אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

וירא

לך לך

פרק א

בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) איתא בגמ' מנה"מ דב"נ מוזהרין על ז' מצות על דינין ריו"ח אומר כתיב ויצו ד' אלקים על האדם ויצו זו דינין וכה"א כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט וכתב בחידושי הר"ן ז"ל דלפי"ז ב"נ מוזהר על צדקה ג"כ כיון דמויצו ילפינן לה והתם כתיב צדקה ומשפט וראי' לזה מסדום דכתיב בהו יד עני ואביון לא החזיקו ומיד נענשו ע"ז ש"מ דהוזהרו על צדקה עיי"ש אמנם רש"י ז"ל פירש דצדקה היינו פשרה ועי' במהרש"א ז"ל שם בד"ה דיני קנסות שכ' דלפי"מ דאסיקנא דביתו לצדקה נ' דצדקה ממש הכא וצ"ל הא דלא חשבה גבי ז' מצות משום דקו"ע לא קחשיב עיי"ש. ולפענ"ד י"ל דאדרבא מדמשני ביתו לצדקה משמע דרק בנשים שייך זאת ולא באנשים ע"כ דקאי על פשרה ושפיר אמרינן דאנשים לדין ונשים דאינם בכלל דין עכ"פ הם בכלל זה שמצוה עליהם לפשר ולעשות שלום בין בע"ד אבל א"נ דצדקה ממש הוא אמאי דוקא ביתו לצדקה והבן:

והנה בעיקר דברי הר"ן ז"ל דלריו"ח ב"נ מוזהר על צדקה נראה דלאו הילכתא הוא דלהלכה קיי"ל כרי"צ דיליף דינין מאלקים וא"כ אע"ג דאברהם ובניו הוזהרו על הצדקה אבל ב"נ לא הוזהרו על זה. וכן נראה דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל שנדחקו לתרץ אמאי לא מברכינן על מצות צדקה וא"נ דגם ב"נ מצווים ע"ז י"ל דל"ש ברכה דכל הברכות המה על מה שאנו מצווים מחמת קדושת ישראל אבל מה שגם ב"נ מוזהרים ע"ז ל"ש מצות ברכה. ועי' במאמר העתים להרמ"ע ז"ל פי"ב מבואר להדיא כן א"ו דפשיטא להו דב"נ אינו מצווה על מצות צדקה. ויש עוד להביא ראי' מהא דקיי"ל דשומר אבידה פטור מפרוטה דר"י משום עוסק במצוה פטור מן המצוה וא"נ דצדקה היא ממצוה שנוהגת בב"נ י"ל דל"ש בזה עוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דכ"ז דעוסק במצוה פטור מן המצוה נפקא לן מובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך דחתן ועוסק במצוה פטור מק"ש וא"כ י"ל דזה דוקא במצוה שאין ב"נ מצווין בהן אבל ממצות שגם ב"נ מצווין בהן אינו מופטר מצד עוסק במצוה. ואין להקשות הא עכ"פ אברהם ובניו נראה דהוזהרו על זה כיון דמפורש בתורה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וב"ב אחריו לעשות צדקה וא"כ כיון דהוי נוהג קודם הדיבור אצל ישראל עכ"פ דילמא הוא חמור ומנ"ל דעוסק במצוה שלאחר מ"ת מיפטר מצדקה. ז"א דהרי מבואר בסוכה (דף כ"ה ע"ב) דהא דמת מצוה דוחה פסח היינו ג"כ מצד עוסק במצוה פטור מן המצוה עיי"ש דהגמ' קאמר רק דלא מצי למילף מהטמאים לנפש אדם משום דאכתי לא מטא זמן החיוב אבל זה נראה דפשיטא להש"ס דה"ה בהגיע זמן החיוב אמרינן דקבורת מת מצוה פוטר מפסח עיי"ש אע"ג דפסח הוי עשה דלפני הדיבור. וא"כ מבואר דאף בכה"ג אמרי' עוסק במצוה פטור מן המצוה. ובאמת בחידושי לסוכה שם כתבנו להעיר ע"ד התוס' שם ד"ה ובלכתך בדרך שכתבו דיש שני גירסות אי ילפינן מבשבתך בביתך פרט לחתן ומבלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה או דילפינן מבשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וכתבנו די"ל דתלי' בפלוגתת הבבלי והירושלמי אי עשה דקודם הדיבור חמור או עשה דלאחר הדיבור חמור דלכאורה קשה ל"ל תרווייהו מיעוטי ועי' ברש"י ותוס' הצריכתות:

אך להנ"ל י"ל דא"ר מחתן לפטור עוסק במצוה די"ל דוקא חתן דהכא עוסק במצות פו"ר דהכא עשה דלפני הדיבור לכן פטור מק"ש אבל עוסק במצוה דלאחר הדיבור לא פטור ממצות ק"ש. לכן צריך קרא דובלכתך בדרך למעט עוסק במצוה. אמנם א"נ דעשה דלאחר הדיבור חמור י"ל דגרסינן להיפוך דבשבתך בביתך ממעט עוסק במצוה שלא נימא דדוקא עוסק במצוה דלאחר הדיבור פטור מק"ש לכן צריך קרא דובלכתך בדרך למעט דגם חתן פטור מק"ש אע"ג דעוסק רק בעשה דלפני הדיבור:

איברא מדלא העירו התוס' כלל בזה הכא ולא בחגיגה דמקשי דליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש בזה דעשה דפו"ר הוי עשה דלפני הדיבור ולומר דאלים טובא או להיפוך נראה דס"ל דעשה דפו"ר דמקודם הוזהרו על זה כל ב"נ ואח"כ נטלה מב"נ ונתנה לישראל עשה זו אין ענינה כלל לעשה לפני הדיבור דהכא רק בעשה שנצטוו ישראל מקודם מתן תורה בתורת ישראל בזה יש סברא לומר דיש בה צד חומר מפני שנצטוו בה ישראל עוד קודם מתן תורה ויש סברא להיפוך ג"כ משא"כ במצות פו"ר ל"ש זה. ואע"ג דגיה"נ הוי בשביל זה איסור חמור לר"י משום שהוא נוהג בבני יעקב קודם מתן תורה ואף רבנן לא פליגי עלי' אלא משום דס"ל דלא נאסר אלא ממתן תורה. היינו משום דנאסר רק לבני יעקב אבל לא מפני שהי' מקודם מצוה כוללת לכל ב"נ ועתה נצטוו בה ישראל זה אינו בכלל חמור. ולפי"ז בצדקה לרי"צ בב"נ לא נצטוו ע"ז ורק לאברהם נאמר א"כ לכאורה צדקה הוי מצוה חמורה ויהי' נשמע מזה דעוסק במצוה פטור אז מן המצוה החמורה מיני'. אך באמת נראה דלרי"צ דיליף דינין מאלקים ס"ל דהך כי ידעתיו וגו' אינו ציווי לא"א ובאמת לא נצטוו גם אברהם ובניו על הצדקה רק הקב"ה אוהבו בשביל שהזהיר בניו וב"ב על מצות צדקה אע"ג דלא נצטווה והוי כמו גיה"נ לרבנן ודו"ק היטב בכ"ז. ובעיקר קושית החי' הר"ן ז"ל מדנענשו סדום ע"ז ע"כ נצטוו נלענ"ד לתרץ עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפסוק ואברהם היו יהי' לגוי גדול בזה"ל והנכון כי השי"ת דיבר בכבוד אברהם וכו' כי יאמרו הדורות הבאים וכו' או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא רחם ולא התפלל עליהם כלל והביאו אליו טוב ויפה וכו' והנה אם בדרך צדקה יפטרו יתפלל לפני להניחם וטוב הדבר ואם חייבין הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם ולכן ראוי שיבוא בסוד ד' עכ"ל:

ויש להמתיק הענין ביותר דאם היו עכ"פ אוחזים במדת הצדקה שהוא מדתו של אברהם הי' להם קצת שייכות אליו והי' ממילא זכותו מגין עליהם אבל כיון שהיו ההיפוך ממנו בתכלית לכן לא עמד להם זכותו של אברהם וזה נ"ל פירוש הקרא ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום היינו ממדת החסד של אברהם השקיפו על פני סדום וראו גודל ההיפוך בין זל"ז. וזה נ"ל בכוונת חז"ל מובא ברש"י ז"ל כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנת עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים והיינו דגם השקפה שבכאן הי' רק לראות אם יש מה ממדת הצדקה והחסד אצל בני סדום וזה הפירוש בקרא ביד העני ואביון לא החזיקו ולכן לא הי' ניצולין בזכות אברהם ועי' באור החיים הקדוש י"ח ל"ב שנתקשה בזה ולענ"ד נכון כמ"ש:

פרק ב

(י"ט ח') הנה נא לי שתי בנות וגו'. עיי' ברמב"ן ז"ל שכ' מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו וכו' עיי"ש היטב. לכאורה יפלא על רבינו הרמב"ן ז"ל שלא למד זכות עליו שכוון להציל האנשים מחטא משכב זכר שב"נ מוזהר עליו משא"כ בזה שמפקיר את בנותיו לזנות עמהם בזה לא יהיו עוברים כלום. ודוחק לומר דכוונת הרמב"ן ז"ל לשיטת הירושלמי המובא בתוס' דבב"נ אפי' בפנוי' אם באו עלי' עשרה בני אדם הראשון פטור וכולם חייבין משום א"א דהראשון קנה אותו בביאתו אפי' שלא מדעת וה"ה א"א דמלבד דאם זה כוונתו הי' לו לפרש כיון דהר"מ ז"ל אינו פוסק בזה כהירושלמי מלבד זאת כבר כתבתי בספרי חמדת ישראל דנראה דאף לפי דעת הירושלמי היינו דוקא אם האשה מתכוונת להקנות לו בביאה זו הא בלא"ה אינה נעשית א"א. וא"כ י"ל דלוט אמר לבנותיו שלא יקנו את עצמן להאנשים שיבואו עליהם וא"כ לא יהי' איסור כלל כיון שהוא מרצונו ומרצונם משא"כ משכב זכר אסור לב"נ:

ונראה לפענ"ד שהרמב"ן ז"ל ס"ל כיון דבב"נ ל"ש ערבות ומצות תוכחה כלל וא"כ אם ה (עוסק) ענין הזימה רחוק בעיניו לא הי' לו להפקיר בנותיו לזנות בשביל שלא יעברו על האיסור דמשכב זכר ואע"ג דבישראל פליגי רשב"ג ורבנן אי מצוה עלינו לפקח על תקנת רשעים שלא יעברו על איסורין דרשב"ג ס"ל הלעיטהו לרשע וימות ורבנן ס"ל דמצוה עלינו לראות שלא יעברו על איסור היינו דוקא בישראל כיון דאיכא ערבות ומצות הוכח תוכיח לכן ס"ל לרבנן דמוטל עלינו לראות שלא יבואו לידי עבירה אף במקום שאין לנו עצה למחות בהן משא"כ בב"נ ל"ש זה ולכן אע"ג דאותו היום מנוהו שופט עליהם והי' מוטל עליו לדונם מ"מ השתא שלא הי' לו עצה לא הי' לו להפקיר בנותיו בשביל שלא יעברו האנשים עבירה דמשכב זכר וז"ב בדעת הרמב"ן ז"ל:

ובאמת דדקדוק לשון המקרא שאמר לוט הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש שלכאורה למה אמר זאת ומנ"מ אם ידעו איש דאע"ג דאינו שוה טעם בתולה לטעם בעולה מ"מ הכא ל"ש זה כיון דלאחר הראשון שוב תהי' בעולה ובעבור שלאחד תהי' בתולה בוודאי לא יחושו כיון דהי' שם כל אנשי העיר אמנם לדברינו א"ש דכוונת לוט הי' שעדיין פנויות המה יתנצלו מחטא אמנם בכ"ז הוא גנות שאדם הרחוק מזימה לא יעשה כן להפקיר בנותיו:

ועי' בתיבת גמא הביא בשם הפנ"י ז"ל שמפרש הקרא דהשמש יצא על הארץ וגו' ותהי נציב מלח לפי דלוט עבר על מצ"ע דהוכח תוכיח ועל עשה לא מענשינן בעוה"ז כ"א בעידן ריתחא ואמרו חז"ל אימתי הקב"ה כועס כשרואה מלכי מזרח ומערב משתחוים לחטה וא"כ הוי אז עידן ריתחא ולכן ותהי אשתו נציב מלח והג' מוהר"י ז"ל תמה עליו הא כתבו התוס' במנחות דדוקא בעשה שאינה חיובית הוא שמענשינן רק בעידן ריתחא אבל בעשה החיובית אינו בכלל זה והנה יפה כתב הגאון המחבר ז"ל דקודם מתן תורה לא נצטוו בעשה זו וא"כ אז לא הי' בכלל עשה החיובית ושוב לא הי' נענש רק בעידן ריתחא והדברים פשוטין וברורין דקודם מתן תורה לא הי' שייך עשה דהוכח תוכיח וכמש"ל והפנ"י אמר זאת רק בדרך דרש ובאמת א"נ דב"נ מצווה על הצדקה י"ל דהיא נענשה בשביל שלא נתנה צדקה וכיון דהוי רק עשה לא ענשינן רק בעידן ריתחא. ומה שתמה הג' מוהר"י זצק"ל מד' התוס' מנחות אמת הדבר שכן דעת התוס' מנחות (דף מ"א ע"א) בד"ה ענשיתו אעשה וראיתם כיון דבעשה החיובית גם ב"ד של מטה מכין עד שתצא נפשו לקיים העשה אמנם בכ"ז אין הדבר מוסכם ונראה שהוא במחלוקת בין רבותינו הראשונים ז"ל דהרי מבואר בריטב"א ר"ה (דף ט"ז ע"ב) בד"ה ואמר ר"י כל שנה שאין תוקעין בתחילתה שכ' בזה"ל מדנקט האי טעמא משמע שאינו אומר שאין תוקעין כלל דא"כ למ"ל האי טעמא והלא זה יום הדין ואמר הקב"ה שנתרצה לפניו בשופר וכו' כאדם המתרצה בקרבנו ומתכפר לו וכשאנו פושעין במצוה זו אנו נענשין (לא מפני מצוה זו) בהא לא ענשו ב"ד של מעלה אעשה אלא בעידן ריתחא אלא כי בביטול ריצוי זה ומצוה בטל קרבן ובטלה כפרת עונותינו הקודמין ומתחייבין בדין כמו שחטא ואינו מביא קרבן עכ"ל מבואר מד"ק להדיא דאפי' במצ"ע דחק"ש דהוי מצוה חיובית מ"מ אין הב"ד של מעלה מענשין בעידן ריתחא וקושית התוס' מהא דמכין עד שתצא נפשו יש לתרץ לשיטת הריטב"א ז"ל דס"ל דאה"נ דבודאי איכא עונש בב"ד של מטה על ביטול עשה אף שלא בעידן ריתחא אך העונש הזה אינו בעוה"ז רק בעוה"ב דעונש של עשה אינו בעוה"ז רק בעידן ריתחא מענשין בב"ד של מעלה בעוה"ז ג"כ ולפי"ז א"ש דברי הפנ"י ודברים אלו למדתי מד' הבכור שור בחי' בבא בתרא (דף ט' ע"ב) שכ' לפרש הא דאמרי' בגמ' כל הנותן פרוטה לעני מתברך בששה ברכות דהוא משום דאיכא ששה לאוין בצדקה ואע"ג דאיכא גם עשה אך בעשה כיון דליכא עונש בעוה"ז גם שכר המצוה ליכא בעוה"ז משא"כ בלאוין כיון דאיכא עונש בב"ד של מטה בעוה"ז מסתמא גם הב"ד של מעלה מענשין בעוה"ז ולכן גם שכר איכא בעוה"ז אבל בעשה ליכא עונש בעוה"ז אף מב"ד של מעלה (כן נראה לי בכוונתו שאל"כ לא יתרצו דבריו הקדושים] ולכן אינו מתברך כ"א בשכר הו' לאוין שאינו עובר ואין להקשות על רבינו ז"ל הא לאוין דצדקה הוי לשאב"מ ואין לוקין עליהן וא"כ ליכא עליהם עונש בעוה"ז בב"ד של מטה ז"א דהא היא הנותנת כיון דאם עובר על לאו שיש בו מעשה נענש בעוה"ז א"כ מכ"ש דמדה טובה מרובה המקיים את הלאו במעשה צריך להיות שכרו בעוה"ז וז"ב ואמת בכונת דבריו הקדושים:

פרק ג

בסנהדרין (דף נ"ו ע"א) ברש"י ד"ה וגילוי עריות כולן חוץ מנערה המאורסה דכתיב גבי אבימלך הנך מת על האשה וכו' נערה המאורסה אין להם עכ"ל לכאורה מוכח קצת מזה דהי' לאאע"ה דין ב"נ דאל"כ אכתי קשה אמאי לא אמר השי"ת סתמא א"א דהרי בנעה"מ דישראל אתרבי לקטלא ועי' בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) וברש"י ד"ה בעולת בעל ותבן דברינו אמנם י"ל דזה תליא בפלוגתת רש"י ורבינו יונה ז"ל בהא דתרצינן (בדף נ"ז ע"ב) לא נצרכה אלא לנעה"מ דרש"י ז"ל ס"ל דגם בנעה"מ דיינין להו בע"א ודיין אחד ובלא התראה אמנם בחידושי רבינו יונה ז"ל שם כתב דיש לבעה"ד לחלוק על זה כיון דאצלם ליכא כלל נערה המאורסה כשבאין לדון אותם צריך עדים והתראה כמו בדינא דידן עיי"ש ומעתה י"ל דאין ראי' דא"א הי' לו דין ב"נ דשפיר י"ל דהי' לו דין ישראל ואעפ"כ אמר לו הקב"ה מצד בעולת בעל דמשום זה נתחייב מיתה כיון דהוי שוגג קרוב למזיד משא"כ מצד נערה המאורסה א"ח מיתה כיון דבדיני ישראל א"ח מיתה בכה"ג דלא הי' מזיד גמור והי' בלא התראה אמנם לדעת רש"י ז"ל דגם מצד נערה המאורסה דיינינן להו בדינא דידהו יש קצת ראי' דא"א הי' לו דין ב"נ ולא הי' אצלו קידושין ואולי י"ל עפ"מ שכתבו המחברים דלכן אבימלך לא הי' חשיב אונס אע"ג דא"א אמר לו אחותי היא דמ"מ הי' לו לחוש דילמא היא אשת איש של איש אחר ולכן ל"ח אונס וכיון דבב"נ ליכא נעה"מ אלא בעולת בעל וא"כ אע"ג דא"א ע"ה הי' לו דין ישראל מ"מ ע"ז הי' אונס כיון דא"א אמר לו אחותי היא לא עלה בדעתו שהיא אשתו לכן אמר לו הקב"ה רק מצד בעולת בעל ויש לדחות דבאמת גם מצד א"א לא הי' אונס די"ל דהיא אחותו ואשתו כמו שהי' באמת וכמ"ש המפרשים ובאמת בתרגום יונתן נראה דא"א ע"ה הי' לו דין ישראל בזה ואף את הגר קידש בקידושין ופטר אותה בגט אמנם מה שיש לומר דרך חידוד בפי' הגמ' אפי' א"נ דא"א הי' לו דין ישראל לפי"מ שכ' מו"ה ר"י חגיז ז"ל בס' הלכות קטנות לחדש די"ל דבקידושין מהני שאלה כיון דשורש ענין קידושין הוא דאסר לה אכולי עלמא כהקדש וכמו דמהני שאלה בהקדש ה"ה דמהני שאלה בקידושין אמנם בזה ברור דזה דוקא קודם שכנסה אבל אחר שנשאה לו ע"י ביאה כיון דביאה עושה קנין שוב א"צ קידושין הראשונים דהרי גם בב"נ בעולת בעל יש להם שוב ל"מ שאלה ועיי' בבאר הגולה למהר"ל מפראג ז"ל ריש ביאור ו' שכ' הטעם דנעה"מ בסקילה וא"א רק בחנק וז"ל והטעם כי מפני הבא על נערה המאורסה הוא חוטא בקדושה שהנערה מקודשת לאחר והוא בא עלי' ואינו כמי שבא על בעולת בעל שכבר היא אשתו ואין כאן שם קידושין ואע"ג דלא פקע מיני' שם קידושין הראשונים מ"מ אין שם מאורסה עלי' רק בעולת בעל ולכך של ארוסה חמורה מבעולת בעל עכ"ל והוא כדברינו הנ"ל ולפי"ז זה דוקא אי נימא דבב"נ ל"מ קידושין אלא ביאה וע"כ צ"ל דקידושין בישראל הם מפאת הקדש ושפיר מהני שאלה משא"כ א"נ דגם בב"נ מהני קידושין וע"כ דהוא קנין כמו כל הקנינים דבב"נ ל"ש הקדש דאינו מוזהר בבל יחל דברו ואע"ג דהקדש גמור גם בב"נ מהני וכ"כ האבני מילואים בת' דהוא מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי משא"כ בקדשי אשה דאינו מקדיש לגבוה ל"ש בב"נ וע"כ דהוי קנין וא"כ שוב ל"ש בזה שאלה ומעתה א"ש דאע"ג דא"א יש לו דין ישראל מ"מ כיון דלדידהו לית להו דין נעה"מ אלא בעולת בעל א"כ אפי' א"נ דא"א יש לו דין ישראל ושייך אצלו נערה המאורסה מ"מ ל"ש בשביל זה מיתה כיון דיכול לשאול על הקדישם וכיון דנלקחה ברצון אברהם בוודאי שאל על הקידושין ולכן הוכרח הקב"ה לומר והיא בעולת בעל דבזה שוב ל"מ שאלה משא"כ א"נ דבב"נ גם נעה"מ אית להו וא"כ ל"ש שאלה כלל בקידושין וא"כ לא הי' צריך הקב"ה לומר והיא בעולת בעל והוא נכון לפלפולא. ומזה תראה שיש לקיים הגירסא של ספרים ישנים שהביא המהרש"א ז"ל בקידושין (דף ט' ע"ב) דהא דילפינן בגמ' קידושי ביאה מבעולת בעל והביא המהרש"א ז"ל דשם גירסת ספרים ישנים דכוונת הגמ' על והיא בעולת בעל דהכא והמהרש"א ז"ל דחה זה דהרי מזה ילפינן בסנהדרין דנערה המאורסה אין להם בעולת בעל יש להם א"כ לא איירי בקידושין אמנם לדברינו יש לומר דבאמת א"א קידשה בביאה והקב"ה אמר לו והיא בעולת בעל כמו שהי' באמת אך מ"מ מוכח מזה דנעה"מ אין להם לב"נ כלל דאל"כ הוי אמר הקב"ה סתם אשת איש ודו"ק היטב:

ואם אמנם כי דברי הג' מוהר"י חגיז ז"ל אין להם יסוד כמו שכתבנו במקומן מ"מ העליתי הדברים על ספר לבאר ההבדל בין ישראל לב"נ בענין נערה המאורסה ובאמת נלענ"ד שזה ענין ברכת האירוסין שאנו מברכין אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות ולכאורה ק"ל. א' כיון שבן נח גם כן מצווה על עריות ל"ש בזה ברכה. ב' לפ"מ דמבואר בגמ' יומא (דף כ"ז ע"ב) דגילוי עריות הוי בכלל מצות שכליות וכבר כתבו רבני בתראי דעל מצות שכליות ל"ש ברכה א"כ איך אנו מברכין אשר קב"ו על העריות. ג' דאמאי דוקא על איסור עריות מברכינן ובכ"מ קיי"ל דאין מברכין על השלילה ובזה כבר העיר החת"ס ז"ל ונדחק בזה. אמנם לענ"ד נראה בזה ונקדים לתרץ ד' הר"מ ז"ל בשמונה פרקים פ"ו שחשב עריות בין מצות החוקיות וזה היפך ד' הגמ' יומא (דס"ז) דחשיב לי' במצות שכליות. כבר עמד ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל ביומא שם:

אמנם לענ"ד נראה פשוט דהר"מ ז"ל מחלק בין עריות שאסורין לב"נ זה הוא ממצות שכליות כיון שאין אסורין לו אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ובהמה וא"א וכ"ז יש לקרב אל השכל מה שא"כ עריות דישראל דאסורין עריות דאישות והם אסורים לעולם אף כשנפסק האישות מ"מ חמותו וכלתו ואשת אחיו ובת אשתו וכיו"ב אסורה לו לעולם זה אינו שכל כיון דהאיסור מכח אשתו א"כ כאשר יסיר האישות צריכות העריות להיות מותרות ולכן חשבו הר"מ ז"ל בכלל החוקים וראי' ברורה לזה דהרי הר"מ ז"ל בעצמו בפ"ט ממלכים כתב ע"ז מצות ב"נ דהם מצות שכליות וקשה הא עריות הם מכלל החוקים א"ו כדאמרן ובאמת הענין הוא בישראל כיון דקידושין הוא ענין קדושה כשקידש הקב"ה את ישראל שנשואין שלהן יהי' בהן קדושה רוחניות ולכן ההקדש לא נפקע אפי' כשמתה אשתו וכל העריות האלו אסורין. וזה הוא ענין שבב"נ ל"צ קרא להתיר כלל מיתת הבעל כיון דהוא רק קנין בעלמא ממילא ידעינן כשמת אחד נפקע קנינו משא"כ באשת ישראל צריך קרא להתירה לינשא. ועיי' בגור ארי' פ' וישב גבי תמר שכ' ג"כ כדברינו דבב"נ ל"ש כלתו כלל לאחר מיתת בנו והוא כדברינו וזה הוא ענין הברכה דאשר קב"ו על העריות דהיינו שקדשנו בזה שאסר לנו עריות לעולם ע"כ דהוא מכח שנעשה מנישואין ענין קדושה ולכן אסר לנו את הארוסות וזה בראה נכון ומתורץ היטב נוסח הברכה בעזהשי"ת:

פרק ד

במדרש רבה פ' נ"ב בקרא ואם אינך משיב דע כי מות תמות מכאן שאין התראה לבני נח עכ"ל המדרש. לכאורה יפלא מאוד. א) הא מיתה ביד"ש לא צריך התראה. ב) הא אין לך התראה גדולה מזו שהתרה בו הקב"ה שאם אינו משיב ימות. והנה לקושי' הא' י"ל דהמדרש ס"ל כרבא במכות (דף ט' ע"א) דדייק מיני' דאומר מותר קרוב למזיד הוא מדאמר לי' הקב"ה הנך מת על האשה אשר לקחת והכוונה על מיתה בידי אדם. וכן ס"ל להמדרש דמה שאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב דע כי מות תמות היינו בידי אדם ולפי"ז בישראל הי' צריך התראה. ומה שנראה בישוב קו' הב' הנה בפשיטות י"ל דהרי קיי"ל דבישראל דצריך התראה צריך להתרות בו מאיזהו לאו נהרג אבל אם מתרין בו סתמא שהוא חייב מיתה אינו בגדר התראה וא"כ שפיר דייק המדרש מדאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אע"ג דלא אתרי בי' הקב"ה שחייב מיתה משום שעובר על איסור דגזל או גילוי עריות דנפקא לן מויצו ד' על האדם ע"כ דב"נ א"צ התראה. איברא דיש לעיי' בזה עפמ"ש בספרי בדיני שבת אות ב' להוכיח מדברי הירושלמי דאין צריך להתרות בו הלאו של העבירה אלא אם מתרה בו שהוא בעונש מיתה ג"כ הוי התראה עיי"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא על דברי המדרש ז"ל ומלבד זאת קשה להעמיס זאת בכוונת המדרש כיון דמזה לא מוכח אלא שא"צ התראה כמו בישראל בכל פרטי' אבל לא שא"צ התראה כלל. ובאמת אם נבוא לומר בכוונת המדרש דכוונתו דא"צ פרטי דיני התראה כמו בישראל י"ל בפשיטות דהרי בישראל דבעי התראה שצריך שיהי' מקבל עליו ההתראה ובלא"ה אינו נהרג וא"כ הכא דאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב מות תמות בדיני אדם אע"פ שאבימלך לא קיבל עליו התראה מוכח דב"נ א"צ כל פרטי התראה. אך כבר כתבתי שקשה להעמיס זה בדברי המדרש דנראה שבא להוכיח דבב"נ א"צ התראה כלל וכמו דקי"ל באמת. לכן נראה בכוונת המדרש דהרי מבואר בקרא דהקב"ה בא אליו בחלום הלילה והי' באבימלך רק חלום והנה מבואר בסנהדרין (דף ל' ע"א) דבא בעל החלום ואמר לו על מעות שהניח אביו כך וכך הן. במקום פלוני הן. של מעשר שני הן. דאע"ג שנמצא הכל כדבריו מ"מ אין צריך לחוש על המעות שהוא מעות מע"ש להוליכו לירושלים ולאכלו שם אלא אוכל במקומו בחזקת חולין. ונראה פשוט הא דנקט הגמ' הך דינא במעות מע"ש דרבותא קמ"ל דאע"ג דמע"ש הוי דשיל"מ ובדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב אעפי"כ א"צ לחוש לדברי בעל החלום דגם בגדר מיעוט לא הוי שיהי' ממש בחלום ומכ"ש אם אומר בעל החלום שהוא איסור אחר שאין לו מתירין בוודאי א"צ לחוש לדבריו. איברא דלכאורה י"ל דאינו ראי' מזה וי"ל להיפוך דדוקא במע"ש א"צ לחוש לדבריו לפמ"ש בחידושי הר"ן שם דהא דאמרינן בסוגיא שם לעיל מיני' דע"א ג"כ אינו נאמן הא קיי"ל עד אחד נאמן באיסורין ותירץ כיון דמע"ש ממון גבוה הוא הרי בא להוציא מרשותו לרשות גבוה ושוב הוי בכלל ממון שאין עד אחד נאמן עיי"ש. ומעתה י"ל דלכן בדקדוק נקטה הגמ' גם בדינא דבעל החלום דוקא מעשר שני שאין בעל החלום נאמן לענין הוצאת ממון מרשות לרשות ובזה אמרי' דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. הא בשאר איסורין אנו חוששין לדברי חלומות. וכנראה שזה דעת הרשב"א ז"ל המובא בחידושי הר"ן שם דס"ל דנדר בחלום צריך התרה כיון דהוא דשיל"מ חיישינן לבעל החלום והא דבמע"ש אין חוששין היינו משום דהוי הוצאת ממון כמו"ש הר"ן ז"ל בעצמו לעיל מיני'. אמנם יש לדחות עפמ"ש הצל"ח פסחים (דף ז') דאע"ג דפסק הר"מ ז"ל דמע"ש ממון גבוה הוא היינו דוקא פירות מע"ש עצמן אבל מעות מע"ש הוי ממון הדיוט עי"ש ובמנ"ח מצוה רמ"ח מ"ש בזה א"כ בסוגיא דמבואר הדין במעות מע"ש מוכרח דאין זה משום הוצאת ממון מרשות לרשות רק דאפי' באיסורין א"צ לחוש לזה ואמרינן דהוא בחזקת חולין ועי' ברמ"ה סנהדרין (דף ל') שם שכתב ג"כ בפשיטות משום חזקת חולין. וראיתי לרבינו הגדול הר"מ ז"ל שהזכיר שני פעמים דין זה דסנהדרין (דף ל') הנ"ל. א' בהלכות מעשר שני פ"ו ה"ו ופעם ב' בהל' זכי' פ"י ה"ו וראה זה פלא דיש שינוי בדבריו ז"ל דבהלכות מע"ש השמיט לשון הגמ' "מעות" וכתב סתמא מע"ש נראה דקאי על פירות מע"ש עצמן אמנם בהל' זכי' כתב הדין במעות מע"ש והוסיף על לשון הגמ' דאמרו לו בחלום של מעשר שני הן "אז של פלוני הן' מה שלא נזכר בגמ' גבי בעל החלום אלא בעד אחד עיין היטב בסוגיא ותמצא מבואר כן ולפלא על רבינו הר"מ ז"ל בזה ולהנ"ל י"ל דכוונת רבינו הר"מ ז"ל להורות לנו דאין נפ"מ בין מע"ש ובין מעות מע"ש דתמיד אין אנו צריכין לחוש לבעל החלום ולכן בהלכות זכי' דכתב הדין במעות מע"ש הוסיף של פלוני הן דזה כ"ש ממעות מע"ש דאין בהם הוצאה מרשות לרשות ואעפי"כ אין אנו חוששין לו א"כ מכ"ש באמרו של פלוני הן. אך כ"ז לפלפולא והעיקר נראה דהר"מ ז"ל ס"ל דאין חילוק בין מע"ש עצמו למעות מע"ש דהכל הוא ממון גבוה והא דכ' הר"מ ז"ל תרתי נראה פשוט דבמעות מע"ש מלבד דיש בהם ענין הוצאת ממון מרשות לרשות מלבד זאת יש על המעות חזקת חולין דזה ברור דהמעות בעצם הי' היתר קודם שנתחלל על קדושת מע"ש משא"כ תבואת מע"ש אין בהם חזקת היתר דהרי קודם שנתרמה עליהן תרומות ומעשרות היו טבל והיו אסורין לגמרי באכילה וכיון דאין להם חזקת היתר וגם הוי דשיל"מ סד"א דיש לחוש לבעל החלום לכן כתב הר"מ ז"ל בהל' מע"ש דאפי' במע"ש עצמו א"צ לחוש לדברי בעל החלום. [ובאמת לדעת הצל"ח א"ש ברווחא טפי דבמעות מע"ש דליכא חזקת ממון דאין כאן הוצאה מרשות לרשות איכא חזקת היתר ובמע"ש דליכא חזקת היתר כנ"ל איכא חזקת ממון דמע"ש ממון גבוה הוא ולכן כתב הר"מ ז"ל תרווייהו ויש עוד להאריך בזה, ואכ"מ]. היוצא לנו מזה שכתבנו דנראה דלהלכה באיסור שאל"מ דעת כל הפוסקים שוה שא"צ לחוש לחלום כלל אע"ג דיש רגלים לדבר דקושטא קאמר כמו בהא דשל מע"ש הם וכמו"ש החידושי הר"ן ז"ל דהוי רגל"ד דקושטא קאמר אעפי"כ א"צ לחוש לזה אמנם היכא דיש לו מתירין דעת הרשב"א ז"ל דיש לחוש לו אמנם דעת הר"מ והר"ן ז"ל נראה דא"צ לחוש לו כלל. ונודעהו בחלום דצריך התרה הוא מטעם אחר כיון דיש חשש שיש עליו ערעניות מן השמים צריך לחוש אף למיעוט הרחוק ג"כ כמו שהסביר הדברים הג' בעל שיבת ציון ז"ל סי' נ"ב דבסכנה חיישינן גם למיעוט הרחוק מאוד והביא סמוכין לזה מדברי הגמ' חולין (דף י') וכבר כתבתי בחידושינו שם דהענין הוא דבאיסורין כיון דכללא הוא דאזלינן בתר רובא וא"כ מי שסומך עצמו על הרוב הרי עשה כהתורה ואף אם הוא באמת מהמיעוט מ"מ לא עשה איסור ולכן שפיר אזלינן בזה בתר רוב מה שאין כן בסכנה אזלינן בתר רוב כיון דחוששין אנו דילמא יסוכן וחוששין בזה אף למיעוט הרחוק וז"פ. ומעתה הכא שהקב"ה בא אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו ששרה היא א"א ומות ימות על ידה אע"פ שחלם לו שהשי"ת דיבר עמו והוא משיב לו מ"מ אח"כ כשהקיץ משנתו וזכר שחלם לו חלום כזה מדינא לא הי' צריך לחוש לחלום זה כלל אחרי שלקחה בחזקת פנוי' וגם חזקת כשרות של אברהם ושרה שלא היו עוברים על לפ"ע לת"מ וכיון שלא אמרו לו שהיא א"א וברצונם נלקחה לו הרי א"צ לחוש לחלום כלל לדעת כל הפוסקים א"כ איך באמת אמר לו השי"ת ואם אינך משיב מות תמות הא אינו מחויב מיתה כלל דאע"ג דנימא דלא הוי שוב אונס גמור כיון דנתוודע לו בחלום שהיא א"א אבל כיון דמדינא א"צ לחוש לזה א"ה אמאי יתחייב מיתה אלא ע"כ דב"נ א"צ התראה וגם על שוגג חייב היכא שהי' לו ללמוד ולא למד וה"ה הכא כיון דעכ"פ ע"י חלום הי' נתוודע לו חשש והי' מחויב לחקור אצל אברהם ושרה האמת בזה ואם לא עשה כן חייב מיתה. וא"כ מבואר מזה דב"נ א"צ התראה. וזה נלענ"ד ברור ונכון בכוונת המדרש. ואע"ג דקי"ל דלענין התראה אפי' מותרה מפי שד וכיוצא בו הוי התראה היינו דוקא היכא דהמעשה ברור לו רק דהתראה גרידא הי' ע"י שד וכיו"ב. משא"כ היכא שכל עיקר המעשה נודע לו ע"י שד פשיטא דא"צ לחוש לזה כלל:

פרק ה

(כ"ב א') ויהי אחר הדברים האלה וגו' וברש"י ז"ל יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן שהי' מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אלו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא הי' מעכב עכ"ל:

והנה לכאו' אכתי קשה דמה תירוץ הוא זה סוף כל סוף יקשה על אברהם אבינו ע"ה אמאי לא הקריב קרבן להשי"ת על זה ומה השיב לו הקב"ה. והנלע"ד דתשובה נצחת השיב לו הקב"ה לשטן ונקדים לפרש קראי בפ' לך לך (י"ד ח"י) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו' ויברכהו ויאמר ברוך אברם וגו' קונה שמים וארץ וברש"י ז"ל לחם ויין ומ"א רמז לו על המנחות והנסכים שיקריבו בניו שם וצריך להבין הכוונה בכל זה:

ונראה דהנה קיי"ל דב"נ ג"כ מקריבין קרבנות אך רק עולות אבל שלמים אינן מקריבין אלא ישראל וכן פסק הר"מ ז"ל וטעם הדבר כתבו המפורשים דב"נ אינם שייכים אלא בקרבנות שהן כולן כליל שעולים לגבוה לבד אבל שלמים שיש בהם אכילת כהנים ובעלים ואכילתן הוא עבודה דאמרינן משלהן גבוה קא זכו בזה אין האוה"ע נכללין והענין הוא שהשי"ת ברא את עולמו בכחות הטבע והעוה"ז מתנהג ע"פ טבעי ומשטרי השמים אמנם בחר ישראל עם סגולתו ונתן להם התוה"ק שעיד"ז יתקבלו את התורה וילכו בדרכי התוה"ק וינשאו למעלה מכחות הטבע ויהיו מושגחים ודבוקים בהשי"ת לבדו ואבינו הראשון אברהם שאמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל הרים אותו השי"ת למעלה מכחות הטבע ורק הכל יהי' תחת השגחת השי"ת לבדו וכבר אמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות והכוונה נראה דזכות הוא מלשון זך דהיינו שמפני שרצה הקב"ה לזכך את עמו ישראל היינו שהחומר שלהם יזכך לפיכך הרבה להם תורה ומצות שעיד"ז שעוסקין בתורה ועושין כל ענייני הגשמיים לשם מצוה נתקדשו הדברים הגשמיים ונעשין לעניינים רוחניים וזה הרבה "להם" תורה ומצות שכל ענייני ישראל בעוה"ז יש בהם תורה ומצות לזכות אותם כנ"ל:

ונראה דעניין זה רמז לו מלכי צדק מלך שלם שהוציא לחם ויין דלחם רומז לשתי הלחם בעצרת שהוא הקרבן האחד שאין ממנו לגבוה כלום דקיי"ל הכבשים אינן מעכבין את הלחם ובא בפני עצמו והוא קרבן שכולו לאכילת כהנים ומרמז שע"י כח התוה"ק יכול להקריב קרבן כזה שכולו לאכילת אדם ואעפי"כ הוא קרבן גמור אע"פ שאין למזבח ממנו כלום "ויין" הוא להיפוך שאין להדיוט ממנו כלום רק אכילת גבוה וזה שרמז לו מלכי צדק שבניו יהיו מקריבין לחם ויין וכמו דיין הוא קרבן כולו כליל כן הלחם הוא קרבן כזה אע"פ שעיקרו רק לאכילת כהנים והוא ע"י התוה"ק כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת דמה"ט דזו חמץ ג"כ להורות זאת שע"י התוה"ק יכול להקריב חמץ ג"כ להיות לרצון לפני השי"ת וע"ז בירך אותו ברוך אברהם וגו' קונה שמים וארץ היינו הי' כבר בבחינה זו שהי' עושה מארץ שמים שאת כל עניניו הגשמיים הקדיש אותם להשי"ת והי' כל אכילתו ושתיתו קודש כקדשי גבוה וממנו זכו בניו אחריו לקבל התוה"ק להיות זאת כל עבודתם כמרומז בשתה"ל בעצרת שבמתן תורה היו כל ישראל כהנים כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והיו כולם ראוין לאכילת שתה"ל והי' זה הקרבן הגמור כיון שזה תכלית האמתי של ישראל כנ"ל וכל דברינו אלה מרומזים בתשובת השי"ת להשטן ששאל על א"א ע"ה שלא הקריב קרבן לפניו השיב לו השי"ת כלום עשה אלא בשביל בנו אם הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא הי' מעכב והיינו שהי' נכון מיד בלי עיכוב להקריב את בנו לפני והיינו שיקר לו לקיים ד' השי"ת מכל עניינים שבעולם ולכן זה ששמח את עצמו בבנו הוא ג"כ רק בשביל שזכה בזה לקיים מצות השי"ת שצוה פרו ורבו וגם שנתקדש שם השם במה שראו כולם הנס הנפלא הזה זה הי' כל שמחתו של אברהם ובעבור זה עשה משתה א"כ זה עצמו הוא הקרבן האמתי כיון דכל תכלית המשתה והשמחה הי' לפרסם גדולת השי"ת והשגחתו בתחתונים ונתקדשה הסעודה בקדושת גבוה. וזה נראה נכון וברור בביאור דברי רש"י ז"ל:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה