כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
חיי שרה
פרק א
ראיתי להעתיק בזה תשו' שכתבתי לחכם אחד ושייכה לסדר זה וז"ל שם. לכבוד הרה"ג וכו' מכתבו קבלתי ואשר כתב בשולי המכתב לתמוה על מאורן של ישראל הג' בעל חת"ס ז"ל חיו"ד סי' קנ"ה שכתב השואל להקל בתשובה לאשה שעברה על איסור כרת בהיותה פחותה מבת כ' שנים. וכתב ע"ז הג' ז"ל בזה"ל ומה שרמזת והיא לא הגיעה לעשרים שנה נראה דעתך שאינה בת עונשין למעלה זה לא נמצא בש"ס רק בדרשי אגדה וכ"כ האחרונים שאין לסמוך ע"ז כלל וכו' וישתקע הדבר וכו':
ולפענ"ד כי לא נאמרו שיעורים הללו במדרשות שבני כ' נעשו בני עונשין למעלה אלא בעונשין של חטאים המחודשין לשעה כגון עונשי דור המדבר וכן בשרה נאמר בת עשרים כבת ז' בלא חטא התם קודם מתן תורה הוה והוה אצלה כמצות שכליות. וע"ז נאמרו שיעורים הללו. אבל עונשי התורה אין שום חילוק כי שיעורים הלל"מ בין למלקות ובין לקרבן ובין י"ג שנה שהביא ב' שערות שוה לכל עונשין שבתורה וא"צ לפנים עכ"ל החת"ס ז"ל. וע"ז תמה עליו כת"ה שלא זכר שם דברי הגמ' שבת (דף פ"ט ע"ב) דמבואר להדיא דילפינן מעונשי דור המדבר על כל עונשין ביד"ש דאין עונשין למעלה פחות מבן כ'. ודברי הירושלמי פ"ב דביכורים דאיתא שם ר' אבין בר"י דר' תנחום בר טרפון שמע לה מן הדא [דבן חמשים מת בהיכרת] ימי שנותינו בהם שבעים שנה צא מהן עשרים שנה שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת בחמשים מת בהיכרת עכ"ל הירושלמי [ופי' הירושלמי נראה עיקר כמ"ש ביפה מראה דכוונתו על ואם בגבורות שמונים שנה וחסד הקב"ה שחשב תמיד שמונים ועפי"ז החשבון מכוון וד' הפני משה דחוקין ואכ"מ] ועי' בפה"מ לר"מ ז"ל פ"ז מסנהדרין בסוף המשנה דהבא על הזכר ועל הבהמה שכ' שהוא מפי השמועה דאין הקב"ה מעניש בפחות מבן כ' עיי"ש ואיך אפשר לומר עכ"ז דלאו דסמכא הם ומה שהקשה הגז"ל מקרבנות קודם כ' כבר תמה הח"צ בזה. וי"ל בזה כמ"ש הג' בעל נחל אשכול ז"ל דאע"ג דאין הקב"ה מעניש קודם כ' מ"מ לאחר כ' נענש על חטא שקודם כ' ג"כ ויש עליו עונש כרת אלא שלפני כ' אין מענישין אותו משמים לכן בשוגג מובא חטאת. א"ת ד' כ"ת וביקש תשובתו בזה. אהו' יד"נ הנה ענין זה כבר הלכו בו נמושות וקשה לחדש בו דבר בפרט שאין אתנו יודע עד מה דיני עונשין בשמים אמנם להפקת רצונו אמרתי לבאר קצת הדברים ולעיין במקור הדברים אולי יעלה מה בידינו מזה:
הנה במזרחי בפרשתינו כתב בזה"ל שאין ב"ד של מעלה עונשין אלא מכ' שנה ולמעלה דא"ר ברכי' כמה קשה המחלוקת שב"ד של מעלה אין עונשין אלא מכ' שנה ומעלה וב"ד של מטה מבן י"ג שנה ובמחלוקתו של קרח אף תינוקות בני יומן. והא דכתב רש"י ז"ל וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה משהגיע לכלל עונשין דהיינו מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון מהא"ב כל אשה אסורה מן העריות אם היתה מבת ג' שנה ויום אחד ולמעלה. גדול הבא עלי' חייב מיתה או כרת וסתם גדול הוא משהגיע לכלל עונשין. א"ל דחייב כרת דקאמר היינו לחייבו בב"ד של מטה מלקות דכל חייבי כריתות לוקין ונפטרין מידי כריתתן אם הי' בעדים והתראה והי' מחייבי כריתות עכ"ל. ודה"ק אלו תמוהין ומרפסין איגרא דהרי הוא ז"ל בעצמו העתיק לשון הר"מ ז"ל דכתב חייב "כרת" או מלקות וא"כ איך א"ל דכוונתו בכרת הוא מלקות ובאמת בעריות כיון דהוא בעדים והתראה חייב מלקות מדינא ולא מצד החיוב כרת דב"ד של מעלה ובמילה אפי' בעדים והתראה כ"ש חיוב מלקות דהוי עשה ואין לוקין עלי' וכבר טען ע"ז בת' חכ"צ סי' מ"ט ועי' היטב בדבריו תראה שהרגיש בכל מה שכתבו האחרונים בזה ועיי"ש שג"כ העלה די"ל דהכא רק בעונשין לשעה או דהפירוש הכא דאין עונשין בפועל בפחות מבן כ' אבל לאחר כ' אם אינו עושה תשובה אז מענישין גם על העבירות שקודם כ' עיי"ש בסוף דבריו:
אך לענ"ד לכאורה א"א לומר כן דהרי מקור הדברים דפחות מבן כ' אין עונשין הוא מדור המדבר דלא נענשו פחות מבן כ' בחטא המרגלים ושמה הרי גם לאחר כ' לא נענשו כיון דלא מתו בכל הארבעים שנה אלא אותן שהיו בעת החטא בני כ' שנה וא"כ מבואר משם דאין עונשין כלל בב"ד של מעלה אם חטאו קודם שהיו בני כ' שנה ודוחק לומר כיון דהתם חזינן דגם תשובה לא הי' מהני וכולם היו מתים ומעתה י"ל דאותם שהיו בני כ' אז והוי אז בכלל הגזירה לא הי' מהני תשובה אמנם אותם שעדיין לא היו בני כ' הי' מהני תשובתן ולכן לא מתו אח"כ כיון דעשו תשובה קודם שבאו לכלל העונש זה דוחק בעיני אמנם יותר נראה בזה דהנה באמת עיקר הראי' מהא דלא נענשו דור המדבר אלא אותם שהיו בני כ' תמי' בעיני לפ"מ דמבואר בריש פ' במדבר דכל יוצא צבא הוא רק מבן עשרים שנה ומעלה ועיי"ש ברש"י ז"ל ובמזרחי דבין במלחמת הרשות ובין במלחמת חובה אין יוצא לצבא בפחות מבן עשרים א"כ עיקר החיוב לכבוש את א"י הי' רק על בני כ' שנה וא"כ א"ש דלא נענשו פחות מבן עשרים כיון דלא נתחייבו כלל לכבוש את א"י ומביא ראי' מזה לכל מקום דאין עונשין בפחות מבן כ' לכן נראה דבאמת אין הראי' מדלא נענשו פחות מבן כ' כיון דלא הי' בכלל החיוב אך מזה גופי' שפחות מבן כ' אינו נמנה בכלל איש ללכת לצבא אף במלחמת חובה לכבוש א"י אע"פ שהוא גדול לכל עונשין שבתורה מוכרח מזה דאינו עוד בר דעת השלם לכן אין עונשין אותו בב"ד של מעלה וא"ש בזה מה שהקשה החכ"צ הא גם מי שהי' יותר מששים שנה לא נענש בדור המדבר וא"כ ניליף מהתם דלאחר ששים ג"כ אין עונשין בב"ד של מעלה אמנם להנ"ל דלאחר ס' היינו טעמא דלא נענשו כיון דכבר אינן בני מלחמה ואינן בני כיבוש ולכן לא היתה עליהם הגזירה ואין ללמוד מזה לכל מקום משא"כ על פחות מבן כ' הראי' הוא מזה עצמו שלא נתחייבו בכיבוש הארץ קודם לכן ע"כ דאינו עוד בגדר איש בשמים ולכן אין מענשין אותו בב"ד של מעלה ועפי"ז שוב י"ל כמ"ש החכ"צ דלאחר כ' יש עליו עונש ע"ז שעברו קודם כ' וצריך תשובה ע"ז שעבר קודם כ' ונהי דלא הוי בר דעת גמור היינו רק לענוש אותו קודם כ' דלענין עונש צריך שיהי' בר דעת יותר ממה שצריך להיות לענין בר חיובא וכ"כ בת' לפרש בזה דברי הר"מ ז"ל פרק י"א מנדרים ה"ד במ"ש הר"מ ז"ל שאין לוקין עד שיגדלו וכתב הר"מ ע"ז דפשוט הוא דאין קטן בר עונשין ותמה במל"מ ז"ל איך זה פשוט הא ר"ה ס"ל דלוקה וכתבנו בכוונת מרן הר"מ ז"ל דגם לר"ה נהי דאתרבי מופלא סמוך לאיש אף לעונש מ"מ העונש בפועל אין לוקין אותו אלא לכשיגדיל דקטן אינו בר עונשין בשום פנים וי"ל כן לענין עונשין של מעלה בפחות מבן כ' ג"כ ודו"ק היטב:
וממילא ל"ק מה שהקשינו דא"כ אמאי לא נענשו במדבר אחר כך כשנעשו בני כ' שנה ז"א דהתם לא חל עליהם חיובא ולא היו בכלל המרגלים כנ"ל. אמנם כ"ז כתבנו לקיים דברי החכ"צ ולומר דלאחר כ' שנה מענשין על החטא דקודם כ' אך האמת יורה דרכו שפשטות לשון הגמ' והירושלמי אינו נראה כן ונראה דהב"ד של מעלה אינן עונשין על חטא שקודם עשרים שנה דאל"כ מה אמר יצחק אבינו דל עשרין דלא ענשת עלי' הא אח"כ מעניש הקב"ה על אותן השנים ג"כ:
ובפשיטות הדבר יפלא כמו שהקשו החכ"צ והחת"ס ז"ל מכל הקרבנות וכל השיעורין של תורה מי"ג ואילך לכן לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה כדברי החת"ס ז"ל לחלק בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה אך בדרך אחר קצת ונאמר דהנה המדקדק בלישנא של המד"ר שהובא ברא"מ ז"ל הנ"ל ובירושלמי פ"ב דביכורים נראה מבואר הלשון דב"ד של מעלה אין עונשין וכורתין קודם כ' שנה נראה מזה דכמו דגבול יש לב"ד של מטה י"ג שנה כמו כן גבול יש לב"ד של מעלה כ' שנה. אך לכאורה הדבר יפלא דהרי לאחר מתן תורה הכל נמשך לב"ד של מטה בכל הענינים וכאשר יורו הם כן יקום וכמו שמצאנו בכמה דוכתין בש"ס וידועין דברי הר"ן ז"ל בדרשותיו במה שמפרש בהא דנצחוני בני:
אמנם נראה דהם שני ענינים דהקב"ה וישראל ואורייתא חד הוא אמנם ב"ד של מעלה הם המלאכים שלא קבלו את התורה ולא בשמים היא הם אינם משועבדים לתוה"ק ולכן משפטם גם היום כמו קודם מתן תורה מכ' שנה ומעלה והנה קודם מתן תורה הי' משפט בני אדם ע"י הב"ד של מעלה אמנם אחר מ"ת שנתיחדו ישראל עם התורה והשי"ת משפטם מהשי"ת לבדו וזה הוא בכח התורה וממילא המשפט למעלה כמו למטה מי"ג שנה ואילך:
ובזה א"ש כל הקרבנות דבאמת מי"ג ואילך חייב כרת לשמים עפ"י דין תורה אמנם בכל זאת מרחמי השי"ת על עמו ישראל כשבא לענין כרת בפועל מוסר דין זה לב"ד של מעלה וב"ד של מעלה אין עונשין וכורתין בפחות מבן כ' ולפי"ז יצא לנו מזה דבאמת מי"ג ואילך חייב כרת עפ"י תוה"ק כיון שמשפטי התוה"ק אין חלין בב"ד של מעלה רק בב"ד של מטה ועיין היטב בחת"ס ז"ל תראה שכל זה נרמז בדבריו אלא שלא ביאר הדברים כמו שכתבנו ולפי"ז יש להעיר בדבר חדש במצות שנצטוו ישראל קודם מתן תורה כגון פסח ומילה ושבת אע"ג דיש בהם כרת מ"מ קודם מתן תורה לא הי' העונש אלא מכח ב"ד של מעלה וב"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן כ' א"כ פחות מבן כ' לא הי' בר כרת:
וי"ל דזה פי' הגמ' יבמות (דף ה' ע"ב) דאמרינן על פסח ומילה ותמיד שדוחין שבת מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור. וכבר תמהו כולם מירושלמי דנראה דעשה דלפני הדיבור קל. ולהנ"ל א"ש די"ל פי' הגמ' דמה לכל הנך שהיו גם לפני הדיבור ואז הוי דחי שבת ע"י פחות מבן כ' דלא הי' בו כרת וא"כ הי' אפשר למולו בשבת וכן לשחוט את הפסח ולהקריבו וכן להקריב את הקרבן תמיד ע"י פחות מבן כ' שכשר לעבודה וכיון דהי' ניתן לדחות בשבת שלפני הדיבור שוב גם היום דוחה ואע"ג דהיום העונש מי"ג שנה ואילך מ"מ גילתה התוה"ק דדוחה שבת כיון דכל אלה היו לפני מתן תורה ואז הי' בדחיות שבת איברא דיש לעיי' בזה עפמ"ש במק"א דאותן מצות שנצטוו לפני הדיבור מפאת היותן ישראל נצטוו לגמרי בקדושת התוה"ק והו"ל כעין התחלת התוה"ק ונעשין אז ישראל ושוב מיצ"מ ואילך הי' העונשין שלהם בכח התוה"ק שמיצ"מ ואילך נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה ושוב נעשין בני עונש כרת מי"ג ואילך וכ"כ בזה במק"א שהוא פלוגתא דתנאי מאימתי נעשין ישראל אם מיצ"מ או ממתן תורה ועי' בחת"ס שבת (דף קל"ה ע"א) ד"ה ראה זה מצאתי שרוצה לחדש דבר חדש מאוד דכל אותן שמלו בצאתם ממצרים היו צריכין מילה שנית אחר מתן תורה כדין גר שנתגייר כשהוא מהול אך באמת דבריו הקדושים שם תמוהין ולא זכיתי להבין דאף לפי דבריו היאך יתפרנס דברי המדרש דמשה רבינו מל ואהרן פורע כיון דבאמת היו נמולין מכבר ולא הי' צריך אלא הטפת דם ברית ויש אתנו אריכות דברים בזה ואכ"מ וזה המעט כתבנו רק להתעשע את כ"ת ולו משפט הבחירה והי' זה שלום מאדה"ש:
פרק ב
ברמב"ן ז"ל בקרא אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני כתב בזה"ל וטעם מלפני כי אם לא תעשו כן אקברנו בארון עכ"ל לכאו' צ"ע לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם להכריח ממסקנא דסוגיא דסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דמצות קבורת המת מה"ת איני מקיים אלא בקרקע דוקא אבל בארון הוי בכלל מלין את מתו ואין מקיים בזה מצות קבורה כלל וא"כ מה זה שאמר א"א שאם לא יתנו לו קרקע לאחוזת קבר לא יקבר אותה בקרקע כלל אלא בארון נראה דגם בזה מקיים מצות קבורה והנראה לפענ"ד בזה עפימ"ש בדרושים לבאר כוונת הקרא ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה שהענין דהנה קבורת המת הוא מד' טעמים אחד כמש"כ במדרש רבה פ' בראשית שאמר הקב"ה לאדה"ר בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב א"ל הקב"ה קומץ עפר שנבראת ממנו לא גזולה הוא בידך והענין שהאדם נברא מהאדמה לתקנה לגמרי ולזככה להיות כמו הנפש וכיון שחוטא האדם ואינו מתקן את העפר הרי עליו לשוב אל האדמה ויש בזה ענין השבת גזילה כמו שביאר המהר"ל מפראג ז"ל:
ודכירנא כד הוינא טליא עומד ומשמש לפני מורי מאורן של ישראל הג' הק' מסאכטשאוו שליט"א אמר לתרץ עפ"ז ד' הגמ' חולין (דף צ"ב ע"ב) דחשיב הגמ' מצוה שב"נ מקיימון אותה שאין שוקלין בשר המת באיטלז ועיי"ש ברש"י ז"ל וקשה היכן נצטוו ב"נ שלא לאכול בשר המת ואמר לתרץ כיון דמצות קבורה בקרקע הוא מצד השבת הגזילה ומי שאינו קובר הרי גוזל את הקרקע וב"נ מצווה על הגזל וה"ה בכלל גזל:
ועיין בס' תורת האדם שם שכ' בזה"ל בצוואתו דרבי תהא ארוני נקובה לארץ פי' שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוץ לארץ דכתיב ואל עפר תשוב עכ"ל. וטעם הב' כתב התוס' יו"ט פ"ב מ"ו דמס' אבות בשם הכלבו שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה ונפ"מ בין ב' הטעמים האלו אם נקבר בארון דלטעם הב' מקיים בזה מצות קבורה כיון דאינו מתבזה אמנם לטעם הא' מצד השבת הגזילה להקרקע צריך קבורה בקרקע דוקא ובארון שלם בקרקע ג"כ אינו מקיים מצות קבורה בשלימות כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם שם:
והנה משה רבינו שהי' נקרא איש אלקים והי' נזדכך לגמרי כמלאכי השרת לא הי' שייך בי' קבורת קרקע כיון שאינו מינו כלל עם הקרקע ול"ש בזה השבת הגזילה וזה פירוש ולא ידע איש את קבורתו שלמה הי' צריך להיות נקבר בקרקע הלא הי' די שיהי' נקבר בארון ומעתה מובן היטב דברי הרמב"ן ז"ל גבי שרה שדרשו חז"ל שמתה בלא חטא כלל וא"כ תקנה את חלק העפר בשלימות גמור ושוב אין שייכות להגוף אל הקרקע ול"ש בזה השבת הגזילה ולכן לכ"ע מתקיים מצות קבורה מה"ת בארון ובאמת נראה הא דחקרה הגמ' בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) בטעם קבורה בקרקע מה"ת עיי"ש בגמ' דאמרינן דמכי קבור מקיים בארון וצריך ריבוי דתקברנו שצריך קבורה בקרקע דוקא ולא מייתי הגמ' כלל דאמר הקב"ה לאדה"ר עד שובך אל האדמה דהענין הוא די"ל דאינו ראי' מב"נ קודם מתן תורה לישראל לאחר מ"ת שניתן תורה להם לזכך חומרם בכח התורה ולעשות מחלק העפר נפש ולזאת אמרו חז"ל אדם אתם וכו' מפני שבישראל היא מעלה גדולה שאע"פ שנברא מן האדמה מ"מ יוכל לעלות ע"י כח התורה להזדכך כמלה"ש והוי שם התואר אדם משא"כ באוה"ע אין אדם שם התואר רק פחיתות ולזאת אין לקראם אדם וא"כ יש מקום גדול לומר דלאחר מ"ת ל"צ קבורה בקרקע וסגי קבורה בארון מחמת טעם הכלבו כנ"ל ולכן צריך ריבוי ובאמת דעת הר"ח ז"ל בש"ס הנדפס מחדש בווילנא דלהלכה קבורה דרבנן וצ"ל דכוונתו על קבורה בקרקע דהוא רק דרבנן וע"כ צ"ל דאינו ראי' מאדה"ר לאחר החטא על לאחר מתן תורה שנתנה תורה לישראל להעלות חומרם למעלת הנפש ולכן ל"צ קבורה בקרקע. וי"ל עפ"ז פירוש המדרש פליאה הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה ונתקשו בזה המפורשים ולהנ"ל י"ל עפמ"ש הספורנו סוף פ' ויחי דיוסף לא נקבר אלא בארון ולא בקרקע עיי"ש שנראה שאינו סותר ד' הגמ' פ"ק דסוטה (די"ג) דאיכא פלוגתא בגמ' אי הי' הארון שוקע בנילוס או הי' קבור בקבורת המלכים דנראה דלא מיבעי' דאי נימא דהי' שוקע בתוך נילוס בוודאי לא נתקיים בו קבורת קרקע אך אפי' לר"נ כיון שהי' ארון שלם של מתכת הרי לא נתקיים בו מצות קבורה בקרקע וע"כ כיון דיוסף הי' צדיק יסוד עולם ותיקן החומרית שבו לגמרי לא הי' לו שייכות לקרקע ולכן לא הי' צריך קבורת קרקע וא"כ הוא למעלה מן הטבע ולכן אין מקום לטבע לגדור הדרך בעדו לכן הים ראה וינוס מפניו. ויש להאריך עוד עפי"ז בכמה ענינים ואכ"מ:
אמנם כדבר בעתו ובמקומו אחשוב להציג פה התשובה שכתבתי להרה"ג מאלטונא שיחי' אשתקד קודם חג הפסח העבר מתוך טרדות רבות והעתקתי בכתבה וכלשונה כפ"מ שיצאה אז מתח"י כמו שיש גוף המכתב אצל הרה"ג הנ"ל לא הוספתי בה אפי' אות אחת מטעם הכמוס אתי:
פרק ג
ב"ה יום ד' לס' צו תרס"ד לפ"ק ווארטא דמתקרי דוואהרט יצ"ו. החוה"ש לכבוד הרב הג' חו"ב צמ"ס חכם ושלם כש"ת מו"ה מאיר נ"י האב"ד דק' אלטונא יצ"ו:
אחדשכת"ה. היום קבלתי מכתבו בצירוף קונטריסו אשר בו ביקש אותי להיות נספח לעושי מצוה ולחו"ד ג"כ בדבר קבורת אפר הנשרפים בקבר ישראל והנה אמנם כי אין הזמן גרמא לעיי' בענינים אלו כעת אך מפני שכת"ה אץ עלי שאשיב תכומ"י ומה גם שכפה"נ הדבר נוגע לגדר פרצת הדת לזאת אמרתי להשיב לכת"ה חו"ד העני' במשקל ראשון בלי עיון באחרונים רק במקורן של דברים וכת"ה יבחר:
א. הנה ז"ב דמצוה לקבור את המת מתרי טעמי. א' מעשה דכי קבור תקברנו ביום ההוא דנראה דעת רוה"פ דכולל כל המתים (ומ"ש בפירוש הר"ח ז"ל הנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא בסנהדרין (דף מ"ז ע"א) וקיי"ל מצוה זו מדרבנן הוא נראה דכונתו על קבורה בקרקע ומה"ת מקיים קבורה בארון ודלא כהרמב"ן ז"ל (ועי' בחי' הר"ן שם וכתבנו בחי' שם ואכ"מ). ב' משום דהוא אסור בהנאה מטעם דילפינן שם שם מעגלה ערופה או מעכו"ם ושניהם הם מהנקברים כמבו' בתמורה (דל"ד) ונראה נפ"מ בין שני הטעמים דמטעם השני אם רצה לשרפו וכו' תלי' בפלוגתת ר"י ורבנן בתמורה שם אמנם לטעם הראשון דמפורש בתורה בהדי' קבורה בקרקע בודאי בעינן קרא כדכתיב לקברו דוקא כשהוא שלם דיש עליו שם מת לענין טומאה ואל"ה מבטל מצות קבורה וכמו דנשרפין לא יקברו הוא מדינא משום שמבטל המצוה דשריפה כן במת אסור לשרפו מטעם זה. [ומה שפירשו רש"י והרע"ב ז"ל הא דנשרפין לא יקברו משום חשש תקלה כבר הרגיש בזה רע"א ז"ל וי"ל עפ"ד החת"ס בת' ח' או"ח סי' ק"פ דערלה וכה"כ אין חיוב לשרפו אלא השורף מצוה קעביד אבל אין חובה לשרפו וא"כ י"ל דאין לאסור מצד מבטל מצותו וצריך לבוא מטעם תקלה וי"ל עוד בדעת רש"י ז"ל דס"ל לענין שריפת קדשים דמקיים המצוה גם באכילה לכלבו וגם זה בכלל א"ש קדשים ביו"ט נראה דס"ל דכל ביעור הוא בכלל שריפה אך זה רק ביעור שלא יוכל לבוא שום מכשול מזה כמו להאכילו לכלבו זה דומה לשריפה משא"כ קבורה כיון דיכול לבוא לידי מכשול אין זה בכלל שריפה ושוב באמת אינו מקיים בזה מצות שריפה מה"ת ואסור משום דמבטל מצוה ועי' בלשון רש"י ז"ל תראה שלא כתב משום חשש תקלה רק שזה אינו ביעור גמור ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ] כיון דמפורש בתורה דצריך קבורה דוקא וראי' ברורה לזה מדלא הוזכר במשנה דתמורה גם מת ואמאי לא חשבה בכלל הנקברים א"ו דהמשנה אינו חושב אלא נקברין שהם מצד איסה"נ אמנם מת דמצד איסה"נ הוא נלמד מע"ע וזה מבואר במשנה אמנם מלבד זה הרי צריך קבורה מקרא ואין לו שייכות לפלוגתת ר"י ורבנן לכן לא קתני במשנה:
ובזה א"ש מה שנתקשה הג' בעל מנ"ח ז"ל על הא דמקשינן בגמ' תמורה שם על הא דנקברין אפרן אסור מדם הנדה ובשר המת שנפרך טהורין מ"ל טהורין ומותרין ותמה הגז"ל דמאי קושיא הא במת מפורש בתורה דהוא בקבורה וא"כ הרי נעשה מצותו וצריך להיות מותר בהנאה ולהנ"ל לק"מ ושתי תשובות בדבר. א' דהרי הכא הופרכו מאליהן ולא נעשית בו עדיין מצות קבורה. ב' דברור הדבר דל"ש סברת התוס' אלא אם החיוב שריפה מחמת איסה"נ ואמרי' כיון דאמרה תורה לשרוף את האיסה"נ הזה הרי בזה נעשית מצותו פסק איסה"נ ממנו משא"כ במת כזה שחייב לקברו אינו מכח איסה"נ שבו אלא מגזה"כ דכי קבור תקברנו ומצד איסה"נ שבו אין בו מפורש חיוב קבורה רק הוא כע"ע שאפרן אסור א"כ ל"ש בזה נעשה מצותו כלל. שו"ר שכבר קדמנו בזה בת' נוב"י מהד"ק חיו"ד ס"צ וז"ב ופשוט ועי' בלבוש סי' תמ"ה שכ' על חמץ בפסח בזה"ל ולחכמים שא"צ לשרפו אין לו דין הנשרפין אלא דין הנקברין וקי"ל דכל הנקברין אפרן אסור כמו מת דאסור בהנאה דילפינן שם שם מע"ע עכ"ל ולכאורה דה"ק תמוהין במה שמדמה חמב"פ למת דוקא ומה כונתו בזה אמנם ברורן של דברים דכונתו דלא נימא דאע"ג דחכמים ס"ל דמקיים תשביתו בכ"ד מ"מ כיון דהוא משביתו הרי נעשית מצותו וצריך להיות מותר כמו שרוצה לומר הג' מליסא ז"ל ולהזהיר זה כ' הלבוש דאינו כן דהרי מת ג"כ מפורש בתורה חיוב קבורה מ"מ אסור בהנאה אפי' לאחר קבורה כמו ע"ע והטעם דקבורה אינו מפאת איסה"נ שבו כ"כ חמץ לחכמים דס"ל דחמץ מחויב בביעור מדכתיב תשביתו אינו מתיר איסה"נ שבו כיון דמצות תשביתו אינו מכח איסה"נ שבו אלא משום לאו דב"י. וראי' לזה דהרי תשביתו עיקרו בערב פסח ואז אינו אסור עוד בהנאה לחכמים דפליגי על ר"י וא"כ א"ז בכלל נעשה מצותו והתוס' שכ' דלר"י אפרן מותר בחמץ היינו לר"י לשיטתו דס"ל דגם לפנ"ז אסור מה"ת בהנאה ועוד כיון דר"י יליף מנותר ושם השריפה מכח איסה"נ שבו וה"ה בחמץ ולכן בשריפה אמרי' דהוי נעשית מצותו משא"כ אליבא דחכמים הוי כמו מת דאין במה שקוברין אותו נעשית מצותו להתירו בהנאה וז"ב בדעת הלבוש הארכנו קצת בזה מפני שכ"ת נגע בענינים אלו בתשובתו אמרנו לבאר ד"ז לענ"ד הקלושה:
ב. עוד יש נפ"מ בין ב' הטעמים הנ"ל בכזית מן המת לדעת המל"מ דא"צ קבורה מה"ת אמנם משום דילפינן מע"ע גם כזית מן המת הוא מהנקברים כמו כל איסה"נ ובאמת נראה דקושית הגמ' תמורה שם מבשר המת שנפרך היינו גם כן רק כזית מן המת וקו' הגמ' מכח איסה"נ מע"ע ועי' בנוב"י מהדו"ק סי' צ' שם וי"ל בזה מה שקשה טובא לכאו' על הגמ' שם דמקשה מברייתא ואמאי לא מקשה ממשנה מפורשת פ"ב דאהלות מ"ב אפר שרופים ר"א אומר שיעורו ברובע וחכמים מטהרין ויקשה ג"כ מ"ל טהורין ומותרין ולהנ"ל י"ל דמשם לא נוכל להקשות כיון דקתני אפר שרופין נראה דלכתחילה שרפו אותם וזה קשה הא אסור משום הקרא דכי קבור תקברנו וע"כ איירי המשנה במת עכו"ם דאינו חייב בקבורה וא"כ שפיר י"ל טהורין ומותרין דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה אמנם בברייתא דקתני דם הנדה ובשר המת נראה דמיירי בבשר המת ישראל דומיא דדם הנדה דל"ש בעכו"ם מה"ת ושפיר קשה על הא דנקברין אפרן אסור ואם כי אינו הכרח גמור די"ל דבמשנה ג"כ מיירי במת ישראל ונשרפו באונס אך יותר מסתבר לומר דמיירי במת עכו"ם ואפר שרופים כפשטא ושפיר טהורין ומותרין ולכן מקשה הגמ' מברייתא ובת' לח"א כ' די"ל דלכן לא מקשה הגמ' ממשנה דאפר שרופים די"ל דאע"ג דנקברין אפרן אסור ול"מ שינוי היינו משום דחל עליו איסה"נ שוב לא פקע וא"כ י"ל דז"ד בבשר המת שנעשה אח"כ אפר אבל באפר שרופים שנשרף מחיים ונעשה אפר לא חל עליו איסה"נ דמיד כשנאסר נשתנה ונעשה אפר ובאין כאחת ובזה תירצתי מה שהקשה הח' הנ"ל על לשונות הר"מ ז"ל פ"ג מט"מ ה"ט וי' ע"ש שנראה קצת כסתירה ולהנ"ל מיושב ויש להעיר מנדה (ד' ע' ע"ב) דשאלו אשתו של לוט מה שתטמא ולכאו' למה לא שאלו על איסה"נ לדעת הפוסקים דגם מת עכו"ם אסור בהנאה ולהנ"ל י"ל כיון דאפי' א"נ דמת עכו"ם אסור בהנאה היינו משום דילפינן מעכו"ם א"כ ז"ד כשחל שם מת משא"כ הכא שנהפכה מיד לנציב מלח לא חל עלי' איסה"נ כלל אמנם בתה"ד בפסקים סי' ק"ב נראה דמקודם מתה ואח"כ נתהפכה לנציב מלח ומלבד זה יש לדקדק בכל האמור וכתבתי כן להשתעשע את כת"ה:
איברא מה דיש לעיי' עפ"י דברינו דמת חייב דוקא בקבורה כמות שהוא שלם ובנשתנה אינו מקיים בו מצות קבורה דא"כ למה הוצרכו התוס' בחולין (דקכ"ה ע"ב) ד"ה יכול הוא להוציאה ולשורפה במקומה לומר דנראה דר"י מודה דהא דאמרי' בביצה המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שסוף טומאה לצאת דרך שם דהתם במת שלם דאין דרך לשרפו ות"ל הא אסור לשרפו כיון דמפורש בתורה דמחויב בקבורה הרי מבטל מצות התורה. וראיתי להג' בעל מחנה חיים ז"ל בספרו קול סופר על משניות במשנה שם אות ש"ע הרגיש בזה אלא שאתא עלה להקשות מטעם אחר משום דמצותו בקבורה וכל הנקברין לא ישרפו משום תקלה. [ועי"ש ששו"ט אי מת אפרו אסור ותמהני על הגז"ל שאשתמיט מיני' הסוגיא במקומה. גם לא הרגיש דבמשנה לא נזכר כלל דמת אדם הוא מהנקברין ובחנם האריך לתרץ ד' ר"י עי"ש ותבין דברינו]. ואי משום הא ל"ק די"ל דכונת התוס' עפ"מ שנראה בפשיטות דטעמא דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין הוא משום דבדאורייתא א"ב כמבואר בביצה (דף ל"ח ע"ב) ועי' בתוס' ביצה (ד"י ע"ב) שם מה שנדחקו למ"ד די"ב עכ"פ פשטות הד' כן הוא וע"ז שפיר ק"ל הא מה"ת יכול לשרפו דמה בכך דהוא מהנקברין הא יכול לשרפו ורק מחשש תקלה א"א לשרפו א"כ מה"ת אינו סופו לצאת כלל ואי דמדרבנן סופו לצאת ע"ז שוב נימא ברירה ואמאי טמאין כל הפתחים וע"ז תירצו דזה אונו ענין כלל לדאורייתא ודרבנן רק כיון שאין דרך לשרוף מת שלם הוי כודאי סופו לצאת ושפיר מטמא מה"ת וז"פ. אך ז"ד למה דאתא עלה הגז"ל משום דכל הנקברין לא ישרפו שפיר י"ל כנ"ל אבל לענ"ד שנראה ברור דבלא"ה אסור לשרפו משום דעיד"ז מבטל מצות קבורה המחויבת מה"ת א"כ ד' התוס' צע"ג אמנם מה שנלענ"ד בכוונתם עפמ"ש הלח"מ פי"ב מה' אבל לתרץ ד' הר"מ ז"ל שכ' דלכן באומר אל תקברני א"ש לו משום דהקבורה מצוה וקשה הא מסוגי' מוכח דתלי' אי משום בזיונא או משום כפרה ותי' דהסוגי' קאי אליבא דמ"ד דקבורה בקרקע דרבנן עיי"ש היטב וא"כ י"ל דגם התוס' הכא ס"ל כיון דנראה מסתם סוגי' דקבורה בקרקע דרבנן הכי הלכתא וכדעת הר"ח ז"ל א"כ מה"ת יכול לקברו בארון בבית ולשרפו אח"כ דנראה פשוט דא"נ דקבורה בארון מקיים מצות קבורה יכול לשרפו אח"כ דכבר קיים מצותו של תורה ואי דמדרבנן צריך להוציאו ולקברו ע"ז שוב י"ל ברירה ולכן תי' התוס' דאין דרך לשרוף מת שלם דעכ"פ מנהגא הוא מימות עולם דקוברין והוי בגדר ודאי סופו לצאת ולא משום דמדרבנן חייב להוציאו וז"נ. ויש להאריך עוד בכ"ד אלא שאין הזמ"ג כעת להאריך בפלפולים וכ"ת אץ עלי להשיב לו תיכומ"י. ע"כ נחזור לשורש הדין:
והנה היוצא מדברינו דאפי' אם היו מתים אלו נשרפו באונס שוב אין עלינו חיוב קבורה מצד מצ"ע של תורה דברור הדבר כיון דנשתנה פקע ממנו המצ"ע כמו דקיי"ל דמהני שינוי בכל מקום. וה"נ ל"ש באפר חיוב קבורה מצד המצ"ע והוא כ"ש מכזית מן המת לדעת המל"מ. כיון דאינו מטמא ואילו בכלל מת כלל:
אמנם לכאו' הי' מוטל עלינו חיוב קבורה משום שלא נבוא לידי תקלה אך באמת גם זה אינו דגם משום זה לא הי' עלינו חיוב לקברו ויפה כ' בזה הג' בעל קול סופר ז"ל שם אות שס"ח על מ"ש הרע"ב ז"ל דילמא חפר אינש ומשכח להו ואכל להו וז"ל לכאו' הלא איש החופר לא עביד איסורא דהא ספק דאורייתא מותר וגם הולך אחר הרוב שרוב מאכלים אינם איסה"נ וא"כ מהכ"ת לחוש שלא לקבור דילמא יחפור איש וימצא אותו ואכיל להו וצ"ל לעשות מעשה שיוכל לבוא למכשול הוי איסור כעין דאמרי' סוף חולין לא אמרה תורה שלח לתקלה הגם דמי שיצוד העוף ילך אחר הרוב עכ"ל והעתקתי כל לשונו כי הד' ברורים המה שכל שורש האיסור בזה הוא משום שאנחנו גורמים להכשיל במעשינו והאיסור עלינו וכבר בררתי זה בספרי חמדת ישראל בחלק הלאווין אות ע"ח והבאנו שם ד' התוס' רי"ד עיי"ש ומעתה ז"ד אם אנחנו שורפים אותן אבל הנקברין שנשרפו ע"י עכו"ם או ממילא אין עלינו חיוב לקוברם מחשש תקלה כיון דהמוציא אותן וישתמש בהם לא יכשל כלל כיון דמה"ת אזלינן בת"ר א"כ מתבאר לנו מזה דאין שום חיוב קבורה בקבורת אפר הנשרפין לא מפאת חיוב קבורה ולא מפאת חשש תקלה רק אעפ"כ זה ודאי מנהג ישראל ישר וכשר לקבור אפר השרופים באונס בקבר ישראל משום כבוד המת וכבוד החיים ומעתה ז"ד באפר השרופים באונס והיו ישראלים כשרים שהחיוב עלינו לכבדם אמנם באלו ששואל עליהם כת"ה שפרשו מדרכי ציבור לגמרי ואינם בכלל ישראל כלל שגם אם מתים על מטתם א"צ להתעסק בקבורתן אם הוא כדין ודת תוה"ק מכ"ש אלו האנשים שמוסיפין חטא על פשע שגם במיתתם פורשים את עצמם מדרכי ישראל ותוה"ק בודאי מלבד שא"צ לקוברם בקבר ישראל אלא אסורא איכא להזדקק להם ולקברם בקבורת ישראל ולית דין צריך בשש. ובאמת בלא"ה לא אדע מקור שאלת כ"ת מי שואל ע"ז כי לבי לא יתנני להאמין שאותן האנשים אשר רוצים להשרף לאחר מותם יניחו בנים אחריהם שהבנים ירצו שאפר אביהם יהי' נקבר בקבר ישראל כי משורש פורה רוש ולענה לא יצאו בנים כשרים וא"כ מי הוא השואל בזה אך אפי' אם ימצאו בנים כאלו שירצו זאת ויש לחוס על כבודם מ"מ בזה אין להשגיח בהם כיון שאבותם במעשיהם מבזים כל הדת אין לחוש בזה ליקרי' ועי' כיו"ב בת' מוהר"י לבית הלוי במעשה באמ"ד בא' שפירש מדרכי ישראל וגזרו שלא להתעסק בקבורתו ופסק ג"כ שאין לחוש לכבודן של החיים אף אם הם אנשים כשרים בפרט שכ"כ שלבי לא יתנני להאמין כנ"ל ובטח הוא רק מהאנשים החנפים המתימרים לרבנים אשר הם בעצמם המעוררים לזה. ויש"כ לכת"ה שעומד בפרץ למחות בכל עוז ויהי' חלקי עמו:
וע"ד שאלתו השנויי בענין פינוי עצמות מתים בזה אין רצוני לחו"ד להלכה כי יש בזה פנים לכאן ולכאן אך מפני הכ' אשוב לו קצת לפלפולא במה שמפלפל כת"ה בענין פינוי המת ממל"מ אם יש בו חשש ניוול ג"כ הנה כ"ת כיוון בזה לדעת הגרע"א בת' מהדו"ת סי' טו"ב שכ' כן בפשיטות דפינוי המת ממל"מ ל"ש בי' ניוול אבל ז"ב דז"ד אם ע"י הפינוי ממל"מ לא יתפרד ויוכל לשאר שלם כמות שהי' אבל אם ע"י הפינוי ממל"מ יתפרדו העצמות ולא יהי' כמות שהי' בודאי הוי ניוול גדול וזה יותר ניוול מבדיקת סימנים דהוה ס"ד בגמ' דמשום ממון ננוול אמנם ניוול כזה נ"ל דהוי כמו חתיכת המת דנסתפקו בגמ' אפי' במקום הצלת נפשות ועי' בחולין (די"א ע"ב) ועי' בת' רע"א שם ובנחל אשכול להג' מהר"ש על ה' מילה בזה ואכמ"ל. והנה בת' שיבת ציון סי' ס"ג דקדק על אביו הגז"ל לפמ"ש בעצמו בחיו"ד סי' קס"ד שהניוול שייך לחיים כשרואין סוף האדם שנשארו בו רק עצמות וא"כ גם בפינוי ממל"ק שייך ניוול לחיים עכ"פ אמנם אי משום זה נ"ל לפמ"ש כת"ה דיהי' עיד"ז היתר לכהנים ללכת שם עי"ד שיפנו כל העצמות א"כ י"ל דהחיים צריכים למחול על בזיונם במקום תקלה שלא יהי' מכשול לכהנים אך אין הדברים ברורים כמו שהרגיש כת"ה ואם נבוא להאריך בכאלה אין אנו מפסיקין ולזאת מוכרח אנכי להפסיק באמצע ופה תהי' שביתת קלמוסי והנני אומר לו שלום וברכה מרובה כנפשו היקרה ונפש ידידו הדושתה"ר מוקירו ומכבדו כערכו הרם ומברכו בחג כשר ושמח מאיר בן ברח"י נ"י:
פרק ד
בכתובות (דף ק"ב ע"ח) בגמ' לא בשטרי פסיקתא וכדר"ג אמר רב דאמר ר"ג אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו"כ וכמה אתה נותן לבתך כו"כ עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה עכ"ל הגמ'. והנה בת' נוב"י מהדו"ק ח' חו"מ סי' כ"ט נחלקו בפירוש דברי הגמ' כבוד הג' המחבר זצ"ל עם חתנו הג' מפוזנא זצ"ל דדעת חתנו ז"ל דפירוש הגמ' דלהכי קנו הכא באמירה כיון דאומדן דעת הכא דגמרי ומקני אהדדי לכן מהני אמירה ונפ"מ דאם גלי דעתו להיפוך שאינו מקנה בדיבור ל"מ הדיבור וצריך קנין וראי' לזה מדלא קנו בדבר שלא בא לעולם מוכח דרק בדעתו תליא מילתא שהוא מקנה באמירה ולא בתקנת חכמים. וחותנו הגאון ז"ל תמה עליו שאינו כן דמה בכך דגמר ומקנה כיון שאין האמירה קנין מה מועיל גמורת דעת ועיי"ש שהאריך בזה להוכיח דגמר דעתו לחודא לא מהני מאיסור גיורא שאנן סהדי שרצה ליתן לו בלב שלם ואעפי"כ הי' צריך קנין ולא מהני אמירה וע"כ דהא דמהני הכא אמירה הוא שחז"ל תקנו דבכה"ג הוי אמירה קנין ואין למידין מזה למקום אחר למקום שלא תקנו חז"ל והכא אפי' אם מתרמי אדם דלא ניחא לי' כבר הוא קנין מתקנת חכמים ז"ל עיי"ש היטב והנה לכאורה איני מבין ראיות הג' מפוזנא ז"ל מהא דלא מהני הקנין בדבשלב"ל מנ"ל להוכיח מזה דאינו מצד תקנת חכמים הא י"ל דשפיר הוא תק"ח שיהי' קנין בדיבור אך אינו בר קנין יותר מכל דשב"ל דאינו בר קנין וה"ה דגם קנין אמירה ל"מ בי' ואדרבה א"נ דאינו תק"ח שיהי' בר קנין באמירה רק מצד דסמכא דעתם כ"כ אין צריך קנין כלל א"כ אמאי ל"מ בדבר שלב"ל והרי כל הטעם דל"מ קנין בדבשלב"ל הוא משום דלא סמכה דעתי' כמ"ש המפרשים ועיי' באור החיים פ' תולדות ובת' נוב"י מהדו"ת ח' אהע"ז סימן נ"ד אות י"ב שכן דעת הגאון מוהר"ס מרגליות ז"ל. וא"כ הכא אמאי לא מהני גם בדבר שלב"ל ובאינו ברשותו אלא וודאי כיון דבעצם ליכא קנין ודיבור לא מהני כלל אפי' דסמכא דעתי' רק דתקנת חכמים הוא דהכא יקנה גם בדיבור לא תקנו אלא בדבר שבא לעולם ובדבר שהוא ברשותו אבל בדבר שלב"ל או בדבר שא"ב לא תקנו חז"ל ושוב לא מהני משום דאינו קנין ומה בכך דסמכא דעתי':
אמנם לאחר העיון נראה שאדרבה שמזה הוכיח הגאון מפוזנא זצ"ל דאינו תקנת חכמים כלל דגם לו הי' קשה כנ"ל דאמאי לא מהני הקנין גם בדבר שלב"ל מצד כיון דסמכא דעתי' גם בדבר שלב"ל קונה ולכן הוכיח מזה דבאמת הכא ליכא קנין כלל ורק מצד סמכא דעתי' אמרינן דגמר ומקנה וא"כ י"ל נהי דקונה בדבר שב"ל ובדבר שהוא ברשותו מ"מ מה שאינו ברשותו ומה שלא בא לעולם כיון דאפי' א"נ דמהני הקנין מכל מקום כללא הוא דל"מ הקנין אלא לכשיבוא לעולם ואז שוב ליכא סמיכת דעת ולכן לא מהני לקנות דבר שלב"ל כיון דבעצם ליכא קנין רק סמיכת דעת עושה שיקנה וא"י לקנות אלא מה שעתה בעולם וברשותו כיון דהשתא איכא סמיכת דעת אבל לא מה שאינו בעולם וז"ב:
אמנם אם נימא דתק"ח הוא שיהי' בר קנין הכא בדיבור מצד שכן הדרך שגומרין ומקנה בדיבור תקנו חז"ל שיהי' זה קנין צריך לקנות גם דשלב"ל. ויש לתלות זה בפלוגתת הראשונים אם סטימותא מהני גם בדבר שלב"ל דלדעת המרדכי דמהני גם בדשלב"ל כמבואר בב"י יו"ד סי' רס"ה ה"ה הכא אי נימא דהוי קנין צריך לקנות גם דשלב"ל כן נראה כוונת הגז"ל שהי' רב גוברי' אמנם כן בעיקר הדבר לכאורה נראה ראי' לדעת הג' נוב"י ז"ל דמטעם תק"ח שיהי' קנין הוא מדפשיטא להו לכל הפוסקים שאין נפ"מ בין קרקע למטלטלין וגם בקרקע מהני דיבור אע"ג דבש"ס אינו מבואר דמהני דיבור בקרקע אלא במטלטלין. ויש סברא גדולה לומר דבקרקע לא יהי' מהני דיבור גרידא וסמיכת דעת שיהי' בר קנין שיצא מרשות זה ויכנס לרשות אחר והרי מצאנו דקרקע אינה נגזלת ואין יאוש לקרקע א"כ אין סברא דגילוי דעת לחוד עושה פעולה בקרקע שיצא מזה ויכנס לזה. אלא ודאי דפשיטא להו להפוסקים ז"ל דהוא תקנת חכמים שיהי' קנין בדיבור והוי כמו כל הקנינים שתקנו חז"ל דמהני בין במטלטלין בין בקרקע. אמנם ראה זה מצאתי בספורנו עה"ת בפרשתנו בקרא דארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא ואת מתך קבור שכ' בזה"ל מה הוא הלא מצער הוא ומספיק הדיבור להקנות לו (הדיבור) מעכשיו באופן שתהי' קובר בתוך שלך אע"פ שלא נתת המעות עדיין" עכ"ל. מבואר מדבריו דאף בקרקע במקום דגמר ומקנה סגי דיבור גרידא והוי קנין ול"צ קנין אחר. ואע"ג דא"א ע"ה נתן לו מקודם המעות היינו משום שלא האמין לו שגומר ומקנה בלב שלם אבל בזה נראה דס"ל להגאון ז"ל דהיכא דסמכא דעתי' הוי דיבור קנין ומזה יוצא לנו שלא כהגאון נוב"י ז"ל דהוא רק תק"ח אלא דהוא קנין גם מה"ת ול"צ לומר גם כדעת חתנו הגז"ל שאינו קנין רק דהכונה דחכמים עמדו על אומדן דעת בני אדם שהכא גמרו ומקנה לכן גם דיבור גרידא הוי קנין מה"ת ועיי' היטב בפרשת נח מ"ש בזה ותבין דברינו:
ואולי י"ל דאינו ראי' מהספורנו דבכל מקום יהי' דיבור קנין גם בקרקע די"ל דהכא שאני כיון דאברהם אבינו אמר גר ותושב אנכי עמכם ופירש רש"י ז"ל שאטלנה מן הדין כיון דארץ ישראל מוחזקת וא"כ י"ל אע"ג דכעת הי' של עפרון מ"מ אינו יותר מקנין פירות כמ"ש התוס' ר"ה (די"ג) וא"כ שפיר מהני הקנין בדיבור משא"כ דמי שיש לו קה"ג בקרקע אולי לא אלים דיבור להוציאו מרשותו ולהכניסו לרשות אחר ויש להעיר עוד בזה עפמ"ש במק"א לבאר טעמו של הר"מ ז"ל דפסיק דגם בהקדש תוכ"ד דיבור כדיבור דמי וצ"ע בזה טעם הר"מ ז"ל ואמרנו דטעמו ז"ל דהי' קשה לו מפני מה אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמאי הוי קנין להקדש באמירה דאין לומר מצד לא יחל דברו דאין נדר עושה קנין. והכריח מזה הר"מ ז"ל דהקדש שמקדש לשמים אדם עושה בלב שלם מאוד וכיון דגמר ומקנה לכן מהני קנין בדיבור ג"כ ולכן אמירה לגבוה כמס"ל ולפי"ז צדקו ד' הר"מ ז"ל דאמרינן בי' תוך כדי דיבור כדיבור דמי כמו שכתב הר"ן ז"ל הטעם דגבי מקדש ומגרש אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי משום דהני דברים אדם עושה אותן בגמר דין וכיון שמוכרח דגם בהקדש אדם עושה אותו בגמ"ד שוב ל"מ חזרה תוך כדי דיבור וזה נכון בדעת הר"מ ז"ל ומעתה כיון דקי"ל דגם בקרקע סגי הקדש בדיבור מוכרח דסברא זו דהיכי דגמר ומקנה הוי גם דיבור קנין הוא גם בקרקע:
אך לכאורה יש לדחות דהרי באמת מבואר בירושלמי פ"ק דקידושין סוף הלכה ז' דהטעם דאמירה לגבוה כמס"ל היינו משום דלד' הארץ ומלואה והיינו מטעם דאם מקדישו לד' הרי ממילא של השם מצד חצר אך י"ל דזה דלא סגי האי טעמא לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דחצר הקדש קונה להקדש א"ב מעילה ומעילה הוא רק מה שנתקדש ע"י התנאתו של אדם וא"כ אכתי צריך לטעם דגמר ומקנה:
ומעתה במחובר דקי"ל באמת אין מעילה במחובר שוב י"ל דהטעם דאמל"ג מצד טעם הירושלמי דגבוה קנו מטעם חצר דכל היכא דאיתא ברשות גבוה איתא. אך לקושטא דמילתא ז"א דהרי אע"ג דקי"ל דאין מועלין במחובר מ"מ במקדיש עצים מחוברים מועלין בגדוליהן אע"ג דהגדולים נתקדשו רק מטעם הקדש הקרקע וע"כ דגם בקרקע מהני ההקדש מכח דיבורו דגמר ומקנה כנ"ל. איברא דיש לדחות דלטעם הירושלמי באמת ל"צ כלל לומר דהדיבור הוי קנין רק כיון דע"י דיבורו החצר קונה אותו להקדש אית בי' מעילה וא"ד לחצר הקדש שכתב הרמב"ן ז"ל דא"ב מעילה דהתם היינו טעם משום דאינו בא מכח הקדש אדם משא"כ הכא:
אך עיקר דברי הירושלמי דטעמא באמל"ג צ"ע דאיך שייך בזה קנין חצר כיון דהוא חצירו של הדיוט. וכנראה עיקר כוונת הירושלמי דלכן מהני אמל"ג כמסירה להדיוט כיון דא"נ דההקדש חל ע"י אמירה הרי שוב ל"צ מסירה לרשות מיוחד כלל דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ול"ש בזה שינוי רשות וא"כ שוב מהני אמירה כיון דאם נתקדש באמירה ה"ה ברשות הגבוה בכל מקום אבל לא מטעם חצר הקדש כיון דבאמת הוא חצר הדיוט. ויש להאריך הרבה בזה ואכמ"ל:
פרק ה
בס' חסידים סי' תקל"ח כתב בזה"ל לענין צמאון אדם ובהמה יתנו לאדם תחילה ואח"כ לבהמה דכתיב ותאמר אליו גם אתה שתה ואח"כ גם לגמליך אשאב וכתיב והשקית את העדה ואת בעירם העדה תחילה ואח"כ את בעירם אבל באכילה הבהמה קודמת וכו' עיי"ש והנה לכאורה יש לעיין דהרי בקרא דכתיב דבאכילה הבהמה קודמת והוא קרא דונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת דמכאן דייקינן דאסור לאכול קודם שיתן לאכול לבהמתו וא"כ למ"ד ושבעת זו שתי' הרי מבואר באותו קרא דגם לענין שתיות האדם הבהמה קודמת לאכילה עכ"פ ולומר דכוונת הספר חסידים באמת כן הוא דרק בשתיות אדם ובהמה האדם קודם אבל אכילת בהמה ושתיות אדם ג"כ בהמה קודמת זה אינו במשמע. וגם מדברי האחרונים בש"ע לא משמע כן אלא דכללא הוא דלשתות מותר אפילו קודם שיתן לאכול לבהמה. והנראה לפענ"ד בענין זה דהנה יש שני עניני שתי' יש ענין שתי' שהוא לצמאון של אדם וזה אין לו שייכות לאכילה ויש שתי' שהיא אחר אכילה להשלים הסעודה וזה ענין ושבעת זה שתי' שבאה אחר אכילה ובשתי' זו אמרה התוה"ק דאכילת הבהמה קודמת אמנם בשתי' דהיא לצמאון ולא מכח אכילה מזה לא דברה התוה"ק ובזה שפיר י"ל דאותה שתי' קודמת לאכילת בהמה ועיי' בת' כתב סופר או"ח סי' ל"ב שלא הרגיש בכ"ז שכתבנו. ולענ"ד הדברים ברורים למבין:
אמנם בעיקר דברי הספר חסידים שמחלק בין שתי' לאכילה מכח הני ב' ראיות כבר הביא הג' בעל יד אפרים ז"ל דברי האור החיים ז"ל בפרשתינו שהקשה על רבקה דלמה נתנה מקודם לאלעזר לשתות טרם שנתנה לבהמה ותירץ כי יען שתבע אותה להשקותו הרגישה שבטח יש לו צער מזה והוא צמא ובכה"ג אדם קודם והנה לפי מה שכתבנו נראה דהמה כד' ס' חסידים הנ"ל דגם ספר חסידים מודה דאם אינו צמא הבהמה קודמת גם לשתי' רק דבצמא אז האדם קודם כמו שתראה מדקדוק הלשון בס' חסידים וכמו שכתבנו שמוכח מקרא דושבעת זו שתי' וע"כ כדאמרן:
אמנם מה שיפלא בעיני על הס' חסידים הוא הראי' שמייתי מהא דאמר הקב"ה למשה רבינו והשקית את העדה ואת בעירם [ועיי' ביד אפרים שם ובת' כ"ס הנ"ל ותראה פלא שהנך גדולי הדור לא טרחו לעיי' בס' חסידים בפנים ולא ידעו שבס"ח מובא ראי' זו] וזה לפע"ד תימא גדולה דהרי ברור הדבר שזה שאמר הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם אין הטעם משום צער בע"ח דהרי משום צעב"ח אין שייך לעשות נס שהוא למעלה מן הטבע דכל הברואים הם רק תחת הטבע רק כמו שאמרו חז"ל וילפינן מזה דהתורה חסה על ממונן של ישראל ולהראות גודל חיבתן של ישראל לפני המקום שאף בשביל ממונם הוציא מ"ר ע"ה מים מן הסלע וברור הדבר שאף הי' ממון של ישראל מה שאינו בע"ח צריך למים שלא יתקלקל הי' ג"כ בכלל הנס הזה כיון שנעשה רק בשביל שהוא ממון ישראל ולא מפני שהוא בע"ח וא"כ איך שייך לומר דבזה הבהמה קודמת לאדם כיון דמצד הבע"ח לא הי' שייך בזה נס כלל והבן היטב כי הדברים אמתיים לפענ"ד:
ועפי"ז נראה לפענ"ד לתרץ קו' הטו"א ז"ל בר"ה (ד' כ"ז) על הא דמבואר במנחות (דע"ו ע"ב) לענין לחה"פ דניקח מן החטים משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל ואמרינן היכא רמיזא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם. ואמאי לא הביא הגמ' דמנחות ראי' דהתורה חסה על ממונן של ישראל ממשנה דנגעים פי"ב מ"ה מהא דוצוה הכהן ופנו את הבית שלא יטמאו כלי חרס שאין לו טהרה במקוה הרי מבואר מזה עד כמה התור' חסה על ממונן של ישראל אמנם לדברינו הנ"ל נראה דזה בוודאי ידעינן דהתורה חסה על ממונן של ישראל ומהכ"ת לגרום היזק לבעה"ב שיש לו נגע בביתו במה שנוכל להציל ע"י הוצאה לחוץ טרם שיטמא הכהן:
אמנם זה דוקא אם אינו נוגע לכבוד שמים אמנם בלחה"פ דהוא קרבן לגבוה שפיר י"ל דל"ש בזה כלל התורה חסה על ממונן של ישראל כיון דמה שנוגע לענין גבוה ל"ש לומר התורה חסה על ממונן של ישראל וכמו"ש התוס' יו"ט פ"א דשקלים דמה"ט ממשכנין על השקלים אפי' את כסותו כיון דמשלך הכל וא"כ יש סברא גדולה לומר כן לענין התורה חסה על ממונן של ישראל ג"כ דל"ש מה"ט. אמנם מדמצאנו הכא גבי והשקית את העדה ואת בעירם דהשי"ת שידד הטבע בשביל ממונן של ישראל הרי כ"כ יקר ממונן של ישראל אצל הקב"ה עד ששידד הטבע עבור הממון לכן אמרינן דגם לנגד גבוה התורה חסה על ממונם של ישראל. יהי' איך שיהי' עכ"פ ראית הספר חסידים מכאן דלענין שתי' האדם קודם צ"ע כמש"ל: