה תניא תימא דבחולין ע"ט דר' יהודא מספק' לי' אי חוששין לזרע אב או לא ואם תמצ' לומ' דחוששין לזרע אב והיינו כחנניא וחנניא ס"ל כר' יונתן דלא בעי או לחלק וא"כ היכי קאמר ר' יהוד' במנחות כ"ב מולקח מדם הפר וכו' דמין במינו לא בטיל והא כיון דס"ל כר' יונתן א"כ אין מערבין לקרנות וי"ל נהי דר' יונתן לא דריש אחת לר' יהוד' דדריש אחת קסבר מערבין עכ"ל. [עיין רמב"ם פ"ד מעבודת י"הכ שפסק מערבין לקרנות נמי צריך לומר דהטעם דדרשי' אחת דהא ודאי הלכה כר' יונתן כדסבר רבא. עיין בשער אפרים דף ק' שהקש' הא אמרינן בתמורה ה' דרבא סבר אין מערבין לקרנות א"כ למה לא פסק כרבא]. ונרא' הא דאמרינן בבא קמא ור' יהודה לחלק מול נפקא וגם הא דאמרינן חולין פ"ו ב' שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף שנאמ' חיה או עוף ופריך האי או מבעי' ליה לחלק ור' יהודה לחלק מדמו נפק'. דמשמע מסוגיות הללו דר"י ס"ל כר' יאשיה צ"ל דהש"ס נסיב לתרוצי אף לאותו צד אי ר' יהודה סבר אין חוששין לזרע אב. אבל אם יסבור חוששין כחנני' ודאי דסבר כר' יונתן ולא צריך לחלק. כן נר' לי עיין שבועות כ"ז:
[י] וכ' רשב"א בחדושיו לקדושין דף ט' ב' אהא דאמרי' התם אי מהתם [אי הוי יליף ר' יוחנן דאשה נקנית בביאה מובעלה] הוי אמינ' עד דמקדש והדר בעל. קמ"ל [בעולת בעל שנעשה לה בעל ע"י בעילה] וא"ת ורבי [דיליף ליה מובעלה] מנא ליה דלא נימא הכי י"ל דרבי ס"ל כמ"ד משמע שניהם כאחד ומשמע א' א' בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב וכו'. ור' יוחנן סבר כמ"ד משמע שניהם כאחד עכ"ל וכ"כ הריטב"א שם:
פסק:
[יא] כ' אסיפת זקנים ב"מ נ"ה בשם הריטב"א ור"ן והלכתא כר' יונתן דהא רבא קאי כוותי' וכך ראיתי לרשב"א בתשובה. וכ"כ ר"ח להלן עוד כתב הריטב"א וז"ל קבלנו מרבינו בשם הר' פינחס הלוי אחיו שלא אמר ר' יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא אבל באומר שיעשה לפלוני ולפ' או שיתן וודאי שיעשה לשניהם משמע ולא מפטר בחד מנייהו וכבר כתבתיה במקומות אחרים עכ"ל:
[יב] כ' ב"י בי"ד סימן רכ"ח בשם תשובת הרשב"א ראובן שצוה בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פ' כ"א ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון יוכל בנו להלוות ברשות לוי לבדו דקי"ל כר' יונתן כל מקום שנאמר פ' ופ' משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפ"ע עד שיפרט הכתוב יחדיו ואף זה כשהשביעהו לא השביעהו אלא שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או אחד מהם עכ"ל וכ"כ בש"ע סי' רכ"ח וברמ"א סימן רי"ו. וכתב הש"ך שם לאו דוקא מת א' מהם ה"ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהם כיון דטעמא דקי"ל כר' יונתן. וכן משמע להדיא לקמן סימן רכ"ח סעיף מ' דכ' סתם דמותר להלוות ברשות אחד מהם] מיהו בתשובת מזרחי סימן כ"ב כ' דפלוגת' דר"י וכו' לא שייך כאן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקיבל עליו ב' דיינים שאין דן יחידי מהם וכ"ש בנדון זה עכ"ל ש"ך. וט"ז סימן רכ"ח כתב דוקא מת אחד מהם אבל אם שניהם חיים צריך רשות שניהם כיון שיש ללשון הזה שני משמעות מנלן שאותו המשביע נתכווין לשני המשמעות להקל לומר דאם מלוה ברשות א' מהם סגי דהא קי"ל בסימן ר"ח סתם נדרים להחמיר מכ"ש כאן דנימ' שנתכווין לפירוש היותר פשוט דהיינו שניהם יחד וכו' ע"ש שהאריך בזה:
[יג] כ' מהרא"י בסימן ע"ג אם אמר פלוני ופלוני ואח"כ כיילינהו בדיבור אחד ודאי שניהם משמע ולא דמי כלל לפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דפליגי בכמה דוכתא דהני כולהו לא כיילינהו בדבור א' משום הכי פליגי דדמי ללא תחרוש בשור וחמור אבל כל היכי דכיילינהו בדבור אחד כנידון דידן ודאי דייקינן עד שיעשה שניהם והכי מוכח בפ' בן סורר ומורה דתנן היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו ולא אביו אינו נעשה בן סורר ומורה היה אביו חגר או גדם או אלם וכו' ודייק עלה בגמ' לימא דברים ככתבן וכו' אבל לא דייק מידי ארישא דבעינן אביו ואמו לימא דלא כר' יונתן אלא ע"כ היינו משום דהתם כיילינהו לאביו ואמו בדבור אחד ותפשו בו והוציאו ואמרו וכן בפ' מי שמת דתניא מי שאומר כו' מחצה לאהרן ומחצה לבניו משום דכתיב והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו וכו' וליכא מאן דמסיק אדעתיה שיתפרש לאהרן או לבניו ואפילו לר' יונתן וכו' אלא היינו טעמ' משום דכיילינהו בדבור ואכלוהו וכו' עכ"ל: [יד] כתב מהרי"ט ח"א סימן קל"ד אם אחד קיבל על עצמו נזירות על דעת לוי ויהודה שלא יוכלו כל חכמי עולם להתירו אלא הם בלבד יוכלו להתירו ומת אחד מהם אם יש רשות להאחד להתיר. נראה דהא מלתא שייכה לפלוגתא דר' יונתן וכו' אלמא כל היכא דלא פירש משמע כל אחד בפני עצמו וכו' ה"נ כיון דאמר על דעת לוי ויהודה משמע נמי כל א' בפ"ע ואם מת אחד עהם השני מתיר ומיהו בנדון דידן יש טעם לומר דאתרי קפיד הואיל והדבר תלוי באומדן דעת סברא הוא דאדעתא דתרי סמך. אדעתא דחד לא סמך כדאמרינן בפרק שבועות הדיינין לענין אומדנא וכו' והכא בנידון דידן באומדן דעתא תלי' מילתא וכו' ועוד אפילו תימא משמע כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו מ"מ אין הלשון מפורש ויש בלשון להתפרש שניהם כאחד תדע דהא תנן אביה ובעלה מפירין נדריה ומשמע שניהם כאחד אע"ג דלא קתני שניהם בהדיא וכו' וכיון שכן גבי נדרים כל שהנודר עצמו אינו מפרש דעתו אזלינן לחומרא דקי"ל סתם נדרים להחמיר עכ"ל: