כלי יקר על ויקרא· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק יט · פסוק יד
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י הוּא הַדִּין לְכָל אָדָם, וְנָקַט חֵרֵשׁ לוֹמַר לְךָ מַה חֵרֵשׁ מְיֻחָד שֶׁהוּא בַּחַיִּים כוּ׳. וְיֵשׁ לִתֵּן טַעַם לָמָּה נָקַט חֵרֵשׁ דַּוְקָא, לְפִי שֶׁאָמְרוּ רז״ל (ב״ק פה:): סִמֵּא עֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ, חֵרְשׁוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ. וּלְהַנָּחָה זוֹ יֵשׁ מָקוֹם לִטְעוֹת וְלוֹמַר שֶׁחֵרֵשׁ חָשׁוּב כְּמֵת וְאֵינוֹ חַיָּב עַל קִלְלָתוֹ, וּמִכְּלַל זֶה אַתָּה לָמֵד שֶׁעַל קִלְלַת הַמֵּת הוּא פָּטוּר, וְהַחֵרֵשׁ כְּחַי לְעִנְיַן הַמְקַלְּלוֹ. וְאֵין לוֹמַר שֶׁמָּא כַּוָּנַת הַכָּתוּב לְחַיֵּב הַמְקַלֵּל הַמֵּת דּוּגְמַת הַחֵרֵשׁ הֶחָשׁוּב כְּמֵת, דְּאִם כֵּן הוּא לִשְׁתּוֹק הַכָּתוּב וְלֹא יֹאמַר ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ״, וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ מִן ״בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר״ (שמות כב כז) שֶׁהַכֹּל בִּכְלָל, בֵּין חַי בֵּין מֵת, כִּי מֵהֵיכָא תֵּיתֵי לְחַלֵּק. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁמִּדִּין תּוֹרָה הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת פָּטוּר, וְסָלְקָא דַעְתָּךְ שֶׁגַּם הַחֵרֵשׁ בִּכְלַל מֵת, שֶׁהֲרֵי חֵרְשׁוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ, כִּי דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיָה כָּל מְצִיאָתוֹ לְאֶפֶס וָאַיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ״ וְכָל דִּכְוָתֵיהּ שֶׁהוּא בַּחַיִּים, אַף עַל פִּי שֶׁחָשׁוּב כְּמֵת, כְּאוֹתָן אַרְבָּעָה הַחֲשׁוּבִים כְּמֵתִים שֶׁמָּנוּ רז״ל (נדרים סד:), עַל כֻּלָּם הוּא חַיָּב.
וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י לֹא תִּתֵּן עֵצָה כוּ׳, כִּי אֵין לְפָרֵשׁ עִוֵּר מַמָּשׁ וּמִכְשׁוֹל מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ״ וְזֶה מְדַבֵּר בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב דַּוְקָא.