אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

לך לך

נח

פרק א

(י"ב-י"ב) והי' כי יראו אותך המצרים וגו' והרגו אותי ואותך יחיו. צ"ב מה זה שהוסיף אברהם לאמר ואותך יחיו הלא עיקר יראתו הי' בשביל שלא יהרגו אותו ומה זה שהוסיף ואותך יחיו והנלענ"ד דרך דרוש דא"א ע"ה בא להיזהר בזה ממה שתמהו המפרשים דאמאי ירא אברהם ממ"נ אי מקיימינן ז' מצות לא יעברו על שפכ"ד ואי דאינם מקיימין ז' מצות א"כ יעברו על ג"ע ולמה יהרגו אותו על מגן וכבר האריכו בזה המפרשים כ"א כפי דרכו אמנם לענ"ד נראה דלכן הוסיף אברהם לומר ואותך יחיו דהנה נודע כבר ד' הפרשת דרכים דלכן א"א ע"ה הפיל א"ע לכבשן האש אע"ג דבב"נ לא אמרינן יהרג וא"י היינו משום דלחומרא הי' חושש כישראל ומצווה על קה"ש והנה א"א ע"ה הכיר בשרה שגם היא תהרג ולא תרצה לעבור על עבירה בגילוי עריות וזה שאמר א"א ע"ה והי' כי יראו אותך המצרים וירצו לבעול אותך בע"כ ולא תרצה בשום אופן ותמסר עצמך להריגה ויאמרו המצרים הטעם שאשתו זאת ולכן מוסרת את נפשה לבל לעבור על ג"ע ולא יהי' להם אלא עצה להרוג אותי ועיד"ז אותך יחיו ותבעל להם ברצון וא"ש מאוד דבאמת מצדם לא יצטרכו להרוג אותי דוקא דמנ"מ גילוי עריות או שפכ"ד רק שיעשו זאת בשביל לחיות את שרה שהיא לא תמסר נפשה דתחוש דילמא יש לה דין ישראל לכן אמרי נא אחותי את שאז אף אם לא תרצי להבעל לא' מהם יחשבו שאינו נראה לך ועיד"ז יתנו לי מתנות לפתותך שתבחר בהם ונכון בס"ד אמנם מה שיש לעי' עפ"ז דהנה באמת הקשו המפרשים אמאי לא גירשה א"א ואיך סמך א"ע על הנס ותי' דבב"נ לא מהני גירושין ומעתה לפ"ד הדר"ל הקושי' הנ"ל דלמה לא גירשה ואי דבב"נ ל"מ הגירושין הא א"נ שהם ב"נ אינה מחויבת למסור עצמה ואיסורא איכא לד' הר"מ ז"ל וא"כ ממילא לא יהרגו את אברהם וכל החשש דילמא דינם כישראל ושוב מהני הגירושין ומותרת היא לגמרי וא"כ אכתי הי' לאברהם לגרשה ולא יהי' ירא שיהרגו אותו ונראה לתרץ בפשיטות דנהי דלחומרא חששו שדינם כישראל אבל לקולא הוי ס"ל דדינם כב"נ ובב"נ ל"מ הגירושין א"כ אף אם באמת דינם כישראל מ"מ כיון דהם חששו שדינם כב"נ ולא הי' הגט מתירה להנשא כלל שוב א"ז מיקרי ספר כריתות ולא הוי גט כלל וא"כ א"נ דבב"נ לא מהני גירושין לא הי' לא"א ע"ה עצה בגט וזה נכון בעזהי"ת. ועפ"ז נ"ל לפרש ד' הקרא פסוק י"ט בשאלת פרעה דשאל לא"א ע"ה למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא וגומר ולכאו' אינו מובן מה זה שהוסיף לשאול למה אמרת אחותי היא הא עיקר השאלה הי' על מה שלא הגיד כי אשתו היא אמנם לפ"ד מובן היטיב דבאמת עמד פרעה על כונת א"א שירא שיהרגו אותו אם יראו ששרה מוסרת נפשה להריגה לכן הקדים לומר אחותי היא כדי שלא יעלה בדעתם שהיא אשתו כיון דאחותו אסור לב"נ אמנם שאלת פרעה הי' ממ"נ הרי ב"נ אינו חייב למסור נפשו בגילוי עריות דב"נ אינו מצווה על קידוש השם וע"כ שאתם ס"ל שיש לכם דין ישראל והנה זה בודאי דתרח לא הי' לו דין ישראל וא"כ א"נ דאברהם ושרה הי' להם דין ישראל ע"כ מצד שהם הכירו לעבוד השי"ת והוי כגרים שנתגיירו והנה בגר קי"ל דנושא אחותו מאמו מה"ת דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי א"כ אף אם שרה אחותו היא ג"כ יכולה להיות אשתו א"כ שפיר שאל לו פרעה דמה הועיל באמרו אחותי היא כיון דיראו המצרים שאין רצונה להבעל להם אף במקום פק"נ ע"כ דיש לה דין ישראל והוי גיורת שנתגיירה דאבותי' בודאי לא הי' להם דין ישראל וא"כ אע"פ שהיא אחותו יכולה להיות אשתו ואכתי יהרגו אותו בדבר אשתו ואם כן למה אמרת אחותי היא ללא תועלת וזה נכון בעזהי"ת דרך דרוש לחדד התלמידים:

פרק ב

(טו"ב-י') זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגומר המול לכם כל זכר וגו'. הנה במצות מילה כתבנו במקומות מפוזרים הרבה תלי"ת אמנם פה אכתוב מה שנתחדש לנו בעזהי"ת בעיקר המצוה מה שלא מצאתי עוד מבואר בשום מקום ועפ"ז יבואר לנו הרבה דברים שנסתפקו בהם גדולי המחברים ז"ל בת' שאג"א סי' נ"ג כתב לחקור הא דקי"ל דמילה בליל ח' פסולה וצריך למול רק ביום השמיני אם הוא משום מחוס"ז דכל זמן שלא אתא בוקר של יום שמיני ליכא עדיין מצות מילה א"ד דליל ח' הוי בכלל הזמן רק דפסול מצד לילה ודינו כמו דמל בלילה לאח"ז לרבנן דס"ל דגם מילה שלב"ז פסולה בלילה עיי"ש מה שהאריך בזה אי ליל ח' הוי בכלל מחוסר זמן או לאו:

והנה לכאורה עלה בדעתי דממקומו הוא מוכרע דהרי מבואר במס' שבת (דף קל"ב) דילפינן מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו ביום אפי' בשבת ומקשינן הא מבע"ל ביום ולא בלילה ותרצינן ההוא מבן שמונת ימים נפקא ועיי"ש בתוס' ד"ה ההוא מבן שמונת ימים נפקא שהביאו מתו"כ וממגילה דנפק"ל מביום השמיני ותי' דסמך אבן שמונת ימים ודרשא פשוטה נקט ומעתה א"נ דפסול דליל שמיני הוא משום מחוס"ז ולא מצד לילה שהיא עצם פסול א"כ מנ"ל להוכיח מקרא דבן שמונת ימים דמילה בליל ח' פסולה גם לאחר מתן תורה דילמא דוקא קודם מתן תורה שהי' הלילה אחר היום א"כ בליל שמיני הי' עוד יום הז' לכן הי' פסול מילה בליל ח' כיון דהוי מחוס"ז גמור משא"כ לאחר מתן תורה דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דהיום הולך אחר הלילה שלפניו א"כ בליל ח' דהוי יום שמיני דילמא כשר למול וא"כ צריך קרא דביום השמיני להורות דגם לאחר מתן תורה ביום ולא בלילה א"ו דהי' פשוט להגמ' דלילה הוא פסול בפני עצמו ולא מצד מחוס"ז וא"כ שפיר יש ללמוד מבן שמונת ימים האמור קודם מתן תורה לפסול לילה גם לאחר מתן תורה. איברא דז"א די"ל דהיא הנותנת כיון דקודם מתן תורה הי' הלילה הולך אחר היום שלפניו א"כ ל"צ מיעוט כלל על ליל שמיני כיון דעדיין יום שביעי הוא וע"כ דבן שמונת ימים האמור בתורה היינו למעט ליל תשיעי אע"ג דהוא עדיין יום שמיני מ"מ פסול מצד לילה וא"כ שפיר נשמע מינה גם על לאחר מתן תורה וי"ל עפ"ז מה דקשה לכאו' על הא דתי' הגמ' דביום ולא בלילה נפק"ל מבן שמונת ימים הא תינח על ליל ח' אבל מנ"ל למעט גם מילה שלב"ז דפסול בלילה אליבא דחכמים ועי' ביבמות (דף ע"ב ע"ב) ובתוס' שם ד"ה מר סבר דרשינן וביום ואמאי בסוגיא דהכא לא שו"ט הגמ' כלל מזה ולהנ"ל י"ל דאם ילפינן מבן שמונת ימים ממילא נשמע גם על מילה שלב"ז דהרי קודם מתן תורה ע"כ דקרא ממעט ליל ט' וזה כבר הי' זמן מילתו ביום ואעפ"כ אמרה תורה דפסול למולו וא"כ ממילא ידעינן דגם מילה שלב"ז פסולה בלילה ודוקא אם ילפינן מביום השמיני האמור לאחר מתן תורה על יום ולא לילה שפיר י"ל דלא נתמעט אלא ליל ח' כיון דצריך מועט גם לליל ח' כיון דהוא שמיני ויש לפלפל הרבה בזה:

אמנם לא אכחד מה שלבבי מהסס בזה טובא אם לא ניתן מילה מיד לאברהם אבינו ע"ה בזמנים שלאחר מתן תורה ויש להעיר בזה מהסוגי' הנ"ל דמקשינן בגמ' שמיני הא צריך למעט שביעי ותי' ההוא מבן שמונת ימים נפקא וקשה הא נפ"מ אם נולד במוצש"ק אור ליום א' א"כ קודם מתן תורה הוי בכלל נולד בשבת והי' נימול בשבת שאחריו כיון דכבר הוא בן ח' ימים משא"כ לאחר מתן תורה יום שבת הוא יום שביעי דאור ליום א' הוא יום א' וא"כ שפיר צריך קרא דשמיני לאחר מתן תורה דאל"ה ה"א דמה שהוא שמיני קודם מתן תורה אע"ג דהיום הוא שביעי מלין אותו א"ו דפשיטא להסוגי' דש"ס דמיד שניתן המצוה לא"א נתנה לו בדיני ישראל והי' הדין לענין זה דהיום הולך אחר הלילה שלפניו ואין נפ"מ כלל בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה בענין מילה בשמיני. שבתי וראיתי לרבן של ישראל הגאון בעל הפלאה ז"ל בפנים יפות פ' וארא שכתב לפרש ד' המדרש קהלת תן חלק לשבעה זה דורו של משה שמל לשבעה דהכונה עפ"י הנ"ל דמ"ר מל קודם מתן תורה לז' היינו מה שהיום הוא יום ז' כגון בנולד בלילה. ובאמת לאחר מתן תורה הוא יום שביעי עיי"ש. ודרך פלפול יש לה"ר לדבריו שעפ"ז יתישב מה שקשה לכאו' כיון דשבת נתנה במרה מנ"ל אז דמילה דוחה שבת כיון דעדיין לא נאמר וביום לרבות אפי' בשבת ודוח"ל דאז לא מלו בשבת וכ"כ במק"א כמה תירוצים בזה אמנם לד' הגז"ל י"ל בפשיטות לפמ"ש התוס' יבמות (דף ד' ע"ב) הנ"ל דגם מבן שמונת ימים לא נשמע אלא על מילה שקודם ח' אבל לילה שלאחר ח' צריך קרא דוביום ודרשינן מהויו דוביום דפסול שלב"ז ג"כ בלילה א"כ קודם מתן תורה הי' כשר בלילה לאחר זמן המילה ומכ"ש בזמנה היינו כשכבר הי' זמנה ומעתה לא הי' צריך קודם מתן תורה לדחות שבת כלל במילה דהיו יכולין תמיד למול במוצש"ק אותם שהיו צריכין למול בשבת דעדיין הוא ביום השמיני כיון דהלילה היתה שייכת להיום שלפניו ומצד לילה אינו פסול כיון דכבר הי' מצותו למול ביום וז"נ לפי דרכו של הגז"ל:

אמנם לענ"ד קשה הדבר מאוד לומר כן דהי' הבדל ביום שמיני בין קודם מתן תורה בין לאחר מתן תורה וראיתי עוד שם להגז"ל שכ' יותר מזה דלפ"מ דמבואר בסוגי' דשבת הנ"ל דשמיני למעוטי תשיעי ומקשינן בגמ' האי מבן שמונת ימים נפקא ותי' חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי א"כ קודם מתן תורה קודם שנאמר וביום השמיני ה"א דיכול למול כל שמונה ימים רק לאח"כ פסול כדכתיב גבי תמיד כבשים בני שנה דהיינו כל השנה למעוטי שנה שלאחריו נמצא שפיר מלו כל שבעת הימים עכ"ל ולפ"ז בודאי לק"מ מה שהקשינו דמנא ידעי במרה דמילה דחי שבת כיון דקודם מתן תורה היו מלין כל שמונה ימים אמנם לענ"ד עפר אני תחת כפות רגליו של רבינו ז"ל ובכאן דה"ק תמוהין מאוד לענ"ד וממקומו הוא מוכרע דא"כ אמאי מל אברהם אבינו את יצחק בנו לשמונה ימים אמאי לא מל אותו מיד ביום ראשון הלא מוישכם אברהם בבוקר ילפינן דזריזין מקדימין למצות ואי נימא כדבריו ז"ל דקודם מתן תורה הי' סבירא ליה דבן שמונת ימים פירושו דעד בן שמונת ימים כשר למול א"כ אמאי המתין אברהם אבינו שמונה ימים ובאמת המעיי' בלשון הגמ' הקדושה דאיתא בזה"ל האי שמיני מבעי' לי' למעוטי שביעי שביעי מבן שמונת ימים נפקא. ואכתי מבעי' לי' חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי דאי מחד ה"א שביעי הוא דלא מטא זמני' אבל משמיני ואילך זמנו הוא עכ"ל הגמ' נראה להדי' דאי הוי כתיב רק חד היינו אפילו אותו האמור לפני מתן תורה לא היינו טועים לומר דלאחר ח' ליכא מצוה רק להיפוך ה"א דהזמן מתחיל מח' עד שימות והסברא נותנת כן דאיך אפ"ל דלאחר ח' שוב המילה פסולה כיון דמפורש שם בתורה הקדושה דערל זכר אשר לא ימול את עצמו חייב כרת וא"כ ע"כ דמצות מילה אינה בטילה לאחר ח' ואין זה דמיון לכבשים בני שנה האמור בתמיד דהתם שפיר אמרינן דאח"כ פסול לגמרי משא"כ הכא גבי מילה א"א לומר כן ויודע אני שיש לפלפל בזה אבל האמת יורה דרכו. ולבר מן דין כ"כ למעלה שלענ"ד נראה דהמצוה ניתנה מיד לא"א לגמרי בדיני ישראל כמו לאחר מתן תורה דהיום הולך אחר הלילה שלפניו ומי שנולד בערב הוי כמו שנולד מחר ביום לענין מילה אע"ג דלכל הענינים הוא עוד שייך ליום הקודם:

ובאמת י"ל עפ"ז בטו"ט ד' המדרש הנ"ל במה שמפורש תן חלק לשבעה זה דורו של משה שמל לשבעה דהנה מבואר במדרש רבה פ' בא דבשעת יצ"מ מ"ר מל ואהרן פורע וזה הי' בלילה היינו ליל א' של פסח ועיין בת' יד אליהו שהקשה הא מילה בלילה פסולה ותי' משום שהי' אז לילה כיום יאיר והי' מילה כשרה בו כמו ביום וכ"כ הג' בעל ברכי יוסף ז"ל עיי"ש מ"ש בשם הזוה"ק דשימשא הוי נהיר כמו ביום והי' דינו לענין מילה כמו ביום ומעתה נראה פשוט דאותן הבנים שחל יום שמיני שלהם ביום א' של פסח הי' חייבין למול אותן קודם אכילת הפסח כיון דלענין מילה קי"ל דהלילה הולך אחר היום שלאחריו אף קודם מתן תורה כנ"ל וא"כ שוב היא שמיני ונהי דפסול מצד לילה ע"ז שוב מהני הא דכיום יאיר שיהי' דינו כיום וא"כ הוי ביום השמיני ממש אמנם באמת כיון דהי' אז עוד לילה הי' שייך ליום שביעי עפ"י דיני ב"נ וא"כ נמצא דמ"ר מל לשביעי (וזה לא משכחת בשום פנים למול לאחר מתן תורה מה שהוא עוד שביעי קודם מתן תורה רק להיפוך משכח"ל כמוש"ל לבד במילת משה דשעת יצ"מ כיון דמל בלילה הי' משכח"ל זה דמל לשביעי דקודם מתן תורה והבן היטיב כי הדברים ברורים בס"ד]. וז"נ בכונת המדרש. איברא דבעיקר ד' היד אליהו יש לגמגם וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ. ולא באתי בזה אלא לבאר מה שנלענ"ד בעיקר מצות מילה דנראה מסוגית הש"ס דאין שום נפ"מ בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה בזמני מצוה זו ומיד נתנה לא"א בדיני ישראל כנ"ל. ודוק היטיב בכ"ז:

פרק ג

ובעיקר ד' השאג"א מה שנסתפק בליל ח' אם הוי בכלל מחוס"ז או אם פסולו רק מצד לילה כבר תמהו עליו המחברים שאשתמיט מיני' שהוא פלוגתת הבבלי והירושלמי דבירושלמי פי"ט דשבת ה"ה מבואר להדי' דאע"ג דערלות שלב"ז לא הוי ערלה וקטן כל ז' מותר לסוכו בשמן של תרומה מ"מ ליל שמיני דינו כשמיני והוי ערלה ואסור לסוכו בשמן של תרומה יעי"ש בירושלמי דמדמי לי' להא דתני ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר הדא אמרה ליל שמיני כשמיני אמנם בגמ' דילן ביבמות (ד' ע"א ע"א) דאיבעיא לי' לר' חמא ב"ע אי ערלות שלא בזמנה מעכבה מאכילת פסח ופשיט לי' ר"ז מהא דליתני' בשעת עשי' ואיתני' בשעת אכילה מעכבין מלאכול את הפסח והיכא משכח"ל לאו בין עשי' לאכילה וש"מ ערלות שלא בזמנה הוי ערלות הרי מבואר מד' ר' זירא דאם נימא דערלה שלב"ז לא הוי ערלות לא משכח"ל ד"ז דיעכב בשעת אכילה וא"נ דליל שמיני הוי זמנו והוי ערלות לכולי עלמא אם כן משכחת לן בפשיטות דאותו הולד זמנו לימול ביום א' של פסח א"כ בשעת עשי' דהי' ביום ז' הי' ערלה שלב"ז אבל בשעת אכילה דהוא בלילה הוי ערלות בזמנה ושפיר מעכב מאכילת הפסח וע"כ דפשיטא לר"ז דליל שמיני דינו כמחוס"ז והוא לכאו' ראי' ברורה ואם אמנם כי בפשיטות י"ל דאין כאן סתירה כיון דיש פלוגתא בזה אי לילה הוי בכלל מחוס"ז ועי' בזה מ"ש הג' בעל עמק יהושע דיני מילה סי' כ' אך בכ"ז הדבר צ"ע מדלא שו"ט הגמ' דילן כלל בזה ולומר משכחת זה אליבא דר"ז נראה דלא משכח"ל בשום אופן וצ"ע למה:

ומה שנלפענ"ד בזה להעיר בדבר חדש בפירוש ד' הג' נ"י ונבאר מקודם מה דקשה על ר' זירא שלא עלתה בדעתו מה שהקשה לי' רבא ותסברא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהולא הוא שהיא קושי' אלימתא ואיך הי' ניחא לי' דא"נ דערלה שלא בזמנו הוי ערלות והי' מעכב מאכילת הפסח ומה שנראה בזה בדעת ר' זירא דהנה הר"מ ז"ל בפ"ה מה' ק"פ פסק דלאו דוקא מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח אלא גם טבילת אמהותיו מעכבתו מלאכול בפסח ועי' בשאג"א שם שהאריך בזה וכתב בסוף דבריו בזה"ל מ"מ למדנו מד' הר"מ ז"ל הללו דס"ל דאפי' דבר דלא רמי חיובא עלי' כמו טבילת אמהותיו אפ"ה מעכבתו מלאכול את פסחו עכ"ל וצריך לומר דהענין הוא דהתוה"ק אמרה דבשעה שהולך לעשות או לאכול את הפסח צריך שיהי' כל בני ביתו ראויין לאכילת הפסח ואל"ה מעכבתו מלעשות הפסח וז"ב ומוכרח לפ"ד הר"מ ז"ל:

ומעתה י"ל דזה כוונת ר"ז דבשלמא א"נ דערלות שלא בזמנה הוי ערלות וא"כ אסור לאכול עתה בפסח אמנם לכשימול בתוך ח' לפ"מ שפסק הר"מ ז"ל דנימול בתוך ח' א"צ להטיף ממנו דם ברית ומתקיים בזה מצות מילה א"כ נראה פשוט דהי' מותר לאכול בפסח א"כ הרי משכח"ל שיהי' הולד ראוי עתה לאכול את הפסח לכן מעכבו מאכילת הפסח משא"כ א"נ דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות א"כ בלא"ה מותר לאכול את הפסח עתה ושוב א"צ למולו ואינו מעכב מאכילת הפסח וא"ש מאוד ד' ר' זירא דס"ל דעיקר תלי' אם יכול עתה להיות ראוי לאכילת פסח אע"ג דעדיין לא מטי זמן חיובא למול אותו מ"מ צריך למולו כדי שיהי' ראוי לאכילת פסח ולא גרע מטבילת שפחותיו דג"כ אין עליו חיוב לטובלם ומ"מ מעכבם מאכילת הפסח ומעתה ל"ק מה שהקשו המחברים דילמא מיירי שמחר הוא יום ח' שלו וא"כ ביום בשעת עשי' לא הי' מעכב אמנם בשעת אכילה דהוא לילה כיון דהוי זמנו מעכב מלאכול את הפסח ז"א לפמ"ש הר"מ ז"ל דאע"ג דנימול בתוך ח' א"צ להטיף ממנו דם ברית ה"ד דנימול ביום אבל בלילה צריך להטיף דם ברית וא"כ ל"ש לומר דיעכב אכילת הפסח כיון דאפי' אם ימולו אותו עתה ג"כ אסור לאכילת הפסח כיון דמילה בלילה פסולה וצריך להטיף ממנו דם ברית וא"כ שוב אין לנו נפ"מ במילה כלל ושוב אינו מעכב כיון דאין לנו עצה לעשותו שיהי' ראוי לאכילת הפסח אמנם רבא השיב ע"ז כיון דאמרה תוה"ק המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו תלי' עיקר אם הוא בר מילה עתה או לא ואע"ג דיכול למולו עתה שיהי' ראוי לאכילת הפסח אינו מעכב מלאכול את הפסח וא"ש מאוד הסוגי' ונסתעי' מזה לגמרי ד' הר"מ ז"ל במה שמחלק בין מחוס"ז ללילה דנימול בלילה צריך להטיף ממנו דם ברית ולפ"ז א"ר מגמ' שלנו דפליגי על הירושלמי דגם גמ' דילן מודה דלילה לא הוי מחוס"ז ואעפ"כ היכא שנעשה ערל בלילה אינו מעכב מאכילת הפסח כיון דעתה אינן בידינו להתירו באכילת הפסח אינו מעכבו מלאכול את הפסח הן אמת שראיתי להג' בעל עמק יהושע שם שכ' לתרץ ד' הרמ"א ז"ל במה שמחלק בין מחוס"ז ללילה עפ"ד הירושלמי דס"ל דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלות ולכן במחוס"ז הוי כנולד מהול כיון דלא הי' עליו עדיין חיוב מילה כלל משא"כ לאח"ז בלילה הוי נימול בפסול וצריך להטיף דם ברית עיי"ש אמנם תמהני עליו שלא דייק בד' הרמ"א ז"ל שכ' להדי' דגם בתוך ח' דא"צ להטיף דם ברית ה"ד בנימול ביום ולד' בשיטת הרמ"א מנ"מ בתוך ח' אימת נימול כיון דבלא"ה לא הוי מילה כלל רק דהטעם דהוי כנולד מהול כיון דקודם זמן חיובא נחתך ערלתו ועוד דהרי מבואר ברמ"א ז"ל דנתקיים מצות מילה ובאמת השאג"א רוצה לומר כן דבתוך ח' הוי כנחתך הערלה קודם זמן חיובא אבל הרגיש בזה שא"א לפרש כן דעת הרמ"א ז"ל ונראה פשוט דהרמ"א ז"ל ס"ל דאע"ג דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה ומותר עתה לאכול בתרומה מ"מ כיון דזה בוודאי דיש חיוב השתדלות על האב מיד כשנולד למולו בזמנו כמו בכל מצוה דיש חיוב ל' יום קודם זמן המצוה כאשר האריכו בזה הפוסקים וגם אני כתבתי בזה הרבה במק"א ואכ"מ אינו דומה לנולד מהול והוי עליו שם מילה בפסול אלא דכשנימול ביום כיון דהוי רק מחוס"ז מקיים המצוה משא"כ בלילה אפי' בתוך ח' כיון דלילה יש עליו עצם פסול צריך להטיף דם ברית כמו"ש בדרכי משה בהדי' חילוק זה וא"כ דברינו בשיטת הרמ"א ז"ל נכונים מאוד:

אמנם מה דיש לעיי' עוד בזה עפמ"ש הצל"ח ז"ל לתרץ ד' הרמ"א ז"ל במה שפסק דנימול בתוך ח' יצא הא מבואר להדי' בשבת (דף קל"ג) דמל שלאחר השבת בשבת לא הוי עשה מצוה הרי מבואר דלא יצא ותי' הצל"ח ז"ל דכונת הרמ"א ז"ל דהמצוה מתקיימת רק כשיגיע הזמן שמחויב במילה אז אמרינן דמה שמל בתוך ח' מהני עתה אבל קודם הזמן עדיין לא קיים מצות מילה ובחי' לה' מילה כתבנו לחזק דבריו בדעת הרמ"א ז"ל ואכ"מ. וא"כ י"ל דאם נימא דערלות שלא בזמנה הוי ערלות אף אם ימול אותו בתוך ח' אע"ג דשוב א"צ להטיף דם ברית ולכשיגיע זמנו יתקיים בזה מצות מילה מ"מ עתה עדיין לא נתקיים בו מצות מילה ואסור לאכול בפסח כיון דערלות שלב"ז הוי ערלות והבן היטיב. אמנם לאחר העיון ז"א דנראה פשוט דהא דאיבעיא בגמ' דילן אי ערלות שלב"ז הוי ערלות אע"ג דעדיין לא מטי זמן חיובא היינו ג"כ מטעם הנ"ל כיון דיש עליו חיוב השתדלות למול אותו בזמנו א"כ י"ל דמשום זה הוי עליו שם ערלה גם השתא שיאסר לאכול בתרומה וקדשים ומעתה בנימול בתוך ח' ששוב א"צ למולו כשיגיע הזמן א"כ אף אם נאמר דלא נתקיים עוד מצות מילה מ"מ בכה"ג כ"ע מודים דערלה שלב"ז ל"ש ערלה ושוב מותר לאכול בפסח היוצא לנו מזה שנראה דלפ"ד הרמ"א ז"ל אם מל הקטן בתוך ח' מותר לאכול מיד בתרומה וקדשים ובזה נתקיימו דברינו שכתבנו בביאור דעת ר' זירא בסוגי' דיבמות הנ"ל ודוק היטיב בכ"ז כי הד"נ בס"ד:

פרק ד

בס' דרך פקודך להג' החסיד מדינאב זצ"ל כתב להסתפק בהא דקי"ל בכל מצ"ע אם אינו רוצה לקיימה מכין אותו עד שת"נ ומסתמא במילה ג"כ הדין כן דאם אינו רוצה למול את עצמו מכין עד שת"נ אמנם יש לעיין אם כופתין אותו ומלין אותו בע"כ או דילמא דצריך דעתו דוקא במצות מילה וממילא אין עצה אחרת כ"א להכותו עד שת"נ שיאמר רוצה אני ונשאר בצ"ע. והנה לכאו' עלה בדעתי דיש לתלות הדברים בפלוגתת הפוסקים למאן דאמר של"ד אי נחתינן לנכסי' מטעם דעד שאתה כופהו בגופו אתה כופהו בממונו. ולפ"ז גם בצדקה וברבית נחתינן לנכסי' מה"ט א"כ י"ל דה"ה הכא מלין אותו בע"כ אמנם לדעת הסוברים דלא נחתינן לנכסי' וכופין עד שיאמר רוצה אני כיון דצריך דעתו ורצונו לעשות המצוה ה"ה הכא מכין אותו עד שת"נ אבל אין מלין אותו בע"כ אך באמת ז"א ויש כמה חילוקים בדבר. א' י"ל דאפי' לפ"ד הסוברים דהתם לא נחתינן לנכסי' ה"ט כיון דאם אינו רוצה ליתן הרי אינו צדקה רק גזל כיון דליכא שיעבוד נכסי' רק חיוב הגוף משא"כ הכא כיון דבלא"ה מכין אותו עד שירצה לקיים המצוה א"כ מוטב למולו בע"כ דג"כ לא נעשה לו יותר מחבלה בגופו ויהי' בזה תיקון המצוה. ב' י"ל לאידך גיסא דאפי' לסוברים דהתם נחתינן לנכסי' היינו מטעם דהפקר ב"ד הפקר ובמצות צדקה העיקר שחבירו העני יהי' לו ממה להחיות וכן בהשבת הרבית ובפריעת החוב עיקר המצוה שחבירו ישיג את אשר לו משא"כ הכא במילה כיון דמצוה בע"כ אינה מצוה א"כ ל"ש בזה למולו בע"כ כיון דלא נתקיים מצות מילה כלל אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כמו בשאר מצות עשה וי"ל יותר דבאמת בכל מילה איכא סכנה רק דהמצוה מגינה וא"כ זה שאינו רוצה למול כשנמול אותו הרי מסכנין אותו ומצוה אינו מתקיים והנה אם נימא דמצות הב"ד לא נפקע גם כשיגדל י"ל דמלין אותו בע"כ מצד מצותן שמוטל על ישראל למולו ואין נפ"מ כלל ברצונו אמנם לפמש"כ בספרי בשם הר"מ ז"ל שנראה מבואר מדבריו דבגדלותו נפקע ממנו מצות הב"ד ורק הוא בעצמו מחויב את עצמו למולו א"כ נראה דצריך דעתו ובלא דעתו אין למולו וא"כ ל"ש למולו בע"כ הן אמת כי בספרי כתבנו להוכיח מדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם מילת קטן שעל האב אינה מצות האב אלא מצות הבן רק מפני שא"י למול את עצמו הטילה התוה"ק החיוב על האב אבל כל המצוה מצד הבן הוא עיי"ש במצות מילה ונפ"מ לדינא לר"י דסומא פטור מן המצות מי שנולד לו בן סומא אם יש חיוב על האב למולו דא"נ דכ"ז שהוא קטן אין הוא בכלל המצוה ורק מצותו של האב היא ואינה תלי' כלל בחיובא דבן א"כ פשיטא דהאב חייב למולו אמנם א"נ דהיא מצות הבן שעל האב פטור האב למולו כיון דהבן הוא סומא ופטור מן המצות ובאמת בעיקר החקירה כבר עמד בזה הג' בעל מלוא הרועים ז"ל אלא שלא ביאר צדדי הספק כמו"ש עיי"ש שכל ספיקו הוא די"ל דהתוה"ק לא הטילה חיוב על האב אלא כשגם הבן כשיגדל יהי' בר חיובא אבל אם הבן אינו בר חיובא כשיגדל אין על האב חיוב למולו. והנה לכאו' עלה בדעתי לפשוט זה מהא דקי"ל דמילה דוחה שבת וניחוש דילמא יהי' שוטה א"כ לא יהי' בר חיובא כשיגדל ושוב ליכא חיובא על האב למולו דז"ב דא"נ דליכא חיוב על האב כשהבן סומא ה"ה דליכא חיוב על האב כשהבן שוטה וא"ל דאזלינן בזה בת"ר לפמ"ש המזרחי ז"ל והחזיק עמו בת' נו"ב דרוב להבא לא אמרינן א"כ ה"נ כיון דעתה אינו בר דעת בבירור רק שאנו דנין מה יהי' כשיגדל הוי בכלל רוב להבא וא"כ איך מילה דוחה שבת ואין לומר בזה ממ"נ כמו דאמרינן על נפל ז"א ל"מ למ"ד דמקלקל בחבורה חייב בודאי ל"ש למימר ממ"נ בשוטה אך אפי' לפ"מ דקי"ל מקלקל בחבורה פטור וכל זה דמילה הוי תיקון היינו משום תיקון מצוה מ"מ לפמ"ש הראשונים דאיכא גם תיקון שמתירו עיד"ז לאכול בתרומה וקדשים א"כ גם בשוטה איכא מתקן גמור משום זה א"ו דאף אם הבן אינו מחויב במצוה לכשיגדל מ"מ מצות האב לא פקע ואם כן הוא הדין בבן סומא שיש חיוב על האב למולו:

אמנם ז"ד אם נבוא לחקירה זו עפ"ד של המלוה"ר ז"ל [וגם זה יש לדחות דשוטה פשיטא דהחיוב לא נפקע מעל האב כיון דאינו בר דעת הוי כמו קטן והמלוה"ר לא נסתפק אלא בסומא] אמנם לדברינו שכתבנו עפ"ד רש"י ז"ל דמצותו של הקטן הוא ומצוה זו גלי קרא דא"צ דעת ובקטנותו מקיים מצות מילה א"כ א"ר משוטה לסומא דבשוטה שפיר חייב במצות מילה כיון דמצוה זו א"צ דעת הרי לא גרע מקטן משא"כ סומא דהתורה פטרה אותו ממצות מגזה"כ ושפיר י"ל דאין על האב חיוב למולו ואם נימא כן י"ל דגם במילת גדול א"צ דעתו כלל ויכולין למולו בע"כ דבזה מתקיים מצות מילה ובעיקר הדבר אם מילת בנו הקטן הוא מצות האב או מצות הבן שעל האב יש להעיר מדברי הר"ח אור זרוע בת' סי' י"א שכ' בזה"ל ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול בנו בידיו אלא לעסוק שיהי' נימול דומי' דכל הני דקחשיב התם ללמדו תורה וכו' וכי לא ישכור אדם מלמד לבנו בתורה וכו' אלא כל הני עיקר מצותן אינה העשי' אלא שהמילה חתומה בבשרו עכ"ל נראה מד' ז"ל דמדמי מצות מילה לכל המצות שמצותן על האב שיש על האב חיוב השתדלות שבנו יקיים המצות וכן דעת התוס' רי"ד קידושין (דף כ"ט) שתי' דלכן לא הוי מילה מצ"ע שהזמ"ג משום דהמצוה שעל האב הוא רק ההכשר שיהי' בנו נימול והכשר זה אין לו זמן קבוע וכ"נ דעת הר"ן ז"ל בפ"ד דסוכה לענין ברכת שהחינו במילת בנו שכ' וז"ל ופדה"ב אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתא מ"מ כיון שהוא מצוה תלי' בזמן ל' יום של תינוק וכו' שפיר שייך לברוכי בי' שהחינו אבל תפילין ומילה לא תלי' בזמן עכ"ל ותמי' מאוד הא מילה ג"כ תלי' בזמן בהיותו בן ח' ימים. אמנם לדעת התוס' רי"ד ז"ל דמצות האב הוא רק ההכשר וזה באמת לא תלי' בזמן א"ש דברי הר"ן ז"ל ומעתה נראה דס"ל דגוף המצוה הוא מצות הולד ועל האב חיוב להשתדל שהבן יקיים המצוה וזה כמו"ש בשיטת רש"י ז"ל וא"ש בזה ג"כ מה שהעירו המפורשים מהא דאמרינן בכתובות (דף ל"ב ע"א) מה לחובל שכן הותר מכללו בב"ד ואמאי לא קאמר הגמ' דהותר מכללו אצל מילה אמנם להנ"ל א"ש דהתם הקטן עושה מצוה בזה ול"ש בזה שכן הותר מכללו ובאמת י"ל דממקומו הוא מוכרע דצותה התוה"ק על האב ועל הב"ד למול את הקטנים אע"ג דצריכין לעבור איסור חבלה והרי כתבו הפוסקים דאע"ג דאמרינן עדל"ת מ"מ ממון חבירו אינו דוחה וא"כ גוף חבירו ג"כ אינו דוחה כמו דמבואר בריש סנהדרין דגזילות וחבלות חדא הוא מה"ט א"ו דאין דוחין איסור חבלת הקטן בשביל מצותן אלא דמצות הקטן הוא שיניח לחבול בעצמו ובזה מקיים מצות מילה ודוק הטיב בכ"ז שבתי וראיתי שלכאורה יש לתלות הדברים בפלוגתת תוס' והר"מ ז"ל בערל שמתו אחיו מחמת מילה דלדעת התוספות אין מלין אותו לעולם אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דכשיגדל ויתחזק כחו מלין אותו ולכאו' דעת הר"מ ז"ל צ"ע איך נסמוך ע"ז בסכ"נ לומר דנתחזק כחו ולא יזיק לו המילה אמנם עפ"ד הנ"ל י"ל דתוס' ור"מ ז"ל פליגי בזה אי הקטן עושה המצוה דהתוס' ס"ל דגם בקטנותו הוא מקיים המצוה וכיון דחזינן דהמצוה לא הגין עליו לכן אין למולו גם כשיגדל ויתחזק כחו משא"כ הר"מ ז"ל ס"ל דבקטנותו המצוה על אביו הוא וא"כ י"ל דלכן כשיגדל היינו כשיהי' בן י"ג שנה ויום אחד ויתחזק כחו שפיר מלין אותו מצד שומר מצוה ונהי דגם אחיו מתו מחמת מילה היינו משום שהם עצמם לא הי' עוד נכללום במצוה זו ולא אהני להו מצוה באביהם [ובחי' כתבנו להעיר בזה ע"ד הנו"ב מה"ק ח' אהע"ז סימן י' מש"כ לפרש קרא דיהודה שחשש לקטלנות ואע"ג דבמקום יבום ל"ש קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע מ"מ חשש דילמא סריס הוא ולכן רצה להמתין עד אשר יגדל שילה ויראה דאינו סריס ומקיים מצות יבום עיי"ש שכ' שיהודה הורה כתורה ולא היתה כוונתו לדחות אותה כלל ולכאו' דה"ק צ"ב א"כ אמאי באמת לא השיאה יהודה לשילה אחר שגדל שילה כמו שמפורש בתוה"ק כי ראתה כי גדל שילה אמנם י"ל דהנה בלא"ה י"ל מטעם אחר דיהודה רצה להמתין עד שיגדל כיון דבאמת איכא חשש סכנה אלא דשומר מצוה לא ידע דבר רע א"כ ז"ד כשיגדל דהוא בר מצות יבום משא"כ בקטנותו דאינו מחויב במצוה כלל ל"ש בי' שומר מצוה לא ידע דבר רע אך י"ל לפמ"ש הפוסקים דקודם מתן תורה הי' תלי' שיעור גדלות לענין מצוה בדעת ולא בשנים ושערות וקטן בר דעת הוי גדול לענין מצות א"כ משום זה לא צריך להמתין עד שיגדל ממש ומעתה י"ל כן דבאמת תמר הבינה מה שאמר יהודה עד אשר יגדל שילה בני היינו מחשש קטלנית ורוצה שיהי' שומר מצוה אך לא מחשש סריס רק שלא יהי' קטן ולכן כאשר ראתה כי גדל שילה היינו בדעת ולא נתנה לו לאשה סברה שיהודה מדחה אותה כיון דגדל בדעת שוב הוי בר מצוה אמנם יהודה דחשש דילמא סריס הוא רצה להמתין עד אשר יגדל בשערות שיצא מחשש סריס והוא נכון עפ"ד של הנו"ב ז"ל ומוכח ג"כ דא"ר מקטן לגדול כיון דבקטן אינו מצוה אינו בכלל שומר מצוה כמו גדול והבן כי קצרנו]:

איברא דלאחר העיון אינו נראה לומר כן ונראה פשוט דאע"ג דקטן אינו בר מצוה מ"מ כיון שמקיים המצוה הוי בכלל שומר מצוה ודרך פלפול יש להביא קצת ראיה לזה מד' התוס' כתובות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה טעמא דהשיאה וגרשה שדעת הריב"ן ז"ל דכל המשנה קאי באשה אחת ודייק לה מדקתני השיאה וגרשה אחר אירסה ונתארמלה משמע הא השיאה ונתארמלה ושוב לא מצי למיתנא השיאה שנית עיי"ש ויש לעיי' בזה דהנה לכאורה יש לעיי' לפ"ד הפוסקים דל"ש קטלנית ביבמה מצד שומר מצוה הא הבעלים הראשונים ג"כ הי' שומרי מצוה דפו"ר אך ז"א דהרי לענין פו"ר אפשר באחרת וא"כ מצד מצ"ע דפו"ר לא מיקרי שומר מצוה וז"פ אך אכתי יש לעיי' למ"ד מזל גורם והיינו דמזלה גורם שימותו בעלי' א"כ שוב נימא בדידה שומר מצוה לדעת הפוסקים דאשה נכללת בעשה דלשבת יצרה אך ז"א דהא כבר הוחזקה אף במקום מצוה דשבת דלית לה מזל אמנם לפ"ז באשה שנשאת לאחד בקטנותה ומת הבעל בעודה בקטנות ל"צ להיות צירוף לענין קטלנית משום די"ל מצד דידה שומר מצוה ואין לומר מדמת הבעל הראשון ז"א דהרי הבעל הראשון מת בעודה קטנה ועדיין לא היתה בת מצוה וא"כ לא הוחזקה להיות קטלנית במקום מצוה וא"כ יקשה על הריב"ן ז"ל דמפרש לה באשה אחת ע"כ דנתארמלה בפעם הראשון עוד בקטנותה דאל"כ בלא"ה כשנתארמלה בפעם הג' הכתובה שלה כיון דהיתה אז בוגרת דאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים וכיון דצריכה להמתין ג' חדשי הבחנה א"כ אם היתה בעת מיתת הבעל הא' גדולה והיתה צריכה להמתין ג' חדשים ואח"כ השיאה לבעל הב' וגרשה ג"כ צריכה להמתין ג"ח א"כ כבר היא בוגרת ואינה ברשות אבי' וע"כ דנתארמלה בפעם הראשון הי' בקטנותה וא"כ למ"ד מזל גורם אפי' בהשיאה ונתארמלה אח"כ ל"צ להיות קטלנית ויש לפלפל בזה עפ"ד הג' בעל הפלאה בשם אביו הג' ז"ל עיי"ש אמנם עיקר הדבר שכתבנו דאם מת הבעל הראשון בעודה קטנה לא תצרף להיותה קטלנית לא מצאנו בשום מקום אלא ע"כ כדאמרן דא"נ דשומר מצוה לא ידע דבר רע יגין עלי' הי' צריך להגין עלי' גם בקטנותה כיון דנשאת לאיש שיהי' לה בנים ואע"ג דהתם א"א שיתקיים שבת בקטנותה ואעפ"כ אמרינן דהוי בכלל שומר מצוה מה"ט דנשאת אדעתא דהכי שיהי' לה בנים בגדלותה א"כ מכ"ש כשמלין אותו בקטנותו בודאי צריך שיגין עליו מצד שומר מצוה ואין סברא לחלק אם הוא מחויב במצוה או לא:

שו"ר בת' הרי"מ למרן הקדוש הגאון מגור זצוק"ל חיו"ד סי' ט"ז הביא בשם הג' מוהרש"ק זצ"ל מבראד שפי' ד' הר"מ ז"ל דמלין אותו כשיגדל היינו בן י"ג שנה ויום אחד מצד שומר מצוה המחויבת וכנראה כונת הגז"ל להא דאמרן ולא זכינו לראות גוף תשובת הג' מוהרש"ק ז"ל אמנם מרן ז"ל דחה דבריו וכתב שאין זה כונת הר"מ ז"ל עיי"ש שהאריך בזה, ויש להעיר עוד בזה שכתבנו אי מצותו של הקטן הוא שזה תלי' בפירוש הקרא בפ' שמות גבי בן מ"ר ע"ה דכתיב בתוה"ק ויפגשהו במלון ויבקש להמיתו והנה רוב המפרשים פירשו שקאי על מ"ר משום שלא מל את בנו אמנם דעת רשב"ג בנדרים ל"ב ובירושלמי פ"ב דנדרים ה"ט ס"ל לרשב"ג דקאי על התינוק וכן ס"ל לר"ש בר חפני גאון מובא באבן עזרא שם וכן מבואר ברבינו חננאל ז"ל שנדמ"ח בש"ס ווילנא ביומא (דף פ"ה ע"ב) בהא דפליג ראב"מ דפק"נ דוחה שבת ממילה שהיא אחת מרמ"ח איבריו של אדם עיי"ש שכ' דרצה להרוג להתינוק מפני שלא נימול הרי דס"ל להגאונים ז"ל דהתינוק מחויב במצות מילה ויש עליו עונש ביד"ש עונש מיתה אפי' בקטנותו אם לא נימול בח' ועי' בר"ח ז"ל בפנים [וכבר הובא דבריו בס' בית יהודה לבני הרב ז"ל במצות מילה עיי"ש] אמנם לדעת רוב המפרשים א"ר וי"ל דמצות האב הוא אך א"ר מזה להיפך דרק מצות האב הוא די"ל דבאמת הוא ממצות הבן שעל האב ואעפ"כ יש על האב חיוב מיתה ביד"ש אם מתרשל בזה כיון דלדידי' צותה רחמנא שיראה שיהי' ברית קודש חתום בבשר בנו אמנם לדעת רשב"ג בירושלמי והחזיקו עמו ר"ש בר חפני גאון והר"ח ז"ל מוכרח דחיובא רמי על הקטן אע"ג דאין בו דעת ומוכרח דמצוה זו אין צריך דעת איברא דש לדחות דאפי' א"נ דקטן חייב במצוה זו מ"מ קשה מאוד לומר שיש עונש על הקטן אם אינו מקיימה כיון דאונס גמור הוא לכן נראה דכונת רשב"ג כיון דקטנים מתים בעון אבותיהם והכא שהאב חוטא בזה שאינו רוצה למול את בנו מחשש סכנה על הולד העונש שלו שהקב"ה ממיתו לגמרי אבל לא משום שיש על הקטן עונש וז"פ:

אמנם בעיקר הדבר כ"כ בספרי שנראה דעת רש"י ור"מ ז"ל דמצותו של קטן היא והאב מצוה דבן קעביד אך באמת אין מזה הכרע דגם בגדול א"צ מצוה זו דעת מתרי טעמא. א' י"ל דדוקא בקטן שא"א שיהי' לו דעת רמי' המצוה עליו אפי' בלא דעתו משא"כ לאחר שיגדל שפטרה התוה"ק כל ישראל מחיוב המצוה והטילתה עליו י"ל דהיא ככל המצות שצריך דעת. ב' והוא העיקר נלענ"ד די"ל דמצות מילה צריכה דעת כמו כל המצות והא דצותה תוה"ק למולו ביום השמיני אפי' א"נ דהיא מצות הבן היינו משום כונת האב או הב"ד דעכ"פ הוי כעומדים ע"ג ומהני כוונתם למעשה שעושין בהקטן ולכן מקיים הקטן המצוה בשלימות כיון דיש בזה דעת האב או הב"ד משא"כ בגדול שאמר למול את עצמו אין עצה למולו בע"כ ונפ"מ לדינא בין הנך תרי טעמי בגדול שלא נימול עדיין ונשחטה אי יש חיוב על הב"ד למולו כיון דהוא בעצמו הוא שוטה שפטור מן המצות והב"ד כבר נפטרו מחיובם כאשר נעשה בן י"ג שנה והי' אז פקח וא"כ עתה כשנשתטה לכאו' ל"ש חיוב כלל וא"נ דא"צ במצוה זו דעת י"ל דז"ד בקטן אבל בגדול צריך דעתו וא"כ עתח כשהוא שוטה ל"ש בי' מצוה זו אמנם א"נ דבקטן הי' משום דעת האב והב"ד ה"ה הכא הב"ד מלין אותו אך יש לדחות כיון דאין הב"ד חייבין שוב למולו דזה בודאי אין סברא דכשנשתטה הדר החיוב להב"ד למולו [ויש לעיי' בזה טובא בענין מילה בצרעת דקי"ל שדוחה תמיד צרעת בכה"ג אם מילה דוחה צרעת כיון דהוא פטור מצד עצמו כיון דהוא שוטה ומהב"ד נפסק החיוב וא"כ איך ידחה צרעת ובאמת גם בגדול שא"ר למול את עצמו אם יש צרעת וצריך לדחות צרעת ג"כ יש לעיי' אם מלין או בע"כ ויש הרבה לדבר בזה מטעם אחר ג"כ וכתבנו בחי' לה' מילה ואכמ"ל בזה]:

פרק ה

אמנם כן בעיקר החקירה של הג' דרך פקודך ז"ל נראה דבמחלוקת היא שנוי' בין רבותינו הראשונים ז"ל דהנה איתא ביבמות (דף מ"ח ע"א) פלוגתת רשב"א ורבנן במילת עבדים אם היא בע"כ דרשב"א סובר דכתיב כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ ורבנן ס"ל כשם שא"א מל בן איש בע"כ וכו' ועיי"ש ברש"י ז"ל שני פירושים בבן איש ועבד איש פי' הא' דנפ"מ בין עבד ובין בן נכרי שא"א מגיירן בע"כ ופירוש שני דנפ"מ דבעבד אע"פ שהוא איש אתה מל אותו בע"כ משא"כ בגר הבא להתגייר אינו מל בנו הגדול בע"כ ובתוס' ז"ל הקשו ע"ז הפירוש דלמה צריך קרא לזה ונדחקו מאוד דבאמת ל"צ כלל קרא לזה רק כיון דבדברי רבנן גרסינן שפיר כשם שא"א מל בן איש בע"כ נקט לה נמי אליבא דרשב"א וראיתי להג' בעל קרבן עדה ז"ל פ' הערל ה"א שמתוך קושיות התוס' על רש"י ז"ל בחר לו דרך אחר לפרש ד' הגמ' ופירש דקאי על ישראל גדול שאין האב מחויב למולו בע"כ ובשיורי קרבן שם כתב בזה"ל למה לא ימול בנו הגדול בע"כ כדי לכופו לקיים מצ"ע שיש בה כרת וי"ל דה"ק אין חיוב מצוה זו חלה על האב יותר מכל ישראל הילכך אינו מעכבו מלאכול בפסח עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל דבאמת גם בגדול מלין אותו בע"כ מצד חיוב המצוה שלו ועד שאתה כופיהו עד שת"נ שימול את עצמו מוטב למולו בע"כ אך שס"ל דבשביל זה אינו מעכב את האב מאכילת פסח כיון דאין עליו חיוב יותר מכל ישראל אמנם רש"י ותוס' ז"ל שלא רצו בפירוש זה שנדחקו לפרש דבן איש היינו בן נכרי הבא להתגייר [בזה"ב[ נראה דס"ל דנהי דמזמן שיגדל הבן נפסק החיוב מעל האב מ"מ כיון דיכול למולו בע"כ מצד מצוה שלו שוב מעכבו מלאכול בפסח ודבר זה מוכרע מהסוגי' במקומו דמקשינן כל כך פשיטא עבד איש ולא עבד אשה בתמי' ואם נימא דמי שאינו מחויב במילת עבדיו אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח א"כ מאי מקשה בגמ' אה"נ דדרשינן עבד איש ולא עבד אשה וכבר הכריח מזה המרש"א ז"ל לקמן פ' הערל (ד' ע"א ע"ב) דאע"ג שאינו מחויב במילת עבדיו מ"מ מעכבתו מלאכול בפסח והוכיח מזה דה"ה אמו אע"ג דאינה חייבת במילת בני' מ"מ מעכבים הם אותה מאכילת פסח:

וכן יש להוכיח לענ"ד מד' הרוקח בה' לולב סי' ר"כ שכ' בזה"ל ציצית ותפילין אין להם זמן קבוע כל שעתי' ושעתי' זמנו הוא ול"ש בו תשלומין אבל מילה שזמנו קבוע ביום השמיני ימול לא הוי מצוה שהז"ג שהרי אם לא נימול בזמנו כל הימים שיבואו תשלומי דיום שמיני נינהו ודומי' בפ"א דחגיגה חיגר בראשון ונתפשט ביום שני דכולן תשלומי דראשון הם וכו' מבואר מד"ק דעיקר מצות מילה על האב הוא רק ביום הח' ואח"כ הוא רק מצד תשלומין וכיון דמדמי להא דחגיגה דחיגר ביום ראשון נראה דה"ה בחלה הבן בח' דאינו מחויב אז במילה שוב ליכא שלא בזמנו חיוב על האב למולו מתורת אב כיון דלא הי' עליו החיוב בזמנו ליתא לתשלומין והא דמבואר בשבת (דף קל"ב ע"ב) בינוני מנ"ל ועיי"ש ברש"י ז"ל דגם שלב"ז החיוב על האב למולו כבר הוזהר בזה רש"י ז"ל עצמו ופירש מקרא דהמול לכם כל זכר בזה חיובא בב"ד ובחיוב זה נכללו כל כלל ישראל וגם האב בתוכם אבל זה פשוט בליכא על האב חיוב מיוחד אח"כ ולא נעלם ממנו כל ד' האחרונים מה דשקלי וטרי בזה אי שלב"ז המצוה על האב אמנם כ"ז גרם להם שלא ראו את ד' הרוקח אמנם לדעת הרוקח נראה כדאמרן. ובעיקר ד' הרוקח כ' בקונטרס הת' מ"ד הירושלמי פ"ק דר"ה ה"א דאיתא שם ר' חגי בעי קומי ר"י כתיב וביום הח' ימול עבר ולא מל מהו [פירוש אי עובר על בל תאחר] א"ל כי תדור נדר לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין עכ"ל והנה פירוש הק"ע כיון שאינו מכח הקדישו לכן לא שייך בזה בל תאחר תמי' מאוד דהרי בכור ומעשר ג"כ אינו מכח הקדישו וכבר הרגיש בזה הוא ז"ל בעצמו בש"ך שם ולא ידע לחלק בין מילה לבכור אמנם האמת בזה כמ"ש הפנ"מ שם דבמילה ל"ש תשלומין ומיד שעבר יום ח' ביטל מצוה זו דמילה בח' ולכן ל"ש בזה בל תאחר כמו דל"ש ב"ת בפסח מה"מ כמבואר בגמ' דילן בר"ה (דף ה' ע"א) ומ"ש התוס' שם לפרש ד' הגמ' בלאלתר עובר עליו בב"ת נראה דכונת התוס' אם נימא דפ"ש תשלומי דראשון הוא וא"כ גם פסח יש לו תשלומין בי"ד באייר ושפיר שייך ב"ת משא"כ למאן דס"ל דלאו תשלומין דראשון הוא נראה ברור דל"ש בפסח ב"ת כמבואר בירושלמי כאן ועי' בטורי אבן שם שהאריך בזה ולפי דעתינו הקלושה הדבר פשוט דכונת התוס' א"נ דפ"ש תשלומי דראשון הוא ושפיר שייך בפסח ב"ח עכ"פ מבואר מד' הירושלמי לפ"ז דבמילה ליתא לתשלומין וא"כ משמע לכאו' דלא כרוקח אמנם לאחר העיון אינו ראי' דכונת הירושלמי דדוקא היכא דבדיעבד ביום שלאחריו ג"כ מקיים המצוה כמו ביום הראשון רק דמצוה מן המובחר לעשותה ביום ראשון כמו בחגיגה כמבואר בר"מ ז"ל ריש ה' חגיגה זה מיקרי יש לו תשלומין משא"כ מילה דאף א"נ דלאחר ח' הוא תשלומין במילה בח' מ"מ מצוה זו דמילה בח' כבר עברה וא"א לקיימה עוד בשום אופן וז"פ וברור] ומעתה מוכרח מד' הגמ' יבמות (דף ע"א) דמוקי לה הא דמעכב בשעת אכילה ואינו מעכב בשעת עשי' כגון שהי' חולה בח' עיי"ש ואעפ"כ מעכבתו מלאכול בפסח אע"פ שאין עליו חיוב יותר מכל ישראל שכולם חייבין בתורת ב"ד מ"מ מעכב את האב מלאכול הפסח וא"כ ה"ה בבן גדול כיון דהחיוב למולו משום מצוה דידי' וכמו בכל מצ"ע שכופין אותו והכא מלין אותו בע"כ שוב מעכבתו מלאכול בפסח לכן רש"י ותוס' ז"ל לא פירשו הך בן איש אלא בבן נכרי שבא להתגייר דבבן ישראל גדול מעכב באמת את אביו מלאכול הפסח אמנם הר"מ ז"ל פסק באמת להלכה דדוקא מילת זכריו הקטנים מעכבתו מלאכול בפסח וראיתי להג' בעל מנ"ח במצות מילה שכ' בדעתו ז"ל דס"ל דכיון שאינו מחויב למול את בנו הגדול לכן אינו מעכבו מלאכול בפסח עיי"ש:

אמנם לענ"ד א"א לומר כן דעת הר"מ ז"ל דהרי מדנקט רק קטן שאין עבדיו מעכבין אותו מלאכול בפסח ושביק אשה השנוי' במכילתא ע"כ דבזה ס"ל ג"כ דמעכב אותה מלאכול בפסח וא"כ ע"כ דס"ל כהמרש"א ז"ל דלא תלי' בחיוב שיש עליו למולו לכן נראה האמת הברור בדעת הר"מ ז"ל דס"ל פירוש הגמ' יבמות (דף מ"ח ע"א) כפירוש הג' בעל קרבן עדה ז"ל דבן איש אי אתה מל בע"כ אלא מדעתו היינו בבן גדול ולכן בבן גדול כיון דלא תלי' ביד האב למולו אע"ג דכופין אותו עד שת"נ שימול א"ע מ"מ כיון דא"א לו למולו בע"כ אינו מעכב אותו מלאכול בפסח כיון דלא תלי' בדידי' ואין להקשות ע"ז ממילת עבדיו הגדולים דמעכבת את האדון מפסח אע"ג דג"כ אינו בע"כ לפ"ד רבנן החולקין על רשב"א אם נימא דלא כדעת הרא"ש ז"ל דבזה גם רבנן מודים] ז"א דדוקא במילת עבדיו כיון דאם אין העבד רוצה לימול ליכא מצוה עליו א"כ שפיר י"ל דאם העבד רוצה לימול מעכב מילתו את האדון מלאכול בפסח משא"כ במילת בנו הגדול כיון דהמצוה על הבן למול א"ע ואפי' אם אינו רוצה למול את עצמו לא פקעה ממנו מצותו אדרבה חייב כרת והאב א"י למול בע"כ ולא תלי' בדידי' א"כ א"א לומר דיהי' מעכב אותו מלאכול בפסח משא"כ בעבדיו שפיר אמרינן דאם הוא רוצה דאז הוא המצוה דוקא מעכב את האדון מלאכול בפסח וז"ב בעזהי"ת. היוצא לנו מזה שכתבנו שספיקו דהדרך פקודך תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' ור"מ ז"ל דלרש"י ותוס' מלין אותו בע"כ אמנם להר"מ ז"ל אין מלין אותו בע"כ וזה מה שרצינו לבאר בס"ד:

פרק ו

נסתפקתי לפ"מ דקי"ל דמילה דוחה בהרת אי היינו דוקא מילה ופריעה אבל אם ליכא מוהל שיכול פריעה אלא חותך בלבד א"ד בהרת כיון דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל לא מיבעי' לדעת המרש"ל ז"ל דנראה מדבריו דמילה הוי רק כעין מכשירין לפריעה ועיקר המצוה הוא פריעה א"כ במילה ל"ש עדל"ת כלל אך אפי' להמהר"ל מפראג ז"ל בפ' עקב שס"ל דמילה הוי חלק מחלקי המצוה וכשפרע מקיים מצוה וכ"כ בנוב"ת ח' או"ח מ"מ כיון דהוא רק מחלקי המצוה ל"ש בזה עדל"ת וכמו דאינו דוחה שבת ה"ה דאינו דוחה בהר א"ד דבהרת שאני משבת ומקום הספק הוא לפ"מ דמבואר בשבת (דף קל"ב ע"ב) דמילה דחי' בהרת ילפינן מבשר ערלתו והנה חד בשר כתיב בפ' בראשית שאז לא נצטוו עוד על הפריעה וא"כ יש לדייק מזה במצות מילה כמו שהיתה אז ג"כ דחי' בהרת ודוקא מילה דלא נשמע דדחי' שבת אלא מביום אפי' בשבת וזה לא נאמר אלא במתן תורה שכבר הוזהרו על הפריעה א"כ שפיר אמרינן דמילה א"ד שבת אלא גם אם אפשר לקיים מצות פריעה ג"כ משא"כ מילה בבהרת דנשמע מבשר דכתיב קודם מתן תורה שפיר יש לומר דהתורה גילתה דמילה לחודא ג"כ דחי' בהרת דאל"כ למה כתבה רחמנא להריבוי קודם מתן תורה כיון דאז לא הי' עוד איסור בהרת נוהג וע"כ להורות דמצות מילה לחודא ג"כ דחי' בהרת וזה ספק עצום לענ"ד ראוי לעיין בו:

ולכאו' עלה בדעתי דממקומו הוא מוכרע דהרי מבואר שם בגמ' דרבא ס"ל דמילה בזמנו ל"צ קרא דבשר אפי' במקום בהרת דק"ו הוא משבת רק דקרא צריך על בינוני עיי"ש. וקשה אמאי לא קאמר דקאי על מילה לבדה דזה אינו דוחה שבת אבל בהרת דחי' אך באמת א"ז קושי' דימול האמור לאחר מתן תורה לא נוכל לפרש על מילה גרידא כיון דמל ולא פרע כאלו לא מל א"כ בכלל ימול דקרא היינו מילה ופריעה וא"כ שפיר אמר רבא דבשר דקרא זה כיון דע"כ קאי על מילה ופריעה ל"צ לפרש אותו על זמנו דהוא ק"ו משבת וע"כ אתי לבינוני וז"פ ואדרבה נראה להכריח דלרבא ע"כ צ"ל כדאמרן דאל"כ יקשה קושי' גדולה לרבא דס"ל דעל זמנו ל"צ קרא דאתי' בק"ו משבת ומוקי קרא על בינוני א"כ קשה למה לי קרא דבשר ערלתו האמור בבראשית להורות בגדול הא הוא ק"ו מבינוני ולמה כתבה התורה הך בשר וזה ודאי אין סברא לומר דא"ל דכתבה תורה הך בשר גבי גדול ה"א דבשר זה קאי על גדול דוקא דאית בי' כרת כיון דכתיב בהדי' בקטן בן שמונה ימים ונהי דעל זמנו ל"צ מ"מ פשיטא דא"א לומר דקאי רק על גדול וא"כ ל"ל קרא דבשר גבי גדול א"ו כמו"ש דהך בשר אתי להורות דאפי' מילה גרידא בלא פריעה דחי' שבת. אמנם נראה דדוקא בגדול דאית בי' כרת אם לא מל את עצמו וזה אפי' על מילה גרידא בלא פריעה ג"כ אית בי' כרת ועד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא אם גם על פריעה איכא כרת אם היא בכלל ערלה כיון דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל א"ד בזה רק למצוה אבל כרת ליכא אלא על מילה עי' בזה בת' חת"ס חיו"ד סי' רמ"ט בשם השאילת שלום ומ"ש הוא ז"ל בזה ויש אתנו אריכות דברים בזה ואכ"מ אבל זה ברור דגדול שא"י אלא למול את עצמו בלא פריעה ג"כ הוא בכלל כרת אם אינו מל את עצמו וא"כ שפיר אמרינן נהי דבהרת הוי עול"ת מ"מ גלי רחמנא דדחי' מילה גרידא לבהרת משא"כ בבינוני דליכא רק מצ"ע על האב א"כ שפיר אמרינן כיון דלא נשמע אלא מבשר האמור לאחר מתן תורה א"כ י"ל דאינו דוחה בהרת אלא דוקא מילה ופריעה ובזה אשכחנא פתרא לד' הרנב"ר ז"ל הובא בנמוק"י ב"מ (דף ל') שכ' להקשות על הא דאמרינן בגמ' שבת שם דעדל"ת אמרינן רק במילה בצרעת דהוי בעידנא וקשה איך הוי בעידנא הא המצוה לא נגמרת אלא בפריעה והאיסור הוא מי בעת הסרת ערלה ותי' דהמצוה נמשכת עיי"ש וקשה לפי דברינו אמאי לא כתב בפשיטות דחותך גופי' דחי' צרעת וכמו"ש אמנם להנ"ל א"ש דבקטן אינו דוחה חותך גרידא אלא חותך ופריעה כיון דלא נשמע אלא מבשר האמור לאחר מתן תורה וזה נראה נכון ועפ"ז יש לת' דעת המהרש"ל דהוא ז"ל ס"ל דמילה בלא פריעה אינה מצוה כלל ולכן אוסר שני מוהלים למול בשבת וכתב דהמל ולא פרע בשבת ח"מ מצד חילול שבת דאינו עושה מצוה כלל במילה את"ד ותמי' דא"כ איך אמרינן בגמ' דמילה בצרעת מיקרי בעידנא כקושית הרנב"ר ולדידי' ליכא למימר כתי' הרנב"ר דהרי לדידי' מוכרח דמילה אינו מצוה כלל דאל"כ אמאי יתחייב מיתה מצד חילול שבת כמו שמקשה עליו הנו"ב ובאמת מבואר כן בש"ש דלא הוי מצוה כלל אמנם לדברינו י"ל דהמרש"ל לא קאמר אלא לענין מילה בשבת דזה נשמע מביום האמור לאחר מתן תורה שאז כבר נצטוו על הפריעה לכן לענין שבת מילה בלא פריעה לא הוי מצוה כלל משא"כ לענין בהרת כיון דחזינן דבגדול דוחה מילה לחודא בהרת כמו שהוכרחנו לעיל ע"כ דלענין בהרת הוי מילה גרידא ג"כ מצוה א"כ נהי דבקטן כיון דא"ב כרת אינו דוחה מילה גרידא את איסור בהרת מ"מ כשמל ופרע שפיר מיקרי בעידנא כיון דהוא המשך המצוה כמו"ש הרנב"ר ז"ל ולפי"ז יצא לנו דין חדש דאע"ג דסובר המרש"ל ז"ל דאין שני מוהלים מותרין למול בשבת מ"מ במקום בהרת מותר לשני מוהלים למול דלענין בהרת גם הוא ז"ל מודה דגם המילה היא מחלקי המצוה והבן היטב כי הד"נ בעזהי"ת:

אמנם כן עיקר ההכרח שכתבנו לעיל להכריח דברינו דאל"כ יקשה ל"ל לרבא הך בשר בגדול דהוא ק"ו מבינוני כנ"ל לאחר העיון יש לדחות דהנה החת"ס בחי' לשבת העיר דבשר איצטריך דמילה באותו מקום וא"כ אינו מיותר כלל עיי"ש שתי' בזה דעת הר"מ ז"ל דס"ל דמילה דחי' בהרת מצד עדל"ת ולא נפק"ל מבשר ומעתה י"ל דרבא ג"כ ס"ל כן רק דחד בשר צריך דמילה באותו מקום וא"כ ליכא אלא חד בשר ודרש לי' על בינוני וזה פשוט. ויש להכריח זה עפ"מ ששמעתי מקשין בשם מורי מאורן של ישראל הגאב"ד מקוטנא זצ"ל בהא דאיתא בריש ערכין דצריך קרא דקטן מטמא בנגעים דאל"ה ה"א דדוקא גדול מטמא בנגעים כיון דכתיב איש עיי"ש וקשה איך אפ"ל דקטן אינו מטמא בנגעים הא מדכ' התורה בשר לרבות בהרת ע"כ דקטן מטמא בנגעים דאל"כ בשר למה לי והיא קושי' גדולה אמנם להנ"ל י"ל דהגמ' שם בערכין קאי לרבא ולדידי' דרשינן חד בשר על בינוני וחד בשר דרשינן על מילה באותו מקום א"כ אי ה"א דקטן אינו מטמא בנגעים ה"א דחד בשר דרשינן מיני' אפי' במקום בהרת קאי על גדול ואידך בשר על מילה באותו מקום כמו שצריך לומר גם לפי האמת לרבא דדרשינן בשר האמור בפ' שמיני על בינוני ג"כ צ"ל דהך בשר דקודם מתן תורה קאי על מילה באותו בשר ואם ה"א דקטן אינו מטמא בנגעים ה"א איפכא דהך בשר האמור לאחר מתן תורה קאי על מילה באותו מקום ובשר האמור לפני מתן תורה על מילה בבהרת והמעיי' ברמב"ן ז"ל בפנים בפ' לך לך יראה שיש מקום גדול לומר כדברינו ואפי' א"נ דילפינן דמילה בבהרת מבשר האמור לאחר מתן תורה מ"מ א"ל דהי' לנו רובו באדם דקטן מטמא בנגעים והי' דרשינן מאיש דקטן אינו מטמא בנגעים הוי אמרינן דע"כ בשר דכתיב לרבות אפי' בהרת קאי על גדול ולא הוי ידעינן מזה דקטן מטמא בנגעים וז"פ וברור לענ"ד:

ודע דבעיקר קושית מו"ר הגאון זצ"ל לכאו' עלה בדעתי דקושיתו רק לשיטת התוס' דהא דאמרינן בשבת (דף קל"ב ע"ב) דגם בנגעים טהורים איכא הלאו דקציצת בהרת ה"ד בד' מראות וטהורים דקאמר כגון שכהה וכיו"ב דנראה מד' התוס' כיון דעדיין אפשר לבוא לידי טומאה לכן איכא אזהרה דקציצת בהרת כיון דאפשר שיפשה וכיו"ב משא"כ היכא דטהור לגמרי כגון שאינו מד' מראות כל ליכא אזהרה וא"כ י"ל דא"נ דקטן אינו מטמא בנגעים א"כ נגע זו לא משכח"ל שיבוא לידי טומאה דאפי' אם יגדל לא יטמא בנגעים כיון דבאה עליו בעודו קטן וכמבואר במשנה פי"א דנגעים והבן וא"כ שפיר קשה למה לי בשר אמנם לפירוש רש"י ז"ל דגם בוהק אסור בקציצה נראה פשוט דמכ"ש ד' מראות בקטן אסורין בקציצה אפי' א"נ דאינו מטמא בנגעים וא"כ שפיר צריך בשר אפי' במקום בהרת אמנם לקושטא דמילתא יש לעיין בזה די"ל דדוקא בגדול שנראה סימני נגע אף דלפי האמת הוא נגע טהור מ"מ אמרה תורה שצריך להראות לכהן והוא יורה אם טמא או טהור וה"ה בכלל השמר בנגע הצרעת וגו' ולכן אסור בקציצה משא"כ בקטן אם נימא דאינו מטמא בנגעים וא"כ אינו בכלל דהשמר בנגע הצרעת כיון דנתמעט מאיש דאין לו שייכות לדיני נגעים כלל ה"ה דאינו בכלל איסור דקציצת בהרת. וי"ל עוד דאפי' א"נ דגם בקטן ג"כ איתא בכלל איסור דקציצת בהרת מ"מ יקשה קושית מורי הגאון זצוק"ל לפ"ד הערוך דס"ל דהא דמקשינן בגמ' שבת (דף קל"ג ע"א) ואי איכא אחר ליעבד אחר ותרצינן בדליכא אחר היינו אף למה דאסיקנא דמודה ר"ש בפ"ר כיון דהכא פ"ר דלא ניחא לי' מותר לגמרי אף לר"ש ועי' בזה ברמב"ן ז"ל בחי' לשבת פ' שמונה שרצים ובחי' הריב"ש סי' שצ"ד מש"כ בדעת הערוך ז"ל ומעתה נראה דאע"ג דאם אמרינן דמכוין אסור היינו רק לפי האמת דנגעי קטן מטמאין ומכוין לטהר בנו כמו שכ' רש"י ז"ל להדי' משא"כ א"נ דקטן אינו מטמא בנגעים א"כ נהי דאיכא איסור בקציצת בהרתו מ"מ שוב ל"צ בשר כלל דגם האב יכול למולו כיון דאינו מכוין לקצוץ בהרתו וא"ל דהוי פ"ר ז"א דהוי פ"ר דלא ניחא לי' כיון דב"כ וב"כ טהור בודאי לא ניחא לי' לאב לקצוץ בהרתו ושמא יתרפא במשך הזמן א"כ קושית מורי הגז"ל בתוקפה ובאמת יש לי עיון בזה על דברי רבינו הב"ח ז"ל בטור יו"ד ריש סימן רס"ו שעל מה שכ' הטור דהיכא דצריך לימול מדרבנן אינו דוחה בהרת כתב ע"ז הב"ח דפשוט הוא דאין מצוה דרבנן דוחה ל"ת דאורייתא ותמי' לי הא לדעת הערוך באחר ליכא איסור כלל מצד דהוי פ"ר דלא ניחא לי' ועי' ברא"ש פ' הבונה שכ' דס"ל דעכ"פ איסור דרבנן הוא עיי"ש אך לפ"ד צריך שיהי' נדחה מפני מצוה דרבנן ועי' בטור או"ח סי' ש"כ הביא שני דיעות ולא הכריע ואם כן דין זה הוה ספיקא דדינא והארכנו בזה בחי' לה' מילה ואכמ"ל יותר:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה