כלי יקר על שמות· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק לה · פסוק ה
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳. כְּבָר פֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה שֶׁ״מֵּאִתְּכֶם״ בָּא לְהוֹצִיא אֶת הַגָּזוּל. וְעוֹד יִכְלוֹל ״מֵאִתְּכֶם״ שֶׁכָּל אֶחָד יִזְדָּרֵז לַמִּצְוָה מֵעַצְמוֹ, כִּי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם עַד שֶׁרוֹאֶה אֲחֵרִים נוֹתְנִים וּמִתְקַנֵּא בָּהֶם, עַל כֵּן הוּא נוֹתֵן לְהַשְׁווֹת אֶת עַצְמוֹ לָהֶם, וְזֶה אֵינוֹ ״מֵאִתְּכֶם״, כִּי הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ סִבָּה אֶל הַנְּתִינָה אֶלָּא אֲחֵרִים סִבָּה לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים ״מֵאִתְּכֶם״ מַמָּשׁ, כִּי הַנּוֹתֵן מִנִּדְבַת לִבּוֹ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הִקְרִיב אֶת גּוּפוֹ, וְעוֹד שֶׁהֶעָנִי הַנּוֹתֵן כְּאִלּוּ מְחַסֵּר מִבְּשָׂרוֹ וְנוֹתֵן, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח ז) ״וּמִבְּשָׂרְךָ אַל תִּתְעַלָּם״, שֶׁאַל תִּתְעַלֵּם מִלִּקַּח אֲפִלּוּ מִבְּשָׂרְךָ וְלִתֵּן.
כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ. מִתְּחִלָּה אָמַר ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם״, וּלְשׁוֹן קִיחָה מַשְׁמַע בְּעַל כָּרְחוֹ יִקְחוּ מִמֶּנּוּ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״כֹּל נְדִיב לֵב יְבִיאֶהָ״, מַשְׁמַע שֶׁיָּבִיא מֵעַצְמוֹ. וְכֵן בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה הִזְכִּיר גַּם כֵּן לְשׁוֹן קִיחָה. עוֹד אָמַר כָּאן ״כֹּל נְדִיב לֵב״, וּלְהַלָּן אָמַר ״מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״, וְהָיָה לוֹ לוֹמַר יִנְדְּבֶנּוּ. אֶלָּא שֶׁמְּדַבֵּר בִּשְׁנֵי מִינֵי נְתִינָה, כִּי לְהַלָּן מְדַבֵּר בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת שֶׁהֵם חוֹבָה, וְהוּא מֻכְרָח לִתֵּן אַף אִם אֵינוֹ נְדִיב לֵב, וְאַדְּרַבָּה לִבּוֹ דֹוֶה עָלָיו וְדוֹאֵג וְכוֹאֵב עַל הַנְּתִינָה, מִכָּל מָקוֹם תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר ״מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״, כְּאִלּוּ אָמַר ״יִדְּוֶנּוּ לִבּוֹ״, כִּי בֵּי״ת מִתְחַלֶּפֶת בְּוָי״ו בְּאוֹתִיּוֹת בּוּמַ״ף, וּבִפְרָט בֵּי״ת רְפוּיָה. וְרוֹצֶה לוֹמַר: מִי שֶׁלִּבּוֹ דֹוֶה עָלָיו וְאֵינוֹ נוֹתֵן חוֹבָתוֹ מֵרָצוֹן, תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמָתִי בְּעַל כָּרְחוֹ. וְכֵן מַה שֶּׁאָמַר ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳״ מְדַבֵּר גַּם כֵּן בִּתְרוּמַת חוֹבָה, דְּהַיְנוּ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת. וְאוּלַי שֶׁלְּכָךְ אָמַר ״מֵאִתְּכֶם״, מִן הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלָּכֶם. וְאַחַר כָּךְ אָמַר בִּסְתָם נְדָבָה, שֶׁכָּל נְדִיב לֵב יְבִיאֶהָ מֵעַצְמוֹ בְּלֹא הֶכְרֵחַ, כִּי הַנְּדִיב לֵב הֵפֶךְ זֶה אֲשֶׁר יִדְּוֶנּוּ לִבּוֹ, וְהוּא יָבִיא מֵעַצְמוֹ נִדְבָתוֹ, לֹא יַמְתִּין עַד שֶׁיָּבֹא הַגַּבַּאי לִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ.
וְעוֹד נִרְאֶה לִי מַה שֶּׁאָמַר תְּחִלָּה ״מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה״, וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״אֵת תְּרוּמַת ה׳״. לְפִי מַחֲשֶׁבֶת הַנּוֹתֵן, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מֵרָצוֹן אֵינוֹ חוֹשֵׁב שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ כְּלוּם כִּי אִם מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי לוֹ יִתְבָּרַךְ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, אֶלָּא טוֹעֶה בְּדַעְתּוֹ וְחוֹשֵׁב כִּי כֹּחוֹ וְעֹצֶם יָדוֹ עָשָׂה לוֹ אֶת הַחַיִל הַזֶּה, עַל כֵּן נֶאֱמַר בּוֹ ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳״, רוֹצֶה לוֹמַר מִן אוֹתָן הַכִּתּוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה חוֹשְׁבִים כִּי מִשֶּׁלָּהֶם אַתָּה לוֹקֵחַ לַה׳. אֲבָל ״כֹּל נְדִיב לֵב״ הַיּוֹדֵעַ כִּי לוֹ יִתְבָּרַךְ הַכֶּסֶף וּמִשֶּׁלּוֹ הוּא נוֹתֵן לוֹ, לְפִיכָךְ ״יְבִיאֶהָ״ מֵעַצְמוֹ ״אֵת תְּרוּמַת ה׳״, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁכְּבָר הוּא שֶׁל ה׳, לְכָךְ קְרָאָהּ כָּאן תְּרוּמַת ה׳ שֶׁיּוּבַן מִזֶּה שֶׁכְּבָר הוּא שֶׁל ה׳. וּלְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, מַהוּ ״עוֹד״, אֶלָּא אָמַר שְׁנֵי סִימָנִים טוֹבִים נִרְאוּ בָּהֶם וְהֵם מוֹפְתִים עַל שֶׁנָּתְנוּ נִדְבָתָם בְּשִׂמְחָה: אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיאוּ מֵעַצְמָם קֹדֶם שֶׁבָּא אֲלֵיהֶם הַגַּבַּאי לִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁנָּדַב כְּבָר; שֵׁנִי, מַה שֶּׁהֵבִיאוּ בַּבֹּקֶר בְּפָנִים מְאִירוֹת, כִּי כָל דָּבָר הַנִּתָּן בְּפָנִים מְאִירוֹת נִתָּן בַּבֹּקֶר, וְהַמָּן יוֹכִיחַ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח (טז ז). וְרָמַז עוֹד ״בַּבֹּקֶר״ שֶׁכָּל מִי מֵהֶם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַקְדִּים אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי זוּלָתוֹ הָיָה מַקְדִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים ״בַּבֹּקֶר״: אֶחָד, כְּנֶגֶד מַה שֶּׁנָּתְנוּ בְּפָנִים מְאִירוֹת; שֵׁנִי, כְּנֶגֶד מַה שֶׁזְּרִיזִים הָיוּ מַקְדִּימִים אֶת עַצְמָם.