כלי יקר על שמות· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק א · פסוק ז
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. לְפִי שֶׁכְּבָר הִזְכִּיר שֶׁיּוֹסֵף מֵת וְכָל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא, אֲבָל מִיתַת יַעֲקֹב לֹא הִזְכִּיר, לְפִי שֶׁיַּעֲקֹב לֹא מֵת, וְזֶה הַזְּכוּת, שֶׁהָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הָיָה קַיָּם לְעוֹלָם. עַל כֵּן אָמַר ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ מִצַּד הֱיוֹתָם בָּנָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל ״פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ״ וְגוֹ׳. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְלֹא ״בְּנֵי יַעֲקֹב״, לְפִי שֶׁשֵּׁם יַעֲקֹב גּוּפָנִי וְיִשְׂרָאֵל רוּחָנִי, כִּי כְּבָר נִסְתַּלֵּק הַחָמְרִיּוּת מִן יַעֲקֹב.
וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״מְאֹד מְאֹד״, מַהוּ ״בִּמְאֹד״? אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהוֹרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עֲשִׁירִים גַּם בְּמָמוֹן, שֶׁנִּקְרָא ״מְאֹד״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ו, ה) ״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״. זֶה שֶׁאָמַר ״וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד״ – הַיְינוּ בְּמָמוֹן שֶׁנִּקְרָא ״מְאֹד״, בְּאוֹתוֹ ״מְאֹד״ נִתְעַצְּמוּ ״מְאֹד״. וּלְפִיכָךְ חָשַׁב פַּרְעֹה לַהֲבִיאָם לִידֵי עֹנִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות א, יא) ״וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים״, כִּי עַל יְדֵי הַמַּס שֶׁיִּתְּנוּ יָבוֹאוּ לִידֵי עֹנִי. וְעַל כֵּן נֶעֱנַשׁ פַּרְעֹה, כִּי הַבִּנְיָן גָּרַם לוֹ לְהִתְמַסְכֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, יא) ״וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה״, וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סג.) ״הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן״.
וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר הָאָרֶץ מֵהֶם, מַהוּ אֹתָם? אֶלָּא שֶׁהָאָרֶץ גָּרְמָה לָהֶם לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה עַל פָּסוּק ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ (בראשית מח טז), בְּקִרְבָּהּ מַמָּשׁ, כְּאָמְרוּ רז״ל (שמות רבה א יב) שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים מְבַקְשִׁים לְהָרְגָם וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וְהָיוּ חוֹרְשִׁים עַל גַּבָּם, וְאַחַר כָּךְ מְבַצְבְּצִים וְעוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז ז) ״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ״ כוּ׳. וּלְפִי זֶה, אִלְמָלֵא לֹא הָיְתָה הָאָרֶץ מְכַסָּה אוֹתָם, לֹא הָיוּ רַבִּים כָּל כָּךְ, וְאִם כֵּן הָאָרֶץ גָּרְמָה לָהֶם שֶׁהָיוּ מְלֵאִים כָּל כָּךְ. לְכָךְ לֹא אָמַר שֶׁהֵם הָיוּ מְמַלְּאִים אֶת הָאָרֶץ, אֶלָּא הָאָרֶץ הָיְתָה מְמַלְּאָה אוֹתָם. וְנוּכַל לְפָרֵשׁ עוֹד לְשׁוֹן ״וַיִּשְׁרְצוּ״, שֶׁאַחַר שֶׁמֵּת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא, הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ מְגִינִים עֲלֵיהֶם, מֵאָז נַעֲשׂוּ שְׁפָלִים כִּשְׁרָצִים זוֹחֲלֵי עָפָר בְּעֵינֵי הַמִּצְרִים, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיִּשְׁרְצוּ״.