כלי יקר על בראשית· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק ד · פסוק יז
וַיְהִי בּוֹנֶה עִיר. ״וַיִּבֶן״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״וַיְהִי בּוֹנֶה״ לְשׁוֹן הֹוֶה, לְהוֹרוֹת שֶׁהָיָה בּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ כָּל יָמָיו וְלֹא נִגְמַר בִּנְיָנוֹ לְעוֹלָם, כִּי זֶה דַּרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ שֶׁכָּל הָאוֹהֵב קִנְיְנֵי הָאֲדָמָה כְּקַיִן וַחֲבֵרָיו לְעוֹלָם הוּא בּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ וְלֹא יוּכַל לִגְמֹר בִּנְיָנוֹ כָּל יָמָיו לְעוֹלָם, כִּי לְעוֹלָם אֵין בְּיָדוֹ מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ מָנֶה מִתְאַוֶּה עַד מָאתַיִם, כַּיָּדוּעַ מִטֶּבַע כָּל אוֹהֲבֵי הַמָּמוֹן. וְאִם כֵּן לְעוֹלָם הוּא בּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ וְכָל יָמָיו אֵין לוֹ מְנוּחָה, רַק נָע וָנָד בָּאָרֶץ כְּמוֹ קַיִן שֶׁהָיָה נָע וָנָד בָּאָרֶץ. כָּךְ כָּל אוֹהֵב מָמוֹן – נָע וָנָד, זֶה שִׁבְתּוֹ הַבַּיִת מְעָט, רֹב יָמָיו הוּא רוֹדֵף אַחַר הָעֹשֶׁר כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקּוֹרֵא בֶּהָרִים. וְכֵן יָרוּץ וְרַגְלָיו כְּאַיָּלוֹת בַּמִּדְבָּר, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה, עוֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים כָּל יְמֵי חַיָּיו – אֵלּוּ הַלֵּילוֹת, גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ. כִּי יֵלֵךְ בְּכָל מְקוֹמוֹת הַסַּכָּנָה לְהַשִּׂיג אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ, יְבַקְשׁוֹ וְלֹא יִמְצְאוֹ, וּלְעוֹלָם לֹא יָבֹא עַד תַּכְלִיתוֹ, רַק כָּל יָמָיו הוּא בּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ עָרֵי מִסְכְּנוֹת הַמְסַכְּנִים נַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ, וְעוֹזֵב לַאֲחֵרִים חֵיל וְחוֹמָה אֲשֶׁר בָּנָה וַאֲשֶׁר נָטַע. וְסִימָן לַדָּבָר, שֶׁבְּאָלֶ״ף בֵּי״ת אוֹתִיּוֹת עָנִי סְמוּכוֹת וּשְׁנִיּוֹת לְאוֹתִיּוֹת כֶּסֶף, לְהוֹרוֹת שֶׁכָּל אוֹהֵב כֶּסֶף הוּא עָנִי בְּדַעְתּוֹ לְעוֹלָם. וּמַה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמז:ב) ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה׳״ לְשׁוֹן הֹוֶה, נִרְאֶה לְפָרֵשׁ עַל דֶּרֶךְ שֶׁמְסַיֵּק בַּגְּמָרָא (בבא בתרא עה.) חֲזָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּקָא מְנַסְּרֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכוּ׳, אָמַר לְהוּ: ״הָנֵי לְמַאן?״ אָמְרֵי לֵיהּ: ״עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם״ וְכוּ׳. אִם כֵּן בְּכָל זְמַן ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה׳״ וְקַל לְהָבִין. כָּךְ לְשׁוֹן ״בּוֹנֶה״ הַנֶּאֱמַר בְּקַיִן רֶמֶז שֶׁהָיָה בּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ו:ב) ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים״ וְגוֹ׳ ״וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ אֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ״. וְהִנֵּה ״יִתֵּן״ לְהַבָּא מַשְׁמַע, וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״אִישׁ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר״. אֶלָּא כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶׁחָנַן אוֹתוֹ אֱלֹהִים, וְתָמִיד הוּא מְבַקֵּשׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ ה׳ עוֹד עֹשֶׁר וּנְכָסִים נוֹסָף עַל מַה שֶׁבְּיָדוֹ כְּבָר – זֶהוּ וַדַּאי נָבָל, כִּילַי וְקַמְצָן, וְאֵינוֹ שַׁלִּיט בְּשֶׁלּוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, קַל וָחֹמֶר לְזוּלָתוֹ.