כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
תולדות
פרק א
בס' סערת אליהו כתב בשם הגר"א ז"ל שכ' לדייק בלשון הקרא בפ' כי תצא שכתוב כי תהיינה לאיש וגו' וילדו לו בנים האהובה והשנואה והי' הבן הבכור לשנואה דלכאורה צריך להבין שכ' מקודם לידת האהובה וא"כ איך הבן הבכור לשנואה. וכתב הגאון ז"ל דנראה דלענין בכור לנחלה תליא בענין היצירה מי שהוא הבכור ליצירה אע"ג דנולד אח"כ לו משפט הבכורה ומעתה מדוקדק המקרא וילדה לו בנים האהובה והשנואה אעפי"כ והי' הבן הבכור לשנואה וגו' כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. ומשכחת לה שבא על השנואה קודם לכן וילדה לט' ואח"כ בא על האהובה וילדה לז' דהי' לידת בן האהובה קודם ואעפ"כ הבן הבכור לשנואה. ומקשין העולם עליו מדברי רש"י ז"ל בקרא ואח"כ יצא אחיו שכ' בשם המדרש דמן הדין הי' מעכב שיעקב הי' ראשון ביצירה ורצה להיות ראשון בלידה ויטול הבכורה מן הדין וקשה למ"ל זאת הא בכור ליצירה הוא ג"כ בכור וכיון שיצא אחרון ע"כ הוא בכור ליצירה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ ממילא הוא בכור אלא ודאי דעיקר תליא בלידה:
והנה לכאורה לק"מ דאפי' אי נימא כן דזה מוכרח דזה שיצא אחרון הוא מטיפה ראשונה אבל אינו מוכרח דיהי' יצירתו קודם יצירת השני ויש לומר דקליטת שניהם הי' כאחת וי"ל יותר דהרי באמת שיעור קליטה ג' ימים וא"כ י"ל דנקלטו שניהם כאחת או דקליטת השני הי' קודם וממילא השני הי' ראשון גם להיצירה. רק דהפוסקים כתבו דרוב נקלטין מיד וכיון דקיי"ל דבב"נ לא אזלינן בתר רוב וא"כ קודם מתן תורה שהי' להם דין ב"נ כיון שיעקב נולד אח"כ אמרינן דילמא גם היצירה אח"כ הי' ושפיר אזלינן בתר לידה הודאית כיון דמיצירה אין הכרע כנ"ל:
אמנם לאחר העיון נלענ"ד דיש לעיי' עוד בזה. דלפי דעת הגר"א ז"ל דדייק מקרא דראשית אונו נראה דאפי' כשהיתה קליטת הטיפה השני' קודם הראשונה מ"מ כיון דזה שיוצא אחרון ע"כ שהיתה הטיפה שלו יוצאת ראשון וא"כ הוא הי' ראשית אונו ולו משפט הבכורה וכמו שאינו מגרע מה שנולד אחרון ה"ה שאינו מגרע מה שנוצר אחרון כיון דסוף כל סוף הוא מטיפה ראשונה וכיון דטיפה זו היתה של קיימא נולד ממנו בן קיימא ה"ה בכור לנחלה:
אך באמת הקושיא על הגר"א ז"ל מד' רש"י ז"ל בפשיטות לק"מ דהרי הכא לא הי' השו"ט לענין הנחלה רק לענין קדושת בכור וזה תליא עיקר בפטר רחם כמפורש בתוה"ק. וממילא זה הבכור שראוי לעבודה זה ראוי לברכה וא"כ הי' הכל תליא בלידה:
אך לפי"ז צ"ע למה כתב רש"י ז"ל שהי' מעכבו בדין כיון שהי' בכור ליצירה כיון דענין קדושת בכור תליא בלידה. ועוד גם זה צריך להבין מה שכתב רש"י ז"ל שהי' יעקב רוצה לעכב כדין שיהי' בכור ללידה ג"כ ויטול מן הדין הא כיון דטבע הבריאה שזה שנכנס ראשון יוצא אחרון וכיון דקדושת בכור תליא בלידה א"כ אדרבה עשו שנוצר אחרון הי' מן הדין בכור כיון דהנוצר אחרון נולד ראשון:
ומה שנלענ"ד להעיר בזה דבר חדש ונקדים להבין באמת לדעת הגר"א דלענין בכור לנחלה תליא ביצירה כמו שנראה מלישנא דקרא א"כ אמאי בבכור לענין קדושת בכור תליא רחמנא בפטר רחם דהיינו בלידה. ומ"ש זה בזה. לכן נ"ל דהענין הוא עפי"מ דמבואר במס' מגילה (דף י"ג ע"א) דמקשינן בגמ' יבמות אבי' ואמה למה לי. אמר ר"א עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה ופי' רש"י ז"ל בשעה שנתעברה אמה מת אביה נמצא שלא הי' לה אב משעה שנראה להקרות אב וכשיולדתה אמה מתה שלא נראית להקרות אם עכ"ל והוכיחו מזה המחברים דיש הבדל בין אב לאם דאב הוא משעת יצירה אמנם האם אינה אלא משעת לידה וטעם הדבר כתבו דהוא מצד עובר ירך אמו עיין בזה בס' עורה שחר אות א' אות קטן ד' וקדמו בזה בביאור הדבר בספר אור חדש על מגילת אסתר לרבינו המהר"ל מפראג ז"ל ומעתה א"ש מאוד ההבדל בין בכור לנחלה ובין בכור לקדושת בכורה דבכור לנחלה תליא עיקר בבכור לאב ובאב הרי הוא אב משעת יצירה ולכן תליא ביצירה אמנם בכור לקדושת בכורה דזה תליא בבכור לאם וכיון דאינה נקראת אם אלא מלידה ואילך לכן תליא רחמנא בפטר רחם וזה נכון מאוד בס"ד:
אמנם באמת עיקר דברי הגמ' מגילה הנ"ל לכאורה סתומה מאוד דאמאי אב מיקרי משעת יצירה ואם אינה נקראת אלא משעת לידה. ומש"כ המהר"ל ז"ל משום דאצל האם עובר ירך אמו לכאורה הד' נפלאין דהא גם אצל האב אמרינן כן דכללא הוא עובר ירך אמו. לכן נלענ"ד בביאור הענין דהנה קיי"ל דישראל אינו מוזהר על העוברין ובתוס' נסתפקו בכמה דוכתין אי איסורא איכא עכ"פ. ועיי' בת' חוות יאיר סי' ל"א שכ' שנראה שדעת התוס' דכ"ז דלא עקר לצאת ליכא איסור תורה מצד עוברין:
אמנם בזה יפה כתב הגאון מטשעכאנאוו ז"ל דעכ"פ איכא איסור תורה מצד השחתת זרע דלא גרע מהשחתת זרע דחייב ע"ז מיתה בידי שמים:
ומעתה לפימ"ש התוס' יבמות בשם ר"ת ז"ל דאשה אינה מוזהרת על השחתת זרע ה"ה דאין מוזהרת על העוברין מה"ת וא"כ שפיר מובן החילוק בין האב לאם דאצל האב מיד כשנוצר ראוי לקרותו אב כיון דהוא ברי' ואסור לו להשחיתו ולכן קרוי אב משא"כ אמו דכ"ז שלא נולד הרי מותרת מה"ת להשחיתו ולבטלו כיון דנשים אינם מוזהרת על השחתת זרע ג"כ מצד עוברין ליכא איסורא כנ"ל וא"כ אינה נקראת אם עד שנולד ולכן בבכור תליא בלידה כיון דצריך שיהי' בכור לאמו כיון דאינו חייב בפדיון אלא בכור לאם דוקא:
ולפי"ז נראה דזה דווקא לאחר מ"ת אבל בב"נ דנצטוו גם על העוברין א"כ גם היא אסורה להשחית העובר מיד כשנוצר ואם כן ראוי לקרותה אם מיד כשנוצר וא"כ הי' הבכור לקדושת בכורה ג"כ משעת יצירה:
אך לכאורה נראה להוכיח דהי' להם בזה דין ישראל דהרי מצאנו ביהודה כשאמרו לו זנתה תמר כלתך וגם הנה היא הרה לזנונים אמר הוציאוה ותשרף אע"ג דכ"ז שאין ממתינין באשה מעוברת שחייבת להריגה עד שתלד הוא רק מצד שישראל אינו מוזהר על העוברין וא"כ איך הורה יהודה להמית תמר בעודה מעוברת וע"כ דהי' להם דין ישראל וכבר העירו בזה המחברים ועיי' בספר רביד הזהב מש"כ בזה אך באמת א"ש דכ"כ המחברים דאחר שנתברר יעקב להיות מזרעו של אברהם והי' מטתו שלימה הי' להם דין ישראל וא"כ כשנבחר יעקב אבינו להיות מזרעו של אברהם הי' לו דין ישראל שוב אינן מוזהרין על העוברין ומעתה מה מאוד ינעם לנו ד' רש"י הקדוש ז"ל דיעקב אבינו שהי' ראשון ליצירה הי' באמת הבכור כדין דהרי ב"נ נצטוו על העוברין ולפי"ז הוי בכור אך אם יהי' הבכור ויקבל הברכות הרי הוא יהי' הנבחר מזרעו של אברהם וא"כ יהי' דינו כדין ישראל ובישראל אינו בכור עד שיהי' בכור בלידה ולכן רצה לעכב את עשו שיצא ראשון ג"כ ויהי' בכור בלידה ג"כ כיון דמן הדין הי' בכור דבב"נ גם לענין קדושת בכורה הוי בכור ליצירה ואדרבה מדברי רש"י ז"ל עוד ראי' להגר"א ז"ל ועיי' היטב בכל מה שכתבנו כי הוא ענין נפלא בעזהשי"ת:
ובזה נראה לפרש דברי הפענח רזא פ' ויחי בקרא דראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני שכ' בזה"ל תימה איך נתנה בכורתו ליוסף והתנה על מ"ש בתורה לעשות בכור פשוט. ופשוט בכור. וכתיב לא יוכל לבכר. וי"ל מפני שגם אליו לא היתה בכורה אלא בלקיחה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דמה בכך סוף כל סוף הי' ראובן בכור שלו באמת מדינא ואיך ניטל ממנו כל הבכורה ונתנה ליוסף:
אמנם להנ"ל י"ל עפמ"ש במדרש דתאומות נולדו עם השבטים א"כ בראובן שהי' ראשית אונו והי' נוצר ראשון הי' נולד אחרון א"כ הי' רק בכור ליצירה וא"כ מדינא לא הי' בכור דרק בכור לאב הי' ולא לאם. ונראה דזה מדוקדק בקרא בכורי אתה היינו שהי' רק בכורו של יעקב אבל אצל לאה לא הי' בכור והיינו משום שהי' כחו וראשית אונו וכיון שנוצר ראשון נולד אחרון וא"כ ממילא אחותו נולדה קודם ולא הי' בכור ללידה ואע"ג דבכור לנחלה סגי אם הוא בכור ליצירה מ"מ כיון דלענין קדושת בכור תליא בלידה והכא כל עניני הבכורה הי' מפאת קדושת יעקב שנבחר להיות מזרעו של אברהם וזה הי' מנחיל לבכור שלו ומפאת זה לא הי' ראובן בכור. וזהו תי' הפע"ר וי"ל מפני שגם אליו לא היתה בכורה כ"א בלקיחה הא בלא"ה לא הי' בכור אע"ג דהי' בכור ליצירה כיון דלא הי' בכור בלידה א"כ מטעם זה גם ראובן לא הי' בכור והי' יכול ליתן הבכורה ליוסף דהי' בכור לאמו דעם יוסף לא נולדה תאומה והי' פטר רחם לאמו ויש לו שייכות לקדושת בכורה והבן היטב ודרך פילפול י"ל דזה הפירוש בקרא בכורי אתה כחי וראשית אוני והיינו דהיית בכור ליצירה וא"כ הי' מגיע לך הבכורה אך פחז כמים היית וגו' משום שבא על פילגש אביו א"כ הודה בעצמו דיעקב יש לו דין ישראל ולכן מותר בפילגש אביו ובישראל בכור ליצירה אינו בכור במה שנוגע לקדושת בכורה כיון דאינו בכור לאמו כנ"ל ועיי' במס' ב"ב (דף קכ"ג ע"א) ויש להאריך הרבה בזה בפילפולים ואין זה ממטרת ספרי הלז:
פרק ב
במדרש הובא ברבותינו בעלי התוספות עה"ת דעשיו לא נימול דכשנולד הי' אדמוני וחשש יצחק דילמא לא נבלע בו דמו ואח"כ כשראה שהי' אדמוני בטבע אמר אמתין עד שיהי' בן י"ג שנה כמו ישמעאל וכשהי' בן י"ג שנה שוב לא רצה למול את עצמו. עכ"ד. והנה לכאורה תמי' מאוד הא מצות מילה שעל האב הוא בכל רגע משבא לכלל חיוב וא"כ כיון שראה יצחק אחר זמנו שהוא אדום בטבע איך המתין עד י"ג שנה הא מצותו על האב בכל רגע ורגע כמו"ש הפוסקים ומה שנלענ"ד בזה דהנה לכאורה יש להעיר לפי דברי הרוקח דעיקר מצות מילה שעל האב הוא ביום השמיני ואח"כ הוא רק משום תשלומין א"כ בחלה בח' שוב לא יהי' מצוה על האב כלל למולו אח"כ כמו גבי חיגר בראשון ונתפשט בשני לענין עולת ראיי' למ"ד תשלומין דראשון הוא. ובאמת ראיתי להגאון בעל יד המלך ז"ל בהלכות מילה שכתב כן להלכה דבחלה הבן בשמיני בטל המצוה מעל האב ועיי"ש שהביא ראי' לזה דאל"כ אמאי מילה בזמנה דוחה שבת הא אפשר לאחר שבת אלא וודאי דאין מצוותה אלא ביום הח' דווקא עיי"ש שהאריך בזה:
אמנם לפענ"ד מדעת כל הפוסקים מבואר להיפך וכ"כ בזה בחי' להלכות מילה. אך הדבר צריך טעם לדעת הרוקח הנ"ל. ומה שנלענ"ד בענין זה להעיר בדבר חדש דנהי דאמרינן בחגיגה בחיגר בראשון ונתפשט בשני פטור כיון דלא הי' בר חיובא בראשון היינו דוקא חיגר שבאמת יכול לעלות וליראות ע"י נסיעה בקרון וסיועת בני אדם רק דגזה"כ הוא דפטור מראיי' זה הוי בגדר אינו בר חיובא בזמן החיוב ושוב ליתא בתשלומין משא"כ בחולה מסוכן בראשון וסכנה היתה לו לעלות ליראות בראשון חייב בשני וטעמא דמילתא דחולה אינו פטור רק דפיקוח נפש דחי' לי' דמצ"ע דפק"נ דוחה למצ"ע דראיי' וכיון דיש עליו מצוה לשמור את נפשו ה"ה פטור עתה מכל מצות שיכולין להביאו לידי סכנה וכיון שכן כשהבריא ביום הב' מחויב בראיי' שאתמול לא הי' פטור אלא שהי' עוסק במצוה חמורה ועיד"ז לא הי' יכול לעשות מצוה זו ופשיטא דעוסק מצוה ביום הראשון דרגל אינו פטור מראיי' ביום השני אפי' למ"ד תשלומין דראשון וכ"נ מבואר בת' רמ"ע מפאנו ז"ל סי' ק"ד אות ח' עיי"ש וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ. ואולי י"ל שזה כוונת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל סופ"א מה' מילה שכ' בזה"ל אין מלין אלא ילד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה הכל. ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל עכ"ל וכבר תמהו הפוסקים על לשון זה דנראה לכאורה מד' הר"מ ז"ל שאם לא הי' אפשר למול לאחר זמן היו מלין אף במקום פק"נ וצ"ע דהרי כל התורה נדחה מפני פק"נ:
אמנם להנ"ל י"ל דכוונת הר"מ ז"ל להורות דזה שאין מלין את הילד החולה בזמנו אין זה מפאת פטור שפוטרתו התורה אלא מפאת דפק"נ דחי' למצות מילה והוי עוסק במצוה דפטור ממצוה ושלא יקשה לך כאשר נחלה הילד ביום ח' שכבר חלה חובת המילה עליו מקודם לכן א"כ ל"ש זה וע"ז כתב הר"מ ז"ל כיון דמצות מילה אפשר לקיים עוד ומצות פק"נ היא עוברת לכן גם בזה מצות פק"נ דחי' למצות מילה ולכן כיון דזה דאינו נימול בעת חולי הוא מכח מצוה אחרת שדחי' לה ל"ש בי' תורת דיחוי וכשהבריא אכתי איכא לחיוב מצות מילה שעל האב ומעתה נראה דזה דוקא לאחר מתן תורה שנתנה תורה ונתחדשה המצוה דפק"נ משא"כ קודם מתן תורה דלא נצטוו במצות פק"נ נהי דלא היו צריכין לימול במקום סכנה זה הי' רק פטור ולא מצוה וא"כ כשלא הי' ראוי בשמיני שוב ליכא חיובא על האב. וא"ש ד' המדרש דכיון שלא נימול בזמנו שוב לא הי' עליו חיוב תשלומין ושוב אמר להמתין עד שיהי' בן י"ג שיקיים המצוה בעצמו ואין להקשות כיון דכל זה דלא הי' יכול למולו בזמנו הי' רק מצד טעות דקסבר הי' דלא נבלע בו דמו ומעתה כשנתברר לו אח"כ שכן הוא בטבע הרי איגלאי מילתא למפרע דהי' בר חיובא בזמנו ושוב איתא בתורת תשלומין דזה אינו דסוף כל סוף כיון דבזמנו לא הי' יכול למולו מחשש אדום נהי דהי' בטעות מ"מ כיון דהי' ספק פק"נ אע"ג דלפי האמת נתברר דהי' אז בר מילה מ"מ לא הי' בר חיובא בזמנו ויש להעיר בזה מרש"י ז"ל יבמות (דף ס"ד ע"ב) ד"ה איסורא וסכנתא עיי"ש שמבואר דאפי' אם יחי' הילד מ"מ כיון דמצד החזקה אין למולו הו"ל כמילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת ועבר על חילול שבת ולא אמרי' כיון דנשאר חי איגלאי מילתא למפרע דהי' מחויב במילה וניתן שבת לדחות אצלו וע"כ כנ"ל כיון דהי' אסור למולו מצד החזקה אינו בר חיובא ואע"ג די"ל דהתם שאני כיון דהי' חזקה שמתו אחיו מחמת מילה א"כ שפיר לא הי' בר חיובא ונהי דנשאר חי זה משום שנעשה לו נס אמנם בשביל זה ל"ש לומר איגלאי מילתא למפרע דהי' בר חיובא וראי' לזה דהרי בהוחזק שמתו אחיו מחמת מילה אפי' אם מלו אחד וחי מ"מ הבן הנולד אח"כ אסור למולו מצד החזקה א"כ ל"ש בזה איגלאי מילתא למפרע דהיתה חזקה בטעות כיון דאכתי אזלינן בתר חזקה זו ולכן שפיר כתב רש"י ז"ל דהוי חילול שבת משא"כ הכא דהי' באמת רק מצד טעות מ"מ הסברא נראה כדאמרן דהוי אינו בר חיובא בזמנו וזה מוכרח בכוונת המדרש. איברא דאכתי יש לעיי' אפי' א"נ כן דלאחר ח' ליכא חיובא על האב אם לא הי' בר חיובא בזמנו נראה דזה רק חיובא דאב אבל עכ"פ החיוב על הב"ד שלא להניח ערלים ביניהם דנפקא מקרא דהמול לכם כל זכר זה בוודאי איתא על האב ג"כ לאחר ח' וא"כ הדרה קושיא לדוכתא אמאי לא מל אותו יצחק אח"כ:
והנראה בזה דס"ל להמדרש דהא דאמרינן דאם לא מל אבוהו חייבין ב"ד למימהלי' היינו ב"ד דוקא ואב אינו בתורת ב"ד דבישראל קרובים אינן בכלל ב"ד א"כ י"ל דבמצות מילה שניתן להם בתורת ישראל ניתן להם בכל הדינים שאין לאב תורת ב"ד על בנו ואע"פ דאצל ב"נ גם קרוב יכול לדונו מ"מ במצוה זו אין קרוב יכול לדונו כיון דבישראל אין קרוב יכול להיות ב"ד ובאמת יש להכריח כן מד' המדרש בלא"ה דאל"כ קשה אמאי לא נימול בע"כ כשהיותו בן י"ג שנה דאפי' א"נ דכשהוא בן י"ג נפסק החיוב מכל אדם אבל עכ"פ יש מצות כפי' שהב"ד כופין לקיים המצות וא"כ אמאי לא הכריח אותו יצחק ומל אותו בע"כ אלא ודאי כדאמרן ועיי' לעיל בפ' וירא בקרא דויהי אחר הדברים האלה ברש"י בשם המדרש דישמעאל התפאר על יצחק שנימול לי"ג ולא מיחה נראה דאם הי' מוחה לא הי' נימול בע"כ ואף כי ברש"י ז"ל יש לדחוק דאין ראי' רק שהתפאר שעשה המצוה ברצונו הטוב אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל נראה מבואר דישמעאל אמר לו ליצחק דאם הי' מוחה לא הי' נימול בע"כ וע"כ כדאמרן כיון דהציווי לישמעאל הי' מצד בנו של אברהם א"כ בהיותו בן י"ג החיוב על הבן בעצמו ולא הי' אברהם כופה אותו למולו אף מתורת ב"ד ואם אמנם כי אין ראי' מבן י"ג שנה דמדינא נפטרו האב והב"ד מחיובם רק מתורת כפי' שצריך שהב"ד ישגיחו שיקיים כל אחד מישראל מצות מילה ע"ז י"ל דקודם מתן תורה שלא היו בכלל ערבות לא נתחייבו בזה משא"כ קודם י"ג דיש חיוב על הב"ד מדינא למולו אף קודם מתן תורה מנ"ל דאב אינו בכלל חיוב זה ובאמת דעת המקנה דהחיוב דב"ד איתא גם על אב ואם דב"ד לאו דוקא רק דכל ישראל ישנם בחיוב זה שלא להניח ביניהם ערלים ואולי י"ל דאפי' המקנה מודה דקודם מתן תורה אין חיוב אלא על הב"ד ודוקא לאחר מ"ת החיוב על כל ישראל מצד ערבות משא"כ קודם מתן תורה אמרי' דב"ד דוקא מחויבין:
אך לפי"ז י"ל דאף לאחר מ"ת נשים אינן בכלל חיוב זה כיון דנשים לא נתערבו בעד האנשים אין עליהם חיוב זה ומדברי המקנה מבואר להיפוך ויש הרבה להאריך בזה ואכ"מ. אלא מפני שדברי המדרש קשים מאוד כפשוטן ע"כ אמרנו להעיר בזה ראשי דברים ובאמת גם בעיקר הסברא שכתבנו דהיכא דלאו זמנו מצד דמצוה להיפוך אין זה בכלל אינו בר חיובא ג"כ יש לעיין בו הרבה ועיין בס' טורי אבן במס' חגיגה (דף ט') לענין ראיי' שאינו דוחה שבת מה שהאריך שם בזה דלא יהי' חיוב אח"כ מצד שלא חזי בשבת שוב ל"ש תשלומין. ולפי דעתי י"ל ג"כ דבשבת הטעם דמצות שבת דחי' למצוה זו ואין זה בגדר אינו בר חיובא. ועיין בטו"א שכתב לחלק בין היכא דפסול בדיעבד לבין היכא דאינו דוחה שבת דאם עבר ועבד הרי מקיים המצוה ולכן בשבת לא הוי בגדר אינו בר חיובא עיי"ש:
ולפי דבריו נראה דבמילה היכא דחלה בח' ל"ש בי' תורת דיחוי כלל כיון דאם עבר ומל אותו בח' הרי קיים מצות מילה בשמיני הוי בגדר בר חיובא ונסתרו דברינו לגמרי דל"ש לומר דכיון דלא חזי בשמיני מחמת חשש חולי שוב ל"ש תשלומין אח"כ כיון דמ"מ אם עבר ומל בשמיני הרי הי' מקיים מצות מילה בפרט הכא בעשו דהי' בריא באמת וא"כ אין שום סברא שיפקע החיוב מעל יצחק אחר ח' מטעם זה ועיי' בת' הרי"מ חיו"ד סי' ט"ז לענין ערל שמתו אחיו מחמת מילה שכ' לדחות דברי הגאון חת"ס ז"ל שראיות הר"מ ז"ל יהי' מהא דאמרינן בגמ' דערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי בכלל אוכל רק דפמוי' כאיב לי' וע"כ דמלין אותו לכשיגדל וכתב ע"ז מרן הק' ז"ל דראי' קלישתא הוא דהא וודאי דחשיב בגדר אוכל בתרומה שכשיעבור וימול את עצמו הרי אוכל בתרומה הרי מבואר ג"כ סברא זו דזה הוי בגדר ראוי ויש לפלפל בזה דמרן ז"ל לא קאמר אלא לענין אכילת תרומה דאם ימול את עצמו הרי אינו ערל ואוכל בתרומה משא"כ לענין מצות מילה י"ל דאינו מקיים כיון דאסור משום סכנה הוי מצוה הב"ע ולזאת בחולה בח' גם בדיעבד אינו מקיים מצות מילה ובטו"א לא קאמר אלא לענין שבת דהוי רק עבירה שהזמן גרמא אך כ"ז לא יספיק לתרץ דברי המדרש כמובן ואכ"מ להאריך יותר:
ודע שראיתי דבר פלא בספר אור צדיקים בדרשות מרן הב"י ז"ל בפרשת שמות שכתב בזה"ל כי כן הדין כי אם לא מל בן ח' ימים נימול "לשלשים" ואם לא מל אותו אביו הוא חייב למול את עצמו כשיהי' בן דעת עכ"ל ואיני יודע מה קאמר והיכן מצאנו זה שאם לא נימול בשמונה להמתין עד יום ל' ואמאי מותר להשהות המילה עד יום ל' ועיין בהגהות יד שאול יו"ד סי' רס"ו וצע"ג בזה. ונראה שאינו מתורת מרן הב"י ז"ל שתחתיו חתום "מהרשא"ל" ולא אדע מי זה הי' אך בטח הי' אחד מגדולי הדור בימי הב"י ז"ל:
פרק ג
(כ"ו ה') בקרא עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו'. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל ויש לשאול א"כ היאך הקים יעקב מצבה ונשא ב' אחיות וכו' והאיך אפשר שיהי' נוהגין היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם ע"ע וקבע לו השם שכר על הדבר וכו' והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה בטעמי מצותי' וסודותי' ושמר אותה כולה כמו שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היתה בא"י בלבד ויעקב בחו"ל לבד נשא שתי אחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלקי הארץ אע"פ שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום עכ"ל:
והנה בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל כבר האריכו כל המפורשים וגם אני כתבתי בזה במקומות הרבה. ויש להביא ראי' לדברי הרמב"ן ז"ל דבא"י הי' להם לגמרי דין ישראל מזבחים (דף קט"ז) דשו"ט הגמ' למ"ד דב"נ לא קרב שלמים ומייתי ראי' מקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וקשה למה לא הביא הגמ' ראי' מקרא דויזבח יעקב זבחים בפ' ויגש וסתם זבחים הוא שלמים ג"כ כמו"ש רש"י חולין (דף מ' ע"ב) ד"ה לישנא אחרינא ואע"ג דאינו מוכרע מ"מ אמאי לא מייתי הגמ' מזה:
אמנם להנ"ל א"ש דאף אי נימא דאין ב"נ מקריבין שלמים מ"מ כ"ז שהיו האבות בא"י היו יכולין להקריב גם שלמים כיון דבא"י הי' להם לגמרי דין ישראל. ועיי' ברמב"ן ז"ל לקמן בפ' ויגש שכ' ג"כ בפשיטות דיעקב הקריב שלמים ולא קשיא לי' מזה דב"נ אין מקריבין שלמים וע"כ כדאמרן:
אמנם בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל יש לעיין למה הוצרך לתרץ דרק בא"י קיים המצות לגמרי ולכן נשא יעקב שתי אחיות בח"ל בלבד שזה לכאורה מחוסר הבנה כיון דדעתו הי' לחזור לא"י וצ"ל שדעת הרמב"ן ז"ל כיון דנשאה בהיתר ולא עבר בשעת מעשה על הקרא דאשה אל אחותה לא תקח שוב ליכא איסור אח"כ קודם מתן תורה עכ"פ ואמאי ל"כ לתרץ בפשיטות כיון דהרמב"ן ז"ל ס"ל דמיום שבא אברהם אבינו בברית. בכלל ב"נ לא יחשב והיה בכלל ישראל כמבואר בדבריו בפ' אמור בענין מגדף וכבר האריך בזה המל"מ ז"ל בספרו פרשת דרכים דרוש א' דלדעת הרמב"ן ז"ל היו ישראלים גמורים מיום שבא א"א ע"ה בברית ואע"פ שלא הוצרכו לקיים המצות כ"א בא"י זה הוא מטעם אחר כיון דלא נצטוו עדיין על מצות התורה א"כ נהי שקיימו מעצמם לא קיימו אלא בא"י דעיקר החיוב הוא שם אבל בכלל ישראל היו מיום שבא אברהם אבינו בברית. וא"כ אמאי לא תירץ בפשיטות דמסתמא כשנשא רחל ולאה גייר אותם להיותם ג"כ בכלל ישראל וא"כ גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא הוי שתי אחיות כלל ועיי' בפר"ד שם שהביא תירוץ זה בשם המהר"ש יפה ז"ל וכתב שתליא אם האבות הי' להם דין ישראל ועיי"ש שכ' שעפ"ד הרמב"ן ז"ל בפ' אמור מבואר שאזיל בשיטת המהר"ש יפה ז"ל ותמהני שלא ביאר דא"כ למה הוצרך הרמב"ן ז"ל לתרץ על קושיתו מיעקב שלא קיימו המצות בח"ל. ועיי' היטב בדברי הפר"ד ותראה שלשיטתו הוא תמי' קיימת על רבינו הרמב"ן ז"ל:
אמנם מה שנלע"ד בדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאע"ג דהי' להם דין ישראל מ"מ ל"ש לומר אז גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דעדיין לא נתנה התורה והמצות ולא נשתנו כלל בדינים מכלל ב"נ אלא בענין עכו"ם א"נ דב"נ אינו מוזהר על שותף עכו"ם והזכרים במילה. אבל בלא"ה לא הי' בהם שיטי ל"ש לומר למי שבא להתדבק להם וללכת בדרכיהם גר שנתגייר כקטן שנולד דמי הן אמת שראיתי להפרשת דרכים דרוש ב' שכתב דלדעת הרמב"ן ז"ל דאבות יצאו לגמרי מכלל ב"נ לאחר שנתגיירו פטורים על מה שעבדו עכו"ם קודם שנתגיירו כיון דנשתנה דינם ומיתתם עיי"ש שהביא דברי הגמ' סנהדרין (דף ע"א):
אמנם אני תמה על רבינו הגדול ז"ל שלא זכר דברי הגמ' סנהדרין (דף נ"ח) דדינים במרה נצטוו ועיי"ש לענין עדה ועדים והתראה מבואר מזה דקודם לכן גם בישראל הי' להם כל דיני ב"נ ויותר מזה מבואר ברש"י יומא (דף ס"ו ע"ב) דלכן בחטא העגל היו נידונים בסייף אע"ג דישראל שעבד עכו"ם בסקילה דעדיין לא נאמרה מצות ארבע מיתות ב"ד והיו דנים אותן בסייף כדין ב"נ וא"כ נסתרו כל דבריו ז"ל וברור הדבר דלא אשתנו כלל בדין מב"נ וא"כ נראה דל"ש בי' גר שנתגייר כקטן שנולד דמי שנימא דפקע הקורבה מהם. ויש ראי' ברורה לזה מגמ' ערוכה בסוטה (דף י' ע"א) דאיתא התם רשב"נ אמר שנתנה עינים לדברי' כשתבעה אמר לה שמא נכרית את אמרה לי' גיורת אני וברש"י ז"ל בזה"ל "ואינה עובדת עכו"ם וראוי' לך" שמא א"א את אמרה לי' פנוי' אני שמא קיבל בה אביך קידושין אמרה לי' יתומה אני עיי"ש. וקשה מאוד כיון דכבר אמרה גיורת אני א"כ מה שאל אותה יהודה אח"כ שמא קיבל בה אביך קידושין הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לה אב כלל דפקע הקורבה. ומצאתי בת' מהרי"א הלוי ז"ל ח"א סי' ק"י שנתעורר בזה חכם אחד והג' המחבר ז"ל השיב לו דלק"מ די"ל דקיבל בה אבי' קידושין קודם שנתגיירה וכיון שהיתה קטנה כשנתגיירה יכולה למחות אח"כ והוי קידושין (קודם שנתגיירה) למפרע עיי"ש. ותמהני מאוד ששכח דב"נ אין להם קידושין אלא בעולת בעל וא"כ קודם שנתגיירה ל"ש החשש כלל שקיבל בה אבי' קידושין וכן נתכוון לזה בני הב' המופלג כמר ישראל נתן שיחי':
אמנם לדברינו א"ש כיון דכל ההבדל הי' רק לענין עבודת עכו"ם כמפורש ברש"י ז"ל א"כ לא מיבעי' אי נימא דב"נ מוזהר גם על שיתוף עכו"ם רק דלא קיימי המצוה עליהם א"כ פשיטא דל"ש לומר דמי שבא לקיים המוטל עליו ועל אביו ג"כ יהי' בכלל גר שנתגייר כקטן שנולד ויפקע הקורבה מהאב אך אפי' א"נ דב"נ אינו מוזהר על שיתוף עכו"ם והגירות היתה להאמין באחדות השי"ת בלבדו מ"מ בשביל זה ג"כ לא פקע הקורבה לפמ"ש במק"א דגם גר תושב מוזהר על שיתוף עכו"ם לכ"ע וא"כ כמו דגר תושב אינו נפקע הקורבה שלו מאביו הב"נ ה"ה עתה כשנתגיירו לקבל עליהם אחדות השי"ת לא הוי בכלל קטן שנולד ועדיין איתא ברשות האב וכיון דהר"מ ז"ל פסק דב"נ יש לו זכות בבניו ובנותיו למוכרן לעבדים ושפחות וא"כ עתה דנתגיירה ונוסף בה עוד צד זכות שתוכל להתקדש בכסף אבי' אף שלא נתגייר יכול לקדש אותה לאחר ושפיר חשש יהודה דילמא קיבל בה אבי' קידושין והוצרכה לומר לו יתומה אני. שבתי וראיתי בספר פענח רזא פ' חיי שרה דקרא דויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק שכ' בזה"ל תימא הא אסור לאעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא. וי"ל דגר לא מוריש לעכו"ם לא מד"ת ולא מד"ס כדאיתא בקידושין עכ"ל:
אך לכאורה דבריו הקדושים אינם מובנים כלל דהא קטורה לקח אחר שנתגייר א"כ הרי הם בניו ממש וא"כ מה בכך דהי' אברהם גר הא הבנים שנולדו לו בגירותו המה בניו. ונראה דכוונתו מישמעאל אמאי העביר נחלה ממנו וע"ז תירץ כיון דאחר שנולד לו ישמעאל נכנס בברית ונתגייר פקע הקורבה ושוב אין ישמעאל יורש אותו. וא"כ מבואר דס"ל דאמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי לענין שהקורבה נפקע:
אמנם נראה דהפע"ר מודה בנקיבות דלא הי' שייך גר שנתגייר כשנ"ד. ודוקא בזכרים דצריך מילה לענין הגירות ויש הבדל ניכר ושינוי בגוף בינו לבין ב"נ לכן הוי כקטן שנולד ולכן אברהם וישמעאל דנתגיירו תרווייהו פקע מהם הקורבה משא"כ בנקיבות דלא הי' קודם מתן תורה שום הפרש אלא איסור עכו"ם אינה כקטן שנולד כדמוכח מש"ס סוטה הנ"ל ויש להאריך הרבה בזה:
ובאמת בראב"ן ז"ל סי' נ"ח בסוף דה"ק מבואר דאף לאחר מ"ת דקי"ל דגר שנתגייר כשנ"ד היינו דוקא בזכרים אבל בנקיבות לכו"ע אמרינן דלאו כקטן שנולד דמי ומה"ט גיורת אסורה לכהונה עיי"ש ואע"ג דבזה נראה עיקר דלאחר מ"ת אין נפ"מ בין זכרים לנקיבות וגם הראב"ן ז"ל לא אמרה בהחלט עיי"ש אמנם קודם מתן תורה בוודאי צדקו דברינו בדעת הרמב"ן ז"ל:
ועיין ברמב"ן ז"ל פרשת דברים נראה דהא דישמעאל נתמעט מאחוה הוא משום דכי ביצחק יקרא לך זרע ולא משום גירות. נראה לכאורה דס"ל דאף בזכר לא אמרינן גר שנתגייר כקשנ"ד שיפקע מהם הקורבה אך י"ל דאם הי' ישמעאל מזרע אברהם לא הי' שייך לומר שיפקע הקורבה ע"י המילה כיון דהשי"ת רצה שיהי' נשאר זרעו של אברהם ובאמת י"ל דאחר שאמר לו השי"ת כי ביצחק יקרא לך זרע הוא באמת מטעם כיון דישמעאל נולד קודם מילתו של אברהם ואח"כ נמולו שניהם הוה בגדר גר שנתגייר שפקע אחוה מהם ואין כאן מקום להאריך יותר:
פרק ד
(כ"ו ח') ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו' והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. בתשו' רמ"א סי' ב' כתב ראי' לדבר דמהני אמתלא היכא דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא. וראי' לדבר מענין יצחק אבינו עם רבקה אשתו בשנותו את טעמו לפני אבימלך שאמר עלי' אחותי היא ושימש עמה בסתר שנאמר וישקף אבימלך בעד החלון. הנה אף על פי שהוחזקה לכולם כאחותו מ"מ הי' מותר לשמש עמה אע"ג דאחותו אסורה לב"נ. אלא ש"מ דמאחר דהי' לו אמתלא כמו שאמר כי אמרתי אין יראת ד' במקום הזה דהוי שרי עכ"ל:
והנה אחר נשיקת כפות רגליו של רבינו הרמ"א ז"ל צע"ג שכנראה לא זכר את התנצלות יצחק והביא ד' אברהם ועיין שם עוד שמפלפל עוד מזה ונשכח ממנו כרגע כי לא היתה זה תשובת יצחק כלל. אמנם בעיקר הדבר שהאריך רבינו הרמ"א ז"ל לא אדע מה איסור יש בזה אם הבעל והאשה יודעים שניהם שלא כן הוא רק שהוכרחו לומר כן או אפי' בלא הכרח מהכ"ת לא יהיו מותרין לשמש בינם לבין עצמם ולמה צריך בזה לאמתלא ופשוט דאמתלא ל"צ אלא למי שמסופק אבל למי שיודע האמת ל"צ אמתלא כלל ובאמת בגליון כתב שכוונת הרמ"א ז"ל דאיך האמין לו אבימלך והי' לו לענשו ע"ז והוא באמת קושיא גדולה למאי דקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות ופשוט דזה גם בב"נ איתא וכיון דקיי"ל דב"נ נהרג בע"א א"כ אבימלך הי' לו לדונו למיתה אך באמת נראה דגם אבימלך לא ראה רק שהבין בחכמה שיצחק שימש ולא הי' גם ע"א שראה את המעשה א"כ אבימלך לא הי' יכול לענוש את יצחק ויצחק מצד עצמו לא הי' צריך לאמתלא כלל:
אך באמת בעיקר הדברים אי בשוי' אנפשה חתד"א היכא דיודעת שאינה כן אם מותרת לעבור נראה דתליא בטעם דשוי' אנפשה חתד"א. דאי נימא דהוא מצד הודאת בע"ד בוודאי כן הוא. אמנם לדעת המר"י באסן דהוא מצד נדר א"כ נראה דאפי' אם הוא באמת שקר מ"מ בלא אמתלא אסורה מצד נדר וכבר זכרנו בפ' בראשית שיש פלוגתא בזה בירושלמי אי ב"נ מצווה על בל יחל וא"כ שפיר הי' צריך יצחק לאמתלא דלא הי' אלא נדרי אונס:
ועיין בתשו' אבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' ק"פ תשובת הגאון מו"ה ישראל מזרחי ז"ל שכתב שם בסוף דבריו דאמתלא ל"צ אלא לגבי אחר שמסופק אבל לגבי עצמו שיודע האמת ל"צ אמתלא כלל ובהא דכתובות (דף כ"א) דבעי מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני וכו' דנראה דצריך דוקא אמתלא היינו משום דהבעל לא ידע אבל לצורך עצמה לא צריכה לאמתלא כלל כיון דקים לה דטהורה היא אתד"ק. ומרן הב"י ז"ל בסי' קפ"א (דף קס"ד ע"א) בד"ה ועוד דהא דצריכה לתת אמתלאה. השיב עליו ודעתו הק' דצריכה אמתלא גם בשביל עצמה דאל"כ אינה נאמנת עיי"ש מה שהאריך בזה. ודבריו צריכין ביאור דנראה ברור דכוונת הגר"י מזרחי ז"ל כדאמרן דנהי דאנן לא מהימנינן לי' בלא אמתלא מ"מ היא לעצמה ל"צ כלל אמתלא כיון שיודעה האמת ולכן בסתר מותר לעשות כפי האמת אם לא שדעת מרן ז"ל ג"כ דשוי' אנפשה חד"א הוא מטעם נדר ולכן אף הבע"ד עצמו שיודע האמת צריך אמתלא:
ובאמת י"ל עוד דיצחק לעצמו לא הי' צריך אמתלא כלל ולא היתה אסורה עליו מצד שוי' אנפשה חד"א לפי"מ שכתבו הפוסקים דהאידנא דאיכא חדר"ג שאינו יוכל לגרש בע"כ אין הבעל יכול לאסור אשתו עליו מצד שוי' אנפשי' חד"א כיון דמשועבד לה א"י להפקיע שיעבודו א"כ ה"ה בב"נ לדעת הפוסקים דבב"נ ל"מ גירושין א"כ אין יכול לגרשה ושוב לא יוכל לאסרה עניו מצד שוי' אנפשה חד"א. ויש לעיי' בזה א"נ דשוי' אנפשה חד"א הוא מצד קונם ומד"ת קונמות מפקיעין מידי שיעבוד רק מצד אלמוהו חז"ל לשיעבודה דאשה אינו מפקיע א"כ בב"נ דל"ש אלמוהו שוב מהני שוי' אנפשה חד"א להפקיע מידי שיעבוד. אך י"ל דבב"נ אף אי נימא דמוזהר על בל יחל מ"מ אינו דומה כקדושת הגוף דנימא דמפקיע מידי שיעבוד דבב"נ לית בי' הקדושה שיש בישראל בקונמות וצ"ע בזה:
ומדי דברי בענין זה ארשום בזה מה שנתוכחו האחרונים ז"ל אי הא דאשה נאמנת לומר טמאה אני לך מצד נדה אם היא מצד נאמנות שדעת הג' מליסא ז"ל דהוא מצד נאמנות. אמנם השב שמעתתא ז"ל שער ו' פי"ט דעתו ז"ל דלטומאה אינה נאמנת רק מצד שוי' אנפשה חד"א והביא ראי' ע"ז מדמהני אמתלא דאם הי' מצד נאמנות לא הי' מהני אמתלא וכבר הארכנו בזה במק"א לפלפל בדבריהם ז"ל:
אמנם בעיקר הדבר מצאתי כעת בלבוש אהע"ז בשילהי הספר יש שם תשובה מהגאון הלבוש ז"ל וכתב בזה"ל ואומר אני שכהן זה אפי' חזר בו ע"י אמתלאות נכונות אין אנו רשאין להאמין לו חדא שאין זה לדמותה לנדה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני שמאמינים לאמתלאה דשאני נדה שמצינו בה שהתורה האמינתה לה על עצמה בספירתה דכתיב וספרה לה ולכך האמינו לה חז"ל באמתלא נכונה עכ"ל ודבריו ז"ל אין להם ביאור אחר רק אם נימא דסובר כהש"ש הנ"ל דנאמנות דטומאה אינה מצד נאמנות רק מצד דשוי' אנפשה חד"א. אמנם נאמנות על טהרה הוא מצד נאמנות וסובר הרב ז"ל דלכן אין ראי' מנדה לשאר דוכתי שאמרי' בהן שוי' אחד"א דיהי' מהני אמתלא כיון דהדיבור השני לא עדיף מהדיבור הראשון אין בו כח לסתור את השוי' אנפשה ודוקא בנדה דהדיבור דטהורה הוא מצד נאמנות לכן מהני אמתלא ובאמת יש הרבה להאריך בזה ויש אתנו גם דרך אחר בהבנת דבריו ז"ל אמנם יען כי העיקר נראה דכוונתו ז"ל כדאמרן אין רצוני להעלותו על הספר ואי"ה עוד יתבאר בזה במק"א כל דברי הלבוש בת' שם אשר צריך ביאור ועוד לא מצאתי שיזכרו דבריו בזה בשום ספר. ועיי' בת' חוט השני סי' טו"ב שג"כ השיב על נדון הנזכר בת' הלבוש ולא הביא דבריו:
פרק ה
(כ"ז ג') ועתה שא נא כליך וגו' וצודה לי צידה וברש"י ז"ל שא נא וכו' שלא תאכילנו נבילות. וצודה לי צידה. ולא מן הגזל. לכאורה יש לעיי' הא גזל הוא מז' מצות וכיון דצוה לו על נבילות א"כ מכ"ש על גזל דהוא מז' מצות ב"נ ולמה הי' צריך בזה אזהרה מיוחדת. ונ"ל בזה לפי"מ דמבואר לקמן ברש"י ז"ל דשני גדיי עזים הי' אחת לפסח ואחת לחגיגה וא"כ מסתמא צוה יצחק לעשו ג"כ לשחוט עבורו לקרבן פסח ומה"ט צוה לו שיהי' בשחיטה אע"ג דב"נ נחירתן זו היא שחיטתן כיון דבקדשים צריך שחיטה דוקא. ואע"ג דקדשי ב"נ נראה דאין טעונין שחיטה כמ"ש לעיל בפ' נח מ"מ קרבן פסח דכל בן נכר לא יאכל בו וכל ענינו רק משום קדושת ישראל בודאי צריך שחיטה. ומעתה הי' חושש יצחק כיון דעשו יראה שאביו סובר שישראל גמור הוא ומותר באכילת הפסח שגר תושב אסור בו א"כ ממילא יהי' מותר לגזול הפסח מעכו"ם כיון דאצל ישראל גזל עכו"ם מותר לכן צוה אותו על הגזל והטעם י"ל כמ"ש היראים דאע"ג דגזל עכו"ם מותר מ"מ לכם לא הוי וכיון דיצחק הי' רוצה לצאת בו ידי פסח ממילא הי' צריך שיהי' שלו ממש ולזה אמר וצודה לי צידה שיהי' שלי וגזל עכו"ם אע"ג דמותר מ"מ אינו שלו. ואפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת ג"כ י"ל דהא דהי' צריך לצוות לו על הגזל לפימ"ש הח"צ בת' דאע"ג דגזל עכו"ם אסור מה"ת אינו מצד שהוא ממון העכו"ם רק כדי שלא ירגיל הישראל את עצמו בגזל ומעתה נראה פשוט דאע"ג דקיי"ל דלא אמרי' עדל"ת בגזל דאין עשה דוחה ממון חבירו מ"מ בגזל עכו"ם בוודאי דאמרי' עדל"ת כיון דהוא רק איסורא א"כ חשש יצחק דילמא מצד המצ"ע דכיבוד אב יעבור עשו על הלאו דגזל אם לא ימצא משל הפקר לכן שפיר הי' צריך להזהירו ע"ז. ואע"ג דכיבוד אב אינו דוחה שום ל"ת מ"מ ה"א דמה שאיסורו שלא ירגיל בעבירה איסור זה נדחה מפני כיבוד אב כיון דהשתא עשה זאת למצוה אין גוררת אחרי עבירה ול"ש חששא דשמא ירגיל את עצמו עיד"ז באיסורין והבן:
איברא דבעיקר הדבר דציווי יצחק לעשו הי' על קרבן פסח כבר כתבתי בתשו' לח"א שיש לעיין בזה דא"כ האיך צוה לי' לצוד לו מן ההפקר הא קיי"ל דקרבן פסח צריך ביקור ד' ימים קודם שחיטה. ואם כי מצינו כיוצא בו בפסחים (דף מ"ז ע"ב) לענין תמיד דחקר הגמ' בהביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט אע"ג דתמיד ג"כ צריך ביקור כבר העיר בזה הגאון בתפארת ישראל שם וכתב די"ל דמיירי דנתבקר קודם שברח לאפר וי"ל עוד דבדקדוק נקטו הגמ' השאלה "ושחטו" תמיד ביו"ט מאי והיינו בעבר ושחט וס"ל דביקור אינו מעכב בדיעבד ואינו פוסל הקרבן. אמנם יצחק דצוה לעשו לכתחילה להביא לו מן ההפקר לקרבן פסח קשה טובא הא מצוה בביקור. ונראה מזה כדעת הרמב"ם ז"ל דפסח דורות אין צריך ביקור ואכ"מ להאריך יותר בזה:
והנה ראיתי בת' חת"ס חיו"ד סי' ט"ו כתב ע"ד המדרש היינו שישחוז סכינו שא"א לפרש משום פגימה דממ"נ אי נחשד עשו בעיניו איך האמין לו עתה וע"כ דאינו נחשד עד כה א"כ למה עתה צריך להזהיר אותו ביותר. לכן נראה דהפירוש עפ"מ דמבואר בפ"ק דחולין (דף ח' ע"ב) דשוחט בסכין של עבוד"ז צריך להדיח עכ"פ משום שמנונית הטיח עפ"י הסכין ונפ"מ לצלי דא"צ הדחה בלא"ה והיות נשי עשו מורת רוח ליצחק ורבקה שהיו מקטרין לעבוד"ז והי' סכינו אסור משום שמנונית עכו"ם ולכן צוה לו להשחיז את הסכין. כדי שלא יהי' צריך לבשר שרצה לאכלו צלי אחד"ק. אמנם לענ"ד אינו צריך לזה וי"ל עפ"י דברי הב"ח בטו"ז יו"ד סי' י' ס"ק י' דגם בכשירה צריך הדחה משום אבמה"ח ואפי' להחולקים י"ל דהיינו דוקא לדידן משום דאימת קא בלע בגמר שחיטה האי שעתא היתרא הוי משא"כ לב"נ כיון דמפרכסת אסור לב"נ דאפי' למאן דמתיר היינו משום מי איכא מידי וזה לא הי' שייך קודם מ"ת וא"כ יצחק חשש דילמא להחמיר דינו כב"נ ושוב מפרכסת אסור וצריך השחזה משום איסור אבמה"ח שלא יהי' צריך הדחה אח"כ. ובאמת בעיקר הדבר שלא הזהיר אותו יצחק עד עתה שיהי' הכל בכשרות י"ל עוד לפ"ד ר"י דסומא פטור מן המצות א"כ לא הי' יצחק צריך לחוש לזה. אמנם עתה כיון דרצה לברכו ושיהי' עליו השראת השכינה ע"י המאכל לכן הי' רוצה שיהי' בתכלית ההכשר בכל הענינים כדי שיחול עליו ברכת השם ולכן האמין לעשו ג"כ שבודאי לא יכשילו באכילת איסור כיון שרוצה להתברך ממנו וזה נכון: