כלי יקר על שמות· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק לה · פסוק כב
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים. הַמְפָרְשִׁים אָמְרוּ שֶׁהוּא כְּמוֹ עִם הַנָּשִׁים, וְהוֹדִיעַ צִדְקַת הַנָּשִׁים שֶׁהִסְכִּימוּ לִתֵּן תַּכְשִׁיטֵיהֶן. וְצָרִיךְ לוֹמַר כִּי זֶה בֶּאֱמֶת שֶׁבַח לָהֶן, כִּי מִן הַדִּין לֹא הָיוּ צְרִיכִין לִתֵּן תַּכְשִׁיטֵיהֶן, כִּי בִּשְׁלָמָא הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ נִזְמֵיהֶם וְעָשׂוּ מִמֶּנּוּ הָעֵגֶל הֻצְרְכוּ לִתֵּן נִזְמֵיהֶם וְתַכְשִׁיטֵיהֶן לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיהֶם. אֲבָל הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא רָצוּ לִתֵּן תַּכְשִׁיטֵיהֶן בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, אִם כֵּן אֵינָן צְרִיכִין לְכַפָּרָה, וְלָמָּה יִתְּנוּ תַּכְשִׁיטֵיהֶן? וּמִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לֹא נִמְנְעוּ מִלִּתֵּן. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לֹא רָצוּ הַנָּשִׁים לְהָבִיא בִּידֵיהֶן הַנְּדָבָה אֶל מֹשֶׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב מֹשֶׁה כִּי הָיָה לָהֶם חֵלֶק בָּעֲבֵרָה, עַל כֵּן נֶאֱמַר כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ, אֲבָל הַנָּשִׁים לֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא נָתְנוּ תַּכְשִׁיטֵיהֶן. אֲבָל מִדְּקָאָמַר עַל הַנָּשִׁים וְלֹא אָמַר עִם הַנָּשִׁים, מִסְתַּבֵּר לְפָרְשׁוֹ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם בְּכֹחַ גָּדוֹל, כִּי לֹא רָצוּ הַנָּשִׁים לִתֵּן כָּל כְּלִי זָהָב שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁהָיָה חֵלֶק לָהֶם בִּזְהַב הָעֵגֶל. וְהָאֲנָשִׁים בָּאוּ עֲלֵיהֶם וְלָקְחוּ מֵהֶם בִּזְרוֹעַ כָּל כְּלִי זָהָב, לְכָךְ הִזְכִּיר בַּהֲבָאַת הַזָּהָב הָאֲנָשִׁים לְבַד. אֲבָל עִנְיַן הַמַּטְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ חֲשָׁד, זֶה הָיוּ הַנָּשִׁים מִתְעַסְּקִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות לה:כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וְגוֹ׳.