כליל תפארת חלק ד· רבי ישעיה שור
פרשת כי תבוא · ארמי אובד אבי וירד מצרימה
והנה פשט משמעו' התור' שע"י לבן גרם וירד מצרים ובאמת רש"י פירוש ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים אך פשט הכתוב שארמי גרם ירידת מצרים ועוד אמאי אמר בעת הבאת ביכורים ות"ל כבר כתבתי ואוסיף מה שחנני הש"י לחדש להוציא לאור תעלומיה דידוע עיקר הפגם צריכין לתקן אדם וחוה קין הבל והנה נקראו אבות ואמרו חז"ל אין קורין אבות אלא שלשה שהמה אבות העולם שתיקנו וחידשו מ"ב ואברהם נקרא אדם הגדול בענקים שהתחיל לתקן אדם שגרם לעשו' חסד עם כל באי עולם ולהכניסם להקדוש' ובשמו 'א'ס בראש ובסוף משם אדם 'הב' מן הבל דאמרו חז"ל הבל הציץ ונפגע ר"ל ובשם שרה אמנו ה' מן חוה ח' התחיל נח לתקן ואח"כ היתה ח' בשם יצחק ק"י מן שם קין ובשם יעקב ג"כ ק"י ונחסר עוד ן' פשוטה מן שם קין חסר נו"ן מן תיקון כמ"ש בזהר על תיקו דאמרו רז"ל חסר נו"ן מן תיקון ע"ש ובשם לבן הי' לב' מן הבל נו"ן מן קין ונתעלו ע"י הצאן צ"א הוי' אדני נו"ן פשוטה ובאו האותיו' בשמו' השבטים ראובן שמעון הנו"ן לוי הל' יהודה הד' מן אדם וא"ו מן חוה דידוע דו' נקרא אילן החיים אות אמת כמ"ש בזהר על וישם ד' לקין אות וא"ו וברחב אות אות היינו אות וא"ו ע"ש. ובלידת יהודה אמרה הפעם אודה את ד' ועמדה מלידת שנשלמו אדם חוה קין הבל והנה עיקר הבירור הי' בחוץ לארץ דשמה נתפזרו עיקר הניצוצין וצריך לבררם שם וקבלת התור' בחוץ לארץ בכדי לבא לארץ הקדוש' בתכלית השלימו' וע"ז נתבשר אברהם גר יהי' זרעך שבישרו הקב"ה על תכלית השלימו' להוציא בלעם מפיהם והקב"ה אמר לאברהם בארץ לא להם ושמה צריכין לברר אבל לאו דוקא במצרים והי' באפשרי שיתעכבו שם במקום לבן עד עת האסיף שישלמו לששים רבוא שיהי' מוכנים לקבל התור' ע"ח ובשם רחל הי' ג"כ הח' מן חוה ואמרו חז"ל שאותיו' ח"ט לא הי' בשמו' השבטים ונשאר עוד לברר הטוב מן הרע ט' טוב ח' חיים ע"ח ועל הל' אימא מגדל הפורח באויר איתא בסתרי תורה היינו הל' ובשם מחל מ"מ הל' בסיף שווה ובלאה שהוא למעלה הארת תבונה היתה הל' בראש שמה לרמז שרומז עוד למעל' ראש ולבסוף עד אין הכלי' ומלכותו בבל משלה ובשם יהודה נשלם השם ארבע' אותיו' וגמר התיקון ד' הי' בדוד הע"ה וזכה למלוכה לעולם והנה ע"י שארמי אבד אבי שהחליף משכורתו עשרת מונים שרצה להגביר על עשרה מאמרו' ועשר ספירו' דהקדוש' והוכרח לחזור יעקב קודם גמר השלימו' ולכן הוכרח לירד למצרים להשלים התיקון ומצרים משלו על כל שבעים האומו' בכדי שיאמרו שם התיקון ויזכו להתור' ע"ח. ונראה עוד לפרש ע"פ סוד התור' דיעקב הוצרך לתקן עולם השמיטה בחינת רחל ועולם היובל זה הי' תלוי בלאה ואנחנו צריכין לתקן מתתא לעילא אתעלו' הקדוש' מלמט' למעל' ולא להוריד להקדוש' מלמעל' למטה בלבד לעשו' התיקון למטה ולזה רמזו חז"ל מעלין בקודש ולא מורידין [עיין בסדר חנוכה מה שפרשתי שם הש"ס בע"ה]. והנה יעקב עבד ברחל לתקן עולם השמיט' ולא כיוון ללאה עולם היובל ואח"כ הוכרח עוד לעבוד שבע שנים לתקן עולם השמיטה ע"ש בזהר ובמ"ש ת"ל ובצאתם ממצרים זכו לספור ספירה ונחשב להם יום לשנה שזכו בחמשים יום לתקן היובל עלמא דחירו' עולם התשוב' גמר הבירור ומצוה לממני יומי ומצוה לממני שבוע לתקן שמיטה ויובל והנה ארמי אבד אבי שהי' באפשרי ליעקב לתקן מתתא לעילא עולם השמיט' ולהעלו' למעל' ראש לתקן עולם הבינ' וע"י זה שלא עשה התיקון כסדר הוכרח לבא למצרים לתקן שמה להעלו' למעל' ראש לתקן שמיט' ויובל עולם הבינה חירו' כמ"ש בחידושי רחל בתו באה עם הצאן אשר לאבי"ה כ"י רע"ה הי"א ס"ת שם אהי' שתעלה לעולם הבינ' ואם הי' מתקן מתתא הי' יוסף הבכור דשמו מורה שזכה למדת יסוד שעול' שמו ששה שמו' הוי' שמדת יסוד כלול מששה מדו' מחסד עד יסוד לשמירת הבני' צריכין לשלימו' הששה מדו' מדת חסד להשפיע ומדת גבורה להתגבר על יצרו ותפארת גופו היינו השיעור קומה יהי' לשם ולתפארת לקבל עליו עול מ"ש על כל פרטי אביריו:
איתא בש"ס כל הנותן דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים דבכורים אין בהם אכילת מזבח ובעי תנופה וזיכין משלחן גבוה ונראה דלכן נסמכ' פרשה זו למלחמת עמלק דע"י בכורים נעשה תיקון גדול ע"י תנופה להמליכו בשו"א וארבע רוחו' העולם ומכל הקרבנו' נהנין גם החיצונים מן החלבים כו' וכאן הי' תיקון לשם ד' בלתי לד' לבדו כמו בק"ש וקודם ק"ש מזכירין ברמז ג"כ מחיית עמלק באהבה רבה שיהי' השם והכסא שלם. ארמי אבד אבי וירד מצרימה הנה ת"ל כבר פרשתי. והנה נראה דכל מה שנעש' בלאה להקדים קודם רחל הכל הי' סיבה מאת ד' כמ"ש בזהר ות"ל כתבתי בזה דבר נפלא בע"ה שבליל פסח התיקון הנעש' במדת רחל וע"ש:
ונרא' בע"ה דנגזר גירות בברית של אברהם סתם בארץ לא להם והי' דיו בגירו' זה שיעקב ישלים התיקון שם להשלים ששים רבוא מישראל אלא שיעקב לא רצה להתעכב שם כמו שאמר יעקב והחליף אח משכרתי עשרת מונים כמו שכתוב בתרגום ובזהר דמשמעו' הענין שרצה יעקב לעשו' התיקון בכל העשר ספירו' דהקדושה נגד העשרה מאמרו' שבהם נברא העולם ולכן רצה להתגבר עליו בעשרה כתרי דמסאבותא וע"י שלא השלים שם התיקון בשלימו' נתגלגל הדבר וירדו למצרים ויגר שם במס' מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב ושמה ע"י העשר מכות נתבטלו העשרה כתרי דמסאבותא ונתעלו העשרה דקדושה והבן:
הנה בכניסתן לארץ נצטוו ישראל להביא את העומר דידיע דעיקר כוונת הבורא לבריאות העולם שו"א ומסקינא במדרש ששניהם יחד נבראו קורא אני עליהם ועמדו יחד ובראשית הבריא' הקדים שמים לארץ ובסוף תיקונם כתוב ביום עשות ד' אלהי' שם מלא הקדים ארץ לשמים ללמד לעם קרובו דרכי העבוד' איך לעבדו בירא' ובאהב' דירא' הוא מפתחות החיצונים לקבל עליו עמ"ש ללבוש לבוש מלכו' וחותם המלך להיות נרשם שהיא מעבדי דמלכא שידעו ישראל שהם עבדי' ומצוים ועומדים לקבל עול מלכותו על כל פרטי אבריו וגידיו ונגד כל אבר וגיד יש מצו' בתור' ומכללו' התרי"ג מצו' נשפע על כל כללות האברים והגידים וע"י שנפתחו למו שערי אורה מפתחו' החיצונים ליעול בהיכלא דמלכא וזוכה להתקרב לראות כבוד המלך מלכו של עולם נכנס בלבבו אהבת המלך בכל פעם ועת יותר ויותר עד שזוכה למסור נפשו על קדושת שי"ת וזוכה לדבק שורש נשמתו למעלה ראש ולהיות האדם השלם שנברא בצל כמו האדם דלעילא היושב על הכסא רם ונשא ומתחל' העבוד' האדם ממשיך מוחין דהיינו הארה הקדוש' לעבודתו יתברך משמות אלהי' שלשה שמות אלהי' שעולם 'ח'ר'ן ולכן בא מזה כעס וחרון ועצבות וכאשר האדם ישים זאת על לבבו להסיר חרון אף וכעס ויתחזק בעבודת ד' ויבקש עזר וסעד ויקבל על עצמו טהר' ופרישו' ועוסק בתור' בתמימו' בלי שום פני' וגאות ואזי זוכה להמשיך לנשמתו לשכון במוחו שמות הוי' ואהי' ואם זוכה יותר ממשיך הוי' במילואים וכן שמות אהי' בהמילואים ונתמלאים בשפע רב בהתלהבו' להבת רשפי אש שלהבת י"ה שם יוד ו"ה והם הנקראים מוחין דאבא ואימא כמו ילד תינוק הנולד מתחל' נולד ונוצר מכח אב ואם והקב"ה נופח באפי נשמת רוח חיים וכפי אשר יגדל ויונק משדי אמו יש לו שכל קטן וכאשר הולך וגדול נגדל השכל עמו וכאשר מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה זוכה שמוח הבן נמשך ממוח האב כ"כ יש להנשמה אב ואם כמאמר הכתוב בי"ה ד' צור עולמים ודרשו רז"ל דבשם יוד ו"ה ציור עולמים עולם הזה ב"ה כמאמרם ז"ל בהבראם ב"ה בראם ועוה"ב נברא ביוד וה"י נקרא חכמ' ו"ה בינה והאציל מן החכמה ל"ב נתיבו' פליאו' חכמה והם ל"ב אלהי' דמ"ב:
ובינה פתח חמישים שערים ובכדי שהאדם השלם ההולך בדרכי ד' ותורתו משתמרו' בקרבו יוכל לעמוד בסוד ד' להתחיל במאזנים לעלות לשקול בפלס מעגל דרכיו להטות נפשו מדרך רעה וציה לדרך השכל לעשו' הישר והטוב לגמול חסד עם האכסני' העלוב' האביונ' התיאיב' לכל שנתגדל' על שלחן אביה ואמה ומפתם פת קודש תאכל ונתגרש' מבית המלך כבודה בת מלך פנימה ועולם חשך בעדה שמצפת לשלחן אחרים ומושתוקק' להאיר' באור תורה ונר מצוה ולהשביע נפשה מיינה של תורה וכאשר נפתח להאדם פתח השער ראשית חכמה יראת ד' כמו שמפרש בת"ז דנקרא ראשית חכמה דהוא ראשית לעלות לחכמה ובאמת נקראת ג"כ חכמה זעירא חכמות שלמה שנשפעת מחכמה העליונה כמאמר הכתוב ד' בחכמה יסד ארץ דמדת מלכות יראת ד' נקראת ארץ ובזהר באבא יסד ברתא ויוכל לעלות למעלה ראש ולהמשיך משם שפע קדושה למ"מ וזה הראה הקב"ה ליעקב במראה הנבואה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהי' הם המלאכים הנבראים מלימוד התורה ומועשי המצות עולים עם הנשמה נשמת האדם ויורדים בו היינו עמו שעולים עם האדם ויורדים בו וסייעו לתורה ולעבודה תמה וזוכה לעמוד בסוד הבריאה מעשה בראשית לחכמה ובינה ודעת ד' בחכמ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וזוכה למלאות הלבנה להאירה ולקשטה ולהכינה כמו שזכה יעקב שקראה בית (בית אל) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו וזכה יעקב ויצוק עליה שמן שנקרא קדש וכאשר האדם השלם זוכה לחדש מ"ב בהתחדשות שכל ומוח הנשמה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים שמחדש בתורתו שמים החדשים והארץ החדשה וזוכה לעלות הגוף להיות שוה להנשמה להשוו' הארץ שממנה נברא גוף האדם להנשמ' ואזי משתעשע הקב"ה בהארץ שזכתה במעל' נפלאה כל כך וצפה והביט לתכליתם של הצדיקים הקדים ארץ לשמים ואברהם הוא הכיר את בוראו תחלה אמר אלהי השמים כו' ואמרו חז"ל עד שלא הרגלתי את שמו בפי הבריות הי' נקרא אלהי השמים ועכשיו שהרגלתי שמו בפי הבריות נקרא ג"כ אלהי הארץ ויעקב זכה לחבר שו"א זכה לראות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וזכה בארץ לשער השמים שידע עתה שזכה לעבודה חדשה בתוספת נשמה חדשה קדושה שזה היא שער השמים דרך לעלות לראש וידר נדר שרצה לקשור נשמתו בבינה "נדר נון שערי בינה אם יהי' אלהי' עמדי ושמרנו בדרך הזה לשמור נשמתו שלא תפגום בבית לבן בחוץ לארץ ארץ עמים שגזרו על אוירה טומאה ונתן לי לחם לאכול לחם קדוש משלחן דלעילא לחם הפנים ובגד ללבוש היינו אורות מקיפין ושבתי בשלום אל בית אבי היינו אביו דלעילא אב לאבהן חכמה עליונה ואמר בשלום דכתיב ויבא יעקב שלם ודרשו חז"ל שלם בגופו שלם בממונו ושלם בתורתו ויעקב ביקש יותר שלום עם ואו אילן החיים אות ואו אות אמת תתן אמת ליעקב ומצינו בתורה בפ' בחקותי בריתי יעקוב בתוספת וא"ו אות אמת והי' ד' לי לאלהי' שיזכה להמשיך לנשמתו שמות הוי' רחמים ולחבר שני השמות הוי' אלהי' וכל מה שתתן לי עשר אעשרינו לך לעלות מ"מ סוד המעשר מתבואות הארץ י' משם אדני למעלה ראש שם יוד חכמה יוד מן הוי' תרומת מעשר מעשר מן המעשר אדם עולה שם מ"ה הוי' במילוי אלפין וידוע דשלש' אותיות הראשונים משפיעים לה' אחרונ' מלכו' והנה הגשמים אין יורדין אלא ע"י תפילות הצדיקים כמאמר הכתוב כי לא המטיר כו' ואדם אין לעבוד את האדמה ואמרו חז"ל שעמדו על פתח הקרקע ולא צמחו עד שנברא אדם וביקש רחמים על המטר וירדו אבל הטל אינו נעצר כי אי אפשר לעולם להתקיים בלא טל דה' אחרונה מקבלת השפעתה מאותיות השלשה הראשונות במילי אלפין עולה טל וכאשר חטאו חוה ואדם ומנעו שלא ישפיעו הג' הראשונות לה' אחרונה ולכן נתקללו בל"ט קללות ונתקללה הארץ בעבורם ויש עשרה מלאכות עד שנגמרה הלחם לאכול להוציאה מקללה לברכה וציונו על מצות חלה דהאדם הי' חלתו של העולם דחלה נקרא תרומה דתרומה נקרא קודש וישראל נקראו קודש ישראל לה' ראשית ותביאתה ונח התחיל לתקן זה ינחמינו כו' ותיקין כלי מחרישה דלא גמר התיקון לפי מאמר חז"ל סחטה ענבים ונתנה לו ונח נטע כרם כו' וע' בזהר בזה והאבות עסקו בתיקונו של עול ואמרו חז"ל אין קורין אבות אלא שלשה שהיה אבות העולם לחדש מ"ב ואמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם ובמצרים נצרפו כצרוף הכסף ונבחנו כבחון הזהב ויצאו מזוקק שבעתים היינו שבע פעמים שבע שנתעל' מן מ"ט ש"ט להעלות משם נצוצי הקדושה ונתעלו לנון שערי דקדושה ובליל פסח לילה כיום יאיר אורות עליונים מוחין קדישין לצאת לחירות כפי המבואר בכוונת ליל פסח והנה בליל פסח בכדי לצאת ממצרים מעבודת לחירות מאפילה לאור גדול נשתנה ליל זה להכניס המוחין סוד נשמה שלא כדרך שמתחל' בא קטנות השכל ואח"כ נתגדל בגדלו' השכל שממשיך נשמה משמות הוי' ב"ה וב"ש ובליל פסח נשתנה הסדר שהמשיך הקב"ה גדלות השכל קודם הקטנות דהיינו כמ"ש שהמשיך שמות הוי' ואהי' קודם שמות אלהי' בכדי שלא יגברו כח הדינים הקשים וימתקו והמשיך מקור החסד והנה יש להבין דהנה הכוסות רומזים למוחין מצד אימא כמ"ש לעיל ואנו שותין שני כוסות להמשיך מוח חכמה ובינה דאימא ואח"כ אנו אוכלין המצה כל השלשה מצית נגד מוחין חכמה ובינה ודעת דאבא ומפסיקין בין הכוסות וממשיכין הדעת דאבא החסדים והגבורות ביחד והכוסות אנו שותין אחר כך שני כוסות להמשיך דעת דאימא ונחלקין לשני כוסות חסדים וגבורו' דאימא. והנראה בעזרת השם דכל עיקר גלות מצרים היה שנפגם הדעת על ידי עץ הדעת טו"ר ובבדי לברר הטוב ולהוציא הנשמו' שנכללים מצד הטוב נתבררו ששים רבוא כשמו' ולכן נקראים כל הדור ההיא דור דעה ומשה הי' הדעת הטוב כלול מכל הששים רבוא הנשמו' והיין הוא התיקון כמאמר חז"ל סחטה ענבים ונתנה לו ויין רומז לאימא בינה דשם היין המשומר בענביו ומינה דינין מתערין דאית יין שהביא יללה לעולם ולכן המשיך מתחלה מוחין דאימא ח"ב דקודמו' ויען כי הדעת דאימא דינין מתערין מינה ולכן צריכין להמשיך מוחין דאבא ע"י המצה לתקן החטה למ"ד עץ שאכל אדם חטה היתה אות ח' ראש לאותיו' חכמה ט' טוב ק"ט עולה טוב להמשיך טוב דשם הדעת ר"ת "את "השמים "ואת "הארץ עולה טוב לה' אחרונה וממשיכין ח"ב וגם הדעת דאבא דידוע דיסוד אבא מגרש כל החיצונים וממשיכין ביחד החסדים והגבורו' דהם כלולים ביחד ביסוד אבא והוא סוד שי"ן של תפ לין בשלשה ראשין וידוע להכניס המוחין לז"א ע"י יסוד אימא ויוצאים משם הם נחלקים לשנים סוד שי"ן של ארבעה ראשי"ן ולכן דכיון דכבר המשכנו גם הדעת דאבא ממשיכין גם הדעת דאימא ויען כי בדעת דאבא הי' כלולין ביחד החסדים והגבורות והגבורות נמתקו בהחסדים לזה אנו ממשיכין ע"י השני הכוסות חסדים וגבורות דדעת דאימא שכבר נמתקו כב הגבורו' ונתגרשו כל החיצונים המעיקין. ולהתיישב המוחין קדישין במוח דז"א נחלקין לשנים ומתיישבים במוחא דז"א בארבעה חללי דגולגלתא נגד ארבעה פרשיות שבתפלין והנה בלילה הראשונה האיר לנו הקב"ה אור גדול וזכינו לטל אורות עליך כמו שהטל החיצון אינו נעצר לעולם והיא בא על ידי שמתיחדין האורות העליונים שמות הקדושים הוי' אהי' שנקראים אבא ואימא שם י"ה כ"כ זוכים אנחנו לטל פנימי פנימיות או"א שנעצר בסוד נשבע הקב"ה שלא יכנוס בירושלים של מעלה עד שיכנוס בירושלים של מטה הכוונה שיתייחדו שמות הוי' אדני ז"א ומלכות סוד י"ה ומשם באים הגשמים וצריכין להפילות ב"א שיתעוררו הצדיקים בכח מעשיהם הטובים וע"י הגשמים מתעוררי' פנימיו' או"א היינו טל פנימי וביום א' של חג המצות בכדי להאיר לנשמו' ישראל זוכים אנחנו למוחין קדישין וטל פנימי ות"ל הארכתי בזה בחידושיי בע"ה שנתקנו הל"ט קללות ונתהפכו לטל של ברכה והמצרים עבדו למזל טלה בכח הל"ט קללות שנתקללו כו' ע"י זה המשיכו לישראל וכנ"י ה' אחרונה לגגו' מצרים אותיו' טלה ואח"כ כשהאיר הקב"ה לישראל והמשיך טל של ברכת אותיו' יוד ה"ו לה' אחרונה להשלים שם מ"ה אדם היושב על הכסא נהפך טלה להקדושה להראו' הנס והפלא שע"י שהיה עובדים למזל טלה וקשרו לישראל שיהיה ברשותם בכח מזל זה נתהפך ואדרבא בכח זה יצאו ממצרים ועשה בהם שפטים ובאלהיהם ולקחו ישראל שה לפסח ככתוב בזהר וזכו לאורו' עליונים טל פנימי וכתר עלה מ"מ רחל וזכ' אסתר ותלבש אסתר מלכו' ואמרו חז"ל שלבשה רוה"ק דתמן אמר אלהיהם ישן הוא כמ"ש בפרי ע"ח שהיה סמוך לבנין הבית היה בסוד שינה בכדי להמשיך מוחין חדשים למ"מ ואחרי שזכתה אסתר כמ"ש ת"ל לכתר מלכו' מדת כתר לבד נקודה העיקרי' ואח"כ זכתה ע"י שעשו תשובה וקבלו התורה מאהבה זכתה ותלבש מלכו' התשעה מדות שנגרעו ממנה ולזה אמרה למלך וביקשה על מחר שתעשה סעודה כי ידעה שתבא עת דודים שיתעורר מהשינה וכן היה בלילה ההוא נדדה שנת המלך ודרשו חז"ל שינת מלכו של עולם עת קציר' העומר להכרי' כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה והעת עם תנופו' העומר להעלו' פרי הארץ ללחם מן השמים למקור הקדושה שמשם ירד המן כמ"ש בזהר מאתר דעתיקא קדישא ולכן לא ירד בשבת שנשמת ישראל לאתר דעתיקא ומוציאין את הארץ מקללה לברכה וזכה מרדכי שיצא בלבוש מלכו' ועטרת זהב גדולה אורות עליונים ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים להרגיש בנפשו החסרון בנשמתו שאין העולמות העליונים על תקונם ולצעוק אל ה' כמו שצעקו בני ישראל במצרים על גלות השכינה ונשמותיהם שהיה משועבדים לפרעה ולמצרים ולהרגיש בליל יציאת מצרים הרגשה הרגשת הקדושה עת גאולה ואמוחז"ל שעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן ואמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן הכוונה שעיקר בריאת האדם היה בג"ע לעבדה ולשמרה במ"ע ול"ת וע"י שאכל עה"ד טו"ר גרשו משם פן יאכל מע"ח והתורה נקרא ע"ח וכל זמן שלא הוציאו להארץ מהקללה שנתקללה גם היא לא יכלו לטעום מפירות הארץ שע"י זה לא יכלו לטעום מהתורה שנקראת ע"ח ולכן הוריד הקב"ה מן לחם מן השמים ובזה מובן אשר קטרגו המלאכים ואמרו אשר תנה הודך על השמים דבאמת שו"א יחד נבראו וע"י התורה שבאותיות התורה נבראו שו"א כמאמר חז"ל ואהי' אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן שהתורה אומרות אני הייתי אומנתו של הקב"ה קב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא וא"כ למה קטרגו הא לכך ברא הקב"ה את העולם וברא את האדם בכדי שיתן התורה שיחבר שו"א והגוף מהארץ והנשמה מן השמים ויתחברו ויתחדשו שו"א ולמ"ש מובן שעיקר מה שקיטרגו הי' הא עדיין לא יקיימו מצות התלויות בארץ להוציא הארץ מקללה לברכה וא"כ תנה הודך על השמים ואמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי שמשם נחצבה הנשמה ויראו שמשה מעלה גופו לשורשו של הנשמה והשיב התשובה שהתורה תבלין להיצר הרע שע"י היצר הרע שבוער בקרבם ע"י חלאת טומאת מצרים והתורה מסייע להתגבר עליו ומשם שמחה של מצוה ע"י היצה"ר ונתגדל שמו של הקב"ה ועוד י"ל שקטרגו המלאכים דכיון שישראל אוכלים את המן שאמרו חז"ל לחם אבירים אכל איש וע"ז אמרו חז"ל לחם שמלאכי השרת ניגונים ממנו וא"כ יכולים ליסבול שיתן התורה בסוד נשמת התורה ולא פשט התורה לעשות ציצית וכדומה שיקיימו ברוחניות וע"ז השיב מ"ר כלום למצרים ירדתם כו' יצר הרע יש ביניכם ולכן ההכרח ליתן התורה בפשטות וע"י שיקיימו מצות ה' יתקנו למעלה בכל העולמות העליונים ונזכה לחדש שמים החדשים והארץ החדשה:
והנה מ"ש למעלה דמחג עד חנוכה מביא ואינו קורא נראה בעה"י לתת טעם לשבח הא הבאת בכורים עד חנוכה למה מהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא ונראה הטעם דבחג ציוה הקב"ה להביא ארבעה מינים פרי ע"ה ושאר המינים וסובבים המזבח ומרצים על המים ומנענעים עם ארבעה מינים לארבעה רוחות העולם ולשמים וארץ וא"כ מצוה זו גדולה יותר ממצות קריאת בכורים כנבע"ה:
גם מש"ל סמיכות ביכורים למחיית עמלק נראה בפשיטות דמצות הבאת ביכורים להוציא הארץ מקללה לברכה השמים כסאי והארץ הדום רגלי וצריכין למחות זכר עמלק שיהיה השם והכסא שלם ואז יהי' והארץ הדום רגלי וסמך לפרשה זו פרשת מעשר ג"כ לטעם וכוונה זו להוציא הארץ מקללה לברכה ולהעלות יוד לאדני יראה תתאה מלכות עד יוד הוי' יראה עילאה והבן:
הרמב"ם ז"ל מהלכות בכורים (פ"ד ה"ג) וז"ל הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי היא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי השכינ' ולאברהם היתה השבועת תחלה שירשו בניו את הארץ עכ"ל ובמשנה למלך כתב וז"ל ותמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולין לומר אשר נתתי לי ורבינו עצמו כתב בסוף מעשר שני דגרים אינם מתוודין מפני שאין להם חלק בארץ. ומביא תירוץ בשם מהר"י בן חביב משום דגבי בכורים לישנא דקרא אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ולעתיד לבא יקחו חלק בארץ ולי אכתי צ"ע דהא כתב הרמב"ם הלווים מביאין וקורין דיש להם ערי מגרש ולמד זה ממשנה דמעשר שני דאמר ר' יוסי דהלווים מתוודין דיש להם ערי מגרש ובאמת דאם נימא דסברת הרמב"ם דגרים היא מכח שיהי' להם חלק לעתיד תקשי הא הלווים יטלו ג"כ חלק לעתיד והי' לו לבאר זה. והנה בלא זה הניחו בקושיא דאיתא בגמרא מכות פרק אלו הן הלוקין (דף י"ט) אמר רב אשי דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר. וגם סתם משנה שם דגר מביא ואינו קורא ואיך פסק הרמב"ם כהירושלמי והנרא' בע"ה דיש לדקדק אמאי אמר ר"א דאיכא בכורי הגר דבעי אמר כו' ולא מצי אמר. הא איכא כמה דרכים דמביאין ולא קורין נשים מביאין ולא קורין ואמאי נקט גר בדוקא ותו שאי הוי ס"ד דמוכיח מדלא נקט אלא שאני ביכורים דבעי הנחה ולא נקט ג"כ דבעי קריאה ומוכיח מזה דקריאה לא מעכבה הא שפיר יש לדחות כמו שדח' רב אשי דלא פסיקא לי' קריאה דיש מביאין ולא קורין ומאי חידוש ר"א. ולכן נראה לומר בע"ה דקריאת הגר תליא בזה אם נימא דהקריאה אינה מעכבת וא"כ הגר כיון שקצת שייך בשבח זה שקנה קרקע באופן שנתחייב להביא ביכורים ונהנה משבח הארץ ומפרותיה ואברהם הי' אב המון הנכנסין לכנפי השכינ' וארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו ויכול לומר לאבותינו אע"פ שאבו' הם שלשה ודוקא אברהם אב לגרים מראה דזה הי' כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב ולאברהם היתה השבועה תחלה כו' וכיון שעל אברהם יכול לקרוא דיו בזה. ויוכל לקרות שבח והודיה ולומר אשר כשבעת לאבותינו ואע"פ שעיקרה הקריא' שייך לבני ישראל ולהם שייך לומר לתת לנו והגר אינו קורא כהלכה מ"מ כיון דבישראל אינו מעכב ג"כ והיא שבח והודיה יוכל הגר לקרות ג"כ אבל אם נימא דהקריא' מעכבת פשיטא דצריכין לקרות כהלכה ודוקא בני ישראל קורין אבל הגר אינו קורא כיון שאינו קורא כהלכה. ובזה ניחא בע"ה דסתם משנה במס' מכות דהקריאה מעכבת דסתם משנה לטעם זה דגר אינו קורא אבל להלכה דקיי"ל דהנחה מעכבת וקריאה אינו מעכבת ולהכי פסק בירושלמי דהגר קורא ג"כ:
ולפ"ז נפרש דחידוש ר"א לדחות דמוכיח מזה דלא נקט קריאה מוכיח דהקריאה אינו מעכבת ולסברתו הגר קורא ג"כ ודחי ר"א אדרבא דנימא דבישראל מעכב הקריאה ובגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו לשון דבעי למימר היא מיותר לכאורה דדיו הי' לומר דגר לא מצי אמר כו' ולכן נראה לפרש לשון דבעי למימר הכוונה שמוכרח לומר לא דרך שבח לחוד אלא דמעכב ולא מצי למימר כיון דהוא דרך חיוב והקריאה מעכבת לא מצי למימר וכן דחה דרך דחיה ובאמת להלכה קיי"ל דהקריאה אינה מעכבת מצי שפיר הגר לקרות. וניחא לפרש כן בכדי שלא יפלגו תלמוד בבלי עם הירושלמי דלהלכה קריאה אינה מעכבת והגר קורא והשתא ניחא דנקט ר"א דוקא גר דשייך בקריאת ויכול לומר לאבותינו דרך שבח אלא היכא דהקריאה מעכבת לא מצי למימר וכמ"ש ת"ל ויש לחלק בין ביכורים למעשר דביכורים אומר דרך שבח והודיה אשר נשבעת לאבותינו ואברהם לתת לנו דמוחזקת לאברהם דלא נטלו גרים חלק מטעם יצחק ויעקב ולשון אשר נתת לי אומר על ראשית פרי האדמה ויתפרש אשר נתת על הפירו' אבל במעשר אומר השקיפה וברך כו' ואת האדמה אשר נתת לנו והגרים לא נטלו חלק בארץ ולמ"ש ניחא דסתם משנה דמס' ביכורים דאמרו גר מביא ואינו קורא אזלי כפי סתם משנה במ' מכות האוכל ביכורים קודם קריאה לוקה וא"כ שייכי הקריאה להבאת ביכורים ולבני ישראל נוחלי הארץ ניתנה המצוה שיביאו ביכורים ואינם ביכורים עד שיקרא ומעכבת המצוה וכמו שהמצוה נצטוו נוחלי הארץ כמו כן הקריאה דוקא נוחלי ארץ וגר אינו קורא ובגמרא שם במס' מכות אמר רבה ב"ב חנה זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים ביכורים הנחה מעכבת קריאה אינה מעכבת שפיר יש לומר כמו שפסקו הלכה בירושלמי דגם הגר יכול לקרות דרך שבח כמ"ש ה"ל ודברי הרמב"ם ז"ל נכונים וברורים בעה"ש.
ובכ"מ כתב וז"ל מה שפסק הרמב"ם דגר מביא וקורא דכן פוסק בירושלמי הלכה כר' יהודה דאמר הכי ומ"ש הכ"מ שלאברהם היתה השבועה תחלה כתב לתרץ דלמה לא נטלו גרים חלק בארץ דהשבועה היתה קודם כו' והדברים תמוהין שיכתוב טעם דלמא לא נטלו גדים חלק בארץ תלא נתחלקה ליוצא מצרים ובימי משה לא קיבלו גרים שנתגיירו מפני גדולת ישראל. והנראה בע"ה דבמשנה למלך מביא קושיא בשם כפות תמרים ז"ל דהרמב"ם עוסק בוידוי מעשר דגרים אינם מתוודין דאין יכולין לומר הארץ אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו עי"ש דמתרץ דבבכורים אומרים אשר נשבעת לתת לנו להבא ולעתיד יטלו חלק בארץ ע"ש שדבריו נכונים. אלא שסתומים דהודאה שמביא ביכורים ועתה אין להם חלק בארץ והנראה בע"ה להוסיף דא"י קיי"ל להלכה דמוחזקת לנו מאבותינו ולאברהם הבטיח הקב"ה עשר עממין ולא ירשו אלא שבעה ולעתיד שנזכה להוריש עוד השלשה יטלו הגרים ג"כ. ומעתה מוחזקת להגרים ג"כ מאברהם וחשב כאלו יש להם חלק עתה דלשון לתת לנו קאי על השלשה ג"כ וכתב הרמב"ם לתרץ שלא תקשה הלא ליצחק וליעקב הבטיח הקב"ה הארץ ולזה כתב ולאברהם היתה השבועה תחלה דיצחק וליעקב לא הבטיח בפרטו' ובכללו' הארצו' האל וקאי על שבעה ולאברהם היתה השבועה על השלשה שיטלו הגרים גם כן ומוחזקת להם מאברהם כ"ב בע"ה:
שם הלכה י"ג וז"ל המביא ביכורים מאחר חג הסוכות ועד חנוכה אע"פ שהפרישו קודם החג מביא ואינו קורא עכ"ל ותמה בכ"מ מהא דאלו הן הלוקין אמר ר' אלעזר א"ר הושיעא הפריש ביכורים קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו ומתרץ דדחו הלכה זו דהטעם כיון שהי' ראוים לקריאה ומעכבת בהם מפני שאינו ראוי לבילה ולהלכה דאם שגרן ע"י שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא כו' ע"ש בכ"מ. ועדיין צ"ע אמאי דחו הלכה מפורשת ונראה להוסיף בע"א דמתחלה איתא אמר ר"א אמר ר' הושיעא בכורים הנחה מעכבת קריאה אינו מעכבת ופריך בגמרא ומי אמר ר"א הכי והא אמר ר"א א"ר הושיעא הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג ירקבו מאי לאו משום דלא מצי למיקרי עליהן ואי ס"ד קרייה אין מעכבת בהן אמאי ירקבו ומשני מפני שאינם ראוים לקריאה כדר' זירא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבות בו ואח"כ איתא רבי אחא בר יעקב מתני לה כדר' אסי א"ר יוחנן בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אינו מעכבת (פרש"י ד"ת מתני לה והא דר"א א"ר הושיעא כדרב אסי אמר ר"י דרב אסי אמרה משמיה דר"י) ותפיס הרמב"ם לשון אחרון דלא אמרו ר"א ב"ר הושיעא ולפי"ז ניחא לומר דהסוגיא אינם סותרות זא"ז די"ל דטעם דר' אלעזר אמר ר"ה דאמרו ירקבו דס"ל כסתם מתניתן דהקריאה מעכבת והי' ראוים ליקרות שהפרישן קודם לחג ולכן ירקבו אבל להלכה דקיי"ל דקריאה אינה מעכבת ולכן קיי"ל כסוגיא דמסכת גיטין דאפילו הי' ראוים לקריא' מתחל' אעפ"כ קריא' אינ' מעכבת ואע"פ שעתה אינם ראוים לקריאה אעפ"כ אינו מעכב כ"נ נכון בס"ד:
איתא בגמרא מס' גיטין ס"פ השולח וז"ל א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קניין פירות כקניין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דא"ר אסי אר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמו לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון עכ"ל הגמרא ומש"ס זו תמהו על הרמב"ם בפ' י"א מהלכות שמיטה ויובל דפסק האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זל"ז חלקו ביובל ופוסק קניין פירות לאו כקניין הגוף וכן כתב להדיא בפרק ד' מהלכות בכורים (ה"י) ונראה לתרץ בע"ה דהנ' להלכ' קיי"ל כר' הושיעא דבדרבנן יש בריר' ונרא' מדברי הרמב"ם מהלכות גירושין (בפ"ג ה"ד) יתר על כן אמר לסופר כתוב ואיז' שארצ' אגרש כו' ה"ז ספק גירושין עכ"ל וכ' בכ"מ דכיון דקיי"ל דבדרבנן יש בריר' משמע דמאי דאמרינן בדאורייתא אין בריר' היינו משום דלחומרא אין בריר':
אבל לקולא לא אמרינין אין בריר' ולפכך הוי ספק מגורשת והנה מבואר דהרמב"ם ס"ל דמאי דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא היא מדרבנן שרבנן החמירו בדאורייתא להחמיר בספק ונמצינו למידן מאי דקיי"ל וכן דפוסק הרמב"ם האחים שחלקו מחזירין ביובל היינו לחומרא משום מצות יובל משום ספק והיא רק מדרבנן שהחמירו בספק תורה אבל מדאורייתא ספיקא לקולא ואין מחזירין ביובל ולפ"ז ניחא דאחים שחלקו חייבים להביא ביכורים ומביאים וקורין דהא אינם צריכין להחזיר מדאורייתא. וכיון דמדאורייתא אין צריך לחזור לעולם נמצא שפיר מחויב מן התור' בבכורים ויכול לקרות אשר נתתי לי:
ורבנן החמירו משום מצות יובל ולא לפטרו מביכורים דמחויב מן התור'. לכן כתב הרמב"ם ומחזירין זל"ז ביובל ולא תבטל חלוקתן מכמות שהית' כיון דהא דמחזירין היא מספיקא ולמה יבטל חלקותן משום ספיקא דאין בריר' דילמא הוברר להם כל אחד חלקו ולמה יבטלו חלקותן מספק אבל ר' יוחנן דס"ל במס' ביצה דאפילו מדרבנן אין ברירה וכן ס"ל לר' יוסף בפ"ג דמסכת ערבין דאפילו בדרבנן אין ברירה א"כ במה שאמרו אין בריר' הוי בוודאי אין בריר' ולא משום ספיקא ומה דאמר רב אסי ור"י דאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל הוי משום וודאי ולכן כ"ל לר' יוחנן במסכת בכורות ס"פ יש בכור תבטל מחלקותן שהחלוק' בטל' לגמרי כיון דאין בריר' ולא הוברר כלל לכן תבטל לגמרי ולכן א"ר יוסף או לאו דאר"י קניין פירות כקניין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ אבל הרמב"ם דפסק דהא דמחזירין זל"ז ביובל משום ספיקא דלמא אין בריר' והרמב"ם פוסק דספיקא דאורייתא מן התור' לקול' וא"צ לקיים מצות יובל מן התור' ולהחזיר ולכן שפיר מביא בכורים דמביא וקורא כן נראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בס"ד:
כי תכלה לעשר הכוונה כמ"ש ת"ל שהכל מורה על ענין א' להוציא הארץ מקללה לברכ' מתחל עושה תיקון גדול מומר שעורים בפסח מעצרת עד החג הבאת ביכורים ואח"כ מפריש תרומה לכהן ואח"כ מעשר ללוי מה שבנמצא בהתביא' קדוש' גדול' לכהן ומעשר ללוי והלוי מפריש מעשר מן המעשר נקודה פנימיות לכהן ואח"כ זוכה להפריש מעשר שני ולאכול בירושלים ואחר שזוכה שני שנים נגד ח"ג ימין ושמאל העולם זוכה בשנה השלישית ליתן מעשר עני לחבר ימין ושמאל החוט המשולש לא במהרה ינתק דישראל הכל משלישם כאשר דרשינין בשבת ברוך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי כו'
בשנה השלישת שנת המעשר דכל השנה יש שלשה מעשרות מעשר ללוי ומעשר מן המעשר להכהן וע"ש ובשנה השלישת מעשר עני ונגמר התיקון מן המעשר ולכן נקרא שנתי המעשר שנגמר התיקון מן המעשרות ומעת' בקשתינו השקפ' כמו שאנחנו ניתקנו להוציא הארץ מקלל' לברכ' נזכ' לברכ' עילאי
השקיפה ממעון קדשך באוה"ח הקדוש הפליא לפרש בדרך סוד ה' ליראיו והבליע בנעימת מתק לשונו ואחרי אשר הוריו פרישן את הדבר וניתן לדפוס אמרתי לפרש ע"פ מה שמבואר בכתבים כתבי קודש דאו"א לא מתפרשין עבור השפעת חיות העולמות היינו או"א עילאן חו"ב וזה שאמרו בש"ס שטל לא נפסק לעולם לפי שא"א לעולם בלא טל וגשמים נפסקין לפי שבא מז"א ונ' חתן וכלה כאשר הארכתי ת"ל כמה פעמים בענינים שונים לפרש לשון הש"ס מאמתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה ואמרו בש"ס מטרא בעלה דארעא ועוד שם רבות כאלה סודות נעלמים דגשמים באו ע"י יחוד חתן וכלה וצריכין להתעורר מ"נ מתתא עד שיתיחדו או"א עילאין כמ"ש בק"ש ומשם באין להם מוחין שיתיחדו:
ובאתי לפרש לפי דברות קדשו השקיפ' ממעון קדשך אתר דנקרא קדוש או"א עבור השפעת הנשמות דעל חיות העולם אין אנו צריכין להתעורר דבר כלל שלא נפסק כלל הטל אך שהכוונ' על השפעת הנשמות מן השמים הכוונ' ואת החתן אתר דנקרא שמים וק"ל:
נתת"ה לנ"ו כאש"ר נשבע"ת ס"ת תורה דעיקר השמח' בארץ לקיים מצות התליות בארץ ושם עיקר בהירת התור' אוירא דארץ ישראל דאוירא דארץ עממין טמאה ושם האויר קדוש:
הרמב"ם ז"ל מהלכות מעשר (פ"ב ה"א) כתב וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותי' לאוכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התור' וחייב מדבריהם שנא' עשר תעשר וגו' ואכלת אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה (ה"ב) וכן הלוקח פטור מן התורה שנא' תבואת זרעך וחייב מדבריהם בד"א בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התור' עכ"ל והראב"ד ז"ל משיג טל הרמב"ם וז"ל א"א אינו כן את תבואת זרעך ולא לוקח והלא עשר תעשר משנמרח הוא וע"ז אמר תבואת זרעך ולא לוקח והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו פטור מן התורה כדאמרינן בלקט שי"פ שעשאן גורן בעיר שהן פטורין ש"מ בשדה חייבין מדרבנן ושמעתא דהשוכר את הפועלים נמי קשיא ליה דוק ותשכח עכ"ל הראב"ד ז"ל:
והנה מדברי הראב"ד משמע דס"ל דבכל ענין הלוקח פטור בין שלקח קודם מירוח ובין שלקח אחר שנתמרח וכן כתב הכ"מ שכן משמעו' לשון הראב"ד ועל דעת הרמב"ם כתב הכ"מ דכן איתא בתוספת בשם הר"ת במס' בבא מציעא (דף פ"ח) דאיתא בגמרא א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כו' ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת כו' מתיב רב חנינא חוזאה כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב מאי לאו בשרה [תוס' ד"ה מא' לאו. וז"ל ונראה דהכי פריך מאי לאו בשדה לוקח חייב משום דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו וקשה לכולהו דלא מיפלגו ואפילו בלוקח בעי ראות פני הבית או החצר עכ"ל] א"ר פפא הכא בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן ולמאן דאמר לבית לבית א"ה בעה"ב כי ניחייב ומשני בעל הבית עיניו בתאינתו ולוקח עיניו במקחו (רש"י אין הנוף חשוב בעיניו הלכך הכל הולך אחר העיקר ועיקרה בחוץ הלכך עד שיגמור כל לקיטתו ויכנס לבית לאו גמר מלאכה הוא ולוקח עיניו במקחו:
והן פירות התלושין ומשנתלשו באו לבית ע"כ) ופריך הגמרא ולוקח מדאורייתא מי מחייב (רש"י דאיצטריד לי' לקרא לאפוקי פועל מתורת לוקח) והתניא מפני מה חרבו חנויות כו' שהיו אומרין עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח (פרש"י עשר תעשר תרי קראי דסמיכו להדדי) ומשני אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלא כנפשך למאי אתא כו' (רש"י הואיל וגבי לוקח נמי פטור פועל ל"ל קרא) תוס' ד"ה תבואת זרעך ז"ל וא"ת דאמר בסוף פ"ק דבכורות אמר שמואל ב"ר נתן הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם מעשרן והן שלו וקאמר אי מרחינהו עכו"ם דגנך ולא דיגון עכו"ם אלא דמרחינהו ישראל פ' אחר שקנאם מן העכו"ם מעשרן דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיעם מיד מעשר ותירץ הר"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך קרינן בי' וכתבו התוס' וא"ת לפר"ת דהכא משמע דלוקח קודם מירוח פטור מדאורייתא דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היינו קודם מירוח ומתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתיקן ואהא פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן עכ"ל ולזה כיון הרב בכ"מ דהרמב"ם ס"ל כהר"ת דאם קנה הלוקח קודם מירוח ומרחה זרעך מקרי ובאמת מה שהקשו התוס' מהא דלוקח מן העכו"ם יש לתרץ דהתם כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י וקנה קודם מירוח שפיר מקרי תביאות זרעך אבל הלוקח מישראל שיש לו קנין בגוף הקרקע אינו מוכרח לומר דהוי תביאות זרעך אע"פ שקנה קודם המירוח ונראה דלזה כיון הראב"ד במה שכתב ושמעתתא דהשוכר את הפועלים נמי קשיא לי' דסברתו כקושיו' התוס' על הר"ת דמשמע לי' דהמקח מתחיל משעה שעדיין לא ניתקן ועוד דבש"ס לא חילקו לומר בד"א דהלוקח פטור ומשמע בבל גווני פטור ומהא דמס' בכורות יש לתרץ כמ"ש כן נראה בכוונת הראב"ד ז"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל נראה בע"ה דדרשו עשר תעשר ואכלת ולא מוכר ע"כ מיירי שכבר גמר מלאכתו למעשר דאם לא גמר לא נתחייב עדיין ועיקר הרבותא אע"פ שנגמרה למעשר ביד המוכר כיון שגמרן שלא לאכול אלא למכרן פטור וה"ה במת שפטור הלוקח מיירי בכגון זה שקנה אחר גמר מלאכתן ואפ"ה פטור ועוד יש לומר דיש הוכחה דיש לדקדק בהא דפריך הא לוקח חייב מאי לאו בשדה היה להש"ס למפרך ולוקח מי מחייב כו' אמאי שביק למפרך עד דמשני רב פפא הכא בתאינ' כו' וניחא לתרץ דלפי הס"ד דלוקח חייב בשדה דמקח גומר וא"כ קודם המקח לא נתחייב וע"י המקח נתחייב ולא מצי למפרך ולוקח מי חייב מדאורייתא דבאמת חייב וכמ"ש אבל למאי דמשני ר"פ דהלוקח עיניו על הפירות והחצר או הבית קבען למעשר ונקבע למעשר קודם שקונה לאכול דס"ל כתירוץ התוס' דבשעת אכילה הוי המקח ושפיר פריך דהלוקח אחר שנגמר למעשר פטור מדאורייתא מזה נשמע דהלוקח דוקא שקנה אחר גמר למעשר פטור וכן כראה עשר תעשר את תביאות זרעך ואכלת שהיא ראוי' לאכילה בגמר מלאכתן למעשר ובזה אם מכרן וגמרן ע"מ למכרן המוכר פטור וגם הלוקח והתוס' כתבו על הא דמשני בתאינה העומדת בגינה וכופה נוטה לחצרו וכתבו דה"ה אם עומדת בחצר יע"ש ותמהו על רש"י דמשמע מדבריו דדוקא אם עומדת חוץ לחצר והנראה לפי דעת הרמב"ם שכתב דאילן שנטעו בבית וכן בחצר פטור ממעשרות עשר כו' היוצא השדה דוקא שדה עי"ש בהרמב"ם שכתב דתאינ' עומדת בחצר חייבת מדרבנן לחודא וזה כוונת רש"י דדוקא עומדת בגינ' דאם עומדת בחצר בלא"ה פטורה מן התורה כן נראה נכון בע"ה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בס"ד:
"היום "הזה "יהי' "אלהי' ר"ת אהי' להורות שהש"ו משפיע עליהם מאת עוה"ב אהי' עולם הבינה. "את "החקים "האלה "ואת ר"ת שם הדעת "את "השמים "ואת "הארץ ורש"י ז"ל פירוש היום הזה בכל יום יהי' בעיניך חדשים כאלו בו ביום נצטוות עליהם ע"כ דבאמת נשמתו של האדם מתחדשו' בכל יום וע"י התורה ומצות זוכים לחדש השמים החדשה והארץ החדשה ושמרת ועשית פרש"י ב"ק מברכתו הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה ע"כ דשכר מצוה מצוה דהנה באמת בכל שנה ושנה מתחדשו' נשמו' ישראל וע"י מצות הבאת בכורים שזוכים למעל' נפלא' להעלו' נשמתו למעלה ראש זוכים עוד בשנה הבאה להעלו' נשמתו יותר ויותר:
"את "יהו' האמרת "היום רצת אהי' להורות שהקב"ה משפיע להם כשעו' חדשו' מאת עולם הבינה: