כליל תפארת חלק ד· רבי ישעיה שור
פרשת וילך
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וד' אמר אלי לא תעבור כו' ונרא' דמשה הי' מדריגתו פני חמה אנכי היום ודרשו חז"ל היום מלאו ימי ושנותי שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום משעה לשעה:
הכוונ' דכל שנה ושנה מורה על ענין גדול ימי שבתות השנה ומספר ימי החודש וחדשי השנה והמועדים קצובים במספר ומנין לכוונה מיוחדת בכל פרטי זמן וזמן:
וכאשר כלתה השנה מתחילין למנו' השנ' מראש השנה והצדיק מספר ימיו ושנותיו קצובים אשר בא לתכליתו לתקן בעולם אשר נברא ובא בגלל זה לעוה"ז וכאשר חי מיום ליום שנים שלימים מורה שתיקון השנים בשלימו' שכל שנה מורה על כוונה מיוחדת ומספר שנותיו מורים על כוונה מיוחדת שמשה אי מאה ועשרים שנה נגד מאה ועשרים צרופי אלהים ונגד ק"כ יום. ב' פעמ"ם מ' יום שהי' בהר ולזה אמר היום מלאו ימי ושנותי להיו' שבאתי לתכליתו לתקן מה שנבראתי בשביל זה מדתי פני חמה והגיע העת החמה לשקוע כמו החמה ששימשה כל היום והאירה להארץ ולדרים עליה ולעת ערב שוקעות ומשה שמש והאיר להארץ ולדרים עליה והגיע זמנו לשקוע:
לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה שנסתמו ממנו מעינות החכמה וד' אמר אני לא תעבור כו' דהי' כוונת משה לכנוס לארץ ולקיים מצותיה לתקן פגם הלבנה ששימשו שניהם בכ"א כמו שהיתה קודם מיעוטה ולזה אמר וד' אמר אלי לא תעבור כ' אין עתה העת לתקן רב לך התיקון שעשית ולכך נוצרת בחי' החמ' והגיע העת לשקוע בכדי להאיר להלבנ' ליהוש שהי' פני לבנה כמ"ש בזהר שמשה האיר ליהושע כמו שמאירה השמש בלילה למעלה מכיפת הרקיע להלבנה ומכחה מאירה:
"הוא "ישמיד "את "הגוים ר"ת שם אהי' לרמז לאימח:
ויקרא משה ליהושע כו' כי אתה תבא את העם הזה ופרש"י התרגום ארי תיעול עם עמא הדין משה א"ל ליהושיע זקנים שבדור יהיה ממך הכל לפי דעתם ועצתם אבל הקב"ה אמר ליהושיע אתה תבא כו' הכל תלי' בך דבר א' לדור כו' עכ"ל ולכאורה יפלא האיך יתכן לאמור שח"ו משה לא רצה להגדיל גדולת יהושע ורצה שיהי' הכל בדעת הזקנים הלא מצינו שהקב"ה אמר למשה קח לך את יהושע כו' וסמכת את ידך עליו כו' ויעש משה כו' ויסמוך את ידיו עליו ופרש"י בעין יפה יותר ויותר כו' שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך והיא עשה בשתי ידיו כו' ולתרץ זה נבין למה עשה משה יותר ממה שנצטוה ונראה דמדריגת יהושע היה תחת השמש שלא היה לו אור אלא מה שהאיר בו משה כמ"ש בזהר שעליו אמר שלמה יש א' כו' וגם בן אין לו אמר זה אל מדריגת יהושע ולכן לא נגמר התיקון להיות שניהם משתמשין בכ"א עד לעתיד שקדוש' ראשונ' קודשה לשעתה ולא קודש' לעתיד לבא ומשה רצה שיהושע יזכה לגמור התיקון לכן סמך את ידיו עליו להשרות עליו קדוש' גדולה ולכן א"ל משה הכל לפי דעת הזקנים כמו שהי' פני חמה לא יכולים הי' ישראל לעמוד על סוף דעתו והוצרך להזקינים כן שיהושע סבר צריך להם ג"כ אבל הקב"ה ידע שיהושע לא יעשה התיקון ומדריגתו של יהושע היא תחת השמש ויהושע היא פני לבנה והזקנים שעמדו לפני משה פני חמה אבל יהושע לא הוצרך להזקינים שלא הי' במדריגה גדולה כמשה ועוד שיהושע הנהיג את דורו לפי מדריגתו פני לבנה ולא לפי דעת הזקנים ששימשו השמש ולכן אמר דבר א' לדור ולא שני דברים והטעם שאינם שוים במעלתם שהם בחינת שמש ויהושע בחינת לבנה והבן הטיב:
ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי כו' הכוונ' שמש' אמר שתור' ראוי' למי שהיא פנוי מהחשבונות רבים אשר ביקשו בני אדם ואוכלים בטהר' ושומרים משמרת המקדש ונושאים ארון ברית ה' וע' מ"ש הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל וז"ל ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבו רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ד' והולך ישר כמו שעשאו האלהי' ופרק מעל צוארו עול החשבונו' רבים אשר בקשו בני אדם הרי זה נתקדש קודש הקדשים ויהי' ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים הלוים הרי דוד אמר אתה ד' מנת חלקי אתה תומך גורלי עכ"ל הזהב וזה הי' כוונת משה ליתן התור' לעבדי ד' בבל לבבם ובכל נפשם וישראל סברו שכוונת משה ליתן דוקא לשבטו ובאמת היתה כוונת משה לרמז לישראל שהתור' ניתנ' דוקא לעובדי ד' שפרקו מעליהם עול החשבונות הרבים ולכן נתן לבני לוי לרמז להם ולכיוצא בהם כמ"ש הרמב"ם ז"ל ורצה עשה רבינו ללמד לישראל שכל מי שירצה לזכות בכתרה של תורה יפנה לבבו מכל תענוגי עה"ז ויאמין בהקב"ה שד' היא נחלתו והיא יספיק לו לחיות נפשו די ספוקו כמו שזן לישראל מן במדבר ואמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שהיה יורד המן דבר יום ביומו ויאמינו בה' ובטחו בישועתו שירד להם דבר יום ביומו די ספוקו והבן:
ויצו משה אותם לאמר כו' שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל כו' נראה למ"ש דלכך נתן לבני לוי עובדי ה' ולכן כאשר שמרו ישראל שנת השמיט' ונתקדשו שיהי' להם עת פנוי לחפש בחורין וסדקין בדרכי עבודה תמה ונתתקנו כל השבע מדות ובחג הסוכות ישראל המה בתכלית השלימות וסוכות שלם סוככת עליהם להסתירם העת והזמן שהמלך ג"כ בא למדריגה ששנת השמיטה מ"מ יתעל' ברום המעלות וקרא את התורה הזאת משנה תורה דרכי חכמ' ומוסר השכל ומצות:
מקץ שבע שנים במועד שנת השמיט' והדר כתוב בחג הסוכות ונראה בע"ה דכבר כתבתי ת"ל דבשנה שיש לישראל מנוח לב פנוי לתורה ולעבודה כמ"ש בזהר כל מי שיש לו נפש קדוש' אית לי' נייחא בשמיטה ומצינו בשמיטה שעיקר משמט בסופ' ונמצא דבשנת השמיט' בכל יום ויום מוסיף והולך לקבץ על יד על יד הקדושה ועיקר הפעול' קדושת השמיט' עושה בסופ' ובשנה הבאה אחר השמיטה נקרא מועד לשון אסיפה להתוועד ולהתאסף יחד קדושת שנת השמיט' שנתוועד' הקדוש' יחד בחג הסוכות שחסד אל גובר בעולם וקדושת החג להיותו נקרא ג"כ חג האסיף שאוסף כל קדושת השנה מחג המצות עתה העת לאסוף להיות נקרא מועד שנת השמיט' שנתוועדו ונתאספו יחד קדושת שנת השמיט' תקרא באזניהם שיהי' דברים היוצאים מן הלב להיות נכנסים בלב ישראל להורות להם הדרך אשר ילכו בו לרצון לפני אדון כל ואת המעשה אשר יעשון:
למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' ואח"כ כתיב ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ד' כוונת הכתוב דהמלך מתוך שמדתו מ"מ אשר חלק מכבודו ליראיו ליראיו דייקא דהמלכות שזוכ' למ"מ יראה מסתמא יש לו מדת יראה בשלימו' וע"י שיקרא משנה תורה דברים היוצאים מן הלב נכנסו ללב המשכילים לעוררם מתרדימות הזמן ועתה שנתה הראשונ' לחרוש ולזרוע פן ואולי ח"ו יעסקו בהבלי עולם תורתן מתי נעשית ומזהיר הכתוב למען ישמעו ויכנסו לאזני השומעים למען ילמדו ויראו את ד' שמעצמם כאשר ישמעו יתעוררו מתרדימת הזמן ומעצמם יתחזקו ויראו את ד' ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו היינו שילמדו איך לעבוד עבודה תמה ליראה את ד':
ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך במדרש בהן קלסתיך הן לד' השמים כו' ובהן נגזר כו' ונראה בע"ה דאותיות א"ב שבהם נבראו שמים וארץ וכל אשר בהם והנה הקומ' שלימה נברא בעשרה מאמרות וכל בחינת נברא בעולם בנמצא בו העשרה מאמרות א' עם ט' עולה יוד ב' עם ח' ג' עם ז' ד' עם ו' ונשארה ה' יחידית וכן י' עם צ' עולה מאה עשר פעמים עשר וכן כ' עם פ' ל' עם מ' מ' עם ס' ונשארה הכ' ונמצא דאותיות הן אינם יכולים לחברם באות אחרת לחברם לעשרה או למאה אלא במינם באות שכמותם ה' עם ה' כ' עם כ' ולכן מצינו בחתן וכלה שמזווגים הקב"ה כלה סוף אות ה' ובחתן אות ן' ויש אותיות הן בכלה וחתן לרמז שנזדווגו במינם זיווגם באמת ובתמים ולזה רמז מ"ר הן בני ישראל לא שמעו אלי הרצון שלא שינו שמם ומלבושיהם ולשונם כיונה שמכרת בת זוגה שלא נתערבו במצרים כמו אותיות הן אעפ"כ לא שמעו אלי ואיך ישמע אלי פרעה ולכן קולס בהן הן לה' וכן עתה הוכרח משה שלא לבא ונשאר עם דורו דור דעה שנמשלו לחמה ובאי הארץ היה דורו של יהושיע פני לבנה וזה רמז הן אותיות הן שמרומזים בכלה וחתן שאינם מזדווגים אלא במינם קרבו ימיך כו' בכדי שלא תזדווג אלא בדורך דור דעה.
ואמר ביום ההיא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה:
והנה יש לדייק בכתוב משמע שמתחרטים על עונותיהם ועל מה אמר הקב"ה ואנכי הסתר אסתיר. ונרא' בעה"י דאיתא במס' חולין אסתר מן התור' מנין ואנכי הסתר אסתיר. דבאמת נעשה להם נס גדול ע"י אסתר וזכו שקיבלו התור' מאהבה ומגילת אסתר ניתנה ליכתוב להוסיף על התור' והנס הי' בהסתרה שהשכינ' הסתירה א"ע באסתר כמו שפרשתי ת"ל במקומו ובבואה לפני המלך לא כתיב אסתר ופרשתי ת"ל דהשכינ' הסתירה א"ע ולכן השמו' במגילת אסתר הם בר"ת וס"ת ושאלו בגמרא איך מרומז זה בתורה ואמרו ואנכי הסתר אסתיר אנכי דיציאת מצרים הסתר אסתיר אבוא בהסתרה שיקבלו את התורה כמו במעמד הנבחר ועוד יותר שיקבלו מאהבה ועל מה שתהא הכנס בהסתרה ומפרש כי פנה אל אלהים אחרים כמאמר חז"ל במ' מגילה על מלה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ופריך בגמרא וכי משא פנים יש בדבר אמאי נמחל להם ומשני הם לא עשו אלא לפנים שלא הי' כוונתם להשתחות לע"ז אלא לפנים וזה פירוש הכתוב כאן כי פנה אל אלהים אחרים והבן.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת מכאן למדו חז"ל שמצוה על כל או"א לכתוב ס"ת לעצמו ומפרשים ועתה כתבו להם היינו תורה שיש בה שירה "את "השירה "הזאת "ולמדה ר"ת שם הדעת "את השמים "ואת "הארץ: