כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
נח
פרק א
*במס' זבחים (דף קט"ז ע"א) אמר ר"א מניין למחו"א שאסור לב"נ ת"ל ומכל החי מכל בשר שנים וגו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה ודילמא למעוטי טריפה ההוא מלחיות זרע נפקא הניחא למ"ד טריפה א"ח אלא למ"ד ט"ח מא"ל האמר קר אתך בדומין לך עכ"ל. והנה יש להסתפק בפירושא דסוגי' במה דמקשינן ודילמא למעוטי טריפה אי הכוונה דטריפה גרע ממחו"ח ופסול להקרבה וע"ז תי' דטריפה נשמע מלחיות זרע או מאתך ולפי"ז להלכה אסור לב"נ להקריב בזה"ז בבמה שלו קרבן טריפה או דנימא דזה אין סברא דיהי' אסור לו להקריב לגבוה כיון דמותר לו גם באכילה. והכוונה ודילמא למעוטי טריפה דילמא לא היתה כוונת השי"ת משום הקרבה רק מפני שצריך לקיום העולם אמר לו מכל החי ואין הכוונה על מחו"א אלא על טריפה ולכן אמר לו זאת במה שצוה להביא לו שנים שנים וע"ז סובבת כל הסוגי' דטריפה נשמע מלחיות או מאתך וע"כ ממעטינן מכל החי מחו"א וע"כ דמשום דמחו"א פסול להקרבה דבזה ל"ש מפני שצריך לקיום העולם. והנה לכאו' עלה בדעתי להביא ראי' דטריפה אינו פוסל בב"נ מדברי התוס' חולין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והביא תחילת הציהוב וכו' שכ' דהא דאמרי' בירושלמי דאין הפשט וניתוח בעולה בבמה היינו בב"נ עיי"ש וקשה לפמ"ש הפוסקים דבב"נ לא אזלינן בת"ר א"כ ניחוש שמא הוא טריפה ואמאי א"צ הפשט וניתוח. א"ו דבב"נ גם טריפה כשר להקרבה:
אמנם באמת א"ז ראי' לפ"מ דמבואר במס' עכו"ם (ד"ו) בתוס' ד"ה ודילמא דלא הזהרו הכתוב אלא על טריפות שבגלוי וניכר דבטריפות שבסתר א"א להבחין א"כ לפי"ז אפי' א"נ דבב"נ אסור טריפה לגבוה היינו רק טריפות הניכר וא"כ שפיר י"ל דאינה צריכה הפשט ונתוח דמה שאינו ניכר אינו פוסל כלל ואדרבה ארווח לן בזה היטב סוגיות הגמ' מנחות (ד' ה' ע"ב) דמקשינן בגמ' למ"ל קרא מן הבקר להוציא את הטריפה ת"ל מק"ו מבע"מ ושו"ט הגמ' ומסקינן ואלא פריך הכא מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר תאמר בטריפה שכן אין מומה ניכר וברש"י ז"ל משום דיש טריפות שא"נ. ובתוס' שם הקשו דאכתי נימא דמחוס"ז ורובע ונרבע יוכיחו דג"כ אינו ניכר ועיי"ש בשטמ"ק מה שנדחק על רובע דהוי ג"כ בכלל ניכר. אמנם לדברינו י"ל ברווחא דהנה האחרונים הקשו על קו' הגמ' דלמ"ל קרא ת"ל מק"ו מבע"מ הא נפ"מ דיהי' לוקה באם מקריב טריפה למזבח דא"ל דמן הבקר לא היו לוקין מק"ו גרידא דאין עונשין מה"ד אבל השתא דכתיב מן הבקר לוקין במקריב טריפה מק"ו כיון דהאיסור ידעינן ממק"א כסברת הרה"מ ז"ל ועי' בזה בלקח טוב לידידי הגאון מוהר"י נ"י כלל ב' מה שהאריך בזה. אמנם באמת י"ל בפשיטות כיון דב"נ ג"כ הוזהרו על טריפה כנ"ל וא"כ אף בלא קרא דמן הבקר ידעינן דישראל אסור להקריב טריפה דמא"מ דלנכרי אסור ולישראל שרי וא"כ ממילא לוקה מק"ו ול"צ קרא דמן הבקר ומעתה א"ש מאד תי' הגמ' מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר תאמר בטריפה שאין מומן ניכר ומשום זה צריך קרא דמן הבקר והיינו דיש טריפות שאין מומן ניכר דבזה לא סגי ק"ו כיון דטריפות שא"נ אינו אסור לב"נ ושוב שייך אין עונשין מה"ד וצריך קרא דמן הבקר להיות לוקין מק"ו כנ"ל. ולפי"ז יהי' מוכח מן הסוגי' דקרבן טריפה פסול אצל ב"נ:
אמנם לאחר העיון אינו נראה לומר כן דמלבד דלכאו' י"ל דאפי' א"נ דטריפה פסול לגבוה אצל ב"נ מ"מ לפימ"ש הר"מ ז"ל דאינו מפורש בתורה אלא דריסה ושאר טריפות הם הלל"מ א"כ לפימ"ש הפוסקים דבב"נ ל"ש הלל"מ א"כ נראה דבב"נ אינו פוסל לגבוה אלא טריפות דדריסה דמפורש בקרא דהוא טריפה. אך אפי' אם נימא דאין ענין זל"ז דאע"ג דאינו מפורש לאסור באכילה אלא דריסה מ"מ מכל החי נתמעט כל מה שאין יוכל לחיות והבן היטב מ"מ נלענ"ד דאין כונת הגמ' דזבחים במה דמקשינן ודילמא טריפה היינו לענין פסול קרבן דאין שום סברא בזה לומר דטריפה פסול אצל ב"נ ואין לומר דהוא מסברא מצד הקריבהו נא לפחתך וי"ל דפוסל גם בב"נ ז"א דהמעיין ברמב"ם ז"ל פ"ב מה' איסורי מזבח ה"י יראה מבואר דסברא זו לפסול טריפה מצד הקריבהו נא היינו רק משום שאסורה לו באכילה ולפי"ז בב"נ דמותר לו באכילה אין סברא לומר דטריפה אסור לגבוה וקו' הגמ' הוא מנ"ל דקרא בא למעט מחו"א וע"כ משום פסול קרבן דילמא גם מחו"א כשר להקרבה כמו כל בע"מ דכשר בב"נ וקרא אתי למעט שלא יביאו טריפה אל התיבה משום שצריך לקיום העולם לכן יקח רק בריאים ושלמים ופירוש זה מוכרח מהסוגי' דאל"כ מה תרצינן דטריפה ידעינן מלחיות זרע דהא אכתי צריך מכל החי על אותן שיקריב ולא יהי' לחיות זרע. וע"כ כדאמרן. וא"ל דא"כ מה מקשינן בגמ' הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד יולדת מא"ל וקשה הא למ"ד יולדת א"כ גם טריפה ראוי' לישוב העולם א"כ אמאי נימעוט טריפה מכל החי הרי יותר מסתבר דקרא אתי למעט מחו"א להקרבה ז"א שכבר הזהירו זה התוס' בסוגיין דאעפ"כ יותר מסתבר כל החי על טריפה שיהי' בריא לגמרי לישוב העולם כמבואר מד"ק בסוד"ה אבל וכן מוכרח מדבריהם בד"ה ודילמא שכ' דגבי ב"נ בשאר מומין כשרין הו"ל לאוקמי' למעוטי טריפה דוקא והיינו משום דטריפה א"ח לישוב העולם לכן לא יבואו אל התיבה. שוב מצאתי כן בס' פנים ת בחידושיו שמפרש כן ד' התוס'. הכלל שנראה ברור מתוך הסוגי' דרק מחו"א פסול בב"נ אבל טריפה אינו אסור בב"נ להקריב בבמה ופירוש הגמ' דמנחות במה דאמרי' דלא מצינן למילף טריפה מק"ו משום דאינן ניכרין י"ל בטו"ט עפ"י קו' הנ"ל הא צריך קרא דמן הבקר כדי שיהי' האיסור ידוע ממק"א כנ"ל אמנם כבר העיר בס' לקח טוב די"ל דהוי האיסור ידוע ממק"א משום קרא הקריבהו נא לפחתך ומעתה י"ל עפ"מ דנראה מד' התוס' במס' עכו"ם (דף ו' ע"א) ד"ה תמים כתיב בי' דל"ש פסול דהקריבהו נא אלא בטריפות הניכר עיי"ש א"כ י"ל דזה פירוש הגמ' דמה לבע"מ שכן ניכר אבל טריפה א"נ. וא"ל דאכתי נילף מרובע דג"כ אינו ניכר ע"ז שוב י"ל דצריך קרא דמן הבקר שיהי' בכלל איסור ידוע ממק"א ויש עוד להאריך דרך פלפול בד' הגמ' דמנחות ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא מפני שראיתי להגאון המובהק בעל אור חדש ז"ל בס' עה"ת פ' נח האריך בפלפול רב בסוגיות אלו ואינו מחליט דבר ברור אם טריפה אסור לב"נ להקרבה לזאת אמרתי אתנהלה לעטי בפשטות הסוגי' ולברר כי נלענ"ד פשוט שאין איסור לב"נ להקריב בבמה קרבן טריפה ובע"מ ורק מחו"א אסר לי' רחמנא:
פרק ב
נסתפקתי בב"נ שמקריב בבמה שלו בזה"ז עולת לכו"ע מה הדין בשחיטה אם צריך שחיטה או נחירה בסימנים ובאמת לא מצאנו כלל קודם מתן תורה בקרבנות שהקריבו הב"נ שיהי' כתיב שנשחט את הקרבן קודם שהקריבו וכן בא"א ע"ה בעקידה גבי יצחק כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וסתם שחיטה הוא בסימנים כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת בפ' ראה בקרא דכי ירחיב ד' אלקיך את גבולך עיי"ש. אמנם אח"כ כאשר העלה את האיל לא כתיב בי' כלל שהמית אותו. והנה זה ברור אצלי דשחיטה כדין בודאי ל"צ ול"ש בב"נ כלל והרי זה דקדשים צריכין שחיטה חידוש הוא שנתחדש במתן תורה כמ"ש הרמב"ן ז"ל לפרש שם הקרא דוזבחת כאשר צויתיך דהיינו כאשר צויתיך בקדשים שחיטה ה"ה דמהיום והלאה גם חולין יהיו צריכין אותה שחיטה מבואר מזה דקודם מ"ת גם קדשים לא היו צריכין שחיטה ובפרט לפי דעת חז"ל דכאשר צויתיך היינו ה' הל' שחיטה שלמד הקב"ה למשה בע"פ על הר סיני בודאי דלא הי' נוהג מקודם וכיון דקודם מתן תורה לא היו צריכין שחיטה בקדשים פשיטא דגם לאחר מתן תורה לא נתחדש דבר בב"נ להחמיר יותר מקודם מתן תורה וז"ב. הן אמת כי דרך פלפול עלה בדעתי לומר להיפוך דבב"נ קדשים צריך שחיטה כדין ולפ"ז למ"ד דב"נ קרב גם שלמים בבמה כמבואר בזבחים (דף קט"ז) הפלוגתא בזה והי' מוכרח דגם ב"נ הוי בר שחיטה לענין דהשחיטה מתיר אצלו איסור אמה"ח בקדשים דאל"כ מה יעשה בבני מעיים של שלמים כיון דצריך שחיטה והרי בב"נ במיתה תלי' מילתא וע"כ דבשלמים גם בב"נ מתיר שחיטה וי"ל בזה ד' הר"מ ז"ל דפסק דמפרכסת אסור לב"נ ותמהו עליו הא מסקנא דשמעתתא בחולין (דף ל"ג ע"א) דמותר לב"נ משום מא"מ. אמנם להנ"ל י"ל דהנה באמת התוס' שם בד"ה אחד תמהו אמאי ל"א שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו ולתרץ זה נאמר דהברייתא ס"ל כמ"ד דב"נ קרב שלמים וא"כ ממתן תורה ואילך הי' דין ישראל ודין ב"נ שוה דבשר חולין לא הי' צריך שחיטה רק בשר קדשים. אמנם אח"כ שבאו לארץ נוסף להם דגם בחולין יהי' בני שחיטה וא"כ אין סברא דב"נ ישארו בחומרא יותר מישראל וכמו דבמתן תורה הוזהרו גם ב"נ בשחיטה דקרבנות ה"ה אח"כ כשנצטוו ישראל בשחיטה דחולין ה"ה ב"נ יהי' בשחיטה ויהי' מפרכסת מותר להם ולכן מקשי הגמ' מא"מ אמנם הר"מ ז"ל להלכה דס"ל דב"נ קרבו רק עולות ולא שלמים וא"כ ב"נ לא היו מעולם בגדר שחיטה להתיר להם הבשר לאכילה א"כ ל"ש מא"מ די"ל דשאני עכו"ם דלאו בני שחיטה הם ומתורץ ד' הר"מ ז"ל על נכון. איברא דזה רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא ז"א ואדרבה א"נ דב"נ קרב שלמים וצריך שחיטה מעלי' והשחיטה מתרת הבשר לב"נ בודאי ל"ש כלל מא"מ כיון דיש להם דין אחד עם ישראל ונהי דאח"כ נוסף חומרא לישראל דגם חולין צריכין שחיטה כמו קדשים היינו משום שבאו לארץ אבל בב"נ דל"ש טעם זה הרי נשארו כמות שהיו מקודם דקדשים בשחיטה וחולין במיתה. לכן נראה פשוט דזה בודאי דגם בקדשים ל"ש בב"נ שחיטה ואפי' א"נ דצריך שימות מקודם שיעלה אותם על המזבח אבל שחיטה בסימנים ל"צ לכן בב"נ גם בקדשים תלי' במיתה ואינן בני שחיטה כלל. ובזה ארווח לן להבין דברי התוס' מנחות (דף ק"ט ע"ב) ד"ה והעלה עליו עולה לש"ש דהקשו הא יש איסור דש"ח ותי' בזה"ל ונראה דלב"נ הי' מעלה הנודרים נדונ"ד עכ"ל. ותמה רעק"א ז"ל הא גם לב"נ אסור לדידן להקריב בחוץ כמבואר בזבחים (דף קט"ז ע"ב) ובתוס' שם ד"ה אסור. ולענ"ד נראה דאם ב"נ שחט את קרבנו להקריב בבמה אין איסור על הישראל מה"ת להקריבו בחוץ כיון דלישראל אין זה שחיטה כלל וא"ר להקריבו בפנים ולא הוי לדידן בכלל הקרבה בחוץ כיון דלא הי' שחיטה כשירה והוי כנתנבלה בשחיטה דלא מיחייב על העלאה בחוץ והא דאסור לסייען ולעשות שליחתן דמשמע אפי' בשחיטת נכרי נראה דהוא רק מדרבנן גזירה משום הקרבה בחוץ כיון דאצל ב"נ הוי הקרבה מעלי' אסור לן להקריב וא"כ י"ל דחוניו לא חשש על איסור זה ומדוקדק מאד לשון התוס' דהקשו מצד איסור דש"ח ותי' דלב"נ הי' מעלה ולא כתבו שחיטה והיינו כיון דלב"נ ל"צ כלל שחיטה לענין הקרבה שלו א"כ שפיר הי' יכול להעלות מה"ת לגמרי דהיינו להמיתו ולהקריבו בבמה כדין ב"נ כיון דלישראל א"ז שחיטה המתרת בפנים אין בו משום הקרבה בחוץ ובאמת מלשון הר"מ ז"ל סוף הל' מעשה הקרבנות שכ' בזה"ל ואסור לסייען ולעשות שליחתן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ נראה קצת דס"ל שהוא איסור תורה והוי בכלל הקרבה בחוץ אע"ג דלא חזי לבא לפנים כיון דאצל ב"נ הוי זה הקרבה מעלי' נאסר עלינו מצד הקרבה בחוץ עיי"ש היטב. אמנם דעת התוס' נראה כדאמרן דלא נאסר לנו מה"ת הקרבה בחוץ אלא היכי דחזי מה"ת לבא לפנים משא"כ בקרבן שלא נשחט אע"ג דאצל ב"נ הר"ז קרבן להיות קרב בבמה שלו אבל אין בזה משום ש"ח. שוב ראיתי בס' קרן אורה זבחים שכ' לתמוה על ד' התוס' ופשיטא לי' דאפי' לשחוט מותר הישראל קרבנות ב"נ שנודרים להקריב בבמה כיון דלא נדר להקריבם במקדש עיי"ש. ולפענ"ד קשה לחלוק מסברא על ד' התוס' והר"מ ז"ל אמנם בדעת התוס' נ"ל עיקר כמ"ש. היוצא לנו מזה שכתבתי דשחיטה בה' הל' שחיטה עדין בוודאי ל"צ בב"נ ול"ש בדיני שחיטה כלל אמנם אי צריך שחיטה עכ"פ בסימנים או סגי בנחירה צ"ע לענ"ד ולא מצאתי מבואר דבר זה:
אמר המחבר כ"ז כתוב אצלי זה כביר וכעת בסדרי הדברים לדפוס ראיתי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ה"ה כבוד ידידיי הגאונים בעל חלקת יואב ובעל בית האוצר שליט"א שכ' לדבר פשוט דבב"נ צריך שחיטה כשירה בקדשים בה' הל' שחיטה והנה הג' בעל חלקת יואב כ"כ ביו"ד בלי ראי' כלל אמנם הג' בית האוצר נ"י כ' שיש לו ראי' לזה ואינו כתוב טעמו ועיי"ש ששניהם כוונו לדבר אחד. ולענ"ד לאחר העיון לא מצאתי שום יסוד לדבריהם והמחדש דבר כזה עליו להביא ראי' ברורה:
פרק ג
בר"מ ז"ל פ"ב מהל' רוצח הל' ב' וג' כ' בזה"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגו או שכפתו והונחו לפני ארי וכיו"ב והרגתו חי' וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגתו בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד. ומניין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח. את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו. מיד כל חי' אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חי' לטרפו. מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה עכ"ל הזהב. ויען שיש לי איזה ענינים בד"ק העתקתי כל דבריו הקדושים:
והנה קודם נבאר מה דיש להעיר במ"ש סוג הב' ואין בהם מיתת ב"ד משמע דקאי גם על הורג את עצמו ולכאו' אין מובן לזה דאיך שייך בהורג עצמו ח"מ ביד"ש וכש"כ מיתת ב"ד ל"ש בי'. והנה לכאורה עלה בדעתי דמ"ש הר"מ בהורג את עצמו דח"מ ביד"ש היינו מיתת הנפש ויהי' מקור נפתח במה שנסתבכו הפוסקים בהא דמוחלט בפי כל דהמאבד א"ע לדעת אין לו חלק לעוה"ב וכולם חותרים למצוא מקום לזה. ולהנ"ל ראי' ברורה מד' הר"מ ז"ל אלו שכ' דהורג את עצמו ח"מ ביד"ש וע"כ דקאי על מיתת הנפש וא"כ מבואר דא"ל חלק לעוה"ב וזה הערה נכונה. אמנם בזה אינו מתורץ מ"ש ואין בו מיתת ב"ד איך יתכן בהורג א"ע מיתת ב"ד ודוח"ל דלא קאי ע"ז דמסתימת לשונו ז"ל נראה דקאי על כל מה דחשיב לעיל לכן נראה בכוונת הר"מ ז"ל אם עושה את עצמו טריפה דזה הוי כהורג את עצמו ממש וכ"כ במק"א שנסתפק בדבר זה בספר למודי ד' אי עשה חבירו טריפה אם ח"מ ב"ד קודם שמת חבירו ומורי הגז"ל בס' ישועות ישראל סי' ל"ג ס"ק ט' כ' בפשיטות דא"ח מיתה מצד שעשאו טריפה וע"ש בתוס' חולין (ד' מ"ב ע"ב) בד"ה ואמר ר"י בא"ד שכ' דמשכח"ל חומרא וקולא וכו' וכן לענין אם עשה חבירו טריפה ועי' במהר"מ לובלין ז"ל שנראה שהבין דעת התוס' דאם עשאו חבירו טריפה ח"מ עי"ש אך אין כאן ראי' גמורה די"ל בכונת התוס' בעשאו חסר חולי' אחת ומת אח"כ ולא ידעינן אי מאותו חולי מת דאי אמרינן דהוא טריפה עיד"ז פשיטא דנהרג משא"כ א"נ דאינו טריפה וז"פ. והנה הרב בס' לימודי ד' כ' להוכיח מהא דמבואר בגיטין (דף מ"ג ע"א) ובב"ק (ד' מ"ב ע"ב) דכופר אינו משתלם אלא לאח"מ ממש אבל בעשאו טריפה אינו משלם כופר כיון דכתיב והמית איש או אשה א"כ ה"ה ברוצח אינו חייב קודם לכן וכ"כ מורי הגז"ל ביתר ביאור משום דגם בזה כתיב מכה איש ומת משמע מיתה ממש אד"ק:
ולפענ"ד עלה בדעתי לכאו' להוכיח מסוגי' דב"ק שם להיפוך דהרי ז"ל הגמ' מ"ט א"ק והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו וברש"י ז"ל ד"ה והמית בזה"ל שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל עכ"ל וא"נ דגם ברוצח הדין כן דאינו ח"מ אלא כשהרגו ממש א"כ ל"ל קרא במיתת השור הא קיי"ל כמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ אם רוצח אינו נהרג בשעשאו טריפה ה"ה שור אינו נסקל ולמה צריך קרא לזה א"ו דברוצח ח"מ כשעשאו טריפה ולכן צריך בזה קרא דאינו חייב אלא עד שימות ובאמת הבדל גדול יש בין רוצח ובין כופר ומיתת השור לפימ"ש המהרש"ל דנהי דטריפה א"ח הוא רק מצד הרוב וא"כ דבממון דאין הולכין אחה"ר צריך דוקא מיתה ממש משא"כ בד"נ דאזלינן בת"ר גם בעשאו טריפה חייב. אך מצאתי בס' שטמ"ק שם בשם רבינו בעל הרוקח ז"ל שכ' להדי' בפירוש הגמ' דבאמת א"ר הגמ' כלל מוהמית די"ל דטריפה הוי בכלל והמית רק דהראי' הוא מדכתיב בתוה"ק ואם כופר יושת עליו אחר דכ' סקילת השור אינו נסקל אלא לאח"מ ממש כיון דקיי"ל דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וברוצח אינו נהרג אלא לאח"מ ממש וא"כ גם מיתת השור אינו אלא לאח"מ ממש ואז איכא חיוב כופר אד"ק מבואר מזה כד' מורי הגז"ל. אלא שגוף ד' רבינו הרוקח ז"ל תמוהין לי כיון דמודה רז"ל דמוהמית א"ר דבעי דוקא מיתה ממש א"כ מנ"ל דין זה שכ' בפשיטות דברוצח א"ח אלא לאח"מ ממש וצע"ג לענ"ד. וראיתי עוד שם בס' לימודי ד' שכ' שמד' הרמב"ם ז"ל דלא הביא כלל בהל' נזקי ממון הך דינא דר"ל דכופר אלא לאח"מ נראה דס"ל דר"ל לא קאמר אלא למ"ד טריפה חי' אבל למ"ד טריפה א"ח משלם את הכופר כשעשאו טריפה דהוי כמיתה עיי"ש. ולפי דבריו א"כ ה"ה בעשה חבירו טריפה שח"מ בב"ד לדעת הר"מ ז"ל. וא"ש ד' הר"מ ז"ל כאן שכ' דבהורג א"ע היינו שעשה א"ע טריפה א"ח מיתת ב"ד ויהי' ראי' מלשון הר"מ ז"ל דכאן לד' הרב לימודי ד' ז"ל אך באמת שגה הרב בעל לימודי ד' במחכ"ת דהרי מבואר בר"מ ז"ל פי"א מנזקי ממון ה"ב דחצי עבד וחצי ב"ח שהומת ע"י שור ראוי ליטול כופר וא"ל עיי"ש. וא"כ מוכרח דגם הר"מ ז"ל פוסק כר"ל דאין כופר משתלם אלא לאח"מ דאל"כ משכח"ל כשעשאו טריפה כמבואר בסוגיא דגיטין שם. אך לענין דינא אע"ג דלענין כופר פסק הר"מ ז"ל דאינו משתלם אלא לאח"מ מ"מ י"ל דמודה הר"מ ז"ל דלאו מוהמית דריש לה די"ל כיון דטריפה א"ח ה"ה טריפה הוא כמיתה רק בעיקר הלימוד מוהמית דאין חיוב כופר אלא כשהמית וממילא כיון דאין הולכין בממון אח"ר בעי מיתה ממש משא"כ בד"נ דאזלינן בת"ר גם כשעשאו טריפה נהרג אך אפי' א"נ דגם בהורג אדם ועשאו טריפה א"ח וא"ח עד שימות מ"מ לפמש"ל בשם הרוקח ז"ל דלאו מוהמית קא ממעט לה וצ"ל בכונת הרוקח ז"ל נהי דאזלינן בד"נ בת"ר מ"מ כיון דאיכא לברורי מיד דטריפה א"ח י"ב חודש וכיון דכן הוא לא אזלינן בי' בת"ר לכן אין הורגין אותו עד שימות חבירו ונאמר שכן דעת הר"מ ז"ל מ"מ ז"ד בעושה חבירו טריפה דאנן דנין להרוג את השלם א"כ שפיר אמרינן דמכח הרוב א"א להרוג אדם שלם דוהצילו העדה כתיב משא"כ בהורג א"ע שפיר כ' הר"מ ז"ל דא"ב מב"ד והיינו בעושה עצמו טריפה דאי הוי בזה מיתת ב"ד פשיטא דהי' נהרג מצד דאזלינן בת"ר דא"ל דבדיני נפשות לא אזלינן בת"ר ז"א כיון דהורג את הטריפה פטור דגברא קטילא קטיל א"כ פשיטא דבטריפה אזלינן בת"ר א"כ נראה פשוט דאם הי' הדין דבהורג א"ע ח"מ ב"ד בעושה עצמו טריפה נהרג בב"ד דטריפה כמיתה ובזה ל"ש לומר דלא אזלינן בת"ר כיון דהוא טריפה לפנינו וא"ש ד' הר"מ ז"ל בעזהי"ת וזה נכון מאד. שו"ר בנתה"מ סי' ל"ו שכ' בהדיא דבטריפה ל"ש והצילו העדה מבואר כמו שכ':
אמנם מה דיש לעי' בדעת הר"מ ז"ל דאיך למד מהני קראי לחייב ישראל מיתה בידי שמים על כל אלו הא הנך קראי נאמרו לב"נ וא"כ דילמא דוקא ב"נ נזהרים בזה אבל לא ישראל ותדע דב"נ חמירי מישראל לענין שפיכ"ד דמצינו דב"נ נהרג על עוברין אמנם ישראל אינו נהרג על עוברין מבואר דדרשינן קרא שופך דם האדם באדם דמו ישפך רק על ב"נ דעליו נאמר קרא א"כ מנ"ל דכל הני נאמרו בישראל. ולכאו' עלה בדעתי בזה דהנה באמת בת' נוב"י מ"ת ח' חו"מ סי' נ"ט נתעורר הגר"י פיק ז"ל על הא דקיי"ל דב"נ מצווה על העוברין ולא ישראל והא קיי"ל כל מצוה שלא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ וצ"ל איפכא דישראל יהי' מצווה על העוברין ולא ב"נ ותי' בזה הנוב"י ז"ל כיון דל"ש בזה מא"מ דאסור לישראל ג"כ ל"א בי' הך כללא אד"ק ומעתה א"ש ד' הר"מ ז"ל דשפיר הכריח דכל הנך גם ישראל מוזהרין רק דבב"ד אינן נהרגין דאל"כ יקשה נימא מא"מ כקושית הגר"י פיק ז"ל. אמנם מה דקשה טובא בד' הר"מ ז"ל הא מד' כאן מבואר דפשטא דקרא בא לח"מ ביד"ש כמו שכ להדי' שלכן נאמר בכולן לשון דרישה כיון דהוא רק מיתה ביד"ש כנ"ל ומעתה קשה טובא איך פסק הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' מלכים הל' ב' דב"נ שכפת א' לפני ארי או שהניחו ברעב עד שמת הרי הוא נהרג כיון דמ"מ המית ע"ש וקשה הלא לפי דבריו מבואר בתוה"ק באזהרת ב"נ ע"ז לשון דרישה וזה הוא רק עונש ביד"ש וא"כ איך ב"נ חייב ע"ז מיתת ב"ד וזה ודאי א"ל בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דבב"נ היכא דח"מ ביד"ש שוב נהרג בב"ד ז"א דהרי בב"נ ששבת או שהכה את ישראל פסק הר"מ ז"ל דח"מ ואינו נהרג בב"ד הרי מצאנו גם בב"נ מיתה בידי"ש וא"כ מנ"ל להר"מ ז"ל ליחייב מיתה בב"נ על גורם להרוג את הנפש. שוב הראו לי בס' מנ"ח מ' לא תרצח הרגיש בזה על הרמב"ם ז"ל ולא מצא מענה. אמנם מה שנלענ"ד אחר העיון ונקדים לתרץ דברי מרן הכ"מ בפ"י ממלכים הל' ו' שכ' על מה שפסק הר"מ ז"ל בב"נ שהכה את ישראל ח"מ אבל אינו נהרג דדרשת חז"ל מויפן כה וכה הוא אסמכתא עיי"ש ותמה המל"מ ז"ל בס' פרשת דרכים דרוש י' דלמה הוצרך לזה ת"ל כיון דח"מ בידי"ש לכן כשאין איש עתיד לצאת ממנו הרגו ולמה צריך לומר דהדרשה אסמכתא הוא גם אם ח"מ ביד"ש מה"ת ג"כ הדין כן דאינו נהרג רק אם אין עתיד לצאת ממנו גר:
אמנם לענ"ד נראה דהכ"מ ז"ל סובר דאם הי' דרשה גמורה אע"ג דח"מ רק ביד"ש מ"מ בב"נ נהרג והרי מבואר בסנהדרין (ד' פ"ד) דבטמא ששימש במקדש כיון דח"מ ביד"ש אחיו הכהנים פוצעין את מוחו בגיזרין עיי"ש היטב כל הסוגיא. מבואר דמי שח"מ ביד"ש שוב יש רשות לב"ד להורגו לצורך תיקון הדור דהוי גברא קטילא א"כ בב"נ שח"מ ביד"ש נהרג בב"ד לכן הכריח הכ"מ ז"ל דהר"מ ז"ל סובר דאין זה דרשה גמורה וכן נראה טעמא דהר"מ ז"ל בב"נ ששבת וב"נ שלמד תורה כיון דכל אלה אינן מפורשין בתורה רק מדרשה נפקא לן לכן ס"ל להר"מ ז"ל דאינו נהרג משא"כ בזה שמפורש בתוה"ק דח"מ ביד"ש שוב הב"ד הורגין אותו ובזה מובן מה שפסק הר"מ ז"ל בה' מלכים שם דב"נ שהרג טריפה ג"כ ח"מ ולא נודע מקורן של דברים ולהנ"ל א"ש כיון דהר"מ ז"ל גם בישראל מיחייב לי' מיתה ביד"ש כמבואר בדבריו בהל' רוצח וא"כ בב"נ ממילא נהרג. ובאמת י"ל בטעמא דמילתא דדוקא בישראל דמהני תשובה לכן אין הורגין אותו היכי שח"מ ביד"ש כיון דבידו לעשות תשובה אינו בר קטלא משא"כ בב"נ שכ' הפוסקים דל"מ תשובה א"כ כשח"מ ביד"ש הוה גברא קטילא ושוב הורגין אותו ע"י ב"ד [וא"ל מטריפה דג"כ הוא גברא קטילא ואעפ"כ בב"נ ההורגו נהרג עליו דהוא אינו ח"מ משא"כ מי שח"מ ביד"ש שפיר י"ל כנ"ל]:
ובפלפול התלמידים אמרתי להמתיק הדבר ביותר על מה דב"נ ששבת או שלמד תורה ושהכה את ישראל פסק הר"מ ז"ל דאע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ אינו נהרג בב"ד אמנם ברוצח שהרג ע"י גרמא וכן בהרג את הטריפה פסק הר"מ ז"ל דנהרג ואמרתי די"ל דהענין הוא עפמ"ש בת' חו"י לתרץ קו' התוס' דהא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מהא דאמרי' ביבמות (דף מ"ה ע"ב) דלמה גרים מעונין מפני שלא קיימי ז' מצות ותו"ד לחלק בין עבירות שגם ישראל חייב עליהם בזה לא נפטר ע"י הגירות משא"כ אם הם עבירות שגם ישראל אינו חייב עליהם אז נפטר ע"י הגירות והד' עתיקין בס' רבותינו האחרונים ז"ל והארכנו בד' במק"א ואכ"מ ומעתה י"ל דהנה באמת סברא לומר דבב"נ כיון דל"מ תשובה ואין בידו לפטור א"ע ממיתה ביד"ש שוב נהרג גם בידי אדם אך הא אפשר להתגייר וכקטן שנולד ואז יהי' פטור ושוב אין הורגין אותו כיון דיש לו עצה לפטור מעונש מיתה ביד"ש. ומעתה א"ש ד' הר"מ ז"ל דדוקא בב"נ ששבת וכיו"ב דכל חיובו דמיתה ביד"ש הוא מצד ב"נ וכשיתגייר ל"ש בהו חיוב זה א"כ פשיטא דפטור מעונש דביד"ש כשיתגייר וא"כ שפיר פסק הר"מ ז"ל דאין הורגין אותו משא"כ ברוצח ע"י גרמא וכיו"ב לפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"ב מהל' רוצח הל' י' דישראל שהכה ב"נ ח"מ ביד"ש ועיי"ש בכ"מ דלמד זאת מהמכילתא דס"ל כן לאיסי בן עקיבא דישראל לא יצאו במתן תורה להקל מעליהם לענין ב"נ אלא רק למיתת ב"ד עיי"ש שמבואר כן וא"כ עונש זה דמיתה ביד"ש אפי' אם יתגייר יהי' חייב כד' החו"י הנ"ל וא"כ אין בידו לפטור א"ע מעונש זה ושוב נהרג ג"כ ואע"ג דאית לי' עצה להתגייר ואח"כ לעשות תשובה זה הוי כמו תרי הואיל דל"א וגירות לא מיקרי בידו כל כך כמבואר בקידושין בסוגי' דדשלב"ל דנימא בי' גם תרי הואיל והארכנו בזה בפלפול התלמידים ופה לא העתקתי אלא תמצית דברינו מפני חומר הנושא:
פרק ד
במס' ב"מ (דף מ"ד ע"א) במשנה נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה הוא עתיד לפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ועיי"ש (דף מ"ח ע"א) דברים ואיכא בהדי' מעות קאי באבל דברים וליכא בהדי' מעות לא קאי באבל אלא הוא מחוסר אמנה וכן קיי"ל בשו"ע חו"מ סי' ר"ד. וצריך להבין ענין זה אמאי הקללה דוקא בדור המבול ובדור הפלגה וגם ההבדל בין דברים ומעות ובין דברים לחודא דהוי רק מחוסר אמנה ונראה לבאר ענין זה עפמ"ש הרמב"ן ז"ל לבאר ענין חטא דור המבול ודור הפלגה דדור המבול הי' חטאם בהשחתת הארץ אמנם דור הפלגה קצצו בנטיעות ולכן בכל ענין המבול כתיב אלקים ובכל ענין הפלגה הזכיר שם המיוחד והנם עונשים בשמו הגדול וכן במדת סדום עכ"ל והנה רבינו הרמב"ן ז"ל כתב רמזי חכמה בחכמת האמת שאין לנו ידיעה בהם. אמנם אנחנו נבאר הדברים עפ"י פשוטן דהנה בתחילת ברוא השי"ת עולמו ברא את האדם מורכב מחומר ונפש והנה החומר והנפש הם כחות מתנגדים זה לזה דהחומר שבאדם היותו מן האדמה מתאוה לכל החומריות והגשמיות אמנם הנפש בהיותה חלק אלוקי ממעל תתאוה רק לטוב ולשאוף למרומים ממקום אשר שם נחצבה ויש גם שהנפש שהיא בעצם חלק אלוקית תתאוה לחקור במופלא ממנה ותרצה להתבונן במה שלא הרשתה ועיד"ז יכולה לבוא לידי קיצוץ בנטיעות ולכן מיד כשברא השי"ת את האדם מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ועיד"ז ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא צוה לו הקב"ה שבע מצות שהם שמירה לגוף ונפש והיינו עכו"ם וברכת השם שזה מצד הנפש שתתאוה לחקור במהות המציאות ותוכל לבא לידי כפירה ולידי ברכת השם חלילה ושאר הה' מצות המה מצד שמירת הגוף גזל ואמה"ח ודינין וגילוי עריות ושפכ"ד והנה דור המבול חטאם מצד הגוף כגון גזל ועריות ושפכ"ד אמנם דור הפלגה מפורש בתוה"ק ויאמר ד' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות וגו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' נראה מבואר דרצו לחטוא בכח הנפש דהוא רוח ממללא דהיינו כח הדיבור דהוא כח אלוקי ורצו בכח אחדותם בדיבור בכח האלוקי שיש בהם לקצץ בנטיעות ח"ו והנה באמת צריך להבין כיון דכח הדיבור הוא רוחני וחלק אלוקי א"כ למה צריך בקנין מעשה גופני מעות או משיכה ולא יהי' מהני דיבור גרידא לקנין. ונראה משום דהאדם הקונה הוא בעל גוף ולבעל גוף צריך קנין גופני לכן צריך מעשה קנין ומטעם זה בהקדש קיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דגבוה הוא רוחני אמירה לבד הוא קנין וקונה הגבוה בדיבור ול"צ מעשה קנין:
ובאמת נראה עפ"ז לפרש דברי הרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן שכ' לפרש הא דכ' התוה"ק לא תענה ברעך עד שוא דשוא היינו דבר בטל והוסיפה התוה"ק עתה לאסור להעיד על חבירו אפי' אם לא יתחייב לו בב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קני מידו עכ"ל ולכאו' צריך להבין א"כ אמאי לא הזהיר הקב"ה על זה בדברות הראשונות אמנם הענין הוא דבדברות הראשונות נזדככו ישראל כמלאכי מעלה כמו שאמר הכתוב אכן אמרתי אלקים אתם והיו במדריגה עליונה מאד וא"כ גם דיבור הי' אצלם קנין ולא הי' שוא כלל אלא שקר דאפי' ע"י דיבור בעלמא הי' מתחייב ולא הי' צריך קנין כלל כיון שהי' כמלאה"ש הדיבור אצלם כקנין יחשב כמו אמל"ג כנ"ל אמנם לאחר החטא שנפלו ממדריגתם ונעשין בחינת בני אדם כמו שאמר הכתוב אכן כאדם תמותון היו צריכין קנינים גופניים ולזאת משכח שוא. ועפי"ז יאיר לנו אור בביאור ד' חז"ל דברים בלא מעות הוי מחוסר אמנה דאם הי' נשאר באמונה שלמה כמו שהי' ישראל במתן תורה גם דברים הוי קנין וזה שחוזר ואינו רוצה לקיים דבריו הר"ז מחוסר אמנה אמנם דברים ואיכא מעות שהי' שני הקנינים קנין הדיבור וקנין הגופני וג"כ אינו רוצה לקיים א"כ חוטא בכח הדיבור שהוא כח הנפש ובקנין מעות שהוא קנין גופני קאי באבל היינו מי שפרע מדור המבול שחטאו בכח הגוף ומדור הפלגה שחטאו בכח הנפש הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו והנה בברייתא מוסיפו ומי שפרע מאנשי סדום ועמורה וממצרים בים וכן הלשון נוסח הקללה בשו"ע סי' הנ"ל ולכאו' הי' נלענ"ד שהברייתא מוסיפה עוד שתי דוגמאות לחטאים אלו והיינו כי אנשי סדום שחטאו בגזל ועריות היו ג"כ חוטאים בכח הגוף ומצרים על הים שהי' ע"י שר שלהם זה הוה חטא מכח הנפש ולכן כתבה הברייתא בדיקדוק הלשון וממצרים בים דוקא אמנם ברמב"ן ז"ל שהעתקתי לשונו למעלה כ' על חטא סדום שהי' אותו חטא של דור הפלגה אמנם באמת כונת הרמב"ן ז"ל עפמ"ש בפ' וירא י"ט פסוק ה' בזה"ל ודע כי משפט סדום הי' למעלת א"י כי הוא מכלל נחלת ד' ואינה סובלת אנשי תועבות וכו' כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה אבל למעלת הארץ הזאת הי' הכל כי שם היכל ד' עכ"ל וזה כונת רבינו ז"ל כאן שאנשי סדום מפני שהיו בא"י והיא ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה תמיד ואינו מחזקת עוברי עבירה לכן גם חטאים הגופניים הם כמו חטאי' בכח הנפש כי שם הכל נתקדש קדושת השי"ת והוי הכל פגם בכח שם המיוחד ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וע"ע בענין זה במה שכתבנו בפ' וזאת הברכה ותמצא נחת:
פרק ה
במס' ברכות (דף כ"ה ע"ב) אר"י עכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי אירי' עכו"ם אפי' ישראל נמי ישראל פשיטא לי' דאסור אלא עכו"ם איצטריכא לי' מ"ד הואיל דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ"ל דאינהו נמי איקרי ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו עכ"ל הגמ' נראה מבואר דעיקר רבותא דר"י דערות עכו"ם הוה בכלל ערוה וממילא אסור לקרות ק"ש כנגדה כמו דאסור לקרות נגד ערות ישראל ול"צ קרא מיוחד למעט ערות עכו"ם אמנם מלשון הגמ' שבת (דף ק"נ ע"א) דמקשי' בגמ' על הא דאמרי' דבשבת דיבור אסור הרהור מותר מהא דאמר רבב"ח אר"י בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבית המרחץ ומביה"כ אע"ג דג"כ כתיב ולא יראה בך ערות דבר ונדרוש ג"כ דיבור אסור הרהור מותר ותרצינן ההוא מיבעי' לי' לכדר"י דאמר עכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו עיי"ש נראה לכאו' דצריך לזה קרא דערות דבר דמזה מרבינן ערות עכו"ם. הן אמת כי ברש"י ז"ל שם ד"ה ההוא כדר"י מפרש דקרא אתא שאסור להסתכל בערוה בשעת ק"ש ובזה באמת אסור רק דיבור אבל הרהור מותר נראה מבואר דרש"י ז"ל ס"ל דבאמת אין כונת הגמ' דצריך קרא דערות דבר לרבות גם ערות נכרי דזה ממילא ידעינן כיון דהוא בכלל ערוה הרי אסור לקרות ק"ש כנגדו וקרא אתא רק לדין זה דאסור לקרות ק"ש כנגד ערוה ודבר דרשינן דיבור אסור והרהור מותר. אמנם בפי' הר"ח ז"ל שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא כ' בזה"ל ומפרקינן האי מרא מיבעי' לי' לאסור אפי' ערותו של נכרי דאשכחן דאיקרי ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו עכ"ל נראה מבואר דקרא דערות דבר אתא לרבות ערות נכרי כיון דאשכחן קרא דהוא בכלל ערוה וכ"נ להוכיח מדעת הר"מ דס"ל דמערות דבר מרבינן אף ערות נכרי מדכ' בפ"ג מהל' ק"ש ה' ט"ז כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומ"ר עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזור פניו אפי' עכו"ם או קטן לא יקרא כנגד ערותן עכ"ל נראה מבואר מד"ק דחד דינא אית להו לקרות כנגד הערוה ולקרות כנגד צואה ומ"ר דבעי דוקא החזרת פניו וא"כ ע"כ דס"ל הרהור ג"כ אסור דא"נ דמותר הרהור ל"צ החזרת פניו ומותר להניח ידו לתוך פיו וקורא כמבואר להדי' בברכות (דף כ"ד ע"ב) עיי"ש היטיב וכבר הרגיש בזה הגאון בעל צפנת פענח שי' על הר"מ ז"ל ולא מצא מענה וע"כ צ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל כפירוש הר"ח ז"ל דצריך הך קרא דערות דבר לרבות עכו"ם ולכן לא אייתר דבר כלל למידרש דיבור אסור הרהור מותר אך צ"ע בזה. א' דהרי מסוגית הגמ' ברכות נראה דא"צ לימוד מיוחד על ערות עכו"ם. ב' גוף הדבר קשה להבין כיון דנשמע מקרא דערות אביהם לא ראו דהיא בגדר ערוה ממילא ידעינן דאסור לקרות גם נגד ערות עכו"ם:
אמנם מה שנלענ"ד בזה עפ"מ שראיתי בס' בית האוצר מידידי הגאון מוהר"י נ"י מבענדין שכ' להקשות ע"ד הגמ' ברכות הנ"ל דאיך ילפינן מהא דכתיב וערות אביהם לא ראו דערות נכרי קרוי ערוה הא כל הסברא דערות נכרי לא יהי' בגדר ערוה היינו משום דעכו"ם אינו בכלל אדם וה"א דערותו חשוב כערות בהמה וכן כ' הבה"ג ז"ל להדי' וא"כ לפמ"ש התוס' דקודם מתן תורה גם עכו"ם הי' בכלל אדם ורק ממתן תורה ואילך דרשינן אדם אתם אין עכו"ם קרוין אדם א"כ מ"ר מהא דערות אביהם לא ראו דגם היום הוא בגדר ערוה ועיי"ש שלא מצא מענה לזה ומתוך זה מוכרח לחדש דלר"ש דס"ל דעכו"ם אינן בגדר אדם באמת אינו אסור מה"ת לקרות כנגד ערות עכו"ם ור"י ע"כ ס"ל דלא כר"ש. אמנם לענ"ד נראה דהג' שליט"א דלא לן חספא ואנא אשכחנא מרגניתא תותא דבזה א"ש מאוד שני הסוגיות וד' הר"ח והר"מ ז"ל דבברכות קאי הגמ' א"נ דלא כר"ש וי"ל דר"י אמר כן משום דלא ס"ל כר"ש דיש חילוק בענין אדם בין ישראל לעכו"ם לכן שפיר אמר בפשיטות דמדכתיב וערות אביהם לא ראו דגם ערות עכו"ם הוי ערוה ה"ה דאסור לקרות נגד ערותו אמנם בשבת דשם יקשה הגמ' על ריו"ח דס"ל דהרהור מותר בשבת אמאי ס"ל דהרהור אסור בבה"כ ובית המרחץ שפיר מתרצינן דריו"ח צריך הך דבר לרבות ערות עכו"ם מדלא כתיב ערות אדם אלא ערות דבר דייקינן מ"מ דמה שהי' הפעם בגדר ערוה אע"ג דעתה אינו בגדר ערוה מ"מ אסור לקרות ק"ש כנגדה וזה ילפינן מדבר וממילא לא ילפינן כלל מדבר לחלק בין דיבור להרהור ולכן גם הרהור אסור כנגד הערוה וטעמא דמילתא דלריו"ח אמרינן דצריך קרא לרבות ערות עכו"ם י"ל דהרי בעירובין (דף מ"ו ע"ב) איבעיא לן בגמ' אליבא דריו"ח אם ר"מ ור"ש פליגי אם הלכה כר"ש ונשאר הגמ' בתיקו ובזה תלי' בגירסות הש"ס אי ר"מ חולק בזה על ר"ש דאין עכו"ם קרוי אדם ועי' בתוס' יבמות (דף ס"א ע"א) בד"ה ואין העכו"ם ולכן שפיר תי' הגמ' דלריו"ח צריך הך דבר לרבות ערות עכו"ם ולפ"ז א"ש דעת הר"מ ז"ל להלכה דפסק כר"ש דעכו"ם אינן בכלל אדם ושפיר צריך קרא לרבות עכו"ם ולכן ס"ל דגם הרהור אסור ולא כרש"י ז"ל:
ועפ"ז נלענ"ד ליתן טעם למה שפסק הר"מ ז"ל דאפי' נגד ערות קטן אסור לקרות ק"ש ולכאו' תמו' מהיכן למד זאת ובאמת דעת רבים מגדולי הראשונים דערות קטן פחות מבן ט' אינו בגדר ערוה אמנם להנ"ל נראה דהר"מ ז"ל ס"ל דלפי האמת דמרבינן מערות דבר ערות עכו"ם אע"ג דהיום אינו בכלל אדם מ"מ כיון דהי' בגדר ערוה קודם מתן תורה גם היום אסור לקרות ק"ש כנגדו א"כ ה"ה והוא הטעם ערות קטן אע"ג דאינו עתה בגדר ערוה מ"מ כיון דעתיד לבוא לידי ערוה אסור לקרות כנגדו וערות עכו"ם וקטן לדעת הר"מ ז"ל אחת הן ועפי"ז אשכחנא פיתרא למה שקשה על הר"מ ז"ל שבפ"ג מה' ק"ש פסק דאסור לקרות ק"ש אפי' נגד ערות קטן אמנם בפ"ג מה' מילה ה"ה כ' הר"מ ז"ל בזה"ל והמל "אדם" "גדול" צריך לכסות ערותו עד שיברך עכ"ל. נראה מבואר דמל את הקטן א"צ לכסות ערותו וקשה טובא הא להר"מ ז"ל גם ערות קטן הוה ערוה וכבר נתקשה בזה בב"ח יור"ד סי' רס"ה בסוף הסימן עיי"ש אמנם לדברינו י"ל דהנה יש לדקדק על תיבת "אדם" שלכאורה מיותר לגמרי דהול"ל והמל הגדול כמובן לכן נראה דהנה הרא"ש ז"ל ס"ל דיש סברא לומר כיון דהוא לצורך מילה אינו איסור והוי בכלל מחניך קדוש אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דבערוה גמורה ל"ש סברא זו אמנם בערות עכו"ם וקטן כיון דבעצם אינן ערוה אלא דאיתרבי מדבר כנ"ל לכן שפיר אמרי' דלצורך המילה הוי בכלל מחניך קדוש ולכן דקדק הר"מ ז"ל לכתוב אדם למעט נכרי וצריך דוקא שיהי' הנימול מישראל וגדול וכללא הוא דנכרי וקטן מישראל דין אחד להם. ועי' במל"מ פ"א מה' טומאת מת הי"ד שכ' לדייק כיו"ב מלישנא דר"מ ז"ל בפירוש המשניות עיי"ש אם כי שם קשה הדבר כיון שהוא רק העתקה מלשון ערבי וק"ל. אמנם כאן בוודאי כוון הר"מ ז"ל לשלול בתיבת אדם את העכו"ם. ובאמת גם לפי דברי הג' בעל בית האוצר שיחי' י"ל כנ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דלאחר שגזרו על ערות עכו"ם גם ערות קטן הוי בכלל ערוה ולכן לצורך מצוה מקילין בתרווייהו אמנם בעיקר הענין נראה יותר כמו"ש דהר"מ ז"ל ס"ל דערות עכו"ם אסור מה"ת ודוק היטב בכל זה ודרך חידוד בעלמא אמרתי לת' קושיות הג' הנ"ל בהקדם מה שיש לדקדק על הגמ' ברכות ושבת דמייתי ראי' דערות עכו"ם הוי ערוה מדכתיב וערות אביהם לא ראו והיינו מפני שהתורה קראו ערוה ואמאי לא מייתי הגמ' מקרא הקודם וירא חם את ערות אביו דג"כ מבואר דהתוה"ק קראו ערוה לכן נראה דמזה באמת א"ר די"ל דא"ר על לאחר מתן תורה וכנ"ל אמנם ראיות הגמ' מהא דהלכו אחורנית וערות אביהם לא ראו וקשה אמאי לא ראו הא אין איסור להסתכל בערוה כ"א בשעה שעושה מצוה אמנם נראה דהכא כיון שהלכו לכסות ערות אביהם שלא יהי' מונח בבזיון הרי הלכו לקיים בזה מצות כיבוד אב ושוב אסור להסתכל בערוה אך קשה הא ב"נ אינו מצווה על כ"א וע"כ שרצו לקיים את המצוה של ישראל לאחר מתן תורה והא לאחר מתן תורה זה לא הוי ערוה א"ו דגם לפי האמת הוי ערוה ויש לדחות כמובן ובפרט דגם זה שיהי' אסור לעשות מצוה נגד ערוה אינו מוסכם. ועי' בזה בעקרי הד"ט וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:
פרק ו
(י"א-כ"ח) בקרא וימת הרן ע"פ תרח אביו וגו' באור כשדים וברש"י ז"ל ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת שקיבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש והרן אמר בלבו אם אברם נוצח אני משלו וכו' וכשניצול אברהם אמרו לו להרן משל מי אתה אמר להם הרן משל אברהם אני השליכוהו לכבשן האש ונשרף וזה אור כשדים עכ"ל והנה לכאורה יש לעי' אמאי הרן נשרף כיון דג"כ מסר נפשו על קדושת השם ואע"פ שלא הי' תקיף בדעתו כמו אברהם מה בכך כיון דא"א ע"ה אז עדיין לא הגיע לזה אלא בכח חקירתו הנשגבה וא"כ הרן שלא הי' עוד מופתים מספיקים לבוא לאחדות השי"ת כ"א ע"י הצלת אברהם ומאז הי' דעתו כאברהם וא"כ אמאי נשרף אך האמת נראה בזה כמו"ש בזה בני הרב חו"ב מו"ה אלעזר יהודא ז"ל דהנה באמת איתא במדרש יעקב אשר פדה את אברהם שבזכות יעקב ניצול א"א מכבשן האש וכבר תמהו בזה המפרשים אטו א"א הי' צריך להצלת יעקב אמנם הרה"ק מו"ה ר"מ זצ"ל מווארקי אמר שהי' שחוק בעולם שאברהם ניצול מכבשן האש לולא שהוצרך לחיות עוד ולהוליד את יעקב ולהוציא ממנו עם ישראל עכ"ד וביאור דה"ק דהרי מצאנו לר"ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יגיע לידי ואקיימנה דזה תכלית האדם למסור נפשו על קדושת שמו ית' וא"כ כיון דאברהם אבינו זכה לזה למסור נפשו על קדושת השי"ת אמאי ניצול ואדרבה הא התכלית הגמור שלא יוצל אך בזה י"ל אחת משני אלה. א' למען יתקדש ש"ש ברבים כדי שיכירו הכל שד' אחד ושמו אחד. ב' שצריך עדיין להחיות כדי להוליד בנים והנה הכא בא"א כיון דהרן נשרף אע"ג שאמר ג"כ כאברהם א"כ לא נתקדש ש"ש בשלימות וא"כ שפיר הי' שחוק בעולם על אברהם שניצל מכבשן האש לולא מטעם הב' דהי' צריך להחיות שהוא הי' יסוד ישראל עם סגולתו ע"י שיצא ממנו יעקב וז"ב ואמת. ומעתה נראה דמטעם זה נשרף הרן כיון דהרן לא הי' צריך להחיות עוד שלוט אשר ממנו יצא מלכות ב"ד כבר נולד אז וא"כ טוב לו שלא ניצל ונשרף על קדה"ש. אלו ד' בני ז"ל ודפח"ח:
וי"ל בזה ד' חז"ל והובא ברש"י ז"ל פ' לך לך (י"ד י') בקרא ועמק השדים בארות בארות חמר שהי' הטיט מתגבל ונעשה נס למלך סדום שיצא משם לפי שהי' מקצתן שלא היו מאמינים שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע והנה כבר תמה הרמב"ן ז"ל איך נתחזק ע"י זה אמונה באברהם אדרבה כיון שראו שגם מלך סדום שהוא עובד עכו"ם ניצל א"כ מ"ר להאמין באברהם ותי' הרמב"ן ז"ל דהי' הצלתו של מלך סדום ע"י אברהם שהלך להבור והביט בו ועיד"ז הצילו ושפיר האמינו אם זה ניצל לכבודו של אברהם מכ"ש אברהם עצמו בודאי ניצל מכבשן האש אמנם לענ"ד עיקר ד' חז"ל צ"ע לכאו' הא הדבר הי' קרוב לזמן ונגלה הדבר לעיני כל ומה שייך שלא האמינו וקשה לומר שחשבו שכל המעשה שקר לכן נלענ"ד דהכי פירושא דהי' מאוה"ע שלא האמינו שא"א ניצל מכבשן האש בדרך נס מפני שמסר נפשו על קדושת השם דהרי הרן יוכיח שג"כ מסר נפשו ואף על פי כן נשרף לכן היו אומרים שא"א ניצל ע"י כישוף שלא שלט בו האור או תחבולה אחרת ולא הי' נס מן השמים והא דלא הציל את הרן היינו דאת הרן לא הי' יכול להציל ולכן הרן נשרף וא"א הציל את עצמו אמנם כשראו עתה שא"א בהבטה בעלמא בבור הציל את מלך סדום א"כ בודאי גם את הרן הי' יכול להציל וע"כ דהרן נשרף מפני שבאמת זה התכלית להיות נמסור למיתה על קדושת שמו ית' ולא רצה אברהם להצילו כלל וא"כ ברור הדבר דגם את עצמו לא רצה להציל ובטח מסר נפשו בלב שלם לקדושת שמו ית' ורק ניצל עפ"י נס מן השמים משום תולדותיו שיצאו ממנו וזה הפירוש שהאמינו באברהם למפרע וז"נ מאוד: