כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק טו · הלכה כה
אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה וכו'. בפ"ה דמס' תרומות (מ"ו) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרינן בריש ביצה (דף ד':) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ויתבאר לקמן בסמוך. ובפ' הנזקין (גיטין נ"ד) תניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור' יהודה ר' יוסי ור"ש אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו וידוע דהלכה כר' יוסי ור"ש לגבי ר"מ ורבי יהודה ועוד דסתם משנה כוותייהו ולפיכך יש לתמוה על רבינו שלא חילק בין שוגג למזיד. וי"ל שאע"פ שלא חילק בכך בפירוש יש ללמוד כן מדבריו שכתב שאסרו אותו חכמים משום קנסא והדבר ברור דלא שייך קנס לעושה בשוגג.
ומ"ש רבינו שנ"ל שאין אוסרים תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור וכו', נראה שלמד כן מדין מבשל בשבת. והטור כתב בשם רבינו כלשון הזה דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיון לבטלו בשבילו (אבל לאחריני שרי) ויש לתמוה עליו שהרי רבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו והרא"ש בפרק גיד הנשה כתב דברי רבינו ולא הזכיר כן ונראה לי שלא כתב כן אלא לפי שמצא להרשב"א שכתב וז"ל וכי אסרינן ליה למבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר כיון דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הראב"ד עכ"ל. ואע"פ שרבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו סובר הרשב"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת ואע"ג דקי"ל אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה לן למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעכו"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה: