פרק א' - עוון שנאת חינם - סיבה לחורבן בית המקדש
ואיך אנו אומרים ''כי לישועתך קוינו כל היום'' ושנאת חינם עדין בנו, אוי ואבוי, כי זה דומה לנוטע אילן, ובידו גרזן לחותכו ולשרשו, וכה מעשהו יום יום. (חיד''א, דברים אחדים דרוש ו')
א - עלבון שהמיט שואה וחורבן המקדש
''על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים''.
מעשה באדם, שהיה לו ידיד אהוב בשם ''קמצא'', ושונא בשם ''בר קמצא'' ועשה סעודה. אמר למשרתו: לך והזמן לי את קמצא. הלך, הזמין והביא לו בטעות את בר קמצא. מצא בעל הסעודה את בר קמצא שונאו יושב בביתו בשעת שמחתו. אמר לו: ''הרי שונא אתה לי, ומה לך בביתי? קום וצא!'' אמר לו: ''הואיל ובטעות באתי, חוס על כבודי מפני המסובין - הניחני ואשלם לך את מה שאוכל ואשתה''. לא הסכים. '' אתן לך דמי חצי הסעודה שערכת''. לא הסכים. ''אתן לך דמי כל הסעודה''. לא הסכים. תפסו וזרקו מהבית.
אמר בר קמצא: ''הואיל וישבו חכמים בסעודה, ראו ולא מיחו בו, מכלל שהסכימו לשפוך דמי. אלך ואלשין עליהם לפני המלך''. בא ואמר לקיסר: ''מרדו בך היהודים! '' אמר לו: ''מי יאמר שאתה דובר אמת?'' אמר לו: ''שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו''. הלך הקיסר ונתן בידו עגל משולש. בהליכתו לירושלים הטיל בו בר קמצא מום בשפה העליונה של השפתים. ויש אומרים: בקרום העליון של העין, מקום שאצל ישראל הרי הוא מום, ואצל הנכרים אינו מום. אמרו חכמים להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: ''יאמרו, בעלי מומים קרבים למזבח''. אמרו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין למלך. אמר להם רבי זכריה: ''יאמרו, מטיל מום בקודשים יהרג''. אמר רבי יוחנן: ''ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו, וכו' וכו' ''. (על פי גיטין נ''ה, ב').
תניא: אמר רבי אלעזר: בא וראה, כמה גדולה כוחה של בושה! שהרי סייע הקדוש-ברוך-הוא את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו! (שם, נ''ז, א').
הנה בושה זו, אינה בושה של הכלל, אלא של אדם יחידי, והגם שהיה שפל ונבזה, שלא נמנע מלהתנקם בעם ישראל כולו ולמסור אותם למלך רומי, אף בושתו של מושחת זה בוקעת רקיעים, והיא היא שהחריבה בית ה' ושרפה את היכלו!!! (שיחות מוסר ח''ב, ל''ו). (מתוך הספר ''היזהרו בכבוד חברכם'', עמוד ק''פ)
ב - השתדלות היצר לעכב גאולתן של ישראל
תקופתנו ידועה כתקופת ''עיקבתא דמשיחא'', כפי שהגדירוה רבים מגדולי ישראל, ובראשם ה''חפץ חיים'' זצ''ל, וכמובא בספריו הרבה. וכיון שסיבת החורבן היתה שנאת חינם (כמבואר ביומא ט':), חייבים ישראל לשוב ביותר מחטא שנאת חינם כדי להביא לגאולתן, כמבואר בספר ''פלא יועץ'' (ערך שנאה): כל שאין אנו ניטהרים מחטא זה, אי אפשר להיגאל, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: אמר הקדוש ברוך הוא, אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חינם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר (תהלים קכ''ב): ''שאלו שלום ירושלים''.
וכיוצא בזה כתב הרב הצדיק, רבי יחיאל מאיר מדרוביטש, זצ''ל: ''ארץ ישראל חרבה בגלל שנאת חינם, ותיקונה - אהבת חינם'' (רבבות אפרים חלק ג', עמוד י''ז).
הגאון רבי אליהו גוטמכר כתב (מכתב המודפס בתחילת הספר ''נפש חיה''): ''בעניין ארץ ישראל, שהקליפה של שנאת חינם גוברת גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה [א. ה. אפשר כוונתו דהייצר פועל בהטעייתו גם אצל צדיקים גמורים, שיטעום, או יטעו בדבריהם בני אדם, ויבואו לשנואת אלו את אלו ויתלו זאת בסיבת הצדיק, וכמצוי היום בעוונותינו, שאלו השייכים לחסידות פלונית או לגוף פלוני שונאים לאחרים ותולים זאת על שאינם הולכים בדרכם]. יען, שכל כח הקליפה תלוי בגלות, ובביטול הגלות - יבטל,
וכשם שמתגבר היצר למנוע מצות ישוב הארץ, כן מתגבר הוא מאוד גם בעניין חטא שנאת חינם.
וכן דברי ה''חפץ חיים'' במכתבו (מובא בספר ''לשון חיים'' עמוד קי''ח): ''הלא ידוע מה דאיתא בקדושין (דף ב:), דהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת - אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה וכו'. ובשביל חטא יחידי שעשה זה, איבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. והנה הלא אנו רואין מזה, שאפילו איש אחד בחטא אחד יכול להכריע עצמו וכל העולם לכף חובה, חלילה, וכל שכן, כאשר היצר הרע מתגבר להחטיא כמה אלפים מישראל - בעוון לשון הרע, מחלוקת וחילול ה’, מי יודע מה יוכל להוולד מזה, ה' ירחם, ובפרט בזמננו זה, שנתרבו צרות על ישראל לאין שיעור, וכמעט נתקיימו כל הסימנים שנאמרו בגמרא ב''חלק'' ובסוף ''סוטה'' בעיקבתא דמשיחא וכו', וקרוב הדבר מאוד שזמננו הוא עיקבתא דמשיחא, והיה ראוי לכל אחד להתחזק בתורה ובמעשים טובים ולהרבות שלום בישראל, כדי שתכריע הכף של זכות.
ואיך לא יחרד לב כל איש ישראל לראות, שדווקא בזמן כזה, מצליח מעשה שטן להרבות קטטות ומריבות בכמה עיירות בישראל, ועל ידי זה נתחלל שם שמים מאוד, ועד כמה החיוב גדול על מי שיש בידו למחות, שלא להניח על כל פנים להדפיס כתבי פלסתר אחד על חבירו, שעוון פלילי הוא מאוד. ועל כן, אחי ורעי, חוסו נא על עצמכם ועל כלל ישראל, וכל אחד במקומו יראה לכבות את אש המחלוקת, כדי שלא יהיה שמו הגדול מחולל עוד ויתאמץ להרבות שלום במקומו, ובזכות זה נזכה לשמוע קול מבשר שלום בעולם''. (''אהבת ישראל'')
ג - ומה יצדק אנוש במעשיו הטובים כל עוד טמאתו בו - שנאת חינם
(חיד''א)
ומרן החיד''א זצ''ל בספרו ''דברים אחדים'' (דרוש ו') כתב, וזה לשונו: ואנן מה נענה, כי כל היום אנו מצטערים על חורבן הבית ועל הגאולה, ולא דעת ולא תבונה בנו לומר, הלא בחורבן בית שני היו התנאים הקדושים - רבים וגדולים בתורה ובמעשים טובים, וכל זה חרב בעוון שנאת חינם, ואם עתה אין אנו באחדות, ויש שנאת חינם, איך יתכן שיבנה בית המקדש, כיון שסיבת חורבנו לא פסקה ממנו, ואיך אנו אומרים ''כי לישועתך קוינו כל היום'' ונצפה לישועה, ושנאת חינם עדיין בנו?! אוי ואבוי! כי זה דומה לנוטע אילן, ובידו השנית ברזל לחותכו ולשרשו, וכה מעשהו יום יום, היש שטות גדול מזה?! ומה יצדק אנוש במעשים טובים כל עוד טומאתו בו - שנאת חינם - ואיך לא נחוש על עוון חילול שמו הגדול זה כמה מאות שנה בעוונותינו.
ואפשר כי זה טעם שצריך לצפות לישועה, כלומר, להתעורר לסלק שנאת חינם, דלא אפשר שיבנה עד שיתקן סיבת חורבנו, וכיון שהוא מצפה לישועה, מוכרח לסלק שנאת חינם, שאם לאו, איך יצפה והוא הגורם להחזיק בחורבנו. וזה שנאמר (ירושלמי יומא א', א') כל דור שלא ניבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו, דלא ניבנה מסיבת שנאת חינם, והוי כאלו נחרב, דזה היה סיבת חורבנו.