אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

שמיני

צו

פרק א

(ט'-ט"ו) ויקרב את קרבן העם ויקח וגו' ויחטאהו הראשון. עיין בספורנו שכתב בזה"ל שנשרף אע"פ שהיתה חטאת חיצונה עכ"ל. וזה להיפך מדברי הש"ס ורש"י ז"ל. ובאמת לפי טעם הרמב"ן ז"ל לעיל פסוק ב' שכתב בזה"ל ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביוה"כ שרף אותו כאשר ישרוף ביוה"כ עכ"ל. א"כ ה"ה לחטאת העם למה שכתב הרמב"ן ז"ל לעיל מיני' דגם שעיר העם הי' כשעיר החטאת של יוה"כ וא"כ דין אחד לשניהם. ועיין בתרגום יונתן בקרא דואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף שפירש דמ"ר שאל על שעיר העם שנשרף וכל פילפולם הי' על השעיר הזה. מבואר ג"כ מדעתו דהשעיר אשר לעם לא הי' מהנשרפין וכן ברמב"ן ז"ל עצמו לקמן נראה מבואר כדעת רש"י ז"ל דהשעיר אשר לעם לא הי' מהנשרפין וצ"ע ההבדל בין קרבנם לקרבן אהרן כיון דלדעת הרמב"ן ז"ל ענינם שוה וביוה"כ שניהם היו מהנשרפין:

ועל דרך רמז נראה דכוונת הרמב"ן ז"ל דהנה באמת הענין צריך מובן כיון דלא הי' לפנים כלום אמאי הי' צריך שריפה ונראה דבא לרמז דבכה"ג אין הנהגה טבעית כלל וגם בחוץ כבפנים דמי ולכן הי' צריך שריפה. ובאמת קודם חטא העגל דהיו כל ישראל במדרגה זו דממלכת כהנים וגוי קדוש לא היתה אצלם הנהגה טבעית כלל והיו לגמרי תחת השגחת השי"ת ולכן חטאו בזה שאמרו לעשות להם עגל אע"פ שכוונתם הי' ג"כ רק הנהגה בעוה"ז שהוא עפ"י הטבע צריך להיות ע"י ממוצע כמוש"כ המפורשים מ"מ חטאו בזה כי עיקר הבחירה של ישראל במ"ת להיותם לגמרי תחת השגחת השי"ת. אמנם לאחר חטא העגל שנבחר שבט לוי להיות כהנים ע"י וישראל המתקרבים להשם הוא רק ע"י הכהנים והמקדש לכן להורות זה שעיר שלהם לא הי' צריך שריפה אלא כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין אמנם זהו דוקא בשעיר חטאת זה שלא נכנס לפנים אמנם ביוה"כ שאז כל ישראל עושין תשובה וחוזרין לשורש הראשון שהי' קודם חטא העגל ולכן מזין בפנים מדם השעיר שלהם ובפנימיות הכל אחד ולכן גם שעיר שלהם הי' טעון שריפה. ודו"ק היטב כי קצרנו וסמכנו על המבין ואם שגיתי ד' יכפר בעדי:

ובזה נסתר תי' הרא"מ ז"ל מה שתירץ על מ"ש רש"י ז"ל בקרא דקח לך עגל להודיעו שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה דקשה הא אין קטיגור נעשה סניגור. ותי' הרא"מ ז"ל כיון דאינו לפנים לית לן בה ולפמ"ש דבכה"ג במה שבא לכפרתו מחמת חטא העגל גם חוץ כפנים דמי ולכן הי' השעיר שלו נשרף אע"ג דהי' מחטאות החיצוניות וא"כ הדרה ק"ל על העגל איך בא לכפרתו על מעשה העגל הא א"ק נעשה סניגור ובלא זה קשה על המזרחי מהא דמבואר ברש"י ז"ל בפ' חקת בשם ר' משה הדרשן דלכן מעשה פרה הי' ע"י אלעזר ולא ע"י אהרן כיון דפרה היתה לכפרה על חטא העגל לא נעשית ע"י אהרן משום דא"ק נעשה סניגור הרי מבואר דאפי' בחוץ ממש כמו פרה אדומה שייך א"ק נעשה סניגור:

ובאמת לולא דברי המזרחי י"ל דהא דגמרא מחלק בין פנים לחוץ היינו רק לענין בגדי זהב שאינו עצם המכפר אלא המכשיר להתכפר ע"י הקרבנות בזה אמרינן דל"ש א"ק נע"ס אלא בפנים אבל בחוץ ל"ש בזה א"ק נע"ס אבל הדבר המתכפר עצמו אע"ג שהוא בחוץ כיון דלכפרה קאתי הוי כמו בפנים וכמו דאמרי' בגמרא על שופר כיון דלזכרון קאתי כבפנים דמי ה"ה דכל קרבן שבא לכפרה אע"ג דמעשיו בחוץ שייך א"ק נע"ס:

ועפי"ז יש להבין ד' המזרחי באותו הדיבור שכתב באמצע דבריו בזה"ל וא"ת תינח בפרים של חטאות החיצוניות שאין עבודתם בפנים אלא בחוץ דפרים של חטאות הפנימיות כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ופר יוה"כ שעבודתן בפנים מה איכא למימר. י"ל כיון דחטאות הפנימיות אין נכנסין מהם בפנים אלא מתן דמן בלבד אין בכך כלום מפני שכבר נשתנה מראיתן וכו', עכ"ל הצריך לעניננו. ולכאורה תמי' מאוד על רבינו המזרחי ז"ל דפשוט לי' דגם ההיכל הוי בענין זה כלפנים דאל"ה ל"ק מפר העלם דבר ש"צ ומפר כהן משיח דלא הי' מזה מדמן אלא בהיכל וע"כ דפשיטא לי' דגם היכל הוי כלפנים וא"כ מה"ת משום שנשתנה הא זה מספיק על הדם אבל לא יספיק למה שמפורש בתוה"ק פרשת ויקרא דכה"ג הי' מקריב שני פרים אלו וא"כ הי' הולך בבגדי זהב וקשה הא א"ק נע"ס וכן יקשה מקטורת דתמיד של שחר ובין הערבים דיוה"כ דהי' ע"י כה"ג בהיכל והי' נעשית בבגדי זהב ותמי' הא א"ק נע"ס וע"כ דהיכל כלחוץ דמי וא"כ מאי ק"ל מדם פרים הנשרפין וח"ו לומר על רבינו המזרחי ז"ל שיטעה בדבר פשוט כזה וע"כ דס"ל להמזרחי ז"ל דאע"ג דלענין בגדי זהב מבואר בש"ס דרק קדשי קדשים הוי בגדר לפנים אבל היכל כלחוץ דמי היינו דוקא בבגדים כיון דאינן עצם הקרבן מה שא"כ בקרבנות עצמן הבאין לכפר אם מקומן בהיכל הוי כלפנים. וז"ב ומוכרח בדעת הרא"מ ז"ל אך דס"ל בזה לחלק בין מה שמקריבין בהיכל ובין מה שמקריב בעזרה דבזה אף במקריב עצמו לא אמרינן בי' א"ק נע"ס:

שוב ראיתי לרבינו המזרחי ז"ל בפרשת תצוה כ"ט בקרא דפר אחד לכפר על מעשה העגל שהוא פר שכ' בזה"ל ותימא דהא בפרק ראוהו ב"ד וכו' אלא הכא מא"ל. ושמא י"ל דשאני הכא דעבודה מבחוץ היא ואני מעבודה דבפנים קאמרינן ובכה"ג משני בגמרא וכו' וה"נ מצינן לשנויי האי דבפרה אדומה שדרש ר"מ הדרשן ויקחו אליך פרה אדומה וכו' כך תבוא פרה ותכפר על העגל שאע"פ שא"ק נע"ס ה"מ בעבודות שלפנים אבל בעבודות שלחוץ לא עכ"ל. נראה מבואר מזה דרבינו המזרחי ז"ל ס"ל לחלק בין בגד"כ לדבר המקריב בעצמו דאל"כ מה זה שכתב ושמא י"ל בדבר המבואר כן בש"ס א"ו דס"ל דא"ר ממה דאמרינן בש"ס על בגד"כ שיהי' הדין כן במקריב עצמו ולכן כתב דזה מסברא די"ל דה"ה גם לענין מה שמקריב בחוץ דהיינו בעזרה, ומכ"ש בחוץ ממש דהיינו פרה אדומה ל"ש א"ק נע"ס:

אך אכתי יפלא על רבינו ז"ל אם הי' לפניו דברי ר"מ הדרשן ושם מבואר להדי' דאעפ"כ הי' המצוה ע"י אלעזר ולא ע"י אהרן משום דא"ק נע"ס א"כ מבואר דלענין זה גם בחוץ אמרינן א"ק נע"ס וא"כ הכא דהי' המצוה על אהרן להקריב פר ועגל הדרה ק"ל הא א"ק נע"ס לענין אהרן עכ"פ. שבתי וראיתי במזרחי פרשת חקת י"ט כ"ד שהרגיש בזה ועיי"ש שכתב דלכן בפרה היתה המצוה באלעזר ולא באהרן אע"ג דבחוץ ל"ש א"ק נע"ס מ"מ ז"ד בענין הקרבן אבל אהרן שהוא עצמו קטיגור וסניגור ל"ש בפנים ול"ש בחוץ א"ק נע"ס. ותמוה דלפי"ז הדרה קושי' לדוכתא הכא האיך הקריב אהרן פר ועגל שלו ושל העם. [ועיי"ש בגור ארי' מ"ש בזה. אמנם דברינו כאן לשיטת המזרחי שנראה שלא נחית לחילוק הרב ז"ל]:

ובאמת יש להקשות יותר דהנה בפרה נראה לכאורה דאע"ג דבאה לכפר על מעשה העגל ל"ש בזה א"ק נע"ס כיון דהוי שינוי כמבואר בב"ק (דף צ"ו ע"ב) דטלה ונעשה איל עגל ונעשה שור הוי בגדר שינוי ובאמת יש לבאר בזה ענין פלוגתת ר"א וחכמים בפ"ב דפרה מ"א דפרה המעוברת שפירש הרב בשם רבינו יצחק מסימפינט ז"ל דפלוגתת ר"א ורבנן אי מותר ליקח אותה כשהיא עגלה ולגדלה ולחכמים אפי' עגלה בשעת לקיחה ואח"כ הגדילה פסול ור"א מכשיר. וצריך להבין במה פליגי ולהנ"ל י"ל דחכמים ס"ל כיון דפרה לכפר על מעשה העגל אינה נלקחת אלא כשהיא פרה דבעודה עגלה פסולה משום א"ק נע"ס וכיון דחל עלי' שם פסול שוב נדחית מלהקרבה ואע"ג דבחוץ הוא כיון דחטאת קרי' רחמנא דינה כמו קדשים וכיון שבא לכפר על מעשה העגל צריך שלא תהי' עגל בשום פנים. אמנם ר"א לשיטתו דס"ל דפרה קדשי בדה"ב היא ומכשיר גם אתנן ומחיר ויוצא דופן ואינה בגדר קרבן כלל לכן ס"ל דנקחת עגלה ג"כ דל"ש בזה כלל א"ק נע"ס דאינה בגדר קרבן. ואפי' א"נ דר"א מכשיר גם אתנן ומחיר. ויוצא דופן מודה דפסול וס"ל ג"כ כחכמים דהוי כמו קדשים כיון דכתיב בי' חטאת הוא ועיין בר"ש שם משנה ג' דמסופק בזה מ"מ בלא"ה י"ל דר"א שמותי הוא וס"ל דשינוי אינו קונה א"כ ס"ל דשינוי אינו פועל כלום ולכן לדידי' אין נפ"מ לענין א"ק נע"ס בין עגל לפרה. יהי' איך שיהי' מבואר מזה דפרה אדומה שלא היתה נעשית ע"י אהרן אע"ג דהיתה נשתנה והיתה בחוץ מ"מ כיון דבאה לכפר על מעשה העגל אמרינן א"ק נע"ס לענין אהרן כיון שהי' מסייע לחטא העגל וא"כ הדר"ל קושית המזרחי ז"ל הכא אמאי הי' כשר הפר ועגל ע"י אהרן עצמו:

אמנם מה שנראה עיקר בזה כמו ששמעתי מפ"ק אדמו"ר הגאון הקדוש מגור זצוקללה"ה בעהמ"ח ספר "שפת אמת" שאמר כיון דבתשובה מאהבה קיי"ל דזדונות נעשין כזכיות וליכא כאן קטיגור כלל ולכן הי' אהרן יכול להקריב פר ועגל והי' כפרה על חטא העגל כיון דהי' תשובה מאהבה והקטיגור בעצמו נהפך לסניגור ול"ש בזה א"ק נע"ס כלל. וכן פר ועגל של ישראל כיון דהי' זה עיקר הקרבן לכפרה על חטא העגל והי' בתשובה שלימה מאהבת השי"ת ומתוקן החטא לגמרי משא"כ פרה אדומה אף דמכפרת ג"כ על חטא העגל אבל עיקרה לא באה לכך רק לטהרת טמאים ולא הי' בזה ענין התשובה הצריכה ומוכרחת בקרבן שבא עיקרו לכפרה לכן שייך בה א"ק נע"ס ודפח"ח:

ואולי יש להעמיס זאת בכוונת הג"ח בפרשת חקת הנ"ל. וי"ל בזה דברי הרמב"ן ז"ל פרשת אמור בקרא דפרי עץ הדר שכתב בזה"ל ועל דרך האמת פרי עץ הדר הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדה"ר שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו'. והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים עכ"ל. וראיתי לכבוד ידי"נ הרה"ג בס' ביכורי שלמה שיחי' סי' כ"ה או"ק קי"ב שהעיר בזה משום א"ק נע"ס וכיון דהי' החטא בפרי זה איך נוכל לרצות בו וכתב שזה כוונת הרמב"ן ז"ל במ"ש דהחטא הי' בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים וכיון דאינו מרצה אלא בצירוף שאר המינים ל"ש בזה א"ק נע"ס. ואין זה סברא כלל כיון דסוף כל סוף גם הוא מרצה ואיך מרצה הא א"ק נע"ס אמנם עפ"י הנ"ל י"ל כפמ"ש המפורשים דסוכות הוא תשובה מאהבה ול"ש בזה א"ק נע"ס כלל דאדרבה הקטיגור נהפך לסניגור וי"ל דזה כוונת הרמב"ן ז"ל במ"ש שאנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים לפי"מ דאיתא במדרש ענין צירוף ד' מינים שיתאחדו כל ישראל יחד שישראל נמשלו לד' מינים אל וכיון שנעשין אחד הרי ממילא הוי תשובה מאהבה ומגעת תשובתם עד כסא הכבוד ומתקן הקטיגור לגמרי ול"ש בזה א"ק נעשה סניגור. וז"נ בעזהשי"ת:

ובעיקר הענין דא"ק נע"ס ובפירוש הגמרא דר"ה הנ"ל דיש חילוק בין לפנים ולחוץ ושופר דהוי לזכרון כלפנים דמי שהדברים צריכין ביאור כתבנו בדרוש לשבת שובה שנת תרנ"ח עפי"ד הירושלמי סוכה פ' לולב הגזול ה"א דאיתא שם בזה"ל. תני ר"ח ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא שהוא שלו אמרו אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו עכ"ל. מבואר מדברי הירושלמי דלולב הגזול ביו"ט שני פסול מצד א"ק נעשה סניגור. וצ"ע המשל בזה. ונראה דכוונת הירושלמי דהענין א"ק נע"ס היינו כדוגמת סניגור וקטיגור שאם העבירה היא מתנגדת להמצוה למשל במצות לולב שאמרה תורה שנקח מד' מינים שבירך אותנו השי"ת בתבואת הארץ ונשבח בהפירות הללו על חסדי השי"ת שחנן אותנו בזה ואנחנו נבוא בפירות גזולין הרי הסניגור נהפך לקטיגור ועושה ממש ההיפך המכוון במצוה זו זה הוא בגדר א"ק נע"ס וכן לפי"ד המדרש שזכרנו לעיל דמצות ד' מינין מורין על אחדות ישראל שהכל מתאחדין ואוהבין זא"ז א"כ אם מביא ד' מינין גזולין הרי הם מורין להיפך שהרי הגוזל את חבירו אינו מתאחד עם חבירו לכן לולב הגזול פסול מטעם א"ק נע"ס ומובן היטב הירושלמי דלולב הגזול הר"ז דומה כמי שבא לכבד להמלך במתנה ונמצא שגזלו מהמלך הלא יגדל החימה ביותר דלא די שגזלת מהמלך עוד אתה בא לכבדו בזה ונמצא שהסניגור נהפך עוד לקטיגור:

ועפי"ז נראה דהא דאמרינן בגמ' ר"ה דהא דכה"ג אסור ליכנס בבגדי זהב לפני ולפנים מצד א"ק נע"ס אמנם בחוץ לית לן בה הכוונה הוא דלכן אסור לכה"ג לילך בבגדי זהב לפנים כיון דלפני ולפנים ביוה"כ הוא יחיד האמיתי והוא רוצה ליחד ישראל והקב"ה ולכן מבואר בירושלמי יומא דאפי' מלאך הי' אסור להיות בקדשי קדשים בשעה שכה"ג נכנס לפני ולפנים ולכן אסור ללבוש בגדי זהב דזה מעורר חטא העגל וזה ההיפך מעבודת פנים אבל עבודת חוץ דלא הי' לתכלית זה יכול הכה"ג לשמש בבגדי זהב כיון דאין מתנגד זל"ז ל"ש א"ק נע"ס ומקשינן בגמרא משופר ותרצינן כיון דלזכרון קאתי והיינו כיון דעיקר תק"ש הוא לעורר זכרון ישראל אצל השי"ת שנקבל עלינו עול מלכותו ואפס זולתו והוא מלכיות זכרונות ושופרות שעי"ד השופר מקבלים עלינו עול מלכותו ית' בלי שום אמצעי והיינו דוגמת כה"ג ביוה"כ בקדשי קדשים א"כ כלפנים דמי ולכן מה שיש בו איזה רמז שיוכל לעורר חטא העגל פסול בשופר אע"ג דהתקיעה הוא רק בקול מ"מ הכלי שתוקעין בו צריך שלא יהי' בו שום דבר המזכיר חטא העגל כיון דשופר לזכרון קאתי שאנחנו עם סגולתו שקבלנו עלינו יחוד השם יתברך. ובזה מובן דשופר הגזול כשר משום דאין גזל בקול ולא אמרי' בי' א"ק נע"ס כמו בלולב הגזול כיון דבשופר אין עבירת הגזל מתנגדת למצות השופר ל"ש בי' א"ק נע"ס ולפי"ז אין חילוק בין פנים לחוץ אלא עיקר ההבדל בענין א"ק נע"ס היינו אם יש ניגוד בהמצוה שרוצה לעשות עתה להעבירה שיכול להתעורר ע"י פעולה ההוא. ובזה נראה ענין הא דקיי"ל דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ובתוס' מסכת יבמות (דף ז') כתבו הטעם כיון שהרג בידיו ולכן אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור:

ולפי"ז יש לעיין לפי"ד הפוסקים דנ"כ אינו מעכב אלא במקדש אבל במדינה ל"צ נ"כ ויכול לברך בלא נ"כ א"כ אכתי יקשה אמאי כהן שהרג את הנפש לא יברך ברכת כהנים. אמנם לדברינו י"ל כיון דנ"כ עיקרה לברכה ושתהי' שכינה שורה בישראל ושפכ"ד הוא היפך מזה שגורם קללה ומסלק שכינה מישראל א"כ הוי שני הפכים בנושא אחד ולזאת אע"ג דהוא בחוץ אמרינן א"ק נע"ס. ויש עוד להאריך בזה בכמה ענינים ועיין מש"כ בזה בפרשת אמור בענין לחה"פ ואכ"מ להאריך יותר:

פרק ב

במד"ר פרשת אחרי כ' אות ט' ר' מני דשאב ור"י דסכנין ור"י בשם ר' לוי אמרי בשביל ד' דברים מתו בני אהרן וכו' ועל שהיו מחוסרי בגדים דכתיב בו מיתה וכו' ומה הי' חסרון מעיל שכתוב בו מיתה ועיי"ש במתנ"כ שהביא בשם הרא"ש בתשו' כלל כ' שנשאל ע"ז הא כהן הדיוט אינו משמש במעיל והשיב שלפי טעותם שהחזיקו את עצמם בכהנים גדולים שהרי נכנסו לפני ולפנים עברו על ונשמע קולו בבואו אל הקודש עכ"ל. ותמי' מאוד הרי לפי דבריו שנכנסו להקטיר קטורת לפני ולפנים הרי הי' צריך ד' בגדים דגם כה"ג כשמשמש לפני ולפנים משמש רק בד' בגדים וא"כ מהו הפירוש שהי' חסרון מעיל. והנה בפשיטות י"ל דכוונת הרא"ש ז"ל כיון דמקבלה ואילך מצות כהונה והקבלה היתה על ידם בכל הקרבנות כמבואר בתוה"ק וימציאו אליו את הדם וא"כ לפי שיטתם היו עובדים אז מחו"ב והיו ח"מ על הקבלה בלא מעיל אמנם מה שנלענ"ד בזה לתרץ הדבר על נכון להבין אם הי' החטא חסרון מעיל אמאי כתיב בתוה"ק שהקריבו אש זרה נראה דמשום זה נענשו וגם עיקר דברי הרא"ש ז"ל שטעו בזה שיש להם דין כה"ג קשה לענ"ד:

לכן נלענ"ד ביאור ענין זה על נכון עפי"מ דמבואר במד"ר בפ' אחרי פ כ"א אות ז' אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת לשנה וכו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה עכ"ל ועיין בחידושי הרד"ל בשם הגר"א ז"ל שזה רק באהרן אבל לבניו נאמר לדורות חוקת עולם אחת בשנה ביוה"כ לבדו עכ"ל, ונראה ברור דזה רק אחר הציווי אבל קודם לכן גם בני אהרן אם היו כה"ג היו יכולים ליכנס בסדר הזה כמו אהרן. ומעתה נאמר דבאמת באותו היום הי' להם דין כה"ג כמו שכתבו המפורשים והיו באמת לובשין שמונה בגדים רק שמעיל הי' חסרון משום שידעו שיפסוק הכה"ג מהם אין להם ללבוש מעיל שנאמר בו לא יקרע כאשר כתב בזה בטו"ט הג' בידי משה ז"ל ובאמת רצו נדב ואביהוא ליכנס לפני ולפנים בקטורת והגם שלא הי' בציווי השי"ת מ"מ כיון שהי' להם דין כה"ג אז היו יכולים ליכנס עם קטורת לפני ולפנים אם עושים בסדר הזה. והנה בסדר הזה איכא עולה שלו ועולת העם שהי' נעשית בבגדי זהב כמבואר בתוה"ק פרשת אחרי וא"כ אח"כ כשעשו כל הסדר והשלימו להקריב את העולות בבגדי זהב בלא מעיל הי' מחו"ב והי' עבודה זו פסולה וממילא חסר מסדר העבודה ולא עשו כסדר הזה ושוב נתחייבו מיתה על הקטורת דלפני ולפנים וזה נכון:

ובעיקר חטא נדב ואביהוא נלענ"ד להעיר בדבר חדש לתרץ בזה מה שהקשו המפורשים על מה שנאמר ויקריבו לפני ד' אש זרה ולא נאמר ויקריבו לפני ד' קטורת אשר לא צוה אותם וכן מה שנאמר וישימו עלי' קטורת ולא נאמר עליהן ועיין ברמב"ן ז"ל ובפנים יפות מ"ש בזה. ולענ"ד נראה עפי"מ דיש לדקדק בלשון הקרא שנאמר ויקחו בני אהרן וגו' איש מחתתו "ויתנו בהן אש" "וישימו" עלי' קטורת וגו' מבואר באש לשון נתינה ובקטורת לשון שימה וצ"ע לפי"מ דמבואר במנחות (דף נ"ט ע"ב) לענין מנחת חוטא דכתיב בתוה"ק ולא ישים עלי' שמן ולא יתן עלי' לבונה דאם נתן משהו שמן ע"ג כזית מנחה פסול דשימה בכ"ש משמע אמנם בלבונה אינו פוסל את המנחה עד שיתן כזית לבונה דנתינה בכזית עיי"ש מבואר מזה דשימה היינו כ"ש ונתינה בכזית וא"כ הכא כיון שרצו להקטיר קטורת על האש וקיי"ל דאין הקטרה פחותה מכזית אמנם האש בוודאי ל"צ שיעורא כלל כיון דאין המצוה להקטיר האש אלא הקטורת א"כ איפכא הול"ל וישימו בהן אש ויתנו עליהן קטורת:

הן אמת דגבי קטורת של עדת קרח ג"כ כתיב כלשון הזה עיי"ש היטב דמקודם אמר להו מרע"ה ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת ואח"כ אמר מרע"ה וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת ובהקרבה כתיב ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטורת והוא תימא שינוי הכתובים. אמנם שם כבר התעורר בזה הגאון מוהר"ש ז"ל בספר בנין אריאל פרשת קרח ועיי"ש שכתב דמתחילה לא הי' מרע"ה רוצה שיקריבו קטורת זרה וצוה במכוון שיקריבו פחות מכשיעור ולא יהיו בכלל מקטירי קטורת זרה בחוץ כיון דאין הקטרה לפחות מכזית אמנם אח"כ כשהכעיסו אותו אמר להם מרע"ה קחו איש מחתתו ותנו בהן קטורת כדין דצריך נתינה בכזית אמנם הם לא חששו לזה ונתנו קטורת בפחות מכזית עיי"ש שהאריך בזה בדברי חכמה אך לא תי' כלל א"כ אמאי נענשו מצד שהקריבו קטורת בחוץ הא הי' פחות מכשיעור ואין הקטרה פחותה מכזית:

אמנם נראה ברור כיון שעדת קרח חלקו על מ"ר ולא האמינו במה שאמר שקיבל הלל"מ גם בזה לא האמינו לו שאין הקטרה פחותה מכזית שכל זה הוא בכלל השיעורין שנאמרו למרע"ה והם חלקו גם ע"ז ואמרו שקטורת א"צ שיעור ולכן אע"פ שהקטירו פחות מכשיעור נאמר וישימו עליהם קטורת והיינו על המחתות כי הקטירו קטורת בזה לדעתם וכמו שהיו ס"ל דכל ישראל כשרין להקטרה ול"צ פנים דגם חוץ כשר להקטרה כן היו חולקין על מ"ר בזה שאמר דצריך שיעור להקטרה. אמנם נו"א בני אהרן הם בוודאי ידעו שהדין דין אמת דאין הקטרה פחותה מכזית וא"כ צריך מובן אמאי כתיב וישימו עלי' קטורת דנראה דלא הי' כשיעור. לכן נראה דבאמת הם לא רצו להקטיר קטורת זרה אלא רצו להקריב קרבן אש ולכן דיקדקו ונתנו אש כשיעור במחתות אמנם הקטורת נתנו רק על האש להוסיף ריח לכן לא נאמר עליהן כי לא היתה כוונתם להקטיר קטורת בהמחתות כ"א להקטיר אש וזהו חידוש שחידשו מדעתם להקריב אש לפני ד' שיהי' זה הקרבן ועפי"ז יתפרש היטב כל המקרא. ועיין היטב בזה באור החיים בקרא דוישימו עלי' שכתב ג"כ שקאי על האש להיות שהקפידא הי' על אש זרה לזה כינה בה המעשה. אך דבריו צ"ע. אמנם לדברינו באמת הי' זה כל חטאם ולא היתה כוונתם להקטיר קטורת כלל רק שנתנו קצת קטורת על אש כנ"ל:

פרק ג

במסכת תענית (דף י"ז ע"א) ת"ר מפני מה אמרו אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות וכו' רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כמאן שתי האידנא כהני חמרא כרבי. וכתב ע"ז הגאון בעל שאג"א ז"ל בספר גבורת ארי קשה לי אמאי אסור כל השנה מטעם שמא יבנה הבית היום הא עד כאן לא פליגי ר"א ור"י אלא אי בניסן או בתשרי עתידין ליגאל א"כ אמאי אסורין כל השנה וכו' מיהו בהא י"ל דבנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד דהיינו ביאת הגואל וכדאמרינן בירושלמי פ"ה דמע"ש גבי כרם רבעי הי' עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד ותנאי הי' בדבר שאימתי שירצו יחזירו הדבר לכמות שהי' ר"י אומר משחרב ביהמ"ק הי' התנאי והתנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' וגרסינן עלה בירושלמי זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד והשתא אפ"ל דאין יום קבוע לבנין ביהמ"ק אלא כל ימות השנה ראוי לבנינו ובחידושינו פ"ק דר"ה שיש שני מיני קיצין זכו אחישנה לא זכו בעתה. וכי נחלקו ר"א ור"י על קץ דבעתה אבל קץ דאחישנה אין לו זמן קבוע אלא כל יומא זמני' א"כ לק"מ אפילו תאמר שבנין ביהמ"ק יהי' בביאת המשיח אכתי אסורין לשתות כל השנה שמא יהי' הקץ של אחישנה אמנם אין אנו צריכים להאי טעמא כי דברי חז"ל שבירושלמי נאמנים עלינו והרחמן יזכנו לבנין הבית ולימות המשיח עכ"ל. העתקתי כל דה"ק מפני שצריך אני להתלמד בהם ויש לי לישא וליתן בהם כדרכה של תורה:

והנה טרם שנבוא לעיקר דה"ק אני תמה על מרא דכולה תלמודא שברור לו דכ"ע ס"ל כירושלמי דבנין ביהמ"ק קודם שיבוא משיח ולכן אסורין הכהנים לשתות תמיד יין דילמא יבנה ביהמ"ק ויהי' צריך כהנים לעבודה כיון שיהי' בנינו קודם הגאולה והרי אביי עצמו דאמר הכא כמאן שתי האידנא כהני חמרא כרבי אמר בזבחים (דף מ"ח ע"א) אלא מעתה כל שחיטת קדשים לא ליתני הילכתא למשיחא הוא אלא דרוש ומקבל שכר ה"נ דרוש ומקבל שכר ומרבא [או ר"י לפי גירסת הספרים] דמקשה על ר"נ שאמר הלכה כר"א שאמר משום ר"י ל"ק כ"כ די"ל דבאמת פר כהן משיח לא משכח"ל טרם שיבוא משיח צדקנו ויהי' כה"ג וא"כ דבר זה דאין פיגול בפר כהן משיח הוי באמת הילכתא למשיחא לכ"ע אמנם אביי דאמר על כל שחיטת קדשים דלא ליתני דהוי הילכתא למשיחא מבואר דס"ל דקודם שיבוא משיח לא יהי' שחיטת קדשים כלל ואם כן מבואר דלאביי לא א"ש בד' הירושלמי:

אמנם כ"ז אני אומר עפ"ד רבינו הגדול בעל שאג"א ז"ל דפשוט לי' דפירוש הירושלמי דבנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד פירושו קודם ביאת המשיח אמנם לענ"ד אע"פ שאיני כדאי להרהר אחריו בכ"ז תורה היא ולשון הירושלמי קודם למלכות בית דוד יש לפרשו דהיינו שבנין ביהמ"ק יהי' קודם שתוסד המלכות על מכונה דהרי מיד שיבואו מלכות בית דוד ויגאלינו יהי' עוד מלחמות עם שאר האומות עד שנוצח את כל העולם ויכון מלכותו וקמ"ל הירושלמי דלא יתעכב בנין ביהמ"ק עד שיכון המלכות בשלימות אלא מיד שיבוא משיח יבנה ביהמ"ק וכוונת הירושלמי י"ל דהי' ק"ל למה צריך תנאי כיון דהתקנה הי' לאחר חורבן המקדש מצד חורבן המקדש א"כ ממילא ידעינן דכשיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר למקומו לכן פירש הירושלמי דזאת אומרת דבנין ביהמ"ק יהי' קודם מלכות בית דוד והיינו דמיד שיבוא משיח יבנה ביהמ"ק טרם שיתוקן המלכות ויהי' עוד מלחמות ולא יהי' עוד מנוחה בירושלים ולולא התנאי לא הי' ידענו שיחזור מיד למקומו עד שתכונן המלכות בכל ענינים לכן אמר ר"י דתנאי הי' בדבר שמיד שיבנה בהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' ונראה שס"ל כפי' התוס' שם דהפירוש בירושלמי דמדצריך תנאי הא הב"ד שאח"כ יכולין לבטל וע"כ דלא יהיו גדולים כמו הב"ד הזה וע"כ משום דבנין ביהמ"ק יהי' קודם אך אפי' לפי פי' זה כ"כ בספר מלאכת שלמה למר"ש עדני ז"ל דהירושלמי ל"ק הכי במסקנא וס"ל דקרבנות יהיו לאחר ביאת משיח עיי"ש וגם הפני משה פי' באופן אחר דברי הירושלמי עיי"ש שדבריו נוטים לדברינו דהפירוש דבנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד היינו שיתיסד המלכות אבל זה ברור אצלו דבנין ביהמ"ק לא יהי' קודם ביאת משיח ב"ד אך שהוא מפרש בלשון קושי':

הכלל יהי' איך שיהי' אין לבנות יסוד על דברי הירושלמי הנ"ל דבנין ביהמ"ק יהי' קודם ביאת משיח צדקנו ועיין בתוס' פסחים (דף קי"ד ע"ב) ד"ה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה שכתבו בזה"ל כשחל י"ד להיות בשבת א"צ רק בישול אחד דחגיגת י"ד אינה דוחה את השבת ומיהו אומר ר"י דמ"מ אין לחלק וכו' ואין שום חשש אם אנו עושין אע"ג דל"צ דליכא למיחש שמא יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת והשתא נמי יקריבה בשבת דהקרבה מסורה לזריזין וכשיבנה משה ואהרן יהא עמנו וליכא למטעי עכ"ל מבואר מדברי התוס' דלא יהי' בנין ביהמ"ק קודם שיבואו משיח ומשה ואהרן. וראיתי בספר דרושת ציון במאמר קידושין (דף ל"ח ע"ב) הביא שהקשה לו כן ח"א וכתב הרב ז"ל דשם בפסחים מיירי לענין קרבן חגיגה וחגיגה אינה באה בטומאה וכשיבנה מזבח לא ירשה רק ק"צ שבא בטומאה אבל חגיגה לא ירשה עד בוא משיח ויהי' לנו אפר פרה א"ד. ובמחכ"ת דברי שגגה המה וכתב שלא בהשגחה כלל דהרי ע"ז גופא יש לחוש כיון דיעשה היום שני תבשילין א' לפסח ואחד לחגיגה וא"כ יטעו דחגיגה דינה כדין פסח דהוי ק"צ שדוחה שבת א"כ ממילא דוחה גם טומאה וא"כ דילמא אח"כ יבנה ביהמ"ק קודם ביאת משיח ויקריבו קרבן חגיגה בטומאה דהרי שבת וטומאה חדא הוא ותוס' חדא מינייהו נקטה אבל ברור הדבר דיש לחוש עיד"ז שיטעו שחגיגה דוחה שבת שה"ה שדוחה טומאה וא"כ מה תירצו התוס'. א"ו דברור הדבר דתוס' ס"ל דלא יהי' בנין מזבח קודם שיבוא משיח אף לענין הקרבת הפסח וז"ב ואמת:

ומש"כ הרב ז"ל ראי' מתוס' הנ"ל דע"כ מודים דיהי' בנין מזבח קודם שיבוא משיח דאל"כ איך אמרינן בחדש גזירה משום יום הנף הא לאחר שיבואו משה ואהרן ל"ש גזירה כמו"ש התוס' א"ו דהתוס' מודים דיש לחוש דיבנה ביהמ"ק ויקריבו עומר קודם שיבואו משיח ומשה ואהרן ואז יש לחוש דיסברו דיום הנף מותר וזה טעות גדול ואין זה ענין לדברי התוס' דהתוס' לא כתבו אלא על חשש שיקריבו בביהמ"ק שלא כדין ע"ז שפיר כתבו התוס' דהקרבה נמסר לזריזין אבל בחדש דהוי טעות של כל העולם שפיר יש לחוש לטעות וז"פ. וכן מבואר בגמרא ביצה (דף ה' ע"ב):

ובאמת אף אם נימא כדעת הר"ח מפריז ז"ל שהובא בכפתור ופרח שרצה לבוא לירושלים לבנות מזבח להקריב קרבן פסח נראה דרק ק"פ רצה להקריב דהוא קרבן יחד ודינו כמו ק"צ שדוחה טומאה אבל זולת ק"פ א"א להקריב שום קרבן דקרבן יחיד א"א מצד שאינו בא בטומאה וק"צ א"א משום דצריך שיהי' מכל או עכ"פ רוב ישראל ואע"ג דמהני מסורה לציבור מ"מ צריך שהציבור כולם יסכימו לזה ואם יש הרבה מהציבור שאינם מסכימים כלל להקריב ומכ"ש כשהם בדיעותיהם רחוקים מהקרבת קרבנות כמו שהוא בזמנינו בעוה"ר בוודאי א"א להקריב ק"צ. ובאמת כבר העיר בזה מורי הגאון האדיר מקוטנא זצ"ל בהסכמתו לספר דרושת ציון וכוונתו לזה כמו"ש בספרו ישועות ישראל סי' ל"א סק"ג ועיין מ"ש בזה בספרי חמדת ישראל אות צ"ב שנראה שסגי ברוב ציבור ול"צ דוקא כל הציבור אבל זה פשוט דרוב הציבור צריכין שיהיו שוין בדיעותיהן וירצו בקרבן ציבור אבל בלא זה לא משכח"ל ק"צ כלל וזה לא יהי' עד שיבוא משיח צדקנו ויסיר מאתנו לב התועים. ובמח"כ המחבר דרושת ציון ז"ל לא הבין כלל כוונת מורי הג' זצ"ל וכתב להשיב עדה"ק מטעם שיוכל להקריב ולמסרו לציבור אמנם כוונת רבינו ז"ל כדאמרן כמו"ש בלשונו עיי"ש. היוצא לנו מתוך דברינו שכתבנו עד כה דאפי' א"נ דבנין ביהמ"ק יהי' קודם ביאת המשיח ויקריבו עליו קרבנות לא משכח"ל אלא ק"פ הבא בטומאה זולת זה לא משכח"ל לה קרבנות כלל. ומעתה מבואר סתירת דברי הגבורת ארי ז"ל דאפי' א"נ כירושלמי דבנין ביהמ"ק יהי' קודם ביאת משיח מ"מ ל"ש משום זה לאסור כהנים ביין אלא בניסן בלבד והיינו בי"ד בניסן משום הקרבן פסח וא"כ הדר"ל קושית הטו"א:

איברא דבעיקר קושית הטו"א ז"ל לולא שהייתי כדאי הייתי אומר לתרץ בפשיטות דאע"ג דפליגי ר"א ור"י אימתי נגאלין אי בניסן או בתשרי היינו הגאולה השלימה קיבוץ גליות לארץ הקדושה ושבירת עול וכו' אמנם ביאת משיח צדקנו יכול להיות תמיד לבד מערבי שבתות וי"ט כמו שנראה מפשטות הסוגי' בעירובין (דף מ"ג ע"ב) דהריני נזיר ביום שבן דוד בא דאסור לשתות יין כל ימות החול ומותר לשתות בשבתות וי"ט עיי"ש היטב כל הסוגי' נראה דביאת בן דוד יכול להיות תמיד וכאשר יבוא משיח ב"ד מיד יבנה ביהמ"ק בירושלים כמו"ש הפני משה בירושלמי הנ"ל ואח"כ יהי' עוד מלחמות עם האוה"ע וינצחם ויגאול אותנו מבין העכו"ם וזה יהי' בניסן או בתשרי למר כדאית לי' ולמר כדא"ל וא"כ א"ש בפשיטות קושית הטו"א. ויודע אני שהגאון בעל שאג"א ז"ל ס"ל דסוגית הגמ' עירובין הנ"ל הוא ג"כ מצד שמא יהי' זכו ויהי' אחישנה ואז יבוא בכל השנה אמנם לענ"ד נראה יותר כדאמרן דהגמרא קאי על הגאולה דבעתה ואעפי"כ יוכל לבוא בכל השנה לבד משבתות וי"ט:

ואון מצאתי לי מדברי רבינו הגדול בעל כו"פ ז"ל בבית הספק שכתב דהא דאמרינן בגמרא דאין משיח ב"ד בא קודם אליהו ואליהו מוכרח לבוא מקודם לבשר ביאתו ה"ד בגאולה דבעתה אבל אם יזכו ישראל ויהי' גאולה דאחישנה אז מדלג על ההרים ויבוא משיח קודם אליהו ולא יהי' סדר זמנים כלל עיי"ש מה שהאריך בדברי חכמה לתרץ עפי"ז דעת הר"מ ז"ל וכל הסוגי' בעירובין דמקשינן הא א"א לביאת בן דוד טרם אליהו היינו משום דלגאולה דאחישנה ל"ח רק לגאולה דבעתה ובזה צריך שיבוא אליהו מקודם לכן מוכרח הגמרא לתרץ דילמא כבר אתי לב"ד הגדול:

ורגיל אני לומר עפי"ז מה שיסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו' ואח"כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק כו' והוא שינוי הסדר שמתפללין מקודם על משיח ואח"כ על אליהו אמנם לדעת הכו"פ ז"ל א"ש שמקודם אנו מתפללין על הגאולה דאחישנה ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם ואח"כ מתפללין שאם לא נזכה לזה נזכה עכ"פ לגאולה דבעתה ויבוא אליהו ויבשר לנו הגאולה [ובדרך צחות י"ל כיון דמבואר במדרש דעל כל ברית מילה נמצא אליהו הנביא לכן אנו מתפללין מקודם שמשיח יבוא מיד כי אליהו נמצא עתה אצלינו ואח"כ אנו מתפללין על אליהו היינו אם לא זכינו שיבוא מיד ויהי' כסדר שאליהו יבוא מקודם ואח"כ מב"ד] ומוכרח לפי דברי הכרו"פ דכל הסוגי' אזלה מצד הגאולה דבעתה ואעפי"כ אמרינן דהאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין בכל השנה משום דיכול להיות דכבר בא אליהו מאתמול לב"ד הגדול והיום יבוא משיח ב"ד וקשה קושית השאג"א ז"ל וע"כ כדאמרן דאין ענין זל"ז דאע"ג דיבוא משיח ב"ד מ"מ הגאולה השלימה לא יהי' אלא או בניסן או בתשרי. זה מה שרצינו לבאר בענין זה והשי"ת יזכנו לגאולה שלימה בב"א:

פרק ד

במסכת כריתות (דף י"ג ע"ב) בגמרא ת"ר ולהבדיל בין הקודש ובין החול אלו דמין וערכין וחרמין והקדשות וברש"י ז"ל שאסורים שתויי יין לשום אותן "לבעלים" לפדותן דדילמא לא שיימי להו שפיר עכ"ל. והנה לכאורה צע"ג מה זה שהוסיף רש"י ז"ל לבעלים דוקא הא כל אדם יכול לפדות מן ההקדש מה שהקדיש אחד קדושת דמים וא"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל דדוקא לבעלים אסורין שתויי יין לשום את ההקדש. והנה לכאורה עלה בדעתי דהי' קשה לרש"י ז"ל אמאי יהי' זה בכלל דין ויהי' אסור כשהן שתויי יין דדילמא לא שיימי להו שפיר הא אם יהי' שומא בטעות הרי יתבטל השומא וא"כ לא עשו כלום בהשומא ששמו בעת שיכרותן כיון דשומא הדרה. אך ז"א דהא קיי"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל וא"כ יהי' להקדש פסידא דלא הדר ושפיר אסורין לשום בעת שהם שתויי ומעתה י"ל בטו"ט עפמ"ש התוס' תמורה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה לא אמרו דהא דשמואל דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ה"ד בבעלים הפודים את שלהן אבל באחר הבא לפדות מיד ההקדש אינו מחולל בפחות משוי' וא"כ מדוקדקין מאוד דברי רש"י ז"ל דדוקא לבעלים לא מצי שיימו בהיותם שתויי יין כיון דיהי' פסידא להקדש כיון דבדיעבד מחולל משא"כ לאחר כיון דשומא הדרה ולא מהני החילול כלל שפיר יכולין לשום אפי' בהיותם שתויי יין:

איברא דלאחר העיון זה טעות. א' דא"כ ערכין דברור הדבר דאם היתה השומא בטעות ל"מ השומא והדרה בין לבעלים בין לאחר וא"כ אמאי יהי' אסור לשתויי יין לשום אותם. ב' גוף הסברא שכתבנו דהיכא דל"מ החילול לית לן בה כיון דאין כאן פסידא להקדש אינו מחוור כלל כיון דיצא מזה מכשול דיהנו הפודים מההקדש דהם יסברו דהחילול הי' כדין ובאמת הוא הקדש וכמבואר בסנהדרין (דף פ"ח) דחשיב לה מה"ט לענין דברים שהזקן ממרא חייב עליהן. ועיין בטורי אבן מגילה (דף כ"ג) ובאבני שוהם שם. לכן נראה דכוונת רש"י ז"ל להיפך דל"מ לאחרים דוודאי אסורין לשום בהיותם שתויי יין כיון דיוכל לבוא מזה מכשול. אך אפי' לבעלים אסור לשום דאע"ג דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ולא יוכל להיות מכשול מזה מ"מ כיון דיוכל להיות הפסד להקדש אסור לשום בהיותם שתויי יין דדילמא לא שיימי להו שפיר:

ואיידי דאיירי בזה ארשום מה שהעיר הגאון בעל טורי אבן ז"ל במגילה שם וביותר ביאור באבני שוהם שם לחקור בהא דשמואל דס"ל דהקדש ש"מ שחיללו על ש"פ מחולל ה"ד קודם שבא ליד גזבר או גם אחר שבא ליד גזבר. ועיי"ש שתולה זאת בטעם הדבר דס"ל לתוס' דאחר ל"מ לפדותו בפחות משווי' ועיין בקו"א להגאון מוהר"מ אורבאך ז"ל בעה"מ ספר אמרי בינה שהביא ראי' דאף בבא ליד גזבר מהני פדיון בפחות משויי' וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ:

אמנם כעת עלה בדעתי דלכאורה מוכרע כדברי הטו"א מדברי התוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל אב"מ דהקשו בהקדש נימא הואיל אב"מ. ותי' ר"י דלאחר שבא ליד גזבר לא אמרי' הואיל אב"מ והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרי' דא"כ הי' קונה אותו דאטו נחשוב חמץ עכו"ם שלו הואיל א"ב קני לי' עכ"ל. ולכאורה צ"ע לשמואל דס"ל הקדש ש"מ שחיללו על ש"פ מחולל וזכות זה דוקא לבעלים כמו"ש התוס' א"כ אין זה דמיון למקח וממכר דיד הכל שוין בה משא"כ הקדישו דיש בידו זכות לפדותה בפחות משווי' ואפי' בשוה פרוטה ומוכרח מזה לכאורה כדברי הטו"א ז"ל דלאחר שבא ליד גזבר ל"מ פדיון בפחות מש"פ וצריך דוקא פדיון בשווי' ובזה יד הכל שוין בה והוי כמו הואיל אי בעי קנה וראי' מזה להטו"א:

אמנם לאחר העיון י"ל ראי' זו דהנה ראיתי לרבינו הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' סי' ס"ג שכתב לחדש דאפי' לשמואל דס"ל דהקדש ש"מ שחיללו על ש"פ מחולל מ"מ ה"ד אם הגזבר רוצה בכך אבל אם הגזבר אינו רוצה לא יכול לפדות בפחות משווי' עיי"ש בסודה"ק שכתב בזה"ל וכמה הוא רחוק מן הדעת שיוכל אדם לפדות הקדש ש"מ בפרוטה שלא מדעת הגזבר. ועיי"ש שכתב לתרץ בזה עובד דבפרק מפנין (דף קכ"ח ע"ב) שהוצרך לשאלה ולא פדה את הקדישו בש"פ דדוחק לומר דלא הי' לו פרוטה לפדותו. ויצא לנו מתוך דבריו דאפי' בבעלים וקודם שבא ליד גזבר דמהני שאלה מ"מ לא יוכל לפדות בפחות משווי' כ"א ברצון הגזבר. ולענ"ד הדברים צ"ע דקודם שבא ליד גזבר נראה דאין ענין בזה לגזבר כלל ויכול בעצמו לפדותו כיון דעוד לא בא ליד גזבר מה ענין הגזבר לזה והא דלא עשה הבעה"ב שם כן ל"ק דהרי לכתחילה מי אמר ובפרט כיון דהבעה"ב הי' ר"א בן הורקנוס בוודאי לא עבר ע"ז לפדות ההקדש לכתחילה בפחות משוי':

אמנם בזה נראה שצדקו דברי רבינו הרמ"ע ז"ל דלאחר שבא ההקדש ליד גזבר אפי' א"נ דיכול לפדותו בפחות משוי' ה"ד ברצון הגזבר והסכמתו כיון דהוא נעשה בעלים של הדבר וא"כ מצד דיכול לפדותו בפחות משוי' זה אינו בידו דדילמא הגזבר לא ירצה ואי דיכול לפדותו בשוי' בזה שוב הוי כהואיל אי בעי קנה ואין ראי' מדברי התוס' דלא מהני פדיון בפחות משוי' לאחר שבא ליד גזבר ורק דרצון הגזבר בעינן. ובאמת יש להכריח כן לפימ"ש בתשו' להגאון מוהר"ש כהן מווילנא ז"ל לדקדק מלשון הר"י ז"ל שכתב דלאחר שבא ליד גזבר "לא אמרינן הואיל אב"מ עלי'". ולכאורה צריך ביאור דהול"ל דלאחר שבא ליד גזבר ל"מ שאלה ומה זה שכתב דלא אמרינן הואיל אב"מ. וכתבנו דנראה מזה שדעת הר"י ז"ל דגם לאחר שבא ליד הגזבר מהני שאלה אך ס"ל דלאחר שבא ליד גזבר לא מהני שאלה כ"א בפתח דמשוי' לי' להקדש טעות מעיקרא ולכן לא אמרינן הואיל דהגזבר יכול לומר איני מאמינך שיש לך פתח או משום שמא לא ימצא פתח לנדרו ול"ש הואיל וזה מוכרח בכוונת הר"י ז"ל. וכיון שכן דס"ל דגם לאחר שבא ליד גזבר מהני שאלה א"כ ממילא דמהני פדיון פחות משוי' אף לפ"ד הטו"א וא"כ ע"כ צ"ל הא דמדמה הר"י ז"ל הואיל אי בעי פדה להואיל אב"ק היינו משום דצריך לזה דעת הגזבר כמו שכתב הרמ"ע מפאנו ז"ל. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:

פרק ה

במסכת זבחים (דף ק"א ע"א) ת"ר כי כן צויתי וכו' ר"נ מתרץ להו הכי מדוע לא אכלתם וגו' אמר לו ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה דאי בקדשי דורות ק"ו ממעשר הקל מה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו בקדשי דורות לא כ"ש עיי"ש היטב כל הסוגי'. והנה לכאורה יפלא מאוד על לשון הסוגי' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה דאי בקדשי דורות הא איכא ק"ו ממעשר הקל הא בקדשי שעה ג"כ איכא הק"ו הזה וע"כ דכוונתו היתה דילמא זה הי' הוראת שעה וא"כ י"ל דה"ה דהוראה לשעה הי' בקדשי דורות ג"כ ומלשון הגמ' נראה דהק"ו הוא רק על קדשי דורות אבל בקדשי שעה ליכא ק"ו:

ומה שנלענ"ד בזה דרך פילפול דהנה לכאורה יש לעיין בגוף הק"ו הא איכא למיפרך מה למעשר שני דיש זמן לאכלו אח"כ וגם הא יכול להיות נאכל ע"י אנשים אחרים משא"כ קדשים שמצוה בכהנים הזכרים דוקא ושלא יבואו לידי נותר ולא הי' עצה אחרת א"כ י"ל דעדל"ת ומ"ר ממעשר לקדשים. אמנם נראה בזה לפימש"כ הפוסקים להוכיח מהא דמבואר בש"ס גבי לחה"פ הגיעני כפול דמצות אכילת קדשים לכהנים אף בקדשי קדשים אין המצוה דוקא על הכהנים שיאכלו אלא דהקדשים יתאכלו ולכן ל"צ כזית לכל אחד דאין אכילתן מצוה מוכרחת וכשיתאכל מבין כולם נתקיים מצות אכילת קדשים א"כ נראה דבקדשים לדורות שפיר איכא ק"ו ממעשר הקל כיון דיוכל העשה להתקיים ע"י כהנים אחרים ולא יבוא לידי נותר אך היום גם על קדשי דורות לא הי' עצה כיון דלא הי' כהן אחר חוץ מהם והם היו אנונים. אך ע"ז י"ל עפמ"ש הרבינו ירוחם ז"ל דהא דקיי"ל דאפשר לקיים ב' אינו דוחה ל"ת אפי' אם עתה הוי בגדר א"א לקיים ב' מ"מ כיון דבעצם משכח"ל, אפשר לקיים ב' שוב לא אמרינן עשה, דוחה ל"ת:

ומעתה מובן היטב החילוק בין קדשי דורות לקדשי שעה דבקדשי דורות שפיר איכא ק"ו ממעשר הקל דא"ל הא שייך בהם עדל"ת ז"א כיון דאפשר לקיים שניהם שיתאכלו ע"י כהנים אחרים לא אמרינן עדל"ת ואע"ג דהשתא ליכא כהנים אחרים מ"מ העשה דאכילת קדשים בקדשים אלו שהם קדשי דורות לא ניתן לדחות באנינות כיון דמשכח"ל בהם אפשר לקיים ב' א"כ גם היום לא ניתנו לדחות וכדברי רבינו ירוחם הנ"ל משא"כ בקדשי שעה כיון דקדשים אלו לא יהיו עוד בשום פעם כי אם עתה נצטוו בקדשים אלו וקדשים אלו אם לא יאכלו אותם אהרן ובניו יתבטל מצות אכילת קדשים ויבואו לידי נותר א"כ ל"ש בזה ק"ו ממעשר הקל. וא"ל דמשכח"ל בהו אפשר לקיים שניהם לדורות ז"א דהא לדורות ל"ש מצוה זו כלל וא"כ במצוה זו לא משכחת לה אפשר לקיים ב' ושוב אמרינן עדל"ת וזה נכון דרך פילפול:

איברא דיש לדחות דמלבד דגוף דברי ר"י ז"ל צ"ע כנודע מלבד זאת הכא דבקדשים אלו אין שום מציאות שיתקיים אכילת קדשים אם לא יאכלו אותם אהרן ובניו אע"ג שהם קדשי דורות מ"מ לא הוי בגדר אפשר לקיים ב' כמובן. וגם גוף הסברא דאין המצוה על הכהנים שיאכלו לאו כללא די"ל דקרבנות שבאין לכפרה כחטאת דכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין צריך שיאכלו הכהנים כזית לקיים מצות אכילת קדשים והדברים עתיקין בספרי האחרונים. לכן נלענ"ד בזה דלכן לא אמרי' בזה עדל"ת כיון דבקדשים קיי"ל דבעינן למשחה ולגדולה ובאונן ליכא למשחה ולגדולה. וגדולה מזו כתב הסמ"ג מובא במל"מ בדרך מצותיך ח"ב דכל איסורו דאונן בקדשים הוא מה"ט דכתיב בי' למשחה ולגדולה עיי"ש. ואפי' א"נ דזה אינו עושה אלא שלא נקיים המצוה דאכילת קדשים אבל אינו נאסר משום זה וצריך אזהרה מיוחדת לאסור אונן באכילת קדשים. עכ"פ זה מבואר מסמ"ג דבאונן אינו מקיים המצוה של אכילת קדשים וא"כ ל"ש בזה עדל"ת ושפיר איכא ק"ו ממעשר הקל. ומעתה נראה דזה דוקא קדשי דורות דניתנו לכהנים למשחה ודרשינן בהו דצריך למשחה ולגדולה משא"כ קדשי שעה דהי' גזה"כ שיקריבו עתה קרבנות אלו דאינן כלל בגדר מתנות כהונה פשיטא דל"ש בזה למשחה לגדולה וכמו"ש התוס' זבחים (דף ע"ה) ד"ה בכור דמה דאינו בגדר מתנות כהונה ל"ש בהו למשחה לגדולה א"כ בקדשי שעה בוודאי דל"ש בהו למשחה לגדולה וא"כ בקדשי שעה ליכא ק"ו כיון דל"צ בהם למשחה הרי יש בהו מצות אכילת קדשים ושוב אמרינן עדל"ת וז"נ מאוד בישוב הסוגי':

ואם כנים הדברים בפירוש הסוגיא יש לתרץ בזה מה דיש להעיר לשיטת רש"י ז"ל ביומא (דף י"ד ע"א) בד"ה איטרודי מי לא מיטרד שכ' ואנן למשחה לגדולה בעינן כדרך שהמלכים אוכלין ובתוס' ישנים תמהו ע"ז אטו מי שטבעה ספינתו בים ה"נ דלא מצי אכל קדשים ועיין בריטב"א יומא שם שהסביר דעת רש"י ז"ל בזה דס"ל דאין נפ"מ אם לענין המאכל או לאדם האוכל הכל בכלל שיהי' כדרך המלכים אוכלין. ולפי"ז מבואר מדברי רש"י ז"ל דבאונן מלבד הק"ו ממעשר הקל איכא איסור אכילה מצד דאינו למשחה לגדולה כנ"ל. וא"כ קשה טובא מה דקאמר מ"ר כי כן צויתי שאף באנינות יאכלוהו ופירש רש"י כי כן צויתי במנחה ועיין במזרחי שכתב דלכן פירש רש"י ז"ל הראי' ממנחה דוקא משום דמקדשים קלים אין ללמוד לקק"ד דחמירי לכן אמר מ"ר הלימוד ממנחה דג"כ היא קדשי קדשים ואעפי"כ הותרה באנינות ה"ה שעיר ר"ח דהי' להם לאכול באנינות וקשה לפמ"ש התוס' במסכת בכורות (דף כ"ז ע"א) ד"ה ואתי די"ל דהא דבעינן למשחה הוא רק בבשר אבל בפת ל"ש כלל ענין למשחה לגדולה וא"כ מ"ר ממנחות לבשר החטאת די"ל דוקא קק"ל אע"ג דהי' בשר ויש בהם למשחה מ"מ הותר להם משום דהוא קק"ל וכן מנחה אע"ג דהיא קק"ד הותר להם באנינות משום דאינו בכלל למשחה משא"כ בשעיר החטאת דאיכא תרווייהו דהוי קדשי קדשים וגם שייך בי' הך דלמשחה דילמא אסור להם באנינות (וביותר קשה לפמ"ש בנחלת יעקב מובא בש"ח דמרע"ה נצטווה רק במנחה כמו"ש רש"י ז"ל וקק"ל למד בעצמו ק"ו ממנחה עיי"ש בוודאי קשה טובא א"נ דבפת ליכא למשחה. אך באמת דברי הנח"י תמוהין בעיני דאם לא הי' נצטווה מרע"ה על קק"ל לא הי' לומד בעצמו ממנחה כיון דהתם לא הי' אוכלין אחרים הותר להם לאכול באנינות משא"כ קק"ל דהי' מותר לנשיהם ולבנותיהם והם לא היו אנונים א"כ מנ"ל דהותר להם באנינות ומלבד זאת פשטי המקראות מורין דמשה רע"ה נצטווה על הכל] והיא קושי' גדולה לשיטת התוס' הנ"ל:

אמנם לפי"מ שביארנו דמרע"ה ע"כ לא נחית כלל לחילוק זה משום למשחה ולגדולה דאל"כ בלא"ה יש חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות דבקדשי שעה לא שייך למשחה כלל מצד דאינן מתנ"כ וא"כ שפיר למד משה רע"ה דין חטאת מדין מנחה ואהרן הכהן כשהשיב לו דיש לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות השיב לו באמת מצד למשחה לגדולה דיש בקדשי דורות מה שלא הי' בקדשי שעה כיון דלא נתנה לאהרן ולבניו לדורות אינה בכלל למשחה והבן:

איברא דבעיקר דברי רש"י ז"ל ביומא (דף י"ד ע"א) שכתב ואנן למשחה ולגדולה בעינן שהבינו התוס' ישנים והריטב"א ז"ל שכוונתו משום שהוא אונן וטרוד אינו מתקיים באכילת הקדשים למשחה ובעבור זה תמהו בתו"י ממי שטבעה ספינתו בים. ולענ"ד לולי שהייתי כדאי הייתי אומר שכוונת רש"י ז"ל הוא משום דליכא למיגזר ביוה"כ שיאכל כ"א כשיאכלנה חי דהרי אם ירצה לבשל הבשר בקדשים בוודאי יזכירו אותו שהוא יוה"כ ולא משכח"ל בשו"א אלא שיאכל את הקדשים כשהן חיין וע"כ צ"ל דהחשש הוא על שעיר הנעשה בחוץ דנאכל לערב והוא יאכלנה ביוה"כ חי וא"כ יפה כתב רש"י ז"ל דאסור משום דמבטל מצות אכילת קדשים דאינו נאכל אלא צלי בחרדל ואע"ג דמצינו דכשחל יוה"כ בע"ש היו הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי היינו משום שלא הי' עצה אחרת היו אוכלין אותו כך שלא יבוא לידי נותר אבל בכל יוה"כ שפיר איכא למיגזר שמא יאכל כשהוא חי ואנן בעינן למשחה ולגדולה:

ובזה א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה על רש"י ז"ל שלא פירש כהת"י דהחשש משום אכילת יוה"כ. דרש"י ז"ל ס"ל דבשר חי הוי שלא כד"א ואינו אסור מה"ת ביוה"כ ולכן פי' רש"י ז"ל משום דהוא טרוד חיישינן שישכח ויאכלנו חי לקיים מצות אכילת קדשים ובאמת הוא אסור משום למשחה ולגדולה וא"כ א"ר כלל מרש"י ז"ל דס"ל דיש איסור נוסף באונן מצד למשחה ולגדולה. וצ"ע בכ"ז כי יש מקום לדחות בלא"ה אע"ג דהי' רק קדשי שעה כיון דמפורש בתורה על המנחה והשלמים כי חקך וחק בניך הוא נראה דזה הי' בכלל מתנות כהונה של דורות וא"כ הוי בכלל למשחה ולגדולה. ויש בזה פנים לכאן ולכאן:

וי"ל בזה דעת התרגום יונתן שיש לו שיטה חדשה בזה דבאמת נשרפו שלשתן והא דדרש משה הי' על שעיר העם מפני מה נשרף דעל שעיר ר"ח הי' מרע"ה ידע דאינו נאכל באנינות משום שהוא קדשי דורות אין ללמוד מקדשי שעה רק על שעיר החטאת אשר לעם דרש דרש משה והשיב לו אהרן דאע"ג דהם קדשי שעה מ"מ א"ר ממנחה ושלמים לחטאת וצריך ביאור למה כיון דגם מנחה היא קדשי קדשים. ולהנ"ל י"ל דכוונת התרגום הוא כמושכ"ל דאהרן השיב לו די"ל דחטאת שאני דיש לו שתי חומרות דהוי קדק"ד והוי בשר דיש בו למשחה ולגדולה משא"כ שלמים הוי קק"ל ומנחה הוי פת ואינו בכלל למשחה ולגדולה לכן הי' מותר להם באנינות משא"כ חטאת דשייך בהו למשחה ולגדולה אינו מותר באנינות. וי"ל דבזה באמת טעה מרע"ה דהי' ס"ל כיון דהי' רק קדשי שעה אינו בגדר למשחה כיון דאינו מתנות כהונה ועיין היטב בכ"ז שכתבנו כי הדבר נכון לענ"ד:

ודע שראיתי בענין זה דבר פלא ברבותינו בעלי התוס' על התורה בקרא דואת שעיר החטאת שכתבו בזה"ל. וי"א מפני טומאה נשרפה ותימה כיון דשעיר של ר"ח הי'. הי' לו ליקרב בטומאה דכל קרבנות ציבור קריבין בטומאה דכתיב במועדו ודרשינן אף בטומאה וצ"ע עכ"ל ואינו מובן כלל. והלא נראה מבואר דלא נשרף חלק הנקרב לגבוה אלא חלק הנאכל לכהנים והחלב והאימורין אה"נ דהקטירו לגבוה כדין כל ק"צ וא"כ מה זה שקשי' להו שהי' לו ליקרב בטומאה ומה ענין הקרבה אצל אכילה. ואדרבה הרי קיי"ל כל קרבן הקרב בטומאה א"נ בטומאה ושפיר נשרף:

ודרך פילפול י"ל דכוונתם עפמ"ש המפורשים דהך מ"ד דס"ל מפני הטומאה נשרפה היינו משום דקשי' להו דאי משום אנינות נשרפה הי' צריך להיות עיבור צורה כיון דאין פסולו בעצם הקרבן אלא מפני שאין לו אוכלין צריך ע"צ. ועיין בזי"ר לרבינו המג"א ז"ל בזה. ומעתה י"ל דקושית התוס' הוא דאפי' למ"ד מפני טומאה נשרפה ג"כ קשה כנ"ל דהנה באמת יש להקשות כיון דקיי"ל א"א חע"א איך חל איסור טומאה על איסור אנינות כיון דהי' שעיר החטאת שאינו נאכל אלא לאהרן ובניו והם היו אנונים וא"כ איך חל איסור טומאה אך י"ל דטומאה הוי מוסיף לגבוה ושפיר חל איסור טומאה אך כיון דהי' ק"צ והי' לו ליקרב בטומאה אפי' אם הי' נטמא קודם שנטלו ממנו האימורין להקטירן א"כ שוב אינו מוסיף כלל ושוב אינו חל איסור טומאה על איסור אנינות וא"כ אינו באיסור אכילה משום טומאה וכיון דאינו אסור באכילה משום טומאה ה"ה דאינו חייב שריפה משום טומאה דחיוב שריפה מקושר באיסור אכילה שבו וא"כ גם למ"ד מצד טומאה יהי' צריך ע"צ ואפי' א"נ דאנינות לילה לאו דאורייתא י"ל דהתוס' ס"ל דמוסיף זמן לא הוי בגדר מוסיף וכיון שכן ליכא עתה איסור טומאה על הבשר ול"ש בי' שריפה כנ"ל לחומר הנושא. ומי שדעתו רחבה יותר:

פרק ו

(י"א-ב') דברו אל בנ"י לאמר זאת החי' אשר תאכלו וגו'. אעתיק בזה מחידושי לחולין ר"פ אלו טריפות שכתבתי בילדותי להעיר לבב התלמידים. במסכת חולין (דף מ"ד ע"א) בגמרא אמר רשב"ל רמז לטריפה מה"ת מניין ובשר בשדה טריפה לא תאכלו אלא רמז לטריפה שאינו חי' מה"ת מניין דכתיב זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול שאינו חי' לא תאכל מכאן לטריפה שא"ח. והקשו המפורשים אמאי לא דייק ר"ל מהא דכתיב בטריפה לכלב תשליכון אותו דנראה דלא חזי אלא לכלב וע"כ משום דא"ח וכמו"ש הר"מ ז"ל לדייק מזה דטריפה א"ח:

והנלע"ד בזה דרך פילפול ונקדים מקודם לתרץ מה דלכאורה יש לעיין עפמ"ש הטור בסי' כ"ט להסביר דמנ"ל מבשר בשדה טריפה היכא דשחטה אח"כ דילמא מיירי קרא היכא דמתה אח"כ. אך דא"כ בלא"ה אסורה מצד נבילה. ולפי"ז יש לעיין מאי מקשינן בגמרא כ"כ על ר"ל דילמא ס"ל כריה"ג ביומא (דף ל"ו) דנבילה אין לוקין עלי' דהוי לאו הנל"ע דנתינה לגר אמנם בטריפה נראה דמודה דלא הוי נל"ע דלכלב תשליכון אותו אינו מצוה אלא היתר הנאה וא"כ שוב י"ל דקרא מיירי במתה ולהיות מחויב גם משום טריפה ונ"מ דבכה"ג לוקין אבל בשחטה באמת מותרת דשחיטה מהני לטריפה גם כן. שוב נזכרתי מדברי התוס' יומא שם שכתבו בהדיא לחד תירוצא דריה"ג מודה דטריפה לא הוי לאו הנל"ע ולקי על לאו דטריפה כיון דלאו כולל יותר מעשה עיי"ש. א"כ קושיתינו עצומה דמאי מקשינן כ"כ על ר"ל דילמא ס"ל כריה"ג:

והנלענ"ד דשפיר מקשינן בגמ' דר"ל לשיטתו ע"כ דלא ס"ל כריה"ג דנבילה הוי לאו הנל"ע דהנה מבואר לעיל (דף ל"ג) דר"ל ס"ל דשחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה ואמר עלה ר"פ ש"מ מזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמנין עכו"ם על ב"מ ודחי בגמ' מצד מא"מ וכתב התב"ש דלפי"ז בנתנבלה בשחיטה שוב הב"מ אסורין לב"נ לכ"ע כיון דל"ש מא"מ כיון דגם לישראל אין השחיטה מתרת דאסור מצד נבילה וצ"ל לפי"ז הא דכתיב בקרא גבי נבילה לגר תתננה ואכלה או מכור לעכו"ם או דאינו קאי על הב"מ או דקרא מיירי במתה מאלי' אבל בנתנבלה בשחיטה הב"מ אסורין לב"נ ול"ש בי' העשה. ולפי"ז בישראל האוכל מהב"מ של נתנבלה בשחיטה לוקה מצד נבילה כיון דב"מ לא נל"ע וא"כ שוב הלאו דנבילה כולל יותר מעשה וא"כ גם נבילה לא הוי לאו הנל"ע ושפיר מקשינן בגמרא על ר"ל דשאל רמז לטריפה מה"ת הלא כתיב ובשר בשדה טריפה וזה נכון בס"ד:

איברא דיש לעיין בזה אם הב"מ אסורין מצד נבילה היכא דנתנבלה בשחיטה די"ל דנהי דבהמה אסורה משום נבילה היינו כיון דמתה אח"כ אבל על הב"מ ליכא לישראל ג"כ אלא איסור אבמה"ח כיון דמיד ששחט הקנה הריאה כמאן דמנחה בדיקולא דמי' וא"כ נהי דהבהמה נעשה אח"כ נבילה אבל הריאה לא הוי אלא אבמה"ח וא"כ אכתי אין הלאו כולל יותר מעשה דבכה"ג אין אסור משום נבילה כלל. אך באמת א"ש לפי"מ שהכריח התבו"ש בסי' ל"ג דנהי דהר"מ ז"ל ס"ל דאינו מטמא משום נבילה עד שתמות מ"מ איסור נבילה חל מיד כשנתנבלה בשחיטה ועיי"ש בסו"ד שכתב להדיא דאיכא ב' איסורין אמה"ח ונבילה א"כ גם על הב"מ איכא איסור נבילה והעשה ליכא כיון דאסור לב"נ משום אמה"ח ושפיר הוי לאו כולל יותר מעשה. אמנם יש לעיין לפ"ז לאוקימתת רבא בחולין (דף ק"ג) דר"ל ס"ל בהמה בחיי' לאברים עומדת ולא אתי איסור טריפה וחל על איסור אבר מה"ח עיי"ש. א"כ ה"ה נבילה לא מצי חייל על איסור אבמה"ח א"כ בנתנבלה בשחיטה ליכא על הב"מ אלא איסור אבמה"ח דאיסור נבילה לא מצי לחול על איסור אבמה"ח לדידי' ושוב אין הלאו כולל יותר מעשה. וי"ל עפ"ד המרי"ט בחידושי קידושין דנהי דאין איסור חע"א ה"ד בהזיד על שניהם אבל בשגג על א' מהם והזיד על השני חייב עליו א"כ אכתי הלאו דנבילה שייך אם שגג על אבמה"ח דבכה"ג יהי' לוקה משום נבילה כיון דלא הוי נל"ע ושוב הלאו כולל יותר מעשה ולא הוי לאו הנל"ע וא"ש:

ומעתה נבוא לתרץ קו' המפורשים דהנה באמת יש להעיר על הר"מ והטור ז"ל דאיך ילפי מזה דלכלב תשליכון אותו טריפה א"ח הא צריך להיתר הנאה לר"א בפסחים בסוגי' דחזקי' ולחזקי' לאסור בהנאה חשנ"ב. אמנם נראה דכוונתם מדלא כתבה התורה ענין היתר הנאה הכא כמו גבי נבילה דהיינו מכירה לעכו"ם וכתבה לכלב תשליכון אותו ע"כ להורות דטריפה אינה חי'. וכן כתבו המפורשים:

אמנם לכאורה יש לעיין בזה דהנה כ"כ לעיל מה דקשה בנבילה איך אמרה תורה נתינה לגר ומכירה לעכו"ם הא נבילה כולל גם על הב"מ והם אסורין לב"נ משום אמה"ח וע"כ צ"ל דקרא מיירי במתה מאלי' ולא בנתנבלה ע"י שחיטה ושפיר אמרה תורה מכירה לעכו"ם כנ"ל. אך ז"ד בנבילה אבל בטריפה דע"כ מיירי דשחטה אח"כ דאל"כ היינו נבילה וע"כ דשחטה וא"כ הב"מ אסורין לב"נ מצד אמה"ח וא"כ הוכרחה תורה לכתוב היתר הנאה דלכלב דלא מצי למיכתב היתר הנאה דמכירה ונתינה כיון דהב"מ אסורין אף לב"נ וא"כ שוב לא נשמע דטריפה א"ח. אך באמת א"ש דבטריפה אין אסורין הב"מ לב"נ מצד מא"מ כיון דלישראל השחיטה מתרת ה"ה לב"נ. ואע"ג דאסור לישראל מצד טריפה כ"כ התב"ש לחלוק בזה על התורת חיים דס"ל דבכה"ג ל"ש מא"מ והוא ז"ל כתב דז"א כיון דמ"מ השחיטה מהני לישראל נהי דאסור מצד טריפה זה הוא איסור אחר ואמרינן מא"מ ושפיר הב"מ מותרין לב"נ וא"כ שפיר הוי מצי למיכתב היתר הנאה כמו בנבילה ומדשינה התורה למיכתב לכלב תשליכון אותו ע"כ להורות דטריפה א"ח. אך זה דוקא למאן דאית לי' מא"מ אבל ר"ל לשיטתו דס"ל ח"ש מותר מה"ת וכתבו התוס' לעיל (דף ל"ג) דמוכרח לדידי' דלית לי' מא"מ ואף ב"מ משחיטה כשירה אסורין לב"נ מצד אמה"ח וא"כ שוב לא הוי מצי התורה למיכתב בטריפה אלא היתר הנאה דלכלב וא"כ שוב לא נשמע מיני' דטריפה א"ח ושפיר צריך קרא דוזאת החי' ומיושב היטב הקושי' הנ"ל ע"ד פילפול:

ואין להקשות לפי"ז על הר"מ ז"ל דס"ל בפ"ט מהלכות מלכים דב"נ אסור במפרכסת ולא ס"ל מא"מ א"כ לדידי' הב"מ אסורין לב"נ ויקשה איך יליף מלכלב תשליכון אותו דטריפה א"ח ז"א דכבר כתב הראש יוסף לעיל (דף ל"ג) להכריח שדעת הר"מ ז"ל דלא כר"ל דב"מ הוי משעת שחיטה כמנחא בדיקולא. ולדידי' הב"מ לא הוי אבמה"ח כלל. משא"כ לר"ל דס"ל להדי' דהב"מ הוי אבמה"ח וס"ל דלא אמרי' מא"מ כמו"ש התוס' לא הי' יכול ללמוד מלכלב תשליכון אותו וצריך קרא דוזאת החי' כנ"ל ברור ונכון בס"ד:

פרק ז

(י"א-ג') כל מפרסת פרסה וגו' אותה תאכלו וברש"י ז"ל ולא בהמה טמאה וכו' כתב הרמב"ן ז"ל והרב ר"מ אמר שהוא למעט בשר אדם וכו' ושמא חשב זה ממה ששנינו בתו"כ יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהי' בל"ת על אכילתן ת"ל זה לא תאכלו זה בל"ת על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בל"ת על אכילתן וידון הרב מזה שאינו בל"ת אבל הוא בעשה ודרשו מן הכתוב אותה תאכלו ואין הדבר כן וכו' אבל מה שאמרו שאינו בל"ת על אכילתן לומר שלא תמעט ממנו והן מותרין אבל לפי דעתי יהי' זה בבשר מן החי אבל המת נמדו בו גז"ש מעגלה ערופה שאסורה בהנאה עכ"ל. עיין בתשו' הרשב"א ז"ל חלק אלף רנ"ה סי' שס"ה שתמה ע"ז החכם השואל הא י"ל דמיירי במת עכו"ם דאינו אסור בהנאה ועיין ע"ז באריכות במל"מ פי"ד מהלכות אבל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל כתובות דמספק"ל ד"ז. ועיין ברמב"ן בתורת האדם ובחידושי הרמב"ן שבת פרק המצניע (דף צ"ד ע"ב) בד"ה שרי ר"נ שהביא בפשיטות דברי הירושלמי דבמת עכו"ם הוי מלאכה הצל"ג משום דמותר בהנאה:

ודרך פילפול עלה בדעתי להכריח הדבר דע"כ כוונת התו"כ איירי במת וסד"א דמת אדם יהי' דינו כנבילת בהמה טמאה שיהי' אסור באכילה וצריך זה למעוטי דא"נ דבמת אסור בלא"ה אפי' בהנאה וכל השו"ט בתו"כ דצריך מיעוטא דזה להורות דאין בשר אדם בכלל היינו כשאדם והבה"ט הן מחיים וע"ז אמרינן מיעוטא דזה דאין בשר אדם בכלל לא תאכלו א"כ יקשה הא דמקשינן בסוגי' דחזקי' והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חי' ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותרין למוכרן לעכו"ם וקשה הא מדצריך מיעוטא דזה דאין אדם בכלל בה"ט ע"כ דלא תאכל דטמאה אין פירושו הנאה דא"נ דלא תאכל פירושו הנאה א"כ למה לי זה למעט אדם הא פשיטא דאדם אינו אסור בהנאה א"כ אינו בכלל ל"ת דטמאים ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר קרא יהי' נראה מבואר דכל קושית הגמרא מבהמה טמאה וא"כ א"נ דאדם הוא בכלל ע"כ דאינו אסור בהנאה וכיון דצריך מיעוטא דזה הרי מבואר שבהמה טמאה אינה אסורה בהנאה ולמה צריך קרא דיהי' להתיר טמאים בהנאה א"ו דכוונת התו"כ על נבילת אדם ובה"ט דבזה הו"א דמת אדם יהי' אסור באכילה וה"ה א"נ דלא תאכל פירושו הנאה יהי' אסור בהנאה ג"כ וזה נכון דרך פילפול:

איברא דז"א דהרי סתם תורת כהנים הוא ר"י ור"י ס"ל לאיסור הנאה מקרא דאותו א"כ לדידי' לא תאכל אין פירושו הנאה רק דאמרינן מדגלי קרא לכלב תשליכון אותו אמרינן דכל איסורים אסורים בהנאה א"כ אף א"נ דבה"ט אסורה בהנאה מקרא דאותו וזה א"א באדם שהתירה התורה בפירוש הנאת אדם חי מ"מ באכילה יהי' אסור מקרא דלא תאכלו והבן:

אמנם אכתי י"ל בזה עפמ"ש הפנ"י שם לדקדק בסוגי' דמקשינן והרי שרצים וסיים בחי' ועופות ודגים וכתב לתרץ דמבהמה טמאה וחי' ועוף טמא לא מצי לאקשויי דכיון דטעונין שחיטה אף בטהורה וא"כ אין איסור אכילה בטמאים אלא לאחר שחיטה דמחיים בלא"ה אסורין משום אמה"ח ומש"ה פשיטא דמחיים מותרין בהנאה דאפי' אמה"ח מותר בהנאה ועיי' עוד בפנ"י שם ע"ד התוס' בד"ה אמר קרא יהי' שכתב כן בפשיטות דבבהמה וחי' ועופות טמאים אינו מתחיל עיקר איסורי' כ"א לאח"מ וא"כ מוכרחין אנו לומר דפירוש התו"כ דיהי' בשר אדם אסור כמו בה"ט קאי על לאח"מ כמו במינים טמאים דמיירי רק לאח"מ וא"כ מוכרח דמת עכו"ם מותר בהנאה דאל"כ קשה הא בלא"ה אסור בהנאה מצד מת:

אמנם עיקר דברי הפנ"י ז"ל אין להם ביאור לכאורה במש"כ דעיקר איסור דטמאים מתחיל רק לאח"מ דמחיים בלא"ה אסורים משום אמה"ח לא מיבעי' למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דליכא איסור אמה"ח כלל אך אפילו למ"ד בהמה בחיי' לאיברים עומדת מ"מ זה ברור דאיסור אבר אינו קדים לאיסור טומאה ועיין בתוס' חולין (דף צ' ע"א) ד"ה אלמא ובתוס' (שם דף ק"ב) ד"ה כי איצטריך לר"א ובלב ארי' חולין. עכ"פ זה פשוט וברור דאיסור אמה"ח אינו חל קודם איסור טומאה וא"כ אמאי אינו מתחיל איסור טומאה מחיים, הן אמת דקשה טובא לדעת התוס' דס"ל דמחיים מתחיל איסור טומאה ואם נימא דאסור בהנאה אסור בהנאה מחיים א"כ איך אפשר לומר דבה"ט אסורה בהנאה הא כתיב בתורה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו מבואר דבחמור לחודא מותר לחרוש וא"כ מבואר דבהמה טמאה מותרת בהנאה. וכבר הקשה כן רעק"א ז"ל על הא דצריך קרא להתיר אמה"ח בהנאה למ"ד בהמה בחיי' לאיברים עומדת. אך קושיתו ל"ק כ"כ די"ל דא"נ דאמה"ח אסור בהנאה כ"ע מודים דלאו לאיברים עומדת כיון דאין לו שום תועלת אם יחתכה לאיברים וכיון שכן שוב מותרת מחיים בהנאה. אך זה דוקא מצד איסור אמה"ח אבל מצד איסור טמאה קשה טובא כנ"ל כיון דאסורה בהנאה משום בה"ט איך מותר לחרוש בחמור. לכן נלענ"ד בזה דדברי הפנ"י צדקו ולא מטעמו דס"ל דאיסור טמאה אינו מתחיל מחיים דזה אין שום סברא כנ"ל רק דקושית הגמרא אינו מבהמה וחי' ועוף הטמאים כיון דזה מוכרח דמותר בהנאה כמו דנראה מחרישה רק דקושית הגמרא הוא נהי דמוכח דבה"ט מותרת בהנאה דילמא דוקא מינים אלו דיש בהו שחיטה ויש בהו איסור אמה"ח ושרי' בהנאה אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי לכן גם מצד טמאים אינו אסור בהנאה כמו שמוכרח מזה שמותר לחרוש בחמור אמנם שרצים דל"ש בהו איסור אמה"ח דילמא אסורי בהנאה ומעתה כיון שביארנו דקושית הגמרא אינו כלל ממינים טמאים דבזה לא ס"ד דיהיו אסורין בהנאה א"כ נסתרו דברינו דשפיר י"ל דפירוש התו"כ שיהי' בשר אדם אסור מחיים באכילה כמו בה"ט ושפיר צריך זה למעוטי דעל בה"ט לא ס"ד כלל שיהי' אסור בהנאה ודו"ק היטב בכ"ז ובחי' לסוגי' דחזקי' כתבנו בזה באריכות לבאר דברי הפנ"י ז"ל ואכ"מ:

פרק ח

(שם ט') את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת וגו'. וברש"י ז"ל סנפירים אלו השט בהם. קשקשת אלו הקבועים בו. וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל אבל לא תבין מלשונם שהן קבועין בגופן ממש ודבוקים בעור הדג. אבל קראום קבועים שאין נדין ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר. והם הקליפין העגולים שגדלם דומה לצפורן שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואין נעדר מן העור כלל אינו קשקשת ובעליו אסור הוא עכ"ל. וכוונת רבינו ז"ל כמו"ש בסודה"ק דענין הקשקשת הוא לפי ששוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה וכו' א"כ צריך שיהי' נפרד מהגוף כמו צמר ושער וצפרנים שזה מורה שיש בו חום אשר הוא דוחה את הליחות משא"כ כשקשקשים דבוקים לגמרי בגוף והם אחת עם הגוף הרי נראה שהוא מין טמא. ובתשו' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' כ"ח כתב לתמוה על הרמב"ן ז"ל מסברא ומגמ'. מסברא כיון דאמרינן קשקשין הקבועין בו מנ"ל לרבינו ז"ל להמציא שצריך שיהי' נקלפין ביד או בכלי. ומגמרא במס' ע"ז (דף ל"ט ע"א) רב אשי איקלע לטמדוריא אייתי לקמי' האי נונא דהוי דמי לצליפתא נקטי' להדי יומא חזי דהוי בי' צמחי ושרי'. וברש"י ז"ל צמחי קשקשים דקים ולדעת הרמב"ן ז"ל הי' לו לנסות אם הקשקשין נקלפים דאם אינן נקלפין מה בכך שיש בהם קשקשין. והנה מה שהקשה מסברא כבר כתבנו שסברת הרמב"ן ז"ל דצריך שיהי' כמו צפרנים שהם מותרות ונדחין מהגוף שזה מורה על סימן טהרה ועיין בתשו' הר המור להגאון מוהר"מ בנעט ז"ל סי' י"ב שהאריך להסביר דברי הרמב"ן ז"ל שס"ל דהם ממש כמו צפרנים ושערות שבמקום אחד יש להם אחיזה חזקה בגוף ויש להם בית מושב בגוף הדג ומצד פנימי שלהן אינן דבוקין אמנם מה שהקשה מגמרא לכאורה היא קושי' גדולה וכ"כ בזה הב"ח ז"ל ביו"ד סי' פ"ג וכתב לתרץ מה"ט השמטת הפוסקים דינא דר"א דחזי להדי יומא משום דאין זה בדיקה מעלי' דיש לחוש דילמא אינן נקלפין ור"א נמי לא התירו קודם בדיקה אי נקלף ביד או בכלי עיי"ש אך הדבר צ"ע דא"כ עיקר חסר מן הספר והרי מגמרא נראה דמשום זה בלבד שראה בו קשקשים התיר את הדג וכבר העירו בזה האחרונים והנה בחדושינו שם כתבנו עפ"ד המג"א סי' תס"ז סק"ד דאע"ג דקיי"ל דאפי' במקום רובא וחזקה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן היינו דוקא אם הי' פעם אחת חזקה להיפך אבל אם לא הי' מעולם חזקה להיפך ל"צ לברר אף באפשר לברורי ועיין בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סוס"ד שכתב לתרץ בזה דעת הר"מ ז"ל א"כ נראה דמכ"ש ברוב היכא דאינו נגד שום חזקה ג"כ ל"צ לברר אפי' אם איכא לברורי א"כ י"ל דלכן ר"א סמך א"ע על הקשקשין משום דרובא דגים שיש עליהם קשקשין נקלפין ובכה"ג אפי' באיכא לברורי א"צ לברר וא"ד לרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבא לסלק חזקת איסור דבהמה וכן בבדיקת חמץ צריך לברר משא"כ הכא י"ל דא"צ לברר:

ועוד י"ל בזה עפמ"ש במק"א די"ל דהא דקיי"ל דברוב כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ה"ד אם יכול לברר שיהי' אסור מצד ודאי אבל אם לא נוכל להתברר בשו"א שיהי' אסור כ"א מצד רוב וכיון דעתה איכא רוב להתיר א"צ לברר כיון דבלא"ה לא נוכל לברר יותר לאיסור מרוב וא"כ י"ל דה"ה הכא כיון דע"פ רוב הקשקשין נקלפין נהי דיש מיעוט שדבוקין בעור הדג מ"מ נראה דהכא בהאי דג דחזי ר"א כיון דהוא לא לקחו מהמים יש להסתפק דילמא הי' לו עוד קשקשים ונשורו בעלותו מן המים דג"כ הוי דג טהור וא"כ לא נוכל לאסור אלא מצד רוב ושוב ל"צ לברר כלל. אך זה רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא ז"א כמובן. אמנם בעיקר הקושי' נראה לענ"ד דמכאן מוכח כמו"ש הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל בפירוש הרמב"ן ז"ל דקשקשים היינו שצד פנים אינן דבוקין ובצדם החיצוני הן דבוקין ויש להם בית מושב ואם דבוקין הן מכל צד בעור הדג זה אינו בגדר קשקשים וזה יראה לעין ג"כ כמו שנראה בחוש וא"כ א"ש בזה פירוש הגמרא דחזי להדי יומא שיש להם קשקשין והיינו שלא היו דבוקין בצד הפנימי שלהן דזה הוי בגדר קשקשים ועפי"ז י"ל ג"כ טעם השמטת הפוסקים דינא דר"א יען דבדיקה זו אינה מסורה לכל אדם להבחין ע"י ראית העין לחודא אם דבוקין הם מכל צד או לא נצרך בדיקה בפועל לראות אם נקלפין כנלענ"ד בזה:

ואיידי דאיירי בענין זה ארשום בזה מה שהעירני כבוד ידי"נ הרב הגדול מוהר"מ נ"י מפ"ק במה שנוהגין כל העולם להסיר הקשקשים ביו"ט מהדגים כשעודנו בחיים ולכאורה כיון דקבועי בהדגים והוי כמו שערות וצפרנים א"כ יש בהם חיוב משום עוקר דבר מגידולו וא"כ יהי' תלי' בפלוגתת הרמב"ן ושאר פוסקים בענין מריטת הנוצות במקום שחיטה בעופות אי מותר מחיים כיון דלאחר שחיטה מותר משום או"נ אם מותר למרוט מחיים וא"כ ה"ה הכא כיון דאפשר לאחר מיתת הדג יהי' אסור מחיים. ותמה על שלא דברו מזה הפוסקים. והנה בפשיטות י"ל עפמ"ש הרא"ש ז"ל בבכורות שם להסביר הדבר דאינו דומה מחיים ללאחר שחיטה דלאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישת נוצה מותר לתלוש כמו דמותר לצלותה ולבשלה משא"כ קודם שחיטה הוי כמכשירי או"נ שאפשר לעשותה מאתמול עכ"ל נראה מבואר כיון דאסורה קודם שחיטה אינה בגדר או"נ א"כ זהו דוקא בע"ח שטעונים שחיטה אבל דגים דאין טעונים שחיטה הוי גם מחיים בכלל אוכל וא"כ אין נפ"מ בין מחיים לאח"מ ואין להקשות ע"ז מחולין (דף ע"ה ע"א) פלוגתת ב"ש וב"ה ור"ע בדגים מאימתי מקבלין טו"א ועי"ש במאי דפליגי רש"י ותוס' בענין דאמרינן בגמ' (דף מ"ב) דג מקרטע וא"כ נראה קצת דדגים כשהם חיים לא הוי כלל אוכל אך באמת נראה דאינו ענין זל"ז דאע"ג דלענין טו"א אינו בכלל אוכל כל זמן שהוא חי ושלם היינו משום דכמות שהוא עתה שלם א"ר לאכילה משום בל תשקצו כמבואר בש"ע יו"ד סי' י"ג ולכן ס"ל לב"ה שאינם מקבלים טומאה אלא משימותו אמנם לענין עוקר דבר מגידולו שפיר אמרינן כיון דיכול לחתוך עתה כמות שהוא חי ולאכלו הוי בכלל אוכל וז"פ:

אמנם בלאו כ"ז נלענ"ד עיקר דבדגים מיד שנקחו מהמים פסקו גידולי' ושוב הו"ל כתולש מן המתה לא מיבעי' לפ"ד הירושלמי בצד כוורא חייב משום קוצר משום שמבדילו מחיותו בוודאי כן הוא אך אפי' לפי גמרא דילן דלא מחייב בשולה דגים אלא כשיבש בין סנפיריו היינו משום דש"ס דילן מחייבין אותו משום נ"נ אין החיוב קודם אלא לכשימות אבל מ"מ כיון דהחיוב על הצידה משום נ"נ ע"כ דבזה פסקו גידוליו ומת מעט מעט עכ"פ כיון דפסק כח הצמיחה והגידול מהסנפיר וקשקשת הוי כמו תולש מהמתה. וראי' ברורה לזה דהרי בבהמה קיי"ל דאסור לאכול ממנה בעודה מפרכסת עד שת"נ משום ל"ת על הדם ולדעת הר"מ ז"ל הוא איסור תורה אמנם בדגים מבואר ברמ"א ז"ל דליכא שום איסור לחתוך ממנו ולאכלו כמות שהוא חי וכבר הרגיש בזה בתבואת שור שם וע"כ דדג לאחר שניצוד מהמים חיותו פחות מבהמה ועוף המפרכסין לאחר שחיטה וכ"כ התב"ש שם וא"כ נראה פשוט דמותר להסיר הסנפיר והקשקשת מדגים חיים והוי כ"ש מעופות דמותרין למרוט הנוצות מהם מיד לאחר שחיטה אפי' אם מפרכסת עדיין ולא מצאנו בשום מקום שיהי' אסור למרוט הנוצות עד שתמות העוף לגמרי ופוק חזי מה עמא דבר וא"כ כ"ש בדגים דחיותן אינו כ"כ כמו בעוף לאחר שחיטה דודאי מותר להסיר הסנפיר והקשקשת אפי' בעודם חיים ויש עוד להאריך בזה ולברר הד' להלכה אך אכ"מ וכתבתי רק לעורר לב המעי'.

פרק ט

(שם ל"ז-ל"ח) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא. וכי יתן מים על זרע וגו' טמא הוא לכם. וכתב הרמב"ן ז"ל טהור הוא למדך שלא הוכשר ונתקן להיות אוכל לקבל טומאה עד שיבוא עליו מים לשון רש"י ז"ל וכו' וטעם ההכשר בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרין במים ונגבו שלא ניתן דברינו לשיעורין עכ"ל לכאורה צ"ע הא בתחילת דה"ק כתב בעצמו לשון רש"י ז"ל בטעם ההכשר וא"כ למה צריך לדברים אלה שכתב כאן. וז"ב דהרמב"ן ז"ל לא בא לחלוק על טעם רש"י ז"ל כיון דקיי"ל דהכשר צריך שיהי' לרצון דדרשינן וכי יתן דומי' דוכי יתן דניחא לי' וא"כ מוכרח הטעם משום דמחשיבו לאוכל אמנם לטעם הרמב"ן ז"ל אינו מובן כלל ענין דצריך בהכשר לרצון ל"מ לדעת הר"מ ז"ל דצריך רצון הבעלים דוקא בודאי אינו מובן לטעם הרמב"ן ז"ל אך אפי' א"נ דתלי' רק ברצון העושה מ"מ מוכרח מזה דזהו ענין שמכשירו לאכול ועוד קשה לדעת הרמב"ן ז"ל דמה יענה למ"ד חיבת הקודש דאורייתא ומכשיר חבה"ק בלא מים וא"כ מוכרח דענין הכשר כשמו שמכשירו לאכול שיקבל טומאה. לכן נלענ"ד בכוונת הרמב"ן ז"ל דבזה בודאי מודה דענין ההכשר הוא להכשירו להיות אוכל רק דקשי' לי' להיפך כיון דתלי' במחשבת הבעלים וא"כ אמאי לא יהי' מוכשר במחשבה גרידא ולמה צריך הכשר מים דוקא וע"ז אמר שטעם שצריך מים היינו משום שעיקר הטומאה ידבק במאכלים רק כשהם לחים ולכן בחולין צריך הכשר ע"י מים דוקא והא דמטמא גם כשהוא נגוב היא הרחקה מה"ת אמנם עיקר שצריך הכשר לקבלת טומאה הוא שיכשירו להיות אוכל וז"ב ומוכרח בדעת הרמב"ן ז"ל. אמנם כן בעיקר דין הכשר בדעת הר"מ ז"ל שצריך שיהי' לרצון הבעלים דוקא הארכתי בתשו' שכתבתי לח"א זה שבעה עשר שנה בכמה הערות וכונות בענינים אלו ויען כי יש בה לענ"ד תועלת לתלמידים אעתיק אותה בזה כפ"מ שיצאה אז מתח"י ואם כי בתוך הזמן נדפסו ספרן של צדיקים מגאוני דורינו וראיתי איזהו הערות בספריהם מ"מ משנה לא זזה ממקומה ואין בהמ"ד בלי חידוש כמו שראה המעי' וז"ל שם:

לח"א מכתבך קבלתי וכו' והנה תו"ד לתרץ את ד' הר"מ ז"ל שפסק בפ"ד מהל' במ"ק ה"ח דאין הציץ מרצה אלא בעודהו על מצחו וכו' אע"ג דפסק טומאה דחוי' בציבור וא"כ קשה קושית ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח וע"ז כתבת לת' לפ"מ שכ' הקצוה"ח בסי' ת"ו לחדש דלדעת הר"מ ז"ל בה' טומאת אוכלין דסובר דהכשר בעי דוקא שיהי' לרצון בעלים לא משכחת הכשר כלל בקדשי קדשים כיון דאין להם בעלים אלא בקק"ל ואליבא דריה"ג או ע"י חיבת הקודש למ"ד חבה"ק דאורייתא עיי"ש וא"כ לכאורה קשה מה הקשה ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח כיון דביוה"כ הי' הכל קדשי קדשים א"כ לא משכח"ל טומאה כלל מה"ת. אך י"ל דר"ש ור"י ס"ל חבה"ק דאורייתא וא"כ שפיר משכח"ל טומאה וראי' לזה דהא מבואר בזבחים (דף ק"א ע"ב) דר"י ור"ש דאמרי תרוייהו דשעיר של ר"ח אשר נשרף בשמיני למלואים הי' מפני הטומאה ואיככה נטמא וע"כ דס"ל חבה"ק דאורייתא ושפיר מוכרח הי' לתרץ דשאני כה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור אבל לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל בפ"י מהל' טו"א דחבה"ק ל"ד א"כ ל"מ טומאה דאורייתא ביוה"כ כלל וטומאה דרבנן גם הר"מ ז"ל מודה דהותרה א"ד וד' חכמה הם. אמנם בגוף ד' הקצוה"ח הארכתי הרבה בחידושי לכן אעתיק לך את האמור אתי בזה ותמצא תשובה על דבריך:

בקצוה"ח סי' ת"ו כ' לפרש ד' הגמ' פסחים (דף כ' ע"א) והבשר טמא האי בשר דאיתכשר במאי וכו' ואלא דאיתכשר בחבה"ק אימור דמהני לי' חבה"ק לאיפסלי גופי' וכו' אמר ר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי'. והתמי' נגלה לעין כל דמ"ש זבחי שלמים דנקט וכתב רש"י ז"ל לפרש משום דהעור והבשר לבעלים מעבירים אותה בנהר קודם שחיטה שתהי' נוחה להפשיט. אמנם הוא ז"ל כתב דמזה ראי' כד' הר"מ ז"ל בפ' י"ב מטו"א דהכשר ל"מ כ"א ברצון הבעלים וא"כ ל"מ הכשר אלא בקק"ל ואליבא דריה"ג דקיי"ל כוותי' דס"ל קק"ל ממון בעלים הוא ושפיר משכח"ל הכשר וא"כ בדקדוק נקטה הגמ' זבחי שלמים להורות זה דרק קק"ל משכח"ל הכשר כדעת הר"מ ז"ל אלו תו"ד:

והנה לכאורה יש לתמוה מאוד על הג' ז"ל שלא שת לבו לעיין ברמב"ם פ"י מה' טו"א ה' י"ז שכ' וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר וכו' שנראה בעליל שבא לשנות לשון הגמרא שלא כדרכו תמיד כדי לשלול שלא נימא דזבחי שלמים דוקא הן וזה סתירה גלוי' לד' הקצוה"ח שבא לאתויי מד' הגמרא ראי' להרמב"ם ז"ל והרי הכ"מ ז"ל גילה דעתו בהדי' להיפוך דזבחי שלמים ל"ד. והנה לכאורה עלי בדעתי לקיים ד' הקצוה"ח בפירושו בגמ' ואעפי"כ ד' הר"מ ז"ל נכונים דהנה לכאורה י"ל לפ"מ שפסק הר"מ ז"ל בפ"ב שם הי"ג דמשקין טמאין שנפלו על האוכל ל"צ הכשר בעלים כיון דהכשר וטומאה באין כאחת והוא ממשנה ערוכה דריש מכשירין א"כ בלא"ה משכח"ל הכשר אפי' בקדשי קדשים ע"י משקין טמאין אך הנה התוס' בד"ה ובשעת שחיטה כתבו דלכן נקיט שמואל העבירה בנהר משום דסובר דתלושין אינן מכשירין כיון דדריש יטמא לטומאת עצמן עיי"ש וא"כ שפיר מוכרח שמואל לומר זבחי שלמים דוקא דליכא למימר קד"ק דאיך הוכשרו דל"ל ע"י משקין טמאין כיון דע"כ צריך שיוכשרו במחוברין ומחוברין ל"מ טמאין כמבואר בתורה אך מעיין בור ומקוה מים טהורין דמחוברין אינן מקבלים טומאה ומעתה י"ל דז"ד שמואל לשיטתו דסובר דתלושין אינן מכשירין משא"כ הר"מ ז"ל דפסק דתלושין מכשירין וא"כ משכחת הכשר ע"י משקין טמאין כנ"ל דל"ב רצון בעלים ושפיר כתב פרת קדשים סתמא [ואע"ג דהר"מ ז"ל נקט והעבירה בנהר וזה הוא כנראה מחוברין וא"כ לא משכחת שיהי' טמא אינו מוכרח די"ל דהי' נהר ע"י שאיבה ששפכו לשם מים הרבה עד שנעשה נהר וזה דינו כתלושין וצ"ע בזה וחובה עלינו למשכוני נפשין אדרב בעל קצוה"ח ז"ל]:

ועפי"ז י"ל דגם רש"י ז"ל מודה להר"מ ז"ל דהכשר ל"מ כ"א ברצון הבעלים אך רש"י לשיטתו דחולק עם התוס' וכ' להדיא בד"ה ועדיין משקה טופח עלי' דגם תלושין יכולין להכשיר לשמואל וא"כ לא מצי למימר דלהכי נקיט זבחי שלמים משום דל"מ בל"ה דהא משכחת ע"י משקין טמאין ומוכרח רש"י לומר דאורחא דמילתא נקט ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא בס"ד. שבתי וראיתי דז"א דהנה זה נלפענ"ד ברור דאע"ג דהר"מ ז"ל מודה דהכשר ע"י משקין טמאין ל"ב רצון הבעלים כיון דהכשר וטומאה באין כאחת מ"מ א"נ ט"מ לטו"א דרבנן אינו מכשיר אלא מדרבנן כיון דמה"ת לא נטמא כלל וא"כ ל"ש לומר דהכשר וטומאה ב"כ וא"כ מה"ת לא הוכשר עוד וא"כ אינו מקבל טומאה מה"ת וא"כ כיון דשמואל סובר לעיל (דף ט"ו ע"א) דט"מ לט"א ל"ד א"כ ל"מ הכשר ע"י משקין טמאין כיון דהכא איירי הגמ' לענין טומאה דאורייתא וא"כ ל"ל דזה טעמא דרש"י ז"ל שפירש דאורחא דמילתא נקיט וע"כ דרש"י פליג על הרמב"ם וס"ל דל"ב רצון הבעלים בהכשר ובזה יש לעי' ג"כ מ"ש בדעת הר"מ ז"ל דלהכי נקט פרת קדשים כיון דמשכח"ל הכשר ע"י משקין טמאין הא הר"מ ז"ל ג"כ קאי התם לענין טומאה מה"ת כמו שסיים שם באותה הלכה בד"א להתטמא מה"ת אבל מד"ס חבה"ק מהני ע"ש וכיון דכוונת הר"מ ז"ל שיהי' טמא מה"ת שוב לא משכח"ל ע"י משקין טמאין כיון דהר"מ ז"ל פוסק ט"מ לט"א ל"ד כמבואר בדבריו בפ"ז מה' אה"ט ה"א וא"כ הדר"ל קושיתנו על הר"מ ז"ל דאיך משכחת הכשר בקד"ק לדידי' דבעי רצון הבעלים בהכשר לפ"ד הקצוה"ח הנ"ל:

אך יש לקיים הד' עפ"מ שכ' הצל"ח בחי' לסוגי' דר"ח סגה"כ או"ק ס"ט דאע"ג שהר"מ ז"ל סובר דמשקין לט"א אינו מה"ת זהו דוקא בחולין אבל בקדשים מטמאין משקין טמאין מה"ת כיון דהמשקין לטומאת עצמן דאורייתא שוב קרי' בי' והבשר אשר יגע בכל טמא כמו דמקשי' בגמרא שם (דף ט"ז ע"א) לשמואל דס"ל דאף לקדשים מטמאין רק מדרבנן וא"כ שפיר י"ל כד' הקצוה"ח הנ"ל ושמואל לשיטתו דט"מ לט"א אף לקדשים ל"ד מוכרח לומר זבחי שלמים דוקא כנ"ל אבל הר"מ ז"ל להלכה דמשקין טמאין מטמאין קדשים מה"ת שפיר משכח"ל הכשר ע"י משקין טמאין כנ"ל. אך בגוף חידוש דינו של הצל"ח בדעת הר"מ ז"ל דט"מ לטמא קדשים מה"ת אע"ג שהכריח כן מד' הר"מ ז"ל שסותר א"ע בה' אבות הטומאה שבפ"י ה"ט כתב דשלישי ורביעי ל"מ אלא מדבריהם ובפי"א ה"ג שם כתב בהדי' דשלישי ורביעי בקודש הוא מה"ת ומזה הוציא הג' ז"ל שכן דעת הר"מ ז"ל עיי"ש בד' היקרים בכ"ז לענ"ד לא נוכל להחליט שכן דעת הר"מ ז"ל:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה