כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
בראשית
פרק א
בראשית ברא אלקים כו' וברש"י ז"ל אר"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחודש הזה לכם וכו' הכל של הקב"ה ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו עכ"ל. לכאורה עדיין אינו מובן למה הי' בזה פתיחת התורה הלא הי' די שיכתוב זה אצל הבטחת א"י. ולמה הקדים זה לכל מעשה המצות:
אמנם הענין נראה דהנה ידוע מ"ש הראשונים ז"ל דעיקר נתינת התורה הי' על ארץ ישראל וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בכמה דוכתין והטעם כי הנהגת התורה הוא הנהגה ניסיית למעלה מן הטבע וכמאמר הכתוב עיני ד' בה תמיד וכמוש"כ הרמב"ן ז"ל בביאור אמרם כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוקי ולכן עיקר קיום התורה והמצות הוא לארץ ישראל יען שע"י קיום התורה והמצות ג"כ באין אנו להיות מושגח מהקב"ה בעצמו לא ע"י הטבע. וזה כוונת ר"י דלכן פתחה התורה בבראשית להורות זאת דזה יסוד התוה"ק דהקב"ה משגיח עלינו ונוטל מהם ונותן לנו וא"ז כמו ליסטים דכל דאלים גבר רק הוא הכל בהשגחת הבורא ית"ש. ובזה מובן היטב דעכו"ם שלמד תורה חייב מיתה דעכו"ם אשר כל הנהגתם הוא עפ"י הטבע ומזלות השמים אין להם חלק בתוה"ק ואין שייך להם כלל ועפי"ז מובן היטב סמיכת התורה סופה לראשה לעיני כל ישראל דהרי דרשינן דשיבר את הלוחות לעיני כל ישראל ובאמת מטעם זה שיבר את הלוחות כיון דישראל עשו את העגל ושיתפו ש"ש וד"א הרי אמרו שאין הנהגתם עפ"י השי"ת בעצמו רק דצריך לממוצע וא"כ ממילא אין להם חלק בתוה"ק וזה הכוונה לעיני כל ישראל לכן שיבר את התורה לעיני כל ישראל משום דבראשית ברא אלקים והי' קשה ג"כ קו' ר"י למה התחילה התורה בזה ע"כ להורות שלא יאמרו אוה"ע ליסטים אתם ולידע שכל יסוד התורה תלוי בזה שהקב"ה בעצמו מנהג אותנו וא"כ אין לישראל לקבל את התורה ולכן שיבר את הלוחות. ובאמת יובן בזה היטב דברי הגמ' דמשה דרש ק"ו ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו וכו' ולכאורה הק"ו אין לו מובן דדוקא פסח כן הוא אבל בכל המצות לא נכתב אזהרה לב"נ וא"כ מה זה ק"ו אל כל התורה. אך הכונה דהרי פסח הוא על שפסח הקב"ה וזה מורה על השגחה פרטיית שהי' להקב"ה על ישראל ולכן ב"נ לא יאכל בו שהוא אינו בכלל ישראל ואין לו שייכות לאכילת פסח א"כ מכ"ש כל התורה כולה שכל נתינתה וקיומה הוא רק לאנשים אשר הם תחת השגחת השי"ת א"כ בודאי אין שייכות לישראל במצבם זה לקבלת התורה הקדושה. ועיי' היטב בזה כי הדברים נכונים מאוד בעזהשי"ת:
פרק ב
במס' כלים פרק טו"ב משנה י"ג כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה. שמעתי ממורי הגאון המובהק מקוטנא זצוקללה"ה שאמר להסתפק דהא דקיי"ל כל שבים טהור אי היינו דוקא שעשה כלים מבע"ח שבים מעורן ומעצמותיהן דבזה גזה"כ דבע"ח שבים אינן מקבלין טומאה אבל צומח שבים מקבל טומאה או דילמא אף צומח שבים טהור ופשיט לה מהא דמבואר לעיל פרק י"ג משנה ו' טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכות טהורה דנראה דטהרת אלמוג הוא רק משום דהוי פשוטי כלי עץ וכן מבואר להדיא ברש"י ז"ל במס' שבת (דף נ"ט ע"ב) בד"ה היא של אלמוג וחותמה של מתכות וקשה ת"ל הא אלמוג הוא מעצים שבים שאינו מקבל טומאה אלא ודאי דכל שבים טהור היינו דוקא מה שעושה מבע"ח שבים אבל צומח שבים אינו בכלל זה ועיי' היטב בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל במשנתינו שהובא דרשת התו"כ דמדמין עור לבגד מה בגד הגדל ביבשה וכו'. והנה סתם בגד היינו צמר ופשתים והא פשתים אינו מבע"ח נראה דאף מה שאינו בע"ח אינו מטמא אלא מה שהוא ביבשה והבן:
אמנם יש להביא ראי' לדברי מורי הגאון ז"ל עפ"י מה שמצאתי במדרש תלפיות ענף אדה"ר שכתב בשם ספר סודי רזי בזה"ל חיות המימות אינן מקבלין טומאה כי אדם הראשון לא קרא להם שם עכ"ל והוא טעם נפלא דלכן כל שבים טהור כיון דלא נשלם ונגמר בקריאת שם ע"י אדם ומעתה זה שייך בבע"ח שבים כיון דבבע"ח דיבשה קרא אדה"ר שם ולבע"ח דים לא קרא שם שפיר אמרינן דלא נגמר היצירה ואינו מקבל טומאה משא"כ צומח דגם צומח דיבשה לא הי' בו צורך לקריאת שם דאדה"ר ואעפ"כ מקבל טומאה א"כ ה"ה צומח דים מקבל טומאה. ובאמת נראה דדוקא בע"ח דיש להם נפש החיוני שייך בהם קריאת שם ולבע"ח שבים שלא קרא שם אינן מקבלין טומאה אבל צומח דאין בו נפש ל"ש בו קריאת שם כלל ועיי' ברמב"ן ז"ל בקרא דעוף יעופף על הארץ ותבין דברינו. שוב ראיתי בספר בית יצחק יו"ד סי' כ"ז אות קטן ז' שהתלבש בזה אחד מתלמידי אדומו"ר הגאון ז"ל והגאון המחבר שליט"א השיב לו ג"כ בפשיטות דכל שבים טהור הוא רק בבע"ח שבים עיי"ש. ואין כאן מקומו להאריך יותר:
פרק ג
שם משנה י"ד ויש במה שברא ביום הראשון טומאה וכו' ברביעי ובחמישי אין בו טומאה עיי' בפיה"מ להר"מ ז"ל הא שיש טומאה בבריאת יום הראשון היינו המים שמקבלין טומאה אמנם ביום החמישי אין בו טומאה דחיות שבים ועופות אינן מקבלין טומאה. עיי"ש היטב שכתב דנהי דנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה חידוש הוא דאין בו טומאת מגע. אמנם מה שצ"ע לפי' הר"מ ז"ל דכמו שכתב על מים שמקבל טומאה גם בשר עוף מקבל טומאת אוכלין. ועיי' בר"ש ז"ל דפירש על כלים ובתוס' יו"ט דשו"ט בזה שנראה יותר פי' הר"מ ז"ל אמנם לא הרגיש בזה דלדעת הר"מ ז"ל הא גם ביום ה' איכא טומאה דהרי מקבל טומאת אוכלין. ומצאתי בנימוקי הגרי"ב ז"ל שהרגיש בזה וכתב לתרץ כיון דלא הותר לו לאדם הראשון בשר באכילה רק צומח הותר לו לאכילה ולכן בשר ודגים לא הוי אז בכלל אוכלין עיי"ש. וקאי המשנה כמו שהי' בהתחלת בריאת העולם והוא דבר נפלא למבין:
ובאמת י"ל עפי"ז דהר"מ והר"ש ז"ל אזלי לשיטתם הנה מד' הר"מ ז"ל ריש פרק ט' ממלכים נראה ממבואר דס"ל דלאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה כלל אפי' מתה מאלי' מדכתב דלאדם לא נאסר אמה"ח ולפי"ז שפיר י"ל דבשר ודגים לא הוי אז בכלל אוכלין ואינן מקבלין טומאת אוכלין אמנם הר"ש ז"ל נראה דס"ל כתוס' דמתה מאלי' שריא לי' ורק להמית ברי' הי' אסור לו ולכן מוכרח הר"ש ז"ל לפרש המשנה דקאי על כלים. עיי' היטב בתוס' יו"ט ותבין דברינו. ובאמת בזה נראה דצדקו דברי הרב ז"ל הנ"ל דלדעת הר"מ ז"ל דלא הותר לאדם הראשון כלל בשר לאכילה אינן בכלל אוכלין לקבלת טומאה ואין בזה ענין לפלוגתת ר"ש ורבנן בבכורות (דף ט' ע"ב) לענין איסורי הנאה אי הוי בכלל אוכלין מצד שאי אתה יכול להאכילו לאחרים דלרבנן מטמא טומאת אוכלין דשאני איסורי הנאה לרבנן דבעצם הוי אוכלין רק דהאיסור גרם להם דאסור לאכלו והוי מינו דאוכל אבל בתחילת הבריאה שלא הותרו לאדם ולבהמה כי אם ירק השדה לא נקרא שם אוכל כלל על בע"ח וגם לרבנן אינן מטמאין טומאת אוכלין וזה פשוט:
ובאמת בעיקר פלוגתת תוס' והר"מ ז"ל הנ"ל הנה ברש"י ז"ל על הקרא הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע שכתב בזה"ל דלא הרשה לו הקב"ה לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול עכ"ל. נראה כשיטת התוס' דדוקא להמית ברי' אסור לי' וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב ליתן טעם דהי' אסור לאדם הראשון אכילת בשר משום שגם הם יש להם קצת מעלה ויש להם בחירה בטובתם ובמזונותיהם ויברחו מן הצער והמיתה וכו' וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימחו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו עכ"ל. מבואר מדה"ק דקודם שניצולו ע"י נח הי' אסורין באכילה משום שיש להם קצת מעלה נאסרו באכילה כמו האדם. וקשה הא הרמב"ן ז"ל בעצמו מובא בר"ן כתובות פרק אע"פ בסוגיא דיונק תינוק והולך עד כ"ד חודש ס"ל דבשר מהלכי שתים ג"כ אינו אסור כלל ורק במת ישראל גלי קרא דאסור בהנאה הא בלא"ה ליכא איסור כלל בבשר אדם עיי"ש וא"כ אמאי הי' אסור לאדם הראשון אכילת בהמה וחי' אלא ודאי דס"ל להרמב"ן ז"ל ג"כ דרק להמית ברי' אסור וע"ז שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דכמו דהי' אסור להם שפיכות דם של אדם לצורך אכילה ה"ה שפיכות דם של בע"ח אבל במת מאליו הרי גם אדם אינו אסור מה"ת כלל לדעת הרמב"ן ז"ל כנ"ל:
ובאמת יש לי עיון לשיטה זו דכל האיסור הוא להמית ברי' אבל מתה מאלי' שרי מהא דמקשינן במסכת סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) מיתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ותרצינן לא למלאכה וקשה לי סוף כל סוף כיון דמותר למלאכה הרי מותר לצודן מן הים והרי מבואר בירושלמי דצד כוורא וכל דבר שמפריד מחיותא חייב משום קוצר וא"כ כיון דלהמית ברי' אסור לו איך מותרים לו דגים למלאכה הא בזה שצודה אותם למלאכה הרי מבדיל אותם מחיות שלהם וסופן שימותו ואפי' לפי גמ' דילן דלא מיחייב בצידת דגים משום קוצר רק ביבש בין סנפיריו וחייב משום נטילת נשמה מ"מ סוף סוף הצודה דגים למלאכה סוף שימותו וצריך להיות אסור ויש לדחוק בזה ואין כאן מקומו:
וביותר יש להקשות על טעם הרמב"ן ז"ל שכתב דלאדם הראשון לא הותר לו להמית ברי' משום דהם ג"כ קצת בני מעלה אבל מנח ואילך אחר המבול כיון דניצולו בזכותו לכן מותרים לו באכילה. וקשה הא מבואר בסוגיא הנ"ל דגם דגים היו אסורין לאדם הראשון ועל דגים לא נגזר כלל בשעת המבול כיון דהם לא השחיתו דרכם ועיי' ברש"י ז"ל פרשת נח וברמב"ן ז"ל שם בפסוק וימח את כל היקום וא"כ דגים לא ניצולו בזכות נח וא"כ אמאי הותר דגים לאחר המבול ועיי' רמב"ן ז"ל בפרשת נח בפסוק בקרא דכל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה שכ' שבזה נכללו להיתר גם דגי הים כי כולם נקראין רמש עכ"ל. נראה שרבינו ז"ל הרגיש בזה שלא נימא דדגים נשארו באיסורן משום שלא ניצולו בזכות נח וקמ"ל קרא דגם הם הותרו בכלל כל הבע"ח. ובעיקר דברי הרמב"ן דגם דגים הם בכלל רמש אשר הוא חי. הנה מדברי הפסיקתא מובא בעשרה מאמרות להרמ"ע ז"ל מאמר חקור דין שדייק מדקתני כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה שמתה מאלי', ועיי"ש ברמ"ע ז"ל שהוכיח מזה דב"נ מוזהר על הנחירה ומתה מאלי' אסורה לי' מוכרח דאין דגים בכלל הקרא דבדגים פשיטא דמתה מאלי' ג"כ מותרים אם לא שנימא כדעת רבינו סעדי' גאון ז"ל דס"ל דדגים אינן מותרים אלא באסיפה. ואולי י"ל שבאמת דעת רס"ג ז"ל הוא מטעם זה כיון דכל היתרן של דגים הוא מקרא דכל רמש אשר הוא חי וכיון דממעטינן מזה בפסיקתא מתו מאלי' א"כ ה"ה דגים במתו מאליהן במים אסורין, אך שיטת רס"ג ז"ל הרי נדחה מהלכה. כמו שכתבו הפוסקים. עוד קשה לי על שיטה זו מהא דמבואר בת"כ שמיני פרק ב' פרשה ב' הלכה ג' בזה"ל זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה משמע מוציא מיד משמע מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל הי' בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וגו' יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר אבמה"ח וכו'. מבואר מדברי הת"כ שכל איסורים שאסרתם תורה אח"כ נשאר עליהם איסור הראשון שנאסר לאדם הראשון ובבהמה טמאה דאסורה לישראל אכתי נשאר עלי' איסור אכילת בשר שנאסר לאדם הראשון וא"כ זה דוקא אם אמרי' דעצם אכילת בשר הי' אסור לאדם הראשון אבל לדעת התוס' דרק להמית ברי' הי' אסור לו אבל כשמתה הי' מותר לו הבשר א"כ איך אפשר לומר דבבהמה טמאה נשאר איסור אכילה הקודם. דהרי להמית מותר גם בבהמה טמאה ואיסור אכילה מעולם לא נאסר לאדם הראשון. ומבואר בתו"כ דאכילת בשר הי' אסור וזה מוכרח לפי דברי התו"כ וצ"ע בכל זה. ועוד קשה על שיטה זו דהאיסור הי' להמית ברי' מהא דמבואר בלמך שהתנצל על הריגת קין שהי' סובר שחי' הוא כמו שאמר לו תובל קין נכדו ולכן משך בקשת והרגו נראה מזה דהיו הורגין חיות ואינו איסור כלל. דאל"כ עכ"פ אינו שוגג כיון דהי' מזיד באיסור הריגת חי'. ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו:
אמנם רבינו הרמ"ה ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם דחה דברי התוס' וכתב בזה"ל ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פירוקא בס"ד והדין הוא פריקא דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר באכילה לאו דאצטוי עלי' בפירוש קאמרינן אלא לא הותר לו קאמרינן דמסתמא כל הנבראים שהי' בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות להנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומהו דאישתרי לי' אישתרי ובשר דלא אישתרי לא אישתרי. מיהו אזהורי מיהת לא אזהרי' עילוי' אלא לאמה"ח בלחוד ונפ"מ לענין קטלא עכ"ל הזהב:
והנה כוונת דבריו הקדושים נראה מבואר עפי"מ דאיתא בברכות (דף ל"ה ע"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל דהוי קדשי שמים שנאמר לד' הארץ ומלואה וכו' ולא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה מבואר מגמ' דאף מה שניתן לו רשות מכל מקום כיון דצריך ברכה הא כלו בלא ברכה מעל דהוי קדשי שמים וע"י הברכה נעשה של האדם וא"כ במה שלא ניתן רשות הוי קדשי שמים ולכן הי' אסור לאדה"ר לאכול בשר כיון דלא ניתן לו רשות ממילא אסור לאכלו כיון דהוא של ד'. וזה ברור ואמת בכוות הרמ"ה ז"ל. ועפי"ז נראה לתרץ מה דהקשו המפרשים דלדעת רמ"ה ז"ל יקשה על הבל איך הקריב מצאן הא כיון דלא הותר להם אכילת בשר ל"ה מן המותר בפיך. בשלמא לדעת התוס' ודעמי' דרק להמית ברי' הי' אסור להם א"כ כיון דלצורך קרבן הי' מותר להמית ברי' ושוב ממילא הוי מן המותר בפיך ואע"ג דאיסור מכח ההקדש לית לן בה משא"כ לדעת הרמ"ה ז"ל בעצם הי' אסור להם אכילת בשר הדרא קושיא לדוכתא ועיי' בעיקר הקושיא בקול שמחה ובס' זכרון נפלאות פירוש על הגדה ש"פ להרב הג' מו"ה ר"א ז"ל האב"ד מסאכטשאוו מ"ש בזה. אמנם לפי"מ שביארנו כוונת הרמ"ה ז"ל נראה דלק"מ כיון דכ"ז דהי' אסור לאדה"ר אכילת בשר הוא רק משום דהוה של הקב"ה והוי כהקדש. אבל בעצם אינו אסור כלל. ובזה אינו שייך לאסור מצד דלא הוי מן המותר בפיך. ועפי"מ שביארנו י"ל דרך דרוש בדקדוק לשון הקרא לקמן בקרבן הבל והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. ולכאורה הך "גם הוא" מיותר וצריך ביאור. אמנם עפ"י דעת הרמ"ה ז"ל י"ל דהכוונה דאע"ג דבאמת כיון דלא הותר להם אכילת בשר וה"ה של גבוה א"כ ל"ש לומר דהבל הביא דדוקא גבי קין דהביא מפרי האדמה שייך הבאה כיון דהוא שלו משא"כ גבי הבל וקמ"ל התורה דגם הוא הביא דרחמנא אחשבה להבאתו כאילו הי' שלו. ונכון הוא בעזהשי"ת:
פרק ד
במס' עכו"ם (דף ג' ע"א) אמר רשב"ל מה דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין תורתי מוטב ואם לאו אחזור אתכם לתוהו ובוהו. וזה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי. ועיי"ש היטב. לכאורה יש להבין לפמ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל בקרא דוהארץ היתה תוהו ובוהו דזה הי' בריאה שכבר נברא חומר הילוי שמזה הוציא אח"כ הבריאה כולה ומתחילה ברא השי"ת מאין כח היולי וזה הי' מיד ביום הראשון ובששת ימים הוציא הקב"ה מכח אל הפועל שני החומרים שמים וארץ עיי"ש באריכות בדה"ק. וא"כ כיון דאמרינן דכל בריאות שמים וארץ תליא בתורה הקדושה א"כ אם ישראל אין מקבלין התורה גם תוהו ובוהו לא צריך וא"כ מה זה שאמר ר"ל ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו והו"ל למימר ואם לאו נתבטלה כל הבריאה כולה ואף תוהו ובוהו בכלל:
אמנם מה שנ"ל בהעמק הענין שכוונה עמוקה כוון ר"ל בזה. ונקדים לבאר מה שיש לדקדק בלישנא דקרא אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי שלכאורה תיבת חוקת למותר והוה לי' למימר שמים וארץ לא שמתי. לכן נראה דהכוונה דהנה ידוע שענין בריאת העולם הי' שעיד"ז יתגלה כבוד מלכותו של השי"ת על כל העולם וכל הברואים יכירו וידעו כי ד' הוא אלקים ואין זולתו:
אמנם לכאורה מבריאת העולם על סדר זה בטבע תמידיות אשר כל ימי הארץ לא יהי' שינוי ותמורה מכח זה נותן מקום למינים לרדות שבעוה"ז הכל מתנהג עפ"י הטבע ומשטרי השמים ואין השי"ת משגיח בתחתונים ח"ו אמנם להוציא דעה זו מלב ולהשריש אמונת השי"ת וגם השגחתו בתחתונים בחר בנו עם סגולתו וע"י התוה"ק שנתן לנו רוממנו על כל משטרי הטבע ואנחנו הם שלוחי השגחה לברר לכל באי העולם אמיתת אמונת יחודו של עולם וזה הוא תכלית הבריאה שאנו מקוים עלי' בביאת הגואל צדק בב"א. אמנם ז"ד אם ישראל מקבלים את התורה אבל אם ישראל לא יקבלו את התורה הרי צריך להיות נתפרסם יחודו והשגחתו ית' ע"י הבריאה בעצמה לכן צריך שיהי' הבריאה באופן אחר דהיינו שיהי' תמיד שינוי בהנהגת העולם כדי שנדע ונכיר ע"י בריאת העולם את אחדותו ית"ש וזה פי' הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה "חוקת" שמים וארץ לא שמתי היינו שהקב"ה לא הי' נותן חק בבריאת שמים וארץ רק הי' בורא שמים וארץ שיהי' תמיד הנהגה אחרת וזה שאמר ר"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אחר שברא ששת ימים ונתן בהם כח הטבעי להיות הטבע מתמדת והולכת תמיד בלי שינוי אמר להם הקב"ה שזה רק אם יקבלו ישראל את תורתי אמנם אם לאו אחזור אתכם לתוהו ובוהו והיינו לכח היולי כמו שהי' בבריאה ראשונה דיש מאין ואח"כ אוציא אל הפועל הבריאה תמיד באופן אחר כדי שיתגלה בעולם מלכות שמים בארץ עי"ז ונמצא דרך חוקת שמים וארץ תלי' בתוה"ק כנ"ל ודו"ק היטב בזה כי נ"ל נכון מאוד בס"ד לפי"ד הרמב"ן ז"ל:
פרק ה
במדרש מובא בס' חוט המשולש איתא למה לא כתיב ביום השבת ויהי ערב ויהי בקר מפני שנשים חייבות בקידוש היום ד"ת והוא תמי' מאד ונראה לבאר דהענין הוא דהנה יש לעי' דהנה הטעם דנשים חייבות בקה"י הוא מצד ההיקש דזכור לשמור. אך א"כ ז"ד לאחר שנתנו דברות האחרונות אבל בדברות הראשונות שלא נאמר בהם אלא זכור אמאי נתחייבו אז בקה"י ודוח"ל דאה"נ דקודם שנתנו דברות האחרונות לא היו חייבות בקה"י וג"ז דוחק לומר כיון דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו א"כ גם אז הי' ההיקש אע"ג דלא נכתב בלוחות כ"ז דוחק:
אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה בשבת לא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר והענין כמו"ש במדרש דכולה אורה והכוונה דשבת הוא למעלה מן הזמן כיון דהקב"ה ברכו וקידשו ועשה את השבת וכיון שהוא מקודש בקדושת השי"ת אינו נופל תחת סוג הזמן ואינו דומה ליו"ט דב"ד הוא דמקדשי לי' ומה שהוא ע"י אדם נופל תחת סוג הזמן אמנם שבת שכל הקדושה מהקב"ה והוא למעלה מן הזמן לכן לא כתיב בי' ויהי ערב ויהי בוקר. אמנם נראה דכ"ז הי' קודם חטא העגל אבל אח"כ כשחטאו ישראל בעגל והוצרכו בשמירת שבת לתקן חטא העגל שוב נתן להם השי"ת את השבת שישראל יעשו את השבת כמבואר בתוה"ק בדברות אחרונות דשמירת שבת משום יציאת מצרים ע"כ ציוה ד' לעשות את השבת וכיון שהשבת ניתן לישראל שהם יעשו את השבת ע"י הכנתם ושוב נופל תחת סוג הזמן וא"כ א"ש מה שהקשינו דבאמת קודם חטא העגל שלא הי' צריך שבת לקדושת ישראל כלל א"כ הי' למעלה מן הזמן ולא הי' בכלל מ"ע שהז"ג וממילא נשים הי' חייבות משא"כ אחר העגל דצריך השבת לקדושת ישראל שיקדשו את השבת וא"כ הוי בכלל מ"ע שהז"ג לזה צריך ההיקש דאיתקש זכירה לשמירה ומעתה מובן היטב כונת המדרש דלכן לא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בוקר מפני שנשים חייבות בקה"י ד"ת והטעם כיון דשבת הוא למעלה מן הזמן וא"כ ל"ש בי' לומר ויהי ערב ויהי בוקר. וז"נ בס"ד:
ובאמת מובן היטב מה שאחר חטא העגל בדברות האחרונות נתן הקב"ה את השבת שהם יעשו את השבת לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דנשמה יתירה דיו"ט אינה נלקחה מישראל כיון דהוא ע"י קדושת ישראל נשארה אמנם בשבת לאחר שבת הוא נסתלק מישראל דהקב"ה נותנה ולוקחה וכיון דחטא העגל הי' שסברו שצריך ממוצע וזה ע"י סילק קדושת שבת כי שבת מורה על השגחה ולכן לשרש בישראל את השגחת השי"ת ציוה הקב"ה לישראל לשמור את השבת ולעשות אותו שיהי' בהם כח של ישראל ג"כ כדי שהקדושה ישארה אחר השבת והבן היטב כי קצרתי:. ועפי"ז יובן אמרם ז"ל כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והמפרשים הרגישו דלמה לא אמרי כל המענג את עצמו וכ' דרק המענג את השבת יש לו שכר אבל המענג את עצמו לכבוד שבת אין לו שכר אבל לענ"ד קשה הדבר לאמרו וזה מדריגה גדולה להיות מענג את השבת בלי הנאת עצמו וח"ו לומר על אותן האנשים אשר מענגין את עצמם לכבוד שבת אין להם שכר עונג שבת. אמנם נראה דהכונה דהנה ענין נחלה בלי מצרים אע"ג שהוא אדם והאדם הוא מוגבל לכן כל פעולתו הוא מוגבלת וגם השכר צריך להיות מוגבל אמנם הכונה דהמענג את השבת ואין לו כלל הכונה להנאת עצמו א"כ הוא רוצה לענג את השבת שיש בו קדושת השי"ת והוא בלתי מוגבל לזאת שכרו ג"כ בלתי מוגבל אבל מי שמענג את עצמו לכבודי השבת כיון דהוא נוגע לאדם שוב השכר מוגבל אבל לומר דאין להם שכר כלל ח"ו לומר כן ועי' היטב בכ"ז שכתבנו כי הוא דרוש נכבד בעזהי"ת:
פרק ו
ותפקחנה עיני שניהם וגו' וברש"י ז"ל אף הסומא יודע כשהוא ערום וכו' ומאי וידעו כו' מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו ממנה עכ"ל. לכאו' צ"ע הא כבר נצטוו על ז' מצות, וא"ל משום דאינם מפורשים בקרא אלא דאתי' מדרשא הא סוף כל סוף הא נצטוו ע"ז ועוד הא בפו"ר נצטוו בפירוש כמו שנאמר בתוה"ק ויאמר להם פו"ר. ודוח"ל דהמדרש ס"ל כמ"ד דהי' רק לברכה. ומה שנראה בזה דהנה כ"כ בת' דב"נ לא נצטוו במצות כלל שכל מנותם הם שליליות לבד פו"ר נצטוו ע"ז וכן אכילת עץ הדעת לאדה"ר הי' רק אזהרה ולא מצוה לכן נראה בכונת רש"י ז"ל באמת על מצות פו"ר והכונה דלעיל כתיב שקודם החטא הי' עירומים ולא יתבוששו וביאר רבינו הרמב"ן ז"ל דהענין שקודם החטא לא הי' בהם תאוה כלל והי' מצוה זו כמו תפילין וציצית לכן לא הי' להם בושה כלל מזה אמנם אחר שחטאו בעה"ד ידעו כי עירומים הם ונעשה ממצוה זו תאוה לזאת נתערטלה המצוה מהם ומדוקדק מאד לשון רש"י ז"ל מצוה אחת הי' בידם והכונה דמצות פו"ר היתה בידם וברשותם וברצונם כי לא הי' הי' להם תאוה כלל אמנם ע"י אכילת עץ הדעת נתערטלה מהם וא"ש מאד לשון רש"י ז"ל אמנם אפי' א"נ דהמדרש ס"ל כמ"ד דאדם הר' לא נצטוה על פו"ר גם כן קשה מאד לומר דקאי על אכילת עץ הדעת מתרי טעמיא. א' כיון דאיכא עוד ז' מצות. ב' דכל אלו אזהרות הן ולא מצות. לכן נראה בכונת רש"י ז"ל עפ"מ דמבואר במד"ר פ' ט"ז ויניחוהו שנתן הקב"ה לאדה"ר מצות שבת וזה לעבדה ולשמרה. אך זה הי' קודם החטא אבל אחר החטא כתיב ויגרש ד' את האדם והענין הוא כי ב"נ ששבת ח"מ והטעם כי הוא תחת ממשלת הטבע והטבע לא תשבות כמו"ש לבאר הד' לקמן בר"פ נח. אמנם קודם החטא שהי' בגן עדן ומלאכי השרת צולין לו בשר ויין והכוונה שהי' לגמרי תחת השגחת השי"ת אז נצטוה על שמירת שבת וזה לעבדה ולשמרה כמבואר במדרש. ומעתה נראה דזה כונת רש"י ז"ל כאן מצוה אחת היתה בידם היינו שמירת שבת וע"י אכילת עה"ד נתערטלה מידם כי עי"ז נתגרשו מג"ע ונתבטלו ממצות שבת ודו"ק היטב בכ"ז:
פרק ז
מדרש פליאה לא חטא אדה"ר עד שהראה לו חוה דם נדה ותמי' מאד. ומה שנראה לי בזה לחדד התלמידים דהנה איתא בס' מדבר קדימות להג' אזולאי ז"ל מערכת א' אות ה' בשם כתבי האר"י החי זצוק"ל דאדה"ר מתחילה לא ידע שהוא מעץ הדעת ואכל בשוגג אלא שאח"כ נכנס בו יצה"ר ואכל במזיד עיי"ש. אך לכאורה יש לעי' איך האמין לאשתו דאינו מעץ הדעת הא הי' לו לחוש ע"ז דהוא מעץ הדעת וא"ל מצד דאזלינן בת"ר ורוב אילנות לאו מעה"ד הם הא הוה קבוע וקבוע כמעמ"ד. אך באמת א"ש דקיי"ל ע"א נאמן באי' וא"כ היתה חוה נאמנת מתורת ע"א והנה הא דע"א נאמן באיסורין כ' התוס' בריש גיטין דילפינן מנדה דכתיב וספרה לה וע"כ דעא"נ וא"כ א"ש דלא חטא אדה"ר עד שהראתה לו חוה דם נדה דמזה מוכח דעא"נ באי' לכן חטא וחטא היינו שוגג ומדוקדק לשון המדרש כנ"ל אך הנה דעת יש פוסקים דאשה אינה נאמנת באיסורין ומנדה א"ר כמו"ש הרמב"ן ז"ל בריש גיטין ועי' ביו"ד סי' קכ"ז ברמ"א שם וא"כ אכתי קשה על אדה"ר איך האמין לה אך הנה כ"כ לעיל דיש לומר מצד כל דפריש ומ"ש דהוה קבוע לכאו' ז"א כיון דהוא לא לקח ממקום הקביעות שוב אמרינן כל דפריש דהוי כנמצא ביד עכו"ם דקיי"ל כל דפריש אך הנה הקצוה"ח סי' רצ"ב ס"ק ד' כ' דהא דנמצא ביד עכו"ם ה"ד בבשר נבילה שהוא אינו מוזהר אבל באמה"ח דגם הוא מוזהר וא"כ הספק גם עליו שוב הוי כפירש לפנינו ואמרינן בי' כל קבוע כמעמ"ח עיי"ש ומעתה ה"נ כיון דגם חוה היתה על עה"ד מוזהרת שוב אין להתיר מצד כל דפריש. ועפ"ז י"ל דרך דרש בהבנת הקרא ג' טו"ב ולאדם אמר כי שמעת לקול וגו' אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו דהך לאמר לכאורה אין לו ביאור ועי' במיני תרגומא להג' מהר"י בערלין ז"ל שנתקשה בזה. אמנם עפ"י הנ"ל י"ל דהכונה דהקב"ה הוכיח לו שאין לו התנצלות מחמת שמתחילה הי' שוגג ואח"כ נכנס בו יצר הרע דז"א דגם ההתחלה הי' בפשיעה כיון דצויתיך "לאמר" והיינו שתאמר לחוה וא"כ גם היא מוזהרת ושוב הוה קבוע ולא הי' לו לשמוע לה ולאכול וא"כ הוה תחילתו בפשיעה דחייב על ההתחלה והארכנו בזה דרך דרוש ודי בזה למשכיל ומבין ישמע חכם וכו':
פרק ח
במס' שבת (דף נ"ה ע"ב) איתא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר א"ל הלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וכו' עכ"ל הגמ' ואין לו ביאור לכאורה וראיתי בס' דורש לציון דרוש י"א הביא בשם רבינו המג"א ז"ל בס' שמן ששון שכ' לפרש דברי הגמ' עפ"מ דאמרו חז"ל דבחטא אדה"ר נתמעטו המאורות ונתחייב לשלם שבעתיים וקשה הא אין אדם מת ומשלם. אך הנה בקנס אמרינן חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם ומעתה י"ל דזה שאלת מלאכי השרת דע"כ חיוב המיתה קנס הוא דאל"כ הא א"א מת ומשלם וע"כ חיוב המיתה הוא קנס ובקנס ל"א קלב"מ ומפני מה קנסת מיתה על אדה"ר וע"ז השיב הקב"ה דז"א דבאמת החיוב מיתה הוא מדינא והא דאינו פטור מתשלומין משום דמצוה קלה צויתיו דהיינו דהוא רק מח"מ ביד"ש דהוא בכלל קלות ומיתה ביד"ש אינו פוטר מתשלומין. אלו תד"ק הנצרכים לענינו:
והנה אין דרכי להאריך בפלפולים כאלה רק לאשר הדברים יצאו מפי רבינו הקדוש בעל מג"א ז"ל והגאון דורש לציון הסכים עמו לזאת אברר דה"ק שלכאורה תמי' מאד לפענ"ד שכנראה למד המג"א ז"ל דהא דאמרינן בכתובות (דף ל"ד ע"ב) חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם הכונה אם המיתה הוא קנס אז חייב בתשלומין ג"כ. ומלבד שהסברא אינה מובנת דמה בכך דהמיתה הוא קנס. אעפ"כ איך נוכל לחייבו ממון והא הוי שתי רשעיות. בשלמא אם הממון הוא קנס שפיר י"ל כיון דכל משפט קנס חידוש הוא ובלא"ה אינו מחויב ואעפ"כ חייבה רחמנא א"כ ה"ה דמיתה אינה פוטרו כמו שכ' רש"י ז"ל אבל היכי שהתשלומין הוא מדינא א"כ ז"ד במקום דלא שייך קלב"מ אבל במקום דנתחייב מיתה שוב לא נוכל לחייבו מדינא מצד קלב"מ וממילא פטור. אך אפי' אם נדחוק בזה מ"מ לא אדע מה יענה רבינו ז"ל לדעת רש"י מכות (דף ה') שנראה דעתו הקדושה דכל חייבי מיתות ומלקות הוי קנס ומודה בהם פטור ככל מוב"ק עיי"ש וא"כ איך משכחת לה קלב"מ לרבה אליבא דר"מ וע"כ כדאמרן שעיקר תלי' על התשלומין אם הם קנס אז ל"ש לפוטרו מצד קלב"מ אבל אם התשלומין הם ממון אע"ג דחיוב מיתה הוא קנס ל"ש הסברא דחידוש הוא וז"ב ומוכרח לדעת רש"י ז"ל וא"כ דברי רבינו המג"א ז"ל תמוהין מאד לכאורה ומהתימא על הדורש לציון ז"ל שלא הרגיש בזה. ומה שנראה בזה לקיים דברי חכמים דהנה לכאורה י"ל סברא אחרת בטעמא דר"מ דס"ל דבקנס אע"ג דמיקטל משלם דהטעם כיון דבקנס אינו מתחייב עד שעת העמדה בדין וקודם לכן ליכא עליו חיוב כלל. אמנם חיוב הממון הוא מיד בשעת עשיית הדבר וא"כ אין החיובים באים כאחת ול"ש קלב"מ. ובאמת יקשה בזה לדעת רש"י ז"ל דכל חיוב מיתה הוא קנס א"כ תמיד נימא כן דל"א קלב"מ כיון דהחיובים אינם באים כאחת. אך הנה דעת הרמב"ן ז"ל במס' גיטין (דף מ"ב) דנהי דקנס אין החיוב עד שיתחייבו אותו ב"ד מ"מ חל חיובא למפרע ועי' בשטמ"ק ב"ק (דל"ג) וא"כ שוב אמרינן קלב"מ כיון דנתחייב מיתה בב"ד אמרינן דחיוב הו למפרע משעת העבירה ושוב אמרינן קלב"מ. ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דדוקא אם התשלומין הם קנס ל"א קלב"מ מטעם הנ"ל משא"כ היכי דהתשלומין הם ממון אמרינן תמיד קלב"מ וא"ש דעת רש"י ז"ל ומעתה נראה עפ"מ דאיתא בירושלמי כתובות פ"ג והובא בס' ישועות ישראל למורי הג' ז"ל חו"מ ס"א מחלוקת מ"ד בזה אי קנס זוכה למפרע או עד הגמ"ד עיי"ש א"כ י"ל ד' רבינו המג"א ז"ל דהברייתא במס' שבת הנ"ל סובר כמ"ד דקנס אין החיוב למפרע אלא משעת העמדה בדין ואילך הוא דנתחייב א"כ שוב י"ל מסברא דאם המיתה הוא קנס אע"ג דהתשלומין הם ממון ל"א קלב"מ כיון דאינן באים כאחת כנ"ל ודו"ק היטב בזה. אמנם בעיקר פירושא דשמעתתא אמרנו דרך עפמש"ל בשם האר"י ז"ל דאדם הראשון הי' שוגג בחטא עץ הדעת ואח"כ נכנס בו יצה"ר ואכל במזיד וא"כ הרי לכאורה הי' טענה גדולה לאדה"ר דעל אכילתו הראשונה הי' שוגג ואח"כ שוב הי' אנוס מצד יצה"ר שנכנס בו אשר לא הי' בבחינה זו בשעת הציווי. אך י"ל דבאמת אדה"ר נענש מט"א דהנה מה שנכשלה חוה בהחטא הי' ע"י מה שהוסיף לה אדה"ר באזהרת עץ הדעת גם או' נגיעה כמו שכ' המפורשים עי' בשפתי חכמים ובאוה"ח הק' שכ"כ ועי"ז נכשל גם הוא וא"כ הוא גרם לעצמו את האונס והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ובזה א"ש לשון הקרא שהבאתי באות הקדום ולאדם אמר וכו' לאמר וכו' והכונ' דהקב"ה אמר לו הלא אנכי צויתיך לאמר לא תאכל ואתה הוספת באמירתיך נגיעה א"כ אתה בעצמך גרמת לכל זה ואין לך תי' שהי' באונס. ואולי נמצא כן בס' מיני תרגומא בביאור הקרא אך כעת איננו תח"י לעי' בו. וזה יש לכוון בד' רבותינו שאלו מלאכי השרת מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר דהא ע"כ מיתה זו קנס הוא דמדינא הרי יש לו התנצלות שהי' שוגג כנ"ל והשיב הקב"ה מצוה קלה צויתיו ועבר עלי' היינו מה שהוסיף מעצמו לאסור לחוה הנגיעה ועי"ז פשע ונתחייב על האכילה. ויש להאריך בזה. אמנם כ"כ שבענינים נבוא בקצירת האומר:
פרק ט
בעשרה מאמרות להרמ"ע ז"ל מאמר חק"ד ח"ב פ"ז כ' לתרץ הכפולות בפסוק כי ביום אכלך ממנו מות תמות בזה"ל ויש במאמר מות תמות הוא מצ"ע שהלאו דלא תאכל המוקדם בכתוב ניתק אליו והוא ההמסר למיתה על קדושת השם לא זולת אם בפועל מושלם כשיבוא מעשה לידו אם בפועל דמיונו כטעם נפילת אפים שרמזנו למעלה עכ"ל והוא דבר נפלא שע"י מסיר"נ למיתה מתקן חטא עה"ד אפי' אם לא יומת בפועל וזה נכלל במות תמות. ולענ"ד י"ל עפ"ז מה שיש לדקדק בביאורי המקראות מה שאמרה חוה להנחש פן תמותון לא כפלה את המיתה אמנם הנחש השיב לה לא מות תמותון והוא לשון השי"ת ממש. גם כי יודע אלהים וגו' קשה להבין. וגוף הענין איך שיקר הנחש דברי השי"ת. לכן נלענ"ד די"ל בזה עפי"ד הרמ"ע ז"ל שבאמת הנחש לא שינה כלל רק שאמר להם דברי השי"ת דהנה השי"ת אמר ביום אכלך ממנו מות תמות והפי' מסי"נ שבזה ג"כ יתוקן החטא אמנם אדה"ר וחוה קודם החטא שלא הי' להם בחירה לא הי' להם השגה כלל בענין מסיה"נ דזה יתכן רק לבעל בחירה ואעפ"כ מוסר נפשו על קדושת שמו ית' משא"כ מי שאינו בעל בחירה ובעל תאוה כלל ונמשך לגמרי אחר השי"ת ל"ש בו נסיון של מסיה"נ וז"פ ולכן אמרה חוה סתם פן תמותון שהיא לא השיגה בכפילות שיהי' לו מובן על מסיה"נ כנ"ל. וע"ז השיב לה הנחש "לא" היינו שאינו כן כאשר אמרת שהשי"ת לא אמר כן רק שאמר מות תמותון והיינו שכלל מסיה"נ ואל תאמר כי איך שייך אצליכם מסיה"נ ע"ז אמר כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' ושוב יהי' אצלכם ענין מסיה"נ ועי"ז הסית לחוה לאכול מעץ הדעת ולא כפר כלל את דברי השי"ת רק שהסית לעבור את דברי השי"ת יען כי עי"ז יגיעו להשגת מסיה"נ ולא יצטרכו למות בפועל ממש כנלענ"ד ואם שגיתי השם הטוב יכפר בעדי:
פרק י
רבינו בעל החינוך מונה בפרשתינו מצות פו"ר ונפק"ל מקרא דויברך אותם אלהים ויאמר להם פו"ר ולכאורה הדבר מתמי' דהרי לפי מה דקיי"ל דאשה א"מ על פו"ר ע"כ דהאי רק לברכה כמבואר בתוס' יבמות (דף ס"ה ע"ב) ד"ה ולא קאמר פו"ר ועי' בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) דמקשינן בגמ' והרי פו"ר דנאמרה לב"נ מביא הגמ' הקרא דואתם פו"ר הנאמר לנח ובניו אחר המבול נראה ג"כ משום דהקרא שנאמר לאדה"ר הוא רק לברכה ועי' שם במהרש"א שהרגיש בכל זה ועיי"ש מה שהאריך:
ולפענ"ד אולי י"ל עפ"מ דמבואר במדרש דאדה"ר קודם החטא נצטווה על שמירת שבת וזה כונת הקרא דלעבדה ולשמרה ואע"ג דקיי"ל ב"נ ששבת ח"מ ע"כ צ"ל דאדה"ר קודם החטא הי' לו דין ישראל וכמוש"ל ולכן לא מקשה הגמ' מקרא דאדם די"ל דאע"ג דהוא למצוה מ"מ א"ר מזה דנאמרה לב"נ כיון דאדה"ר קודם החטא הי' בבחינת ישראל ולכן מקשה הגמ' מפו"ר הנאמר לנח ומה שהקשה המהרש"א שם כיון דכבר נצטווה אדה"ר למה נצטווה נח עוד הפעם לפי"ד יש להעיר בדבר חדש לפ"מ דקיי"ל דהי' לו בנים ומתו לא קיים פו"ר דעיקר המצוה הויית הבנים בעולם וא"כ י"ל דלאחר הציווי לאדם ונגזר עליו שימות צריך ציווי חדשה על פו"ר דסד"א כיון דאין הווייתן קיימות שוב אינו מקיים פו"ר וא"כ ממה שנצטוו קודם החטא על פו"ר א"ר שיהי' הציווי קיים גם אח"כ כשנגזר מיתה בעולם ולכן צריך ציווי חדשה דמ"מ כשמת והניח בנים קיים פו"ר. והנה רבינו החינוך ז"ל לא כתב כאן אם כופין על מצוה זו וכ"כ בספרי חמדת ישראל ח"א בכמה דוכתין אמנם כעת ראיתי לרבינו בעל תוס' יו"ט בהקדמתו לס' נשים שעשה מזה מחלוקת בין הר"מ והרא"ש ז"ל ויען שיש לי עיון בדבריו הקדושים לזאת הנני להעתיק בזה דה"ק ונבאר חוו"ד הקלושה בעזהי"ת. וז"ל רבינו ז"ל כ' הרמב"ם ז"ל התחיל במס' יבמות ולא התחיל במס' כתובות ועיון השכל נותן שהי' ראוי להקדים אבל עשה זה מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו דאין לב"ד לכוף עד שישא אשה אבל היבום מוכרח לעשותו ונאמר לו או חלוץ או יבם וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדברים שאינם מוכרחים וע"כ התחיל ביבמות ואע"ג דאמר ר"ה בפ"ק דקדושין בן כ' ולא נשא וכו' לא משמע לי' להרמב"ם ז"ל שמפני כן יכפוהו הב"ד דא"כ הו"ל למימר בהדי' כופין אותו וכן בפט"ו מה"א שהעתיק דברים אלו לא ביאר בהם שיכופו אותו אבל הרא"ש ספ"ו דיבמות כ' שהי' נכון ברווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לקיים פו"ר כמו שאר מ"ע שמכין אותו עד שת"נ עכ"ל ועיי"ש מה שחתר למצוא טעם לדעת הרא"ש ז"ל אמאי מתחיל מס' יבמות כיון דלדידי' גם נשואין בע"כ עיי"ש היטב:
והנה לענ"ד י"ל דהרא"ש ז"ל לשיטתו אף אם ס"ל דכופין על פו"ר ג"כ א"ש תי' הר"מ ז"ל לדידי' דהרי הרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות סי' י"ב כ' דברכת אירוסין אינה ברכת המצוה דפו"ר דהרי יש בידו ליקח פלגש וע"כ קיים פו"ר ושוב אינו מחויב לקדש אשה ועי' בבית שמואל אה"ע סי' כ"ו שלמד מזה שדעת הרא"ש ז"ל דהדיוט מותר בפילגש דכן מסתבר דא"נ דאסור בפלגש אף א"נ דהוא רק איסור דרבנן שוב שפיר י"ל כיון דא"א לעשות המצוה באופן אחר כ"א ע"י קידושין שוב מברכין ע"ז דהרי אף במצוה שהיא לגמרי דרבנן מברכינן עלי' כ"ש בכה"ג ודלא כהק"נ שדחה דברי הב"ש ופלגש היינו בלא קידושין לדעת הרא"ש ז"ל וא"כ נהי דס"ל להרא"ש ז"ל דכופין על פו"ר אבל על קידושין וכתובה ל"ש כפיי' לשיטת הרא"ש ז"ל משא"כ על יבום כופין וא"כ תי' הר"מ ז"ל א"ש אף לשיטת הרא"ש ז"ל וז"פ. אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל דהדיוט אסור בפילגש מה"ת וצריך קידושין דוקא מוכרח באמת דס"ל דאין כופין על פו"ר. ובאמת הדבר טעמא בעי אמאי לא יכופו אותו הב"ד על מצוה זו:
והנלענ"ד בדעת הר"מ י"ל עפמ"ש בספרי חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה חלק העשין אות מ"ד בלשון הר"מ ז"ל בס' המצות שכ' ציונו לפו"ר לכוין לקיום המין והוא אמרו יתעלה ואתם פו"ר. דנראה מזה שדעת הר"מ ז"ל שמצות פו"ר הוא לכוין בביאה לתכלית פו"ר ועיי"ש ביאור הדברים היטב. וא"כ כיון דעיקר המצוה תלי' בכונתו ובלא"ה ליכא מצוה כלל ל"ש בזר כפיי' כיון דאין בידינו לכופו לקיימה על מתכונתה. וז"נ מאד לדעת הר"מ ז"ל. והנה דעת התוס' נראה דס"ל לחלק בין מ"ע דפו"ר למ"ע דלשבת דאין כופין אלא מי שמצווה על פו"ר אבל מי שאינו מצווה אלא על לשבת אין כופין וזה ממ"ש בגיטין (דף מ"א ע"ב) בסוד"ה לא תוהו בראה דבשפחה שייך נמי עשה דשבת והא דלא כופין בח"ש וחב"ח אלא היכי דנהגה בה מנהג הפקר היינו משום כיון דלא מיפקדי אפו"ר שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים עכ"ל. ולכאו' אין הבנה לדה"ק דא"כ גם גבי עבד נימא הכי וע"כ כיון דמצווה על פו"ר יכופו אותו לקיים אבל בשפחה כיון דמצווה רק על שבת אין כופין אותה ולכן עתה אין כופין את רבה ומוכח כנ"ל אך הדבר צריך טעם אמאי אין כופין על עשה דלשבת ולכאו' עלה בדעתי בכונת התוס' עפמש"ל דל"ש אלא אם נוכל לכפותה שיקיים המצוה בבירור אבל בלא זה ל"ש כפיי' ומעתה י"ל עפמ"ש הר"ת ז"ל דנשים אינן מצוות על השחתת זרע ויכולין להשחית זרע הבעל לאחר תשמיש עי' בתוס' יבמות (דף י"ב ע"ב) בד"ה שלש נשים וא"כ בנשים ל"ש כפיי' כיון דבידם תמיד להשחית את הזרע ואנן לא נוכל לידע מזה לכן אין כופין אותם. אך יש לדחות די"ל שדעת ר"ת ז"ל באמת דגם על עשה דלשבת נשים אינן מצוות משא"כ א"נ דנשים איתנייהו בהעשה דלשבת אסורין גם להשחית הזרע. ויש לעי' אי זה תלי' בעשה דלשבת. וראיתי בס' שו"ת מהרי"א הלוי ז"ל להגאון המובהק מוהר"א אייטינגע ז"ל ח"א סי' פ"ה שכ' להכריע דמצות שבת א"נ דאשה מצוות על שבת ע"כ דאינה על התולדה דוקא וגם בנשואין לחודא נתקיים מצות שבת וכדעת הגאון מוהר"צ מהאמבורג ז"ל בת' נוב"י מהדו"ק אה"ע ס"ו וראי' לזה מדאין כופין את הבעל לגרש את אשתו אם אינו ראוי להוליד ועיי"ש היטב ולפי דבריו בודאי י"ל דל"ת כלל איסור השחתת זרע בזה שמצוות על שבת. אבל באמת תמהני על גאון כמותו שהוציא דברים כאלה מפיו ומכ"ש לחוק אותם בספר דהרי מבואר ביבמות (דף ס"ב ע"א) דטעמא דריו"ח בהי' לו בנים ומתו לא קיים פו"ר משום דלשבת בעינן וליכא הרי מבואר דמצות לשבת פירושו שהעולם יתישב על ידו. ונראה שהג' ז"ל שגג בזה מפני שסבר שכן הוא דעת הג' מוהר"צ ז"ל אבל לא ראה בת' תפארת צבי אה"ע יש שם תשובה מהג' מוהר"צ ז"ל להנוב"י על אותה תשובה והודה בעצמו ששגג בזה וכ"כ בקו"א לספרי והראי' דאין כופין את הבעל לגרש כדי שהאשה תקיים מצות שבת א"ר כלל דכמו דאין כופין באדון לשחרר מטעם שבת דדילמא גם אח"כ לא תקיים כמו"ש התוס' ה"ה דאין כופין את הבעל לגרש. ובאמת גם זאת ברור דעל שבת בלבד אין כופין רק מי שמצווה על פו"ר וגם על שבת אבל על שבת לחודא אין כופין והטעם י"ל כמו"ש בספרי דבאמת העשה דלשבת יכולין לקיים גם אם ישיאו בני אנשים אחרים ויסייעו להם שעי"ז יכולין לישא זא"ז ויולידו בנים מקיים בזה עשה דלשבת יצרה כיון דעל ידו נתישב העולם רק מי שמצווה בעצמו בפו"ר אינו מקיים לשבת אלא באופן שהעולם נתישב ע"י עצמו וזה טעמא דריו"ח בהי' לו בנים ומתו שאינו מקיים פו"ר משום דלשבת יצרה בעינן אמנם מי שאינו מצווה על פו"ר רק על שבת לחוד נהי דעיקר המצוה שישא אשה ויולד בנים מ"מ י"ל דגם בזה שמשתדל לראות שינשאו אחרים והי' נתרבה ישוב העולם ג"כ מקיים מצוה זו והא דכ' התוס' בעבד דא"ל משום לשבת לא היו כופין את האדון לשחרר כ"כ בספרי דהטעם הוא משום לשבת גם האדון נכלל במצוה זו ולא הוי בכלל חטא שיזכה חברך ואמת כי מדברי התוס' אינו נראה כן. והארכנו בזה בת' לח"א בענין היתר מ"ר ואכ"מ יהי' איך שיהי' ד' הג' ז"ל נראה ברור דליתא וח"ו שיעלה על הדעת לומר כן דבנשואין גרידא מקיים מצות לשבת:
ודע שנלענ"ד דאפי' ר"ה דפליג על ריו"ח וס"ל דהי' לו בנים ומתו קיים פו"ר מודה ג"כ דמוטל עליו עשה דלשבת אלא דבזה פליג על ריו"ח דס"ל דלשבת הוא פירושו דמ"ע דפו"ר וכ"ז שלא קיים לשבת גם פו"ר לא קיים ור"ה ס"ל דאינו כן דמ"ע של תורה פו"ר כבר קיים כיון שבעל אשה להוליד ממנה בנים ונתקיימה מחשבתו ונהי דאינו מקיים לשבת כיון דהבנים מתו אבל שוב אינו מוטל עליו אלא עשה דלשבת דהוא עשה מד"ק. וראי' לזה מהא דבן השונמית (מלכים ב' ד') דאחר שמת בנה אמרה לאלישע הלא אמרתי לא תשלה אותי ולכאו' לר"ה הא קיימה מצות פו"ר ואמאי הוי בכלל השלה אם מת אח"כ כשהגדיל עי' בפנים ותבין דברינו אמנם להנ"ל א"ש כיון דאשה אינה מצווה על פו"ר רק על עשה דלשבת ובכה"ג לא קיימה כלל ושפיר אין לה כלום:
איברא דיש לעיין למ"ד יש דיחוי אצל מצות א"כ מה הועיל לה כשחזר וחי' מ"מ כיון דבשעה שמת הרי נפקע מצות לשבת ושוב גם אח"כ לא תקיים בו מצות שבת. אך מלבד דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות. עוד שתי תשובות בדבר. א' דלא מצינו דיחוי אלא על חיוב מצוה ולא על קיום מצוה. ב' דמצות לשבת ופו"ר לריו"ח שהמצוה הוויית הבנים ל"ש דיחוי כלל דהשתא הא יש לו בן וקיים פו"ר ולשבת. וברור הדבר דלדעת הר"מ ז"ל דס"ל דנכרי שהי' לו בנים ונתגייר לא קיים פו"ר אלא אם בניו נתגיירו וא"צ שיתגיירו בב"א רק אפי' אם נתגיירו לאח"ז קיים בהם פו"ר ולא אמרינן בזה דיחוי כיון דעתה יש לו בנים ישראל הרי מקיים פו"ר. ולא אכחד שזה עתה בסדרי הדברים לדפוס בא לידי ס' אורחת חיים לא' מחכמי אונגארין ובסוף הספר יש קונטרס "עובר אורח" מאת כבוד ידידי הגאון המובהק מו"ה רא"ד שליט"א אב"ד דכולל אשכנזים בירושלים אה"ק תובב"א וראיתי שם בסי' קס"ז שכ' לתמוה על הרשב"א ז"ל ברכות (דף מ"ו ע"א) שהקשה על הא דכיבד ר' אבהו את ר' זירא לבצוע אע"ג דקיי"ל בעה"ב בוצע וכ' לתרץ כיון דהסעודה הי' עבור ר"ז הוי ר"ז בעה"ב ואמאי לא תי' בפשיטות דר"ז הי' כהן כמבואר בירושלמי פ"ח דברכות ה"ו וכ' לתרץ דמעשה זה הי' אחר ששחט רבה לר"ז וא"כ נהי דהדר אחי' ית' מ"מ פקע ממנו קדושת כהונה. ולא אדע מה קאמר מר דהרי כל כהן הוא כהן מחמת שהוא בן כהן וכיון דזה פשיטא דלא נפקע הקורב' ע"י המית' וא"כ הרי הוא גם עתה בן כהן וממילא הוא כהן לכל הענינים. אלא שלענין עבודה אולי צריך חינוך מחדש כמו כל כהן שהתחיל לעבוד שצריך חינוך אבל לענין קדושת כהונה פשיטא שכ"ז שלא נפקע הקורבה אינו נפקע הכהונה ומבואר בקרא דאלישע דהקורבה לא נפקע ע"י שמת וז"ב לענ"ד: