אור ברסלב

כליל תפארת חלק ד· רבי ישעיה שור

פרשת ראה

פרשת עקב

ראה אנכי ברכה וקללה איתא במדרש אנכי דעשרת הדברו' נותן לפניכם דהסייף והספר כרוכים יחד מן השמים ובאמת ישראל כולם הם קומה שלימה ואם מקיימים מצות ה' אזי המה דבוקים בו יתברך באחדות גמור כמאמר הכתוב ואתם הדביקים ודבוקים למקור הברכה ולזה אמר הכתוב ראה לשון יחיד אנכי כמו שאנכי יחיד באחדות כן אתם דביקים בו יתברך נחשבים לקומה שלימה חלק אלהי ממעל אך בבחינת מקבל אתם נפרדים ולכן כתיב נותן לפניכם לשון רבים דהמה בקשו חשבונו' רבים ברכה וקללה ומזהירם לחכמה ישכילו זאת ויבינו שנותן ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אין לנו ברכה גדולה מזו אם נזכה אשר תשמעו אל מצות ה' עוד י"ל דהמצוה היא ממש הברכה דע"י המצוה מדבק נפשו לה' מקור הברכה וי"ל הרמז א"ת הברכ"ה אש"ר תשמע"ו ס"ת תורה שע"י קיום המצות יזכו לגדולה מזו דנר מצוה נמשלה המצוה לנר ומבטיחם שיזכה לתורה אור עוד י"ל דהבא לטהר מסייעין לו מן השמים ולזה אמר הכתוב את הברכה אשר תשמעו כי זה היא הברכה אשר תבא בכם הסיוע מן השמים אשר תשמעון אל מצות ה' והאיש החפץ חיים בלבבו יבין ויכין לבבו ומן השמים יסייעו אבל להיפוך ח"ו פותחין לו והיא מעצמו בוחר ברע ולזה כתוב בלשון תנאי אם לא תשמעו שיעשה פעולה ולא ישמע וסרתם מן הדרך כי הדרך נכון לפניכם רק שלא תירצו לסור מדרך הטוב תבא לכם הסיוע והבן.

עוד יש לפרש על מה שכתוב בברכה בלשון אשר כי ת"ל בכל דור ודור נמצא צדיקים גודרי גדר ועומדים בפרץ אספרם מחול ירבון ונוטלים חלקם וחלק חברותם ולזה אמרה התורה את הברכה אשר תשמעון כי הברכה היא בודאי להולכים בתורת ה' אם תזכה תקבלו כלכם ועכ"פ הברכה לא תימנע מלהשפיע ולא תפסוק אפילו רגע אחת כי היא קיום העולם והקללה בלשון תנאי אם לא תשמעו כו' אבל הברכה היא בוודאי אשר בוודאי תשמעו כי בוודאי תמצא צדיקים אשר ישמעו אל מצות ה' ונחשב כאלו כלכם מקיימים:

שהצדיקים עולים משם כל ישראל מטעם הערבות עוד י"ל אשר תשמעון דסוף כל סוף תשמעון כמ"ש הכתוב פ' נצבים והיה כי יבואו עליך הברכה וכו' ושבת עד ה' אלהיך ונראה עוד את הברכה סימן מסר להם שידעו אם דבוקים למקור הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' אם תזכה שהמצו' תזהיר' להאדם כמו דאיתא במעמד הנבחר שהיה מנשק על ראשם קבלינו עליך כך מצות יש בו ועוד מצינו שהציצית תפחו על פניו:

ונתת את הברכה על הר גריזים דרך רמז גריזים עולה ר"ס עשר הוי' נגד עשר ספירות ועשרה מאמרו' וע"י זה תוכל להמשיך ברכה ממקור הברכה ברכה עולה רכ"ז. ברכה עם גריזים עולה תפ"ז תנ"ה שלשה אהי' במילואין ונשאר ל"ב נגד ל"ב נתיבות החכמה ושלשה אהי' היא אימא עילאה בינה:

ואת הקללה על הר עיבל עולה קי"ב יב"ק שלשה שמות הוי' אדני אהי' וכמדומה ששמעתי בשם המגלה עמוקות ג"כ ששם הקללה להמתיקה בכח שמות הקדושים קללה עיבל עולה רע"ז דידוע דיש רפ"ח ניצוצין י"א אנו מתקנים ע"י י"א סמני הקטרת ובמשכן היה י"א יריעות עיזים ונשאר רע"ד ללקטם ולתקנם:

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם כו' הכוונה שכל מקום שעבדו שם קנתה מקומה שצריך לשרש אחריה כו' לא תעשון כן לה' אלהיכם הכוונה שלא תאמר כמו הטומאה שבכל מקום שעבדו שם קנתה מקומה שצריך לשרש אחריה כן להיפוך הקדוש' תוכל ליפעול להשרו' שכינתו ומזהיר' התורה לא תעשון כן כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם כו' כמאמר חז"ל יכוין לבו לקדשי קדשים שהארץ הקדוש' היא מכוון נגד ארץ עליונה וירושלים מכוון נגד ירושלים של מעלה ומקדש של מטה נגד מקדש שלמעל' והכל תלי' כפי מה שמכוין לבו ונפשו שוקקה לדבק נפשו למקום שורש נשמתו בבית המקדש שלמעלה להמשיך משם שפע קדוש' לנפשו ממקור הקדוש' ולא זו בלבד תכלי' הכוונ' שהזהיר' התור' שיבא אל המקום אשר יבחר ה' והעיקר המכוין שיבין וישכיל בהשכל' על כוונ' הש"י שבחר במקום הזה ויבא להכוונ' אמיתי' שמכוונ' נגד בית המקדש שלמעל' וישתוקק עד כלות הנפש לדבק שורש נשמתו במקום הקדוש להמשיך משם שפע קדוש' ולכוונ' זו באה התור' ללמד להאדם דעת איך לבא למדריג' גדול' כזו ואמר הכתוב לשכנו תדרשו שלא תהיה הכוונה עבור עצמיכם ותהי' כוונתכם עבור שכינתו הקדוש' תדרשו להעלות' וליחד' עם דודה ואם כך תהי' עבודתכם התור' מבטיח' ובאת שמה שתוכלו לבא שמה ולהשיג לדבק שורש נשמתכם שמה והבאתם שמה שהוכלו לעלו' שמה עולתיכם כו' וחשיב שבעה דברים נגד ז"ס והבן.

ועוד נראה לפרש כי אם אל המקום אשר יבחר ובאמ' היה המקום נעלם ודוד אמר לא אתן כו' עד אמצא מקום לה' וכאשר מצינו שדרשו מקרא וסבר למבני' בעין עיטם ודרשו בין כתפיו שכן ובאמת דוד זכה לזה על גודל השתדלותו להקים למ"מ כמ"ש בזהר בהרב' מקומו ולזה אמרה התור' אשר יבחר ולא נודע המקום איה ואמרת התורה לשכנו תדרשו שתדרשו עבור שכינתו להקימה ולסעדה ובאת שמה ויתודע לך כמו שנתוודע לדוד:

לא תעשון כן לה' אלהיכם ורש"י ז"ל הביא הספרי אזהר' למוחק את ה' וכו' והנה באמת לפי מה שדרשינן בספרי שהזהר' למוחק את השם ורמז' התור' כאן כי אם אל המקום כו' שאמרו חז"ל בשעה שכרה דוד המלך ע"ה השיתין נשתטף התהום ושאל דוד המלך מי שיודע אם שרי לכתוב את השם ולהשליך להמים ונשא אחיתופל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמו שנכתב בקדוש' ימח' על המים בשביל כל העולם כולו לא כ"ש ורמז' התור' כאן שמתיר לכתוב שם ולהניח על המים ודוד לא רצה למדרש כן ודרש כר' ישמעל המובא בר"ש אמר ר"י וכי תעל' על דעתך שישראל ניתצין מזבחו' אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיתחרב וכן שאל מי שיודע כו' ואחר שנתברר הלכ' ללמוד מסוט' דשרי למכתוב שם וכן עשה דיה ע"ה שכתב שם והשליך על המים ועתה נאה לדרוש לא תעשון כן למחוק את השם כי אם אל המקום אשר יבחר כו' שם היתר' התור' למחוק ובאמת ע"ד נס לא ימחוק כמו שאמרו חז"ל שמצא דוד שם כתוב והשאלה היה אם שרי ליכתוב לכתחיל' ולהשליך במקום שאפשר שתימחוק ואין סומכין על הנס ובאמת השם הקודש היה יסוד היסודות לבית הקודש.

עושים פה היום אי"ש כ"ל היש"ר ס"ת שלמה לרמז דהמקדש יבנה שלמה "אל "המנוחה "ואל "הנחל' ר"ת שם אהו"ה ר"ת מן "את "השמים "ואת "הארץ שע"י המנוח' יתחדש שו"א:

כי ירחיב ה' את גבולך ברש"י במס' חולין איתא פלוגתא ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחיל' נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם ועכשיו שגלו יכול יחזור לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין מתקיף לה רב יוסף כו' אלא אמר ר"י כ"ע היא דתניא ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחיל' הותר להם בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרין הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין במאי קמפלגו ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל ור"י סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל תוס' וז"ל ותימא מנ"ל דלמא מר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגו כו', ונראה לתרץ בע"ה דנראה דסברת ר' ישמעאל הפוכה מדברי ר"ע דר"י סבר דמתחלה שהי' במדבר הוצרכו לקדש א"ע יותר בענין אכיל' בשר והוצרכו להקריב קרבן ולא ישפך הדם ויזרקינו ע"ג המזבח והחלב יקטיר והדר יאכל דמשלחן גבוה קא זכו לפי שהי' במדבר בארץ ציה ששם מקום שליט' החיצונים כאשר מבואר בכל ספרי הקדמונים אבל אח"כ כאשר באו לאה"ק הותרו לאכל בשר וקדוש' המקום גרמה להם ולא הצריכו דוקא להקריב קרבן ושלחנם היה דוגמת המזבח וסברת ר"ע הפוכה דהוא סובר דבמדבר הותר להם בשר נחירה ומשיכנסו לארץ נאסר להם וסברתו דהוא מטעם שיכנסו לקדוש' גדולה צריכין להתקדש יותר ויותר ולפ"ז מתורץ שפיר דמפרש הש"ס במאי פליגו בסבר' הפוכו' דר"ע סבר בשר תאוה לא אתסר כלל דאין סברא דאחר שיכנסו לארץ להקל עליהם ואדרבא צריכין להתקדש ביותר ור' ישמעאל סבר דבשר נחורה לא אשתרי כלל דבמדבר הוצרכו להרחק' יתיר' ויש לפרש לשון כי ירחיב שהרחיב גבול הקדוש' שנתפשט' הקדוש' בארץ ואל יפלא על דברי שפרשתי מקרא דכי ירחיק ממך המקום דמשמע דהטעם שהותרו מכח ריחוק מקום זה אינו דבאמ' אתא לדרשא בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום לבא לאסור חולין בעזרה ולפי פירוש רש"י בפסחים ע"ש אפילו למ"ד לאו דאוריית' היינו בהנא' אבל באכיל' אסור מ"ש ופשטא דקרא ג"כ אינו סותר דברו דהיתר בשר מאו' כבר נילמוד מקרא קמא כי ירחיב ואפי' אם נימא דהותר מכח ריחוק מקום מ"מ א"ל דלא הותר אלא מכח קדיש' הארץ כ"נ בע"ה:

וז"ל הרמב"ם (פ"ד) מהלכות מ"א כשהי' ישראל במדבר לא נצטוי בשחיט' החולין אלא הי' נוחרין או שוחטין ואוכלין כשארי האומו' ונצטוי במדבר שכל הרוצ' לישחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל כו' למען אשר יביאו כו' אבל הרוצ' לינחור ולאכול במדבר היה נוחר ומצוה זו אינו נוהג לדורו' אלא במדבר בלבד בעת היתר בחיר' ונצטוי שם כשיכנסו לארץ תאסר הנחיר' ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקום חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב כו' עכ"ל והנה ראיתי דרך העבר' שעמד בזה הגאון ביער' דבש דלכאור' משמע שפסק הרמב"ם כר' ישמעאל וכר"ע ובאמת נראה בע"ה דפסק כר"ע שמתחל' הותר להם בשר נחיר' ואח"כ כשיכנסו להארץ היה צריכין להתקדש ביותר ונאסר להם בשר נחירה ומטעם זה מ"ל דסובר הרמב"ם שלא ניתן להם לישראל מצו' שחיט' אלא בקדשים ולא בחולין דאנו נותנים שבח והודי' שקידשנו במצותיו ואסר לנו אכילו' בשר בלא שחיט' ולא זכו למצו' זו במדבר ודוקא אם נדבו לבם למקום להקריב קרבן ולא בחולין אבל אחר שיכנסו לארץ זכו לכמה מצות וזכו שנתקדשו במצות שחיטה אפילו אם ישחטו בכ"מ חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב כו' וזבחת:

ובזה אמרתי לפרש המדרש רבה כי ירחיב כו' הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לכסות דם שחיטה בי"ט כו' ומסיים ולפיכך אם שחט בי"ט צריך שיהי' לו עפר מוכן לכסו' בו והנה במדרש משנה ש"ס דילן במשנה דאיתא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ובש"ס איתא דוקא אם יש לו דקר נעוץ כמו דנאמר לב"ש לכתחיל' כן אמרינן לב"ה בדיעבד ונרא' דהמדרש הגירסא כרש"י ולא כהתוס' שכתבו דהגירסא מהופך ע"ש ושפיר אתי המדרש כש"ס דילן דמיירי בלא דקר נעוץ עוד במדרש שם רבנן אמרין הרבה דברים אסר אותם הקב"ה והתירן במקום אחר תדע לך אסור הקב"ה לישראל לישחוט ולאכול עד שיבאינו אל פתח אהל מועד כו' וכאן חזר להתירו להם כו' עכ"ל ויפלא כוונ' המדרש למה הביא הלכה זו כאן ונראה בע"ה דהרמב"ן כתב בטעם המצו' שלא לאכול דם שבדם היא הנפש ומתחילה נאסרו לישחוט בע"ח ואחר כך הותר הקב"ה ועל הדם שמעורב בו הנפש אסור. וכן במצות כיסוי עיין באלשיך ובעל הטורים שכתבו שהתור' הקפידה לכסות הדם דהכיסוי היא כעין קבורה שמעורב בו הנפש. ובמדבר עוד נאסרו לבל לישפוך דם בהמה על פני השדה אלא שיזריקנו ע"ג המזבח והכל הולך אל ענין אחד שהתור' ציותה ע"פ כוונה הצורך לתקן הנפש שמעורב בהדם. ובי"ט מסיק המדרש שאם שחט ואין לו עפר מוכן לא יכסינו וכן מורה הלשון מהו שיהא מותר לכסות והנה המונע לקיים מצות עשה של כיסוי בי"ט מחמת איסור י"ט אין עליו אשם דהא רצונו לקיים המצוה ורחמנא אנסיה מחמת כבוד י"ט וישרים דרכי ה' ובוודאי התיקון שנצרך הדם לתיקון מכח הכיסוי ועכשיו שנמנע מכח מצות י"ט נעשה התיקון מאליו מכח קדושת י"ט אשר הופיע הקב"ה ולכתחלה צריך לקיים המצוה בפועל ממש אבל כשאין בידו הקב"ה מצרף מחשבתו הטהור' למעש' ונחשב כאלו עשה ונעש' התיקון מאליו וע"ז מביא במדרש ראי' מענין זה כי ירחיב ודרשינן שבא להתיר בשר תאוה בריחוק מקום ומתחילה אסר להם והוצרך ליזרוק הדם ולהקטיר החלב ע"ג המזבח ועכשיו שבאו להארץ בריחוק מקום הקב"ה מצרף מחשבתו הטהור' למעש' ונחשב ע"י קדושת הארץ כאלו זרק הדם והקטיר החלב ע"ג המזבח ובמדרש מפרש כי ירחיב לשון הרחבה נגד השונאים ומסיים העמדת במרחב רגלי שהרחבת את גבולי שנאמר כי ירחיב ובאמת המה שונאי ה' מכח שליטת החיצונים שהי' שם. ובביאת הארץ הרחיב הקדושה והכניע לשונאי ה' והמשכיל יבין:

איתא בגמרא מס' חולין אמר רב יהודא משום ר' יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התור' כו' ופריך בש"ס מהא הנוחר והמעקר פטור מלכסו' כו' ומשני לא בחיה והדר פריך מהא כיצד עושה נוחרו או עוקרו כו' ומשני ג"כ לא בחיה ופריך ממלק בסכין כו' ומשני הוא דאמר כהאי תנא כר' אליעזר הקפר [ופרש"י ר' יצחק בן פנחס] ואמרינן מאן תנא דפליג על ר' אליעזר הקפר ומשני ר' היא כו' (ופרש"י מאן תנא דתני נוחרו או עוקרו דפליג על ר"א הקפר) וכתב במהרש"א וז"ל אין זו מכרעת דהא דחינן דאיכא לאוקמיה בחיה אבל הך דמלק בסכין ה"ל למנקט כו' ואני מוסיף להקשות דהא על דברי מהרש"א ז"ל דמעיקרא הוה ניחא לאוקמיה בחיה אבל לבתר דמשכח להקשו' מאלק בסכין דמוכח דיש שחיטה לעוף שוב לא צריכין לדחוקי לאוקמיה בחיה אך שאכתי תקשה ה"ל לרש"י למנקט ממה דפריך מעיקרא הנוחר והמעקר ואמאי תפס דוקא נוחרו או עוקרו ונרא' בע"ה לתרץ בפשיטו' דהתוס' ד"ה מהני לה סכין כתבו וז"ל הך פירכא ליתא לר' יוסי דאמר בזבחים דאין מליקה מטהרת כו' אלא לר' מאיר פריך דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת עכ"ל דבזבחים מפרשי טעמא דר' מאיר דדריש זאת תורת הבנות והעוף כו' וכתבו התוס' וא"ת והא איצטרך לכדרשינן בחולין מה בהמה בשחיט' אף עוף בשחיט' וי"ל דאין היקש למחצה וכל מילי דרשינן בהיקשא עכ"ל דהנה התוס' ד"ה רבי היא כתבו הוי מצי למימר בר קפרא אלא דניחא לאוקמיה משניות דלעיל כרבי עכ"ל ור"ל דרבי סתם וסידר המשנ' ולפ"ז ניחא דרש"י מדייק דודאי לא מצי הש"ס ליפרוק מאן תנא אהך דמלק בסכין דהא הקושיא דוקא לר' מאיר דס"ל דמליק' מטהרת ויליף מהך הקישא וכיון דאין היקש למחצה ע"כ סובר דיש שחיט' לעוף א"כ פשיטא דאתי כר"מ וסתם משנה ר"מ. ולפ"ז ניחא נמי דלא נקט רש"י המשנ' דהנוחר והמעקר דרישא דהך משנה פליגו בשוחט ונמצא טריפ' ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין ולבתר איתא השוחט ונתנבלה הנוחר והמעקר פטור מלכסו' וע"כ כר"מ אתי דלחכמים אפילו טריפ' פטור ולר' מאיר שמעינן לי' דס"ל יש שחיט' לעוף וניחא לי' לאוקמיה כר"מ ולכן נקיט רש"י הנך דנוחרו או עוקרו וכאשר אפרש בע"ה דאיתא בש"ס ר' חייא כפל לי' אניבא בכתבא אתא לקמי' דרבי כו' ע"ש. ואמרינן התם למ"ד צא וטרוף א"ל ואמר צא ונוחר לא מבעיא קאמר כו' ולמ"ד צא ונחור א"ל דלא מבעיא טרוף דשחיטו' שאינה ראויה אבל צא ונחור אימא אין שחיט' לעוף מן התור' קמ"ל וזבחת כאשר צויתך כו' ולפ"ז ניחא דפריך מאן תנא דקתני נוחרו או עוקרו ולא קתני טורפו אי נימא דאתי' כר"מ דס"ל דטריפ' חייב לכסו' או דילמא נימא דלא מבעיא קאמר ומשני רבי היא ולא מבעיא קאמר כמ"ש לעיל וזה פשוט

הכה תכה "את "יושבי העיר "ההיא ר"ת אהי' שמן השמים יסייע לך שה' עמך לקיים מצוה זו:

ונתן לך רחמים וריחמך דאמרו חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים ויען אשר נהפך לבבם לאכזר לעשו' דין ומשפט חריץ ביושבי העיר התור' מבטיחנו ונתן לך רחמים לשון מתנה שתזכה בתורת מתנה שיהי' לך רחמים לרחם על הבריו' ותבחין שאדרבא שכר מצוה שתזכה לרחם על הבריו' וריחמך שע"י שתרחם על הבריו' ירחמו עליך מן השמים:

בנים אתם לד' אלהיכם כו' ע' בזה"ק שכתב משל לבן מלך ששלחו לכפר ללמדו כו' וכאשר נתוודע להמלך שכבר בנו למד וידע כו' שולח אחריו כו' ובני הכפר הוא להם לצער על שנפרש מאתם ובאמת הבן מלך נתכבד שאוכל על שלחן אביו ט"ש ולהבין כי עם קדוש אתה. והכוונ' כי עיקר הקדוש' למעל' ואתה חלק אלהי' ממעל ולכן התועלת שישוב לשורשו ובך בח"ר ד' להיו"ת ל"ו לעם סגולה כו' ס"ת תורה שבא האדם לעולם השפל לקיים התור' והר"ת עולה חסד שהכל חסדו יתברך שבראו לכבודו וניזון בחסדו בעולם הזה ובעולם הבא תשלים השכר הוא חסדו המקום כי מי יקדמינו ואשלם:

לא תאכל כל תועבה. ופרש"י כל שתעבתי לך שמותמב את הנפש זא"ת הבהמ"ה אש"ר תאכל"ו ס"ת תורה הכוונ' ע"י שיאכל בהמה טהור' יזכה להבין עמקה וסתריה של התור' וחשיב עשרה נגד עשרה מאמרו' שנחשב כאלו קיים העולם שנברא בעשר' מאורו' כי זה עיקר עבודתינו לטהר נפשו לא תאכל כל נבילה כו' ע' פ' וישלח שם כתבתי מענין פלוגתא דר"מ ור"י בפסחים בפרק כל שעה ע"ש.

עשר העשר איתא בזהר רמז לשני יודין יוד מן אדני פתח השער מתתא לעילא עד שיזכה לעלות עד יוד מן הוי' ראשי' המוחשב' רמז לשני היראות יראה תתא' וירא' עלא' ורומז לשני המעשרות דצריכין לעשר בכל שנה ושנה מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר ראשון ומעשר עני ורמז ג"כ מעשר ראשון להלוי ומעשר מן המעשר להכהן למען תלמד ליראה ע"י שתבא לפתח השער יראה תתא' וזכ' לעלו' ויזכ' לירא' עילא' היינו לירא' את ה' אלהיך רמז לירא' עילא' בגין דאיהו רב ושליט ועקרא ושרשא דכל עלמין:

ועוד י"ל בע"ה שהתיקון נגמר ע"י המעשר עשירי שרומז למלכו' ותעל' לירושלים ששם מקום מנוחה ותיקון הארץ פירותי' וכל הבהמו' גדולי קרקע נינהו להוציאם מקלל' לברכ' ובאמ' עיקר בריא' עולם הי' עבור לקבל עול מלכותו ויראתו והיצר הרע בא להאדם ע"י אכיל' ושתיה עבור שנתקלל' הארץ וגם מצד האדם שנתקלל אבל אחרי שיקיים מצו' התלוי בארץ ויבואו כל המעשר לירושלים כמ"ש במלאכי הביאו את כל המעשר לבית ה' הכוונ' לעלו' מ"ו לבית ה' והבו והוציא את הארץ וגם את נפשו מקלל' לברכ' מזה יוכל בנקל שילמוד לירא' לקבל עול מ"ש שלימה עוד נראה בע"ה דיראה היא בשני אופנים ירא' תתא' שלא יפול ח"ו לחיצוניום ואחרי אשר יקבל עליו עול מ"ש וזוכה להכנס לפנים דירא' הוא פתח השער כמ"ש במקום אחר שמדקדקים אם ראי' להכנס בהיכלא דמלכא אם יש לו כח לעמוד בהיכל מלך היינו להזהר בכבוד המלך כראוי ע"ש מ"ש] ואח"כ כשזוכה לבא לפנים ורואה כבוד המלך יזכה שתבער בקרבו אהבת המלך למסור נפשו על קדוש' שי"ת ואחרי שנתגל' לכבוד המלך צריך שיהי' לו ירא' עילאה שירא לגלות כמ"ש במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט (וע' מ"ש לעיל על מ"ש בזהר שצריך האדם להיות עבד ובן ועבד עבד יראה תתאה ואח"כ אהבת המלך מסירת נפשו בק"ש היינו בן ומחפש בגנזי אוצרותי' ואח"כ עבד יראה עילאה) ושני אופני הירא' נמצא במעשר שני יראה תתאה שלא להוציא חוץ לירושלים וגם בחינ' ירא' להיו' ירא מגשת אל הקודש הכוונה היינו לכנוס לפנים דאסור גם כן להכניס לפנים אל הקודש ומן המעשר שני יזכה וילמוד שני אופני היראה לעבדתו יתברך שמו וע"י קיום המצוה תלמדו להבין שני אופני היראה היינו לעלו' המלכו' לבינה אימא עילאה עד א"ס יתברך ויתעל' עוד י"ל בדרך פשוט שע"י שישב בירושלים עיר הקודש ומאכלו יהי' מוכן יהי' לו לב נכון לקבל עליו עול יראתו וירגיש בנפשו שמא זכה לאכול משלחן גבוה אלא דוקא במקום קדשו בירושלים ויזכ' להבחין בין מקום קודש לחול ובין מאכל אשר משלחן גבוה זכה מעשר שני וזה ילמד ליראה כמו שאמרו חז"ל לא מן הבית אתה ירא אלא ממי ששכן שמו וכן בירושלים יבחין ממי ששכן שמו בירושלים והקדיש מאכלו שזכה משלחן גבות:

ונראה עוד לפרש עשר תעשר ודרשו חז"ל עשר בשביל שתתעשר בחנינו נא בזאת וראיתי בספר סמיכות חכמים להגאון הקדוש מוה' נפתלי' זצוק"ל שכתב שם שישבו במסיבת גאוני הזמן ונשאל לפניהם הגאון מוה' משה זצ"ל מהאראדני אמאי מותר לנסות לה' במצוה זו יותר מכל המצות ע"ש ואני מוסיף עוד דהא בכל המצות אפילו שלא לנסות אסור לעשות ע"מ לקבל פרס והנרא' בע"ה דאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה אם האדם עושה מצוה לשם ה' זוכה להתעורר לעילא ולקשר נשמתו במקום שורשה של המצוה וזוכה לקיימה ביתר שאת ועוז בכדי להעלות למעלה ראש ולכן אסור לעשות ע"מ לקבל פרס אך לעשות לשם ה' ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות והנה באמת גם במעשר צריך לעשות לשם ה' להעלות מ"מ שעליה רומז מעשר נקוד' העיקרי' שלה נקיד' א' מעשר כמ"ש בכוונת ועבורה מקיימים מצות מעשר להביא' לבית ה' כמ"ש למעלה ע"ש ואם זוכה לקיים מצות מעשר ושכר מצוה מצוה זוכה לקיים שנה הבאה שיתן מעשר כפי כל התבואה שהיה לו בשנה זו עשרה פעמים יותר כמ"ש חז"ל עונש דאם אינו מעשר ואזי אין לו אלא מעשר ומרובה מדת טובה וזוכה לעשר עשרה פעמים יותר ובהעלו' מ"מ ולבנותה קומה שלימה במעלה נפלאה יותר ולכן מותר לנסות דהשכר כל מה שיתברך יותר יתן מעשר יותר ויתעלה מ"מ יותר בקישוטין נאים ומעולים ונמצא גם מה שמנסח לה' היא לשם ה' שתתעלה הקדוש' יותר ויותר והמשכיל יבין דמצוה זו שאני שע"י הברכ' יקיים מצוה זו ביתר שאת הן לפי פשיטו דהכל לפי הברכ' יתן המעשר ובסוד התורה שתתעלה מ"מ יתברך שקיום מצוה זו היא שתתעל' למעל' וע"י שיתעל' מ"מ ע"י קיום המצוה שיעלה אותה למעלה ראש לפני ה' תדבק מדה זו בנפשו מ"מ היינו יראה ליראה מפניו יתברך כל הימים והנה באמת הבנין מלכות מתחיל מחסד שבעת הימים שבע מדות ושבת מ"מ ועולים עד שלשה הראשונות ת' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונ' בדעתו תהומו' נבקעו ועולים להכתיר להקב"ה בכתרו ישועה ומחדשים מ"ב ולכן אמרו חז"ל דע"י שמירות שבת זוכים לעשות שיתוף להקב"ה במ"ב. והבן היטיב:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה

ובאמת שנת השביעית היא שמיטה ודרשו חז"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה וע' (סימן ס"ז) בח"מ פלוגתת הרמב"ם והראש לענין אם יכול ליכתוב פרוזבל כל שנת השביעות ע"ש.

וזה דבר השמיטה דרשו חז"ל אפילו דיבור היינו שבועה אם נתחייב שבועות הדיינים משמט ודוקא אם השבועה עבור טענת מלוה בענין שאם היה משמט ולכן גם עתה משמט משא"כ שבועות השומרים ופקדון שאפילו אם היה מודה לא היה משמט גם עתה אינו משמט וזה דבר השמטה שמוט דרשו חז"ל בשני שמיטות הכתיב מדבר בשמיטות קרקעות דהיינו יובל דנוהג בו שמיטת קרקעות להחזיר לבעלים ובשמיטות כספים לומר לך דוקא בזמן שהיובל נוהג נוהג שמיטת כספים אבל שאין היובל נוהג אין שמיטת כספים נוהג מן התורה ומדרבנן נוהג שמיטת כספים בזמן הזה לפי שהיא חובת הגוף הוטלו חז"ל לקיים אפילו בחוץ לארץ שלא תשתכח תורת שביעות וע"פ סוד התורה דאיתא בזהר כל מי שיש לו נפש טהורה יש לו נייח בשמיטה לפי שהיא דוגמת שבת וע' בפ' בהר מ"ש ושבתה הארץ שבת לה' שכתב הזה"ק שבת לה' ממש וע' ברש"י שם שכתבתי לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית ולכן תיקנו חז"ל שלא תשתכח תורת שביעות בכדי שיזכו ישראל להמשיך נפש קדושה בשמיטה וע"י זה נזכה ב"ב למנות שמיטין ויובלת:

אשר ישה ברעהו לא יגוש דרשו חז"ל לאפוקי מצוה על המשכון וכן משכנו ע"פ ב"ד דאינו משמט לא יגוש מה שתמהו לדעת הפוסקים דמלוה על המשכון אינו אלא שומר חנם או שומר שכר ואמאי אינו משמט דלא קני להמשכון. ונרא' ליישב בפשיטו' בע"ה דהא התור' הזהירה שלא יגוש והיכן מצינו שזהורה התור' שיקיים בקום ועשה להחזיר מה שבא לידו קודם שמיטה ולדעת כן נתן לידו המשכון שלא יוכל להוציא המשכון מת"י המלוה עד שישלם סך הלוואה. ומעתה פשיטא דאסור להמלוה לבא להב"ד לתבוע את הלוה שישלם לו המלוה או שימכור את המשכון דהתור' הזהירה שלא יגוש אבל אם המלוה ישתוק ויחזיק את המשכון לשיעבוד הלוואתו ולא יתבע להלוה ולא ירצה לגבות חובו מהמשכון אלא שיחזיקנו ת"י וישתוק מי יכריחנו להחזיר המשכון שלא ציותה התור' וכשירצה הלוה משכונו ויתבע להמלוה שיחזור לו משכנו מותר לקבל מאתו דלא קרינן בי' לא יגוש שנוגש ועומד והחזיק במה שבידו וע' בש"ך (סי' ע"ב ס"ק ע"א) שמפרש להר"ן בסברא דאם המלוה מחזיק בהמשכון ואינו תובע דה"ל כאלו טוען על גופו של משכון ע"ש:

כ"י קר"א שמיט"ה לה' ס"ת אהי' לרמז שיש עלייה למדת מלכות והיא במדריגת אימא עילאה אהי' שאין להחיצונים שליטה ולכן נאסר כל עבודת קרקע והיא נתינות טעם שע"י שעולה עד בינה עלמא דחירות ולכן מצוה ג"כ לשמוט ולא יגוש:

כי יהיה בך אביון באוה"ח נפרש דרך רמז על מלך המשיח ע"ש שהדבר הפלא ופלא ואפשר לומר דזה כוונת הכתוב די מחסרו אשר יחסר לו ודרשו חז"ל זו אשה היינו אשה יראת ד' מ"מ כי חפצו וחשקו ורצונו ועליה הורגנו כל היום להקים אותה מעפרה וליחדה עם דודה ובכח מצות צדקה מסעדה ועושה מצדק צדקה ומקדם היתה דלה ועניה בחינת ד' נעשית קומה שלימה אות ה' אחרונה מהשם. וזה כוונת חז"ל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כי הנותן גורם שישפיע מדת יסוד שכלול מששה ספירות למ"מ. ולכן נתברך מדה כנגד מדה בשש ברכות היינו ששה ברכות מהמדות עליונו' המשפיעים ברכו' לראש צדיק ע' בזהר ובספרים שרומז למלכו' ע"ש הכוונ' והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכו' כיון שהיא מפייס להעני גורם שהקב"ה יפייס לכלתו עדת המלכו' ומה היא הפיוס כמו שמצינו בכוונת ר"ח וקידוש החודש שמתענית למעל' להיות שניהם משתמשין בכ"א. ובזה נתפייסה שכן עתידה להיות נכונה לעתיד בתכלית השלימו' בב"א. ונמצא שגורם במעשיו לחבר אות וא"ו עם אות ה' וליחדם כן זוכה להיותו נשפע משם י"א ברכות והכל הולך אחר הכוונ' אם עושה עבור צורך גבוה להקימה ולסעדה שתעשית קומה שלימה וע' באוה"ח הקדוש:

לא תאמץ את לבבך כי מי אשר לבב אבן לו היא נימוח באשר החי יתן אל לבו אשר המלך המשיח רואה אותנו בכל יום צרה מרובה וצפד עורו על עצמו כמבואר בדברי חז"ל בילקוט מסתמא ימס כדונג לבו לשפוך שיח ותפלה ותחנונים ירבה וירבה בצדק' ובמעשים טובים והרמז בכתוב תעביטנו די מחסרו היינו ה' אחרונ' שהיא דלה אות ד' ואיתבניאת באות יו"ד בחכמ' יבנה בית ה' בחכמ' יסד ארץ רומז למלכו' וכן נכתבת הי' אשר יחסר לו זו אשה יראת ה' ושלשה פעמים ידך נכתב בפרשת זו הרמז שיגרום במצות צדקה אל הג' ידים היינו יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה ורמוזים לחג"ת שהם המעלים את מדת מלכו' שהם ביחד עולה מ"ב שע"י שם זה מתעלית וע' בכוונת קידוש של שבת דהיינו עשרה מאמרות ול"ב אלהי' דמעשה בראשית ואיתא על דברך נצב בשמים שהדיבור של הקב"ה שבו נברא העולם עומד ומחדש בכ"י תמיד מ"ב והיום אם בקולו תשמעו שאפשר בכל יום אם נשוב בתשוב' שלימ' להשיב את שבותינו תשוב ה' להעלות אותה וביחדה עם דודה. ויתחדש העולם ויתקן הכל כמו שהי' הכל בעת בריאת העולם והש"י ברוב רחמיו ישוב את שבותינו ויגאלינו ב"ב ויתקדש שמו לעד לנצח נצחים אמן כי"ר. וכמו שזכיתי לסדר הדברים כן נזכה לעשותם באמת ובתמים אמן:

תפת"ח א"ת יד"ך ס"ת חת"ך. היינו כוונת הנסירה מר"ה עד יוה"כ דע"ז רמז משה ואתם הדבקים בד' למדה זו מ"מ וצריכין לנסרה ולהביאה פא"פ התהלך לפני:

והעבטת בה' היינו המקדש שנתמשכן בעוונות ישראל דאמרו בש"ס מקדש אקרי משכן. ומשכן היינו שנתמשכן כו' וע"ז רמז והעבט היינו מה שנתמשכן בה' הידועה תעביטנו שתגרום ע"י מעשיך ומסירת נפש להשיב שבותינו העבט די מחסרו אשר יחסר לו. ועל המסורת נפשו ממש וע"י מסורת נפש להחזיר העביט נופל לשון תעביטנו שתמסור להתמשכן נשמתך עבורו להחזיר העבוט ויתקדש ש"ש ויתקליס עילא' להיותך מרכבה אליו יתברך:

ולא ירע לבבך בתתך לו. כי באמת הקב"ה יכול לפרנס עניים מעצמו אלא למען שהקב"ה חפץ חסד היא וגומל חסד עם האדם להשפיע לו כסף וזהב וכל טוב למען אשר יזכה בצדקה שיתן לעניים שיזכה שיהי' לו חלק לעוה"ב למען אשר יתקן בצדקה עוונות וחטאים במאמר הכתוב בדניאל חטאיך בצדקה פרוק ועוותיך במחין ענים וא"כ הצדקה שנותן אינו שלו והשפיע עליו הקב"ה למען שיחון העניים ועיקר שכר מצות צדקה היא השמחה שנותן הודאה להש"י שהזמין לו כסף וזהב לבקש רחמים שיזמין לו הקב"ה עניים טובים לחננם בצדקה:

כי ימכר לך אחיך כו' ועבדך שש שנים ות"ל כבר כתבתי בחידושי ועתה אוסיף מה שחנני הש"י לפרש הכתובים ע"פ אשר מבואר בזה"ק פ' משפטים וז"ל כי תקנה כו'. חבריא עידן הכא לגלאה כמה רזין טמורין כד נשמתא אתחייבא בגולגולא אם היא מסטרא דההיא עבד מט"ט דאיהו כלול שית סטרין כתיב בי' שש שנים יעבוד כו' עד דאשתלמית שש דרגין מההיא אתר דאיתנטלית אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא דאיהו שביעית עוד שם (בדף קט"ו) מאי שש שנים יעבוד ומאי קנין דיליה אלא בסתרי תורה מט"ט עבד ה' כלול שית סטרין כו' שית סדרי משנה ובהון אית לי' לב"נ למפלח למארי' כו' עכ"ל הזהב להבין הדברים כפשוטן נראה בע"ה דהחי יתן אל לבו דמנה זה שהקרה הש"י לפניו שיקנה עבד עברי ועוד ישים אל לבו על שזה נמכר עבד לעבדים ועבר על כי לי בני ישראל עבדים במוכר עצמו ובמכריהו ב"ד עבר על לא תגנוב ויצא מכלל קדושתן של ישראל שרבו יכול למסור לו כו' שישראל גמור עובר על לא יהי' קדש וע"י זה ימס לבב הקונה ויהי' נכנע לפני הש"י לעבוד עבודת הש"י בגודל התלהבו' ומסירת נפשו ולקיים מצוה דאורייתא לא תרדה בו בפרך עמך במאכל כו' וע"י זה זוכה מדה כנגד מדד שיזכה לנשמ' קדוש' מסטרא דעבד מט"ט להיות מסייע לו לעבדות הש"י עבודה תמה והיא ממש משנה משנ' למלך משנ' אותיות נשמ':

ואיתא בת"ז על ששת ימי החול מתיחדין תרין שמנן הוי' אדני ע"י שליח עבד מט"ט אבל ביום השבת מתיחדין ע"י צדיק חי עלמין יע"ש. ואם האדם השלום יתן זאת אל לבו יתחזק בעבודה לתקן נשמתו ששה סדרי משנה ויזכה בשביעות לנשמ' מסטרא דשכינתא תשלחינו חפשי מעמך. דהעבד מקושר נשמתו עמו והיא יראה לשלחו לקשרו לשורשו וע"י זה יזכה לנשמ' קדוש' מסטרא דשכינתא וליחד תרין שמהן ע"י צדיק ח"ע הענין תעניק לו להמשיך עליו שפע קדוש' כמ"ש רש"י העניק ושנת לו הענקה פשוטה ועוד דברים רוחניום ועל הנשמ' שסייע לו בעבודה יראה לשלחה לקשרה למקום אשר נתנה משם ועבדך שש שנים. הכוונ' שיגרום לך עבודה תמה שתעבוד לתקן ויחמע לך בעבודה שש שנים נגדי ששה ס"מ הרומז לשש מדות שבהם כשר ופסול כו' לתקן העץ הדעת הכלול מרע וטוב:

"ובשנה "השביעית "תשלחנו "חפשי "מעמך ר"ת החותם שהית' עמך כחותם על לבך כמו החותם דאיתא בת"ז על הכתוב שימני כחותם כו' דחותם באתר דמתדבקין לא שביק לאתר ונשאר הרשיע' ועוד לרמז שתראה תשלחינו הכוונ' שתעש' בכוונ' פנימיות לשלחו לתקנו באופן שלא יכלו עוד החיצונים לשלוט לחתמו בחותם וע' בכוונת נעילה ומזהירה התור' "וכי "תשלחינו "חפשי "מעמך ר"ת חותם שתזהר שישאר אצלך רשיע' ויהי' מתדבק בך שורש קדושת המצות שם המלאך עבד שר מט"ט:

העניק תעניק לו. בש"ס מ' קדושין (דף ט"ו) דת"ק סובר לו ממעט לו ולא למוכר עצמו דמוכר עצמו אין מעניקין לו ור"א סובר דמוכר עצמו מעניקין לו ודריש לו ולא לב"ח דסבירא לן בעלמא כר' נתן דס"ל הבושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנים לזה שנאמר ונתן לאסר אשם לו ודרשינן למי שהקרן שלו ואתי לו כאן לאפוקי דהענקה אינו משועבד לב"ח ואידך (היינו ת"ק) בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן ומש"ס זו תמהו על הרמב"ם שפוסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו כת"ק ופוסק נמי כר' נתן הא להדיא אמרינן דת"ק לס"ל הא דר"נ. והנה בתוס' כתבו בשם הר"ר נתנאל דמפרש דת"ק במלוה ס"ל דר"נ ומה שאיתא בעלמא לס"ל כר"נ היינו בעלמא בשכירות דהענקה היא מדין שכירות ואינו משועבד לב"ח משום דטרח בגופו. והנה בזה צדקו דברי הרב הש"ך שתמה ע"ז דהלא לא מצינו בשום מקום דיסבור הרמב"ם דבשכירות לא שייך הא דר"נ. וא"כ אין לתרץ כן לדברי הרמב"ם והרב הש"ך מתרץ דאיתא בתוספתא ופסקה הרמב"ם ז"ל דבצדק' לא שייך הא דר"נ והענקה ס"ל דהיא מדין צדקה וחנינה ולפ"ז נכון לומר דת"ק סובר כר"נ. ומה שאיתא בש"ס בעלמא לס"ל הא דר"נ היינו בעלמא בצדק'. והנה גם על דבריו יש לפקפק דהא תוספתא זו דצדק' אינו משועבד לב"ח היא הלכה פסוקה ולמה נימא דר"א פליג והצריך לו למעט לו ולא לב"ח והנרא' לפרש בע"ה די"ל דבהא פליגו דת"ק דסובר דמוכר עצמו אין מעניקין לו היא מטעם דסובר ת"ק שהיא מתורת צדק' וחנינה ולכן כבא' לת"ק לומר דלו ממעט ולא למוכר עצמו דדוקא במכריהו ב"ד שלא ברצונו ונתבייש בע"כ שלא בטובתו ולכן חס עליו התור' וציותה לתת לו מתורת צדקה וחנינה אבל מוכר עצמו דמכר א"ע מדעתו ורצונו לא ציותה התור' ומיעטה לו ולא למוכר עצמו מרצונו אינו מחויב לתת לו צדק' הענק'. ולכן לא אצטריך למעט לב"ח דבעלמא נמי צדקה אינו משועבד לב"ח. ור"א סובר דהענק' היא מדין שכירות וכיון שהיא מדין שכירות אין לחלק בין מכריהו ב"ד למוכר עצמו ומעניקין לו ג"כ ואצטריך לו למעט לו ולא לב"ח דבשכירו' בעלמא שייך דר"נ ג"כ ואצטריך הכא למעט לו ולא לב"ח וס"ל הדברים נכונים ומצאתי במשנ' למלך שהשיג על הרב הש"ך באשר השגתי וכתב ג"כ דבזה נפלנו ה"ק ור"א או הענק' היא מדין צדקה או מדין שכירות ולפי דבריו יקשה ג"כ להוליד פלוגתא חדשה בין ת"ק ור"א מה שלא נזכור בדבריהם ולמ"ש ניחא הכל דפלוגתא זו אי מוכר עצמו מעניקין לו אי לאו תלי' בזה אי הענק' מדין צדקה או מדין שכירות דאם היא מדין צדקה שייך לחלק ולומר למעט למוכר עצמו מדין צדקה ואם היא מדין שכירות אין לחלק בין מכריהו ב"ד למוכר עצמו כך נראה בע"ה:

ובזה פרשתי ת"ל מה דאיתא בש"ס מס' ב"ב שאלו לשלמה בן דוד עד היכן מגיע כחה של צדקה והשיב כבר פירוש דוד אבא פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד עכ"ל הגמרא ונרא' לפרש בע"ה דאמרו חז"ל כר מצוה ותורה אור דמצוה נמשלת לנר ולכן אמרו רז"ל עביר' מכבה מצוה ואין עביר' מכבה תורה דתורה אור ואין עביר' יכול לכבותה ואיתא בזהר שבכל לילה דנין את האדם אם ח"ו עשה עביר' מושכינן אותו מהמצות שעשה עד שישוב בתשובה ואזי מאיר על נשמתו נר מצוה וע"ז שאלו עד היכן מגיע כחה של צדקה אם מצות צדק' היא כשאר מצות דעלמא ויכול עביר' לכבותה ח"ו או דלמא מצות צדק' גדול כ"כ בתור' דע"י שמקבל העני הצדק' יכול ללמוד תור' ולהחזיק בניו לתור' ואין עביר' יכול לכבותה כמו תורה וע"ז השיב כבר פירוש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד שאין עבירה יכול לכבות' ולא עוד אלא שקרנו תרום בכבוד דאמרו חז"ל אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו כל עוונותי' ומצות צדקה גורם שיעל' לגדול' ונרא' להסביר בע"ה דכמו העני שמקבל הצדקה אינו משיעבוד לב"ח כן השכר מהנותן הצדקה אינו משיעבוד לב"ח למשכן אותה בשביל עבירה דאין עבירה יכול לכבות כח הצדקה והבן:

מצאנך ומגרנך ומיקבך השורש הוא צאו גרן יקב צאן מרמז צ"א הוי' אדני נון פשיטה רומז לבינה שמתפשט למטה גרן מרמז הוי' אדני הוי' אהי' הוי' אלהי' עם שלשה כוללים עולה "ג"ר"ן יקב 'יחוד 'ברכה 'קדושה שמתיחדים הוי' אדני אהי' הכוונה להשפיע להנשמה מאת היחודים שנתיחדו ע"י מעשיו הטובים והגם שהי' עד עתה כליל מחסד וגבורה טוב ורע התקנה לתקן השש מדות ובשנה השביעי' יצא לחפשי וע"י זה יוכל לקבל עליו עול מ"ש הכוונה לתקן השש מדות ויוכל להמשיך מבינה עד מלכות דרך השש מדות ועליהם נאמר הבריח התיכון המבריח מקצת אל קצת מבינה עד מלכות מן עולם ועד עולם.

וזכרת כי עבד היית ופרש"י והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים ועבזת הים עכ"ל וזה דבר תימא לומר דכל או"א מישראל לא היה לו מהביזה אלא כדין ענקה לכל היותר חמשים סלע ואפשר שמכל רד"ו שנה מכל ששה שנים קבלו ענקה ולכן לקה אותם הקב"ה עד ששלח את העם שלא יהיה להם דין בורח ויפטרו מהענק' ובסנהדרין [דף צ"א] איתא שהשיב לפני המלך שם תנו לנו שכר עבודה כו' ומשמע שבתור' שכירו' הי' הביזו' וזה ניחא אם נימא דהענק' היא מדין שכירו' ולמ"ד דסובר דהנק' היא מדין צדק' צ"ע בש"ס הנ"ל ונרא' לומר דהקב"ה גזר בארץ לא להם ונגד מצרים היה תשובתו נכונ' דלמה השתעבד בהם בחנם דהלא לא היתה גזירה דוקא בארצו אבל הקב"ה דגזר עליהם השיעבוד והעבדות סיבב להפקיר נכסיהם להענק' ישראל מדין צדקה וחנינה ונשמע מזה שציוה הקב"ה לקחת שלא מדעתם שכופין על ענקה והנה ראיתי במ"ל נסתפק בזה אם כופין לענקה ומן הסברא נראה שכופין דאע"פ שהיא מדין צדקה יותר נראה לכוף כאן מבצדק' דהא מתחל' בעת ששכר העבד על תנאי זה שכרו דהא אפילו התנאי מפורש שיפטור מדין ענקה אינו מועיל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטיל ומכ"ש אם לא התנ' להיפוך שיפטור דהוי כאלו התנ' בפירוש וחייב מדין קבלה וחיוב על נפשו בעת שקנאו וכופין כאן אפילו למ"ד דאין כופין על צדקה שמתן שכרה כתוב בצידה אבל כיון דלא התנה לפטור הוי כאלו קיבל א"ע להתחייב בחיוב שחייבו התור' וי"ל ג"כ סברא חדש' דאם התנ' בפירוש שיפטור מדין ענקה אע"ג דאינו מועיל דהוי מתנה על מה שכתוב בתור' ותנאי בטיל מ"מ נ"מ למ"ד דאין כופין על הצדק' היינו הפוסקים דס"ל דאין כופין על הצדקה והענקה היא מדין צדקה ולדעתם אין כופין על הענקה אם התנה בפירוש לפטור כן נראה בע"ה וע' בפ' וארא ובפ' בא מ"ש מענין זה:

עוד נראה לפרש והענקת ושנית לך דביזת מצרים וביזת הים הית' ענקה גשמיות ועוד ללקט שושנים אורות עליונים לשורשם ולכן זכו כמ"ש ביחזקאל ראתה כו' על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא אף אתה העניק ותשנה דהנה לא בלבד הגופו' לבד הי' משועבדים ת"י מצרים כי גם נפשותם הי' תחת ממשלתם וע' בזהר פ' בהר מ"ש עבדים פטורים מן המצו' שלא הי' יכולים לקבל עליהם עול מ"ש שלימה ובצאתם הי' ערומים מן המצות והקב"ה חנן אותם מתורת חנינה וצדק' והעניק אותם כמאמר חז"ל וינצלו את מצרים שעשו למצרים במצולה שאין בה דגים שכל השפע הקדוש' שהיו יונקים פרעה ומצרים הוציאו מאתם וזכו לקבל' התה"ק וכ"כ עבד עברי הנמכר ע"י ב"ד בוודאי שיש פגם בנפשו שיש עליו עול האדון ואינו יכול לקבל עליו עול מש"ש דהא קיי"ל דרבו מוסר לו שפחה כנעני' ולדע' הפוסקים עובר על הלאו דלא יהי' קדש וע"כ צ"ל דהא אינו בכלל קדושתן של ישראל ולכן אחר שש הזהיר' התור' תשלחינו חפשי מעמך והכוונ' לא על גופו בלבד הזהירה התור' כי גם על נפשו והעניק תעניק לו והענק' כזו מקיים הקב"ה ומעניק לנפשו שיוכל לקבל עליו עמ"ש ועול מצות. והתור' הזהיר' להאדון תשלחנו ולא ציותה התורה סתם שיצא בשש תשלחינו הכוונ' שמכח זה שפגם בנפשו שיש לו אדון אינו נוח להיות חפשי בעצמו והמצו' על האדון שישלחנו לחפשי:

והיה כי יאמר כו' לא אצא מעמך כו' ולקחת את המרצע כו' ועמדו המפורשים בזה מדוע דוקא ע"ז נרצה:

ולא על שארי מצות ולמה דוקא אחר שש ולמה לא בתחלה:

והנראה בע"ה דדוקא ע"ז שייך לירצע את אזן ששמע בהר סני כי לי בני ישראל עבדים והיא גרם שימכור לעבד ובש"ס איתא לשון זה ששמע כי לי בני ישראל עבדים ורש"י ז"ל הביא אזן ששמע כו' לא תגנוב והלך וגנב ונראה לשון הש"ס גם על מכריהו ב"ד דהיינו שהוא גרם לעצמו שימכור ירצה ועכ"פ יצא מכלל קדושתן של ישראל ואינו יכול לקבל עליו עמ"ש לאמיתו ועבר על כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם שיוכלו לקיים מש"ש ע"ז נרצע ובתחילת שש חסה עליו התורה למ"ד דקיי"ל כוותיה דקאי על מכריהו ב"ד כמאמר הכתוב אל תבוזי לגנב כו' וראוי' ונכון להיות משתוקק ועומד ומצפה עד כלות נפשו מתי יבא העת והזמן שאצא חפשי ואוכל לקבל עלי עמ"ש ואכנס בקדושתן של ישראל אבל זה שקנה קנין רע לנפשו ותידבק נפשו בשפח'. ואינו רוצה להכנס לקדושתן של ישראל ופורק עמ"ש ע"כ נרצע וע"י זה יכנע לבבו הערל ויכנס יראת ה' בלבבו וע"י זה יוכל לצאת עכ"פ ביובל כמו שישראל יצאו ממצרים שהי' משקעים במ"ט שערי טומאה ונשפע עליהם שפע קדושה מיובלא עילאה ונכנסו לנון שערי קדושה ויצא היא ג"כ ביובל או ע"י מיתת האדון שלא נשאר עליו שום עול ויוכל לקבל עליו עמ"ש וע' פ' משפטים מ"ש שם ת"ל:

כי משנה שכר שכיר נראה לפרש בע"ה דשכיר נקרא העבד עברי נקרא שכיר שלא נמכר לעולם ושכר הקונה היא משנ' שזוכ' לנשמת מט"ט משנה למלך ששה ס"ת כוונת הכתוב כי משנה ורומז לעבד מט"ט ומשנ' ממש זה היא שכר שאתה מקבל מתת אלהי' מאת הבורא י"ת ע"י השכיר וזה שכר שכיר שכר שאתה מקבל בשביל השכיר:

עבדך שש שנים שזכית לעבוד' תמה לתקן שש שנים וע"י שש שנים שש מדות ששה סדרי משנ' נגד ארבע' רוחות העולם ושו"א וברכך ה' אלהיך שתזכה לקבל אלהותו י"ת להיותך שיקרא שם ה' עליך בכל אשר תעשה שתזכה שתתברך מהרשימ' מהחותם להצליח בכל אשר תעשה.

והנה לשון הכתוב מתישב שפיר לפי שפרשתי דלשון משנ' שכר שכיר לא מתיישב שפיר דלא נזכר בתורה דשכיר היא ג' שנים ובאמת מזה למד דשכיר ג' שנים ומאי אשמועינין הכתוב דעבדו משנה שכיר וה"ל למימר עבדך שש שנים ולמ"ש ניחא דרמז הכתוב סוד נעלם ונראה לפרש הש"ס הקונה ע"ע לעצמו כקונה אדון לעצמו הכוונה בזה שע"י שזוכ' שע"י שמכבד להעבד העברי עמך במאכל כו' זוכה שיהיה לו קנין העבד ה' מט"ט ושמו כשם רבו והוי כקונה אדון אדון כל הארץ שו"א כן כראה לפרש בע"ה ולשון הכתוב סובל פירוש זה כמאמר הסבא פ' משפטים וז"ל כדין היא פשטא דקרא דלא לאוספא ולא למגרע אפילו אות חד:

תאכלנו שנה בשנה איתא בגמרא דמס' ר"ה (דף ו' ע"ב) גופא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שכר עובר בבל תאחר וכו' ופריך בגמ' מאן תנא דפליג עליה דרב שמעיה אחרים היא (ופרש"י ד"ה מאן תנא ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים עכ"ל) והנה בשו"ת חכם צבי שאלה י"ב הביא שנשאל בביאר דברי רש"י הנ"ל למ"ד דס"ל דלא אשכחן שנה בלא רגלים היכא משכחת הא דתנן פרק עד כמה הבכור נאכל שנה בשנה וביותר קשה לרבא דס"ל ברגל א' עובר בעשה ומאריך בזה ומסיים ביותר קשה על הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכת בכורות הבכור נאכל שנה בשנה כו' וכן הקש' על התוס' דפרק עד כמה ע"ש עכ"ד וגם הגאון בפני יהושיע הביא ג"כ דברי הח"צ וסותר מה שרוצה לתרץ ונדחק הרבה ונראה ליישב בעה"י בשים לב על הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות (הי"ג) וז"ל אחד נדרים ונדבות עם שארי דברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות לעניים מצות עשה כו' עברו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או שהתנדב או שלא נתן הערכין והחרמים ה"ז עבר בל"ת והנה בכור לא הזכיר כלל וצ"ע הא מפורש איתא דבכור בכלל הני דעובר עליהם בבל תאחר ולכן נראה לומר בע"ה דהי' קשה להרמב"ם ז"ל קושיא הנ"ל למ"ד דלא משכחת שנה בלא רגלים הא בכור נאכל שנה בשנה ולכן מפרש הרמב"ם ז"ל דמאי דאיתא בש"ס דף ד' וחשיב בכור לענין בל תאחר אתי כמ"ד דמשכחת שנה בלא רגלים וכן נראה מהתוספתא דרישא קתני כמו שהעתיק כאן בש"ס דף ד' ולסוף מסיים אחד בכוי כו' כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים כו' ומשמע שם דליכא דפליג דגם ת"ק מודה בהא והמעיין בהרמב"ם מהלכות קידש החודש (בפ"ג הי"ז ובפ' י"ח הז' י"א) יראה שמפרש הפלוגתא דרב שמעיה דמעברין לצורך לאחרים דס"ל אין בין שנה לשנה אלא ארבעה ימים בלבד ואם היא שנה מעוברת חמשה דמפרש פליגתתן היא בעת שמקדשין ע"פ חשבון אבל אם היה מקדשין ע"פ ראי' דכ"ע מודה דנמצא שנה בלא רגלים והנה התורה שכתבה תאכלנו שנה בשנה ע"כ התורה שיותה בכל עת ובכל זמן דהחשבון היה בימי משה ג"כ ועתה דאנן קי"ל דהלכה כאחרים א"כ לא משכחת שנה בלא רגלים והתורה אמרה תאכלנו שנה בשנה נראה דהתור' ממעט בכור מבל תאחר והתוספתא זו מה דאיתא בש"ס אחד בכור לענין בל תאחר איתא כמ"ד דמעברין לצורך הלכך משכחת שנה בלא רגלים בכ"ז כן נראה ליישב דברי הרמב"ם בע"ה:

ובזה ניחא לתרץ מה דאיתא בש"ס מס' עריכין (דף לא) וא"ר אבא בר ממל נולדו לו שני טלאים א' בט"ו של אדר ראשון וא' בא' באדר שני כו' ופרש"י והם בכורות ומוזהר להקריב בתוך שנתן כו' ע"כ ותיקשה ג"כ הא בלא"ה עובר טל בל תאחר דרגלים ולפי שפרשתי דקיי"ל להלכה דאין מעברין לצורך ע"כ צריך לפרש מה דאמרה התורה תאכלנו שנה בשנה בא למעט בכור דאינו עובר על ב"ת כדעת הרמב"ם והשתא ניחא הכל בע"ה והנה דין זה דשני טלאים מובא בהרמב"ם פ"א מהלכות בכורות וכתב בל"מ וז"ל מימרא פשיטא היא בפ' ה' ד"מ עריכין והטור ביו"ד סימן ש"ו כתב דין זה בשם רבינו ז"ל ולא ידעתי למה כיון שהיא דין פשוט בגמרא עכ"ל ולפי מ"ש שהרמב"ם בהלכות מה"ק פוסק דבבכור אינו עובר בבל תאחר לכן הביא בשם הרמב"ם ודין זה לא יתכן אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דבבכור אינו עובר על ב"ת כן נראה בע"ה:

שמור את חדש האביב לכאורה יש לדייק ולהבין למה כתבה התורה כאן פסח שבועות סוכות ולא נזכר ר"ה ויוה"כ ושמיני עצרת ונראה בע"ה דכאן כתבה התורה שמור את חדש האביב ופרש"י מקודם בו' שמור שיהי' ראי' לאביב להקריב בו את מנחת העומר ואם לאו עבר את שנה ע"כ וכתבה התורה בכאן שיהי' חודש זה אביב דהיינו שיגמור התבואה חדשה והגיע עת וזמן להוציא תבואת הארץ מקללה לברכה ואחרי שזכו ביום ראשון של פסח לקיים מצות מצה מתבואת הארץ זכו עוד להקריב קרבן עומר לגבוה ומעת קצירת העומר תחל לספור שבע' שביעות הרי הראנו שע"י מצות הקרבת העומר היא הכנה לחג שבועות ובחג השבועות מקריבין שתי הלחם (כמבואר בפ' אמור) ובחג האסף באספך מגרנך שחג הסוכות היא בעת שנאסף התבואה לביתה וצריכין לקיים מצות תרומת ומעשרות וחלה:

וכיון שכתבה התורה החגים שבאים בעת קיום מצות התליות בארץ להוציא התבואה מקללה לברכה לכן לא כתבה התורה ר"ה ויה"כ שהם תלוים בקדושת אדם להמליך להקב"ה בימים אלו מתחדשין הנשמות ועולים ביום כפור עם כנ"י על ידי חמשה התפילות למעלה למעלה כמו שהארכתי במקומו וביום שמ"ע נגמר היחוד הכל כמבואר בסוד כוונת שמ"ע:

תוכן העניינים

כליל תפארת חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה