אור ברסלב

כלי יקר על נביאים· רבי שמואל לאנייאדו

יהושע

הקדמת הספר

א

א

ויהי אחרי מות משה וכו'. ב"ר פ' ס״ב א"ר סימון כל מקום שנאמר ויהי אחרי מות חזר העולם לאחוריו ויהי אחרי מות אברה' מיד וכל הבארות אשר חפרו וכו׳. ויהי אחרי מות משה מיד פסק הבאר והמן וענני כבוד. ויהי אחרי מות יהושע מיד נתגרו בהם יתדו' הארץ ויהי אחרי מות שאול מיד ופלשתים נלחמים בישראל התיבון חברייא לר׳ סימון והכתיב ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך. א"ר תנחום לא בא ר׳ סימון לומ' אלא ויהי אחרי א"ר יודן אלולי שהעמיד הב״ה אחרים תחתיהם כבר חזר העולם לאחוריו כתי' ויהי אחרי מות אברה' וכתיב וישב יצחק ויחפור את בארות המים. כתי' ויהי אחרי מות משה וכתיב ויאמר ה׳ אל יהושע. ויהי אחרי מות יהושע ויאמ' ה׳ יהוד' יעלה בתחלה. ויהי אחרי מות שאול וכתיב ודוד שב מהכות את עמלק: (ובילקוט טעות לשון וזאת הנסח׳ מדוקדקת:)

ולע"דן לדקדק מהיכן יליף חזרת העולם לאחוריו ומה היה חזרה זו ומאי שנא אומ׳ ויהי אחרי מות לאומ׳ ואחרי מות דקאמ׳ א"ר תנחום לא בא ר׳ סימון למימר אלא ויהי אחרי ולמה לא הזכיר ויהי אחרי מות אלא ויהי אחרי לבד ור׳ יודן צריך לדעת אם חולק על ר׳ סימון או אם מוסיף על דבריו ומפרשם. ועוד קשה השינוי למה בב׳ החלוקו' הראשונות אמר כתיב ויהי אחרי מות אברהם וכתיב וישב וכו׳ כתי' ויהי אחרי מות משה וכתיב ויאמר ה׳ אל יהושע ובחלוקה השלישית אמ' ויהי אחרי מות יהושע ויאמר ה׳ יהודה יעלה ולא הזכיר כאן כתיב וכתיב ובחלוקה הרביעית אמר ויהי אחרי מות שאול וכתיב ודוד שב וכו׳.

ונראה שהוקשה להם ז״ל שהכתוב הזה אומר ויהי אחרי מות שהיה אחרי מות משה ולא הזכיר מה היה שאין לומר שמאמר ויאמר ה׳ אל יהושע שא"כ הוא ה"ילל ויהי אחרי מות משה אמר ה׳ אל יהושע לעומת זה דרשו שכוונת הפסוק לומ' ויהי אחרי מות משה שהפ' מודיע שחזר העולם לאחוריו במיתת הצדיק והעולם נרמז בתיבת ויהי כתיב הכא ויהי וכתיב בבריאת עולם ויהי ערב ויהי בקר וזהו ויהי אחרי שהעולם שנא' בו ויהי חזר אחרי לאחור בסיבת מות אברהם וכן בשאר החלוקות ויהי אחרי לסיבת מות משה והמקשים הבינו שהדרש' הזו של ר׳ סימון היתה מתיב' אחרי שהוא לשון אחור לסיבת מות הצדיק ולזה הקשו והכתיב ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך שלא חזר לאחוריו העולם לז״א לא אמר ר׳ סימון אלא ויהי אחרי שתיב' ויהי הרומזת בבריא' העולם ככתוב ויהי ערב וכו׳ חזר לאחור העולם אמנם שם נאמר ואחרי מות דלא כתיב ויהי לא דריש ר׳ סימון שחזר העולם לאחוריו והיה יכול לדחו' שגם שם גבי ואחרי מות יהוידע היה קלקול במה שהשתחוו למלך שאמ' חז״ל שעשאוהו למלך עצמו ע״א אלא שתירצו האמת דר׳ סימון לא אמר אלא גבי ויהי אחרי מות. ועוד שזה הענין של ההשתחויה למלך אינו קלקול מפורש בפסוק ולכך לא תירצו כן. ומה שהביא ראיה לשחזר העולם לאחוריו מה שראינו באברה' מיד וכל הבארות וכו׳ ובמשה מיד פסק הבאר וכו׳ הכוונה לפי הפשט שסתימת הבארות סימן לקלקול וכן במיתת משה שפסק המן והבאר וענני כבוד וכן בשאר החלוקות. אמנם סוד הענין כי הבארות האלה סוד' להכניע הקליפות ולהרים דגל השי״ת וימין ה׳ רוממה ולזה חפר בארות מים חיים ונוזלים מן לבנון להמשיך קדושת השי״ת בתחתונים וכמו שארז״ל שהשכינ' נסתלקה מרקיע אל רקיע ואח"כ הצדיקי' הורידוה עד שהורידה משה על הר סיני ולזה אחז״ל כאן שבמות אברהם חזר העולם לאחוריו להסתלק האור העליון וזה מורה סתום הבארות של אברהם שמורה הסתלקות האור הבהיר יתב' ויתעלה החוזר לאחור אלא שעמד יצחק והעמיד כדברי ר׳ יודן שהקלקול ההוא שנתקלקל במיתת אברהם תיקן יצחק וכן כלם ובא השמש צדיק אחד וזרח השמש צדיק ממלא מקומו ומעמיד העולם ובזה מדוקדק אומ׳ לשון ויהי כאמור שרומז אל העולם וקלקולו לולא שהב״ה הזריח צדיק אמנ' בחלוקת ויהי אחרי מות יהושע לא עמד אחריו מי שיתקן קלקול העולם שהרי כלל שבט יהודה הוא שאמר יהוד' יעלה ולכך לא אמ' בחלוק' זו כתיב וכתיב. עוד לחז״ל מות משה בז׳ באדר בו ביום שנולד מת: ולעד״ן ויהי אחרי מות משה להיו' שאחז״ל דויהי לשון צער ברוב המקומות גם אמרו אחרי מופלג והטעם נלע״ד כמ״ש הרד״ק כי אשרי לשון רבים רק שלא נמצא בלשון יחיד וכן אחרי לשון רבים ונמצא לשון יחיד אחר ויהי אחר הדברים ע״כ. ובזה מובן היות אחרי מופלג לפי שהוא אחורים רבים ולעומת כל הנז׳ אמ׳ כי להיו' צער קמי' דקב״ה דמיו' שמת משה אבל לפניו כמו שאז״ל גם מצד יהושע המצר על פטיר' רבו לעומת זה נתחייב אחור הדבור והשראת שכינה על יהושע כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה וז״ש ויהי אחרי מות שעב' זמן רב עד שהתחיל להתנחם אז דבר ה׳ אליו. וקשר ו׳ ויהי הבאה בתחלת הענין המפ' פי' שהיא יתירה ורש״י ומהרי״א ז״ל פיר' שהיא מקושרת עם מיתת משה הנז׳ בסוף התורה ושם אמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו׳ לכך סמך ויהי אחרי מות לומר שלא נתיחד לו הדבור בחיי רבו כי אם אחרי מותו וזאת בזכות היותו משרת משה שע"י כן סמך ידיו עליו וכן פירש הרלב״ג ע״כ. והרד״ק ז״ל כפ"ה רפה בלשון ישמעאל: ולעד״ן אומ׳ משרת משה לאמר שהכוונה לפי שהזכיר לשון אמירה באו׳ ויאמר ה׳ אל יהושע הגיד עתה הכתוב שלהיותו משר' משה כנז' לעיל זכה לזאת האמירה שנבואה הנז׳ כי נוצר תאנה יאכל פריה. או יאמר לפי שהשפלות והענוה יסוד גדול בעבודת ה׳ לכ"א ה׳ אל יהושע שיאמר תמיד ויהיה שגור בפיו שהוא משרת משה וז״ש משר' משה לאמר ר״ל שיאמר כן בהתמדה משרת משה אני. ודרך דרש אומר אני ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ שאף אחרי מותו עבד ה׳ הוא עובד עבודתו ועושה שליחותו וכמו שפי' חז״ל בפ' עושה מלאכיו רוחו' שרוחות הצדיקים עושה אותם הוא ית׳ מלאכיו ללכת במלאכות ה׳ אל מקו' חפצו ככתוב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:

ב

משה עבדי מת וכו׳ ספרי יש שקרא עצמו עבד והב״ה קראו עבד. ויש שקרא עצמו עבד והב״ה לא קראו עבד ויש שלא קרא עצמו עבד והב״ה קראו עבד. אברהם קרא עצמו עבד שנא' אל נא תעבור מעל עבדך והב״ה קראו עבד בעבור אברהם עבדי. יעקב קרא עצמו עבד קטנתי מכל החסדים וכו׳ והב״ה קראו עבד אל תירא [עבדי] יעקב (עבדי) משה קרא עצמו עבד להראות את עבדך והב״ה קראו עבד לא כן עבדי משה משה עבדי מת. דוד קרא עצמו עבד אני עבדך בן אמתך והב״ה קראו עבד למען דוד עבדי ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ישעיהו קרא עצמו עבד יוצרי מבטן לעבד לו והב״ה קראו עבד יען הלך עבדי ישעיהו. שמואל קרא עצמו עבד דבר כי שומע עבדך והב״ה לא קראו עבד שמשון קרא עצמו עבד אתה עשית ביד עבדך וכו׳ והב״ה לא קראו עבד שלמה קרא עצמו עבד ונתת לעבדך לב שומע והב"ה לא קראו עבד. איוב לא קרא עצמו עבד והב״ה קראו עבד השמת לבך אל עבדי איוב. יהושע לא קרא עצמו עבד והב״ה קראו עבד וימת יהושע בן נון עבד ה׳. כלב לא קרא עצמו עבד והב״ה קראו עבד ועבדי כלב. אליקים לא קרא עצמו עבד והב״ה קראו עבד לעבדי לאליקים. זרובבל לא קרא עצמו עבד והב״ה קראו זרובבל בן שאלתיאל עבדי. דניאל לא קרא עצמו עבד והב״ה קראו עבד דניאל עבד אלהא חייא. חנניא מישאל ועזריה לא קראו עצמן עבדי' והב״ה קראם עבדוהי דאלה' נביאי' הראשוני' לא קראו עצמן עבדים והב״ה קראם שנא' כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאי' עכל״ה. ולעד״ן לדקדק מאי נפקא מינה בהודע' זו יש ויש וכו'. ונראה שהוקשה להם ז״ל איך אדון הנביאים יקרא בשם עבד ולא בשם אהוב וכן אברהם שנק' אוהב שנא' זרע אברהם אוהבי וא"כ למה אמר בעבור אברהם עבדי ולא אמר אוהבי וכן בשאר לז״א יש שקר' עצמו עבד וכו׳. אברהם קרא עצמו עבד שנא' אל נא תעבור מעל עבדך ר״ל שלא קרא עצמו עבד דרך גאה וגאון לו' עבד מלך מלך אלא דרך ענוה ז״ש קרא עצמו עבד שנאמ' אל נא תעבור מעל עבדך כי ויאמ' ה׳ לשון קדש הוא ולשכינ׳ שרא׳ על המלאכי' אמר שאני עבדך ואין חסרון כבוד לאדון מדי עברו בבית עבדו שיכנס לתוכו ואל יעבור מעליו להטות הדרך ולזה קראו הקב"ה עבד שחבבו בעבור ענוה זו ז״ש בעבור אברהם שאמר שהוא עבדי כמ״ש אל נא תעבור מעל עבדך כמו שפיר׳ וכן יעקב שאמר קטנתי מכל החסדים ר״ל איני כדאי אליהם ואם עשיתם הוא להיות דרך האדון להטיב לעבדו אפילו בלתי הגון ז״ש אשר עשית את עבדך עם היותי קטן הטב' את עבדך וכן כיוצא גבי משה אמר להראות את עבדך שלא הראתני בזכותי כמי שמראה לאהובו אלא כמי שמרא' לעבדו ואעפ"י שהוא פחות עבד מקנת כסף כל דהו ז״ש להראות את עבדך ולז״א הקב"ה משה עבדי מת ולא אמר משה אהובי או נביאי לומ' אני מצטער על מיתת ענו זה מצד שלא היה מחזיק עצמו אלא כעבד נבזה שכן אמר להראות את עבדך. וכן דוד שאמר אני עבדך בן אמתך שאמ' ופרשת כנפיך על אמתך א"כ אני עבד ומואבי ולז״א הב״ה וגנותי על העיר הזאת למען דוד עבדי שקרא עצמו עבדי דרך ביזוי ולא דרך גאוה כאמו' וכן ישעיהו לא מכח מעשי שהרי יוצרי מבטן לעבד לו ובבטן לא היו בי מעשים ולא הייתי כדאי מצד מעשי לעבד לו ולז״א כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף להיותו עבדי שלא למרוד בי באופן שכל אלו הפרטים שבחלוקה הראשונה הם בשקול אחד אמנם בחלוקת יש מי שקרא עצמו עבד והב״ה לא קראו עבד אפשר לפרש קצתם לשבח וקצתם לגנאי שמואל לפי שקרא עצמו עבד שנא' דבר כי שומע עבדך ולא אמ' דבר ה׳ כמו שאז״ל שלא להחזיק עצמו שהב״ה היה מדבר עמו אלא דבר סתם כי שומע עבדך ולזה הטעם הוא שלא קראו הב״ה עבד להיותו חשוב אצלו יותר ממדריג' עבד שהרי שקול שמואל כמשה ואהרן דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו וגם מהטעם הנז׳ שלא קרא עצמו עבד להשי״ת כדי שהב״ה יקראהו עבד שהרי אמר דבר כי שומע עבדך ולא אמר דבר ה׳ שאז היה עושה עצמו עבד להב״ה וגבי שמשון נראה שלגנאי הוא שלא קראו עבד לפי שלקח אשה מבנות פלשתים וגם שלמה אפשר לפרשו לגנאי שהוא קרא עצמו עבד והב״ה לא קראו עבד שלא נתכבד בו להחזיקו כעבד שהרי קדם תחלה ענין ויתחתן שלמה וכו׳. ואפשר לפרשו לשבח כי שלמה מה שקרא עצמו עבד לא היה דרך גאוה כי אפי' לעבד לא היה מחזיק כי בחלום הוא מאמר ונתת לעבדך לב שומע ולזה הוא שלא קראו עבד לחשיבות שמלך וישב על כסא ה׳ וחשוב הוא כבן יקיר. איוב לא קרא עצמו עבד לרוב ענוה ויראת ה׳ שהיתה בו כמחז״ל שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו דילמא שבקיה לרחימותיה של אברה' הרי שהשטן עלה בדעתו שאיוב עדיף מאברהם לרוב ענותנותו ויליף שדניאל נקר' ועבד אלהא חייא ואעפ"י שדברי המלך הם אפש' שהכריחו רז״ל ששם זה של עבד הוא שפי ה׳ יקבנו ז״ש דניאל עבד אלהא חייא כלומ' שאלהא חייא קראו עבד שאם הכוונה לומ' עבד אלהא חייא עובד אלהים חיים היינו מ״ש אלהך דאנת פלח ליה בתדירא אלא ודאי כן שמו אשר נקרא דניאל עבד אלהא חייא עפ"י השי"ת ויגיד עליו רעו שם דניאל שחזר לומר דניאל עבד אלהא חייא שכך שמו בפי הכל כאמור וחנניה מישאל ועזרי' למדו חז״ל שנקראים עבדים מדקדוק לשון הפסוק דאומ' עבדוהי דאלה' עלאה דהיל״ל עבדי אלהא עלאה גם קשה תיבת די אלהא דהיל״ל דאלה' עלאה לזאת פירשו עבדוהי הם די אלהא עילאה אמר כן ובזה נתיישב כינוי עבדוהי ותיב' די נותן טעם למ״ש עבדוהי למדנו מתוך המאמ' שהכתוב הזה מספר בשבחו של משה ואומ' משה שהיה קורא עצמו כעבד לבד מדרך ענוה שלא היה מחזיק עצמו כנביא ה׳ או כבן אלא משה עבדי מת.

עוד אמרו חז״ל במדרש שנשתכחו שלשת אלפים הלכות מישראל בימי אבלו של משה בא יהושע ושאל א״ל הב״ה משה עבדי מת והתורה נקרא' על שמו ועתה [לומר] לך א״א (להחזיק) בוא וטורדן במלחמה ע״כ. ורש״י ז״ל ואלו היה קיים בו הייתי חפץ. ומהרי״א ז״ל פי׳ כוונת הכתוב לומר עד עתה הייתם מעוכבים בשביל משה כי לא יעבור את הירדן אכן עתה משה עבדי מת ומעתה קום עבור את הירדן ע״כ. וכן בהר"לבג ופיר' שהגיד הכתוב שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא וזהו משה עבדי מת ועתה קום. ובדבריו ז״ל מדוקדק׳ תיב' ועתה שתכף ומיד בעתה אחישנה לגדולה וקום כי קיימ' לך שעתא. ובזה אבין או׳ הירדן הזה מור' באצבע שעד עתה היה כחומה נשגב' לא יוכל משה לעוברו אכן עתה פרץ גדרו והיה למרמס וזהו עבור את הירדן הזה כלו' הזה הוא אשר עליו נשמו ראשוני' ולא עברוהו ע״ד משז״ל ונעבור את נחל זרת לשון זרת רחבו ולא יכלו לעוברו עד שניתן להם רשות מלמעלה וזהו ונעבור את נחל זרד. ומתוך דברי חז״ל מובן שיהושע בוכה ומתאבל יות' מדי מן השיעור וע"ז השיבו הוא ית' וכי לך מת ולי לא מת והלא לי מת וזהו משה עבדי מת ר״ל לי מת שאני המפסיד במיתתו עבד נאמן לכן אתה עתה קום מאבילותך ולא תצטער יותר מדי. ומהרי״א ז״ל פיר' עוד בתיבת עבדי שמאח' שגדל בשם טוב ומת מתוך עבדותי אין לך להתאונן עליו ביותר אלא קום מאבילותך כי ישמח משה במתנ' חלקו. ולי אפש' במה שאמרנו לעיל בשם חז״ל שנשתכחו ג׳ אלפים הלכו' באבלו של משה וז״ש לע״ד חבל על דאבדין ולא משתכחין כי משה עבדי מת ולא שכב כי לא הניח ממלא מקומו בעבודתו שהרי נשתכחה תורה לפי שהתרשלתם בלמוד. ועתה קום וכו׳ והתחזק בתורה כדמסיק רק חזק ואמץ מאד וגו׳. עוד אפשר במה שאמרו חז״ל בפסוק נקם נקמת בני ישראל אחר תאסף אל עמך אלו רצה משה לא מת שלא היה הולך למלחמת מדין ובחר מות בעבדות ועבודתו יתב' ועל זה אמר משה עבדי מת ר״ל סבר וקביל להיות עבדי ואפי' שמות ימות אחרי מלחמת מדין ולזה נאות לך שתלמוד מרבך ועתה קום במהירות וזריזות עבור את הירדן הזה ואל תתעצל במלחמת ארץ ישראל ולא שמע יהושע שהרי כתי' ימי' רבים עשה יהושע מלחמה כו׳ כמו שאחז״ל שנתעצל ונענש וחסרו לו י׳ שנים כמו שיבוא בפסוק כאשר הייתי עם משה אהיה עמך ואמר אשר אנכי נותן להם לבני ישראל כמשחז״ל שירושת הארץ (החיי') [המתים] יורשי' (המתים) [החיים] וכמו שהרחיב רש"י ז״ל בפר' פנחס שאם ראובן ושמעון מתו וזה הניח בן אח׳ וזה ג׳ ואלו הם החולקים בארץ זה נוטל [א' ואלו נוטלים] ג׳ חוזרת הנחלה לראובן ושמעון המתים ומנחילין לבניהם אלו ובן ראובן נוטל ב׳ חלקים ובני שמעון נוטלין ב׳ חלקים לעומת זה נ״ל שמאמר אשר אני נותן להם על אלו בני ראובן ושמעון קאמר ומאמר לבני ישראל על ראובן ושמעון שנחלה זו חוזרת אליה' והם נוחלין את החיים וחוזרין ומנחילין לבניהם וע״ז כפל הפ׳ להם לבני ישראל. או בהפך אשר אני נותן להם על ראובן ושמעון והיינו דקא' להם שלא לנוכח ולבני ישר' היינו על אלו הנכנסין לארץ. ומהרי״א ז״ל פי׳ להם ע"מ שיהיו כדאי׳ וז״ש לבני ישר'. ואנכי עפר ואפר המעתיק אחרי נשיקת רגלי אדוני נלע״ד לדקדק ג"כ בפסו' אמרו כאשר דברתי אל משה תחלה ואח"כ אמר מהמדבר וכו׳ ומהראוי יסיים הענין ואח"כ יאמר כאשר דברתי אל משה אמנם אפשר לע״ד שבזה יובן הפ' תחלה באו׳ ועתה קום וכו׳ גם כפל הפ' באומ׳ להם לבני ישראל והוא כי ארז"ל בספרי פ' עקב על פסו' כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם שבא ללמד על ח״ל שכל מקום שיכבשו ממנה יהיה שלהם אלא שצריך יכבשו א"י תחלה ואח"כ ח״ל שאינו בדין שתהא א"י מתטמא בע״א ואתם תלכו לכבוש ח״ל ואפשר שזה כיון באומ׳ כאן הפ' ועתה קום כלומ' הנה בידכם נתתי את כל הארצות שתכבשו גם בח״ל אמנם צריך שעתה תחלה קום עבור את הירדן הזה אל הארץ וכו׳ ואח"כ כל מקום וכו׳ אפי' ב"חל ונתן טעם באומ׳ אשר אנכי נותן וכו׳ כלו' כי מה שאני נותנ' להם הוא להיות' בני ישראל ויטהרו אותה מע״א שבתוכה וכיון שכן אינו בדין שתהא א"י מטמאה בע״א ואתם תלכו לכבוש ח״ל וזהו כאשר דברתי עם משה חוזר למ״ש ועתה כי כן דבר עם משה בפי׳ וירישת' גוים גדולים ועצומי' מכם תחלה בא"י ואח"כ כל אשר תדרוך וכו׳ אפי' בח״ל זה נלע״ד.

ג ד

כל מקום אשד תדרוך כף רגליכם וכו׳. לחז״ל ואפי' בח״ל ובזה אבין לע״ד אומ' כל מקום ולא אמ' המקום כמו גבי משה בה״א הידיע' לומר בכל מקום שיהיה אפילו בלתי ידוע לרבות גם בח״ל ואע"ג דאמ' כלל ופרט כל מקום כלל מהמדבר והלבנון פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט מ"מ ניחא שכוונת הפסוק לומר שעם היות שיתקדש כל מקום אשר תדרוך וכו׳ אבל אינו שוה בקדושתו אל מה שהוא בתוך גבול הארץ מהמדבר וכו׳ לכם יהיה שיהיה שלכם בלבד אמנם מהנהר הגדול נהר פרת וכו׳ זה מקוד' יותר שיהיה גבולכם להתגורר בו ובקדושתו וגבולכם יותר בייחוד ומ״ש כאן הנהר הגדול ואלו גבי משה לא נאמר גדול לא בים ולא בנהר כתב מהרי״א דבעיני משה זוטרתי היא הים והנהר לא כן בעיני יהושע וכו'. וקשה שהרי גם משה אמר עד הנהר הגדול נהר פרת ומ״ש כאן לכם נתתיו וגבי משה לכם יהי' נלע״ד הטעם במה שפי׳ בסדר בלק בפ' ההוא אמר ולא יעשה שהכוונ' שמאמרו ית' עוש' מעש' כי בדב' ה׳ וכבר שמי' נעשו כי הוא ית' ביחוד אומ' ועושה ע"י מאמרו לעומת זה גבי משה שייך לו' לכם יהי' כי שם גוזר אומר ועוש' שיהי' שלהם ומאז זכו בו אשר לעומ' זה נא' כאן לכם נתתיו בלשון עבר שכבר הו׳ נתון לכם מקדם ומאז דברתי אל משה שאז זכיתם בו וזהו כאשר דברתי אל משה עוד אפשר לדקדק אומ׳ כאן לכם נתתיו ובתורה כתיב לכם יהיה כי חז"ל דרשו בספרי שאם היו כובשים תחלה גבול הארץ ואח"כ חוצ' לה היו נוהגים בה כל המצו' כמו בארץ וז״ל הרי שכבשו ח״ל מנין שמצות נוהגו' שם הרי אתה דן נא' כאן כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהי' ונאמ' להלן יהיה מה יהיה האמור להלן מצות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן מצות נוהגות שם עכ״ל. ופירו׳ מה יהיה האמור להלן היינו דסיפיה דקרא מן המדבר והלבנון וכו׳ יהיה גבולכ' כי בגבולי א"י נאמר יהיה גבולכ'. שבזה מובן למה אמ' כאן נתתיו גבי כל המקום לפי שהיה גלוי לפניו שלא יכבשו תחל' תחומי א"י אלא יקדימו לכבוש ח״ל ויהי' כבוש יחיד דלאו שמיה כבוש וז״ש נתתיו ובסמוך דתחומי ישראל אמר לשון יהיה ובטל הגזירה שוה ועכ״ז אמר כאשר דברתי עם משה לרמוז אל נוסח יהיה אשר דבר בו שם בתורה לומר שהבחירה בידם אם יכבשו תחילה א"י כולה אז היה כאשר דברתי עם משה דיבור יהיה לכם לגזירה שוה ובזה מובן למה בתורה אמר המקו' בה״א הידיעה כי בתורה דבר לכשיכבשו תחלה א"י ואח"כ לח"ל שאז יהיה לגזירה שוה שינהגו שם כל המצות כמו בארץ ולז״א המקום בה״א הידיעה לחשיבו' אמנם כאן בימי יהושע שהיו מתעצלים בכבוש הארץ הגיד מראשית אחרית שתהיה ח״ל כבוש יחיד שלזה אמר לכם נתתיו היא הסבה שאמר ג"כ כל מקום לגריעות ולא אמר המקום והבן זה. ומהרי"א ז״ל פי׳ כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם שדרך ארץ צריכ' חזוק ולא התרשלו' אלא אשר תדרוך כף רגליכ' בעצמיכ' תלכו לכבוש ולא תטעו לו' שבקשתיכ' תירשו את הארץ וזרועכ' תושיע לכם כ״א לא יתיצב איש בפניכ' וכו׳ הוא בעזרתי אשר אעזור אתכ' וכאשר הייתי עם משה כו׳:

ה

לא יתיצב איש לפניך וכו׳. ספרי אין לי אלא איש אומה משפחה או אשה בכשפיה מנין ת"ל לא יתיצב מ"מ אם כן למה נאמר איש אלא אפי' כעוג מלך הבשן עכ״ל. הוקשה להם דהי"לל איש לא יתיצב לפניך לז״א שכתב תחלה לא יתיצב מ"מ למעט אפי' אומה ומשפח' ואש' בכשפי' ומכ"ש איש עד שיובן בהכרח שאיש זה כגון עוג מלך הבשן הוא וזה הודיע בכתוב תיבת איש באחרונה ובזה מדוקדק לשון לא יתיצב איש אפי' איש הנצב במצבה זו וחומה גבוהה כמו עוג שחשב משה ע״ה שהיה חומה גבוהה לא יתייצב איש. עוד פי' מהרי״א ז״ל לא יתייצב איש לפניך לנהוג שרר' בצבור אלא כאשר הייתי עם משה שלא קם נביא עו' כמוהו כן אהי' עמך רק ההבדל שיש בינו לבינך הוא שלא קם כמוהו גם אחרי מותו לא כן אתה כי כל ימי חייך בלבד לא יקום אבל אחרי מותך יקום ויתייצב. ולי אפשר לא יתייצב איש דוקא לפניך בלכ׳ פניך בקרבם והעד לזה ענין העי שהיה שלא בפניו ונתייצבו אנשים שלא בפניו והרגו ל״ו איש ואמר כאשר הייתי וכו'. הכונה שמאחר שהשפע הנבואיי הזה אשר ביהושע הורק ממש' רבו אשר נתן עליו מהודו לעומ' זה אמר כאשר הייתי עם משה אהיה עמך ר״ל מה שאהיה עמך יהי בעיני כאלו אני אהי' עם משה שהרי באורח שכל הוא עמך ולא ביהושע בלבד נאמר זה כי אם בכל התלמידים וכמו שהובא בהקדמ' התיקונין ובזה נ״ל מ״ש בגמרא בכמה מקומות משה שפיר קאמרת. פרש״י ז״ל משה ת״ח. ולי אפשר שעל משה אדון הנביאים קאמר כי נצוץ רוחו נוצצה בו ולכך שפיר קאמר' כי ממש' נתנוצץ עליך זה וזהו לא ארפך ולא אעזבך ואעפ"י שאת' תרפני כי אהב' רבך אהבתיך ע״כ משכתיך חסד לא ארפך ולא אעזבך. ואפשר להרחיב זה יותר בדקדוק לשון אהיה שרמז הב״ה למשה במ״ש לו אהיה אשר אהיה אולי רצה לומר אהיה עמך אשר אהיה עם יהושע וז״ש כאשר הייתי עם משה אהיה עמך אהיה דייקא. עוד אפשר לפרש כאשר הייתי עם משה באופן נסיו שהיו בקריעת ים סוף ומלחמת עמלק כך באותו הענין עצמו אהיה עמך לקרוע ירדן ולכבוש מלכי א"י ומכאן למד יהושע לומר בסמוך מחר יעשה ה׳ בקרבכ' נפלאות כמו שאומ׳ בס״ד. ולחז״ל כאשר הייתי עם משה שיעור הזמן ק״כ שנה כן אהיה עמך אלא שלפי שנתעצל יהושע בכיבוש הארץ כדכתיב ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה לפי שנתעצל הפסיד עשרה שנים שלא חי אלא ק״י.

ו

חזק ואמץ כי אתה תנחיל וכו'. לפי שהיה אפשר שיתרשלו ידיו פן יארע לו כמו שאירע למשה רבו שבעת גמר ענין שירותו וחפצו להכניסם לארץ כרועה עדרו כל היו' ולעת האסף המקנ' לא יניחוהו השיבו אל מקומו לעומת זה א״ל חזק ואמץ תחזקנה ידיך כי אתה תנחיל ולא זולתך ויאמר לשון תנחיל להגיד מראשית אחרית שלא אמר תוריש כי רבים שלא יוריש רק תנחיל שיפילנה בנחלה קוד' כיבוש ככתוב והארץ נשארה הרבה לרשתה וז״ש תנחיל להיותה נקל לישראל לכבשה ואפי׳ אחר מיתת יהושע ולזה אמר לו חזק ואמץ אולי תכבוש ותוריש את הארץ.

ז

רק חזק ואמץ מאד וכו' טעם הכפל אחר שאמר חזק ואמץ לרש״י ז״ל פסוק חזק ואמץ בדרך ארץ להנחיל את העם ופסוק זה בד"ת שצריכים חזוק והוא אומרו רק חזק ואמץ מאד ביתר שאת על החיזוק הראשון כי המלחמה הראשונה טבעי' וקלה וזו חמור' ממנה כי איזהו גבור הכובש את יצרו וכן הרחיב מהרי״א ז״ל על דברי רש״י ז״ל שפסו' חזק ואמץ הוא בהנהגתו לבל יכיר פנים בהנחילו את הארץ וזה הוא חזק ואמץ כי אתה תנחיל כו׳ ופסו' רק חזק הוא בעסק התורה ופסוק הלא צויתיך חזק ואמץ כנגד האויבים מדבר לבלתי יחת מהם ולכך אמר בו הלא צויתיך לפי שבפרש' וילך נאמר ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ וכן מצאתי בפרש״י ז״ל. והוא ז״ל פי' שלפי שהיה אפשר לו ליהושע לטעות במאמר האל שאמר לו כאשר הייתי עם משה וכו׳ שהוא מאמר כללי וישוה לו גם בענין הנבואה לז"אל חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ ובזה יגדל שמך אבל בענייני התור' לא תוכל לחדש דבר כי אם תתחזק ותתאמץ הוא לשמור תור' משה לא יותר מחדש ז״ש רק חזק רק דייקא וזהו ככל אשר צוך משה עבדי אבל לא תסור ימין ושמאל בין להוסיף בין לגרוע מאשר צוך כי כל המוסיף או גורע יחדיו טועי' וכן פירש הרלב״ג במ״ש לא תסור ממנו ימין ושמאל וצוהו על הלמוד וז״ש לא ימוש ספר התורה הזה שהוא על כללות התורה ולא על ספר אלה הדברים בלבד כדפרש״י ז״ל והוא בב״ר פי׳ לרשב״י ז״ל ספר משנה תור' מצא בידו וכו׳ ודייק כוותיה ספר התורה הזה כשתהגה בה יומ' ולילה למוד גדול שמביא לידי מעשה ז״ש למען תשמור לעשות.

ח ט

לא ימוש במסכת סנהדרין פ' חלק א"ר אלעזר אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ס' התור' הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. ולעד"ן לדקדק מאי קמ"ל אדם לעמל נברא מקרא מלא הוא וזיל קרי בי רב כי אדם לעמל יולד ועוד קשה דה"לל הראייה אחרונה שהיא העיקר מפסו' לא ימוש ספר התורה וכו' ועוד קשה אומ' אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה איך יתכן זה כי לא יתכן לעמל פה ולא לעמל מלאכה כי יהיה בריאתו לבטלה חלילה זה קשה עד מאד אומ' ועדין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כי איך יתכן שיברא האדם לעמל שיחה הזה פועל חכם: ונראה שאמר אדם לעמל נברא שהייתי יכול לפרש הפ' דהכי קאמר כשהוא בבטן אמו אדם מעת שנולד הוא מעותד לעמל כי קודם שנולד הוא בנחת ולא בעמל בהלו נרו על ראשי. אמנ' חז״ל לא נתיישב להם פי' זה כי אפי' בעודו בבטן אמו סובל הוא עמל אגב אמו גם הוק' להם למ״ד לעמל שמורה שהתכלית הוא העמל ולא יתכן כן שהקב"ה יברא אותו לתכלית עמל ופורענות לזה אמרו א"ר אלעזר אדם לעמל נברא שהתכלית הוא העמל כדי שיעמול בתורה כדמסיק ומפר' ואזיל איני יודע אם לעמל פה שהשלמו' יהיה בדבור אם לעמל מלאכ' דהיינו שיעשה מעשים טובים לז״א אם לעמל מלאכה נברא ולמד מפ׳ כי אכף עליו פיהו הוי לעמל פה נברא ומוכרע הוא שיהיה עמל פה לשלמות ע"י הפה הדבור שלם שהרי כתיב נפש עמל עמלה לו שדרשו חז״ל שם בגמ' למעלה מזה המאמר שהעמל בדבר שלמות ומצוה נפשו של עמל זה עמלה לו בעה"ב שכרו צפון אבל עדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיח' לא יתכן שיחה בטלה שכבר הוכחתי מפסוק נפש עמל עמלה לו שאין הפ' מדבר בשיחה בטלה אבל מ״ש ועדין איני יודע אם לעמל תורה ר״ל אם לעמל תורה שהוא עמל גדול בדבור הפה או עמל השכל בעיון שמתשת כחו של אדם בדבור ובשכל שהוא עמל המיוחס לתור' להבין להורא' שלשון תור' היא מלשון הורא' כדכתיב והורת להם הדרך אשר ילכו בה או יספיק שיהיה בעמל שיחה שילמוד ויגרו' התור' ואפי' בלי הבנה כמו שאז״ל לגרוס איניש והדר ליסבר לזה הוכיח שלא תספיק בגרסא לבד ע״ד גרסה נפשי לתאבה אבל צריך הסברא דלסבר להבין ולהורות שזה נקרא עמל תורה ועליו אמר איני יודע אם לעמל תורה והחלוקה האחרת לגרסא לבד בשיחה בעלמא. או אפש' דשיחה לרמוז אל שיחת ת"ח צריכה למוד ואמר שאינה עקר אלא תור' כאמור ולמד כן מלשון הפסו' שאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך שהעקר הוא בהעמיק בו והיינו דאמר ספר התורה הזה שהיה די שיאמר לא ימוש ספר זה מפיך כי ידוע שהספר על התורה הוא אבל אומ' התורה כונתו שיהיה העסק בו בלומד תורה להורות לא בלומד שיחה בצפצוף על לשון לבד והנה בזה הוצרכו הג׳ פסוקים דאלו מפ' לא ימוש הייתי אומר יהושע שאני לפי שהוא דבר ומנהיג צריך הוא הלימוד להורות. אמנם זולתו מלאכה ומעשה המצות עיקר לזה הביא פ' כי אדם לעמל יולד שהוא כולל כל מין אדם לעמל יולד והעמל הוא בפה כמו שלמד מפסוק נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו. עוד לחז״ל רבי יונתן פסוק זה אינו מצוה ולא חובה אלא ברכה שראה השי״ת שדברי תורה חביבין עליו ביותר שנ' ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל א"ל ה"בה יהושע כ"כ חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התור' הזה מפיך דקדקו חז״ל דהיל״ל לא תמיש אם הוא ציווי או חובה אבל אומרו לא ימוש הוא לשון ברכה שהוא לא ימוש מפיך ובא בכוון הלשון שמהיו' יהושע בתוך האהל לא ימיש בא באותו הלשון הברכה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. עוד לחז״ל דבי ר׳ ישמעאל תנא דברי תור' לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם ע״כ. תרצו כפל לא ימוש ספר התור' הזה מפיך והגית בו יומ' וכו׳ דאדרבא לא ימוש עדיף שמורה על ההתמדה מש״כ במ״ש והגית בו יומ' ולילה שהרי אחז"ל אפי' לא קרא אדם אלא מעט ביום ומעט בלילה קיים והגית בו יומם ולילה לז״א לא ימוש וכו׳ שהוא צווי שלא יהיו עליך חובה כמי שיש לו חוב שרוצ' לפרוע אותו בע״כ לא תעשו כן אלא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כלו' בנחת רוח ובשעשוע ז״ש מפיך בפה מלא ועכ״ז לא תפטו' עצמך מהם אבל יהיה הלמוד בשעשוע כמי שאינו חובה ולא תבטל יום א' כמי שיש לו חוב' וז״ש והגית שיהיה לשונך שגור בתורה להגות בו יומם ולילה לענין החובה ולענין השעשוע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך שתמלא פיך תהלות ה׳ ותורתו בשעשוע גדול ע"ד אל תעש תפלתך אלא תחנונים וכו'. עוד בספרי תניא אידך והלא דברים ק"ו ומה יהושע דכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה נאמר בו לא ימוש שאר בני אדם עאכ"ו נראה שהוקשה להם הכפל היינו לא ימוש וכו׳ היינו והגי' בו יומ' ולילה וכו' גם שהיל״ל לא תמיש ספר התורה לזה דרשו שכונת הפ' לומר אימתי לא ימוש ספר התור' הזה מפיך זה יהיה כשוהגית בו יומם ולילה הא אם לא תהגה בו יומ' ולילה ימיש כי ישתכח מעט מעט וזה כיוונו ב"קו זה שדנו ומה יהושע חכם גדול מלא חכמ' נאמ' בו לא ימוש על תנאי שאם לא תהגה יומ' ולילה ימוש שאר בני אדם ע"אכו שאם לא ישקדו יום יו' על הלמוד ימוש ספר התורה הזה מפיו והיה אפשר לפרש בהפך שמאמ' לא ימוש הוא הצווי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך שאז אני מבטיחך שוהגית בו יומם ולילה ואם לא תשקוד בלימוד אלא ימוש ספ' התורה הזה אז לא תבין ולא תהגה בו יומם ולילה והראשון עקר ואעפ"י שוא״ו והגית בלתי מדוקדק עוד מובן מתוך הנז׳ בגמ' דסנהדרין תני' רבי יהושע בן קרחה כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר וכו׳ שכונת הפסוק שכיון שתהגה בתורה יומם וחוזר אות' בלילה אז תהיה שגורה בפיך ולא ימוש ספר התור' הזה מפיך הם מעצמן יהיו בפיך משוגרי' ולא ימושו מפיך ובזה מובן הכפל ואו׳ לשון לא ימוש שהו' לשון הודעה ונדקדק לשון מפיך לומר שאפי' לא תתן דעתך פיך ידבר צחות מאליו שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך דייקא. עוד לחז״ל א"ר יהושע בן לוי כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה ושמרתם את דברי הברי' הזה וגו׳ למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים לא ימוש ספ' התורה הזה מפיך וכו'. משולש בכתובים כי אם בתורת ה׳ חפצו וכל אשר יעשה יצליח עכ"לה. ולעד״ן לדקדק לשון כל העוסק לאתויי מאי ומהו דבר זה המורה באצבע על דבר מיוחד כשהוא כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. ונדקדק לשון מצליחין שהוא יוצא והי"לל מוצלחין. ונראה שהם ז״ל דקדקו בפ' תצליח שהוא יוצא וכן תשכיל וכן תשכילו וכן כל אשר יעש' יצליח דהי"לל יוצלח בלי יו״ד לזה דרשו שכל העוסק אפילו שלא לשמה זוכ' הוא לשנכסיו מצליחין שהיא הצלחה גופנית וכמו שאז״ל שהעוסק שלא לשמ' זוכה לעושר ואסמכוה בפ' אורך ימים בימינה למימינים בה כ״ש עושר וכבוד אמנם למשמאילים בה היינו שלא לשמה עושר וכבוד לבד וז״ש כל העוסק לרבו' שלא לשמ' או אמר כל העוסק אפי' עסק כל דהו בזמן מועט ובלי הבנ' כמתעסק בעלמא שאפי' בעוסק כמתעסק בקריאת התורה לבד מצליח את זולתו שיהיו נכסיו בתוך נכסי חבירו הנוש' והנותן לו בהם שעושה פרקמטיא לת״ח ז״ש נכסיו מצליחין דמוצלחין פשיטא אבל החדוש הוא מצליחין את הזולת וז״ש דבר זה בשני חלקי' הנז׳ הא׳ בעסק התור' דהיינו הלמוד בה ולמוד כל דהו ואפי' בלי הבנה מספיק הוא להצליח ואפי' את זולתו וזה למד ממה שכתוב בתורה ושמרתם את דברי התורה הזאת שאו׳ את דברי מורה הוא על למוד התורה וזהו לשון דברי התורה הזאת שאפי' בקצת דברים שהוא למוד מועט ובלי הבנה אלא בדברים בעלמ' מספיק למען תשכילו את כל אשר תעשו וזהו שנוי בנביאים שאעפ"י שהזכיר בנביאים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה ע״כ ב׳ חלוקות הם הא׳ ללמוד מתחלה ואעפ"י שלומד בלי הבנה ע״ד מ״ש בגמ' לגמר איניש והדר לסבר והלמוד הוא לא ימוש ספר התורה לספירת דברים בעלמא ומאמ' והגית בו יומם ולילה היא הסברא בהבנה בחדש דברי' וכמשז״ל בפ' והגה מפיו יצא שהב״ה מחדש בישיב' של מעלה ועל ב׳ חלוקות האלה נתן לכל א' גזרה הא׳ כי אז תצליח את דרכיך שהוא בעה"ז ואז תשכיל לע"הב ודבר זה בעינו (שנוי בנביאי') [משולש בכתובים] שא׳ השתי חלוקות עצמם כי אם בתורת ה׳ חפצו דהיינו הלימוד בלי הבנה ובתורתו יהגה היינו שמבין עומק והיא תורתו שחדשה ועלה קאי והיה כעץ שתול על פלגי מים בעה"ז אשר פריו יתן בעתו בע"הב ועלהו לא יבול היינו העושה לו הפרקמטיא שלו שסוכך הוא עליו כעלה הזה שסוכך על הפרי לבלתי יכנו שרב ושמש ע״ד מ״ש בירושלמי צלון על עלייא דאלמלא עליי' לא שלמין אתכלייא שהעלי' סיבת העמדת האשכולות כך העוש' פרקמטי' של ת"ח סיבת קיום לחותו ולמודו הוא וז״ש ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח זה העלה הנז׳ הוא המחזיק ביד ת״ח. וחתני הה״ר אברהם פי׳ ודקדק לשון נכסיו מצליחין שמורה שנכסיו ביד אחרים ואז מצליחין כיון שאינו מבטל מדברי תור' כדי לצא' ולתת בנכסיו והיינו דלא קאמר כל העוסק בתורה מצליח בנכסיו ובדבריו ניחא מה שאין הצלחה לת״ת מטעם שהם נושאים ונותנים בהם ומבטלים ת"ת. ובזה נבין אומרו כל העוסק בתורה ר"ל שעסקו בתורה ואין לו עסק ממון כי נכסיו הם ביד זולתו כיששכר וזבולון. ואני שמעתי כתוב בתור' לפי שלא נאמ' בתור' אלא למען תשכילו לבד ושנוי בנביאים לפי ששם הוכפלו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל וז״ש שנוי לפי שהוא כפול אמנם בכתובים משולש שהרי שם נאמר והיה כעץ שתול על פלגי מים והשני אשר פריו יתן בעתו ועלהו וכו׳ והשלישי וכל אשר יעשה יצליח הרי משולש בכתובים עצמו ואינו מחוור בעיני פי׳ זה שהרי יוכיחו כמה מאמרים שאמרו בלשון הזה ושם בלתי סובלים הפירוש הזה: עוד פירש מהרי״א לשמור לעשות על מעשה המצות לא ימוש ספר וכו׳ על הידיעו' (האישוניות) [האומניות]. או אפשר לשמור לעשות על מעשה המצות ונתן טעם למען תשכיל בכל אשר תלך כי התורה מודיע' לאדם הדרך אשר ילך זה אסור וזה מות' וזהו תשכיל בכל אשר תלך וא"חכ צוהו שישים לבו אפי' על הספורים שבאו בתורה כי בהפליג בהם העיון ישיג בהם תעלומו' חכמ' וז״ש לא ימוש ס' התור' מלשון סיפור על סיפורי האבות והגית בו יומם וליל' כי אז תצליח את דרכיך בלכת' בדרכי אבו׳ ואז תשכיל שאין השכל אמיתי כהשכל התורה. עוד פירש מהרי״א ואז תשכיל כיון אל משאז״ל שאין ראוי לאדם ללמוד עד שימלא כריסו בשר ויין והוא משל נאות אל ענייני התורה ודיניה וא"חכ ילמוד חכמות בחוץ תרונה וז״ש לא ימוש ספר התורה וכו׳ ואח"כ ואז תשכיל בזולתה מהחכמות ע״כ תורף דבריו וקשה שאפי' שמילא כרסו לא יש התר ללמוד חכמו' חצוניות כמו שבא בילקוט ולמדו מיומם ולילה איזו שעה שאינה יום ולא לילה אז מותר וכן פי' הרד״ק וז״ל והנראה כי היתה מצוה ליהושע שתחלה ידע התור' ואח"כ שאר החכמות ע״כ ובמ״ש לא תסור ממנו פי׳ הוא ז״ל שחוזר אל משה הנז׳ אשר צוך לא תסור ממנו ומדרכו הטובה ובמסרה [סבירין] ממנה ע״כ. ולי אפשר כי אמרו המקובלים כשאדם שוכח איזה דבר שקבל מרבו ישים תמונתו לנגד עיניו ויזכור ואסמכוה אקרא והיו עיניך רואו' את מוריך והיינו לא תסור ממנו על משה כשיטת הרד״ק ז״ל ולאו כטעמיה. ומ״ש תצליח את דרכיך פירש הרד״ק שהוא יוצא שע"י תקון המעשים תצליח הדרכים תעשם מוצלחי' או יהיה פועל עומד ותיבת את כמו בדרכיך ע״כ: והרב הגדול כמ"הרר יעקב בירב ז״ל פי' הלא צויתיך וכו׳ כי בנוהג כשאדם חולה מחזיקי׳ אותו ואומ׳ לו חזק ואמץ וזו הורא' שיש בו חולשה שצריך להתחזק ולהתאמץ לז״א הלא צויתיך חזק נא אל תערוץ ואל תחת מתוך זה הצווי כי עמך ה׳ אלהיך. ולי אפש' בביאור אלה הפסו' שאחר שחזקו בפ' הא' באו׳ כי אתה תנחיל כדפי׳ שלא ימסרו ביד רועה זולתך עד שתנחילם הארץ לעומת זה אמר לו רק חזק ר״ל על תנאי שתחזק לשמור ככל התורה אשר צוך משה עבדי וזה מדבר בעניינים פרטיים בכיבוש הארץ אשר שם נאמר בפר׳ ראה אלה החקים וכו׳ אבד תאבדון וכו׳ ונתצתם וכו׳ ועליהם בפרטו' אומר לעשות ככל התור' אשר צוך משה עבדי על זה הענין וזהו למען תשכיל בכל אשר תלך לכבוש כי זכות אבד תאבדון תעמוד לך להשכילך בכל אשר תלך ופ׳ לא ימוש ס' התור' הזה מור' באצבע על כללות התורה שצריך שלא ימוש וכו׳ וצריך שתהגה בהגיונך שהתכלית בלימוד כדי לעשות ז״ש והגית בו ר״ל הספר התורה לא ימוש מפיך ומצורף לזה תהיה הוגה בהגיונך שהתכלית הוא למען תשמור לעשות שלמען תשמור לעשות צריך שתהגה בו יומם ולילה מצורף אל הלמוד ואמר לעשות ככל הכתו' בו מעין צואת דוד אל שלמה בפ' ושמרת את משמרת ה׳ אלהיך וכו׳ ככל הכתוב בתורת משה ופי' בס' כלי חמדה שהכוונה אל תתחכם יותר לומר אני ארב' ולא אסור ושמירה תקרא אלא שמרם נא ככתוב בתורת משה דברים ככתבם ממש כי בזה יצדקו יחדיו המעשה טוב והכוונה נכונה ז״ש למען תשכיל בכל אשר תעשה המעשה וע״כ תשכיל אל כל אשר תפנה שם שהפניי׳ טוב' והמעשה טוב וזהו מה שנא' כאן לעשו' ככל הכתוב בו הכתוב דייק' כי אז תצליח את דרכיך מצד המעשה ואז תשכיל מצד המחשבה ואמר הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת לומר כיון שאומר לי חזק ואמץ נראה שהנצוח תלוי בי וזה יחייבך לערוץ כי תאמר מה אני ומה חיי לז״א אל תערוץ ואל תחת כי עמך ה׳ אלהיך והוא הנוצח אלא שצריך התעוררות תחתון:

י

ויצו יהושע את שוטרי העם לאמר אולי צוה להם שיאמרו ההכרזות המיוחדות לשוטרים לחזק לבבו' ההולכים למלחמ' וז״ש לאמר ועברו בקרב המחנה עניין זולתו ולכך אמר שנית וצוו את העם לאמר וכן תמצא ודברו השוטרים אל העם לאמר וכאן נאמ' ג"כ לאמר לגזיר' שוה:

יא

עברו בקרב המחנה וכו׳ הכינו לכם צידה הרד״ק פי׳ מאכלי׳ זולת הלחם כי המן היה יורד להם ולפי דברי חז״ל שיו' שמת משה פסק המן בז׳ באדר עכ״ז ממה שלקטו אכלו עד י״ו בניסן ע״כ. ורש״י ז״ל פיר' צידה כל דבר הצריך לדרך וכלי זיין למלחמה ע״כ. וע״פ דבריו אלה אפשר שכולל בתיבת צידה מאכלים הצריכים להם לדרך זולת הלחם וכשיטת הרד״ק וצידה הוא כפשוטו ואפשר ג"כ שכוללם בו כלי זיינם. ויהיה פי׳ צדה מלשון לצוד צדה ציד חיה או עוף. ובתנא דבי אליהו ציד תשובה ומעשים טובים ע״כ. ובזה אדקדק תיבת וצוו את העם כי אם ענין צידה כפשוטו אין צריך לזרזם עליה כי מי שרוצה לאכול על כרחו יכין לו אלא ודאי וצוו הוא על צידה רוחנית שצריכה זרוז ואין צו אלא זרוז. עוד הכריח לתנא דבי אליהו שאין צדה כפשוטו שהרי מהמן היו אוכלים ומה הכנה שייך בזה אלא ודאי תשובה ומעשי' טובים קאמר שצריך הכנה והכרח זה לבדו הזכירו תנא דבי אליהו כנז׳ בילקוט עוד אדקדק בזה תיבת לכם היותה מיותרת וסמכה לתיבת (בנו) [הכינו] ולומר הכינו לכם כלומר הכינו עצמיכם או רצה לגלות הענין כי פירו' צדה הוא תשובה ומ"ט כתב לכם מה שאין כן בשאר צידו' שאדם מכין וזולתו אוכל. וע״כ לא אמר צידה לדרך כי צידה כזו לעה"ז ולעה"ב. ולפי דבריו אפשר ג"כ שזירזם יכינו להם צידה ממעשים טובי' כיון שנכנסים מח״ל לארץ היכל המלך יתב' ועוד שהם ניגשים למלחמה וצריך שיהיו כולם מותאמים בתשובה ובמעשים טובים וז״ש כי בעוד שלשת ימי' וכו׳ וצריך שתקדשו עצמיכם קודם עבריכם את הירדן הזה ובפרט שאתם באים לרשת את הארץ אשר ה׳ אלהיכם נותן לכם ולא יותן לכם לא בחיל ולא בכח כי אם בעזרתו ית' ע"י קדוש' עצמיכם ומ״ש בעוד שלשת ימים ומצינו שעברו ה׳ ימי' כי הרי המרגלים נתעכבו שלשת ימים זולת יום כניסתם לבית רחב וזולת יום החזרה בזה פיר' מהרי״א ז״ל שתיבת בעוד כתרגומו בסוף תלתא יומין ואמר ששלח המרגלים קודם ב׳ ימים ויהושע ע״ה העלים שלוח המרגלים שלא יטעו בהם ישראל לו' ששילוח' היה לראות אם יעברו אם לאו חלילה כי לא נסתפק יהושע בזה אבל לא היה תועלת בשליחותם אלא לדעת הדרך אשר יעלו בו לבד ולכך הזכיר הכתו' תחלה צווי יהושע לעם הכינו לכם צידה כמוסכ׳ העליה וכדבר פשוט שבעוד שלשת ימים יכנסו לארץ ולזאת הכוונה עצמ' כיוון בזרזו את הראובני והגדי לומר שאינו ממתין תשובת המרגלים כי אם יבוא דברם סמוך להגעתם אל העיר אשר יבא אליה מספיק כי נכון לבו ובטוח בה׳ לעלות עכ״פ הן אמת שק״ק שיותר היה מודיע זה בשלמו' אם היה מקדים הכתוב שילוח המרגלים לציווי השוטרי' והוא ז״ל בספרו מבליע קושי זה שאמר זה לשונו ובעבור זה בא פרש' וישלח יהושע וכו׳ להגיד שכל מה שזכר עשה יהושע עם היותו שכבר שלח המרגלי' והוא ית' הקים דבר עבדו כי לג׳ הימים באו המרגלים באופן שעברו ישראל באותו היום שהגביל להם ע״כ. וכל זה איננו שוה לי כי יותר היה מודיע כל זה אם היה מקדים פ׳ וישלח יהושע וכו׳ לפר׳ ויצו יהושע (וכו׳) [וכן] פי׳ הרלב״ג ז״ל ועוד פי׳ שיטה אחרת והיא בעוד שלשת ימים זולת היום שהוא שמשלח בו את המרגלים ובו ביום באו המרגלים לבית רחב ולנו שם הלילה ומ״ש ונחבתם שלשת ימים לנסיעתן וכן מאמר ויבאו וישבו שלשת ימים עד שבו הרודפים ר״ל עד היום השלישי ויהיה חסר מלת עד ע״כ. ומתוך דבריו נלמוד פי׳ בעוד שלשת ימים כמו עוד נגע אחד וכו׳ ור״ל בעוד שלשת ימים אחרים נוספים עוד על היום הזה בבאו אליה ולי אפשר ללמוד משטת הרלב״ג ולפר' בעוד שלשת ימי' נוספי' על היום שיצאו מן המחנה והגיעו אצל רחב וכמ״ש לשטת הרלב״ג אכן ונחבתם שמה שלשת ימים פי׳ עם היום ההוא שבאו אצלה בין הכל ג׳ ימים ולפי האמת שנים הם וניח' לפי׳ זה שלא חסרה תיבת עד כמו שנדחק הר"לבג ומ״ש וישבו שם שלשת ימים עם היום שבאו אצלה כי הדע' נותנת ששני ימים יספיק להליכה וחזרה כיון שהם באו ביום א' ומ״ש ויהי מקצה שלשת ימים כפשוטו שלשת ימים זולת היום שיצאו ממחנה ישרא' וכמא׳ בעוד שלשת ימים שהם עוד נוספים על היום ההוא של היציאה:

יב

ולראובני כו' לא כתי' לראובן ולגד לומר שאעפ"י שנתרחקו מארץ הקדש לקח' נחלה בעבר הירדן הוא ית' לא ריחקם ולכך כתב לראובני כלו' ראובן שלי הוא וכן גד שלי הוא כי בני הם אמנ' גבי מנש' לא הוצרך לומ' מנשי כי על כרחו ושלא מדעתו נחלק חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כדי לקשר את העומדי' חוץ עם העומדי' בפני' ונפל עליו הגורל ליחלק כמשז״ל יוסף גרם לשבטי' שיקרעו בגדיה' לפי' נקרע לחצאין שבט בנו הבכור מנש' חציו בעבר הירדן וחציו בארץ עוד אפשר לומר דרך רמז כי באה יו״ד בראובן וגד וה״א במנשה לומר שאעפ"י שהם חוץ לגבול הארץ עכ״ז הם כלם שבטי י״ה וע״ד משז״ל החנוכי הפלואי כו' עוד אפשר לפי שצריך להזכיר חצי שבט המנשה לכך אמר לראובני ר״ל כולו שלם ואולי מיתור הי"וד למד המתרג' שתרגם ולשבט ראובן ולשבט גד ומ״ש אמר יהושע לאמר פירו' ע"י שליח ולא אמ' להם ואולי השולחים היו שוטרי העם שכן מוכיח המשך ו"או ולראובני וכו׳ אמר יהושע אל שוטרי העם לאמ' שהם יאמ' לראובני ולגדי וכו׳ זכור וכו׳ ולא אמר להם הו' עצמו להורו' כי לבבו נכון ובטוח בה׳ ואינו צרי' לא להם ולא לגבורת' כי לא בחרב' ירשו ארץ ולא הזכירם זה אלא כדי שיצאו ידי הבריות וידי שמים ממוצא שפתם ולכך דבר להם כלאחר יד ע"י שליח. עוד אפש' במ״ש לאמר מקושר עם זכור את הדב' כו׳ שיהושע דבר בלשון דרך ארץ איני כמזהיר אלא כמזכיר שאין מזהירין לנזהרים ככם ז״ש לאמר זכור את הדבר לשון זכרון הוא שאני מזכיר אתכם לא מזהיר כי משה עבד ה׳ צוה אתכם ואני מזכיר בעלמ' לפי שמרע״ה זרז אותם שיזכירו שם שמי' תמיד בשהוא הנותן כח לעשו' חיל וכמ״ש הראב״ע ז״ל במ״ש בפסוק וענן ה׳ לפני ה׳ כאשר אדוני דובר ומזכי' ש"ש בדברי הרב ז״ל אבין מ״ש כאן או׳ אשר צוה אתכ' משה עבד ה׳ לאמ' שתאמרו בפיכ' שה׳ אלהיכ' מניח לכם לא בכחכ' ונתן לכם הארץ שבזה יחזק לבבכ' ללכת לפני אחיכ' עד אשר יניח להם הש"י ככם שהכל מאתו ולכן ראוי להזכי' ולו' כן תמיד שהכל בידי שמים:

יג יד

זכור את הדבר וגו׳ הקשה מהרי״א ז״ל שלא מצינו שדב' משה לאמר ה׳ אלהיכם מניח לכם וכו׳. ותירץ שמאמר לאמר ה׳ אלהיכם מניח וכו׳ מדברי יהושע עצמו וטוב טעמו שמוסיף מדליה שראוי ללכת עם אחיכם שהרי אין לכם תואנה וטענה שהרי ה׳ אלהיכם מניח לכם מכל אויב ואורב באופן שאין אתם צריכים שימור כדי להתעכב עם בניכם לשומרם ועוד טענה שנית ונתן לכם את הארץ הזאת כי הוא הנותן ולא אתם לקחתם אותה בכחכ' ועוצם ידיכם וכיון שכן אין ראוי שאחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה ודקדק כל זה מתיבת לאמר שר״ל זו הטענ' משלי מחודשת ונוספ' על זכור את הדבר אשר צוה משה עבד ה׳ והוכיח עוד זה ממה שאמר אחר חזרתן אשר אתם שמרת' אשר צוה משה עבד ה׳ ותשמעו בקולי שרמז לתנאי משה ומה שהוסיף יהושע מדעתו עליה' אמ׳ ותשמעו בקולי ע״כ. ולי נראה שכל דבריו אלה בכלל דברי משה הם ואע"ג דלאו בפירוש אתמ' בדברי משה בכלל דבריו אתמ' וז״ש זכור את הדבר אשר צוה אתכם משה עבד ה׳ שרצה לאמר ה׳ אלהיכ' מניח לכם במקום הזה זאת מנוחתכם וראוי שתלכו עמהם עד אשר יניח לאחיכם ככם ונכלל זה במה שאמר משה האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה שאעפ"י שה׳ איש מלחמה ומאתו הנצחון גם אחיכ' בני ישראל גבורי חיל הם ובזה מובן שאמר לפני כל גבורי החיל שאין כאן מקומו אלא למעלה ואתם תעברו כל גבורי החיל לפני אחיכ' ועזרתם אותם אבל כוון לומר לפני אחיכם שהם בהם גבורי חיל ולפני אחיכם כל גבורי חיל תלכו גם אתם ואין מקרא יוצ' מידי פשוטו כי כל גבורי החיל על בני גד ובני ראובן הוא אומר עכ״ז אין ראוי שאחיכ' מצטערים ואתם תשבו פה אלא תלכו עמהם עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם וכמו כן הוא מ״ש הפ' הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל כו׳ שלא מצינו שאמר כך בפי' אלא דברים נוטים לאלו אמרו וז״ש לאמר חדל וכו׳ ר״ל דברים נוטים לאמר חדל וכו׳ דומה לזה לאמר ה׳ אלהיכם כנז' והנה לא הזכיר כאן לשון ירושה אלא לשון מתנ' כי האבות לא הורישו כי אם ארץ כנען לבניהם לא עבר הירדן אמנם בסמוך אמר וירשו גם המה את הארץ לשון ירושה ואז כיון שתורישום הארץ וחלקכ׳ אשר היה לכם בו כדכתי' ונאחזו בתוככ' אז יצדק גם בכם לשון ירושה ז״ש ושבתם לארץ ירושתכם וירשתם אותם ר״ל אז וירשתם בחליפי חלקכם אשר בארץ ולא קודם וז״ש כפל ירושתכם וירשתם אותה:

טו

עד אשר יניח ה׳ וגו׳ הנה חצי הפ' מיותר אשר נתן לכם משה וכו׳ עד סוף הפסוק שכבר נאמר ונתן לכם את הארץ הזאת ושנה אשר נתן לכם משה וזו שלישית אשר נתן לכם משה עבד ה׳ ודקדק שהוסיף לומר עבד ה׳ הכוונה כי הארץ הזו ניתנה להם מתנה תלויה ועומדת בתנאי אם יעברו עם ישראל ככתוב בסדר מטות ואם לא יעברו המתנה בטלה לז״א בתחלה נשיכם וכו׳ ישבו בארץ אשר נתן לכם משה ולא הזכי' עבד ה׳ בדבר תלוי ועומד. אמנם כאשר תקיימו היוצא מפיכם בשני עניינים שהוספתם מנדיבות לבבכ' הא׳ שתעברו חמושים לפניהם והב׳ להתעכב עם אחיכ' עד כיבו' וחילוק כי כל זה בכלל דברי משה עבד ה׳ כמ״ש והיוצא מפיכ' תעשו. וז״ש עד אשר יניח ה׳ לאחיכם בחילוק ככם ממש שנתברר חלקכ' אשר נתן לכם משה עבד ה׳ שהנתינ' חלוש' הראשונ' אשר נתן לכם משה אכן בעת ההיא שתעברו לפניה' ותעמדו עד כיבו' וחילוק אז תתעצם המתנה יותר מכח הנותן ואיכותו במה שהוא עבד ה׳ ותעשה ירושה שאין לה הפסק כנודע מן הדין כי זו מיד ה׳ היתה זו לאנשים יראי ה׳ ככם ז״ש וירשתם אותה אשר נתן ה׳ כאלו אמר אותה שנתן לכם דרך מתנה תתחזק להיות ירושה עולמית שאין לה הפסק ואולי לזה הזכיר כאן מזרח וכו׳ לרמוז דרך דרש כי יזרח להם יראי ה׳ שמש צדקה כי כן יאתה. עוד אפשר ויובן וירשתם אותה לשון הבטחה לומר יהי לבכם בטוח בה׳ כי תחזרו לשלו' וירשתם אותה יען אשר נתן לכם משה עבד ה׳ אשר בלי ספק גזר אומר יקם לכם כי הוא יתב' מקים דבר עבדו וז״ש אשר נתן לכם משה עבד ה׳.

טז

ויענו את יהושע לאמר בלי ספק שעם השליח עצמו ששלח להם יהושע אליו ענו דבר וז״ש לאמ' שהשליח יאמר ליהושע ודרך ענוה אמרו מה לך להתלות באילן גדול משה רבך ששלחת לאמר זכור את הדבר אשר צוה וכו׳ יבא נא דברך וכבדנוך כי כל אשר צותנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו אתה וכו׳ וכפל ואמר כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך לומ' כל אשר צויתנו ללכת לפניה׳ חלוצי' ולהתעכב שם עד כיבוש וחילוק נעש׳ ואל כל אשר תשלחנו אנחנו לבדנו להלחם בו נלך ואעפ"י שלא ילכו ישר' עמנו כי בה׳ בטחנו ולא נחליף דיבורך:

יז

ככל אשר שמענו אל משה וכו׳ מהרי״א ז״ל פי' שנצטרכו כאן ג׳ דברים אלו הא׳ שיעזרהו ה׳ ועליו אמר רק יהיה ה׳ אלהיך עמך והב׳ שיחלקו לך כבוד ועליו אמר כל איש אשר ימרה וכו׳ והג' מיהושע עצמו שלא יחת מפני העם אלא יהא מנהיג ודבר זורק מר' וז״ש רק חזק ואמץ ע״כ. וכן פי' הרלב״ג רק חזק ואמץ להנהגת העם בחריצות. או אמר רק חזק ואמץ בתורה ומעשים טובים וכל זה בדברי חז״ל שאמרו כל איש אשר ימרה את פיך יכול אפי' לדבר עבירה ת"ל רק חזק ואמץ שאין אנו חייבים לשמוע דבר הנביא האומר לעבור ע"ד תורה אם לא בהוראת שעה ולי נראה לדקדק תיבת כן שהיא מיותר' שדי יאמ' כאשר שמענו אל משה נשמע אליך אבל כיון לומר שמאחר שנאצל מהוד משה עליו ראוי שישמעו אליו כאלו שומעים ממש אל משה כי פיו המדבר אליהם ז״ש כאשר שמענו אל משה כן ממש אנו משערים שבעת הזאת אשר נשמע אליך כאלו שמענו אל משה רבך רק צריך שכמו שאנו משערים בהשערתנו כאלו אתה משה כן צריך שישער הוא ית' בשיהיה ה׳ אלהיך עמך כאלו היה עם משה ממש שכשידבר עמך ישמח כאלו מדבר פיו עם משה כיון שרוח משה נחה עליך והודו והמכריח פירוש זה הוא שאם כוונת יהי ה׳ אלהיך עמך כאשר עם משה בענין הנבוא' קאמר לא יתכן שהרי לא קם ולא יקום נביא עוד בישראל כמשה. או יאמר רק יהיה וכו׳ ר״ל נשמע אליך רק בזאת שיהיה אלהיך עמך בנבואות מכוון כאשר היה עם משה ולא סתירה אליהם ח״ו כי לא יקום נביא עוד ביש' כמשה כדי שיוכל לסתור דבריו חלילה:

יח

כל איש אשר ימרה וכו' טעם הכפל אשר ימרה פיך בהוראה שיהיה זקן ממרה חולק על שמועתך וזה רמז בלשונו ימרה את פיך אמנם בענייני העולם בהנהגת מלחמו' וכיוצא אמר ולא ישמע את דבריך בלשון רבים כי גם הוא חייב מית' דמורד במלך הוא אם לא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו במילי דעלמא. וחז״ל אמרו יכול אפי' לד"ת ת"ל רק חזק ואמץ וכן הביא רש״י ז״ל שאם יאמר יהושע דבר שלא כתורה חלילה מצוה להמרות בו.

ב

א

וישלח יהושע בן נון מן השטים כו' הנה יקשה מה טעם בשלוח המרגלים וראינו הנסיון הביא לידי ביזיון במרגלים ששלח משה רבו. והרל"בג תירץ שידע יהושע שיביאו בשורה טובה שנמס כל לב וכמו שהגיד' להם רחב ולא קמה עוד רוח איש כדי שתחזקנה ידי ישראל במלחמה ויהיה זה מעין גדעון בן יואש שא״ל הוא ית' שילך הוא ופור׳ נערו לשמוע דברי מחנה מדין כדי שתחזקנה ידיו וכך פיר' הרד״ק אלא שהרלב״ג הוסיף ביאור במ"ש מרגלים חרש וכו׳ שתיבת חרש לשון מחשבה מלשון חורשי און לומר שירגלו חרש ר״ל המחשבות של יושבי הארץ. ומהרי״א ז״ל פירש ד׳ סבות חייבו קלקול ענין המרגלי' הא׳ היות' ע"פ ה' כי זה חיי׳ שיאמינו לקולם ב׳ היות ראשי אלפי ישראל שגם זה יחייב האמין אותם ג׳ ששילחם לעניין חצוני שאינו מטבע המרגלות שאמר וראיתם את הארץ השמנה וכו׳ היש בה עץ וכו' והד׳ ששלחם משה בעצת כל ישראל ובידיעת' כדכתי' ותקרבון אלי כולכם וישיבו אותנו דבר ואת כל העדה לעומת זה נמשך הנזק ההוא שלכך נתחכם משה עצמו כששלח מרגלים ליעזר לא שלח מרובים ולא ע"פ ה׳ ולא בעצת ישראל ממנו למד יהושע ושלח שני' לבד ואנשים מרגלים ר״ל בקיאים במלאכת המרגלים מקודם ושלא בידיעת אנשי ישראל וז״ש חרש לאמר שר״ל בשתיקה שלא ירגישו לא ישראל ולא האומות שהכל בכלל חרש לאמר וכן פירש הרד״ק ז״ל והוכיח מהתרגום שתרגם ברז למימר שהסוד הוא שאפי' ישראל לא ידעו בו ע״כ. והתכלית לרגל את הארץ ואת יריחו ר״ל לבד׳ לדעת באיזה אופן יבואו אליהם. והרד״ק ז״ל הוסיף לשון נגרות כמו מעשה חרש אבן. ולחז״ל חרש שיעשו עצמם כחרשי' כדי שישמעו הסודות שלהם ודרשו עוד לשון כלי חרס שלקחו קדרות של חרס כדי שלא ירגישו בהם ובזה מדוקדק תיבת לאמר שיאמרו ממש חרש מאן בעי כלי חרס ומ״ש את הארץ ואת יריחו אחז״ל מלמד ששקולה יריחו כנגד כל הארץ. ולעד״ן שמשה שלח מרגלים ממקום רחוק ממדבר פארן ולכך נמשך נזק כי כאשר שמעו כי עז העם נתנו לבם לשוב למצרי' כי רחוקי' הם מהארץ לעומת זה נתחכם יהושע לאחר שלוח' קרוב לארץ מהלך שלשת ימים לבד שזו הוראה שהם מוסכמים בכניסה לארץ עכ״פ ואין התכלית אלא לרגל מאיזה מקום יבאו אל הערים ואמר שנים אנשים ולא אמר שני אנשים להודיע משז״ל שהא' היה פנחס והוא מלאך ה׳ לכך אמר שני' אנשי' שאינם שוים באינשות כי הא׳ איש והב׳ פנחס איש ומלאך וזרזם שילכו תחלה לראות את הארץ ואחר יבאו אל יריחו כדי שלא יכירום לא כן אם יבאו מיד אל יריחו יכירו שממחנה ישראל הם באים וזהו את הארץ תחלה ואח"כ ואת יריחו וז״ש וילכו ויבאו ר״ל וילכו תחלה את הארץ ואחר כך ויבאו בית אשה זונה דהיינו יריחו. עוד אפשר שאמר וילכו ויבאו בית אשה זונה שהליכה א' הלכו ממחנה ישראל עד בית רחב שהלכו בזריזות עוד אפשר לדרוש כאן וילכו ויבאו מקיש ביאתן להליכתן מה הליכתן בכשרות בלא חטא אף ביאתם שלא נכשלו ברחב הזונה עם היות' יפה בשיעו' שהאו׳ רחב רחב נקרי כי עז״א לע״ד ויבאו בית אשה זונ' ושמ' רחב ולא אמ' ויבאו בית רחב הזונ' ר״ל ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב ג"כ זונה כאמו' שכל האו' רחב רחב נקרי והגיד הכתו' זה להודיענו זריזו' המרגלים שבחרו המקום הזה לשתי סיבות הא׳ כדי שלא ירגישו שהם מבני ישראל כי שמעו ענין בנות מואב ואשר מתו במגפה מפני הזנות כי אלהיהם שונא זמה ויאמרו אין אלו מבני ישראל כיון שבאו בית אשה זונה עוד סיבה שנית שיגלו מצפוני לב אנשי הארץ ע"י רחב הזונ' שהיא היא היודעת וכן היה שהגיד' ולא קמה עוד רוח וכו׳ שלא יכיר זה כי אם הזונה. עוד אפ' לי לומר וילכו ויבאו בית אשה זונה שהיו הולכים ובאים אל ביתה ומביתה לשוק ומן השוק אל ביתה כאלו אינם מרגלים ועד״ז פיר' בשרש ישי על פ' ותלך ותבוא ותלקט שהלכה מבית' לגורן ומן הגורן אל ביתה כמה פעמים כדי לדעת הדרך בטביעות עין שלא תטעה בו וא"חכ ותלקט. וישכבו שמה הרד״ק פירש הגיד שלא ישבו שם מלא לילה א׳ שבאות' לילה יצאו משם באופן שלא שכבו כי אם שכיבה אחת לבד ולי נראה שהכונ' לומ' וישכבו שמה ללון לבד לא זולת כי חסידי' המה ולא באו שם רק מפני הטעמי' הנז׳ או אמר וישכבו שמה אעפ"י שהיה מקו' סכנה שכבו שם ואין מחריד כי בוטחים בקונם היו.

ב

ויאמר למלך יריחו וכו' היל״ל הנה אנשים מבני ישראל באו הנה הלילה וכו' אמנם הכונה שהאומרים למלך הכריחו מצד היותם באים בלילה בודאי שהם מבני ישראל שלכך באו בהחבא ז״ש הנה אנשים באו הנה הלילה זו הוכחה שמבני ישראל המה ולחפור הארץ באו. עוד אפשר לומר שיהושע צוה להם לכו וראו את הארץ תחלה כדי שיחזק ויאמץ לבבכם ואח"כ את יריחו כי יריחו קשה מאד סוגרת ומסוגרת ולא יחזק לבבכם להכנס אליה תחלה אמנם הם בטחו בקונם וילכו ויבאו בית אשה זונה ולא הלכו אנה ואנה וז״ש ויאמ' למלך יריחו לאמר ר״ל דבר מתמיה שראוי לספרו ולאמר אותו לעולם והוא שהנה אנשים באו הנה שלא הלכו למקום אחר תחלה אלא תכף ומיד בו ביו' הראשון שיצאו מארצם באו הנה הלילה כי אבירות לב כזה הוא מבני ישראל שכאריות גברו ולכך כתב מבני ישראל אחרי אומרו באו הנה. עוד אפשר במה שפיר׳ גבי וילכו ויבואו בית אשה זונה דהיינו שבאו בזריזות מתוך המחנה אל ביתה וז״ש ויאמר למלך יריחו לאמר דבר פלא שהנה אנשים באו הלילה שיצאו מבני ישראל היום לעת בקר ובאו הנה הלילה. ומהרי״א ז״ל פירש שאנשים אלו שינו בענין שיהושע אמר להם לכו ראו את הארץ בדרך העבר' ולא יכנסו לבית אלא יעמדו ברחוב פן יקראם אסון אלא וילכו ויבאו בית אשה זונה לבית ממש וזה גרם שנאמר למלך יריחו והרגיש בדבר ע״כ. הנה דבריו מסייעים למ״ש.

ג

וישלח מלך יריחו וכו' טעם כפל הבאים אליך אשר באו לביתיך רצה להכריח שלא באו לזנו' כי הבא לזנות בפרט עם אש' כזו שכל הגדולים מצויים אצלה

יבא אליה וישים לדרך פעמיו מיד כדי שיכנס זולתו לז״א הבאים אליך אשר באו לביתיך שמשאני רואה שבאו אל ביתיך ונתעכבו שם זו הוכחה כי לחפור את כל הארץ באו כי אלו לא באו לחפור את הארץ לא היה להם להתעכב אלא ודאי באו אל ביתיך כדי שתגלה להם רזי השרים הבאים לזנות עמך או אפש' כי המלך ידע כי אנשי ישראל שונאי זמה תמיד ובפרט כשבאים לרגל שצריכים עזר אלהי להנצל ז״ש הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו אל ביתך שלא לזנות באו אלא לביתך וכמו שפי׳ גבי וישכבו שמה שזו הוראה שמרגלים הם ולחפור את כל הארץ באו ולא לזנות שאלו זנות היו מבקשים לא היו מתאפקים מזנות עמך תכף ומיד ומהרי״א ז״ל פי' בין שבאו אליך לזנו' בין שבאו אל ביתך לפונדקות ומזון הוציאי אותם ז״ש הבאים אליך לזנו' אשר באו אל ביתיך לפונדקות וזה תלוי במה שפי׳ לעיל בית אשה זונה שתיבת זונה סובלת לשון זנות ולשון מזון.

ד

ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו מהרי״א ז״ל פירש שרחב היה פתח ביתה סגור כמנהג נשים בלילה ואנשי המלך צעקו חוצה הוציאי האנשים הבאים אליך וכו׳ והיא כששמעה מיד הטמינה האנשים לא על הגג אלא בבית אחד הנה ואח' הנה וז״ש ותצפנו שצפנה כל אחד לבדו שאם ימצא הא׳ יהיה הנשאר לפלטה ואחר שהלכו אנשי המלך חששה פן יחזרו לבקש שנית ולכך הוצרך להטמינם במקום יותר נאות על הגג בתוך פשתי העץ הערוכות לה על הגג שהיות' ערוכות בסדר נכון מורה שאין שם בן אדם וכל זה בכלל דברי רש״י ז״ל וכן פירש הרל"בג ז״ל והוסיף ביאו' שכבר היה לה התנצלות שהיה חשך בעת שיצאו ולזה אפש' שיצא הא׳ ונשאר הב׳ והיא לא ידעה עכ״ל וכן פי' הרד״ק ז״ל אלא שהוא מפרש שפסוק ותטמנם ופסו' ותצפנו הכל דבר אחד אלא שבתחלה הזכיר בקיצור המכוון איך צפנ' כל אחד לבדו וז״ש ותצפנו ואח"כ חזר לבאר איך טמנה אותם על הגג בפשתי העץ ע״כ ולפי דרך זה שאו׳ והשער וכו׳ מוכרח שעל אנשי הבית קאמ' כי המרגלי' נחבאי' היו בגג וכן פי' הרד״ק ז״ל דאלו לשיטת מהרי״א ז״ל שפסוק ותצפנו היא הטמנ' א' ופסוק ותצפנם הטמנה ב׳ מעולה מן הראשונה אפשר דמ״ש והשער סגרו ר״ל המרגלי' קוד' שיעלו לגג. ורש״י ז״ל כתב וז״ל יש מקראו' מדברי' על הרבים כיחיד לפי שמהרה בהטמנתם ובמקום צר כאלו היו יחיד. ובמד' במדבר רבה פ׳ נשא אמ' ותצפנו שהעלה עליה הכתו' כאלו עמו ית' עשתה זאת. ומדרש תנחומ' דרש ותצפנו על כלב כי הב׳ אנשים מרגלים היו כלב ופנחס כי פנחס כהן הוא ואם בקש יכול להיות בלתי נראה כדכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו׳ כי מלאך ה׳ צבאו' הוא והמלאך רואה ואינו נראה כפי רצונו ע״כ. והראשונים ז״ל פי' דפנחס הוא אליהו ופנחס לא הוצרך להטמינו אלא עמד לפניהם אלא כלב בלבד. ולשטתם נ״ל שאז בשעת הדחק וטירוף הוכרח ליעשות נס לפנחס שלא נראה ותצפנו לכלב לבד אמנם אחר כך כשהלכו אנשי המלך לא סמכה על הנס אלא ותטמנם בפשתי העץ לשניהם יחדיו. עוד אפשר טעם שני כי בתחלה לא רצה להטמן להראות לה שהכהן כמלאך ה׳ צבאות הוא בכח התורה כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו בכח התורה כדי שתראה רחב בעיניה כח התור' האלהית והיכולת שלה אמנם אחר כך ותטמנ' בפשתי העץ שרצו לעמוד שם יחד איש ורעהו וגם שאין לסמוך על הנס ללא צורך שהרי כבר ידעה כח התורה שבכהן פנחס: ואני שמעתי בשם מהררי״ב ז״ל שפי׳ ששם היו עומדים הב׳ אנשים מרגלים לפני אנשי המלך שכבשו ביתה פתאו' והיא בערמתה הצפינה הענין באמרה כן באו אלי האנשים ר״ל כן כמו אלו האנשים העומדים כאן כעת כן באו אלי אותם האנשים אשר אתם מבקשים ולא ידעתי וכו׳ והלכו להם באופן שהעלימה הענין ושאלו העומדים כאן מאנשי העיר הם וז״ש ותצפנו בלשון יחיד מוסב אל הענין שהצפינ׳ אותו ואחר כך כשיצאו האנשים הרודפי' העלת' הגגה ותטמנם למרגלים בפשתי העץ כי עד עתה לא הטמינה כי אם הענין לבד הוא שצפנה ותצפנו ע״כ. ולדרכו ז״ל מדוקדק אומ׳ בתחלה לשון צפונ' ואחר כך לשון הטמנה שההצפנה בכח וההטמנה בפועל. ולי נרא' שמאחר שאמ׳ המלשינים למלך הנה האנשים באו וכו׳ ומיעוט רבים שנים הנה כששמעה הוציאי האנשים הבאים אליך וכו' נתנה אל לבה שבהטמין הא׳ יספיק כי כיון שלא יראו שנים יצדיקו את דברי׳ אם תאמר להם נסעו מזה ז״ש ותקח את שני האנשים כדי להצפינם ובה שעתא נתנה אל לבה שבהצפין הא׳ מספיק וע״ז ותצפנו אל הא׳ לבדו ואעפ"י שנשאר חבירו שם לפני אנשי המלך לא יש חשש בדבר כיון שאין כאן אלא א' וז״ש ותצפנו ואולי ותקח את שני האנשי' להטמינ' אלא שבשע' טירוף עשת' זה שלא יכל' להטמין אלא א׳ ואמרה כן באו אלי האנשים כמו שאמרתם הבאים אליך כמנהג הבאים לזנות אמנם מה שאמרתם אשר באו לביתיך להשתקע זמן מה זה דבר בטל כי לא ידעתי מאין המה שלא נתעכב בביתי כרגע קטן כי ויהי הדלת לסגור בחשך והאנשים יצאו לא ידעתי אנה הלכו והזכירה האנשים פעמים שלש הכונה לומר ששנים הם ולא א' כדי שלא יחקרו אחרי זה העומדים דכיון שהוא יחידי אינו מהם:

ה

ויהי השער לסגור וכו' מהרי״א ז״ל פי' כפשוטו של מקר' השער של בית רחב וכן בסמוך השער סגרו אחרי כאשר יצאו הרודפי' ופי׳ עוד דאפשר דעל שער העיר קאמר שהניחוהו פתוח ובשעת חירום ולכך האשימה אות' על כך שהם היו גרמ' בנזיקין וז״ש ויהי השע' לסגור וכו׳ כמתרעמת עליהם כדי לבלבל דעתם ולכך בסמוך כשיצאו האנשי' מן העיר לרדוף אחריהם שם נאמר והאנשים רדפו אחריה' דרך הירדן וכו׳ והשער סגרו דהיינו שער העיר. וכן פרש״י ז״ל גבי והשער סגרו השוערים עכ״ל. ושוערים מורה דעל שער העיר קאמר.

ז

והאנשים רדפו אחריהם וכו' טעם (כי) [אחרי] כאשר יצאו הרודפי' פירש הרד״ק אם היה אומר כאשר יצאו הרודפים הוה משמע דתכף ומיד סגרו הדלת והי' טעות כי אדרבה סגיר' הדלת תכף מורה על כי דברים בגו נחבאים אלא כשהרחיקו האנשים מהשע' שיעור שלא ירגישו בסגירת הדלת סגרוהו וזה טעם אחרי כאשר וכו׳ ולא אמ' אחרי אשר יצאו שהיה מובן זמן רב אחר יציאתם לא כן אלא שיעור בינוני כנז׳ דהיינו משהרחיקו שיעור שלא ישמעו בסגירה שהוא אחרי מופלג וג"כ כאשר יצאו: ואני אומר ששתי יציאות היו כאן מהרודפים הא׳ מהבית והב׳ יציאה מפתח העיר לרדוף אחריהם בדרך לעומ' היציא' הראשונה אמר אחרי מופלג מהסיבה הנז׳ שלא יתנו לב שנחבאים ומ״ש כאשר יצאו הרודפים היינו יציא' מן העיר לרדוף אחריה' שתכף כאשר יצאו מן העיר סגרו הפתח של רחב באופן שהיה אחרי בערך זמן יציאת' מן הבית וכאשר בערך יציאתם מן העיר:

ח

והמה טרם ישכבון וכו'. הגיד בזה חסידותם והבטחתם בקונם ששכבו ואין מחריד מדקאמר טרם ישכבון מכלל דשכיבה היתה שם וזה כיון ג"כ באומ׳ וישכבו שמה ר"ל אפילו שמה שהוא מקום [סכנה] שכבו ואין מחרי׳ כי צדיקים ככפי׳ יבטחו ומ״ש והי׳ עלת' עליה' פי׳ הרד״ק כמו אליהם וכן פי׳ הרל"בג ומהרי״א ז״ל פי׳ מפי השמועה שחששה רחב פן הם ישנים וירא׳ לקר׳ אות' בקול רם פן ישמע החוצ' לכן עשת' תחבול' זו שעלתה על גביהם ממש באופן שבהליכתה על גבם ממש ירגישו ויעורו משנתם ולפי זה אומרו טרם ישכבון מדברי הפ' שמספר שאירע כן קודם שישכבו אבל היא חשבה בהפך שהיו ישני' ולכך הוצרכ' לדרוס עליהם כאמור עוד פי׳ שלפי שהטמין אותם בפשתי העץ הגיד הכתוב כי עלתה להסיר המכס' שעליה' וז״ש עליה' להסיר המכס' מעליהם כדי לדבר עמם. ולי נראה כמו שאחז״ל בפסוק והוא עומד עליהם כי בתחלה כשעדיין לא יצא י״ח מהם נאמר נצבים עליו. אמנם אחר כך כשהטיב עמהם וגמלם כל טוב אז נאמ' והוא עומד עליהם וזה נרא' לי שאמר כאן והיא עלתה עליהם שאם על גמילות חסד של פרוסה נאמר והוא עומד עליהם על ג"ח של חיי נפש עא"כו לכך נאמר עליהם ולא אליהם.

ט י יא

ותאמר אל האנשים ידעתי וכו' מהרי״א ז״ל פי' שרחב אמרה שידעה והכירה ג׳ דברים הא׳ כי נתן לכם ה׳ את הארץ והב׳ וכי נפלה אימתכם עלינו דהיינו על המלך והשרים והראיה השתדלות המלך והשרים ללכוד המרגלים מרוב פחדתו אליהם והג' וכי נמוגו כל יושבי הארץ דהיינו כללות העם כי יודעים שלא יחיו מהם כל נשמה ונתנה סיבה לג׳ אלו לראשונה כי שמענו את אשר הוביש ה׳ וכו׳ וכיון שהוביש ג"כ נתן יתן לכם הארץ ולב׳ אשר עש' לשני מלכי האמורי וכו׳ ולג׳ שנמוגו כל יושבי הארץ נתן סבה אשר החרמתם אותם שחרם מורה על כלה ונחרצה מטף ונשים וכלל עם לא השארתם פרסה עוד פי׳ וכי נמגו כל יושבי הארץ דהיינו יושבי הארץ בערי הפרזים נמוגו משם מערי הפרזות ונכנסו כולם לתוך עיר מבצר עכ״ל. ולי אפשר דהכי קאמר וכי נפלה אימתכם עלינו היינו כמשפט השלמים בצורתם אשר מוראם וחיתיתם תהיה על כל חית השדה ועל בני אדם כבהמות נדמו וז״ש וכי נפלה אימתכ' עלינו משלמותכם וכי נמוגו כל יושבי הארץ מגבורתכם ונתן טעם לב׳ ענינים אלו כנגד הא׳ אמר כי שמענו את אשר הוביש כו׳ מפניכם מפני זכותכ' ששם בנימין צעיר רודם רד ים ושרי יהוד' רגמת' ומסרו נפשם על קדוש ה׳ ובשבילו זכו לשיקרע הים וזהו מפניכם עם היות שהיה זה בצאתכם ממצרים שעדיין לא נתחנכתם בעבודת ה׳ וזו טענה לוכי נפלה אימתכם עלינו וכנגד הב׳ וכי נמוגו וכו׳ נתנ׳ טענה אשר עשיתם לשני מלכי האמורי וכו׳ שאם להם עשיתם חרמ' עם היותם בעבר הירדן לנו העומדים בתוך הארץ עאכ"ו שיחרימו שאנו בתוכיות גבולה. או יאמר אשר בעבר הירדן שהם היו חומה עלינו לשלא יעבור עלינו אויב ככתו' הנה כסה את עין הארץ ז״ש לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן שידוע שבעבר הירדן היו וכנג' החלוק' הא׳ אמ' ונשמ' וימס לבבנו עשאה ראש פנה בפני עצמ' ואמר ונשמע שמיעה בפני עצמה. ואמר כי נמס לבבם הגופני גם לא קמה עוד רוח דהיינו חולש' ברוחם שלא היה לה תקומה יען כי ה׳ הוא אלהים תקיף ושליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אשר משתי בחינו' אלו נמשכו השתי חלוקו' הנז׳ שמצד היותו שליט ואלהי' בשמי' ממעל נמשך שלא קמה עוד רוח ששלט ברוחני שהוא מהשמים ובחינת ועל הארץ מתחת נמשכה שוימס לבבנו.

ובמכילתא אמר ר׳ שמעון בן אלעזר כשישראל עושים רצונו של מקום שמו מתגדל בעולם שנא' כי ה׳ אלהיכם הוא האלי״ם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואומ' כי שמענו את אשר הוביש ה׳ את מי ים סוף מפניכם. וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום שמו מתחלל בעולם שנא' ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה׳ המה ומארצו יצאו עכל״ה. ולעד״ן לדקדק מאי קשיא ליה בפסוק כי שמענו ומהו שמו מתגדל בעול' מהו בעולם וכן מתהלל בעולם ומאי ואומר. ונראה שכונתם ז״ל לומר כי כבודו של מקום הוא בשמים ממעל כי שם מכירים קצת מיכולתו ושואלים איה מקום כבודו להעריצו לא למטה שמכעיסין אותו על פניו תמיד למרוד עיני כבודו וז״ש כשישראל עושים רצונו של מקום שמו מתגדל בעולם עם היותו עולם גשמי ארציי ותחתון שנאמר כי ה׳ אלהיכם הוא מתכבד להיות אלהיכם כיון שאתם צדיקים וחסידים שהרי הוא האלהים בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת שהוא מיחד אלהותו בארץ מתחת כעין מה שהוא מיחד בשמים ממעל כי כמוכם כמלאכי אלהים בשוה כיון שה׳ אלהיכם ר״ל שאתם עמו ועבדיו. ולפי שאין הפירו' הזה מוכרע שהרי פשטיה דקרא הוא אומר ה׳ אלהיכם שאתם אומ' כן שהוא אלהיכם אבל אינו מוכרע שאלהיכם יורה על קיום תורתו ומצותיו לזה הביא הראיה השנית ואומ' כי שמענו וכו׳ כי הפי׳ הזה מוכרח הוא מכפל השמועות שתים הנז׳ בפסוקים האלה הא׳ כי שמענו את אשר הוביש כו׳ זוהי שמועה א׳ והשני׳ ביותר גדול' ששמענו שחייב׳ שלא קמה עוד רוח באיש. וכמז״ל שבטלה גבור' אנשי' וקשוי מהם לגודל יראת' וז״ש ונשמע וימס לבבנו כו׳ והשמועה היא ה׳ אלהיכם הוא אלהים שמצד היותו אלהיכם מתגדל שמו בעולם עד שהוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בשקול אחד. וזהו לשון הוא שאמר הוא אלי״ם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת באופן שכפל השמיעות מחייב שיהיו שני עניינים הנשמעים כאמור. וכשאין עושין רצונו של מקום שמו מתחלל בעולם שנאמר באמור וכו׳ שמתחלל בעולם פירושו שהעכו״ם אומרים לא יתכן שאלהות השי״ת יהיה בארץ מתחת בשיהיה לו עם קדוש אליו ז"ש ויחללו את שם קדשי שעד עתה היה מתגדל ומתקדש בישראל ועכשיו נהפך לחילול כי אומרים היתכן שעם ה׳ אלה שהוא יהיה להם אלוה לא יתכן שא"כ מה טעם מארצו יצאו לא היה להם לגלות אלא ודאי אינם עם ה׳ שאין השי״ת מיחד אלהותו עליה' בארץ כי אם על השמי' כבודו כי בארץ אין לו עם ואין השגחתו עליהם. עוד לחז״ל הובא בילקוט כי ה׳ אלהיכם יתרו אמ' עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים אמרו שלא הניח ע״א בעולם שלא עבדה לכך אמר מכל האלהים נתן ממש בע״א ונעמן הודה בדבר ביותר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ורחב הודית בדבר יותר מהם כי ה׳ אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ע"כ. הנה כונת דבריהם ז״ל שבארו שיתרו הודה שהרי אמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים לפי שלא הניח ע״א בעולם שלא עבדה ולכך אמר מכל האלהים שעבדתי ידעתי שגדול הוא מכולם שכן פי' הראשוני' ז״ל וכמו שכתבתי בכלי חמדה וז״ש כאן לשון ולכך אמר מכל האלהים שאין המ"ם מ״ם יתרון אלא מ״ם הסיב' אבל סוף סוף נתן ממש באלהי' באו׳ גדול מכל האלהים שמובן שגם הם גדולים והוא גדול בערכם וז״ש נתן ממש בע״א. ונעמן הודה יותר שאמר כי אין אלהים בכל הארץ שאין להם אלהות כלל. אמנם ברחב הודית יותר שאמרה שאין אלהים בשמים ולא למעלה מהם וז״ש ממעל וכן בארץ ואפי' מתחת לארץ וז״ש מתחת ורמז בלשונו בעל המאמ' שאמ' ורחב הודית יותר מהם לרמוז מ״ש במדר' שמואל שמשה ע״ה אמר יותר מכלם שאמר ועל הארץ מתחת אין עוד באויר ובחללו של עולם אין עוד. ולכך זכה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה עוד כנגד עוד וז״ש ורחב הודית יותר מהם מהם דוקא אבל לא הודי' כל הצריך ומובן בדבריהם ז״ל אומ' בשמי' ממעל וכן תיבת מתחת שר״ל ממעל לשמים ומתחת מתחת לארץ שאין אפי' שם אלוה זולתו ית'. והרלב״ג פי׳ כי ה׳ אלהיכ' הו' אלהי' ולזה הוא שליט על כל אשר יחפץ וינצח מי שהי' במערכתו שלא ינוצח בהלחמו עם יש' או שינצח' וזהו אלהי' בשמי' ר״ל שליט במערכו' השמי' עכ״ל:

יב

ועתה השבעו נא לי וכו'. פסי׳ כתי׳ ולא היי׳ כזונה לקלס א"ר שמעון את מוצא כל מה שכת׳ ביש' לגנאי כתב ברחב לשבח ברחב כתי' ועתה השבעו לי באלי״ם וביש' כתי' אכן לשקר ישבעו ברחב כתיב והחיית' את אבי ואת אמי וביש' כתי' אב ואם הקלו בך ברחב כתיב ותטמנ' בפשתי העץ וביש' כתי' אומר לעץ אבי אתה ברחב כתיב ההר' לכו וביש' כתי' על ראשי ההרי' יזבחו ברחב כתיב ונתת' לי או' אמת וביש' כתיב ואמת לא ידברו הוי כל מה שכתוב ביש' לגנאי כתוב ברחב לשבח עכ"לה.

ולע"דן לדקדק אומ׳ כתיב ולא היית כזונה לקלס נראה שהוקשה לו הפסוק מאד ומהו לשון את מוצא וכו׳ ולמה עשה כלל בתחלת דבריו באו׳ את מוצא וכו׳ ואח"כ מפרט ואו' ברחב כתיב וכו׳ הי"לל הפרט ואין צורך בכלל את מוצא וכו׳. ועוד קשה אומ׳ בשבח רחב ועת' השבעו לי שזה בשבחן של ישראל הוא כיון שהיתה מאמינה אותם וסומכת על שבועתם וכן ק' במ״ש ונתתם לי אות אמת וביש' כתי' ואמת לא ידברו גם ק' שאין ענין ההרה לכו שאינו מכוון עם כל ההרים יזבחו. גם אומרו הוי כל מה שכתוב בישראל לגנאי כתיב ברחב לשבח שהוא מיותר לגמרי. ונראה שהוקשה לר׳ שמעון בפסוק במ״ש ולא היית כזונ' לקלס אתנן שהוא לשון בלתי מדוקדק דכיון שהיא היתה נותנת אתנן ואתנן לא נתן לה א"כ איך אמ' ולא היי׳ כזונ' לקלס אתנן דמשמע שהיו נותנין לה אתנן אלא שלא היתה מקלסתו. גם הוקשה להם ז״ל תיבת כזונה שהכ״ף בפתח שמורה על זונה ידועה כאלו אמר כהזונה ולא הי"לל אלא כזונה בשב״א וז״ש כתיב ולא היית כזונה לקלס לרמוז השני דקדוקים הנזכ׳ שמתוכם הוכרחו לומר שכונת הכתוב לדבר על זונה ידועה והיא רחב וז״ש ולא היית כזונה לקלס אותי ואין מקרא יוצ' מדי פשוטו ולא היית כזונ' לקלס אתנן אבל מדשני קרא דרשינן שלא היית כרחב לשבח ולקלס וזה הכלל הוא נרמז בעצמו בפסוק במ״ש ולא היית כזונה לקלס מהכרח הדקדוקים הנז׳ והוא ענין הלציי במ״ש את מוצא שזה הענין מוסמך אסמכת' בפ' ולא היית כזונה לקלס ומדוקדק שלא הזכירו חז״ל לקלס אתנן אלא לקלס לפי שהם דורשין לא היית כזונה לשבח זו רחב ואעפ"י שהיא לוקחת אתנן זונה משובח' היא מכם שהרי כל מה שכתוב בכם לגנאי כתוב בה לשבח ולפי פשוטו בעל המאמר רצה להתנצל מקושיתינו במ״ש ברחב כתיב השבעו לי שאין זה בשבח של רחב לזה הקדים ואמר את מוצא כל מה שכתוב בישראל לגנאי כתוב ברחב לשבח כלומר אעפ"י שלפום ריהטא אינו כן עכ״ז כשתבקש תמצא שכל מה שכתוב בישראל לגנאי כתוב הוא ברחב לשבח וזה שכיון שהיתה רחב נשענת על השבעו נא לי באלהים מורה שהיא היתה ירא' וחרדה משבועת שוא ושקר שא"לכ היה לה לדון מינה שכמו שהיא עוברת כן יעברו הם שכל החושד חשוד על הדבר הוא ובכלל דבריה אפשר שרמזה במ״ש השבעו נא לי כלומר אעפ"י שאין ראוי לכם לישבע ולהיות פרוצי' בנדרי' ושבועו' מורגלו' בפיכ' עכ״ז ועתה בעת הזאת הוא שבח שהיא שעת הדחק השבעו נא לי לבדי נא לשון בקשה שכל זה מור' על היותה גדורה בשבוע' ולזה רמזו ז״ל באומר' את מוצא וכו׳ כשתדקדק היטב תמצא שמה שכתוב בישראל לגנאי כתב ברחב לשבח ברחב כתי' ועתה השבעו נא לי באלהי' ובישראל כתיב וכו׳ והטעם שאמר בתחלה את מוצא שכל מה שכתוב בישראל לגנאי כתוב ברחב לשבח ואח"כ הפך הסד' הזה שאמר ברחב כתיב וכו׳ ובישראל כתיב וכו׳ שהיה לו להקדים בישראל וכו׳ ואח"כ ברחב כתיב ועתה וכו׳ אפשר כי בתחלה שדבר בביאור כתוב ולא היית כזונה לקלס שמדבר בגנותם של ישראל לז״א את מוצא שכל מה שכתב בישראל לגנאי כתב ברחב לשבח אמנ' אח"כ הפך הסדר לדבר ברחב דסליק מינה לפי שרחב קדמה בזמן בשבחה לגנות ישראל. ולפי הפי' הראשון ההלציי שפי׳ שאת מוצא וכו׳ הוא ביאור לכתוב ולא היית כזונ' לקלס זה התירוץ מתיישב יותר ומ״ש ברחב כתיב ההרה לכו כלו' שעבדה לשי״ת ע"י ההרה במה שנתנה עצה טובה למרגלים שילכו דרך ההרה לא כן ישראל שנכשלו בהרים שנאמר על ההרים יזבחו ואעפ"י שעדיין ק״ק שאין העניינים דומה בדומה אמר עוד ברחב כתיב ונתתם לי אות אמת כלומר כיון שתעשו זה שתתנו לי אות ברי לי שאמת יהיה שלא תשקרו בי והיינו דכתיב ונתתם לי ולא קאמר ותנו לי אות אמת ומתוך זה נלמוד שהיא לא היתה משקרת בדברי' כיון שהיתה מאמינה בישראל כי כל החשוד חושד לאחרים וכדפרישי' לעיל גבי ועת' השבעו לי אמנם בישראל כתיב ואמת לא ידברו שאפי' בדבור שידברו דברי' רבי' אין בהם אפי' אמת אחד שכולם שקרים ומ״ש הוי כל מה שכתו' בישראל לגנאי כתו' ברחב לשבח כיון לו' חידוש זולת מה שהזכיר עד עתה והוא שמאחר שאנו רואים שבישראל היה כל זה הגנאי מורה הוא שקש' לינצל משבועת שקר ומדבר שקר שהרי ישראל נכשלו עם היותם קדושי' ובזה נתעלית מאד ענין רחב היותה גדורה אעפ"י שהיתה זונה ז״ש הוי כל שכתוב בישראל לגנאי כתוב ברחב לשבח ולא אמר הוי כל מה שכתוב ברחב לשבח כתוב בישראל לגנאי להורות מה שאמרנו שמתוך גנותן של ישראל למדנו שבחה של רחב שנתעלית יותר כאמור. והרד״ק ז״ל פיר' שהחסד הוא הנעשה עם מי שאין לו גמול עליו ואמת הוא הנעשה לגמול איזו טוב' שעשו עמו ולכך אמרה כמו שעשיתי עמכם חסד גם אתם עשו עם בית אבי חסד שעמי אמת הוא וכן בסמוך אמרו ועשינו עמך חסד ואמת חסד עם בית אביה ואמת עמה ע״כ ומתוך דבריו נ״ל להוסיף ביאור דהיינו מה שאמר' ונתתם לי אות אמת ר״ל כיון שהבחינ' שאתם עושים הוא אמת ולא חסד צריך שהאות ג״כ יהיה מסכים כך שיורה שבאמ' תעשו עמי ולא בחסד וז״ש ונתתם לי דוקא אות אמת ולא אות חסד והיינו שנתנו לה תקות שני ולא גוון זולתו שגוון אדום מור' דין להורות שבדין ואמת יעשו עמה ולא בחסד וכמו שהשני לא ישנה גוונו כך לא ישנו דבור'. ורש״י ז״ל פי׳ אות שתאמתוהו כשתכבשו העיר וכן פי' הרד״ק ומהרי״א ז״ל. ובס״ה פי' שהיא חשב' שהי' משה עדיין רוע' יש' ולכך שאלה אות אמת על שם משה שאחוז במדת אמת עמוד' דאמצעיתא פני משה כפני חמה אמנם בעת נתינת האות אמרו לה שכעת יהושע הוא השליט פני יהושע כפני לבנה דהיא סיהרא אספקלריא שאינה מאירה ונמשלה בכתובים כחוט השני שנאמר כחוט השני שפתותיך וז״ש את תקות חוט השני הזה וכו׳ שאין האות של אמת דהיינו משה אלא תקו' חוט השני דהיינו יהושע כאמור. ומ״ש גם אתם גם לרבו' משלחכם יהושע. והחכם השלם כמה"רר משה אלמושנינו ז״ל פיר' במגלת רות כנז׳ בשם הרד״ק אלא שהוסיף במ״ש ונתתם לי אות אמת שר״ל גמול אמת שהוא פרעון אל החסד שהטבתי עמכם והוא יהיה לי לאות על החסד שתעשו עם בית אבי עכ״ל אלא שקשה שאין הדבר הנעשה באמתו' חיוב אות אל החסד כי בדבר אמת לא ישקרו אבל בחסד ישקרו ומהו אות זה ועוד שבין האמת ובין החסד הכל נעשה בבת אחת ומה אות יהיה זה לזה.

תוכן העניינים

כלי יקר על נביאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה