אור ברסלב

כלי יקר על נביאים· רבי שמואל לאנייאדו

שמואל

שופטים

א

שמואל א

א

א

ויהי איש אחד מן הרמתים כו׳ רש"י ז״ל פי׳ הכל לפי הסדר משה מסר את התורה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לשופט ושופט מסר לשופט אחר עד שהגיע לעלי ועלי לשמואל כמו ששנינו וזקנים לנביאים כו' מן הרמתים שתי רמות היו שצופות ורואות זו את זו וי״ת מתלמידי נביאיה אלקנ' לוי היה מבני אביאסף בן קרח נתיחס בדברי הימים אפרתי י״ת בטורא דבית אפרים ומדרש אגד' בן פלטייני אבנימוס אדם חשוב כמו אפריין נמטייה לשון חן ע"כ. ומדרש שמואל ויהי איש כל מקום שנאמר בלשון הזה שקול כשלשים ואחד צדיקים ע״כ. למדו כן מתיבת ויהי בגימטריא ל״א וזהו שאמר כל מקום שנ' בלשון הזה ר״ל ויהי וטעם הסך הזה להיו' שאמרו חז״ל שאין העולם חסר מל׳ צדיקי' דכתיב כה יהיה זרעך יהי״ה בגי' שלשים לז״א כי זה שקול כשלשים ואחד אף הוא יסוד העולם כיון שהוא שקול כשלשים ואחד אשר השלשים העולם עומד עליהם וזה הוא יותר גדול שהוא כשלשים ואחד צדיקי' ע״כ. ומ״ש ויהי כתב הר"דק ז״ל כבר כתבנו [בתחלת ספר יהושע] כי הו״או תמצא בלשון הקדש בתחלת הדברי' וכן מנהג בלשון ישמעאל ודקדוק מלת ויהי כתבנו שם גם כן ע״כ:

ולע"דן כפי שיטת חז״ל ויהי לשון צער הוא ויהי אחרי מות משה ויהי אחרי מות יהושע הדברי' פשוטים שפטירת הצדיקים מן העו' עושה רושם וצער גדול וכאן נאמר ויהי לפנינה ילדים לומר שאז הוכפל הצער לחנה בהיות כי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים כי אז רבתה הקנאה והצער לחנה ובסמו' ב"סד אוסיף בזה גבי ויהי לפנינה ילדים ומ״ש מן הרמתים אחז"ל במסכת מגילה אמר ר' אבהו א' ממאתים צופים שנתנבאו לישראל כו' נמצא שדרשו מן הרמתים לשון מאתים הר בפני עצמו כלומר הר מתים הר שיש בו מאתים צופים ואלקנא א' מהם ועוד לחז"ל ר' חנינא אומ' הרמתים הבא מבני אדם העומדי' ברומו של עולם ומאן נינהו בני קרח שנא' ובני קרח לא מתו ותאנה בשם רבינו אמרו מקום נתבצר להם בגהינם ועמדו עליו ואמרו שיר' ע"כ. ואברהם בני פיר' שבדרך חז"ל יובן תיבת הרמתים כלומר שמתו עדת קרח ובניו ניצולו ומדקדקים תיבת הרמתים כלומר הר מתים שבני קרח לא מתו וישבו על הר מתים ואלקנה היה מהם ע"כ. ועוד שם לח"זל שיטה אחרת הביאה רש"י ז"ל הרמתים שתי רמות היו שצופו' ורואו׳ זו את זו וי"ת צופים מתלמידי נביאיה ע"כ. והר"דק ז"ל כתב דברי חז"ל שזכרנו בשם רש"י ז"ל והוסיף לומר ו״אכ ששתי רמות הן והמלה מוכיחה כן שהיא בלשון שנים יהיה פי' מן הרמתים מא' מב' רמות כמו ויקבר בערי הגלעד בשתים תתחתן בי והדומי' להם וטעם צופי' על הרמתים שצופות זו את זו כמו שפירשנו ואפשר לפרש צופים נביאים ומן שזכר עומד במקום שנים כאילו אמר ומן צופים כלומר מן משפחת צופים וכן ת"י מתלמידי נביאיה והוא הנכון כי ממשפחת נביאים היה לוי מבני קרח כמו שמפורש יחוסו בדברי הימים אסיר ואלקנה ואביאסף ואלקנה אבי שמואל מבני בניו של אלקנה בן קרח ע"כ. ומ"ש אפרתי נאמר על כמה פנים נאמר על שבא משבט אפרים או על מה שהוא גר בהר אפרים כמו האפרתי אתה או ע"ש בית לחם אפרת כמו ודוד בן איש אפרתי מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה וזהו מיוחס להר אפרים כי לא נוכל לומר אפרתי על שם שבט אפרים כי לוי היה ויש לתמוה אחר שאמר מהר אפרים אפרתי למה ואפשר שאמר (גם) כן לפי שהוא ואבותיו היו גרים שם ועל צוף אמר אפרתי כי נחלתם הית' שם כי מבני קרח היו ובני קהת היו להם ערים בהר אפרים ולמשפחת בני קהת את שכם ואת מגרשיה בהר אפרים ובדרש מפרש אותו לשון גדולה וחשיבות אפרתי ר"ל פלטייני וי"ת גבירא פליג חולק כו' וקרוב לנז' כתב הר"לבג שנקרא אפרתי על שם הר אפרים וצופים מלשון נביאים או אפשר להיותם מבני צוף שנקרא שמו צופי בס' דברי הימים ויורה על שהם מתייחסים אל צוף מה שאמר אחר זה כאשר בא שאול ונערו הרמתה המה באו בארץ צוף והנה סמך זה הסיפור לב' הסיפורי' הקודמים כי בכל א' מהסיפורים הקודמים היה מה שהגיע מהקלקול בסיבת לוי היה גר בהר אפרים כי הנער הלוי היה גר בהר אפרים בבית מיכה והאיש הלוי בעל הפלגש ג"כ היה בהר אפרים והסכימו עוד השני סיפורים ההם שכבר נסע מבית לחם יהודה מי שבא על ידו הקלקול כי הלוי אשר בבית מיכה היה מבית לחם יהוד׳ ופלגש הלוי היתה מבית לחם יהודה ומשם נסע הלוי שבאה התקלה על ידו והנה סמך לזה זה הסיפור שהיה איש לוי וגר בהר אפרי' ויצא ממנו מי שיצאה ממנו טובה גדולה על ידו לישראל ע"כ. וכן הרד"ק ז"ל וכן מהרי"א ז"ל ובדבריהם אלה מובן במדרש פ' אמור מדכרין ומניחין ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים מדכרין ומשחקי' ויהי איש א' מהר אפרים מיכייהו ע"כ כי התייחסותם זה לזה מצד המקום הר אפרים ולזה נסמכו הענינים זה לזה ומהרי"א ז"ל הוסיף הרחיב שכמו שבענין פלגש בגבעה מצדה ובעלה לוי ומהר אפרים נמשך כ"כ פורענות הנה כאן מלוי אלקנה מהר אפרים ומאשתו חנה יצא מי שקיים העולם נמצא הסמיכות בג׳ ענינים וכדי שלא נחרף את הלוי' ולא נקלל הר אפרים שממנו יצאה תקלה לעולם אחרי שמשם ג"כ צוה ה' את הברכה ובס' דברי הימים ספר היות אלקנה לוי מבני אביאסף בן קרח ומפני זה יחדה חנה את שמואל בנה לשרת כל ימיו לפני ה' כי קצת הלוים היו בארצותם וקצתם משרתים לפני ה׳ וזה רצתה אמו שיהיה מן המשרתים ומשמות אבותיו של שמואל נלמוד היותם חסידים ע"ד הנז׳ במאמר ר' מאיר בדיק בשמיה כי שם אלקנה שקנה האלהים לנחלה לו בן ירוחם המרחם לבריות בן אליהוא אלי הוא בן תוחו בן צוף הם ראשי אבות המשפחה וצוף אפרתי הוא על שם הר אפרים ולכך שמואל בחר ברמה להיות מגורי אבותיו וזכה לנבואה נחלת אבותיו שהיו צופים ונביאים. ובמדבר רבה כל מקום שנא' בו אחד גדול הוא והביאו רבי' ומהם אלקנה ויהי איש אחד גדול בדורו עכ"ל. וסיוע לדבריו ז"ל שאמר ושמו אלקנה ואחז"ל הצדיקים שמם קודם להם עוד כתב מהרי"א ז"ל גבי איש אחד מהרמתים אפשר שהב' נשים שהיו לו כמו שיזכיר האחת היתה מהרמה א' והשנית מהרמה השניה באופן שהיה איש א׳ מן הב' רמות שצופות זו את זו וביתה של חנה עיקר אצלה אלקנה כי את חנה אהב והיינו דכתיב וישובו ויבואו אל ביתם הרמתה כי שם היתה בית חנה ושמואל קבע שם גם כן דכתיב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו כי קבע שם בבית אמו את ביתו ואם נאמר שנקרא האחת הרמתה והאחת רמה יתכן שבית פנינה ברמה ובית חנה הרמתה ולכן יאמר שהיה ביתו של אלקנה ושל שמואל ביחוד הרמתה ולא ברמה.

ולע"דן ויהי איש א' מב' הרמות שנתגדל שם בשתיהם ולמד בשתיהם ונעשה איש אחד מיוחד שבעם מתוך מה שלמד בשתיהם וז"ש איש אחד מן הרמתים כי נראה שהיו שתיהם רמות אם במעלה עיירות גדולות של חכמים ושל סופרים ונביאים צופים או יאמר ויהי איש א' הרמתים ונראה הכונה במה שפי׳ בפסוק איש היה בארץ עוץ כי שם הקושיא הזאת עצמה אבל כיון לומר כי היו באיוב שני זמנים האחד בתחלה שעדיין לא יצא טבעו בעולם ולא שם לו על פני חוצות והשני כאשר גדל ושמו הולך בכל המדינות כי האיש גדול ועל הזמן הראשון אמר איש היה בארץ עוץ איש כל דהו וא"חכ נתפרסם איוב שמו ובכל הזמני' האלה יחדיו היה האיש ההוא תם וישר כו׳ ז"ש והיה האיש ההוא ההוא דייקא מתחלתו ועד סופו כמו שהרחבתי בכלי חמדה כיוצא בזה אמר באלקנה ויהי איש אחד מן הרמתים ונפרש איש אחד כל דהו ולא מיוחד ושוב עלה לגדולה ועוד מעט והוא בן צופים אשר מהר אפרים ואחר כך עלה יותר ושמו אלקנה וכו' ע״ד ושמו איוב ובכל הזמן היה אפרתי אבגינוס מיוחס אפרתי שמאמר אפרתי חוזר לאלקנה שהיה אפרתי כל ימיו בין בהיותו איש א' מן הרמתים בין כשעלה לגדולה וגם אלקנה בנביאים וצופים מהר אפרים ושמו אלקנה וכו' בכל הזמנים יחדיו אפרתי הוא ומיוחס וחשוב. ובמדרש שוחר טוב הובא בילקוט זה לשונו. ר' פנחס אמר עטרה נתעטר אפרים מיעקב אבינו בשעת פטירתו אמר ליה בני אפרים ראש ישיבה ראש שבט מעולה ומשובח שבהם יקרא על שמך בן תוחו בן צוף אפרתי ודוד בן איש אפרתי ירבעם בן נבט אפרתי מחלון וכליון אפרתים. וצריך לדקדק מה היא עטרה זו שנתעטר אפרים מיעקב אבינו דמהו אומ' בשעת פטירתו דאם הוא מעלה ומוריד בענין או אם הוא סיפור הזמן שהיה בו וקושטא דמלתא שאם העטרה הזו היא שיקראו על שמו הי"לל דאמר ליה בני אפרים כו' גם צריך להבין אומרו בני אפרים ראש ישיבה וכו׳ שאם חוזר לאפרים א״כ עטרות רבות עטרו ולא אחת וא״כ מהו אומרו עטרה נתעטר אפרים מיעקב אבינו וכו' עטרה לשון יחיד וכאן הזכיר כמה עטרות ראש ישיב' ראש שבט. ועו' מה היא העטרה הזו שיקראו על שמו ומה תועלת וכבוד מדומה בזה. ונראה כי ידוע שהמעלה תאות אל האיש העניו מאד דכתיב ולפני כבוד ענוה וכמו שאחז״ל גבי אפרים והוא הצעיר שלפי שהי' מצעיר ומקטין עצמו זכה לגדולה ביתר שאת על אחיו לז״א ר׳ פנחס עטרה נתעטר אפרים שלהיות אפרים הגון וראוי לכל כבוד מצד ענותנותו הגדולה עם היותו עמל בתורה לא גבה לבו לכך זכה ועטרה נתעטר אפרי' מיעקב שהוא בהשתדלותו מעצמו זכה ונתעטר מיעקב שהרי ע״י ההכנה שהיתה בו נתעטר בעטרה בהגלות נגלות אלהים בשעת פטירתו שאז יראה כל אדם את שכינת עוזו יתב' לפניו יכרעו כל יורדי עפר ז״ש נתעטר מיעקב אבינו בשעת פטירתו שאז תוסף רוחם של צדיקים כשיגועון ונתעטר מיעקב ששם אותו לראש לפני מנשה כמו שנא' וישם את אפרים לפני מנשה לא שאפרים עצמו יהיה הראש ישיבה וראש שבט אבל צדק בכיוון במ״ש בני אפרים ראש ישיבה ר״ל בני אפרים דע כי כל מי מהבאים אחרי כן שיזכה לגדולה להיות ראש ישיבה או ראש שבט וכו' יקרא על שמך להורות שרוח ענותנותך נוספת בו עד שיזכה לגדולה ההיא בין שיהיה ראש ישיבה או ראש שבט שהוא מלכות או מעלה או משובח שבבני הכל יקרא על שמך להורות שהענוה שבו כמו שהיתה באפרים היא היא שגרמה לו השררה ההיא מן הטעם הנזכר שהרי בלי ספק לא יזכה למעלה גדולה או קטנה אלא אם כן יהיה מצעיר נפשו ומקטין אותה מאד ומפרט המאמר ומפרש הדברים שאמר אחת לאח' כי ראש ישיבה על אלקנה קאמר שהיה מהצופים שבהר אפרים והיה איש אחד מיוחד ראש ישיבה ועל כן אמר בן תוחו בן צוף אפרתי להזכיר בו אפרים וכנגד ראש שבט מלכות מזכיר ודוד בן איש אפרתי שרצ' להיו' תחלה ראש שבט יהודה ואח״כ בכל ישראל. וכנגד מעולה על ירבעם כי המלכות של בית דוד היא נכונה עם היות שנחלקה וניתן לאפרים מלכות ישראל לירבעם ודוד עבדי נשיא להם לעולם לעתיד לכך אמר מעולה בלבד על ירבעם אמנם משובח אמר על מחלון וכליון כשבאו לשדי מואב שהיו משובחים בפי הכל וזה כבוד וכל כבוד לא נמצא בשום נברא כי אם מצד הענוה כאמור מעין אפרים לכך אמר מחלון וכליון אפרתים ר״ל מעין אפרים נמצא בהם וכיוצא בו שעל כן ראוי שיקראו אפרתים ואם תהיה זו העטרה שנתעטר אפרים אין זר כי עטרה לו לתפארת שכל העולים לגדולה יקראו על שמו לו׳ שלא זכו אליה אלא מסבת הענוה כאמור כמו שלא זכה אפרים יותר ממנשה אלא לפי שמנשה הבכור ומתנהג בתורת בכור לא כן אפרים כי הוא הצעיר מקטין עצמו כמו יקטן שאחז״ל שיצאו ממנו י׳ משפחות על שהיה יקטן כשמו מעשיו מקטין עצמו. ומ״ש בן תוחו הובא בילקוט אמ' ר׳ יוחנן בן תוחו נוטריקון הוא אסף באותיות א״ת ב״ש וכו׳ ע״כ. וצ״ל שאסף בן קרח היה ולכך רמוז כאן שאלקנה בן תוחו הוא ולאו בפי׳ אתמר שלא לפגום בכבודו שבא מקרח העומד בגהינם שהרי לא יצא משם עד שא"חכ התפללה חנה עליה' מוריד שאול ויעל כמו שנז׳ בס״ד:

ב

ולו שתי נשים כו׳ מהרי״א ז״ל כתב פי׳ המפרשים שחנה היתה עקרה ויקשה אצלי למה לא אמר שהיתה חנה עקרה כדכתיב ותהי שרי עקרה. ואני אחשוב שהיתה ראויה לילד אלא שהקב״ה על דרך נס מנע ממנה פרי בטן ויוכיח כן או׳ וה׳ סגר בעד רחמה כי סגר ה׳ אין סגירה אלא בדבר שהיה פתוח והיה זה כדי שתתפלל להשם יתב' והרלב״ג ז״ל פי׳ כי להיות חנה יותר אהובה ופנינה שנואה ממנו לכך ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים: ולע"דן לדקדק או׳ אחת חנה דהי"לל האחת בה״א כמו האחת אהובה וכו'. ונראה כי חנה אשתו הראשונ' וכשלא ילדה לקח את פנינה שנית וכן מוכיח לשון ושם השני׳ פנינה ולהיות שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונ' לכך אמר שם אחת חנה כי אחת היא יונתו תמתו אשתו ראשונה חנה אחת היא לעולם ואפי' אחר שהיו לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים והיינו דסמיך ויהי לפנינה ילדים וכו' שאפי' אז שם אחת חנה ואילו כתיב האחת חנה מובן שאין כונת הכתוב אלא להבדיל בין האחת ובין השנית אבל עכשיו הודיע אותנו היות אחת חנה באהבתו ואפי' שהיו לפנינה בני' עכ"ז במדרגת ב' אצלו ולהכי לא כתב שם האחת חנה ושם האחת פנינה. עו' אפש' שכמו שגבי אלקנה כתב ויהי איש אחד מיוחד בשלמו' כנז"ל כן אשתו חנה שם אחת מה שחנה ג"כ אחת היא מיוחדת בשלמות וכמו שנר' מהסיפור בענינה וכמה הלכו' למדו חז"ל מדבריה כמו שיבא באופן שכונ' הכתו' לו' שאע"פ שאמר ולו שתי נשים אין הכונה ששקולות ושוות הם ששם אחת חנה ואין דומה לה בכל הנשים בכל מין שלמות ואמ' ויהי לפנינה כו' כבר זכרתי שויהי לשון צער שהוכפל הצער מהיות לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים היה שבר על שבר. עוד אפשר ויהי לפנינה ילדים ר"ל כולם בשלמות שלא מת א' מהם וזה נמשך כל זמן שולחנה אין ילדי' כי תכף שנולד לחנה בן א' מתו שנים לפנינה וכמו שיבא בדברי חז"ל בפסוק כי פקד ה' את חנה וזהו ויהי לשון צער. ואברהם בני פי' ויהי לפנינה ילדים שהכתוב הגיד מראשית אחרית שלא יהיו לפנינה כי אם שני ילדים כי מיעוט ילדים שנים והשמונה ימותו כנז' בדברי חז"ל בפסוק כי פקד ה' את חנה ואפי' אלו הילדים שנים הנותרים ולחנה ר״ל בעבור חנה אין ראוי להזכירם לילדים לפנינה ז"ש ולחנה אין ילדי' יען שחנה התפללה עליה' שלא ימותו ועל כן ראוי שיקראו על שם חנה כי רבת בנים פנינה אומללה ועקרה היא חנה תחשב כאילו ילדה שבעה עם היות שלא ילדה אלא חמשה ע"כ. ועל פי דרכו או' ויהי לפנינה ילדים על השנים הנותרים כאמור אמר ולחנה אין ילדים ר"ל ולסבת חנה אין ילדים יותר משנים כי כולם ספו תמו על שהיו מכעיסין אותה ואפילו שהיה לש"ש נענשו. עוד אפשר באומרו ולחנה אין ילדים ר"ל חסידות מה שלא היתה עינה צרה בהם אלא היה בעיניה כאלו אין ילדים לפנינה הנזכרת. עוד אפשר שאו' ולחנה אין ילדים של ויהי לפנינה ילדים שאותם הילדים שלפנינה לחנה ובעיניה אינם ילדים כי ידעה שעתידה מדת הדין לפגוע בהם על הכעסתה שנא' וכעסתה צרתה וכו' אעפ"י שהיה לש"ש כדכתיב ורבת בנים אומללה זו פנינה:

ג

ועלה האיש ההוא וכו' אחז"ל ועלה האיש ההוא נתעלה בביתו נתעלה בחצירו נתעלה בעירו נתעלה בכל ישראל וכל עלוייו לא היה אלא משל עצמו. וצריך לדקדק מהיכא יליף לדרוש ועלה לשון עילוי ומי הכריחם לזה כי ידוע הוא שאנו מחוייבי' לרומם את בית אלהינו ולכך שייך לשון עליה וכן צריך לדעת מהיכא יליף כל אלו החלוקות והיכא רמיזי בקרא נתעלה בביתו נתעלה בחצירו נתעלה בכל ישראל. גם אומרו וכל עלוייו לא היה אלא משל עצמו מאי קאמר ומהיכא יליף לה. ונראה דקשיא ליה מהו ועלה בלשון יחיד כאלו הוא לבדו העולה ואין הדבר כן כי איש וביתו באו ושתי נשיו עמו כדכתי' והיתה מדי עלות' כו' הרי שהית' עולה חנה מידי שנה בשנ' ופנינ' המכעס' אות' עמה וא"כ למה אמר בלשון יחיד. ועוד תיבת האיש ההוא מיותרת. ועוד קשה שתיבת מעירו מיותר' שידוע שהעולה מעירו עולה. עוד הוקשה להם דהי"לל ועלה האיש וכו' מימי' ימימ' שילה או לשיל' להשתחוו' ולזבוח לה' ולמה כת' ועלה האיש ההוא מימי' ימימ' להשתחו' ולזבוח לה' צבאו' בשילה תיב' בשילה האחרונ' כ"ז הכריח' לחז"ל לדרוש תיבת ועלה לשון עלוי כי הוא לבדו שנתעלה כי היה שלם ונתעלה בביתו דהיינו שהשלים את עצמו ואח"כ השלים את זולתו שכניו טוב לצדיק וטוב לשכניו ומזה נמשך לו עוד עלוי יתיר' כי המזכ' את זולתו זכותו תלוי בו וז"ש נתעל' בחצירו ובזה מתורץ יתור תיבת האיש ר"ל נתפש' בהיותו האיש הידוע בש"ט בחצרו ובשכניו וא"חכ נתפשט עוד משלמותו להדרי' אנשי עירו בעבוד׳ ה' וז"ש נתעל' בעירו ר"ל נתעלה במה שעש׳ לעירו וז"שה בעירו ואח"כ נתפשט עוד שנתעל' בכל יש' כמו שאז"ל שלא היה הולך בדרך אח' לעול' אלא כל שנה ושנ' היה עול' בדרך א' כדי להדריך את יש' לעלו' ולראו' את פני ה' צבאו' וז"ש נתעל' בכל יש' ר"ל נתעל' עוד במה שעש' בכל יש' שזיכ' את הרבי' וזכות הרבים תלוי בו ואפ' עוד לו' שלמדו זה מהזכירו בסמוך בשיל' שר"ל שתיב' ועלה מקושר' אל תיב' להשתחוו' ולזבוח לו' שממה שהדריך אתישר' להשתחוות ולזבוח לה' צבאו' צבאו' מעלה וצבאו' יש' למט' שזכו ע"י באמצעו' זה ועלה האיש ההוא וכו' שנתעל' בכל יש' ובזה מדוקדק' תיב' צבאו'. או אפ' שאמ' נתעל' בביתו ע"ד משא"זל בפ' חכמות בחוץ תרונה שאפי' אם יסתר איש במסתרי' ללמו' בתור' ה' הנה חכמו' בחוץ תרונ' ומכרז' עליו וז"ש נתעלה בביתו ועלה לשון יחיד נתעלה ואחר כך נתפרסם העילוי בחצרו ואחר כך יצא לו שם טוב בעירו ונתעלה בעירו ואחר כך יצא לו שם טוב בכל יש' ונתעלה בכל ישראל וז"ש תחילה ועלה על ביתו האיש על חצרו מעירו על עירו ומתיב' בשילה מדלא כתי' ועל' האיש ההוא מעירו מימי' ימימ' לשילה בלמ"ד אלמ' העליה הזאת עלו ומעלת שלמו' מקושרת עם להשתחוות ולזבוח שהעילוי הזה מצד העבודה ויראתו את ה' זכה אליה' ואמ' וכל עילוייו לא היה אלא משל עצמו ר"ל לא תחשוב שהעלוי הנז׳ בפ' יהיה עילוי ומעלה דמיוני' במעלו' המדומות של העה"ז שלפי האמת אות' המעלו' אינ' באד' אלא חוץ ממנו לא כן מעלות השלימות שהם הן בו באד' עצמו דבקו' בשכלו לא יפרדו ממנו לעול' ז"ש וכל עילוייו לא היה אלא משל עצמו ר"ל מעילוי שהוא של עצמו ולא של זולתו וזה למד מתיב' ההוא המיותר' שר״ל ועלה האיש ההוא שהעילוי לעצמו או אפש' בהבנת וכל עילויו לא היה אלא משל עצמו שהכונ' לו' שהאי' הזה לא קבל מזולתו דעה והישר' אלא כל עילוייו משל עצמו מטוב שכלו וגם בזה מדוקדקת תיב' ההוא שר"ל ועלה האיש ההוא ממנו ומעצמו ממנו פינה ממנו יתד השלמו' נמצ' מדוקדק במאמ' הזה כל הדקדוקי' של היתורי' הנז' בפסוקי' עוד אחז"ל הוב' בילקוט ז"ל אלקנ' ואשתו ובניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל ובאי' ולני' ברחוב' של עיר והית' המדינה מרגשת והיו שואלין אות' להיכן אתם הולכי' ואומ' לבית ה' בשילה שמשם תצא תורה ומצוה ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד מיד עיניה' מזלגו' דמעות או' להם נלך עמכם ואו' להם הן עד לשנה הבא' ה' בתי' לשנה אחר' עשר' בתי' עד שהיו כולם עולי' ובדרך שהיה עולה בשנ' זו לא היה עול' בשנ' אחר' עד שהיו כולם עולי' א"ל הק"בה אלקנ' את' הכרעת את יש' לכף זכות וחנכתם במצו' שזכו רבי' ע"י חייך אני מוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אות' במצות הא למדת שבשכר אלקנה יצא שמואל ע"כ. ולע"דן שבדבריה' אלו יתורץ או' מעירו שהוא מיותר דודאי מעירו היה עולה ולא מעיר אחר' לכך אמ' שלא היה נוסע מביתו אל המסעות אשר לבית ה' אלא היה יוצא מביתו לרחובה של עיר כדי לפרסם עלייתו כדי שיעלו עמו לרגל ויזכו רבים וז״ש ועלה האיש ההוא מעירו שהיו לנים ברחוב' של עיר ולא היה עולה מביתו כאמו׳. או אמר מעירו על שהיה מעלה עמו אחיותיו וכל קרוביו וז״ש ועלה האיש ההוא מעירו וכו׳ כלו' מאנשי עירו וגם קרוביו. ואפ' שמתיב' מעירו מימי' ימימ' למדו שבדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחר' דהשתא ניחא אומ' מעירו מימים ימימ' שר"ל מדי שנה בשנ' היה עולה מעירו מדרך מחודש שבשנ' אח׳ היה יוצא מעירו מפתח המזרח ובשנה אחר' מפתח עירו המערבי ובשנה אחר' מפתח הדרומי ובשנ' אחר' מפתח הצפוני וז״ש מעירו מימי' ימימ' שמימי' ימימ' הית' מין עלייה מעירו משונה זו מזו. נמצינו למדים מהמא׳ הזה הבנ' תיבת מעירו. ורש״י ז״ל כתב ועל' האיש ההוא לשון הווה הוא היה עולה ממועד למועד לשילה ובמדרש אגד' בדרך שהי' עולה שנה זו לא היה עולה בשנה אחר' כדי להשמיע את ישר' שיעשו כמותו. והר"דק כת' כרש״י ז״ל גבי ועלה אלא שבימים ימימה כת' שנה בשנ' ורש״י ז״ל כת' ממועד למועד והר"דק הביא דברי המתרגם סיוע לפרש״י ומ״ש מעירו לו' שהיה מזכה מבני עירו לעלו' עמו והביא ג״כ המדרש שהזכיר רש״י ע״כ תורף דבריו. והרל"בג ז״ל כת' ועלה האיש וכו׳ מימי' ימימ' וכו׳ והכריע שהפי' הנכון הוא משנה לשנ' וכונת הפ' לומ' שעלה האיש ההוא מעירו ר״ל שעוקר כל אשר לו מעירו מכל וכל ומימי' ימימה מדי שנה בשנה שלא יתכן שבכל רגל יעקר דירתו מכל וכל. ומהרי״א ז״ל הכריע מימי' ימימ' שהוא שנה בחג האסיף חג הסוכו' שהוא עת שמחה מדכתיב בסמוך וכן יעש' שנ' בשנ' ועם שכפי הדין הנשי' והטף פטורין מן המצו' הזאת של הרגל היה עושה כן על צד היותר טוב להרגילם בעבודה ויראת השי״ת במה שיראו ענייני המקדש ואת מקדשו יראו ועוד שאין לאדם שמחה שלמה כי אם עם אשתו ובניו ובני ביתו ע״כ: ולע"דן במ״ש ועלה האיש ההוא דמשמע דהאיש ההוא לבדו העולה והכתובי' מכחישי' זה שמוכיחים שהיה עולה אלקנה ונשיו מידי עלות' בית ה׳ וכמו שזכרתי למעלה בשם המדרש שאחיותיו וכל קרוביו גם מאנשי עירו רבי' עולים אתו וא״כ איך אמר ועלה האיש ההוא דמשמע הוא לבדו. וכבר נתיישב זה לעיל על פי המדרש אמנם כפי הפשט נ״ל בהקדמ' א׳ שאחדש והוא כי היתה קדושת אלקנה כ״כ גדולה שמעת צאתו מעירו לא היה מתייחד עם נשיו כלל לכבוד המקדש וקדושתו לקיים את מקדשי תיראו. ואוכיח כן מהפ' שאומרו וישכימו בבקר וישתחו לפני ה׳ וישובו ויבואו אל בית' וידע אלקנה את חנה אשתו והביא רש״י דברי חז״ל ויבאו אל ביתו וידע מכאן לאכםנאי שאסור בתשמיש המטה ע״כ. ומצאתי לזה קצת סמך שאכסנאי אסור בתשמיש והוא היה מחמיר אפי' בדרכי' אשר בזה אבין אומ' ועלה האיש ההוא מעירו ר״ל שכאשר עלה מעירו תמיד האיש ההוא יחידי ר״ל שלא היה מתקרב לאחת מנשיו שא״כ למה לא נתקרב לחנ' עד שובו אל ביתו מכ״ש את פנינה כי את חנה אהב. ובזה מדוקדק תיבת האיש ההוא ותיבת מעירו ומה שאמר להשתחוות ולזבוח וכו׳ במדרש רבי אבא בר יוסא בשם רבי יצחק התפלה גדולה מן הקרבנות דכתיב להשתחוות ואחר כך לזבוח ורבנין אמרו תפלה שקולה כנגד כל הקרבנות דכ״ע מודו דבתיבת לזבוח כאלו נזכרו כל הקרבנות מדסתם לזבוח ולא כתב לזבוח שלמים אבל פלוגתייהו היא דתנא קמא סבר דכיון שבפסוק אומר שעיקר עליתו היה להשתחוות דהיינו התפלה שקולה כנגד כל הקרבנות שיש בה השתחוויות ואגב גררה ולזבוח אלמא תפלה גדולה מן הקרבנות ז״ש דכתיב להשתחוות ואח״כ לזבוח שהדבר העיקרי נז׳ תחיל' וא"חכ הטפל והוא לזבוח אמנם רבנין סברי דשקולה תפלה כנגד כל הקרבנות ודייקי הכי מהפסוק מדכתיב להשתחוו' ולזבוח שאם כדברי ת״ק הי"לל להשתחוו' וזבוח שאז הזבחים טפלים מהזכירם באחרונה אמנם עתה שאומר ולזבוח בל"מד מוכיח שהעלייה שהיה האיש ההוא עולה היתה לשני עניינים שקולים להשתחוות ולזבוח שהל"מד מורה השואה בעלייתו שהיתה להשתחוות ולזבוח שאם התפלה גדולה לא היה לו לומר ולזבוח בל"מד כאמור. והר"דק ז״ל כת' להשתחוו' להתפלל לפני ה׳ ולזבוח שם זבח המועד ע״כ והביא המדר' הנז״ל מהופך והכל עול' לענין א׳ והרל"בג ז״ל כתב פירשו רז״ל להשתחוות להתפלל ואעפ״י שהיה מתפלל ג״כ בעירו הנה התפלה בבית המקדש יותר נבחרת ואפשר שהיתה השתחויה ממש כי הנכנס שם היה משתחוה כמו שאחז״ל ולזבוח הם שלמי שמחה ושלמי חגיג' ע״כ ומהרי״א ז״ל כתב להשתחוות ולזבוח לה׳ וכו׳ ששם היה אז (אהרן) [הארון] והזכיר ג״כ המדרש לא בדרך שהיה עולה שנה זו וכו׳ והקיש תפלת הזבחי' ע״כ והיא שיט' רבני׳ הנז״ל ומ"ש ושם שני בני עלי הר"דק ז״ל זכר׳ על הזבחים לפי מה שעתיד לזכור עליה' מה שהיו עושי' בקרבנו' ע״כ. ומהרי״א כתב שכונת הכתוב באו׳ ושם שני בני עלי להגיד שעם היות שחפני ופנחס היו במקדש והיו לוקחי' הזבח בחזקה ואשר ישכבון את הנשי' הנה עכ״ז לא נמנע אלקנ' מבא שילה שנה בשנה להשתחוו' ולזבוח כי חשש לעבוד' האל ית' ולא חשש לרשעת הכהנים לגודל צדקתו עכ״ל. ולע"דן שכונת הכתוב הזה לתרץ קושיא חזקה והיא שאחר שידוע הוא היות אלקנ' לוי למה איש קדוש וחסיד כמוהו לא היה דר שם בשילה בקבע לשורר שם עם הלויים בשירם וזמרם ועז״א ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה והוא דבר תימ' כמתמיה למה לא יקבע דירתו בשילה ולזה משיב ואו' ושם ב׳ בני עלי וכו׳ כהני' לה׳ ולזה לא קבע דירתו שם אבל הי' עול' מימי' ימימה ואפ' שלתירוץ קושי׳ זו הקדים בראש הספ' ואמ' צופי' מהר אפרים שלהיותו מעורב עם בני הנביאי' לכך לא קבע דירתו בשילה אלא ועלה וכו' ר"ל להיותה עיר של צופים ונביאים לכך נתחייב שלא היה עולה משם כי אם מימים ימימה מדי שנה בשנ' ועוד טענ' שנית ושם שני בני עלי וכו׳ שמשנאתם לא קבע שם דירתו כאמור או אפ' שהקושיא שמקשה הפסוק היא למה לא היה עולה כי אם פעם אח׳ בשנה מימי' ימימה ולא ג׳ רגלי' ומשיב כי שם שני בני עלי וכו׳ ולזה לא היה בא כי אם פעם א׳ בשנ' לבד ואמ' שני בני עלי וכו׳ טעם אומרו שני לפי שחפני ופנח' אליב' דר׳ יונתן כשרי׳ היו שאמ' כל האו׳ בני עלי חטאו אינו אלא טוע' ומדוקד׳ או׳ שני בני עלי להשוות׳ חפני ופנחס כדאמרי׳ במסכת שבת ושם שני בני עלי חפני ופנחס א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומד בני עלי חטאו אינו אלא טועה סבר לה כרב דאמר פנחס לא חטא ומקיש חפני לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשי' מתוך ששיהו קיניה׳ ולא הלכו אצל בעליהן מעל' עליהן הכתו' כאלו שכבו׳ א״ר פנחס לא חטא שנאמ' בן אחיטוב אחי איכבוד בן פנחס בן עלי כהן לה׳ בשילה אפשר חט' בא ע״י והכתוב מייחסו והא כתי׳ יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה אם יש׳ הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונ' בתלמידי' ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנח' לה׳ צבאו' אלא פנחס לא חט' ע"כ אשר במאמ' הזה מובן או' שני בני עלי להקיש חפני ופנחס לו' ששניה' שוי' בטוב' וכמו שפנח' כשר הוא מדמצינו לו בן מגיש מנח' אחיה בן אחיטוב וז"ש שני בני עלי חפני ופנחס שוי' בטוב' אשר לא חטאו אלא כהני' הם לה' בכשרו' אלא מפני ששיהו קיניה' על הנשי' לכך נענשו ולכך נמנע אלקנ' מבא לשם בג' רגלי' אלא פעם א' בשנ' על לא טובה השמועה ולסבר' המסקנ' נ"ל דהיה סובר ב"מש ועל' האיש ההו' מעירו מימי' ימימ' דהיינו חג הפסח שכתו' שם ושמר' את החקה הזאת למועד' מימי' ימימה ככתו' בפ' בא גבי פסח באופן שאלקנה היה חוגג הפסח ואחר שעשה חג הפסח אז עלה מעירו מימי' ימימ' נמצא המועד הבא אחר הפסח הוא עצר' זה הכריחו לרי"בל שאמ' ויהי היו' עצר' ומתוך דבריו למדנו ועלה שהוא אח' הפסח כאמו' ולמסקנ' דפריך בני עלי בני בליעל מתוך שהיה לפנחס למחו׳ בחפני ולא מיח' מעל׳ עליו הכתו' כאלו חטא וכתבו התוס' ופליג א"ר יונתן דאמ' שניה' לא חטאו ע"כל. ולמסקנ' זו או' שני בני עלי לחלק ביניה' ששנים הם במדו' שפנחס צדיק וחפני רשע. או יאמר ג"כ דהשוא' של שני בני עלי במקומה עומד' אלא לגנאי ולא לשבח ולומ' כמו שחפני חטא כן פנחס כיון שלא מיחה הוא כמוהו ושוה לו וז"ש שני בני עלי כלו' שוים הם לרעה:

ד

ויהי היום ויזבח אלקנ' חז"ל אמ' ויהי היו' רי"בל זה יומו של עצר' ונר' שהכריח לרי"בל ז"ל שהוא שבועו' לפי שהוא יום אח' וז"ש זה יומו של שבועו' כלו' שהוא יום אחד שמזה הוא מוכרח שאינו חג הפסח לפי שאמ' מימי' ימימ' שכתוב בו ושמרת את החקה הזאת למועד' מימי' ימימ' שהוא חג הפסח וכאן נאמ' ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימ' דהיינו שהיה חוגג חג הפסח בעירו ואח"כ עולה שהרי בפסח ז' ימי' הוא וכאן הוא אומ' ויהי היו' בהכרח זה יומו של שבועו' דראש השנ' א"א דאין יום ר"ה יום של זבחי' שלמי' וחילוק מנו' הא אין לך לו' אלא זה יו׳ שבועו' ורש"י ז"ל והיא יומ' דמועד' ע"כ וכן הבי' הר"דק והרל"בג כת' כאשר זבח אלקנ' זבח השלמי' נתן לפנינ' אשתו ולכל בניה ובנותי' מנו' כי כולם היו שם:

ה

ולחנה יתן מנה אח' אפים א"זל ולחנ' יתן מנה אח' אפים בכפלי' אפים בסבר פני' יפו' כנגד פנינ' וילדי' כנגד כל הבני' ד"א היפה שבהם ע"כ וצריך לדקד' מאי קשי' להו עד שדרשו כל הדרשו' האלו בתיב' אפים וצ"ל ההבדל שבין פי' לפי' והבנ' הדברי' שנראי' כדב' שאין לו שחר ונר' דקשי' להו או' מנה א' דמשמ' דא' הית' וא"חכ סותר זה באו' אפי' שהוא כפלי' וא"כ אינו מנה א' לז"א אמ' ראשונ' מנה א' בכפלי' ר"ל מנה אחת היא אבל באיכות' היא שוה כפלי' ז"ש בכפלי' בב"ית ר"ל מנה א' בשווי כפלים ובאיכו' אבל בכמו' לעולם מנה א' היא ואח"כ פי' אפים בסבר פני' יפות דלעול' מנה א' היא ו"מש אפים באיכו' הסבר פני' יפות שהיה נותן אותו לה בפני' צהובו' ואפים לשון פני' צהובו' וסבר פני' יפות עוד דרש אפים לשון פני' ור"ל פני פנינ' וילדיה היה נותן לה מנה א' שתהיה שוה כנגד כל אפים של פנינ' וילדיה הנז' בפ' הקוד' אח"כ אמ' כנגד כל הבני' שהוא כמו סבר' אחר' וע"ד תפסת מועט תפס' שלפי שפי' אפים כנגד כל אפים של פנינ' וילדיה הנז' בפ' הקוד' ואפ' לדחו' דילמ' אפים דקאמ' קרא כנגד הילדי' הנז' באחרונ' דסמיך ליה טפי דתפס' מועט תפסת לז"א כנגד כל הבני' של פנינ' ואלו הפי' מתיחסי' וקרובי' זה לזה לכך לא אמ' בכל א' דבר אחר דמה לי בכפלי' באיכו' השווי ומה לי אפים באיכו' הלב הטוב וסבר פני' יפו' ומה לי אפים כנגד פנינ' וילדי' שהוא קרוב לפי' הא' של מנה א׳ בכפלים ע"כ לא אמ' ד"א שאינו דבר אחר בהחלט לא כן בפירו' האחרון אמר דבר אחר היפה שבהם שהפי' מתתלף מאד מכל הפי' הקודמי' דה"ק מנה א' מיוחדת והיפה שבהם והנבחר׳ הראויה להתקבל בפני כל אשר יקריבו הם לפני אות׳ האפים מרוב חשיבות' ויהיה זה הדבר כפרש"י ז"ל שאזכיר בס"ד. נמצינו למדי' ד' פירושי' בתיב' אפי' מתוך המאמ׳ הזה ורש"י ז״ל כתב מנה א׳ אפים חולק חד בחיר הראוי להתקבל בסבר פני' יפו' ע״כ. והרד״ק ז״ל כתב ז״ל ולחנ' יתן מנה א' יתן כמו נתן כמו אז יבדיל אז יבנ' יהושע והדומי' להם מנה א' אפים מנה א' נכבד' להשיב אפה וכעסה וכן ארך אפים ארך כעס ע״כ והביא כדברי רש״י ז״ל גם הביא מאמ' אח' הנז׳ בסיגנון אחר ויש טעו' לשון והביא בשם אביו ז״ל אפים לשון כעס שהי' נותן מנה אחת לבד לחנ' ולכך היה אפים לפי שהש״י סגר את רחמ' ולא היו לה בני' שיתן לה מנו' כמו לבני פנינה והיה לו כעס ועצב בזה לפי שאת חנה אהב והי' מתאוה להיו' לו ממנה בני' וה׳ סגר רחמ' תרג' יונתן מן קדם ה׳ אתמנע לה ולד והרל"בג ז״ל פי׳ מנה א' אפים שהיה נותן לה מנה אח' בעלת שתי פני' ז״ש אפים כאלו תאמר שהיה נותן לה מהנתחים השמני' ומהנתחי' הכחושי' כדי שתבחר מה שתרצ' לאהבתו אות' או יהיה אפים רומז לפני' וירצ׳ בזה שהית' יושב' לנגדו פני' כנגד פנים להשגיח בעניינ' איך תאכל ולזה הרגיש אלקנ' שלא אכלה ע״כ. ומהרי״א ז״ל כת' קרוב ל"מש הרד״ק ז״ל בשם אביו ז״ל כי לחנה יתן מנה א' באפים כלו' בב׳ יגונו' הא׳ כי את חנה אהב וה׳ סגר רחמ' והיה עצב מצד חסרון הבנים מאהבתו והיגון הב׳ על מה שהית' פנינה מכעסת את חנה וזהו שסמך וכעסתה צרת' וכו'. ולע"דן לדקדק שנוי הלשון שגבי פנינ' אמ' ונתן לפנינ' לשון עבר וגבי חנה אמ' ולחנה יתן לשון עתיד ולמה גבי פנינ' אמ' אשתו לא כן גבי חנה ולמה אמ' בניה ובנותי' ולא אמ' בניו ובנותיו כי הבנו' בנותיו והבנים [בניו] כי לא יתכן שהיו לפנינ' בנים ובנו' מבעל אחר ומהו או' מנה א' אפים כי אם הית' מנה א' אינה אפים ונר' כי אלקנ' אוהב צדק ומשפט ולכך היה מקדי' לתת לפנינה וילדיה מנות כי אשתו היא בבחינת שאם הבני' היא ולז״א ונתן לפנינ' לשון עבר שתכף היה נותן לפנינ'. זאת ועוד שהיא אשתו ביחוד בבחינת הילדים והיה צריך לכל בנותיה מנו' ולחביבו' הבני' ראוי להקדי' לתת לה ראשונ' אמנם את חנה אשר אהב היה מכבד אות' ומחבב' בתת לה מנה א' אפים בכפלי' באופן שמה שהיה פוגם בה באיחור מנותיה שע״כ כתיב יתן מנה וכו׳ בלשון עתיד להורו' שאחר שנתן לפנינ' יתן לחנה גם סדר הכתוב מוכיח כן שהקדי' לפנינ' כדי שלא להטיל קנא' ביניהן שמה שפוגם בה בתת לה מנה א' ולצרת' חנ' מנה א' אפי' בכפלי' הנה משגיח בכבוד' בהקדימ' ויהיו שקולו' וכמא' ולו שתי נשי' כלו' ב׳ נשי' בשוה בכבודן כאמו' עוד אפש' כי בחיי חייתו של הזבח היה מחל' המנו' לבניו ולבנותיו ולפנינ' כי יכוסו על השה וז״ש ויזבח אלקנ' וכבר נתן אלקנה לשעבר דהיינו קודם הזבח לפנינ' ולכל בניה ובנותיה מנו' שהיה אומ' נתח פלו׳ לפנינ' ונתח פלוני לבני פלו׳ כי היה משיח עם פנינ' כן ושיח׳ הילדים ומזה ג״כ היה מייעד לתת לחנ' מנה א' אפי' ר״ל כפלי' לב׳ סיבו' הא׳ כי את חנ' אהב והב׳ כי וה׳ סגר רחמ' והיא מרת נפש ראוי להחיו' לב נדכאי' בתת לה מנה א' אפים ז״ש כי את חנה אהב וה׳ סגר וכו׳ ועוד טענ' ב׳ שה׳ סגר רחמ' או יאמ' מנה א' ר״ל א' מיוחד' ומובחר' מב׳ פני' ז״ש אפים ר"ל ב׳ פני' היו בזה הפועל הא׳ כי את חנ' אהב והב׳ כי ה׳ סגר רחמ' ואפ' לפר' כי לפנינ' אשתו יחדו עם כל בניה ובנותי' לא יתן אלא ב׳ מנו' דרך משל ב׳ משקלי' בשר מבשר זבח השלמי' שעם היות' מרובי' לא יתן כ״א ב׳ מנו' לפנינ' ולכל בני' ולכל דייק׳ שלכולם ר״ל עם היות' מרובי' מנו' ב׳ לבד נתן שמיעוט מנו' ב׳ כדכתיב ומשלח מנו' איש לרעהו אמנ' לחנ' יתן מנה א' שיהי' בה אפים בכפלי׳ כדי שתהי' מנת חנ' כשיעור הב׳ של פנינ' ובניה ובנותיה כי את חנה אהב ולפנינ' מכבד' בתת לה ב׳ מנות שמא בעלמ' אח' לה ואחד לילדיה עם היו' ששתיהן כמנ' א' של חנה. והנכון בעיני כי לפנינ' היה נותן מנו' לה ולכל בניה ובנותיה בשוה משקל א׳ לגולגל׳ ולחנ' ג״כ היה נותן מנה א' לבד כמשקל כל מנה ומנה משאר המנו' שלא להטיל קנא' בסעודה כי בניו ובנותיו הם אבל הכבו' שהי' עושה לחנ' הוא בתת מנתו אשר לאלקנ' עצמו אל חנה שתבשל חלקו עם חלק' כי את חנה אהב ויאכל עמה וז״ש ולחנה יתן מנה א׳ לה לעצמ' והיו אפי' כפלי׳ ר״ל ב' מנו' עם מנתו של אלקנ' ובזה נתיישב אומרו מנה אחת ונתיישב או' אפים שמובן שהוא בכפליי' והבן זה. ובזה מובן אומ' בניה ובנותיה ר"ל כדי שלא תצטער חנה לא היה אוכל עמהם ולא מצהיב להם פנים כאלו הם בניו ובנותיו אלא מתנהג עמם בזרות כאלו הם בניה ובנותי' ולא בניו ונותן להם המנו' ואיננו אוכל עמהם לא כן עם חנה אשר אהב שם יתן חלקו וחלקה יחדיו ולכך היה רואה שחנ' בלתי אוכלת עד שאמר לה חנה למה לא תאכלי הלא אנכי טוב לך ר״ל הלא אנכי האוכל עמך ומנתך טוב לך זה יותר מעשרה בנים אשר לפנינה שאיני אוכל עמהם כאמור ואולי כיון באומרו אהב ולא כתב אוהב לומר שאמת כיון שזכה להבנות מפנינה היה אוהב אותה תמיד ואולי לזה אמר לפנינה אשתו שהיא אשתו אם הבנים בניו ובנותיו אשר נבנה עמה' ואת חנה אהב כמו אהב לשון עבר כי ה׳ סגר רחמה או אמר וה׳ סגר רחמ' שבראות ה׳ שאת חנה אהב סגר רחמה כדי שיתפלל אל ה׳ כי מתאוה הוא לתפלתן של צדיקים או כדי שיאהב את פנינ' מצד בניה ע״ד וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ואברהם בני פירש ולחנה יתן מנה אחת אפים כלומר בפני כל אחד ואחד מבניו וזהו אפים לא היה נותן לה כי אם מנה אחת לכך היה עושה כך אלקנה כדי שתתבזה היא וה׳ ראה כי שנוא' היא ויפתח את רחמה ולזה נתן טעם הפסוק כי את חנה אהב כלומ' מצד אהבת' וכך היה מכעיסה מפני שוה׳ סגר רחמ' ואולי עתה יפתח את רחמ' ע״ד וירא ה׳ כי שנוא' לאה או אפי' כלו' באף וחימ' היה נותן לה כאלו אינו רוצ' לתת לה והיא ג״כ לוקח' באף וכו׳ והיא לא ידע' כונתו שלאהבתה היה עושה כך כדפרשי׳ וכו׳.

ו

וכעסתה צרתה גם כעס כו׳ פסי׳ וכעסתה צרתה גם כעס מכעסת וחוזרת ומכעסת מה הוה אמרה (זרות) [זבנת] לבנך (הדה) [רבא] סודר ובמנות נחלוק לבנך קטן אמר רב נחמן וכו׳ עיין בילקוט. הרי שתקנו חז״ל כפל וכעסתה צרת׳ גם כעס ותיבת גם שהכונ' שהיתה מכעסת וחוזרת ומכעסת כמה מיני הכעסות הנז' במדרש כנז׳ שכולם בכללות בתיבת גם לרבות ובכפל וכעסתה גם כעס וכן הביא רש״י ז״ל עוד להם במדרש בעבור הרעימה אמר רב נחמן הית' פנינ' משכמ' ואומרת לחנה אין את עומד' ומרחצ' פניה' של בניך כדי שילכו לב״ה כו׳ ובשש שעו' הית' אומ' לה חנה אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספ'. ר׳ תנחו׳ בר אבא אמר היו יושבי' לאכול היה אלקנה נותן לכל א׳ ואחד מבניו חלקו היתה פנינה מתכוונת להכעיס את חנה הית' אומ' לאלקנה תן לזה בני חלקו ולזה בני חלקו ולזה לא נתת חלקו למה בעבור הרעימה על אלהים אמרה לה הק"בה את מרעמת אותה עלי חייך שאין רעמים שאין מטר אחריהם ומיד אני פוקדה שנאמר כי פקד ה׳ את חנה עכ״ל. וצריך לדקדק מאי איכא בין רב נחמן לרבי תנחום ונרא' דרב נחמן דרש כפל וכעסת' גם כעס כי הכעס הראשון בבקר בבקר משכמת ואומרת לחנ' אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך והכעס השני שאומר גם כעס היינו בשש שעות היתה אומ׳ אין את עומדת ומקבלת בניך מבית הספר ולהורות שהשני כעסים בענין הבנים האחת בהליכתם והאחת בחזרתם מבית הספר ולכך אמר גם כעס שבתיבת גם רומז שגם הכעס השני היה מעין הא׳ בבני'. אמנם ר"ת רצה לדקדק או׳ גם לרבות את אלקנה והוא כי היו יושבים לאכול והיה אלקנה נותן לכל א׳ וא׳ מבניו חלקו והית' פנינה מכוונת להכעיס את חנה הית' אומ' לאלקנה תן לזה בני חלקו ולזה בני חלקו ולזה לא נתת חלקו הכונ' בזה שאלקנ' היה נותן לכל א׳ וא' מבניו חלקו היינו שהי' מכין להם חלק כל אח' וא' מבניו ואומר לפנינה הרי חלק כל אח' וא' מבניך חלקי ביניהם ותני טרף לביתיך וחוק לנערותיך כדי שלא תקנא חנה אמנם פנינה היתה מתכוונת להרעימה והיתה אומרת לאלקנ' תן לזה בני חלקו ותן לזה בני חלקו ר״ל תן אתה בעצמך ועל ידך ולזה בני שלא נתת לי כדי שאתן לו תן לו חלק וזהו שאמרה ולזה לא נתת חלקו כלל אף בידי ולא מידך לידו ובזה מובן כפל תן לזה בני חלקו תן לזה בני חלקו ולזה לא נתת חלקו וכן ניחא נמי שאם כונת תן לזה בני חלקו ותן לזה בני חלקו היינו משום שלא ניתן להם חלק כלל קשה מצד הענין שנראה שאלקנ' היה שוכח מליתן לבנים רבים והוא זר מצד הענין גם מצד הלשון שכבר הזכיר ואמר והיה אלקנה נותן לכל אחד מבניו חלקו ולשון לכל א' מור' שהיה נותן לכל' וא״כ איך יתכן שלא יתן לרבי' מהם עד שתאמ' פנינ' תן לזה בני חלקו ותן לזה בני חלקו ועוד למה משנה בלשונ' תאמ' נא בכול' לזה בני לא נתת חלקו ולזה בני לא נתת חלקו כדמסיק ולזה לא נתת חלקו אלא כדאמרן שאפי׳ על אותם שנתן אלקנ' חלקו של כל א׳ וא׳ ביד' הית' מפקד' שיתנהו אלקנ' ביד הבן וכל כונת' של פנינ' להרעימה ולדרך זה מובן או׳ גם כעס יותר מלשיט׳ ר״נ דהשתא קאמר וכעסת' צרת׳ על פנינ' וגם כעס על אלקנה שהיה נמש' כעס לחנה מתתו אלקנה חלק לכל בן ובן וזהו גם כעס מאלקנ' והית' היא מוספ' כעס על זה הכעס באו׳ לזה לא נת' חלקו שמרא' היא שבניה מרובי' עד ששכח אלקנ' מתת לכ"א חלקו וגם כעס מאו׳ תן לזה בני חלקו ותן לזה בני חלקו כדפרישי׳ שהוא הכעסה שיתן לכל אח' וא' בידו דרך חבה יתירה וזהו גם כעס ואם חז״ל לא כיונו לזה עכ״ז הענין הו׳ אמיתי בעצמו שאו׳ גם כעס לרבות אלקנה שהיה נמשך לה כעס ממנו בתתו לכל א׳ מבניה של פנינה חלקו ולה אין ולד. ונתבא׳ מתוך המאמ' הזה או׳ בעבור הרעימ' על האלהי' וא״כ תהי׳ כונ' פנינ' לש״ש כדי שתתרע׳ לפני ה׳ ויפקדנ' ה׳ כי לשון הרעימ' מלשון רעם ואחר הרעמי׳ יבא הגש׳ פקיד׳ לטוב' הוא אשר נאמ' כי פקד ה׳ את חנה כי פקד ה׳ חנה מ״ל את לרבות פנינ' שסיב' פקיד' חנה הית' פנינ' בהרעים אות' על אלהי' ולזה כיון בעל המא' באו׳ חייך אין רעמי' שאין אחריה' מטר ומיד אני פוקד שנאמר כי פקד ה׳ את חנה בעד פנינ' הנה שמזה הפסו׳ יליף נמי שפקדה ה׳ בעד פנינ' ומ״ש צרת' רש״י ז״ל אשת בעלה פנינ' בעבור הרעימ' שתתאונן ורז״ל אמ' בעבור הרעימ' שתתפלל ולש״ש נתכונ' בעד רחמ' כנגד רחמה ע״כ. והר"דק ז״ל כתב צרת' פנינה שהית' צרה לה וכן כל שתי נשים לאיש אח׳ נקראות צרו׳ לפי שהן אויבו׳ זו את זו ברוב וכן במשנ׳ פוטרו' צרותיהן. וב"מש גם כעס כתב כדברי חז״ל ורש״י ז״ל שזכרנו ומ״ש בעבור הרעימה כתב הרעימ' מן רעמו פני׳ ענין זעף ורי״ש הרעימ׳ דגושה שלא כמשפט ובא כן כדי לחזק קריא׳ הרי״ש כמו ק"וף ונתקנוהו מן העיר וזולתו מן הדגושי׳ לתפאר׳ הקריא' וי"ת הרעימ' לאקניות׳ הית' אומ' לפני׳ דברי' של גדולי בני׳ כדי שתה' לה קנא' ויכאב לבה בעד רחמ' על רחמ' כמו בעד השלח יעבורו וכפר בעדו ע"כ. ומהרי״א ז״ל פי׳ וכעסת' צרת' והכעס היה גם כעס לאלקנ' כי את חנה אהב והי' גם כעס לאלקנ' בעבור זה שפנינה הית' מרעמ' ומקצפ' לחנה באמו' אליה כי ה׳ סגר בעד רחמ' אלו דבריה של פנינ' לחנ' בהרעימ' אות' ואפ' עוד לפר' כי האד' כשיש לו יגון גדול על דבר גדול כשיכעיסוהו בדבר אפי' קטן יעורר היגון הגדול וכן אירע לחנ' כשכעסת' צרת' האויב' אות' גם כעס ר״ל גם כעס כל דהו בדב' זולת עקרי׳ להקציף אות' בשצף קצף כל דהו אשר ע״י הית' מתעורר הכעס הגדול על כי סגר ה׳ בעד רחמ' שאותו הכע' המועט שהית' מכעס' אות' הית' מסבב' לחנ' כעס גדול בעבו' כי סגר ה׳ בעד רחמ' ע"כ תורף דבריו. ולע"דן כי הצר' אפי' בהתנהג עם חברת' בהכנע׳ צר' היא וצר׳ שמה כ״ש בהכעיס' באופן שהצר' בטבע' כעס א׳ מתמי׳ ז״ש וכעסת' צרת' ר״ל כעסת' בבחינ' היות' צרת' ונוסף עוד גם כעס שהית' מכעס' אות' בדברים הנז"ל בשם חז"ל ז"ש גם כעס נוסף על היות' צרת' או אמ' וכעסת' צרת' בהכעסו' הרב' כנז"ל בשם חז"ל גם היה לה לחנה כעס בעבור שגם שהיתה סיב' להרעימ' על הש״י שהית' מחטיא' אות' לקרא' תגר על מדותיו ית' וחנ' אש' כשר' היא ומזאת הבחינ' הית' מצטער' ביות' וז״ש גם כעס בעבור שהיתה פנינ' סיב' להרעימ' ר״ל שתתרע' על כי סגר ה׳ וכו׳ זו קשה מכולם. עוד אפש' לפר' זה הענין בסגנון זולתו והו' שנפרש ה״א על הרעימ' ה״א השימו׳ וידוקד' בזה הדגש שבר"יש הרעימ' באופן שגם כעס היה בעבו' הרעימה הידוע' שהית' מתרעמ' על כי סגר ה׳ בעד רחמ' או אפש' ונבין אומ' כאן תיב' בעד שלא אמ' כן למעל׳ אלא סגר רחמ' ויהי׳ הענין כי למעלה הגיד הפ' הענין לאמתו שה׳ סגר רחמ' ורצ' לפייס' ולא אמ' בעד כי תיבת בעד כמו בעבו' ואלו אמ' בעד רחמ' מור' שהיה איזו אשמ' חליל' ברחמ' שבעבור סבה זאת וה׳ סגר רחמ' דרך עונש אמנ' בפ' הזה המדב' בצרת' שכעסתה כמה מיני כעסי' גם כעס גדול מיוחד עולה על גביה' כדי שע״י תתרע' כי הוא חמור והוא שהית' פנינ' אומ' לחנ' כי סגר ה׳ והסגיר' הית' בעבו' רחמ' ז״ש בעד רחמ' שהרח' עצמו היה סיב' והוא עצמו חייב הסגיר' לפי שחטא בו בהשיג גבול פנינ' מצד היו' אלקנ' אוהב את חנה היה מתקרב אליה יותר מאל פנינ' וזה גרם לה הסגיר' ז״ש בעד רחמה:

ז

וכן יעש' שנה בשנ' רש״י ז״ל וכן יעש' אלקנ' שנ' בשנ' נותן לה חלק מובח' להראו' שמחבבה וצרת' לפי חיב' בעלה שמרא' לה היא ג״כ תרב' להכעיס' ע״כ. והר"דק כת' ז״ל וכן יעש' אלקנ' היה עוש' כן שנה בשנ' לעלו' בית ה׳ עם ביתו ופנינ' ג״כ הית' מכעיס' את חנה בכל פעם מידי עלות' בית ה׳ כי בדב' (המעוו') [המנות] הית' מכעסת אותה שהיו לה בנים רבים ולוקח' כנגדם מנו' (ולמה) [ולחנה] לא היתה לה אלא מנה אחת שאין לה בנים שיקחו מנות ובכלל דבריו ששם למה היתה ההכעסה מידי עלותה בית ה׳ ולא קודם ולא אחר כך כי היתה ההכעסה נמשכת מסיבת המנות של בניה כאמור עד כאן. ומהרי״א ז״ל כתב וכן יעשה על פנינה כן תעשה מידי שנה בשנה כן תכעיסנה והי"וד במקום תי״ו כמו תעשה שנה בשנה והטעם שהיתה מכעסת אותה מידי עלותה בית ה׳ ולא בזולת הזמנים מובן בדברי חז״ל במה שאמרנו שטן ופנינה לש״ש נתכונו כי לכך היתה מכעסת את חנה מידי עלותה בית ה׳ כדי שתתפלל אל הש״י מידי שנה תבכה ששערי דמע' לא ננעלו וישמע אליה הש״י ויפקדה ואפש' לו' עוד כי פנינה היתה ברמה א' מן הרמתים וחנה ברמה שנית ואלקנה היה איש אחד מן השתי רמות הנז"ל ולכך לא היה להם קטטה כי אם מידי עלותה בית ה׳ ששם היו פוגעות זו בזו ומכעיסות זו את זו ע״כ תורף דבריו. והביא גם כן טעם הרד״ק ז״ל. ולע"דן לדקדק או' בבית ה׳ בי״ת יתירה דהי"לל מידי עלותה בית ה׳ בבית ה׳ למה מזה אכריח מה שכתב מהרי״א ז״ל שפנינה לש"ש נתכונה ולכך היתה מכעסת אות' מידי עלות' בית ה׳ כדי שתתפלל להש״י ויפקדה ע״כ. ובדבריו אלה נבין או׳ בבית ה׳ ולא בית ה׳ כן תכעיסנה שכונת הכתוב לפרט הענין בפרטות שאפי' מידי שנה בשנה לא היתה מכעםת את חנה בשילה כי אם בבית ה׳ כן תכעיסנה ר״ל בהיותה בבית ה׳ בתוכו ממש כן תכעיסנה ותיבת כן מורה שכשיעור שהיא עומדת בפנים בבית הש״י וכשהיה עומדת קרוב לפתח בית ה׳ תכעיסנה אבל לא כ״כ אבל כשהיא בחוץ לא מינה ולא מקצתה לא היתה מכעסת אות' כלל כי כונתה לש״ש כדי שתתפלל תכף אל הש״י ועל כן בהיותה חוץ מבית ה׳ לא תכעיסנה כי אם דוקא בהיותה בבית ה׳ בתוכו כאמור וזה מורה בבית ה׳ כן תכעיסנה גם תיבת כן ומ״ש ותבכה ולא תאכל מדרש שוחר טוב היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה מכאן אתה למד שהצרה משבעת לאדם ואינו אוכל וכן אלקנה הוא אומר לחנה למה תבכי ולמה לא תאכלי מכאן שהצרה משבעת וכו'. וצריך לדקדק מאי קאמר מכאן שהצרה משבעת לאדם וכו׳ דפתח בצרה וסיים בבכיה מכאן שהבכיה וכו׳ ועוד למה להו לחז״ל תרי קראי קרא דהיתה לי דמעתי וקרא דחנה למה תבכי ולמה לא תאכלי. ונראה שבעל המאמ' הוקשה לו אומרו היתה לי דמעתי בלשון עבר דפתח כאיל תערוג וכו׳ כן נפשי תערוג אליך אלהים. צמאה נפשי לאלהים מתי אבוא ואראה פני אלהים תהי לי דמעתי וכו׳ הי"לל. ועוד דקדק או׳ היתה לי דמעתי דהי"לל היתה דמעתי לי אם על הדמעה מדבר לכך אמר כתיב היתה לי דמעתי שמרגיש ב׳ דקדוקים אלו השנים הנז׳ ומשיב מכאן אתה למד שהצרה משבעת את האדם שהצרה הנז׳ כן נפשי תערוג וכו׳ צמאה נפשי וכו׳ דרך צרה כמבכירה מתי אבוא ואראה פני אלהים הנה הצרה הזאת היא היתה לי דמעתי ר״ל היא היתה גורמת לבכות ולהוריד דמעות וכן היתה לי לחם יומם ולילה שתיבת היתה מושכת עצמה ואחרת עמה היתה לי דמעתי והיתה לי לחם יומם ולילה מכאן אתה למד שהצרה משבעת לאדם ואינו מבקש לאכול ובהצטרף הדמעה אליה מכ״ש שיהיה לחם יומם ולילה עד שהצרה כשיעור הזה שמצטרף אליה דמעה משבעת שבע ממש עד שאינו מבקש לאכול כלל אמנם מכתוב אלקנה לא למדנו משם אלא שהבכיה מאכילה עד שלא תאכל אבל לא שתהיה שבעה כמו על ידי הצרה שהצרה משבעת והבכיה מאכילה אבל לא משבעת שיכולה היא לאכול עדיין ובזה מובן או׳ למה תבכי ולמה לא תאכלי דקשה דלפי המדרש הזה הי"לל למה תבכי ולא תאכלי דהכל שאלה אחת אבל עתה שאומר שתי פעמים למה למה. למה תבכי ולמה לא תאכלי קשה דמאי בעי בלמה לא תאכלי מפני שהיא בוכה אבל במה שאמרנו שדקדק בלשונו ואמר מכאן שהבכיה מאכילה ולא משבעת ניחא דכיון דמאכילה היא ולא משבעת לכך שאלה שאלה ב׳ ולמה לא תאכלי כי אעפ״י שהיא בוכה עכ״ז יכולה היא לאכול כל דהו למה לא תאכלי כלל שהרי הבכיה מאכילה ולא משבעת היא כאמור:

ח

ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה ירע כו׳ פסיקתא רבתי למה תבכי שרה שהית' עקרה כך היתה יושבת בוכה אלא רבקה שהיתה עקרה כך היתה עושה ולמה ירע לבבך רחל שהיתה עקרה כך היתה עושה הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים אלו עשרה בנים של פנינה עכ"לה. מפשט דבריהם נרא' שרצו לדקדק כפל למה תבכי ולמה לא תאכלי ושלש למה ירע לבבך. ומשיב בעל המאמר שכל לשון מהג׳ למה למה למה כנג' אם אחת אבל צריכים אנו לדעת התייחסות עצמי ונראה כי שרה שהית' בוכה על הבני' היה לעיתים ולא תמיד שהרי כתיב ותצחק שרה ולזה אמר כנגד זה ולמה תבכי בהתמדה שהרי שרה שהיתה עקרה ובוכה אבל לא היה הבכי בהפלגה כמו שאת בוכה וז״ש כך היתה בוכה שלא היה כך בהפלגה גם תיבת יושבת מורה על בכית חנה היותה בקבע יושבת ובוכה תמיד בודאי ששרה לא היתה כך יושבת ובוכה ולמה לא תאכלי כנג׳ רבקה שמצינו שהיתה מתפללת עם בעלה זה יושב בזוית זו ומתפלל ורבקה נכחו ככתוב ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו ותפלה מבטל הגזרה ולהפכה כעתר הזה שמהפך התבואה בודאי שהיה שם תעניות דברי הצומות בזעקתם וז״ש רבקה כו׳ כך היתה עושה בבלתי אכול אפי' במועד ה׳ חלילה לה וכנגד רחל אשר אמר׳ על בני זלפה שפחתה ותלד על ברכי שזה לב טוב וכן עם לאה אחות' לז״א ולמה ירע לבבך לבלתי התעסק עם בני פנינה שהיה לך ללמוד מרחל וטוב לבבה. עוד אפשר דלמה תבכי ולמה לא תאכלי הכל חלוקה אחת שהרי תולדת הבכיה היא מניעת האכילה וכנז״ל בדחז״ל שהבכיה משבעת וזה כנגד שרה שלא היתה בוכה כדי שימשך שלא תאכל מעולם לא עשתה כך ויש נקודה מפסקת אחר למה ירע לבבך נראה שרצה שהמשיך זה למעלה אחרי רבקה באופן שלא ירע לבבך כנגד רבקה. וכנגד חלוקת רחל אנכי טוב לך מעשרה מבני פנינה שהיו עשרה. עוד במדרש שמואל הלא אנכי טוב לך אמר ר׳ לוי הלא אני טוב לך אין כתיב כאן אלא אנכי א"ל ברייך יהא בחלקיך כ"דא אנכי ה׳ אלקיך ע״כ. וכונת המאמר לו׳ שהוכיח אלקנה חנה על מה שהיתה מבזה את המועדות בבכיה וענוי נפש שהרי הוא פריקת עול ה׳ ומצותיו אשר נצטוינו באנכי ה׳ אלהיך לקבל עולו ובפרט שאחז״ל שהמבזה את המועדות כעובד אלילים ולמדו כן מסמיכות הפסוקים אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור ובזה מובן אומרו הלא אנכי ה׳ אלהיך טוב לך לשלימות נפשך מעשרה בנים ואת מבטלת אנכי ה׳ אלהיך וכאילו את עושה פסל ומסכה מאחר שאת מבזה את קדושת המועדות ותבכי ולא תאכלי שאת חלק האלילים ויותר טוב שבכייך יהא בחלקי ואמ' מעשרה בנים מכוון לעשרת הדברות שהם נכללים ותלויים באנכי ה׳ אלהיך וכו׳. ורש"י ז״ל כתב הלא אנכי טוב לך ומחבבך יותר מעשרה בנים אשר לפנינה וכן הרלב״ג ז״ל והרד״ק ז״ל בשם התרגום הלא רעותי טבא לך כלומר רצוני אליך ואהבתי אותך טוב לך מעשרה בנים. ומ"ש עשרה בנים אמרו שעשרה בנים היו לפנינה או עשרה הוא כלל חשבון כמו ואפו עשר נשים מעשרה שליטים שהיו בעיר ע״כ. ומהרי״א ז״ל שבראות אלקנה תוגת אשתו חנה דבר על לבה דברי ניחומים ואמר לה חנה למה תבכי שהבכי מיוחד למתים כדכתיב אל תבכו למת ואת למה תבכי האם יש לפניך מת ועוד שהתורה צותה לאכול ברגלים מזבחי השלמים ואת ולמה לא תאכלי בזמן הרגל ועוד צותה התורה בשמחת הרגל והיית אך שמח ואת למה ירע לבבך בזמן החג ראוי ליטב לבבך ושמחת בחגך הלא אנכי טוב לך מועיל לך יותר מעשרה בנים אשר תולידי ולא זכר הכתוב תשובת חנה ע"כ:

ולע"דן במה שאמרו במדרש הנז"ל בפסוק הלא אנכי על אנכי ה׳ אלהיך כו' כמו שפרשתיו יאמר עתה צעריך אפשר שהוא על עניני העולם הזה הנה מזאת הבחינה אנכי אישך וז"ש ויאמר לה אלקנה והמאמר שאמר לה הוא שהוא אישה ומחבבה וא״כ למה תבכי ולמה לא תאכלי כי אני אישך מתלוה אליך ואם כנגד שלמות הנפש אשר זה תכלית טוב על זה אמ' ולמה ירע לבבך מצד אחריתך לעולם הבא אין לך להצטער כי הקב״ה שבראך ועשאך עקרה נרא' שזה הוא הטוב לך ז״ש הלא אנכי ה׳ בעיניו נראה לו ית' שזהו הטוב לך ואם כן למה ירע לבבך וזה אפשר שנרמז בדברי המאמר בלשון ברייך יהא בחלקך כלומר הבורא שבראך על זה האופן הוא יהיה בחלק' ועוד שאין אשה מצווה על פריה ורביה ואת כשרה והגונה ומה שביארתי בתחלת הפסוק בביאור המאמר נכון מאד עיין עליו:

ט

ותקם חנה אחרי אכלה בשילה. רש״י ז״ל אכלה לא מפיק ה״א והאלף חטף קמץ והוא כמו אחרי אכול בשילה ואחרי שתה (בשילה שתה) והלשון נופל בין לזכר בין לנקב' אחרי אכלה לשון פעול כמו לאכלה לשון הפעיל ועלי הכהן יושב אותו היו' ישב על כסא גדול שנתמנה שופט על ישראל על מזוזת כמו (לו) אצל מזוזת והר"דק ז״ל כתב ג״כ כדרש״י שהוא לשון מקור כיון שאין מפיק בה״א ואמר ואפשר כי חנה גם כן אכלה אעפ״י שאמר ותבכה ולא תאכל אפשר כי אחר שאמר לה (בשילה) [בעלה] ופצר בה אכלה מעט ובעל הדרש אמר שתה ולא שתת לא דקדק. ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה׳ פירוש סמוך למזוזת כי המזוזות הם לחיי השערים לא המפתן וכן ועליו מטה מנשה וכתיב בסטר ספא דהיכלא דה׳ ויש מרבותינו שאמרו כי אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד אלא לכהן גדול שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא לא כן בדוד כתיב ויבא דוד וישב לפני ה׳ פרשוהו שנתיישב עצמו בתפלה ע"כ. וכן פירש הרלב"ג אחרי אכלה כו׳ ר״ל אחרי האכילה והשתיה אבל היא לא אכלה ולא שתתה כדכתיב ולא תאכל וכמו שאמרה ויין ושכר לא שתיתי ועלי הכהן יושב סמוך למזוזת ה' בעזרה היה יושב דבהיכל אסור ואפילו לכהן גדול ע״כ. וכן מהרי״א ז״ל והוסיף לקח פי׳ אכלה ושתה כאילו מפיק ה"א וכדברי הר"דק ז"ל שאכלה לחם צר ומים לחץ שהרי כתיב ויין ושכר לא שתיתי אבל לא שללה מים קרים ולחם ע״כ. ובמסכת כתובות דרש ר' יהודה איש נדוריא מנין שאין פוסקים יינות לאשה שנאמר ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ולא שתת אלא אכלה ולא אכלת. אנן מדשני קרא בדבוריה קאמרינן מכדי בגווה קא עסיק מאי טעמא שני ש״מ שתה ולא שתת תנא כוס אחד יפה לאשה שנים נוול ג׳ תובעת בפה ד׳ אפילו חמור תובעת ואינה מקפדת אמר רבה לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה לית לן בה והא חנה דבעלה עמה אכסנאי שאני דאמ' רב יהודה מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה שנאמר וישכימו בבקר וישתחוו לפני ה׳ וישובו ויבואו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו השתא אין מעיקרא לא עכ״ל. ולע"דן לדקדק בפסו' שתיבת בשילה מיותרת. ועוד למה הפסיק בתיבת בשילה בין אכלה לשתה דהי"לל אחרי אכלה ואחרי שתה בשילה. ועוד כפל אחר אחרי. ועוד ועלי הכהן מאי קמ״ל שהרי ידוע הוא שעלי כהן הוא וכל שאר הכתוב מיותר כי מה לנו לידע מקום מושבו. ונראה שכונת הכתוב לומר כשרות חנה וזריזותה לחלות פני ה׳ שלא נתעכבה זמן רב עד שתאכל בו פעמים רבות באותן הימים הרבים אלא תכף שאכלה בשילה ר״ל בכניסתה לשילה אכלה פעם אחת לבד ואחרי אכלה בשילה ליתובי דעתא מטורח הדרך כי הרעב אסו' להתפלל ולכך אכלה ואחרי אכלה קמה וז״ש אחרי אבלה בשילה דהיינו האכילה הראשונה ולפי שאין ראוי להתפלל תכף לאכילה ושתיה ללכת בגאוה וברמות רוחא לז״א אחרי שאחרי מופלג כדחז״ל בתחלת יהושע שעבר זמן לאכילתה והלכה לבית ה׳ ואחרי שתה לאלקנה כנז״ל מדמסכת כתובות לכך לא כתב יחדיו אחרי אכלה ושתה אלא עשאן ב׳ חלוקות לפי ששתה אלקנה כנז״ל ואכלה חנה ואלקנה ולפי שעדיין יש לשואל שישאל שהיה לה להזדרז להקדים ולבא אל בית ה׳ תכף ומיד לכניסתה ואפילו קודם אכילה כלל לזה נתן עוד טעם ב׳ והוא שכשבאו לשילה בבקר עדיין עלי טרוד בהקרבת הקרבנות והעבודה ואז בעת ההיא ועלי הכהן יושב ובטל מכהונו לא כן קודם שהי' כהן ומקריב על כן נתעכבה ז״ש ועלי הכהן שלהיותו כהן נתעכבה עד אחרי אכלה כי היתה רוצה להקביל פני זקן להתברך בו בהקבלת פניו וגם שהוא כהן לאל עליון וז״ש הכהן להורות גם כן על מעלת הקבלת פניו והוא טעם שני להזכיר הכהן גם הזכיר המקום שהיה יושב סמוך למזוזת היכל ה׳ מקום שתוכל היא להתקרב אליו לנשק ידיו לא כן בהיותו בפני' גם להתפלל בתוך ארבע אמותיו באמה החמשית כדי שזכות עלי יסייע להקבלת תפלתה וכמו שלמדו חז״ל ממה שכתוב עמכה ב"הא בסוף תיבה רמז לאמה חמשית וז״ש ועלי שומר את פיה כו׳ שהיתה סמוכה אליו כאמור. ואולי לא היה מנהגו של עלי לשבת שם על הכסא אלא שאותו היום ה"בה ית׳ וית׳ עשה שישב שם לכבוד חנה וז״ש ועלי הכהן ר״ל עם היותו הכהן המתעסק בכהונתו ובלתי יושב אותו היו' ישב וז״ש ועלי הכהן יושב ישב כתיב חסר וי״ו ונסייע זה ממ״ש חז״ל ישב כתיב שאותו היום מינוהו שופט על ישראל כנז׳ לעיל ובזה מובן אומרו ועלי הכהן ישב על הכסא וכו':

י

והיא מרת נפש כו' חז״ל פרק אין עומדין שנו רבותינו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש מנא הני מילי אמר ר׳ אלעזר דאמר קרא והיא מרת נפש ותתפלל על ה׳ וממאי דלמא שאני חנה דהוה לבא מרירא טובא אלא אמר רבי יוסי בר חנינא מהכא ואני ברוב חסדך כו׳ אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ומסקנא דגמרא מפסוק וגילו ברעדה א״ר אבא בר אהבה במקום גילה שם תהא רעדה ע״כ. שאחרי שלמדנו בכל אדם שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כ״ש חנה בהתחננה שהוסיפ' מינה להיות מרת נפש קוד' התפללה ובזה מובן שהפסיק הפסוק בין והיא מרת נפש לובבה תבכה להודיע שמרת נפש מוכרח קודם עמדה להתפלל שאין עומדין כל העולם להתפלל אלא מתוך כובד ראש והיא מרת נפש כלומר והיא החמירה יותר להקדים מרירות נפש: והרד״ק ז״ל ותתפלל על ה׳ כמו אל ה׳ וכן ונתן הספר על יודע ספר כמו אל יודע ספר על שפן כמו אל שפן ע״כ. והר"לבג ז״ל על ה׳ כעד קדש הקדשים והצד ההוא היה לפני ה׳ ר״ל מה שיביט לצד מערב שהיה בו ארון ברית ה׳ והית' בוכה בעת התפלה כי שערי דמעה לא ננעלו ע״כ וכן הביא מהרי״א ז״ל: ולע"דן שעם היות חנה מרת נפש על בנים כמשפט הנשים דבעו חוטרא לידא ומרא לקבורה וז״ש והיא מרת נפש אבל עיקר בכיתה היתה על ה׳ ועבודתו שהיתה רוצה בבן קורא בתורה וכמו שארהיב בפסו' כי מה׳ שאלתיו. עוד אפשר להרחיב זה גם בתחלת הכתוב שאמר והיא מרת נפש ר״ל היא משונה משאר הנשים שמרירותה הוא ענין נפש לא על ענין גופני כשאר הנשים או יאמר כי המתפלל בכובד ראש ובכיה בלי ספק תפלתו תהיה על הש״י כ״י כמשא כבד עד יעשה לו מבוקשו ויצא כנוגה צדקו וז״ש והיא מרת נפש ועם כ״ז נפנית ממרירותה וכל עסקיה ותתפלל חנה זה גרם להיות התפלה ההיא על ה׳ כ״י כמשא כבד עד יוציא לאור משפטה וזה על דרך השלך על ה׳ יהבך עליו ממש ונצטרף לזה ובכה תבכה ששערי דמעה לא ננעלו. או יאמר על ה׳ כמו על מזוזת היכל ה׳ שפירושו סמוך כן הרבתה תפלה ותחנונים עד שנכנסה תפלתה סמוך וקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ובס' הזוהר פירשו ממ״ש חז״ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא זכותא על מה דאתגליא בסוד התפארת ומזלא על מה דסתימא סוד הבינה והן ב׳ שמות ההויה שם הויה בנקודת חו"לם זכותא שם הויה בנקודת צי"רי מזלא וז״ש הנני יוסיף על ימיך ט״ו שנה יוסיף בלשון נסתר על עלמא סתימא ועילאה מזלא שבו תלויים החיי' וכו׳ ובזה אני מבין היות ט״ו כנגד שם יה שהוא סתימא וזהו ותתפלל חנה על ה׳ על דייקא ומהרי״א ז״ל הביא מדרש שחנה הטיחה דברים כלפי מעלה ובזה מובן אומרו על ה׳ רמז להטחת דברים בלפי מעלה כ״י עליו ית׳ הטיחה דברים מצורף אל תפלתה:

יא

ותדר נדר וכו׳ חז״ל ותדר נדר כל מעשיה בכפלים וכעסתה צרתה גם כעס מנתה בכפלים מנה אחת אפים בכיתה בכפלים ובכה תבכה ראייתה בכפלים אם ראה תראה נדרה בכפלים ותדר נדר ע״כ.ולע"דן כונת דבריהם כי הם דקדקו כפל ותדר נדר לכך אמרו כל מעשיה בכפלים כמו שמבאר כעסה בכפלי' והכונ' וכעסתה צרתה ומלבד זה היה לה כעס מעצמה וז״ש גם כעס והיא משתי בחינות הא׳ בטבע שרוצה שיהיו לה בנים כדי שלא להכנע תחת יד צרתה וזהו וכעסתה צרתה והבחינה השנית גם כעס מצד מצות הבנים שזוכה בהם האשה בהוליכתם ללמוד ככתוב תורת אמך וזהו כעסה בכפלים מהשתי בחינות ולכך היה נותן לה בעלה מנה אפים כלומר משתי בחינות האחת כי את חנה אהב כדי שלא תתגאה עליה צרתה והשנית כי ה׳ סגר את רחמה להפיס דעתה ולא שוה לה ולזה בכיתה בכפלים הא׳ להיותה גרועה משאר נשים עקרה והשנית מצד העדר השלמות המושג ע״י הבני' ולזה בא בכוון ראייתה בכפלים הבחינה הראשונה אשר היא לשם שמים ולעבודת השם יתב' שזה ראוי שתראה תחלה שכן הית' התפלה שהתפללתי על ה׳ ועבודתו והבחינ' השנית תראה בעני אמתך ותחוש על הכנעת ועני אמתך ולזה נדרה בכפלים כי היה די כשיהיה הנדר פשוט דהיינו שאחר שיהיה בן ל״ה שנה כשני הלויים בהכנסתם לעבודת הלוים ככתוב בתור' כן שמואל מל״ה שנים ואילך יעלה בית ה׳ ועד ל״ה תשמח בו חנה אמו אמנ' כעת שנדרה ונתתיו לה׳ כל ימי חייו הנה נדרה כפול וזהו נדרה בכפלים ולז״א הכתוב ותדר נדר ר"ל נדר כפול היה נדרה זה כאמור ולסברת ר׳ נהוראי במשנה שסובר נזיר היה שמואל כדברי ר׳ נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו כו' ניחא טפי שנדרה כפול הנדר הא׳ ונתתיו לה׳ כל ימי חייו לעבוד עבודת משא כלויים והנדר השני נזירות שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו וזהו ותדר נדר שני נדרים. עוד לחז״ל במ״ש ותאמר ה׳ צבאות ברכות פרק אין עומדים א"ר אלעזר מיום שברא הקב״ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב״ה צבאות אלא עד שבאה חנה אמר' לפניו רב"שע מכל חיילות שבראת בעולמך קשה לפניך שתתן לי בן אחד משל לה״ד למלך ב״ו שעשה משתה לכל עבדיו בא עני א׳ ועמד על הפתח אמר תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו דחק ונכנס לפני המלך אמר מכל הסעודה שעשית קשה לך ליתן לי פרוסה אחת עכ"לה: ולע"דן לדקדק ענין המשל שאין צורך בו ואינו מתייחס עם הנמשל כי מה דחק ונכנס שייך בנמשל ובמה שקדם בפסוק הקודם היות הבנים תלויים במזלא עלמא דסתימא מובן שמתחילה עמדה על הפתח דהיינו פתח עינים זה השער לה׳ לבא אל המלך בזכותא וכשלא השגיחו עליה נכנסה לפני ולפנים אל עלמא דסתימא במזלא ובזה מובן צורך המשל והיותו מכוון בנמשל. עוד בפסיקתא א״ר יהודה בר סימון א״ר יהוד' אמרה חנה לפני הב״ה רב"שע יש צבא למעלה ויש צבא למטה הצבא של מעלה לא אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעולם והצבא של מטה אוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים ואינם חיים ואיני יודעת מאיזו צבא אני אם מצבא של מעלה אני לא אהא אוכלת ולא שותה ולא מולידה ולא מתה ולא מתה ולא חיה לעולם ואם מצבא של מטה אני אהא מולידה ואוכלת ושותה ד״א חנה היתה עולה לרגל וראתה כל ישראל אמרה לפניו רבש״ע כל הצבאות הללו לך ואין לי אחד בהם עכ"לה: ולע"דן לדקדק מה ספק היה לחנה אם היא מלמטה או מצבא מרום ומה כיונו חז״ל בזה. והיה אפשר לומר שחנה דברה צחות והלצה עם הק"בה במ"ש בפסוק ה׳ צבאות ר״ל שני צבאות יש לך צבא מרום וצבא תחתון ואם אני מצבא תחתון תן לי בנים ואם אני מן העליונים והיא קושית לא ימנע והלצה זו רמוזה באו' ה׳ צבאות כאמור. גם בזה מובן אם ראה תראה כפל הראיות אם ראה שאני מהעליונים לא אמות ואם תראה שאני מן התחתוני' הבה לי בנים וז״ש תראה בעני אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים כיון שמאנשים אני ולא מצבא מרום מלאכים. נמצא בזה מובן תיבת צבאות וכפל ראה תראה ותיבת אנשים. ובד״א תקנו הב׳ ענינים מהג׳ הנז' באופן יותר נאות שאמרה חנה בתיבת ה׳ צבאות מכל הצבאות הללו יש לך ר״ל שלך הם שהרי באים הם לרגל לכבדך ואין לי אחד בהם ר״ל ואין לי זכות שיהיה לי אחד בהם ובתוכם עובד ה׳ וז״ש אם ראה כלו׳ אם במו שהוא האמת שאתה רואה את כל העולים ברגל לכבדך ראוי הוא שג״כ אני בעניי יהי לי חלק א׳ בתוכם לפארך ולרוממך ז״ש תראה בעני אמתך וז״ש זרע אנשים אפילו א׳ בהם נקרא זרע. ובזה מובן ארי"בל חנה את הרבית חיילותי גם אני ארבה חיילותיך דכתיב כל אלה בנים להימן חוזה המלך עכ״ל שדקדק באומרו הרבית חיילותי כלומר התכלית שלך לש״ש כשיהיה לך בין העובדים אותי בן אחד אף אני תכליתי יהיה להרבות חיילותיך ולא לכבו' עצמי מדה כנגד מדה. והיינו דכתיב כל אלה בנים להימן שדקדק רי"בל אומרו בנים להימן דפשוט הוא שהם בנים ולא בנות הם ועוד דהי"לל כל אלה בני הימן אבל כיון לו׳ שהתכלית היה להרבות בני' וחיילות להימן חוזה המלך בדבר האלהים שכן היה דבר הש״י שהתכלית להרים קרן חנה ולהרבות חיילותיה כאמור. עוד לחז״ל בכפל אם ראה תראה במסכת ברכות פ׳ אין עומדים א״ר אלעזר אמרה לפני הב״ה אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ומשקה לי מי סוטה וח״ו שאתה עושה תורתך פלסתר שנ׳ ונזרעה זרע עכ"לה:

ולע"דן שמלבד קושית הכפל של ראה תרא' והשנוי שלא אמ' אם תרא׳ או אם ראה ראה דקדקו בפסו' עוד בעני אמתך. גם לשון זרע אנשים לכך דרשו אם ראה הרי טוב ואם לאו על כרחך תראה בעני אמתך שאסתר וכו׳ זה עני אמתך ובזוי ודלדול ואין אתה עושה תורתך פלסתר שכתוב בה ונזרעה זרע ואל זרע הנז׳ בסוטה כונ׳ חנה במ״ש זרע כשיש קנוי בין שני אנשים שנסתרה אשת אחד עם חבירו ובמ״ש בפני אלקנה בעלי לומר שמו מוכיח עליו ענין קנוי וסתירה. עוד מסיק בגמרא לרבי דברה תורה כלשון בני אדם אם ראה תראה ובילקוט ד״א אם ראה בצערי תראה בעיבורי תראה בלדתי ע״כ. ומ״ש אמתך אמתך אמרו בפר׳ אין עומדים א״ר יוסי בר חנינא שלשה דבקי מיתה בראת באשה ואמרי לה בדקי מיתה ואלו הן חלה נדה והדלקת הנר ע״כ. ופרש״י שלש פעמים אמתך כתיב בפסוק ודריש להו לשון מיתה על שם שלשה דבקי מיתה שהיא דבקה למות או בדקי (שנדבקת) [שנבדקת] למות נדה וחלה והדלקת הנר של שבת על שלש עבירות הללו נשים מתות בשעת לידתן וטעמא יהיב במסכת שבת ומ״ש זרע אנשים שם מאי זרע אנשים אמר רב גבר בגוברין שמואל אמר זרע שמשח שני אנשים שאול ודוד ור׳ יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים משה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ורבנין אמרי זרע שמובלע בין אנשי' לא ארוך ולא קצר לא אלם ולא חיגר לא סומ' לא הוכס ולא גיחור לא חכים ולא טיפש ד״א אנשים חכמים כד״א אנשים חכמים וידועים כו' אנשים נביאים כד״א וישארו שני אנשים במחנה אנשים גדולים והאיש בימי שאול בא באנשים ע״כ. ומ״ש ומורה לא יעלה מחלוקת רבי נהוראי ור׳ יוסי דלרבי נהוראי לשון נזירות כמו ומורה דשמשון ולרבי יוסי אין מורה אלא לשון מורא של בשר ודם והקשו עליו והלא לא נתקיים זה שנא' ושמע שאול והרגני וכו׳ ומסייע לרבי יוסי תרגומו והרד״ק ז״ל כתב ותדר נדר אני תמה איך חל נדרה על בנה שיהיה נזיר ועו׳ שלא היה בעולם הרי אמרו האיש מדיר את בנו בנזיר ולא האשה מדרת את בנה בנזיר ואפילו באיש לא מצאו טעם אלא אמרו הלכה היא ואם תאמר כי אלקנה עשה הנדר גם כן אחרי ששמע מאשתו זה לא ראינו והיאך הניח הפסוק מלספור עיקר הנדר שהוא אלקנה וזכר נדר חנה שאינו כלום זה רחוק ויותר אני תמה איך לא דברו חז״ל בזה במדרש ולא בגמרא ע״כ. ובמ"ש ה׳ צבאות הביא דחז״ל שלא מצינו מי שקרא להקב״ה צבאות והוסיף כי מ״ש לה׳ צבאות בשילה הוא ספור דברים (ממבחר) [ממחבר] הספר שלמד כן מחנה. ובכפל אם ראה תראה דרשו ואין צורך כי כן מנהג הלשון לצרף המקור עם הכפולה כמו אם שמוע תשמעון וכן נמי גבי עני אמתך ג׳ פעמים כי כן דרך המקראות לצחות וזכרתני ולא תשכח הכפל לחזק התפלה וכן זכור אשר עשה לך עמלק לא תשכח לחזק המצו' ודרשו חז״ל וזכרתני בזכרי׳ ולא תשכח את אמתך בנקבות זרע אנשים פי׳ זכרים ומ״ש ומורה לא יעלה על ראשו מוכיח כי על זכרים אמרה כי לא יאמר זה על נקבות ע״כ. ובשאר הפרטים כתב כדחז״ל הנז״ל ומ״ש ונתתיו לה׳ שיהא נזיר קדש לה׳ וי״ת ואמסריניה דיהא משמש קדם ה׳ ולדעת המתרגם צ״ל שעם היות הלויים נתונים נתונים היינו מבן ל׳ ומעלה וזה נתון כל ימי חייו ומורה תער כמו ומורה דגבי שמשון. וי״ת דשמשון ומספר ותרגם זה ומרותו ענינו לפי דעתו כמו באלף וקרוב להנז״ל הביא מהרי״א ז״ל והר"לבג ז״ל כתב זרע אנשי' זרע הבא והמתהוה מן האנשים והוא שיהא לה ולד תתנהו לה׳ כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו אם יהיה זכר וכאן רמז שהנודר מן התגלחת כל דקדוקי נזירו' עליו או יהיה הרצון באומרו זרע אנשים מן זכר וזה כי זרע אנשים בשלא ישתנה מזרע הנקבה יהיה הולד זכר וכשישנהו זרע הנקבה תהי' נקב' כמו שהתבאר בחכמה הטבעית שבו ולהר"לבג או׳ ונתתיו לה׳ מהנדר ולרש״י ז״ל ונתתיו כו׳ מכלל השאלה הוא ונתת לאמתך כו׳ וגם ונתתיו לה׳ ר״ל תתן לי שיהא ראוי לתתו לה׳ ומהרי״א ז״ל פי׳ ונתתיו כדרש״י הנז״ל אבל כתב בהבנת הפסוק כן מגזרת אם ראה תראה שאם ישגיח הש״י יהיה מחוייב שיתן לה זרע אנשי' ואם לא יתנהו יהיה להעדר ההשגח' ואמרה זה לחייב שמפאת הצדק והיושר ראוי שיפקדה אלהים כפי עניה ולחצה וז״ש אם ראה תראה ר״ל אם אתה משיג ותדע עניני הפרטים וזכרתני ולא תשכח את אמתר שלא תהיה לפניך שכוחה חנה אז בלי ספק תתן לאמתך זרע אנשים כלו' זכרים שהוא זרע הנתלה באנשים וכאשר יהיה זה נדרה נדר ונתתיו לה׳ ע״כ. ולע"דן בכפל ותדר נדר שרמז שנדרה חנה בפני אלקנה בעלה והחריש ולא הפר וקם נדרה וז״ש ותדר וע״י שלא הפר לה בעלה נתקיים והיה נדר ובזה נסתלקה תמיהת הרד״ק הנז״ל מההיא דהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה דהשתא האיש הדיר את בנו כיון שלא הפר או אפשר שאלקנה נדר בפיו והיא ותדר נדר מהכרח יתור נדר והראשון עיקר. ואמר ותאמר ה׳ צבאות שגוף האמירה שאמרה וטענתה היא ה׳ צבאות לרמוז אל מה שאחז״ל אם מן העליונים אני לא אמות כו׳ כנז״ל בדחז״ל ז״ש ותאמר ה׳ צבאות שגוף האמירה היא ה׳ צבאות שני צבאות צבא מרום וצבא תחתון ואפשר שרמז אל מ״ש חז״ל מכל צבאות כו׳ כנז״ל. עוד אפשר דבני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא במזלות התחתונים גם כן שאם המזל טוב מה טוב ומה נעים ואם המזל רע צריך שיתגלה המזל הרוחני שהוא השגחת השם ית' הנוראה ונעלמה מעיני כל חי סוד הבינה לשדד כל המזלות התחתונים וזהו מ"ש הק"בה לאברה' אבינו מאי דעתיך דקאי צדק במזרח אנא מהדרנ׳ ליה למערב כי זכותך גדול מאד ואתה למעלה מכל המערכות וז״ש ה׳ צבאות ר״ל וה' שליט בכל צבאות מעלה שאעפ״י שיורו המזלות ההם להיותי עקר' אתה תשדד אותם ותבטל הוראתם וע״י זה ימשך שראה ר״ל ע״י ראית השגחתך בהם להכניע המזלות מזה ימשך שתראה בעני אמתך. ואפשר עוד ענין זה באופן אחר קרוב לזה והוא שאומר בזאת יודע שאתה ה׳ צבאות כלומר שליט עליהם הלא הוא אם ראה תראה בעני אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים עם היותי עקרה גם מזל רע ואתה תשדדם לעשות כרצונך. ומתוך דברי מהרי״א ז״ל אפשר ללמוד אם ראה שאתה רואה ומשגיח בשפלים בזאת יבחן במה שתראה בעני אמתך כו'. עוד אפשר שאמר אם ראה לפי שאחז״ל שיתפלל על זולתו והוא בכלל שואל על חולה יאמר אל נא רפא נא לפלוני בכלל חולי עמך כי זכותא דרבים עדיף הוא מ״ש דוד זכרני ה׳ ברצון עמך פקדני כו' וז״ש אם ראה לזולתי לפקדה אנא אגב אותה הפקידה פקדני גם אני ותראה בעני אמתך כו' וכן אחז״ל שכשנפקדה שרה כמה עקרות נפקדו עמה וזכרתני לחז״ל לשון בנים זכרי' כנז״ל. ולי אפשר וזכרתני הוא בפקידה להתעבר ולא תשכח שלא ימות שאם ימות נמצא ששכחת מה שזכרתני וזהו וזכרתני ולא תשכח שיהיה בן קיימא וזה יהיה מצד ראות עני אמתך ומעת ההריון תתן לאמתך חלק זרע שיגדלו אנשים ממנו שיחיו ויתגדלו כאמור. ובזה אפשר להבין גם כן כפל אם ראה תראה בעני כו' שצריך שתראה שני פעמים העוני של אמתך הראיה אחת כנגד וזכרתני ואחת כנגד ולא תשכח אמנם להיותו זרע אנשים חשובי' כפי הפי׳ הנז״ל זה יהיה דרך מתנה ז״ש ונתת לאמתך זרע אנשי' כי תראה בעני אמתך הלואי יספיק למציאות בנים כל דהו באופן שהיותו זרע אנשים יהיה מתנת חנם מאוצרך הטוב שאחז״ל ואתחנן אל ה׳ מתנת חנם וכמו שאתה תתן לי מתנה כן גם אני ונתתיו לה׳ כו׳ ובכפל שלש אמתות אחז״ל שלש בדקי מיתה שהם נדה וחלה והדלקת הנר שעליהן נשים מתות בשעת לידתן ופרש״י ז״ל בגמרא שדורשי' חז״ל אמתך לשון מיתה וזהו שלש בדקי מיתה. וכאן בנביאים פירש שלש אמתות האמורים במקרא כנגד שלשה דברים שהאשה מצווה עליהן ע״כ שהם נדה וחלה והדלקת הנר שאשה עובדת כאמה להשם ית'.

ולע"דן להרחיב הענין בעני אמתך כנגד ענוי הנדות להתרחק מבעלה כמנודה הזה ותטמא בכל אשר תגע והראי׳ הוא שיהיה עמל הנדות להריון. וזכרתני ולא תשכח את אמתך כמו שאני זוכרת לבלתי שכוח הפרשת החלה שאמרו הראשונים שדבר זה צריך עתה בזמן הזה לאומ' ערב שבת עם חשיכה הפרשתם חלה במקום עשרתם שהיו אומרים בזמן המעשרות וכמו שאני זהירה וזוכר׳ הפרשת חלה כן גם אתה וזכרתני ולא תשכח את אמתך במדה שלא עברתי ממצותיך ולא שכחתי ונתת לאמתך זרע אנשים כנגד הדלקת הנר שהזהירות בנר מצוה מחייב היות זרע אנשים תורה אור שכן אמרו במסכת שבת פרק במה מדליקין רב הונא הוה רגיל דיליף ותני אפתחא דאבין נגרא חזי דהוה רגיל בשרגא טובא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהבא נפקי רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דבי נשיא דרב שזבי חזא דהוה רגיל בשרגא טובא אמר גברא רבא נפיק מהכא נפק מיניהו רב שזבי עכ"לה. וכתבו התוספות הא דהוו רגילי בשרגא פי' הבעל ואשתו לכך אמר תרי גברי רברבי נפקי ולקמן חזיא דהוה רגילא האשה לכך אמר דנפיק חד גבר' רבה בזכותה ע״כ. ולע"דן שראיתי כתוב דלמעלה גרסינן בשרגי לשון רבים נר שבת ונר חנוכה לכך אמר תרי גברי רברבי נפקי ולקמן גרסינן בשרגא לשון יחיד בנר של שבת לכך נפק חד גברא רבה ולכל הפירושים למדנו שהזכיר בנר של שבת נר מצוה זוכה לתורה אור לכך אמרה חנה בהתחננה ונתת לאמתך זרע אנשים בזכות שהיא רגילה וזהירה נר של תורה כי נר מצוה ותורה אור ואולי היה אלקנה זהיר גם בנר עם אשתו ולכך שאלה אנשים בלשון רבים. עוד אפשר דרך הלצה בשלש פעמים אמתך גם בכפל וזכרתני ולא תשכח כו׳ שחנה בחסידותה בשאלה על עצמה שאלה גם לפנינה שלא יארע תקלה בילדיה מפני שהכעיסה את חנה וז״ש אם ראה בצערי צריך שג״כ תראה ותשגיח בזולתי זו פנינ' בעני אמתך כלומר שהעוני שמענה לי אמתך היא פנינה שלשמך כמו שאחז״ל לש״ש נתכונה וע״י זה וזכרתני לי אני חנה ולא תשכח את אמתך זו פנינה שלא תשכחנה במיתת בניה שפחדה חנה שלא יתקיים בה מה שהיה בסופה שנאמר עד עקרה ילדה זו חנה שבעה ורבת בנים זו פנינה אומללה. אמנם ונתת לאמתך זרע אנשים על חנה עצמה והשנים הראשונים אמתך בסגול וזה האחרון בש"בא לסימן שהשנים הראשוני' נאמרו על פנינה ואמתך השלישי על חנה ועם כ״ז לא שוה לה להציל בניה כולם אלא מקצתם. ושאלה מהש״י יתן לה זרע אנשים רבים וא' מהם ונתתיו לה׳ או חוזר אל תיבת זרע שכולם יתנם לה׳ ועבודתו:

יב

והיה כי הרבתה כו׳ חז״ל במדרש שמואל ר' חייא בשם ר' יוחנן ור' שמעון בן חלפתא בשם ר' מאיר מכאן שכל המרבה בתפלה נענה מיחלפא שיטתיה דרבי לוי דכתיב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור ר׳ אבא בריה דרב פפי ור׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי חנה ע״י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל שנאמר וישב שם עד עולם עד עולמו של לויים ד כתיב מקץ חמשי' ישוב מצבא העבודה והא אינון נ״ב אמר ר׳ יוסי בר אבין ושתי שנים שגמלתו עד כאן.

תוכן העניינים

כלי יקר על נביאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה