אור ברסלב
כליל תפארת חלק ד פרשת שופטים

כליל תפארת חלק ד· רבי ישעיה שור

פרשת שופטים

פרשת ראה

שפטים ושטרים תתן לך. נרא' לפרש ענין הסמיכות לסיום פרשה הקודמת דאיתא בתמור' דף ט"ו תנא כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא הי' בהם שום דופי מכאן ואילך הי' בהן שום דופי כו' אמר רב יוסף דופי של סמיכ' קתני והא יוסף בן יועזר א"צ גופי' מפליג פליגו בסמיכ' כי אפליג בה בסוף שניה דבצר ליבא עכ"ל הש"ס. ומפרש רש"י ז"ל דעד יוסף ב"י לא נחלקו בסמיכ' ולא בשום דבר כו' ומיוסף ב"י ואילך הי' בהם דופי של סמיכ' שנחלקו בסמיכת שלמים בי"ט ולכאור' צ"ע על רש"י ז"ל דלפרישו ז"ל תקשה מאי דמקשה הש"ס מעיקרא והא תניא משמת משה אם רבו המטמאין טמאו ואם רבו טהורין טהרו. ועוד דהלשון הש"ס דנקיט דופי של סמיכ' אינו מורה ע"ז ונרא' לפרש בע"ה דופי של סמיכ' דנסמכו איש מפי איש עד יהושע שנסמך ביד משה וע"י זה שרתה עליהם השכינ' כדאיתא גבי יהושע שעשאו ככלי מלא וגדיש ועד יוסף ב"י הי' אשכלות איש שהכל בו ומפרש רב יוסף שלא הי' בהם דופי של סמיכ' שנסמכו כדת וע"י הסמיכ' נעשו אשכלות איש שהכל בו כנאמר ביהושע ופריך דהא היא גופיה פליגו בסמיכ' ונרא' שלא הי' ברור להם ענין הסמיכ' לאמיתה ואפשר לומר דזה היא הטעם שאמרו שלא לסמוך בי"ט שלא הי' בדורם אפילו בזקינים שיהי' יודעין ענין הסמיכ' לאמיתה ומה שמדמה בש"ס סמיכה דקרבנות לסמיכות זקנים דבש"ס איתנייהו בהדי הדדי. וגם הרמב"ם פסק בפר ובזקינים בשלשה כר' שמעון ואפשר לקרב הדבר אל השכל דאיתא בשל"ה וז"ל דע כי אלו לא חטא אדם הראשון אז לא הי' שייך לומר להיות נבדל מקום הקדוש כו' וקדושת הבדל אדם משאר נפשות האדם ולא הי' האדם צריך לקרב עצמו ע"י הקרבן רק היא בעצמו הי' קרבן לה' כו' עכ"ל הקדוש ע"ש שמאריך. וזה היא מעשה של הסמיכ' מקרבן שבכח מעשיו ומחשבותיו ומעשה הכהן גורם לו שיקריב הקרבן לד' ומקריב א"ע גם כן להבדיל נפשו ונפש הבהמות שמעורב בו ויזכה לרוה"ק לפעמו וכן היא הענין בסמיכות זקינים שלולי ח"א לא הי' צריך לסמיכה וזה גרם החטא שנצריך שיסמכו זקן לזקן וע"י זוכה לרוה"ק והכל הולך אל מקום אחד סמיכה זו וסמיכה זו שעד שהי' זקנים בדור שלא הי' בסמיכה שלהם שום דופי הי' מועיל סמיכת זקינים בפר ושלמים במועד הי' סומכין דלת העם על דעת הזקנים שבדור ולב ב"ד מתנה עליהם וכל או"א זכו להתקשר בכלל ישראל אותן אשר זכו לעלות לרגל ולראות פני השכינ' שלש פעמים בשנה אבל אחר שנתמעטו הדורות שהי' בהסמיכ' דופי שלא נסמכין הזקינים כמו שסמך משה ליהושע ומפליג פליגו בסמיכ' בי"ט וה היא דמשני הש"ס בסוף שניה דבצר ליבא הגם שהיא נסמך כראוי מ"מ בסוף שניה בצר ליבא ולא הי' יודעין ענין הסמיכה לאמיתה. ולכך מסופק להם ההלכה אי אפשר שלא יהי' יודעין הזקינים הסמיכ' כראוי הלכך אסרו השבות בי"ט והגם שהרבה שבותים התירו במקדש ובאמת להלכה קיי"ל דלא גזרו על שבות זה ג"כ ומקיימים אנחנו מצות הש"י הגם שאין בנו כח להשיג אמיתת הכוונה ויהי' נועם עלינו ונסמכה פרשה לסיום הקודמת להקישם לסמיכה לומר לך שהשלמים במועד טעונין סמיכה כמו הדיינים לומר לך ששקולים הן הקרבנות והדיינים בענין סמיכה ומטעם אחר כאשר התבוננו ת"ל:

עוד יש לומר ע"פ המדרש עושה צדקה ומשפט נבחר לד' מזבח כזבח אין כתיב ונבחר יותר מזבח שהדיינים מכפרין בין בשוגג ובין במזיד וע"ש ע"כ נסמכה פרשה זו לקרבנות כמו ששלמים מובחרין מכל הקרבנות ע' בזה"ק כ"כ נמצא בדין כמו שאמרו חז"ל אמת ומשפט ושלם שפטו בשעריכם איזה משפט שיש בו שלום זה פשרה. ונמצא דומה דין לקרבנות שהמובחרים מהקרבנות שלמים כשמם שעושים שלום לעילא ותתא כ"כ בדין בפשרה נעשה שלום:

איתא במדרש שש מעלות הי' לכסא של שלמה ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה כו'. והי' הכרוז עומד לפני כסאו כו'. והנה שלשה לאוין מצינו לדיינים ולא תטע לך אשירה דרשינן בש"ס על המעמיד דיין שאינו הגון. ועוד השני לאווין לא מצינו שיהי' נדרשים להדיינים:

ונרא' דאיתא ברמב"ם וז"ל ועוד אמרו כל המעמיד דיין לישראל שאינו הגון כאלו הקים מצבה שנאמר ולא תקום לך מצבת ובמקום ס"ח כאלו נטע אשירה שנאמר ולא תטע לך אשירה איתא ברמב"ם בפרק שני מהלכות סנהדרין וז"ל כשם שב"ד מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מימי הגוף ושפיר נדרש במדרש כל הששה לאווין לענין דיינים ודין זה מימין אינו כן בסנהדרין דלהלכה קיי"ל דסומא באחת מעינו כשר לדין כ"כ בע"ה:

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך כו' נותן לך לשבטיך והנרא' דהתור' הקדוש' מלמדינו אורחות חיים דכל אדם צריך להתבונן ולקיים בכל דרכיך דעהו ולשמור א"ע מכל מכשול ותקלה שוותי ד' לנגדי תמיד סימן א' בש"ע וסימן רל"א וע"ש נועם דבריהם דעיקר שמירת האדם היא בפתח השער דמדת יראה ומדת יראה היא קבלת מ"ש היא ראשית חכמה וכדאמרינן בש"ס למה קדמה שמע לוהי' שבתחל' מקבל עול מ"ש ולבסוף עול מצות ועול מצות היא מרת אהבה לקיים מצותיו ואח"כ יוכל לבא לירא' עילא' בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ומד' זו צריכ' שמיר' ביותר ונקראת יראה שירא לנפשו פן ח"ו ילכד ברשת היצה"ר ואיך יכול לבא בית המלך פנימה וכמאמר חז"ל דומה למי שנמסרה לו מפתחות הפנימים ולא נמסרה לו החיצונים בהאי ליעול ומדה זו קרובה אל החיצונים וצריכ' שמור' ביותר ומצו' מזוז' הוקבע על פתח השער קבלת עמ"ש ועול מצות ושם שדי מלבר שאמר לעולמו די היינו של החיצונים יש להם קיסטא דחיותא אשר חלק להם הש"י כאשר עלה ברצונו הפשוט ואמר די שלא ינקו יותר מהקדושה וצריך לקבוע זה על פתח השער מ"מ שקרוב' להם וכן אמר לעולמי די שהשפיע אורו יתברך לכל עולם ועולם כאשר יוכלו שאת ולקבל כמו שמצינו קה"ק שאינו יכול ליכנס רק כהן גדול פעם אחת בשנה וגם מצינו במשנה עשר קדושות וכן לענין עבודתו יתברך צריך לילך ממדריגה למדריג' וכן מצינו בזה"ק על הכתוב מי זאת הנשקפ' כמו שחר יפה כלבנ' כו' של ישראל הקב"ה מאיר להם מעט מעט בכדי שיכלו לקבל אבל לאומו' עולם מאיר בבת אחת יע"ש ובענין הנ"ל שמעתי מפה קדוש הרב הקדוש מאפטא זצוק"ל בפ' תרומה בענין המשכן שאמר לעולמי די דברי הנ"ל ובזה פרשתי ת"ל המשנ' בעשר' מאמרו' נברא העולם והלא במאמר אחד כו' אלא ליתן שכר טוב לצדיקים היינו שנברא בעשר' מאמרות היינו שהאציל הקב"ה בעשר מדותיו שהתלבש בהם מא"ס עד מ"מ בכדי שיוכלו הצדיקים לקבל אורו יתברך ויתעלו מפתח השער עד א"ס ות"ל מצאתי מזה בספר מאור ענים זצוק"ל והי' מלגי' במזוז' דוהי' מורה על שמחה היינו אהבתו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו וקיום מצותי' בשמח' היא פנימיות ולכן היא מלגי' במזוז' ובאמת כל שבט ושבט יש לו שער מיוחד שער ראובן אחד ואיתא שדרך שער ההיא עול' כשמתו יע"ש בזה"ק וכל הי"ב שבטים מכוונים נגד י"ב צרופי הוי' יתברך שמו וכל צירוף מורה על ענין מיוחד מאשר בע"ה נבאר קצת חדשים וצרופיהם בקט שכלי אשר האיר הש"י את עיני וע"כ מלמדינו תורתינו הקדוש' שופטים כו' היינו שתשער בנפשך ותקיים שוויתי ה' כו' שתעמוד לך מדת יראה אדני דינא באית דין ואית דיין בכל שעריך נותן לך לשבטיך על כל פתח השער אשר שמה מבוא להכנס שורש נשמתך בכל הי"ב שערים שמכוונים נגד י"ב צרופי הוי' שזה מורה רחמים פשיטים וכן איך תשים מדות יראה על פתח השער לכל הי"ב שערים וע"י יזכו כל או"א מישראל ליכנס בית המלך פנימה ושמה יכנסו כולם בשער אחד כמו שאמרו חז"ל כשכל ישראל נכנסין בש"א היינו ברגלים שכל הנשמות ישראל יש להם עלייה גדולה ברגל ונכנסין בית המלך פנימה בש"א והבן.

ונראה עוד לפרש ע"ד שאמרו חז"ל חמשים ש"ב נבראו בעולם:

ואיתא בסוד התור' שכל ישראל יש להם אחוזה ושורש בהחמשים שערים וידוע דמ"ט שערים נגד שבעה שמיטות ושער החמשים נגד יובל ושער החמשים כלול מכל המ"ט שערים וכבר כתבתי דכל ששת ימי החול נגד הששה שנים ויום השבת נגד השמיטה ושבת היא נשמת העולם ולכן בכל ששת ימי החול כתיב בתורה ויהי ערב ויהי בקר י"א אבל בשבת כתיב וישבות שלא יתכן בו שום עשייה והוייהותו מקדוש' שבאה משביתה וששת ימות החול המה כגוף והשבת היא נשמ' וישראל באילן החיים עה"ח היא וא"ו משם הקודש הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה מבינה שה"ג עד מלכו' שבת הקטן והששה מדות שהם נגד ימות החול עומדים בין שתי שבתות וע"ז רמזו חז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין ובענין ספירה כתבתי ת"ל שבע שבתות שששת ימי המעשה נכללין ביום השבת וכן להיפך השבת נכלל בתוך ששת המדות נשמת להם וישראל הם י"ב שבטים ידוע נגד ששה מדות מלעילא לתתא ומתתא לעילא שמתחלה צריכין להמשיך קדושתו מלעילא לתתא ואח"כ למסור נפשו על קדושתו לעלות מתתא לעילא ואע"פ שנחשב ששה מדות מדה שביעית נכלל בהם שהיא בחינת נשמה להם ושבעה פעמים שבעה בתם אחוזים נשמות ישראל מ"ט שערים כל או"א בשער מיוחד כמו שאמרו חז"ל במסכת סוכה באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בש"א ברגל וע"פ סוד התור' מחמת שזוכין לעלו' לרגל נתגל' השער החמשים שכלול מכל השערים וכל ישראל עולים בו וזה כוונתם שנכנסין בש"א ובזה נפרש שפטים כו' תתן לך בכל שעריך שצריך כל איש מישראל ליתן לנפשו שפטים ושטרים שיהי' יראתו יתברך לנגד עיניו ולשער בנפשו שעומדים שפטים לבדוק בחורין ובסדקין אם ראוי' להכנס בהיכל מלך כמו שאמרו חז"ל שהסנהדרין יושבין וכל כהן שרוצ' לכנוס לעבוד עבודה בודקין כו' כן היא בכל הנשמו' ישראל לעילא וסמכו ענין פרשה זו לסוף פרשה הקודמות שלש פעמים יראת כו' ובאמת העולין לרגל זוכין להקביל פני השכינ' שגוללין להם את הפרכת ומראין להם ראו חיבתכם לפני המקום ובאין לבית המלך פנימה ועולין כולם בש"א. ולזה בא תורתינו הקדוש' ללמד אותנו שמתחלה צריכין לתקן כל או"א מישראל השער משורש נשמתו ויגרמו ושפטו את העם משפט צדק כמ"ש בזהר שמשפט מבסם להדין וצדק היא דין קשה וע"ש:

עי"ל ע"פ פשוטו אע"פ שחייבים לעלות לרגל אעפ"כ צריכין להעמיד שופטים בכל שעריך וע"י השופטים בין אדם לחבירו ובין אדם למקום תזכה לעלות לרגל והבן

ושפטו את העם משפט צדק. דאיתא בזה"ק דלית עלמא יכלא למסבל שלהבותא דצדיק ומשפט המתקת דדינא צדק ומשפט מכון כסאך. וע"י שתתן לך בכל שעריך שפטים תגרום שיזכו העם היינו ישפטו שיגרמו ושפטו את העם משפט צדק משפט וצדק והיא תיכון הכסא כתיב ושפטו שהם ישפטו היינו שיגרמו במעשיהם והמה גורמין שיהא משפט וצדק:

לא תקח שוחד כו' שע"י שמקבל שוחד ונוטה לבו לזכות את החייב ובאמת דינו מפרשים בש"ס ופוסקים וע"י השוחד יעור עיני הדיין החכם ויסלף דברי צדיקים שרוצה ללמד פשט דברי הגמרא בדרך רחוק מזה יסלף דברי צדיקים דברי התנאים והאמוראים והפוסקים שרוצה ללמד פשט שאינו הגון כרי להצדיק דבריו:

איתא במס' סנהדרין (פ"ד דף ל"ג) דיני ממונות מחזירין ורמינהו דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו תוס' ד"ה מה שעשה וא"ת טיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי ועוד אי מה שעשה עשוי אמאי משלם דאכתי לא מיתוקמא דעירבן עם פירותיו עד לבסוף ע"כ. ובח"מ סימן כ"ה הביא הרב הש"ך התוס' הנ"ל ודוחה דבריו ומסיים וז"ל אבל לפע"ד יש דרך אחרת בסוגיא זו אשר בזה יסתלקו כל קושיות התוס' והרא"ש והמרדכי הנ"ל והיא דבפ' אד"מ ס"ד מעיקרא. דלא מיירי כלל בנשא ונתן ביד וכו' אלא מיירי דומיא דחייב את הזכאי דקתני בהך מתניתין דהיינו שבאו תובע ונתבע וחייב את הזכאי ושלם זה על פיו הכא נמי מיירי כגון שבא לפנינו לוקח ומוכר לשאול אם יקח פירותיו של זה המוכר אם הם טהורים וטיהר את הטמא ולקח זה הפירות על פיו ואח"כ נודע דשלא כדין טיהר ורוצ' החכם שהמוכר יחזור לו מעותיו ויחזור ויטול פירותיו שהם טמאים וקתני מה שעשה עשוי שטיהר לענין שהמוכר בחזקת טהורים מכרם וא"צ להחזיר המעות וישלם ללוקח מביתו כמו מראה דינר לשולחנו אבל כי מוקי מתניתין בנו"נ ביד א"א לפרושי הכי דלא שייך בכה"ג בלוקח ומוכר בנו"נ ביד לכך צריך לפרש טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו עכ"ד. וכבר תמהו ע"ז בקונטרס ה"ר חיים יונה והגאון באו"ת דעבור שיעצו הדיין ויתייצב לו על דרך לא טוב ליעצו שיקנה עבור זה יפסיד הקונה שיהי' מה שעשה עשוי וצריך לתבוע הדיין ע"ש שהאריכו בזה שדברי הש"ך דברי שגגה הן. ולדעתי ג"כ יפלא דלשון דן את הדין וטימא את הטהור משמע שהיא דומיא דזיכה את החייב שבאו לפניו לדין לכן נראה בע"ה דמיירי באחד שנגע בשרץ בפירותיו של חבירו ותבע בעל הפירות לזה שנגע לדיין וטיהר את הטמא ופטר אותו מלשלם והדיין משלם מביתו שטעה בשיקל הדעת ומתירוץ היטב קושית התוס' בעה"י.

לא תטע לך אשרה. וז"ל הרמב"ם בהלכות עכו"ם [פ"ז הי"ב] אפרוחים שקננו בה ואין צריכין לאמן מותרין והאפרוחים והביצים שצריכין לאמן אסורין שהרי האשרה כמו בסיס להן (הראב"ד ז"ל א"א הי' לו לומר מפני שהן כגדולי האשרה) והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עצו ממקום אחר (א"א דוקא שהביא ממקום אחר) עכ"ל הרמב"ם ז"ל ובכ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב דכגון דאייתי עצים משמע לי' דהיינו לומר דבעינן שידע דאייתי מעלמא ומתרץ כיון דדרך העופות להביא עציו ממקום אחר הלכך מסתמא בלא חיישינן שהביאם מאותו אילן עכ"ל ותמי' לומר כן דבמ' ע"ז דף מ"ב איתא הב"ע כגון דאייתא עצים מעלמא וקונתה בהן ולשון הב"ע משמע דידעינן שהביאו ממקום אחר:

והנרא' לתרץ בע"ה דכוונת הרמב"ם ז"ל כיון דדרך העופות להביא מעלמא וא"כ הוי ספק ספיקא ספק דלמא הביאו העופות ממקום אחר:

ואת"ל שהעצים הם מאותן האילן דלמא העכו"ם נטלם מהאילן ונתבטלו ובגמרא יש לומר כיון דבמס' זבחים בפ' התערובות פלוגתא דתנאי דתנא ס"ל דבע"ז כל ספק ספיקא אסור ובעי לתרץ לכ"ע ולכן אמרו כגון דאייתי שידעינן דאייתי מעלמא אבל הרמב"ם פוסק להלכה דספק ספיקא מותר בע"ז גם כן ושפיר כתב להלכה לטעמו אע"פ שלא ידעינן אם אייתי מעלמא מ"מ מותר הקן כ"נ בע"ה:

ומ"ש הראב"ד ז"ל הי' לו לומר מפני שהן כגדולי האשרה אל אפרוחים. נרא' בע"ה לתרץ דהאמת דהאפרוחים לא נתגדלו על אשרה אלא על הקן והקן באמת מותר כמ"ש ת"ל אלא דכוונת הרמב"ם דאשרה נעשה בסיס להקן ולכן הביצים והאפרוחים שצריכין לאמן גזרו עליהם איסור מפני שאשרה נעשית בסיס להקן:

ולמ"ש ת"ל נרא' לפרש דברי הרמב"ם ז"ל [פ"ה ה"ז] מהלכות מעילה וז"ל קן שבראש האילן של הקדש שבנה אותן העוף מעצים ועשבים כל הקן והביצים שבו גם האפרוחים הצריכין לאמן אין נהנין בהן והנהנה לא מעל עכ"ל ובכ"מ מסיים וז"ל ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנין ממנו ויש לי לתמוה על רבינו שסתם וכתב לא נהנין בו עכ"ל והנ' במס' ע"ז שהבאתי איתא דאי אמרת דאייתי מעלמא ניחא דלא נהנין מדרבנן ולא מועילין מן התור' וכוונת הכ"מ על מ' מעילה (דף י"ד) דשם איתא לפי גרסת התוס' שם דפריך אי דאייתי מעלמא אמאי לא נהנין וכן נרא' עיקר דאה נימא דלא נהנין מדרבנן תקשה אמאי לא גזרינן באשירה ובמס' ע"ז פרש"י דבאשירה משום דבדיל מנה. לא גזרינן ובמס' מעילה נרא' להו להשוות הקדש לע"ז וממ"נ תקשה אי מיירי דאתי עצים ממקום אחר אמאי לא נהנין כמו באשירה ואי מיירי דלא אייתי עצים אמאי לא מועלין וצ"ע ג"כ דבאשירה ביאר הטעם מפני שמביאין עצים מעלמא וכאן סתם והנרא' למ"ש ת"ל דהטעם דהותר באשירה מטעם ספק ספיקא וא"כ לפי ההלכה יתפרש המשנ' דמצא קן ולא ידעינן דאייתי מעלמא והאשירי דאיכא ס"ס מתורת הקן אבל בהקדש דהוי חד ספיקא לא נהנין מן התור' דספיקא לחומרא ולא מועלין מספיקא כ"כ בע"ה לפרש:

ובל"מ תמה למה השמיט מה דאיתא במשנה באשירה יתיז בקנה ולמ"ש ניחא דהפירוש יתיז בקנה היינו שאותם שיפרוחו יהי' מותרים והכי משמע במס' ע"ז שעל הא דאמר ר' יוחנן יתיז באפרוחים א"ל ר' יעקב לר' ירמי' בר תחלופא אסברא לך באפרוחים כאן וכאן מותרין בבצים כאן וכאן אסורים וה"ה באפרוחים שצריכין לאמן היינו שאינם יכולים לפרוח כאן וכאן אסורין וכיון דיתיז בקנה להאפרוחים היא בכדי להבחין בין יכולין לפרוח ושפיר השמיט הרמב"ם דבמשנה מרמז לזה שנדע דהני שאינם יכולים לפרוח אסורין והרמב"ם כתב מפורש דאלו שיכולין לפרוח דוקא מותרים והביצים וה"ה אפרוחים שאינם יכולין לפרוח אסורין ומתורץ הכל ודברי הרמב"ם ז"ל נכונים וברורים.

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין כו' והנרא' בע"ה דהנה למעלה משבעת ימי הבנין שמה יין המשומר שאין שמה שום חיצונית כלל תערובת שמרים אפילו הדין למעלה המה כופין ומבטלין את הדין דלמט'. והנה דם טמא דם נדה נתהוה מאת ח"א זוהמת הנחש ודם טהור היא עיקור חיות האדם ואהי' בריבוע עולה דם ואם זוכה להמשיך לאלופו של עולם עולה אדם ואיש הנבון אשר רוח ד' בקרבו מבחין בין דם לדם איזה אשר רוח טהרה שורה עליו ומבחין בין דין לדין איזה היא ממקור הקדוש' בלי שמרים ואם יפלא שלא ידע להבחין באה התורתינו הקדוש' ללמדינו אורחות חיים שישים האדם אל נפשו שגרם לנפשו זאת במעשיו ואם יפלא ממך הכוונה שממך שאתה הגורם והכהן מבחין בין נגע לנגע שנתהפך ענג לנגע ר"ת ענג "עדן "נהר "גן דנהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגורם ח"ו דנהר יחרב ויבש שאיתמנע הנביע':

דברי ריבות וכמאמרם ז"ל שאותיות ריב היא מאת ס"א שטעה רב יוסף ואמר וטעה באותיות ריב ומשם השכחה ח"ו והתור' מלמדינו וקמת ועלית הכוונה שתשים זאת אל לבבך ותהי' לך תקומה ותעלה למעלה למקור נשמתה אל המקום אשר יבחר ה':

היינו שאין שם שמרים ותזכה ותלמוד להבחין:

ובאת אל הכהנים כו' אשר יהיו בימים ההם שתזכו לבא לכהן אשר יהיו בימים ההם עומד ומשרת לפני ה' ומדתו חסד. ובזה פרשתי ת"ל במה שעמדו דארי' בשר המה במרכבה עליונה והמה טמאים. והנה באמת דזה לעומת זה עשה הש"י מול מרכבה דקדושה נמצא במרכבה דסיטרא בישא ובמרכבה בישא שורה ס"א והחיות ועופות טמאים אבל המרכבה הקדוש' שאין שמה שליטת החיצונים הוי ארי' מסטרא דקדושה מנין שלשה ע"ב שורשם חסד ונהפך לדין על המצרים שהתגבר שלשה ע"ב עולה גבורה להתגבר על שונאי ד' וישראל ות"ל פרשתי בזה מתחלה עלה במחשבה לברוא במה"ד ראה שאין העולם מתקיים שותף מדה"ר ולשון עלה במחשבה הכוונה שכך עלה ברצונו הפשוט כמו דנמצא שתוך כך עלה במחשבה ומתחילה היינו מקום שאין שמה שום חיצוניות עלה במחשבה היינו ברצונו לברוא במה"ד לשמה גם הדין קדוש ועוד כופה להדיינים שלמטה שהי"ג מדות י"ג נימין דרישא ודדיקנא והבן ולבסוף ששת ימי הבנין הוצרך הקב"ה לשתף מדה"ר לקיים העולם ולכן בקרבנות עולין עד המרכבה כמו דאיתא בזה"ק דקרבנא דבהמה עולה לארי' וקרבנא דעופי לנשר ואיתא בת"ז דנחית מיכאל בדמות ארי' למיכל קרבן התמיד של שחרית בסוף תיקון חד ועשרים] שהיא כ"ג למעלה ופעם א' בזה"ק שהיא מלאך הקדוש אוריאל והכהן למטה משמש במקדש דוגמת כהן למעלה וזוכה משלחן גבוה הכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין נמצא דהכהן המלאך הקדוש והכהן דלמטה אוכלין הקרבנות:

ובזה פרשתי ת"ל במה שהובא בילקוט מדרש פליאה על הכתוב מאוכל יצא מאכל מהאוכל זה ארי' יצא מאכל שיצא ממנו חלק לגבוה שיאמר זה קרבן אהרן ובניו כו':

והנרא' בע"ה כמ"ש ת"ל מהאוכל זה ארי' שאוכל כל הקרבנות ארי' לעילא והכהן למטה ששורש נשמתו מארי' מדת חסד יצא ממנו לגבוה שנא' זה קרבן אהרן ובניו שכיון ששרשם היא לעילא הארי' האוכל קרבנות מה שהם מקריבין קרבנם גורמין שלמעלה מקריבין ג"כ להעלות העלות לא"ס ית"ש וקרבן אהרן ובניו מתקשרים לשורשם וכהן לעילא מקריב קרבנו להש"י ונתפרש המדרש ת"ל לאמיתו של תורה.

כי תבא אל הארץ כו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי שום תשים עליך מלך והיא מצות עשה וכן איתא בש"ס בסנהדרין [דף כ'] תניא ר' יוסי אומר שלש מצית נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרע של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואינו יודע איזה מהם תחילה כשהיא אומר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ד' למלך עכ"ל הש"ס:

ורבים תמהו הא בימי שמואל כששאלו להם מלך למה אמר שמואל הרעותם כי עשיתם לישאל לכם ושאר כל הענין הכתוב שם ונראה לבאר בעה"י דהנה ענין מלוכה היא נמשך מאת הקב"ה מלכו של עולם. כדאמרינן הרואה מלכו ישראל מברך ברוך שחלק מכבודו ליראיו ולכן אין מלך יכול למחול על כבודו שאין הכבוד שלו ונרא' דמאי דאמרינן ליראיו בחינת מלכות היא אוצר יראה ה' ולכן הזהירה התור' למלך למען ילמד ליראה ושום תשים דרשינן שתהא אמתו עליך לפי שמלכות נמשך מבחינת מלכות בחינת יראת ד' ובאמת כשבחינת מלכות היא בשלימות אזי נתיישב מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע ולכך כתיב בשלמה וישב שלמה על כסא ד' למלך כי מלכותא דארעא תלוי במלכותא דרקיע וע"ז נאמר בזה"ק דבימי שלמה קיימו סהירא בשלימותא ובמדרש איתא כי יד על כס יה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיכרית זרעו של עמלק ולכאורה דרש זה מתנגד למה שדרש ר"י בש"ס ונרא' דבאמת כל זמן שאין הכסא שלם והמלוכה נקראת כסא לא נתיישבה בחינת מלוכה העליונ' ופשיטא שאין מתיישב מלכותא דארעא על מכונה וע"ז נאמר במדרש ששאול נקרא שאול שהמלוכה הי' אצלו בשאלה שעיקר המלוכה היא לדוד שהיא רגל רביעי ואיתא בזה"ק על הכתוב פני אלי וחננו וז"ל וכי לא הוי לי' לקב"ה שפירא כדוד דאמר פני אלי וחננו אלא הכי תנינן דוד אחרא אית לי' לקב"ה וכו' ובגין ההיא דוד עילאה שפירא רחימא דקב"ה כו' ולדוד יאתה המלוכה ותכון מלכותו לעולם. אך שעד לא איתקנות מלכותא דלעילא לא איתקן מלכותא דלתתא דהא אין הכסא שלם. והמלכות היא נקרא כס דביהושע כתיב ויחלוש יהושע ואיתא שרק חלש כחו ושאול התחיל להכרית זרעו של עמלק ואח"כ התחיל להתנוצץ ולהתקן מלכותא דלעילא ולתתא חזרה המלוכה לדוד ולזרעו ודוד ג"כ רוב ימיו הי' במלחמה עד שבא שלמה בנו וכתיב בי' וישב שלמה על כסא ה' שנתקן הכסא והמלוכ' נתיישבה ונמצא העיקר המצוה למנות מלך הוא להכרית מקודם זרעו של עמלק ויהיה הכסא דהיינו המלוכה שלם אזי העיקר המצוה למנות מלך שמלכותו תיכון לעולם:

וידקדק בלשון הכתוב ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. ונרא' לפרש דהנה ידוע ששבעים שרים למעל' וכנגדם הי' ליעקב שבעים נפש שישראל המה נגד כל האומות וכל אומת ואומה מושכת השפע ממה שמשפיע עליה השר שלה והמלוכ' באה להאומות מאת השר והשר מושך השפע מהמלוכ' העליונ'. ולזה רומז הכתוב ככל הגוים והכוונה דישראל עיקר מגמתם לכירן המלוכ' לעילא ולתתא ורצונם וחפצם לתקן ולכונן מלכותא דארעא וע"ז יאמרו כו' כי תבא אל הארץ וירשת וישבת והארץ מרומז לבחינת מלכות ולאחר ירושה וישיבה שאין לשרי מעלה שום ינוקה בהארץ בוודאי התחיל להתנוצץ המלוכת ואמרת אשימה עלי מלך הגם שלא יכרת זרעו של עמלק אין הכסא דהיינו המלוכ' שלם עדיין מ"מ הא כל השרים מושכים שפע המלוכ' מהמלוכ' עליונ' ולמה לא נתקן עיקר המלוכ' בארץ. ולזה אמר הכתוב ככל הגוים אשר סביבותי דהיינו שהם מושכים המלוכ' מאת שרי מעלה שהם ג"כ סביבותי דהיינו הם סביבות המרכב' ולזה אמרה התור' כיון שכוונתם רצויה שום תשים ואפשר לרמז כפל לשון דהיינו לעילא ולתתא ודרשינן שתהא אמתו עליך דהיינו שהתלבש במדת יראה ותהא יראתו של המלך שיש לו מפני מלכו של עולם יראה זו תהא עליך וממנו תלמד לירא' ואם יאמרו כך יקיימו ג"כ מצות משה למנות מלך אבל באמת העיקר המצוה למנות מלך אחר שתהא הכסא שלום ולזה אמר הרעותם כו' לשאול לכם מלך דהיינו שבחינה מלוכ' היא אצלו בשאלה וכן אמר מקודם המלך אשר שאלתם דהיינו שהמלוכ' היא בשאלה נמצא מה שדרש ר"י בש"ס יד על כס יה דהיינו שהתור' הזהירה להמלך דכס היינו מלוכ' שיכרית זרעו של עמלק היינו אם ישאלו מלך בעוד שאין הכסא שלם והמלוכ' נקרא כסא. אזי יכרית זרעו של עמלק ויהי' הכסא שלם והמלוכ' תהי' בשלימות ובאמת אינו מוכח מכאן למנות מלך מקודם דילמא נימא כדרש של המדרש שאין הכסא שלם ולמנות מל היא אחר שיכרית זרעו של עמלק אך שמכח מקרא שאמר שמואל לשאול אותי שלח ד' למשחך למלך עתה כך והכית את עמלק ומוכח מזה שהתור' ציותה לימנות מלך קודם וכדי שלא יסתור הדרש של המדרש ההכרח לומר שהעיקר המצוה להכרית עמלק קודם ולמנות מלך שתכון מלכותו לעולם שאין הכסא שלם והמלוכ' נקרא כס. אבל אם יאמרו אשימה עלי מלך אזי ג"כ יקיימו המצוה ותקרא מלכותו כס כמו לעילא ומצווה ועומד להכות את עמלק להשלים הכסא ותיכון מלכותא דארעא ור"י סמך א"ע על דברי שמואל ומשם נלמד לפרש המקרא בתורה והמלך הראשון הי' שאול ועד שאול הי' שופטים והכל נרמז בתורה שופטים ושוטרים תתן לך ולמלך ישראל חלק הקב"ה מכבודו כעין מלכותא דרקיע לכן הי' באפשרי שישראל ימשכו מ"מ לתתא ומתחלה זכה לענות שופטים ושוטרים והאלהים נצב בעדת אל ואח"כ זכו למנות להם מלך:

ובזה שכ' ניחא לתרץ מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל שלא הביא המקרא שהביא ר"י וכתב וז"ל מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר אותי שלח ד' כו' עכ"ל וכתב בכ"מ ומ"מ צ"ע למה לא הביא המקרא דמייתי בגמרא ולמ"ש לק"מ בע"כ צ"ל דבש"ס סמכו א"ע דמקרא שהביא הרמב"ם נלמוד לפרש כן בתורה וזה שאמר שמואל וד' אלהיכם מלככם ולא הי' לכם לישאול מלך עד שתהא הכסא המלוכ' שלם איתא בזהר הרקיע ששאול הי' בבחינת יסוד ולקח חלק המלכות בסוד והי' האוכל לפקדון לארץ וזה פירוש של המדרש שהמלוכ' היתה אצלו בשאלה. וזה שאמר שמואל הלא קציר חטים היום וכו' ופרש"י ומטר בעת הקציר סי' קללה ונרא' לפרש ששמואל הראת לישראל שבחינת מלוכה אינו בשלימות שהארץ מרומז לבחינת מלכות עיפה למים ומשתוקקת למטר השמים הנשפע מאת דודה ואד יעלה מן הארץ דהיינו שמתחלה משתוקקת ונקרא מ"נ ואח"כ והשקה את פני האדמה. וזה כוונת הש"ס בתענית עד שיצא חתן לקראת כלה שנמשל לחתן וכלה ומכח זה נשתבח בגמרא שגודל יום הגשמים והמעיין יבין בהקדמה זו שכל המאמרים שם בש"ס בתענית ובזה"ק פ' אחרי דף כ"ט ופניהם איש אל אחיו ומתעברת הארץ וע' באלשיך פ' בחקתי בשם המדרס והלידה והצמיחה והארץ תתן יבולה וכן היא ע"ד אמת שתמדת מלכות נשפע כל ההשפעות טובות ומתחילה משתוקקת הארץ שיושפיע לה מלמעל' בכדי שתוכל להשביע להיושבים עליה אבל כאשר ההשפעה מזומנת ליתן טרף לביתה אזי אינו משתוקקת למטר השמים. ומזה תוכלו להבין אם אקרא ואתעורר להארץ שתתן מ"נ ותשתוקק למטר השמים כי בלא"ה אינו באפשרי כמאמר הכתוב ואד יעלה מן הארץ וכן איתא בזה"ק פ' ויחי סוד כמוס שנשמת הצדיקים המה גורמין שהשתוקק ליחד עם דודה ותתן מ"נ. וזה מופת שבחינת מלוכה העליונ' אינו בתכלית השלימות והרעותם אשר שאלתם מלך שהכסא אינו שלם עדיין והמלוכה נקראת עדיין רק כס. אך אעפ"כ הסכים הש"י עמהם ככתוב בתורתו ואמרת אשימה עלי מלך כו' שום תשים ות"ל די בזה שבארתי בע"ה והמבין יבין ונזכה לחזות בנועם ד' והיתה לד' המלוכה:

ומאי דאמר שמואל הנביא ואקרא אל ד' כבר פרשתי ת"ב ע"פ מ"ש בזהר פ' ויחי (רמ"ה) וז"ל ת"ח איתערותא דרחימא דבנ"י לגבי קב"ה נשמתהון דצדיקייא לתתא מתערין לה כו' כהא"ג תיאובתא דנוקבא למשרי מיין תתאין לקבל עיין עילאין לאו איהו אלא בנשמתהון דצדיקייא עכ"ל נמצא שהצדיקים גורמין להארץ להיות משתוקקת להיות נשפע לה שפע מהשמים ובזה"ק פ' בלק פתח ההיא יניקא ואמר שחורה אני ונאוה כו' וז"ל הקדוש וכדין מגו קנין ושאגין דאינון גברא חילא דילה נפיק דודה רחימא מגו היכליה בכמה מתנין עכ"ל הקדוש והמעיין יבין כך נראה לפרש בע"ה כוונת שמואל. ומזה נראה שאין המלוכה עדיין בשלימות אך שהסכים ע"י הקב"ה וקיימו מצות ה':

רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד. ונראה בע"ה דמצרים נקרא ערות הארץ מקום טומאה ושמה הי' נשמות טהורות והצרכו להיות שמה ויתרבו לששים רבוא ועל ידי זכו לקבל התור' ונאסרו לבא למצרים שכבר נלקטו כל האורות וחשש אלו יהי' דעת המלך לחזור לעומק הטומאה בכדי להכניעם לגמרי הקליפה הרומז לסוס וכנגדה בקדושה אדני בריבוע עולה קכ"ו כדאי' בכתבים סוס ורכבו וע"ש. ע"כ מלמדינו התור' הקדוש' וד' אמר לא תוספון לשוב בדרך זה היינו לעבוד הש"י בדרך זה לירד לעומק הקליפה בכדי להכניעם עד שיהי' רצון הש"י ע"י קיום מצותיו ותקנם:

והיה כשבתו על כסא ממלכתו ויפלא אמאי לא כתיב על כסא מלכותו כמגילת אסתר דכתיב והמלך יושב על כסא מלכותו. ונרא' בעה"י לפרש דבשלמה המלך כתיב וישב שלמה על כסא ד' למלך דהמלכות נקרא כסא לכן רמז כאן כשבתו על כסא ממלכתו דהיינו כסא מלכות דלעילא ממלכתו היינו שהקב"ה המליכו והבן:

וכתב לו את משנה התור' כו' והנה להבין טעם המצוה למה המלך נצטווה להיות לו ספר תורה יתר על כל או"א מישראל וצריך שיהי' לו שני ס"ת אחד שמונח בבית גנזיו וא' שנכנסת ויוצאת עמו. ונרא' בע"ה דס"ת רומז למדת תפארת עמודא דאמצעיתא וס"ת מונח בארון ארון הברית כמו שאיתא בזה"ק ובת"ז הוי' נרתקו דילה אדני והבן וחיבור זה תפארת ומלכות דאנו צריכין לחבר יום ולילה להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה וכן תורה שבכתב ותורה שבע"פ והוי' ואדני ושמים וארץ הכל אחד ולפ"ז מובן א' מוטל על כל איש מישראל להיות לו ס"ת. היינו שמצוה שיזכה למ"ת בנרתק' דילה לחבר עם אדני מלכות ס"ת באה"ק. וע"י קיום מצוה זו זוכה לחברם ולימדם ועולה מלכות עד תפארת וציוה הקב"ה למלך שחלק מכבודו חלק מלכות נצטוה שלא יקח למ"מ בלא בעלה מד"ת ונצטוה בעת שיהי' יוצא ובא להתנהג בכתר מלוכ' ימשוך אליו מד"ת תורה שבכתב והיתה עמו הכוונה שימשוך אליו מדה זו ויען שיש לו חלק מלוכה והיתה עמו מד"ת וא' שיש לו בבית גנזיו רומז לעד"ת ומעלה עולה מעמו מ"מ וא' שנכנסת ויוצאות עמו רומז למ"מ מדת לילה צריך להזכיר מדת יום בעת שנתעורר אצלו כ"מ תורה שבע"פ צריך להיות עמו תורה שבכתב וע"י שיקיים המצוה בפועל וכתב לו את משנה תורה הזאת וזכה והיתה עמו היינו במחשבתו במוחו ולבו למען ילמד ליראה והכוונה שע"י שיקבל מ"מ עם בעלה מד"ת והי' לו מ"מ בשלימות עול מ"ש יראת ה':

והיתה עמו וקרא בו שמעתי בשם הרב הקדוש מוה' בנימין זאב מזבארוז זצוק"ל שדקדוק והיתה עמו לשון נקיבה וקרא בו היא לשון זכר. ונרא' בע"ה והיתה עמו קאי על המלוכ' עליונ' השכינ' שתהי' בעזרו הבא לטהר מסייעין אותו וקרא בו בהספר למען ילמד ליראה כו' וע"י שיזכו להתור' שתהי' עמו יזכה לקרות שע"י הקריאה ימשיך לה אותיות ונקודין:

לא יהי' לכהנים הלוים כו' חלק ונחלה כו' ומחלה לא יהי' לו בקרב אחיו. ונרא' לפרש בע"ה דהקפידה התור' ונתחלקה בגורל באו"ת ועיין ברבינו בחיי על התורה שמפרש דנחלת הארץ לכל או"א מישראל כפי שורשו למעלה ובמקומו הארכתי ת"ל ולזה באת התור' להזהיר לא יהי' לכהנים הלוים כו' חלק ונחלה עם ישראל אשי ד' ונחלתו יאכלון משלחן גבוה קא זכו וזה שכתב חלף עבודתם למטה בארץ ורמזה התור' ונחלה ל"א יהי"ה ל"ו ס"ת שם הדעת היוצא מהכתוב 'את 'השמים 'ואת 'הארץ לרמז על עה"ד לא יהי' בקרב אחיו ד' היא נחלתו. ויתפרש לנכון דמתחלה אמרה התור' דיזכו לאכול משלחן גבוה בעד הנחלה למטה בארץ ועתה מדבר מנחלה דלמעלה אמרה התורה ממש ד' היא נחלתו:

וזה יהי' משפט הכהנים כו' בש"ע בסי' [ס"א ס"ק כ"ט] כהן שמכר פרה לישראל ואמר לו אני מוכר לך פרה זו חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר לי' ע"מ שהמתנות שלי אינו תנאי והמקח קיים ויכול ליתנם לכל כהן שירצה עכ"ל והקשה בט"ז וז"ל והיותר תימא על הרמב"ם ז"ל שכתב כאן בהדיא שהאומר ע"מ לא שייר במתנות כלום ובפ"ז מהלכות מעשר כתב להדיא שהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי הרי אלו שלו כיון שאמר ע"מ נעשה כמו שמשייר מקום שמעשר עכ"ל וע"ש. והנראה לתרץ בע"ה דהרמב"ם ז"ל מחלק דהכא בנידון דידו המתנות המה ממונו של כהן והטובות הנאה היא לבעלים וכיון שמתנה שיחזירם לו שוב אין לבעלים בהם כלום אם כן ה"ל להתנות ולומר חוץ ממתנותיה אם בדעתו הי' שאינו מוכר המתנות וכיון שלא פירוש בהדיא חוץ מן המתנות גם המתנות בכלל תמכר והתנאי הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה כו' אבל במעשר אינו יכול לשייר בלשון אחר דאם אמר חוץ מהמעשר א"כ צריך הלוקח להפריש מעשר מתשעה חלקים דחלק עשירות שייר לעצמו ולא מהר וא"כ ע"כ צריך להתנות בלשון נו"ט ושפיר אמרינן נעשה כמי ששייר מקום המעשר דלא הי' יכול להתנות בלשון אחר בכדי שהלוקח יתן לו המעשר ויוצא ידי חובתו והמעיין ישפט בצדק שת"ל כוונתי אל האמת ודוק:

וכי יבא הלוי מאחד שעריך אשר היא גר שם. ונרא' בע"ה לפרש בדרך רמז דלוי נקרא בשמו ע"ד שאמרה לאה עתה ילווה אישי כו' ובזהר פ' שמות שע"י השיר הי' נדבק נשמתם למעל' וע"י זה נקראים לוים ולכן נראה לרמז דכל העובד עבודת הש"י עבודה תמה לקיים ובו תדבקון וכל חפצו ורצונו יתברך אך להגדיל שי"ת ויתעלה ויתקלס עילאה ונלווה אליו לבדו נקרא בשם לוי והמעיין בהרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל שמביא טעם הלוים שהי' עובדי ד' ולכן אין להם חלק ונחלה בקרב אחיהם וד' היא נחלתם וכתב וז"ל ולא שבט לוי לבד אלא כל מי שחננו הש"י דעה בינה והשכל והבדילו מאת אשר בקשו חשבונות רבים ה"ז נתקדש קודש הקדשים וד' היא נחלתו ומתת גורלו והש"י מזמין לו די פרנסתו ומחיתו כו' וע"ש לשונו הזהב ונרא' בע"ה לפרש דהתור' הבטיחה להנשמה אשר ממקום כסא כבודו חוצבה וממקום קדש באת להיות גד בארץ כריה ונתגדלה עם אשר ביקשו חשבונות רבים וקיימה מצות ד' ברה וזכתה לקיים התור' ומצותיה ובעת בואה ועולה למעל' לבית אביה. וכי יבא הלוי היינו הנשמ' שנלווה ונדבקה למעל' מרוב עוצם התשוקה מאחד שעריך אשר היא גר שם שיהי' גר בארץ נכריה. ובא בכל אות נפשו שהביא אתו פרי האדמה מתור' ומצות שבה אוות הנפש הקדושה ולא נהנה בהנאות וכסופין של החומר העב והגם שרודף אחר תאוות העה"ב אל המקום אשר יבחר ה' לבה"מ דלעילא והתור' מבטיחה ושרת בשם ד' אלהי' ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ד' הרצון בזה דנשמות הקדושות שלא הי' בעולם הזה המה עומדים לפני ד' ממש ויש נשמות אשר מקורם מהנשיקון אשר הם גדולים במעלה לפנים ממחיצות מלאכי מעלה וע' בעה"ח הקדוש ותבין כמו שמבואר שם באריכות:

וזה הבטחה גדולה ונאמנה שתזכה לעלות במעלה נפלאה אחרי שהיתה בגוף וחומר עב לפנים ממחיצת מלאכי השרת לעמוד לפני ה' ממש ולשרת עם הנשמות שלא ירדו למטה חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות דכאן הבן שואל א"כ מאי מעלתה שתרד למטה ולזה אמר הכתוב שתזכה יותר דהאבות הם נקראין אבות העולם (המ"ש ת"ל בספר בראשית) שהם חידשו העולם אברהם תיקון ימין העולם אמרתי עולם חסד יבנה בהבראם דרשו חז"ל באברהם שעשה חסד עם כל באי עולם ומקור החסד שם ע"ב היא בחכמה ויצחק תיקון שמאל העולם ומסר נפשו להמתיק הדינים בשורשן והמתיק מג' ושורשה בבינה מינה דינין מתערין שם ס"ג ולכן יצחק עולה כמספר שמונה פעמים הוי' מבינה ועד מלכות ועוד נדבר מזה לפנינו בע"ה יעקב הי' קו אמצעי מדת תפארת לחבר ימין ושמאל ושמאל יהי' נכלול בימין ולכן נאצל ממנו שנים עשר שבטים בסוד תפארת ששה וששה (ואין להאריך כאן בזה) ושורשו בדעת קו האמצעי ובהנך שלשה ברא ד' עולמו ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו ולכן בכח מעשיהם חידשו מ"ב ונשמ' קדושה שמקיימה התור' והמצות זוכה לדבק נפשה מתת גורלה ובנעימים חלקה בקודש בהאבות הקדושים. וזה אמרה התור' שזה יתרון בעמלה אשר עמלה תחת השמש בארץ נכריה כבד ממכריו על האבות היינו בשביל האבות העולם ואבותיו שעמדו על הר סיני במעמד הנבחר:

עוד נראה לפרש בע"ה שהתור' רמזה הבטחה נאמנה לבעל תשובה וכי יבא הלוי מאחד שעריך אשר היא גר שם בארץ נכריה אשר נתגרש מאת פני המלך מלכו של עולם ויטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר גן סדרים לאורייתא ע"ח ואחר החטא ויגרש את האדם כ"כ כל חוטא ר"ל והתור' מבטיחה ובא בכל אוות נפשו שנפשו איותה ושוקקה לדבק בשורשה בעה"ח אל המקום אשר יבחר ה' שחזרה נפשו לבה"מ דלעילא כמ"ש בזהר דמאפרה דבי מקדשה נברא האדם והתור' מבטיחה ושרת בשם ד' אלהיו ככל אחיו הלוים היינו הצדיקים שלא חטאו העומדים שם לפני ד' ממש חלק כחלק יאכלו:

ועוד יתרון לב"ת שזוכה במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד שזוכה העושה תשובה מאהב' להיות הזדונות נעשו לו כזכיות כמו שהארכתי ת"ל במקום אחר שזוכה עוד לעלות הנשמות העשיקות והניצוצות הקדושים אשר נפלו לעומק הס"א ועולים עונו מבור עמוק לאיגרא רמא למעלה ראש בקודש הקדשים וזה זוכה הבעל תשובה ע"י אבות הקדושים וירד אברהם מצרימה אנוס ע"פ הדיבור וע"י אברהם זכו בניו לעלות משם וע"י שרה אמנו לקה פרעה סימן לבניו ויעל אברהם מצרימה בכסף כו' שהעלה עמו רב טוב הצפון. כגן ה' כארץ מצרים וע"י אברהם זכו בניו שעשאו כמצולה שאין בה דגים ויצחק אחר העקידה שמסר נפשו והי' בן ל"ז שנים מילוי שם ס"ג נתבשר שנולדה רבקה נשמה קדושה שיצאה מתעלם אל הגלוי ומשם נקל להעלותה בא וראה אחרי שהמתין ג' שני ערלה והעבד זה שפרשתו כפילה בתורה והמעיין במה שכתבתי (שם בע"ה יבין) ותיקון יצחק תפלת מנחה כמ"ש מנחה שלוחה לאדון כל הארץ נפשו להעלותה להמתיק הדינים בשורשן וע"ש עוד בע"ה ויעקב ירד מצרים לעלות משם רב טוב הצפון שם ועל דרך זה מעלים הבעלי תשובה ומחדשים מ"ב אור שבעת הימים ע"י חב"ד כמ"ש במדרש הן יראת היא חכמה סור מרע היא בינה ודעת זה המכיר אח בוראו ולהיות סור מרע וזוכה לבינה עלמא דחירות ושם מקבלים בתשובה עולם התשובה וזוכה ליראת ד' היא חכמה:

וזה יתרון של ב"ת מן הצדיקים גמורין שמתקנים במקום שורשן בשבע המדות אבל הבעל תשובה להיות סור מרע ולדבק נפשו למעלה צריך דייקא שיעלה למעל' ראש לבינה ועל עלמא דחירות ות"ל בכמה מקומות הארכתי בביאור הדברים בע"ה ופרשתי הש"ס מפני מה כרעא דה' תלויה רמז לבעלי תשובה וע"ש. וזה אמר לבד יתרון זה לבעל תשובה ממכריו על האבות שזוכה מנת חלקו וגורלו כפל לו בנעימים עם האבות בג' הראשונות וכמו שבארתי ת"ל:

עי"ל ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ד' מקור הקדושה ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ד'. שלא ירדו ממעלתם הצדיקים גמורים והחסידים לבד ממכריו על האבות הכוונה חלק כחלק יאכלו היינו שלא נפסד במה שנפל ממעלתו ויוכל לבא לבית המלך פנימה העומדים לפני ד' דעיילו בלא בר היינו עומדים לפני ד' חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות היינו שיש נשמות שלא זכו מצד מעשיהם וזוכה משורשו וזה זובה כל או"א לפי שורשו כמו שזכה אהרן לכהונ' והלוים לשורשם ודוד זכה למלוכה לזרעו עד עולם ויש לפרש לבד ממכריו על האבות שזכו לתשובה שמגעת עד כסא הכבוד והאבות הן המרכבה ויזכה שזדונות נעשים לו כזכיות זה יש לו יתרון לבעל תשובה שזוכה למקום גבוה לתשובה בינה אימא עילאה. יהא רעווא שנזכה ב"ב לתשובה עילאה וכסא דוד יהי' נכון עד עולם:

עוד יש לפרש בע"ה דאיתא במ' כתובות ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. א' שנולד בה וא' שבא לשם וע"ש ומרומז ג"כ כאן בתורה וכי יבא הלוי מאחד שעריך אשר היא גר שם לפני ד' דמשמע שעומדים מעולם שנולדו בה חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות שזוכה לבא שמה בעוצם מעשיו ורוב שקידה ויגיעה להעלות ולהכניס מחוץ לפנים זכות אבותיו בסייעתו כמ"ש למעלה שהם זכו להיות אבות העולם וחידשו מ"ב יתרון זה יש ג"כ להזוכה לעלות למרום הרים מקום בית מקדשינו ולהיות נשמתו דבוקה במקום הקודש כ"ב בע"ה:

ועוד נראה בע"ה דיש לרמז דכתיב הלוי דמשמע הלוי הידוע ומרמז על משה רבינו שנתאווה לבא לאה"ק עם הדור דעה ולחדש הלבנה כאור החמה שיהי' שניהם משתמשין בכ"א במעלה נפלאה כמו שפרשתי ת"ל כמה פעמים וכן בשליחות מרגלים ע"ש דרצה לחדש הלבנה כאור החמה ואור החמה תהי' שבעתים כאור שבעת הימים מ"ט פעמים כמספר כ"ה אתוון דיחודא עילאה וכ"ד אתוון דיחודא תתאה וכן תהי' הלבנה וזה מרמז בכתוב וכי יבא הלוי:

הלוי הידוע זה משה רבינו ורמז יש "הלוי "מאחד "שעריך ר"ת משה אשר היא גר שם ובא בכל אוות נפשו עם הדור דעה בקיבוץ הגליות אל המקום אשר יבחר ד' ושרת בשם ד' אלהיו כמ"ש בזהר מה שיהי' היא שיהי' ר"ת משה. ככל אחיו הלוים תדין משיחין העומדים שם לפני ד' בירושלים עיר קדשינו והרמז לזה "העומדים "שם "לפני "ד' ר"ת שילה מלכא משיחא כתרגומו פ' ויחי וגימטריא משה חלק כחלק יאכלו לבד היינו יתרון זה יש למשה רבינו ממכריו על האבות שנשאר שם בשביל שיקיים ה' שבועות האבות שיביא משה בניהם אשר הוציאם ממצרים באותות ומופתים להמקום אשר נשבע ד' להם ומסר נפשו עליהם להעלותם מבור עמוק מ"ט שערי טומאה ולעתיד יתגלה שער החמשים משערי בינה ומלאה הארץ דעה יהי' רצון שיהי' ב"ב ונזכה עמהם יראו עינינו מקדש של אש וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתו באמת אמן:

וכי תאמר בלבבך כו' אשר ידבר בשם ה' ולא יהי' כו' היא הדבר אשר לא דברו ה' ועיין באוה"ח הקדוש מה שתפליא במתק לשונו הקדום במעשה דאחאב ויהושפט מלך יהודה שיצא רות נבות להטעות הנביאים שילכו להלחם ברמות גלעד ותמה איך אפשר לומר לא דיבר ה' הא אפשר מאת ה' להטעות כמו שהטעו רוח נבות את אחאב ותוכן דבריו ז"ל אשר ידבר בשם ה' כיון שמזכיר את ה' בוודאי אין זה רוח נבות אלא רוח ה' וז"ל וכן היה כשהזכיר אלי' שם ה' ואמר הנביא בשם ה' ברח לו נבות ואמר הנביא האמת כמה שהיא ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בענין נביאות רמות גלעד והגם שלא מצינו שהזכיר מיכוהו שם ה' הזכירו ומקר קצר היא כוין שהזכירו יהושפט וכיון מיכוהו לשם שהזכיר יהושפט הועיל ולא תקשה מאומרו שם כמה פעמים אני משביעך וגו' בשם ה' שירא' שהשביעו כמה פעמים לדבר בשם ה' כי אולי שלא תרגיש מיכוהו בדקדוק זה של יהושפט אלא בפעם אחרונה כו' יע"ש עכ"ד הנעימים והנה יפלא לאין כל הרואה דמשמעות הכתוב הוא כפשוטו שהשביעו כמה פעמים בשם ה' ועוד בראשית דברי מיכוהו הזכיר שם ה' באומרו חי ה' כי את אשר יאמר ה' אלי אותו אדבר ונראה בעה"י לפרש הכתובים דבאמת התורה היא ניצחית וכתבה אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא היא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא וח"ו שתצא מאתו יתברך שאיזה רוח רע יטעה את הנביא ובמעשה דאחאב הוראת שעה הית' לפי שהאמין בנביאו השקר וגם שם במעש' ההיא הי' להנביאים לידע שדבר שקר בפיהם מפני שאמרו חז"ל בסנהדרין דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד וגם מה שאמר מיכיהו בתחלה והתנבא בכל הנביאים עלה והצלח מפני שלא שלחו ה' לדבר אלא ע"י שאלה שלחו אחריו וע"י אחאב שרצה הקב"ה שיפיל במלחמה לכן הטעו לו הרוח ג"כ ואחר שהרגיש שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד וזכות יהושפט הצדיק עמדה לו שהשיבו לו כהגון ולהכשיל לאחאב בדבר ה' ומן המעש' יראה שלא יאמינו במה שאמר מיכיהו שהרי הלכו למלחמה ונראה בעליל שע"י שהאמינו בנביאי השקר גרם להם שמיכיהו ג"כ השיב להם מתחלה שלא כהוגן בכדי שידע יהושפט ויאמין בנביאי ה' זכה שמיכיהו אמר לו אמת ואע"פ שלא האמין לו שהרי עלו למלחמה מ"מ יקדש ש"ש בראותם מלחמ' שמיכיהו אמר אמת אבל הנביא שיבא בשם ה' וח"ו לא תצא רוח רע להטעות את הנביא ומזה נדע אם לא יבא הדבר שבזדון דיבר כמאמר הכתוב בתורה ודו"ק:

שלש ערים תבדיל לך כו' ושלשת את גבול ארצך ונראה ע"ד שדרשו בש"ס בריך רחמנא דיהיב אוריין תיליתאה כו' והכל שלשה שלשה ויש רמז לזה ע"פ סוד התור' ימין ושמאל ואמצעי המחבר ימין ושמאל והרמז אבות העולם וע"ז נאמר החוט המשולש לא במהרה ינתק דעיקר ערי מקלט באו לתקן ח"א וקין שמשם בא שורש הרע וערי מקלט שורשם באילן החיים ולכן ישב עד מות הכהן הגדול אשר נמשח ואמרו חז"ל שהיה לו להתפלל על דורו שע"י שמן המשחה שנקרא קודש שאין שם אחיזה החיצונים הי' בכוחו לתקן בדורו ח"א שלא תארע דבר תקלה.

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים ונראה דנסמך לפיסת ערי מקלט דהתורה מלמדינו אורחות חיים דערי מקלט קולטות ואם יסיגו גבול יוכל להיות שבאמת היא גבול מקלט והוא יכניס לתוך שלו ויגרום ח"ו שיסברו שלא בא לעיר מקלט עדיין ומזה תבין גודל העוון אשר עושה מי שמסיג גבול חבירו וכן בכל נחלת חבירו שייך לשורשו ומי שמסיג גבולו מהפך הצינורות והבן ודרך רמז נראה רעך וריע אביך אל תעזוב דהקב"ה נקרא רעך יצר הטוב שבאדם המזהירו ומדריכו לדרך הטוב נקרא רעך ובאמת צריך האדם השלם ליטעום מההיא עלמא ולהחזיר להקדוש' ואם מתנהג בארצות כדרך עמי הארץ בזה ניסוג גבול הקדוש' ח"ו ומזהיר' התור' לא תסיג אשר גבלו ראשונים כו' אשר תנחל בארץ ויהי' לך על הכל גבול לצמצם נפשו בעסקו בגשמיות העולם אשר ה' כו' נותן לך לרשתה דבאמת הצדיק אוכל לשובע וכן בכל שארי דברים הידועים שטועם בהם אך לקיום העולם זוכה עוד להחזיר הכל להקדוש' והבא לטהר מן השמים מסייעין לו וזוכה שגם הארצות היא לנחלה לרשתה:

על פי שני עדים כו' יקום דבר הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' עדות וז"ל ד"ת שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי עדים שנאמר ע"פ ב' עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימין עכ"ל והרבה לתמוה הרב הש"ך מדברי הש"ך דגיטין דפריך מפני תיקון עולם דאורייתא ומה דר"ל דאמר ד"ת עדים החותמין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד והנראה לתרץ בע"ה בהקדים לדייק מדברי ר"ל דאמר כתמי שנחקרה עדותן בב"ד דנראה מד"ת יכול יחיד מומחה לדון על שטר שחותמין בו עדים ואע"פ שקבלת עדות צריך שלשה אך כיון דאמרינן דהוה כמי שנחקרה עדותן כבר וזה ניחא ד"ת שאין צריכין קיום כלל אך אי נימא דצריך קיום ד"ת כגון שהבעל דבר טוען מזויף דצריך קיום ד"ת לדעת הגמ' והבית שמואל (סימן מ"ב וסימן קמ"א ס"ק ע') הוכיח דהרמב"ם ס"ל כן וע"ש וא"כ אם הבע"ד לפנינו וטוען מזויף וצריך קיום מדאורייתא דשוב לא הוי עדותן כמי שנחקרה בב"ד בוודאי לא מהני קיום מעדות אחרים שיעידו שזאת חתימתן דהוי עדות מפי כתב אם לא שיבואו ויעידו בפיהן וא"כ כיון שהוצרכו חכמים קיום אע"פ שד"ת לא חשידי אינשי לזיופא מ"מ חששו חז"ל והוצרוכו קיום וכיון דצריכין לקיים שוב לא הוי עדות כמי שנחקרה בב"ד וצריכין העדים להעיד בפיהן דווקא וחז"ל תיקנו דתהוי קיום מעדים אחרי' שיעידו שזאת חתימתן ולמ"ש מתורץ שפיר דהרמב"ם ז"ל סובר דעדות בשטר היא מן התורה מד"ת הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל אם הבע"ד לפנינו וטוען מזויף דצריך קיום מדאורייתא או ע"פ חז"ל דחששו לזיוף והוצרוכו קיום דשוב לא הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"כ מן התורה צריך שיעידו העידי' בפיהן דווקא וזה מדייק בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ד"ת שאין מקבלין עדות כו' אלא מפי עדים כו' וס"ל דעדות בשטר דמהני מדאורייתא א"צ לקבל עדותן כלל דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל אם צריך קיום וצריכין לקבל עדות ע"ז כ' שאין מקבלין עדות דהיינו היכא דלא הוי כמי שנחקרה ע"פ האופנים דלעיל אין מקבלין אלא מפי העדים אבל מד"ס שחותכין ד"מ אע"פ שאין העדים קיימין ודברי הרמב"ם ז"ל שרירין וקיימין ומתורצים שפיר בע"ה:

ובגיטין היינו טעמא דמהני דאורייתא דלר' מאיר דס"ל עדי חתימה כרתי וכתב קאי אחתימ' עדים א"כ אין העדים חותמין לראי' רק שבהם תלי' הכריתות ומדאורייתא אין צריכין קיום ואע"ג דרבנן חששו והצריכו קיום מ"מ כיון שבאים עדים ומעידין על חתימת ידם של אלו העדים כיון שיתאמת הדבר שאמת שחתמו העדים על הגט נתקיים הגט ואינו צריכין להעיד בפיהן שאינם צריכים הב"ד לחקור עדותן כלל ודי בזה שהעידו העדים שזאת היא חתימתן של אלו העדים החתומים על הגט ואפילו לר' אלעזר דס"ל עדי מסירה כרתי מ"מ מודה במזויף מתוכו שהיא פסול א"כ צריכין לקיים כתב ידן של העדים אם אמת שזאת היא חתימתן וממילא נתקיים כתיקונו ואמרינן מסתמא נמסר ג"כ לפני עדים אבל בשטר שהעיקר חתימות העדים היא עבור שמעידין בחתימתן לראי' על כל מה שכתוב ומבואר בהשטר והרמב"ם ס"ל שצריכין שיזכרו כל מה שכתב בשטר כמבואר בש"ע ח"מ (סימן מ"ו ס"ק י) ע"כ צריכין לחקור את העדים וכיון שצריך קיום צריכין ג"כ להעיד בפיהם לפני ב"ד דמפיהם ולא מפי כתבם ות"ל הדברים נכונים וברורי' למבין:

ואגב אמרתי לרשום מה שחדשתי ת"ל לתרץ התוס' במ' גיטין (דף ב) ד"ה ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמו וז"ל אבל כ"ז שלא אתי בעל ומערער נישאת ע"פ הגט ולא טענינן מזוייף דמשום עגונא אקילו בה רבנן אבל בממון טענינין מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים ומלקוחות ומיהו מזה אין להוכיח דאפילו לא טענינן להו מזוייף טענינן להו פרוע כיון דהיא עצמו הוי מאמין לומר פרוע מיגו דאי בעי אמר מזוייף כו' אבל יש להוכיח דטענינן להמזוייף דאל"כ כ"א יכתוב שטר מכר או שטר מתנה ויחתום עדים ויגבה שלא בפניו מיתומים ומלקוחות דהשתא אין שייך לומר פרעתי. ועוד יש לדקדק בסוף פ' גט פשוט דטענינן ליתמי מזוייף דאמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה איך אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא' אמר תנו אין נותנין ומסיק דר"ה איירי בשטר מקיום ורב ושמואל בדנקיט שטר שאינו מקיום אמר תנו קיימא לשטרא לא אמר תנו לא קיימא לשטרא פירוש דשמא שלא להשביע את בניו אמר כן ואי לא טענינן מזוייף ליתומים מ"מ יגבה דהא נקיט שטרא ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב ושמואל א"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו עכ"ד התוס' והקשה במהרש"א וז"ל ק"ק דלרב מכח הוכחה דלעיל דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה כמי יש להוכיח כן בפשיטות דטענינן ליתמי מזוייף דהא פרוע לא טענינן להו כיון דאבוהון לא הוי מצי למטען פרוע לרב דס"ל מודה בשטר שכתבו דאיך צריך לקיימו ויש ליישב קצת ודוק עכ"ל ונראה לתרץ קו' התוס' בעה"י דבאמת צ"ע על דברת התוס' שכתבו דע"כ תנינן מזוייף דאל"כ לא שבקית חיי' לכל בריה וצ"ע דהא נראה לומר דכיון דהתורה לא צריכה קיום דלא חשידא אינשא לזיוף למה ניחוש לזיוף וכן כתב הרב הש"ך בח"מ (סימן מ"ו) ע"ש ונראה לפרש כוונת התוס' דבאמת לזיוף שזייף ויתבע את חבירו בשטר מזוייף וודאי לא חיישינן אלא למ"ד דס"ל שעבודא דאורייתא א"כ מן התורה גובה מלוה ע"פ בין מן היתומים בין מהלקוחות וחז"ל תיקנו משום פסידה דלקוחות דמלוה ע"פ אינו גובה לא מהיורשים ולא מהלקוחות משום דלית לי' קלא אלא בשטר דוקא דא"ל קלא וא"כ יש חשש שמא באמת מגיע לו מלוה ע"פ ומן התורה הי' גובה אלא דחז"ל תיקנו שלא יגבה ויעשה ערמה לעשות ממלוה ע"פ מלוה על שטר וכוונת התוס' מ"ש לא שבקית חל"ב משום שלא תתקיים תקנת חז"ל שתיקנו שלא יגבה ממלוה ע"פ וזה ניחא למ"ד שעבודא דאורייתא דבאמת מן התורה משעבד לו הנכסים ויש לחשוש שמא עשה מלוה ע"פ מלוה בשטר אבל לרב ושמואל שסוברים בסוף ג"פ במלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מהלקוחות דשעבוד לאו דאורייתא ולכן לא חיישינן לזוייף שזייף ויתבע מה שאין משעבד לו מן התורה:

כן נראה נכון בס"ד:

כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה נראה לרמז בע"ה דקרא מרמז לעתיד שישפוט הקב"ה להיצר הרע הבוער בקרב איש עד חמס אות ח' חטא ושארי האותיות מחמס ידועים שמשם יניקתו באיש ישראל לענות בו סרה שמעיד על ישראל שסרו מן הדרך דרכי התורה והמצות ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' איש ישראל ואיש און כו' לפני הכהנים והשופטים ב"ד שלמעלה ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שהיא בעצמו פיתה להאדם בדברו פיתה של שקר ענה באחיו למעלה ועשיתם כו' כמבואר בש"ס סוף מ' סוכה ובערת הרע מקרבך שלא יהיה אז רע בעולם ויש רמז בקרא "שני "האנשים אשר" "להם ר"ת שיר השירים אשר לשלמה כמ"ש בת"ז כמה פעמים כדין יתער תיקון עשיראה שה"ש בעלמא ויתיחד הקב"ה עם שכינת עוזו עם ישראל עם קרובו ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ומחה ה' דמעה מכל פנים יהי רצון שיהי' בב"א:

כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשו חז"ל ולא כאשר עשה וכתב הרמב"ן ז"ל בטעם הדבר דהרגו אין נהרגין דכיון שנהרג ע"פ ב"ד מסתמא הב"ד כדין עשו עכ"ל ובמזרחי השיג עליו דא"כ אמאי אינו נותן טעם בכל הני דאין עונשין מן הדין. ונרא' ליישב בע"ה דכאן שאני משארי אין עונשין מן הדין מק"ו דהכא משעת שהעידו נתחייבו וכי בשביל שיעשה עוד גמר דין על ידם נפטרו וזה פשוט ולכן צריכין ליתן טעם ובגור ארי' השיג על הרמב"ן וכתב דאין נראה טעם זה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והקולר תלי' בצוואר העדים ואין נראה לומר דמסתמא הרגו כדין עכ"ל וע"ש שלא כתבתי לשונו ממש והנה בדרך פשוט נראה דברי הרמב"ן ז"ל יותר נכונים בטעמו דאלהים נצב בעדת אל ולא יהי' יוצא מכשול כזה ע"י ב"ד. ונרא' בע"ה עוד לעשות מטעמים דהרמב"ם ז"ל כתב דאין הזמה אלא אם המעשה דאפשרי להיות שנעשה והמזימים אומרים שהעדים הי' עמהם ולא ראו המעשה אבל אם המעשה נתבטל ע"י המזימים הוי הכחשה וע"ש. והנה העדים המזימים אומרים עמנו הייתם והמעשה יכול להיות אמת שנעשה והנה לכאורה הי"ל להם להזוממין שניזומו לומר שרצו לחייב לאיש שנתחייב באמת ועל גברא קטילו העידו ובאמת אין זה טענה דהא עתה עדיין לא באו עדים אחרים שיעידו עליו ואם איתא שהרג את הנפש בפני עדים הי' באין לחייבו ואין לאקימו הניזומים בחזקת כשרות ולומר דשמעו קול מבורר שהרג ולכן העידו במוקמינן להאיש על חזקת כשרות וחזקת חי מסייע לו והרי אין עדים שיעידו עליו אבל אם כבר נהרג שפיר יש להעדים להתנצל ולומר שהמעשה אמת ולבברא קטילא בעי למקטל וחזקת חי אין לו כיון שנהרג ע"פ ב"ד איתרע קצת ג"כ חזקת כשרותו שלא יאונה לצדיקים הב"ד כל און ומכשול ויש לתרץ העדים ששמעו קול מבורר שהרג הנפש ולכן העידו ועדים אין באין עתה מפני ששמעו שכבר נהרג ואין תועלת בעדותן ושפיר כתב הרמב"ן בע"י שמסתמא לא אירע להב"ד שום מכשול איתרע חזקת כשרות וחזקת חי איתרע שכבר נהרג ולכן אין לחייב שוב להעדים ואמרינן שמסתמא המעשה אמת ולגברא קטילא בעי למקטל כ"נ לומר טעם הדין ולתרץ קצת דברי הרמב"ן ז"ל בע"ה:

איתא בח"מ (ס' ל"א) הביא הרב הש"ך חכמי ברוסק שנסתפקו במאי דקיי"ל שני כיתי עדים המכחישים זא"ז:

זו באה בפ"ע ומעידה אבל לא אחד מכת זו ונסתפקו איך הדין בשני עדים המכחישים זא"ז או מוכחש מאחד דינו כמוכחש משנים ונימא דפסולין להעיד ביחד בעדות אחרת ומסיים הרב הש"ך וע' תוס' במס' ר"ה (דף כ"ד) דאיתא שם אחד אומר ג' וא' אומר ה' עדותן בטילה אבל מצטרפין לעדות אחרת עכ"ל הש"ס וכתבו התוס' וז"ל למ"ד בשני כיתי עדים המכחישות זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה וכו' ניחא דמצטרפין לגבות ממון אבל למ"ד בהדי סהדי שיקרא למה לו היאך מצטרפין לשום עדות עכ"ל משמע דדעת התוס' דמוכחש מא' הוי כמוכחש משנים ומקשים העולם וכן בפ"ו הביא קושיא זו אמאי הביא ראי' מהתוס' הא כן מבואר בש"ס מס' שבועות דפריך שם על רב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרא ל"ל מהא א' אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון עכ"ל וע"ש בפירוש רש"י ז"ל ומדפריך מהא לרב חסדא משמע דמוכחש מא' הוי כמוכחש משנים ונרא' לתרץ בע"ה בהקדם לדקדק לפי מה שפרש"י דפרכת הש"ס לרב חסדא דס"ל בהדי סהדי שיקרא ל"ל ומפרש מאי דאיתא בש"ס ומצטרפין לעדות אחרת כל אחד מהם כשר להעיד עם אחר כו'. ולכאורה יקשה די"ל ומצטרפין היינו שני עדים אלו ביחד ותקשה לרב הונא ג"כ דס"ל זו באה בפ"ע ומעידה. וע"כ צ"ל דמה דנפרש רש"י ומצטרפין עם אחר ומפרש פרכת הש"ס לרב חסדא דוקא צ"ל דמוכיח מלשון ומצטרפין ומשמע צירוף חדש עם אחר דאי ס"ד דקאי על הני תרי סהדי ה"ל למימר וכשירים לעדות אחרות ומדקאמר מצטרפין משמע צירוף חדש עם אחר וקאמר שפיר מאי לאו עדות ממון דע"כ צ"ל לפי הס"ד דקאי על עדות ממון לכן צריך צירוף חדש עם אחר דאי תימא דקאי על עדות החודש דמ"ש דאם כשרים להעיד כשרים אפילו לממון ואם פסול אפילו לחודש פסול ומתורץ לפי מ"ש דלכאורה קשה מאי פריך לרב חסדא דלמא יש לחלק דכאן מיירי דמוכחש מאחד ואינו דומה לדרב חסדא דמוכחש משניהם ולמ"ש מדויק בש"ס מדקאמר מצטרפין משמע צירוף חדש דוקא עם אחר ואי ס"ד דמוכחש מא' אינו דומה למוכחש משנים א"כ ה"ל למימר וכשרים לעדות אחרת דמשמע אפילו ביחד דכל אחד לא הוכחש רק מא' ומלשון מצטרפין מדייק בש"ס דמוכחש מא' הוי שפיר הכחשה לענין שאינו יכולין להעיד ביחד וזה בא בפ"ע ומעיד עם אחר וש"מ כרב הונא ופריך לרב חסדא ונמצא לפי דס"ד דקאי על עדות אחרת שפיר מוכיח מלשון מצטרפין דמשמע צירוף ולא קאמר וכשרים לעדות אחרת דמשמע דכשרים ביחד מזה נשמע דמוכחש מא' הוי כמוכחש משנים אבל לפי המסקנא דמתרץ בש"ס דקאי על עדות החודש זה ושייך שפיר לשון מצטרפין דהוי צירוף חדש עם אחר שיאמר כמותו דלהוי תרי וחד וכו' י"ל להמסקנא דשפיר יש לחלק דעד כאן לא פליגו ר"ה ור"ח במוכחשים משנים אבל מוכחש מא' לא הוי הכחשת כלל ואין ראי' כלל מש"ס זו לפי המסקנא לכן כתב הש"ך ז"ל וע' בתוס' דמהתוס' נראה דתפסו כן לעיקר. גם לפי המסקנא לדמות מוכחש מא' למוכחשים משנים ודו"ק כי נכון בע"ה:

כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך כוחות הטומאה כמ"ש בזהר על סוס ורוכבו רמה בים כי ד' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים בכל עת מעלה אותנו ויפול רוכבו אחור:

ודברו השוטרים אל העם. ונראה בעה"י דהתורה חשבה מלמעלה למטה מי האיש ארבעה דברים נגד ארבעה אותיות הוי' ב"ה וב"ש הרומזים נגד ארבעה עולמות בית חדש. נגד י' עולם אצילות דהקדושה נקרא בית רשות היחיד בית חדש עולה כמנין שבת וכ"ב אותיות התורה אשר בנה כו' ולא חנכו להיותו נכלל בעולם הזה עולם אצילות עוד יש חשש שמא לא יזכה ועדיין ישלטו זרים במעשיו איש אחר מס"א והבן. ומי האיש אשר נטע כרם כו' נגד ה' ראשונה עולם הבינה שמקננת בבריאה ושמה יין המשומר והאיש נטע כרם לתקן ח"א ולא חיללו עדיין ולא תיקן בשלימות פן וכו' ואיש אחר כמ"ש לעיל:

ומי האיש אשר ארש אשה רומז נגד ו' בחינת חתן ועדיין לא לקחה דבבחינה זו בחינת חתן תלי' לקדש הכלה:

ולא לקחה. עדיין לא תיקון בשלימות וכמ"ש לעיל. ומי האיש הירא כמ"ש רז"ל הירא מעבירות שבידו שעדיין לא נכנס בשער הראשון בה' אחרונה מ"מ יראה:

עוד י"ל דהתורה מלמדינו אורחות חיים דיש מדבר ארץ לא זרועה ושדה ובחינת בית כמאמר חז"ל לא כאברהם שקראה הר ולא כיצחק שקראה שדה אלא כיעקב שקראה בית די"ל דאמרו בת היתה לאברהם אבינו דמ"מ נקראת בת וצריכין להמשיך אליה אור החכמה שמן העליון כדאיתא בזהר על הכתוב ה' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא ואחרי אשר נמשך אליה אות יו"ד חכמה נקראת בית דמתחילה נקראת בת פלוני ואח"כ נקראת בית כמו שאמר ר' יוסי שקרא לאשתו ביתו והבן. ואחרי אשר בנה בית חדש מ"מ בסוד ויבן את הצלע שנבנית ונעשים קומה שלימה והמליך אליה אור החכמה הוכן מזונותיה נטע כרם שנטע כרם ד' צבאות בית ישראל וכרם עולה מספר יוד הויות ורומז ג"כ לבינה יין המשומר וגם שישראל נמשלו לגפן שאינו מקבל הרכבה ממין אחר והאימא מקשטת לברתא בקישוטאה כמו שאיתא בזה"ק. ואח"כ ארש אשה אשה יראת ד' מקדשה ואח"כ מי האיש הירא היינו כמו שאמרו חז"ל במס' מנחות שדיבר והפסיק בין תפלה של יד לשל ראש שלא יחדם יחד להחתן והכלה דאע"ג שעשה כל המעשים האלו שהמשיך אור החכמה ואור הבינה שקיסטה וגרם במעשיו שקידשה החתן עוד צריך לזווגם וליחדם ביחוד אחד והבן ת"ל ולפי דייקינן דשני אופנים עולין בקנה אחד ת"ל:

עוד נראה להוסיף קצת בע"ה מי האיש אשר בנה ב"ח ולא חנכו דבאמת איש הנבון הכל יעשה בדעת ובמועצות לתורה ולתעודה לפולחנא דקב"ה כמ"ש בזהר פ' תזריע ועתה שהתחיל במצוה ולא גמרה יוכל להיות ח"ו שיהי' קיטרוג ולכן חששה התורה פן וכו' דבאמת בסוף ויספו השוטרים וכו' מי האיש הירא ורך הלבב ילך ודרשו חז"ל מעבירות שבידו ובאמת אמרו חז"ל אפילו על עבירה קלה חוזר עליה מעורכי המלחמה אפילו אם הפסיק בין ישתבח ליוצר רמז בכתוב "הירא "ורך "הלבב "ילך ר"ת שם הוי' מהופך לרמז שמורה על דינים שמתערים עליו ומתחילה דברה התורה מצדיקים גמורים וא"כ יפלא אמאי חששה התורה שמא לא יחזור מן המלחמה ולכן נראה כמ"ש בע"ה שצדיק גמור עושה הכל למען כבודו יתברך והמתחיל במצוה אומרים לו גמור כ"נ בעה"י.

והיה העיר הקרובה אל החלל. איתא בגמרא בבא בתרא (דף כ"ג) אמר רבי חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב ר' זירא והי' העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישא מינה ומשני בדליכא וליזול בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים (שאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן רש"י) ונראה לפרש בע"ה ע"פ מה דאיתא בש"ע יו"ד סי' [קכ"ט סי"א] וז"ל גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חבית יין אם רוב גברי העיר עכו"ם אסור ואם רובן ישראל מותר ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך העכו"ם מפסיקתה הולכים אחר רוב בני השכונה אע"פ שרוב בני העיר עכו"ם ג"כ וכתב הרב הש"ך (בס"ק כ"ז) וז"ל אע"ג דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סעיף י"ז שאני הכא כיון שנמצא בתוך השכונה גופה פרישה וכ"כ הרשב"א עכ"ד. וכך יתפרש הכא כיון שנמצא בתוך הקרוב לא אמרינן נלך בתר רובא דעלמא. והנה הכ"מ בהלכות רוצח [בפ"ט פ"ז] מתמה על מה שהשמיט הרמב"ם ולא כתב ויושבת בין ההרים. ונרא' ליישב בע"ה דצריכין לשים לב על פירכת הגמרא על מה דפריך וליזול בתר רובא דעלמא דאטו משום דיש חשש לרובא דעלמא נפטר מעגלה ערופה. ונראה דפירכת הגמרא וליזול בתר רובא כו' בדרך הזה דכיון דיש לחוש לרובא דעלמא גם בן וספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ צריכין כפרה על כולה עלמא וא"כ הערים הקרובים שהם ג"כ בכלל רובא דעלמא הם מחייבים להביא ע"ע ולזכות לכולא עלמא שיתכפרו כל העולם. ומשני ביושבת בין ההרים כמ"ש דהוי כנמצא בתוך השכונה והנה הרמב"ם פוסק דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"כ לא שייך פירכת הגמרא דמשום ספיקא פטורים מעגלה ערופה דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. והעיר הקרובה שנתחייב הן מצד קורבה הן מצד רובא דעלמא ונתחייבה להביא ע"ע וכ"ע פטורה:

ועתה אסביר ונפרש לשון הגמרא דאיתא בשו"ת מהרי"ט דפלוגתת הרמב"ם והרשב"א דפליגי אי ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא או לקולא תלי' בפלוגתא אי בעינן באשם תלוי חתיכה משאר חתיכות לדברי האומר דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות אלא אם אכל חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן נתחייב להביא אשם תלוי ס"ל להאי תנא דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא. אבל למ"ד דס"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות באתחזק איסורא ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. והנה בחידושי הארכתי ת"ל והבאתי דברי הר"ן רפ"ק דקדושין שתרגיש בזה והשתא ניחא דהגמרא למ"ד דס"ל דלא בעינן חתיכה מש תי חתיכות וס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא וכן כתב הרב הש"ך כמה פעמים (בסי' מ"ב בח"מ ובס' פ"ב) דדרך הש"ס ליפרוך אפילו למ"ד דלא קיי"ל כוותיה אבל הרמב"ם פוסק דבעינן חתיכה משאר חתיכות וספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ולא קשה כלל פירכת הגמרא וניזול בתר רובא בעלמא ולא נצרוך לאוקמא ביושבת בין ההרים לכן השמיט הרמב"ם ולא כתב מה דמשני בגמרא ביושבות בין ההרים כ"נ נכון בעה"ז:

וכל זקני כו' "הקרובים "אל "החלל "ירחצו ר"ת אהי' לרמז לתשובה אימא מילאת שנמצא בגבולם ולא הגינו עלי' כמו שאיתא על הכהן גדול שהי' לו להתפלל על דורו ועתה העת שיבקשו רחמים על ישראל לתקן חטא קין תחילה להורגם כפר לעמך ישראל ועתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה' ואזי תזכה לבער הדם הנקי מקרבך ועוד שמרמז לתקן חטא קין נקי אותיות קין כי תעשה הישר בעיני ד' בתורה ומצות וע"י זה נתקן חטא קין בב"א:

תוכן העניינים

כליל תפארת חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה