אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

צו

ויקרא

פרק א

בתו"כ הובא ברש"י ז"ל אין צו אלא זירוז אמר ר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. והנה מה הוא החסרון כיס נתחבטו המפורשים. ועיין ברמב"ן ז"ל שכתב בזה"ל ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים. בעבור זה קרבן אהרן ובניו הנמשך בצוואה זו עכ"ל. וכוונתו הקדושה על מנחת חביתין ומנחת חינוך הכתוב בפרשה שני' וזה דוחק כיון שיש שם דיבור מיוחד:

ולדעתי י"ל בפשיטות כיון דבפרשה זו כתיב והקריב עלי' הכהן את העולה ודרשינן העולה עולה ראשונה והיינו הקרבן תמיד וזה צריך שיהי' גם לכהנים חלק בהן ויש בהן חס"כ וכיון דהכא הוא הקרבן הראשון שהוא קרבן ציבור וכן עצי המערכה היו באין מתרומת הלשכה והי' גם לכהנים חלק בהן לכן צריך זירוז ביותר. וא"ש בזה גם מה שדקדק במדרש על מה דבפרשת ויקרא כתיב בני אהרן והכא כתיב אהרן ג"כ ולהנ"ל א"ש דלעיל מיירי בקרבנות יחיד דכשרים תמיד בכהן הדיוט משא"כ הכא דמיירי בקרבן תמיד דביוה"כ אינו כשר אלא בכה"ג לכן כתיב גם אהרן. ובפנים יפות כתב משום תה"ד ביוה"כ וזה תליא בפלוגתת הרז"ה והרמב"ן ז"ל אי ביוה"כ הי' פייס לתה"ד ולא אדע אמאי לא כתב כדברינו משום קרבן תמיד ביוה"כ דצריך לכ"ע כה"ג:

והנה ראיתי לרבינו הגאון הקדוש בס' אור החיים שכתב לפרש על הא דהוי חס"כ בזה"ל עוד נראה כי חס"כ הוא לצד שמצות עולת תמיד צריך שיהי' עולה ראשונה וכו' ותני' בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר פסולים הא למדת אם אין עולת תמיד כל הנעשה קודם לה פסול ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהן חס"כ הרי שהביא כבש בן שנתו ואם הי' מקריבו סמוך להבאתו הי' כשר ולצד שאומרים לו עמוד עד שיקריב תמיד של שחר הר"ז הפסידו בשהיית שעה אחת כי מונין שעות לקדשים וכו' גם משכח"ל שיהי' לזמן שלא יהיו כבשים להקרבה בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בע"ח והמנחות והקטורת וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים. וכן תמצא שהיו משלשלין קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד ואין לך חס"כ גדול מזה ואולי שאם לא הי' העיכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד כל יום ובפרט מנכסי גבוה עכ"ל. העתקתי לשונו הזהב מפני שכל הדברים תמוהין ומופלאין בעיני ולא זכיתי להבינם כלל. והנה ריש דבריו מ"ש מתוספתא הנה תוספתא הלז הובא בתוס' מנחות (דף מ"ט ע"א) וביומא (דף כ"ט ע"א) ומפרשי לה דהוא רק דרבנן אבל מה"ת אינו נפסל ואפי' א"נ דהוא מה"ת מ"מ נראה ברור דזה רק אם מקטיר האימורין קודם התמיד אבל בשחיטה וזריקה קודם קרבן התמיד בוודאי לא מיפסל מה"ת לכ"ע וא"כ נסתר מ"ש דפוסל שעות בקדשים הרי יכול לשחוט קודם התמיד ולזרוק הדם ולהקטירו אחר התמיד דבשחיטה וזריקה לפני התמיד אינו נפסל כיון דקרא זה מיירי רק בהקטרה ועיין היטב בדברי התוס' שציינתי לעיל ובמל"מ ריש הלכות תומ"ס שהאריך והרחיב הדיבור בזה עיי"ש:

אמנם אם נדחוק בכ"ז שדעת רבינו ז"ל אינו כן וס"ל דהכל פסול מה"ת אם נעשה קודם התמיד. אמנם מ"ש שדין זה גם בליתא כבשים לתמיד ולא נוכל לעשות שום עבודה במקדש זה תמי' מאוד מגמ' ערוכה דמנחות (דף מ"ט ע"א) דמבואר להדיא בגמרא דקרא זה דהעולה עולה ראשונה היינו רק כשיש עולת תמיד אז המצוה שיהי' התמיד הקרבן הראשון אבל כשליכא תמיד ל"ש קרא זה כלל עיי"ש היטב ועיין בתוס' במקומות הנ"ל ובמל"מ הנ"ל ותראה שלא עלה ע"ד אדם לומר שאם לא יהי' כבשים לתמיד שיהי' אסור להקריב שאר קרבנות ואדרבה ברור ופשוט להיפך דתמיד אינו מעכב שום קרבן ואם ליכא תמידין מבוקרין לדעת הפוסקים דביקור מעכב בתמיד בוודאי מקריבין לכתחילה נדרים ונדבות וכל הקרבנות שצריכין להקריב במקדש:

ומ"ש רבינו ז"ל דאם לא יהי' מעכב כל הקרבנות לא היו נותנין כל הפלגה בכבש אחד בכל יום ובפרט מנכסי גבוה. אינו מובן כלל דהרי בכל מצ"ע צריך ליתן סך רב לקיום מצ"ע ובפרט קרבן תמיד דהוא מצ"ע דכל ישראל ומכפר על כל ישראל בוודאי דכל הון היו ישראל נותנין לקיים המצ"ע. ועיין בתוס' חולין (דף י"א) ד"ה אבל שהקשו דאמאי לא ילפינן מכל קרבנות דדחי שבת דדילמא טריפה הוא וכתבו לתרץ בזה"ל ונ"ל דא"י להוכיח משום דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלידחי שבת מצות קרבן כמו שבפק"נ אמרי' בסופ"ק דכתובות דלא הלכו בו אחר רוב עכ"ל. ולכאורה צ"ע הדמיון לפק"נ. ולהנ"ל י"ל דהתוס' לשיטתם דמותר לחלל שבת להציל חבירו מאיסור אפי' בחילול שבת דאורייתא ועיין בש"ע או"ח סי' ש"ו ס' י"ד ועיי"ש בטו"ז מה שהעיר מסי' שכ"ח דהרשב"א ז"ל פליג עכ"פ דעת התוס' כן הוא כיון דגדול המחטיא את חבירו יותר מהורגו גם זה בכלל פק"נ וא"כ י"ל דה"ה דק"צ דוחין שבת כיון דהם לצורך כלל ישראל לכפר עליהם כמאמרם ז"ל דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות היום וכיון שכן הו"א דדומה לפק"נ דדוחה שבת אף בספק ודו"ק. הכלל שדברי רבינו זצללה"ה בענין זה שגבו ממני:

ובעיקר דברי התו"כ מה שאמר ר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חס"כ. שמעתי בשם כבוד אדמו"ר רשכבה"ג מרן מגור זצוקלל"ה שאמר לפרש דכל החושים שבאדם יש להם כיסוי לבד הלב שאין לו מכסה כלל ולזה צריך בזה זירוז ביותר כיון שאין בו כיס ודפח"ח. ונראה שלכן עולה באה על הרהור הלב והיינו להורות דמחשבה שבאדם הוא העיקר וצריך להיות כולו לגבוה כי הדעת שבאדם הוא עיקר האדם שזה יתרון האדם על הבע"ח במה שחנן אותו השי"ת דעת לכן צריך עיקר הזירוז במחשבתו של אדם וכ"כ במק"א שבזה ר"ש לשיטתו דס"ל דשא"מ מותר כי עיקר הוא הדעת שבאדם ותלי' הכל בכוונה וכן נראה דמה"ט ר"ש הי' דורש טעמא דקרא כי הטעם של כל דבר הוא הדעת של הדבר והוא נצחי וכמו"ש המהר"ל ז"ל בספר גור ארי' פ' חקת לבאר הענין דפרה של משה לעולם קיימת כי כל דבר שכלי יש לו קיום ומפני שסוד פרה אדומה לא נגלה אלא למשה ולפיכך הי' קיום לפרה שעשה משה כי היא נעשה עפ"י השכל והדעת ועיין באוה"ח שם שכוון ג"כ לזה עיי"ש היטב ולזאת ר"ש שרצה לנצח את התורה והמצות בישראל דריש טעמא דקרא. ובדרשותינו הארכנו בזה בכמה ענינים ואכ"מ:

פרק ב

ברמב"ן ז"ל בקרא ואש המזבח תוקד בו כתב בזה"ל, ולפי דעתי מה שאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה מצוה לכהנים בקיום האש כמו שאמר ובער עלי' הכהן עצים וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עוברים בלאו וכו'. ומה שאמר ואש על המזבח תוקד בו לא תכבה מקרא יתר ובדרוש לרבותינו בכל אדם מלמד שכל המכבה עובר בל"ת ואפי' כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה וכו' עכ"ל:

והנה ביאור דברי רבינו ז"ל כ"כ בקצרה בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות כ"ג דס"ל דשני לאוין חלוקין המה דהלאו דואש על המזבח תוקד בו לא תכבה הוא בכל ישראל וקאי על מכבה בידים ובזה אפי' מכבה גחלת אחת חייב אמנם הלאו דלא תכבה הנאמר באש תמיד תוקד על המזבח הוא קאי על הכהנים וזו אזהרה על הכהנים שיראו שלא יפסק האש מהזבח בשום זמן [ועיי"ש בספרי כתבתי לפרש להיפך בביאור לאווי דקרא והאמת כמו"ש כאן כמבואר ברמב"ן ז"ל למעיין בדבריו] אבל זה ברור דאינו בכלל אזהרה זו כיבוי במקצת כמו שלא נוכל לומר דבכלל המצוה דאש תמיד תוקד על המזבח היינו שתמיד צריך להיות במדה אחת וברור הדבר דכל זמן שלא כבה לגמרי מתקיים העשה דאש תמיד תוקד על המזבח וממילא ה"ה הלאו דלא תכבה האמור בענין היינו ג"כ אם ע"י פשיעתם כבה כל האש ובאמת האריכות בזה למותר כמבואר לכל מעיין לולא שראיתי עתה בספר חלקת יואב מהד"ת להגאון מקינצק שליט"א בהשמטות אות ב' שכתב לתמוה על המקו"ח ז"ל דס"ל דבלאו שאב"מ גם אינו מתכוין אסור דמה יענה לדעת הרמב"ן ז"ל הנ"ל דס"ל דכהנים עוברים על הלאו דלא תכבה אפי' אם נתעצלו בתיקון הדלקה ועיד"ז נכבה איכא הלאו וא"כ איך אמרינן בזבחים (דף צ"א ע"ב) מתנדב אדם יין ומזלפו ע"ג האישים משום דהוי דשא"מ והא הכא אסרה תורה אף בלי מעשה וצ"ע. אלו דברי הגאון שיחי'. ומבואר מזה דפשוט להג' שיחי' דגם בכיבוי במקצת איכא הלאו אף בלי מעשה. ולענ"ד מעולם לא עלה זה ע"ד הרמב"ן ז"ל דכיבוי במקצת יהי' איסור על הכהנים אף בלי מעשה וברור הדבר דזה אינו בכלל אש תמיד תוקד על המזבח וא"כ א"ח אלא כשמכבה בידים וא"כ שוב אם הוא אינו מכוין מותר:

אמנם מה שנראה דרך פילפול בישוב קושית הג' שיחי' ונקדים לתרץ קושית התוס' שהקשו בהא דתרצינן בגמרא הא ר"י הא ר"ש כיון דס"ל דדשא"מ מותר ליכא איסור דלא תכבה לכן מזלפו לאישים הא ר"ע ס"ל יין לספלים ור"ע הרי כר"ש ס"ל דדשא"מ מותר וגם דברי הר"מ ז"ל תמוהין בענין זה דפסק כר"ש דדשא"מ מותר ופסק בפט"ז ממעה"ק הי"ד דיין מנסכו לספלים ועיין בכ"מ מ"ש בזה ומ"ש בשם מר"י קורקס ז"ל. אמנם כ"ז אינו כדי ישוב ולא נודע לנו טעמו דר"ע החולק על שמואל כיון דס"ל כר"ש. ובאמת מ"ש מרן ז"ל כיון דסת"מ הוא להיפך משמואל לכן פסק הר"מ ז"ל כסת"מ צע"ק כיון דכולהו סתימאי כר"ע והכא הרי ר"ע ס"ל כן א"כ ממילא א"ר מסת"מ דהוא אליבא דר"ע. לכן נראה בזה דהנה באמת צ"ע הסוגי' שם דהנה מקודם תרצינן בגמרא דכיבוי דמצוה שאני והסברא נראה דבכיבוי דמצוה אמרי' עדל"ת ומקשינן בגמ' מראב"י ור"ע דס"ל דמנסך לספלים דל"ל לאישים משום לא יכבה וקשה באמת אמאי ל"נ עדל"ת ועיין בספרי שם מ"ש בזה:

אמנם כעת נראה דהנה בענין עדל"ת מצאנו בתוס' בכמה דוכתין שכתבו בפשיטות דל"ש עדל"ת דפו"ר ידחה הל"ת דלא יהי' קדש משום דבדידה ליכא עשה מבואר מזה היכא דצריך שני אנשים לעבור על האיסור כדי שיקיים אחד מצוה לא אמרינן עדל"ת אמנם במילה דדוחה שבת ע"י אחר ג"כ אע"ג שדעת רש"י ז"ל ביבמות (דף ע"א ע"ב) דמצות מילה בח' מוטלת רק על האבות ולא על אחרים וכ"כ בתשב"ץ להוכיח מדעת הר"מ ז"ל ואעפי"כ מילה דוחה שבת לגבי המוהל וכבר העיר בזה במקנה. ולדעת הפוסקי' דשייך שליחות במילה י"ל כיון דהוא כבעלים ואצל הבעלים המצוה דוחה אמנם לדעת הסוברים דל"ש שליחות במילה וצ"ל כיון דסוף כל סוף אצל הבעלים המצוה ואצלם ליכא איסור כלל כיון דבמלאכת שבת ל"ש שליחות לכן עשה דאב דוחה ל"ת דמוהל משא"כ כששניהם הם באזהרה לא אמרי' עדל"ת של אחד בשביל חבירו וכמו"ש התוס' וכ"כ במק"א להוכיח כן מהא דטימא שמואל א"ע לאגג אע"ג דהי' נזיר וע"כ מצד דעדל"ת כמו"ש המפורשים. וקשה לדעת הר"מ ז"ל בס' יראים דהמצוה מוטלת רק על המלך א"כ איך שייך בשמואל עדל"ת וע"כ כנ"ל אך שם י"ל דהוא מטעם שליחות והארכנו בזה במק"א:

אמנם יהי' איך שיהי' זה נראה פשוט דאם הלאו אצל שניהם והעשה אצל אחד לא אמרי' עדל"ת וכמו"ש התוס' הנ"ל ומעתה נראה דהכא כיון דכתיב לא תכבה נראה מבואר דגם גרמא אסור וא"כ נראה דגם הבעלים שמתנדבין נסכים ומביאין אותם לכהנים לזלף על האישים עוברים בלאו דלא יכבה כיון דעכ"פ גרמא הוי כיון דכהן מוכרח על ידו לכבות את האש שעל המזבח פשיטא דלא גרע מגרמא וא"כ הבעלים והכהן עוברים בלאו אמנם המצוה אינו אלא בבעלים שמקריבין נסכים וא"כ ל"ש בזה עדל"ת ושפיר ס"ל לראב"י ולר"ע דאסור אפי' בכיבוי דמצוה וע"ז תרצינן בגמרא הא ר"י הא ר"ש והיינו דלר"י דס"ל דדשא"מ אסור א"כ גם אצל הבעלים איכא איסור ול"ש בזה עדל"ת משא"כ לר"ש דס"ל דשא"מ מותר א"כ גרמת הבעלים ליכא איסורא כלל כיון דאינו מכוון ואיסור זה שעל כל ישראל אע"ג דגם גרמא אסור כיון דכתיב לא תכבה אבל פשוט דל"ש לאסור באינו מכוין כיון דאיסור שעל כל ישראל אינו אלא במעשה ממש וא"כ אף דגם גורם אסור מ"מ היינו דוקא במכוין וא"כ אצל הבעלים ליכא איסור נהי דאכתי איכא איסור מצד הכהנים דאצלם כיון דהאיסור הוא אפי' בלא מעשה כמו"ש הרמב"ן ז"ל גם אינו מכוין אסור ע"ז שוב אמרינן כיבוי דמצוה שאני והיינו עדל"ת כנ"ל:

ומעתה יוצא לנו לפי"ז דאליבא דאמת אע"ג דשמואל כר"ש ס"ל מ"מ הא דס"ל דאשה ריח ניחוח היינו לאישים ממש היינו ע"כ משום דעדל"ת ולפי"ז נראה דר"ע לשיטתו דס"ל בפסחים (דף ה' ע"א) דדייק ר"ע דתשביתו היינו מערב יו"ט דליכא למימר דמיירי ביו"ט מדמצאנו להבערה שהוא "אב מלאכה" ופירשו התוס' דאם לא הי' אב מלאכה לא הי' אסור ביו"ט משא"כ משום דהוא אב מלאכה אסור ביו"ט ושוב לא מצי קאי על יו"ט ואע"ג די"ל עדל"ת ע"כ דס"ל לר"ע דאם יש לנו עצה אחרת לפרש הקרא באופן שלא יבוא לידי דחוי' אמרינן דהפירוש כן וא"כ ממילא ה"ה הכא אע"ג דא"נ דהפירוש הקרא לאישים יהי' מותר מכח עדל"ת מ"מ ס"ל יין לנסכים ומפרש לקרא דאישים שנחת רוח הוא לפני כאישים ומתורץ לנכון קו' התוס' ושיטת הר"מ ז"ל בזה ונסתעיי' מזה שיטת המקו"ח ז"ל דהיכא דאסור באין בו מעשה גם דשא"מ אסור. ואע"ג דבעיקר דברי המקו"ח ז"ל כתבנו בחלק א' בפרשת ויצא לפקפק עליו עיי"ש באריכות. אמנם מלבד שנראה עיקר דאפי' א"נ דלא כהמקו"ח מ"מ הכא בלאו דלא תכבה האמור גבי אש תמיד תוקד כיון דאמרינן דפירושו דהוי אזהרה על קיום האש שלא יהי' נכבה האש בשום פנים א"כ ברור הדבר דא"נ דגם מקצת כיבוי הוא אצל כהנים בכלל אזהרה זו דגם אינו מכוין בגדר האיסור כמו שכתבנו שם לענין בל יראה דאסור אף באינו מתכוין מטעם זה עיי"ש היטב ודוקא היכא דאזהרה לנוכח כמו ולא תותירו וכיו"ב אז י"ל אע"ג דהוי לשאב"מ מ"מ אם הוא בלא מחשבה ג"כ ליכא איסורא משא"כ לאוי דבל יראה ולא תכבה הנאמר גבי אש תמיד. אך מלבד זאת כעת מצאתי שהרב אומר כן ה"נ אדמו"ר הקדוש גאון עוזינו מסאכטשאוו שליט"א בהקדמתו היקרה לספר "אגלי טל" שמסכים לדברי רבינו הגדול בעל מקו"ח ז"ל ובטלה דעתי בזה:

פרק ג

בקרא וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל וגו' אעתיק בזה מ"ש זה זמן רב בתשו' לכבוד ידי"נ הרבני החו"ב זית רענן כש"ת מו"ה ישראל משה זיסקינד נ"י מטורעק. ושייך לסדר היום וז"ל שם. יקרתך השגתי וכו' ואשר התאמצת לתרץ קושית הג' רש"ש ז"ל על הא דמבואר בשקלים פ"א משנה ג' דהא דאמר ריב"ז אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהי' ל"ת הואיל ועומר ושתה"ל ולחה"פ שלנו האיך נאכלין. והקשה הגאון הנ"ל לדעת רש"י סוכה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה כל האזרח שנראה מד"ק דאם יש לאדם זכות בדבר פחות מש"פ הוי בגדר אינו שלו א"כ ה"נ כיון דאין לכהן ש"פ בשתה"ל ולחה"פ לא הוי שלו וא"כ מ"ר מזה דא"ח בשקלים. והנה הגהות הנ"ל אין אתי וא"י מה כתוב שם לתרץ:

אמנם בפשיטות נלענ"ד דלק"מ דהרי לפי"ז גם לכל ישראל אין יותר חלק מכהנים וא"כ יד הכל שוין בה כהנים וישראלים והוי כמנחת שותפות של כהן וישראל. ועיין סוטה (דף כ"ג ע"א) באשת כהן דמנחתה נשרפת משום דשניהם שותפין בה ואע"ג דאינה כולה כליל ע"ג המזבח לשם מנחה מ"מ אינה נאכלת וא"כ יפה שאלו הכהנים דאם אנחנו שוקלים ג"כ הרי יד הכל שוה בה כהנים וישראלים ואמאי אתה קורא אותה מנחה יותר ממנחת כהנים שיהיו נאכלות וז"ב ופשוט. [ועיין בקרבן העדה בשקלים שם שפירש במשנה דבאמת לריב"ז אין לוקחין בעבור מעות הכהנים שתה"ל ולחה"פ והוא פלא]:

אמנם בגוף דברי רש"י ז"ל הארכתי זה איזהו שנים במכתב לידידינו הרב החריף המופלא מו"ה "וועלוויל" נ"י "מרוסשיץ" אולי יש עוד מכתבי תח"י תמחול לעיין שם. אמנם כעת חדשות אני מגיד דהנה כבר נתקשו התוס' על דברי רש"י במסכת גיטין (דף י"ב ע"ב) דס"ל דאין הקדש חל על פחות מש"פ והתוס' תמהו שם דא"כ אמאי לא חשיב זה במשנה דהזהב עיי"ש. והנה לכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דסברת רש"י ז"ל דאין הקדש חל על פחות מש"פ הוא כמו שכתב הפנ"י בחי' דאין אישות לחצאין וקידושין שא"י לחייב מיתה אינם קידושין כלל א"כ י"ל דה"ה הקדש אשר אין בו מעילה ל"ח עליו שם הקדש כלל דאין הקדש לחצאין ואע"ג דמצאנו הקדש דאין בו תורת מעילה כמו קדשים קלים וקרקע דאין בו מעילה זה נתמעט מגזה"כ וכן מצאנו בקידושין דהתורה מיעט ממיתה היינו ביבם קטן לדעת רש"י קידושין (דף י"ט ע"א) אבל במקדיש מטלטלין לבדה"ב דאית בי' מעילה א"כ היכא דהוא מקדיש באופן דלא יהי' בו מעילה הוי הקדש לחצאין ואין ההקדש חל כלל. ומעתה א"ש קושית התוס' כיון דתני במשנה דהזהב שם דאין מעילה בפחות מש"פ ממילא נדע דאין הקדש חל בפחות מש"פ ודא ודא אחת הוא ובזה יש לתרץ קושי' גדולה מה שהקשיתי בחידושי לכריתות ואח"כ מצאתי שכבר הערו האחרונים בזה על שיטת רש"י הנ"ל דאין הקדש חל על פחות מש"פ מכריתות (דף י' ע"ב) דמבואר בגמרא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום. מבואר דחל הקדש על פחות מש"פ. והיא קושי' גדולה. ולהנ"ל י"ל לפמ"ש הנתה"מ בסי' כ"ח וקדמו בזה בתוס' ישנים כריתות במשנה דיש אוכל דהא דמעילה תליא בפרוטה היינו רק בקדושת בדה"ב דהוא מצד גזילת הקדש אבל בקדה"ג תלי' בכזית עיי"ש. א"כ בקדה"ג דלא תליא בפרוטה גם רש"י מודה דהקדש חל על פחות מש"פ וזה נכון דרך פילפול:

אך לקושטא דמילתא זה אינו דהרי מבואר בכריתות (דף כ"ג ע"א) דגם נותר אינו מועל אלא אם לא הי' נותר הי' ש"פ אבל היכא דהוא באמת פחות מש"פ בעצם אין בו מעילה וכוונת הנתה"מ ותוס' ישנים הוא בהבדל בין קדושת הגוף לבדה"ב דבדה"ב דהוא מטעם גזילת הקדש צריך דוקא שיחסר מהקדש ש"פ אבל אם הוא אסור בהנאה שאינו מחסר מהקדש אין בו מעילה אע"ג דנהנה ש"פ משא"כ בקדושת הגוף אם הוא נהנה ש"פ אע"ג דאסור בהנאה ואין בו תועלת להקדש מ"מ מועל. אמנם זה ברור דצריך דוקא שיהנה ש"פ ובפחות מש"פ אין בו מעילה ובזה א"ש דקתני במשנה סתמא דאין מעילה בפחות מפרוטה ולפי הנ"ל א"ש דקאי על קדושת הגוף ג"כ דגם בזה ליכא מעילה בפחות מפרוטה וז"ב ואמת ולפי"ז נסתרו דברינו בשיטת רש"י ז"ל דהטעם דאין הקדש חל על פחות מש"פ מצד דא"ב מעילה דא"כ גם בקדה"ג צריך להיות כן והרי מבואר בגמרא להיפך וגם נסתר בזה מ"ש האחרונים לומר דסברת רש"י ז"ל דהקדש אינו חל על פחות מש"פ משום דהוי אינו שלו כדבריו במס' סוכה הנ"ל דהרי מסוגי' דכריתות הנ"ל מבואר דהקדש חל על פחות מש"פ וא"ר ע"כ דמיקרי שלו. דאינו שלו אינו יכול להקדיש:

לכן נלענ"ד לתרץ דברי רש"י ז"ל דמודה דפחות משוה פרוטה הוא שלי ומיקרי עליו שם בעלים רק דס"ל לרש"י ז"ל דפחות מש"פ כיון דמחל איניש אם גזלו ממנו וא"צ להחזיר וא"כ יכול אדם ליטול הדבר ממנו בע"כ מיקרי אינו ברשותו וזה נכון בסברא. ומעתה א"ש דברי רש"י ז"ל לפמ"ש הריב"ש מובא בקצוה"ח סי' קי"ז ס"ק ב' שדעת רש"י ז"ל דאע"ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב היינו דוקא בהקדש בדה"ב דילפינן מקרא דכי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו וכו' משא"כ קדושת הגוף חל גם על אינו ברשותו עיי"ש בקצוה"ח שמכריח כן מד' רש"י פסחים בסוגי' דלמפרע גובה ובחי' שם כתבנו שנראה שכן הוא דעת התוס' חולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה למעוטי צפורי עיר הנדחת שנסתפקו בעבר והקריב בהמת עיר הנדחת אי קדשו. ותמהו האחרונים הא איסה"נ הוא וא"י להקדישן. ומ"ש בזה בתשו' חת"ס ח' או"ח סי' ק"פ צ"ע כמו"ש במק"א. ועיין בקונטרס אחרון הנדמ"ת בתשו' הריב"ש דפוס ווילנא ואכמ"ל. אמנם האמת נראה כמו"ש הקצוה"ח בסי' ת"ה דאיסה"נ הוי אינו ברשותו אמנם שם בעלים נקרא עליו וא"כ בקדושת הגוף דיכול להקדיש א"ב ה"ה דיכול להקדיש איסה"נ וצדקו דברי התוס'. ומעתה א"ש דדוקא קדושת בדה"ב אינו חל על פחות מש"פ אבל בכריתות דמיירי מקדושת הגוף חל גם על פחות מש"פ. ולפי"ז יש לתרץ גם קושי' התוס' דלכן לא תני במשנה דהזהב דאין הקדש חל על פחות מש"פ כיון דאינו כולל כל הקדש דבקדושת הגוף רש"י ז"ל מודה דחל גם על פחות מש"פ לכן לא תני לה במשנה:

ומעתה אחר שבררנו שרש"י ז"ל מודה דפחות מש"פ הוי שלו נבוא לבאר ד' רש"י ז"ל בסוכה (דף כ"ז ע"ב דכוונת רש"י ז"ל דלכן ס"ל לרבנן דלא מקשינן סוכה ללולב כיון דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ולא אתי' ש"פ לכ"א והוי אינו ברשותו וזה אינו בכלל לכם דלכם צריך שיהי' גם ברשותו והראי' לזה דנתמעט מלכם אם אין באתרוג היתר אכילה כיון דאינו לכל צרכיכם אע"ג דהוא שלו וע"כ צ"ל דגם א"ב לעשות בו מה שירצה נתמעט מלכם א"כ ה"ה אם נקיש סוכה ללולב יהי' פסול בו גם א"ב וזה אי אפשר מדכתיב כל האזרח וכו' וא"כ ממילא גם לענין שלו לא מקשינן סוכה ללולב וז"ב ואמת בדעת רש"י ז"ל לענ"ד [ועיי' בתוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה דלך הוי כמו לכם לבד היכא דאסרה תורה באכילה אז אמרינן דבא רק להנאה וכן בלכם דרשינן כן וראי' מערלה דהוי דרשינן מלכם היתר הנאה לולא דאסרה תורה בפירוש. והבן היטב כי קצרנו פה והארכנו בזה בתשו' לגדול אחד שעלה בדעתי לחלק בין זל"ז] הכלל היוצא מדברינו שעיקר כוונת רש"י ז"ל דלך האמור בסוכה אינו אתי להורות שיהי' רק שלו כיון דזה כולל גם ברשותו וזה מוכרח דל"צ שיהי' בסוכה מדכתיב כל האזרח לכן ס"ל לרבנן דאתי למעט רק גזולה אבל שאולה כשר אבל זה מודה רש"י ז"ל דפחות משוה פרוטה הוי שלו:

ועפי"ז נראה לתרץ דברי רש"י ז"ל התמוהין בסוכה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה ערבה גזולה ויבשה פסולה שכתב בזה"ל דלכם אכולהו קאי עכ"ל ועיין בכפ"ת שתמה דמה בעי רש"י דוקא בערבה לפרש זה אמנם לפ"ד נראה דכוונת רש"י ז"ל לפי"מ דהעיר במנחת חינוך במצות ערבה א"נ דפחות מש"פ הוי א"ש הא ערבה הוי פחות מש"פ ואיך אנו מקיימין מצות ערבה. ולתרץ את זה ביאר רש"י ז"ל דבאמת פחות מש"פ הוי שלו רק הוא אינו ברשותו א"כ כיון דלכם אכולהו קאי אמרינן דעל כל אחד במה דשייך בי' צריך להיות לכם והיכא דשייך בי' גם ברשותו צריך שיהי' לכם שיהי' ברשותו ג"כ והיכא דל"ש בי' ברשותו ג"כ קאי עליו לכם שיהי' שלו עכ"פ וכמו שכ' התוס' (בדף ל"ה) בד"ה לפי שא"ב היתר אכילה דהיכא דאסור באכילה אז דרשינן מלך היתר הנאה. וזה כוונת רש"י ז"ל דלא נימא כיון דבערבה לא משכחת ברשותו שוב ל"ש ע"ז לכם דקרא לכן פירש רש"י ז"ל דלכם קאי גם על ערבה ובמה דשייך בי' אמנם בסוכה ולולב ואתרוג דיכול להיות גם ברשותו ובאתרוג יותר דיכול להיות בו היתר אכילה אינו מיקרי שלו עד שיהי' בו כל הפרטים הללו ועיין היטב בכ"ז שכתבנו כי לענ"ד ביארנו הענין על נכון ועיד"ז יסורו כל פילפולי האחרונים בענינים אלו:

אמנם מה שיש עוד לבאר עפ"י דברינו דהיכא דכתיב בתוה"ק לך צריך שיהי' ברשותו ג"כ ואל"כ הוי אינו שלו ואיני מוגבל בתיבת לך א"כ אמאי דעת רש"י ז"ל לחלק בין קדושת בדה"ב לקדושת הגוף בענין אינו ברשותו יען דכי יקדיש איש את ביתו בקדושת בדה"ב הוא דכתיב מ"מ סוף כל סוף הא גם קדה"ג צריך שיהי' שלו מדכתיב קרבנו ומשמע שיהי' שלו וא"כ אם הוא אינו ברשותו ג"כ נימא דאינו בכלל קרבנו. אך באמת א"ש דהנה בלא"ה קשה לכאורה לפי"מ שהוכחנו לעיל דכמו דלכם צריך שיהי' בו היתר אכילה ה"ה לך צריך שיהי' בו היתר אכילה היכא דשייך בי' א"כ למה לנו לימודים דטריפה פסול לגבוה ת"ל כיון דא"ב היתר אכילה אינו בכלל קרבנו:

לכן נראה דעיקר ההבדל בין קדושת בדה"ב לקדה"ג דבקדושת בדה"ב ילפינן מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש ואז קודם ההקדש הוא שלו וברשותו ושפיר ילפינן מיני' דצריך שיהי' ברשותו ג"כ משא"כ בקדושת הגוף דילפינן מכי יקריב קרבנו ואמרה תורה דלאחר הקדש בשעה שבא להקריב הקרבן צריך שיהי' הוא הבעלים ובזה לא נוכל לומר דכוונת התורה שיהי' ברשותו ג"כ דהרי לאחר ההקדש הוא ברשות גבוה וגם אין ללמוד ממנו שצריך שיהי' בו היתר אכילה לבעלים הא עתה אסור באכילה מצד ההקדש וע"כ דכוונת התוה"ק הוא רק שיהיו הם הבעלים של הדבר והיינו שלו בלבד ולכן בקדושת הגוף ס"ל לרש"י ז"ל דמקרבנו לא ילפינן שצריך שיהי' ברשותו ג"כ ולכן קדושת הגוף חל גם על אינו ברשותו והבן היטב. ע"כ העתקה מהתשו' שכתבתי לידי"נ הנ"ל. ועיין לעיל בויקרא אות ב' מ"ש בזה ובספרי חמדת ישראל ג"כ כתבנו בענין זה וגם בקונטריסי דרך חיים יש אתנו אריכות דברים בענינים אלו ואכ"מ להאריך יותר:

פרק ד

(ו'-כ"א) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר וגו'. ובתרגום יונתן וכל מאן דפחר דתתבשל בי' יתבר מטול דלא יבשלון בי' חולי. ועיין ביונתן שמפרש דלכן ישבר כדי שלא יבוא לבשל בו חולין וכדפי' רש"י עכ"ל. וא"י מה קאמר "וכדפי' רש"י" איפוא נזכר ברש"י ז"ל דהטעם דשבירה דוקא משום חולין הלא גם משום בישול קדשים צריך שבירה כיון שבא לידי נותר. וגם פירושו אינו מחוור. דנראה כוונת התרגום דמשום דאין מבשלין בו חולין אלא קדשים צריך שבירה. אך צ"ע הכוונה. וגם הדין צ"ע דאמאי יהי' אסור לבשל בו חולין. שו"ר בספר אמרי בינה דיני פסח סי' ח"י כתב לפרש דברי התרגום יונתן כדברינו. וכתב ביאור הדברים עפמ"ש בספר קומץ למנחה דבקדשים דכתיב בי' למשחה ולגדולה נפסל בי' גם ע"י נוטלפ"ג. וכיון דאסור לבשל בו חולין דהוי כלי שרת לכן צריך שבירה כיון דחולין א"א לבשל בו משום דהוי כלי שרת וקדשים א"א לבשל בו ממ"נ דאם לא יפגום הוי נותר וכשפוגם הוי נוטלפ"ג ומפסיד הקדשים שמבשל בו. אלו דבריו עיי"ש:

והנה גוף דברי הקומץ למנחה מבוארין המה בספר פענח רזא שכתב בזה"ל וקשה מה בכך שהבליעה נעשית נותר מכיון שהוא נותר הוי נוטלפ"ג ואמאי ישבר. וי"ל דבקדשים כתיב למשחה לגדולה לכן בעי כדרך שהמלכים אוכלין אכילתן בלי נתינת טעם אחר אפי' לפגם. ובאמת יקשה עליו הא אפשר לבשל בו חולין או קק"ל לדעת הסוברים דבקק"ל הנאכלין לבעלים ל"ש למשחה לגדולה ומוכרחין אנו לומר כדעת הת"י הנ"ל דהוה כלי שרת ואסור לבשל בו חולין או אפי' קדשים קלים הנאכלין בכל העיר:

אך באמת הדבר צ"ע לענ"ד לומר דבישול החטאת הי' בכלי שרת ועיין ברמב"ן ז"ל פרשת תצוה כ"ט ל"א בקרא ובשלת את בשרו במקום קדוש שהתפלא שיהי' צריך כהן בבישול חטאת המלואים וא"נ דכל חטאת צריך כלי שרת אין זה תימא כ"כ. ובאמת במילואים י"ל דהוא מטעם אחר כיון דהי' דוחה שבת ג"כ לכן הי' צריך כהן בבישול דבשבת אסור לזר לבשל כיון דהוא רק לאכילת כהנים בוודאי אסור לזר לחלל שבת. ויש להאריך בזה והדברים עתיקין וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ. ופשוט דלא הי' כלי שרת דהרי כלי שרת לא משכח"ל שיהי' של חרס ופסול אליבא דכ"ע וע"כ דהכלי שמבשל בו ה"ה של חולין ואין בו נפ"מ בין ק"ק ובין קק"ל ובין חולין גמורין דהכל מותר לבשל ביחד בכלי אחד כמו דנראה מבואר ממשנה זבחים (דף צ"ז ע"א) אם לא מצד דממעט באכילת קק"ל אבל חולין וקדשים מותר לבשל יחד וע"כ דלא הי' כלי שרת כלל ויותר מזה פשיטא לי' להגאון בכרתי ופלתי ז"ל סי' ק"ח ס"ק ז' בשלהי דבריו דהי' מותר לאפות פת חולין בתנור של מקדש עיי"ש. הכלל כי לענ"ד שד' הגאון אמ"ב ז"ל תמוהין בזה:

שבתי וראיתי שדברי הגז"ל צודקין לכאורה וגמ' ערוכה מסייעא לי' דחטאת ואשם היו צריכין כלי שרת בבישולם כמבואר במנחות (דף צ"ו ע"א) שאלו את רבי זו מניין אמר להם הרי אמר ויאמר זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה. בלתי הוציא אל החצר החיצונה מנחה דומי' דאשם וחטאת מה אשם וחטאת טעונין כלי אף מנחה נמי טעונה כלי ועיי"ש ברש"י ותוס' נראה דצריך כלי שרת בבישול חטאת ואשם ואולי י"ל דהראי' דטעונה כלי וממילא כיון דבמנחה דנאפית קודם שנקמצה צריך כלי שרת כיון דיש עדיין הקומץ שצריך הקטרה למזבח משא"כ בחטאת ואשם דשוב ליכא אלא לאכילת כהנים שוב ל"צ כלי שרת. אמנם בפי' רבינו גרשום ז"ל שנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא מבואר להדי' דצריך כלי שרת לבשלם עיי"ש. וצ"ל לדידי' אע"ג דכלי שרת של חרס לא עבדינן היינו דוקא אם לא נעשה עדיין מצותה של המנחה והקרבן כגון בכל המנחות קמיצה ובשתי הלחם התנופה עם הכבשים ובלחה"פ סידור על השלחן וא"כ האפיי' לגבוה וצריך כ"ש של מתכות משא"כ בבישול חטאת ואשם כיון דהוא רק לצורך אכילת כהנים וכבר איתעביד המצוה של גבוה אע"ג דצריך כלי שרת מ"מ יכול להיות של חרס ג"כ וזה מוכרח לפי דעתי ז"ל. אך בכ"ז כיון דמבואר במשנה בישל בו קדשים וחולין. נראה להדי' דהי' יכול לבשל בו חולין. וי"ל כיון דהתורה התירה לבשלו ובישול היינו במים. ואע"ג דהמים הוא חולין וא"כ חזינן דמותר לבשל בהקדירות חולין א"כ ה"ה דמותר לבשל בו חולין אחרים ג"כ. וצ"ע בכ"ז לענ"ד:

ומה שי"ל דרך פילפול בהבנת דברי התרגום יונתן ופע"ר הנ"ל עפי"מ שכ' בספר לוית חן לתרץ קו' התוס' הנ"ל כיון דאחת מעשרה נסים שהיו במקדש הי' שלא הסריח בשר הקודש מעולם א"כ אינו נוטל"פ כלל. אמנם אע"פ שדבר חכמה הוא עכ"ז יש לדון בזה דהרי הכא אדרבה ע"י הנס יאסור כל הבשר קודש שיבשל בו א"כ ל"ש בזה לעשות נס כיון דכל הנס הי' רק משום שלא יפגם בשר הקודש ויהי' ראוי לאכילה והרי הכא הוא להיפך דאם לא יפגם יהי' אסור כל הבשר ולכן כשמבשל בו קודש נראה באמת דיהי' נוטלפ"ג. אך בזה שוב לא יהי' למשחה ואסור לבשל בו קודש. אך חולין שפיר אסור לבשל בו משום דבחולין לא יהי' נוטלפ"ג דבליעה של קודש לא יפגום את הבשר החולין ושוב יהי' נו"ט לשבח ושפיר אין עצה אלא שבירה. ושני התירוצים עולה בקנה אחת. וזה כוונת הת"י כיון דאסור לבשל אלא חולין דבחולין לא יהי' נוטלפ"ג כלל מצד הנס דלא הסריח בשר קודש דהכא אינו אוסר קדשים אחרים וא"כ שפיר אין עצה אלא שבירה דאע"ג דאפשר לבשל בו קדשים דבזה יהי' נוטלפ"ג מ"מ אסור מצד דלא יהי' למשחה ויהי' מוכרח מזה שדעת התרגום יונתן והפע"ר דבכל קדשים שייך למשחה דאל"כ הא יכול לבשל בו קק"ל. ויש להאריך הרבה בזה דרך פילפול. אך בגוף דברי הלוית חן יש לדון הרבה כמו"ש בחידושי ואכמ"ל יותר:

והנה דעת רש"י ז"ל בקרא וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דה"ה לכל הקדשים ודלא כדעת הר"מ ז"ל פ"ח ממעה"ק דס"ל דגזה"כ דוקא בחטאת אבל בשאר קדשים אפי' בקדשי קדשים ל"ש שבירה בכלי חרס עיי"ש. והנה בטעמא דרש"י ז"ל כתב הר"ן ז"ל במסכת ע"ז פרק השוכר את הפועל דהא דאמרינן בגמרא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא כיון דהבליעה בעצמה שהיא בקדירה אינה נפגמת ועדיין שם נותר עלי' צותה תורה לבערו כשם שצותה לשורפו וביעור נותר הבליעה בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות עכ"ל:

אמנם מה שיש לעיין בדעת רש"י ז"ל אם כוונתו גם על קדשים קלים או רק על קדשי קדשים דיש סברא גדולה לחלק בין ק"ק לקק"ל לפימ"ש הפוסקים דלענין הנאה לא אמרינן טע"כ דאורייתא א"כ מה בכך דהבליעה בכלי נעשית נותר מ"מ מנ"ל שהבליעה בקדירה יהי' דינה ג"כ שחייבת בביעור כיון דכשאנו דנין לענין איסה"נ אמרינן דהבליעה בכלי אינה אסורה בהנאה מדין נותר דלענין הנאה לא אמרינן טע"כ ולא חל על הבליעה שם נותר לאסרה בהנאה. א"כ י"ל דא"צ ביעור. אך ז"א דאיסה"נ שבה הוא מכח איסור קודש ובקדשים גלי קרא דטע"כ דאורייתא לגמרי ואין להבדיל בין אכילה והנאה לכן אמרינן דהבליעה הוא לגמרי כמו נותר עצמו:

אך הנה המהרש"א ז"ל בקידושין (דף נ"ו) כתב להוכיח מדעת התוס' דבנותר פקע איסור קודש וה"ה איסור בעלמא ושוב י"ל דאפי' א"נ דחל על הבליעה שם נותר מ"מ בהנאה אינו אסור ושוב י"ל דא"צ ביעור. ומעתה י"ל עפמ"ש בחידושינו דדברי המהרש"א המה רק בקק"ל אבל בק"ק מוכרחין אנו לומר דבנותר לא פקע איסור קודש וכמו בבמה שמקטירין למזבח אפי' בקק"ל לא פקע איסור קודש אפי' בהיותו נותר כמו שמוכרח מהא דיש אוכל אכילה אחת דחייב על החלב משום נותר ומשום מוקדשין אפי' בבכור כמבואר בשבועות (דף כ"ד ע"ב) ה"ה בקדשי קדשים אפי' בבשר הנאכל לכהנים לא פקע איסור קודש מהנותר והארכנו בזה ואכ"מ. ומעתה י"ל דדוקא בקדשי קדשים כגון חטאת וכיו"ב הצריכה התורה שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי מתכות אפי' אם אינו רוצה לבשל בקדירה משא"כ בקק"ל א"א ללמוד מחטאת דיהי' בהם דינים אלו:

ואם כנים הדברים ארווח לן עפי"ז לתרץ מה שהקשה ח"א בתשו' מהרי"א הלוי ז"ל ח"א סי' מ"ו לדעת הפוסקים דכלי עצם בולעין ופולטין מהא דמבואר בפסחים (דף פ"ג ע"א) דמייתי ראי דשימוש נותר מילתא הוא מהא דמבואר במשנה דעצמות ישרפו בט"ז. הני עצמות ה"ד אי דלית בהו מוח למה לי שריפה לישדינהו אלא פשיטא דאית בהו מוח. וא"א לאו מילתא הוא אמאי בעי שריפה נתברינהו ונחלצי' למוח דידהו ונשדינהו לדידהו. והקשה הח' הנ"ל הא אפי' א"נ דשימוש נותר לאו מילתא הוא מ"מ צריכין שריפה משום דעצמות בלעי מבשר הקדשים וא"כ דינם כמו כלים דצריכין הגעלה וה"ה צריכין שריפה. ועיי"ש שהגהמ"ח כתב לתרץ דכיון שא"צ אלא הגעלה א"כ מיד כשהוסקו על האש יצאו מידי בליעתן דבדבר הצריך הגעלה די בהיסק מועט. ובמחכת"ה לא אמר כלום דהרי מבואר בסוגי' דבעצמות שא"ב מוח ל"צ כלל וסגי אם ישליכם וא"נ דעצמות בלעי הרי עכ"פ צריכין מריקה ושטיפה כמו כלי מתכות אמנם לדברינו י"ל דבפסח גם רש"י ז"ל מודה דל"צ הגעלה בכלי מתכות ושבירה בכלי חרס דקק"ל לא ילפינן מקק"ד להחמיר בהם בדינים האלו לבער את בליעת נותר. וזה נכון לכאורה:

איברא דלקושטא דמילתא ז"א כלום דאם אמנם דברינו יתכנו לגבי פסח ואפי' א"נ שלא כדברי המהרש"א ז"ל ונאמר דבכל נותר איכא איסור קידש מ"מ בפסח י"ל עפמ"ש בת' הרמ"ע מפאנו ז"ל ס"א לברר דסת"מ כראב"ע דאכילת פסח עד חצות ומשם ואילך הוי בלאו הבא מכלל עשה כיון דנלמד מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה ואמרינן דפירושו עד חצות הוי מחצות ואילך כמו ביום ערב פסח דאית בהו לאו הבא מכלל עשה וז"ב בכוונת הרמ"ע ז"ל ובחי' כתבנו לחזק דבריו ואכ"מ. וא"כ י"ל לפמ"ש האחרונים דבאיסור עשה לא אמרינן טעם כעיקר דאורייתא וא"כ בפסח הרי הבליעה א"ד כפסח עצמה ומחצות ואילך אינה אסורה ושוב בצפרא לא חל עלי' שם נותר ול"ש בזה טע"כ כיון דאינו כעיקר לענין איסור עשה ה"ה דלא חל עלי' שם נותר לאסרה בהנאה ושתהי' צריכה ביעור ואין לדמות פסח לקדשים ויש להאריך בזה ואכ"מ:

אמנם הרי מבואר בסוגי' במקומה הברייתא דכל עצמות קדשים שא"ב מוח אין טעונין שריפה ומבואר מסוגי' דל"צ הכשר כלל ואפי' בעצמות קדשי קדשים וחטאת בכלל וא"כ הקושי' עצומה מאוד דא"נ דכלי עצם בלעי אמאי לא יהיו צריכין הכשר כדין כל נותר שהחמירה תוה"ק גם על הבליעה לבערו. ולכאורה קושי' זו יקשה על הר"מ ז"ל ג"כ דהרי אע"ג דבכל הקדשים ס"ל לר"מ ז"ל דצריכין רק מו"ש עקב אכילה היינו דוקא בכל הקדשים אבל בחטאת מודה הר"מ ז"ל דמריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרם הוא מגזה"כ ולא תלי' באכילה כלל וראי' דבכלי חרס צריך שבירה דוקא וא"כ בעצמות של חטאת אמאי לא יהיו צריכין הכשר הא בחטאת ע"כ הר"מ ז"ל מודה דהקפידה תוה"ק לבער את הבליעה:

איברא דלאחר העיון נראה דל"ק על שיטת הר"מ ז"ל דהרי מבואר בזבחים (דף צ"ה ע"א) דמקשינן בגמרא על כלי חרס שנטמא שנוקבו ומכניסו ושוברו והא כלי אמר רחמנא ולאו כלי הוא ותירץ שנוקב בשורש קטן ועיין בר"מ ז"ל בפ"ח ממעה"ק הלכה כ"א שדקדק בלשונו הזהב דאין שוברין בפנים אלא כלי עיי"ש היטב נראה מדה"ק דענין זה שהחמירה תורה בחטאת להיות השבירה והמריקה ושטיפה בפנים בזה צריך רק כלים אמנם אם אינו כלי אע"ג דברור הדבר דאם ירצה להשתמש בו יהי' צריך הכשר אבל אינו בכלל חומרא דחטאת וא"כ בעצמות אע"ג דאינן כלים אע"ג דנבלע בהם נותר א"צ הכשר של חטאת. אמנם זה מספיק לדעת הר"מ ז"ל אבל לדעת רש"י ז"ל דס"ל דה"ה בכל הקדשים מטעם נותר ובכל הקדשים לא כתיב כלי די"ל דחטאת שאני כיון דצריך הכל בפנים לכן צריך כלי דוקא כמו"ש הר"מ ז"ל לדקדק בלשונו הזהב כמה פעמים וא"כ בכל הקדשים א"נ דהקפידה תוה"ק על בליעת נותר שיהי' צריך ביעור ה"ה עצמות צריכין ביעור ומסוגית הש"ס מבואר להיפך:

אמנם כן לקושטא דמילתא נראה דלק"מ דהרי באמת צ"ע דלדעת הר"ן ז"ל דמבאר דענין זה דהחמירה תוה"ק דצריך שבירה בכלי חרס הוא מטעם לבער הבליעה ואיך נעשה מבוער ע"י השבירה הא עדיין נבלע בחרסם וממ"נ אם אמרינן דהבליעה הוי כמבוער א"כ למה צריך שבירה וע"כ דאינו חשיב כמבוער כיון דיוצא ע"י בישול א"כ אמאי מהני שבירה. אך האמת הוא לפי"מ דמבואר בנדה (דף ס"ב ע"א) לענין טומאה בחרסין שבלעו משקין דתלי' אם יכולין לצאת והקפיד עליו עיי"ש היטב דמבואר דאם דרכן לצאת הוי הבליעה בחרס כמאן דליתא ומעתה מובן היטב דברי הר"ן ז"ל דבכלי חרס כ"ז שלא נשברו הרי הבליעה סופה לצאת ע"י הבישול כיון דיכולין לבשל בה דהוי נוטלפ"ג וכיון דסוף הבליעה לצאת הרי אינה כמבוער לכן צריכה שבירה וכיון דנשברה ושוב לא חזי להשתמש בה לבשל בה וא"כ שוב הוי הבליעה כמבוער ול"צ ביעור כלל ולכן השבירה בכלי הוי הביעור כיון דשוב לא חזי לבשל בה הוי זה הביעור. ונראה פשוט דלפי"ז ה"ה דכלי מתכות אע"ג דצריך מריקה ושטיפה מ"מ אם ישבור אותה בוודאי מקיים מצות ביעור ורק קולא הקילה התוה"ק דסגי מרו"ש כיון דעיד"ז נתבער הבליעה אבל פשיטא דבשבירה בוודאי מקיים מצות בליעת נותר א"כ נראה פשוט דבעצמות כיון דאינן עומדין להשתמש בהן כלל הוי הבליעה בהן כמבוער ושפיר אמרינן בגמרא בפשיטות דבעצמות שא"ב מוח אפי' בעצמות חטאת ל"צ הכשר כלל כיון דהבלוע בהן ה"ה כמבוער:

[ואכתי צ"ע לפ"ז הא דמבואר במשנה דזבחים (דף צ"ד ע"ב) בכלי מתכות וכלי חרס שיצאו ושנטמאו דצריכין שבירה שיהי' יכול להכניסן בפנים ואח"כ לסותמן שיקיים בהם מצות מרו"ש ושבירת כלים בפנים ולדעת רש"י ז"ל דאין נפ"מ בין חטאת לשאר קדשים דבכולן צותה התוה"ק לבער הבליעה רק דבחטאת צריך להיות הביעור בפנים א"כ זה דוקא כשעדיין לא נתבער אבל הכא כיון דע"כ צריך לשוברו בחוץ א"כ כבר נתבער בחוץ למה צריך להכניסו בפנים ולסותמו לבער עוד הפעם. ואולי י"ל דע"י השבירה שבחוץ עדיין אינו כמבוער כיון דעדיין יוכל להשתמש בו ע"י סתימה ושבירה דהוי כמבוער היינו דמשברו לשנים רק דקושית הגמרא כיון דעכ"פ בטל לי' מתורת כלי אין לשברו בפנים דמרו"ש ושבירה בפנים כלי בעי ומדוקדק בזה לשון הר"מ ז"ל הנ"ל דמבואר להדי' כן מדבריו ודו"ק היטב בזה]:

איברא מה דיש לעיין בזה לפי"ז מה יהי' הדין אם יעשה מעצמות קדשים כלים אם יהיו מותרין בלא הכשר כיון דבאמת יש בהם בליעת נותר רק דאמרי' דהוי כמבוער א"כ זה דוקא כל זמן שהם עצמות אבל כשיעשה אח"כ כלים מהם יהיו צריכין הכשר. וא"ל דהוי נוטלפ"ג ז"א דהבליעה בכלי אינה נפגמת כמו"ש הר"ן ז"ל וח"כ עתה דנעשין כלים הרי צריך הבליעה שבהם ביעור. ולכאורה יש להעיר בזה מהא דמבואר בזבחים (דף צ"ח ע"א) אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין. וברש"י ז"ל מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות ל"ש אלא בדבר הנאכל אף כל ואפי' עולה ומיבעי' לי' הא נמי מחטאת הוי מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהי' יתירה נפק"ל באשם דכתיב בי' לכהן לו יהי' עכ"ל ועיי"ש בתוס' ד"ה מה אשם כתבו בזה"ל והשתא לפירוש רבותיו דמסברא ידע דעצמות מותרין בכל הקדשים הנאכלין ולא איצטרך הקישא אלא להתיר עצמות עולה קשה משלמים או משאר קדשים הנאכלין נילף ולמה איכתוב אשם עיי"ש היטב. עכ"פ מבואר דרש"י ותוס' פשיטא להו דמותר לעשות מעצמות כלים. ולכאורה צ"ע הא יהי' כלים הבלועים מנותר:

ובאמת עלה בדעתי עפי"ז לתרץ דעת רבותיו של רש"י ז"ל דלמה לא יליף מחטאת דס"ל דבחטאת כיון דחזינן דהתורה הקפידה על כלי חרס שצריך שבירה דוקא ע"כ כמו"ש הר"ן ז"ל שהתוה"ק צותה לבער הבליעה א"כ באמת אסור לעשות מהם כלים שעיד"ז עושה את הבליעה להיותה קיימת ואע"ג שאפשר אח"כ במריקה ושטיפה מ"מ זה עצמו אסור לקיים את הבליעה. אך זה דוקא בחטאת אבל אשם אע"ג דהוי קדשי קדשים מ"מ לא מצאנו בהו חומרא זו דשבירה בכלי חרס וסגי במרו"ש שיוכל לבשל בהן אח"כ כדעת הר"מ ז"ל וא"כ שוב אח"כ ל"צ כלל מצד נוטלפ"ג. אמנם רש"י ז"ל לשיטתו דס"ל דאין נפ"מ בין חטאת לשאר קדשים ע"כ צ"ל דס"ל דנהי דהקפידה תוה"ק לבער את בליעת נותר מ"מ היינו דוקא אם בשעה שחל שם נותר איתא להבליעה כגון בכלי וחל עליו שם נותר לכן מוכרח לבער אותה משא"כ בעצמות כיון דבזמן שבאין לידי נותר הרי ליתא לאיסורא כלל דהוי כמבוער א"כ לא חל עליו שם נותר כלל ולכן פשיטא לי' לרש"י ז"ל דמותר לעשות מהן כלים. אך עדיין אינו מיושב דלפי"ז קודם שיהי' נותר יהי' אסור לעשות כלים מהעצמות ודבר זה לא מצאנו בשום מקום ופשוט נראה דמותר לעשות מיד בשעת זמן אכילה מהעצמות כלים:

איברא דנראה פשוט דאה"נ דאם יעשה מהעצמות כלים קודם זמן איסור יהי' באמת צריך הכשר אחר שיעשה נותר כיון דבשעה שחל עליהם שם נותר יש עליהם תורת כלי ולא חשיב כמבוער ובאמת עיקר נ' דעיקר כוונת הש"ס על עצמות עצמן שאינן בכלל איסור דנותר ומותר לעשות מהן כלים ואי דצריכין הכשר מצד הבלוע כשיעשה מהן כלים אפ"ל דיהי' באמת מו"ש קודם לכן ואח"כ יעשה מהן כלים וצ"ע עוד בכ"ז כי כתבתי מתוך טרדות רבות ואי"ה אשנה פרק זה בארוכה:

עתה בסדרי הדברים לדפוס זכני השי"ת ובא לידי ספר אור זרוע הגדול חלק ב' הנדמ"ח בירושלים עיה"ק תובב"א וראיתי במס' ע"ז סי' רצ"ז האריך טובא בדין זה אי כלי עצם בולע. והביא מהגמרות הנ"ל מפסחים (דף פ"ג) ומזבחים (דף צ"ח) דפשיטא לרש"י ז"ל דבעצמות ל"ש נותר. ועיי"ש בסוף דה"ק שכתב בזה"ל ושאלתי להרב ר' יחיאל בר' יוסף זצ"ל וכתב לי כלי עצם לא מצינו לו בליעה ואיסור וגם אל הרב ר' שמואל בר שלמה זצ"ל שלחתי והי' דוחה את ראיותי ולא הבנתי את דבריו וכאשר כתבתי כן נראה בעיני וע"ז אני סומך לעשות מעשה עכ"ל רבינו הגדול בעל אור זרוע זצ"ל. וצר לי מאוד כי לא העתיק לנו רבינו את מה שדחה דבריו הרב רבינו שמואל זצ"ל. ומתוך מ"ש יתבאר לך מה שיש לדון בראיות האור זרוע ז"ל. שוב מצאתי לכבוד ידי"נ הגאבדק"ק קינסק שליט"א בספרו חלקת יואב מהד"ת סי' שכתב לה"ד מסוגית הגמרא פסחים הנ"ל דדוקא בכלי הקפידה התוה"ק לבער את הבליעה והוא מגזה"כ וכמבואר מדברי הגמרא זבחים הנ"ל ולפמש"ל אינו ראי' וכן מוכרח מדעת האור זרוע דס"ל דהא דצריך כלי דוקא הוא רק לענין הכשר בפנים דבזה כתיב כלי. ויש להאריך בזה ואכ"מ:

פרק ה

אעתיק בזה מ"ש זה איזהו שנים בתשו' לח"א ושייך לסדר היום וז"ל שם. יקרת מכתבך קבלתי ושמחתי בשלומך. ועל ד"ת שכתבת לי אם אמנם כי מוטרד אני מאוד לעת כזאת בכ"ז יען שיסוד דבריך בנוין ע"ד הגאון החריף המנוח מו"ה ישראל ז"ל מלובלין. ואני בעודנו שלי' כאשר למדתי בקאליש אצל מורי הגאון הצדיק בעל נפש חי' זצ"ל שמעתי מהללים מאוד את הגאון מוהר"י הנ"ל בתורה וצדקות וזה פעם הראשון שבא לידי לעיין בדבריו ע"י שעוררת עליהם במכתבך ושלחתי אחר הספר אוריין תליתאי ועיינתי בכל דבריו הקדושים וראיתי שם דברים חריפים ומתוקים לחיך. אמנם יש לדון עליהם כדרכה של תורה לזאת אעתיק פה תוכן דבריו היקרים. ואח"כ אכתוב לך חו"ד הקלושה ואתה תשמע ותבחר וממילא תמצא תשובה לדבריך:

והנה תו"ד הגז"ל לתרץ קושית המפורשי' למ"ד טומאה הותרה בציבור ואפי' אי איכא טהורין לפנינו מותר בטמאים א"כ למה הוצרכו בנס חנוכה הא אפי' אם יש שמן טהור מותר להדליק בשמן טמא. וכתב לתרץ עפי"מ דמבואר במסכת זבחים (דף צ"ב) אמר רב הונא נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן משום שנאמר בקודש באש תשרף. ובר"מ ז"ל פ"ו מאיסורי מזבח ה"ה כתב בזה"ל וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן במזבח. מבואר מדברי הר"מ ז"ל דשריפתן על המזבח. ולכאורה צ"ע למה ישרף אותן במזבח וע"כ דבטומאה כיון דציץ מרצה ואם עלה לא ירד לכן שורפן במזבח. ואין לומר דנוסכם לשיתין כמו כל נסכים ז"א דהרי אז לא יקיים מצות שריפת קדשים טמאין ולזאת אמרינן דשורפן על המזבח דבזה מקיים ב' מצות היינו הקטרת נסכים דגם אם מקטירן על המזבח מקיים המצוה דנסכים ומצות שריפת קדשים ואע"ג דאמרת דהציץ מרצה על הטומאה מ"מ נשאר עליו החיוב משריפת קדשים. ומעתה נראה דה"ה בכל קרבן שמקריבין בטומאה אע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ יש עליו המצוה דשריפת קדשים טמאים. ומעתה י"ל דאע"ג דקיי"ל דקרבן ציבור דוחה טומאה מ"מ שבת וטומאה ביחד אינו דוחה כיון דעיד"ז שיקטיר על המזבח בטומאה יקיים גם מצות שריפת קדשים טמאים וזה הוא מלאכה בפ"ע כמו"ש רש"י ז"ל במסכת ביצה (דף כ"ז) דרחמנא אחשבה להבערתן והוי מלאכה ומלאכה זו אינה דוחה שבת כיון דאינו קבוע לה זמן דמפאת מצות שריפת קדשים הרי יכול לשורפה מחר וא"כ שוב א"ד שבת אך י"ל עפי"מ דקיי"ל דפיגול נותר וטמא שהעלה ע"ג המזבח כיון שמשלה בהן האור פקע טומאתן דנעשין לחמו של מזבח א"כ דוחה שבת דא"ב מצות שריפת קדשים טמאים כיון דפקע טומאתן עיד"ז שהעלו על המזבח משא"כ במנורה דל"ש לומר דפקע טומאה א"כ בשבת א"א להדליק בשמן טמא במנורה כיון דע"י ההדלקה בטומאה יהי' מקויים מצות שריפת קדשים טמאים ג"כ וזה אינו דוחה שבת כיון דאינו קבוע לי' זמן ושפיר הוצרכו לנס זה תו"ד היקרים. ועיין שם במה שהאריך על פי זה בכמה ענינים ואבוא על סדר דבריו:

והנה מקודם נבאר דעת הר"מ ז"ל במה שכתב דעושה מערכה במזבח מנ"ל ד"ז ומ"ש הלח"מ דיליף לי' מדקתני דעושה מערכה וע"כ דקאי במזבח. הוא פליאה דא"כ נימא דגם במנחות דינא הכי דשורפן במזבח. ועיין בתוספתא סוף תמורה דשם איתא גם פסולי קדשי קדשים וקדשי קדשים שנטמאו בפנים ומנחות וסולת והר"מ ז"ל שבק הכל ופסק רק בנסכים הדין כן. ומה שנראה בזה עפ"ד של הגז"ל דהר"מ ז"ל דייק כן משמואל דאמר לר"ח בגדתאי אייתי לי בי עשרה וכו' נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן. דמאי בעי שמואל להשמיענו בזה דהרי מפורש כן בברייתא ועוד דבברייתא מבואר גם דם ושמן ומנחות ושמואל השמיט כ"ז וקאמר רק על נסכים לכן הוכיח הר"מ ז"ל דשמואל בא להורות דין חדש דעושה מערכה במזבח ושמואל לשיטתו דס"ל דנסכים מנסכו לאישים והוי לחמו של מזבח ע"י שהעלן על המזבח ופקע ממנו טומאתו ולכן ישרפו במזבח ולזאת ל"ש דין זה אלא בנסכים. אך לפי"ז יקשה על הר"מ ז"ל דלא פסק כשמואל דהא דנסכים הבאין בנדבה מנסכן לאישים א"כ אין לנסכים שייכות כלל לאישים וא"כ אמאי שורפן על המזבח:

והנראה בזה כיון דהא דלא ס"ל כשמואל בזה הוא משום הלאו דלא תכבה. א"כ הכא בעושה מערכה בפ"ע דליכא איסור דכיבוי כיון דכל מערכה זו לשריפת הנסכים שוב אמרינן דמקיים בזה מצות נסכים. ומעתה נלענ"ד כיון דשמואל אומר דינו רק בנסכים ולא באימורי קק"ל המבואר בתוספתא וכן נראה דעת הר"מ ז"ל דכתב דין זה רק בנסכים אע"ג דאימורי קק"ל ג"כ הוי לחמו של מזבח ודינן לכ"ע בהקטרה נראה שדוקא בנסכים כיון דהוי לחמו של מזבח א"כ כל משהו ומשהו שדולק פקע ממנו טומאה דל"ש בזה שיהי' צריך שימשול האור ברובו דוקא כיון דכל טיפה וטיפה הוא בפ"ע וא"כ מלבד ריצוי ציץ הרי כשמעלה ע"ג המזבח ומושל בו האור שוב ליכא טומאה כלל לכן שורפן במזבח. משא"כ באימורי קק"ל כיון דקיי"ל דצריך שימשול האור ברובן דוקא ומקודם לא פקע ממנו טומאה א"כ הרי מקטיר לכתחילה אימורים טמאים במזבח וזה אסור לכן בזה כ"ע מודים דאין שורפין אותן על המזבח. והא דנסכים שנטמאו הוא מטעם דליכא בזה ביעור קדשים טמאים כיון דכשמשלה בהן האור פקע טומאתן והכא ל"צ שימשול האור ברובן כיון דהוא משקה וכל טיפה וטיפה שדולקת הרי דולקת כולה וליכא טומאה כלל וזה הטעם דעושה מערכה בפ"ע במזבח כיון דאם ישרוף לא יהי' טומאה כלל. ומהתימא על הגז"ל שלא הרגיש בעצמו בזה:

ובזה ממילא נסתר היסוד שלו שלמד מכאן שמקיימין בהקטרת אימורין טמאין אפי' אם טומאה הותרה בציבור מצות שריפת קדשים ג"כ אע"ג דהוי שני הפכיים בנושא אחד וכל הראי' שלו מהא דאינו מנסכן לשיתין ולהנ"ל ז"א דלא יוכל לנסכו לשיתין כיון דהוא נסכים טמאים ומה בכך דהציץ מרצה הא זהו רק בעבר והקטירן והא דשורפן על המזבח הוא מטעם אחר כיון דבשריפה פקע טומאה כיון דנסכים יש להם שייכות לאישים הוי לחמו של מזבח ופקע מהם טומאה. אמנם היכא דישארו בטומאה בוודאי אסור לכתחילה להעלותן על המזבח ומה"ט אסור באימורי קדשים שנטמאו להקטירן על המזבח. וז"ב ומוכרח לענ"ד אף לפ"ד של הגז"ל:

אך לקושטא דמילתא עיקר הפירוש בר"מ ז"ל אינו מחוור כלל דאע"ג דבדשמואל י"ל דאזיל לשיטתו דנסכים הוי בגדר ראוי לאישים, כיון דנסכים הבאין בפ"ע מנסכן לאישים לכן יש שייכות לכל נסכים לאישים ונראה פשוט דהא דאמרינן בזבחים (דף פ"ד ע"א) דנסכים הבאין בפ"ע לדברי כולם ירדו היינו למה דקיי"ל כסת"מ דנסכים לספלים אמנם לשמואל גם לר"י אם עלו לא ירדו. שו"ר מבואר כן במל"מ פט"ז ממעה"ק הי"ד עיי"ש. אבל אין זה מספיק בדעת הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דאפי' נסכים הבאים בפ"ע אם נפסלו אם עלו ירדו וע"כ דאינן לחמו של מזבח כלל ואינו מקדש את שא"ר לו לזאת נראה פשוט דאינו מקיים מצות נסכים כלל על המזבח והא דס"ל לר"מ ז"ל דעושה מערכה במזבח צ"ע ואין ללמוד מזה כלל ובלא זה אין ללמוד כל נסכים מנסכים הבאין בפ"ע לענין שיהיו בגדר לחמו של מזבח ושיתקיים בהקטרתן על המזבח מצות נסכים. ע"כ דברי הגז"ל בזה אין להם מקום כלל במחכ"ת:

ועתה נבוא לחקור מסברא אם נכונים דברי הגז"ל במה שחידש דאע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ יש עליו מצות ביעור שריפת קדשים. ונאמר דיש לתלות הד' א"נ טומאה דחוי' או הותרה לפמ"ש האחרונים להוכיח דאם אמרינן טומאה דחוי' הוא בציבור הוי בעצם שם פסול על הקרבן אלא שנדחה מכח ציבור א"כ שפיר י"ל כיון דבעצם הוא קרבן פסול מכח הטומאה שיש בו נהי דגזה"כ דנדחה בציבור ומרצה מ"מ שייך בו המצוה דשריפת קדשים טמאים משא"כ למ"ד טומאה הותרה בציבור ואמרי' דבקרבן ציבור אין כאן טומאה כלל ל"ש בזה שיהי' בו מצות ביעור קדשים טמאים:

ואם כנים הדברים ארווחנא לתרץ בזה ד' התוס' יומא (דף ז' ע"ב) ד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה דחוי' הוא בציבור שהקשו מאי ראי' מייתי מיוה"כ דאפי' אינו על מצחו מרצה דילמא ה"ט כיון דא"א להיות על מצחו ולרצויי דחי' טומאה. ותי' דה"ק ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת טהורה אין אומרים לו הבא אחרת תחתי' וע"כ היינו משום דאפי' אינו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרווייהו ריצוי ציץ וק"צ לא מייתי אחריתא דאי אין על מצחו אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחוי' היא עכ"ל. ולכאורה יש להעיר בזה דמ"ר מזה דאין אומרים הבא אחרת תחתי' דציץ מרצה דילמא ה"ט דטומאה דחוי' וא"ל דאפשר להביא אחרת הא יצטרך לדחות יוה"כ ובלא זה א"א להביא אחרת וא"כ לא נרויח כלום דאם נרצה להביא בטהרה יהי' אנו מוכרחין לדחות יוה"כ וזה אינו בגדר אפשר להביא אחרת כיון דעתה ליכא חילול יוה"כ והרי תרווייהו נפק"ל מבמועדו דאפי' בשבת ואפי' בטומאה א"כ במקום שא"א בטהרה אלא אם נדחה שבת מנ"ל דזה הוי בגדר אפשר בטהרה. וזהו הערה גדולה ומצאתי לאחרונים ז"ל שכבר העירו בזה:

אמנם לדברי הגז"ל א"ש בטו"ט ודעת דהרי עתה כשנקריב בטומאה ונקטיר האימורין א"כ יהי' חילול יוה"כ נוסף ג"כ היינו ביעור קדשים טמאים דזה הוא מלאכה בפ"ע משא"כ אם נביא אחרת בטהרה אע"ג דיהי' נוסף חילול יוה"כ בשחיטה מ"מ לעומת זה לא יהי' שני חילולין בהקטרה וא"כ מצד יוה"כ לא יהי' הפסד אם נביא בטהרה דב"כ וב"כ יהי' חילול יוה"כ וא"כ שפיר קשה אמאי לא נייתי אחרת בטהרה א"ו דהציץ מרצה וכיון דאיכא תרווייהו ריצוי ציץ וק"צ הוי בגדר הותרה ואין כאן טומאה כלל ובאמת גם חילול יוה"כ לא יהי' דליכא בזה ביעור שריפת קדשים כלל וזה מוכרח לפי דרכו של הגז"ל דרוצה לומר דבאמת זה לא דחי שבת ויוה"כ כיון דאין קבוע לו זמן ומה יענה להקטרת אימורין טמאין ביוה"כ א"נ דבעי דוקא שימשול האור ברובן ומקודם לכן לא פקעי טומאתן א"כ יקשה אליבא דאמת אמאי מותר להקריב בטומאה וע"כ כדאמרן דאם אמרינן טומאה הותרה או בריצוי ציץ ליכא טומאה כלל ול"ש כלל מצות שריפת קדשים טמאים:

איברא דבאמת עיקר דברי הגז"ל דפשיטא לי' דזה אינו דוחה שבת ויוה"כ כיון דמפאת שריפת קדשים אינו מוכרח לעשותו היום נהי דעבודת היום דחי יוה"כ מ"מ בזה שיש עליו מלאכה נוספת מפאת שריפת קדשים טמאים א"ד שבת נלענ"ד ברור שד' שגגה המה במחכ"ת ומה יענה לפר ושעיר הנשרף בחוץ אם נטמא הקרבן דבזה איירי ר"ש באומרו כה"ג ביוה"כ יוכיח וברור דה"ה אם נטמא כל הקרבן דמקריב את האימורין בפנים ואת הבשר שורף בחוץ ביוה"כ וקשה איך דוחה יוה"כ והכא ל"ש לומר כלל ריצוי ציץ דז"א קרב ע"ג המזבח ואין הטומאה נפקעת ממנו ע"י שמשלה בו האור. וז"ב ופשוט דאפי' בפר ושעיר הקריבין בטומאה שריפתן בחוץ דוחין יוה"כ וצריך לומר כיון דמוכרחין לדחות שבת ויוה"כ מצד עיקר מצותן ה"ה דנוסף בהם עוד מלאכה ג"כ דחוי' וזה מוכרח לפי דרכו של הגז"ל דיש בקרבנות ציבור בטומאה גם מצות שריפת קדשים טמאים. ויש להעיר בזה במנחות (דף מ"ו ע"ב) בשתה"ל הבאות בפ"ע דר"י ס"ל דלשריפה אתי' וה"ט דאין שורפין אותן משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ומקשה אביי מ"ד התם לאו מצותו בכך הכא דמצותו בכך לישרפינהו מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"כ. ולכאורה תמי' הדמיון הא התם כבר דחתה שחיטה. וכבר נתקשה בזה בטהרת הקודש. אמנם להנ"ל י"ל דכוונת אביי להוכיח מפר ושעיר של יוה"כ שנטמא אחר שחיטה בטומאת מת דפשיטא דג"כ דוחה יוה"כ אע"ג דנוסף בו איסור מלאכה מצד שריפת קדשים טמאים מה שלא הי' בשחיטה וע"כ כיון דאתחיל מתחילתו לשריפה דחי' יוה"כ ה"ה בשתה"ל הבאות בפ"ע. הכלל דזה מוכרח שאם נימא שיש בק"צ הבאין בטומאה מצות ביעור שריפת קדשים ג"כ שזה ג"כ דוחה שבת ויוה"כ:

הן אמת שדרך פילפול עלה בדעתי לה"ר לדעת הגז"ל שעפי"ז יש ליישב מה דמתקשה אני מאוד בפסחים (דף צ"ה ע"ב) דאיתא התם בעי ר"י דחקו טמאי מתים ואכלו אימורי פסח הבא בטומאה מהו מדאישתרי טומאת בשר אישתרי נמי טומאת אימורין א"ד מאי דאישתרי אישתרי מה דלא אישתרי לא אישתרי. אמר רבא מכדי טומאת אימורין מהיכא אתרי בי' מטומאת בשר וכו' כל היכא דליתא לטומאת בשר ליתא לטומאת אימורין וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ז מהלכות ק"פ ה"ח. וקשה לי מאוד אמאי הוי זה בגדר ליתא לטומאת בשר כיון דבאמת הקרבן טמא אלא דמצות אכילת פסח דחי' לי' וא"כ נראה מסברא דאם אכלו ט"מ את הפסח מבעוד יום או שלא כמצותו דהיינו נא ומבושל חייבין משום טומאה ג"כ כיון דבאמת הוא פסח טמא אלא דמצות אכילת פסח דחי' לי' וכ"נ מדברי הגמ' לעיל (דף פ"ד ע"ב) לענין שבירת עצם בפסח הבא בטומאה דאמרינן בגמרא דלכ"ע הוי בגדר פסח פסול נראה דיש עליו שם טומאה ולכן ליתא בי' הלאו דועצם ל"ת בו רק דמצות אכילת הפסח דחי' לטומאה דא"נ דגזה"כ דליתניי' לטומאת בשר כלל בפסח הבא בטומאה אמאי יהי' בגדר פסח פסול וא"כ אמאי הוי בגדר ליתא לטומאת בשר הא אם אכל את הבשר שלא כמצותו חייב משום טומאת בשר וא"כ אימורין דהם תמיד שלא מן המצוה ואדרבא אית בהו איסור זרות אמאי לא יתחייב בהן משום טומאה וזהו הערה גדולה לענ"ד:

אמנם א"נ כדברי הגז"ל דבכ"מ דאיתא לטומאה אע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ אינו דוחה שבת ויו"ט משום דיש עליו מצות שריפת קדשים י"ל דרבא הכריח דע"כ ליתא לטומאת בשר כלל ופסח שבא בטומאה א"ח בשו"א על אכילתו משום טומאה והלאו דאכילת בשר בטומאה הותר לו לגמרי דא"נ דישנו באזהרה דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף א"כ נהי דלמצוה מותר לאכול מצד דדחי' טומאה מ"מ נראה דאכתי לא פקע ממנו חיוב שריפה דטומאת בשר וא"כ נראה דבאכילתו מקיים מצות ביעור קדשים טמאים כמו"ש רש"י ביצה הנ"ל דמקיים באכילת כלבו ה"ה באכילה דידי' מקיים מצות ביעור קדשים וכמו"ש הרז"ה ז"ל כיו"ב בחמץ דמקיים תשביתו באכילה לר"ש וא"כ איך משכח"ל דפסח הבא בטומאה יהי' נאכל בטומאה כיון דיש באכילה מלאכה דיש בו ביעור שריפת קדשים וזה אינו דוחה שבת ויו"ט אלא ודאי כיון דאמרה תורה דנאכל בטומאה ע"כ דליתא לטומאה כלל ואינו בכלל לא יאכל באש ישרף וא"כ שפיר אמרינן דה"ה דלתניי' בטומאת אימורין:

אך זה רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא כמה תשובות בדבר. א' די"ל דאפי' א"נ דדחי' יו"ט ושבת מ"מ שפיר מוכיח רבא דע"כ ליתא לטומאת בשר כלל דא"נ דאיתא לטומאת בשר רק באכילה דחי' לי' א"כ מקיים באכילה מצות ביעור קדשים טמאים א"כ אסור לאכול בלילה כיון דאין שורפין קדשים טמאים בלילה לפי דעת התו"כ דכל הפסולי מוקדשין דמיין לנותר דאין לשורפן אלא ביום. ב' והוא העיקר דנראה פשוט דאע"ג דהוא בגדר פסח פסול ומותר בו לאו דשבירת העצם משום זה מ"מ אינו בגדר לא יאכל כיון דמותר לאכלו כמצותו ועתה ה"ה אוכלן כמצותו וכיון דאינו בכלל לאו דלא יאכל ממילא אינו בחיוב שריפה ולכן ליכא בזה משום מצות ביעור קדשים טמאים ובאמת דעת הר"מ ז"ל פ"י מק"פ ה"א דמפי השמועה למדו דבטמא ליכא שבירת העצם ועיין במנ"ח שתמה עליו הא מבואר בגמרא דדרשינן מבו בכשר ולא בפסול. ולהנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל דלפ"מ דאסיק רבא בפסחים (דף צ"ו) הנ"ל דליתניי' לטומאת אימורין משום דליתניי' לטומאת בשר וא"כ ע"כ דס"ל דאינו בגדר טמא כלל ואפי' באכלן מבעו"י ושלא כמצותו א"ח משום טומאה וכ"נ מאיבעית ר' יוסף דשאל רק על אימורין ואמאי לא שאל על פסח עצמו באכלו מבעו"י וע"כ דס"ל דליכא כלל לאו דטומאה גבי בשר וא"כ אינו בגדר פסול וצריך לבוא למפי השמועה דהלל"מ דבפסח טמא ליכא איסור דשבירת העצם:

[ודרך פילפול י"ל הא דפשיטא לי' לרבא דאינו בכלל טומאת בשר לפ"ד הר"מ ז"ל דלהלכה דקיי"ל כר"א דל"ת ול"ת איסה"נ במשמע והיינו מאותו דטריפה או מנבילה גם היכא דכתיב לא יאכל בקמץ אין פירושו הנאה וצריך למילף מנבילה או מטריפה ומעתה י"ל עפמ"ש הירושלמי על קושית הגמרא לר"א מחדש דמותר בהנאה דשאני חדש דיש היתר לאיסורו א"כ נראה דה"ה פסח טמא כיון דניתן לדחות לאכלו בלילה כמצותו שוב מבעוד יום אין עליו חומר איסור קדשים טמאים עכ"פ לענין הנאה ושוב אינו בכלל טומאת בשר דכל קדשים טמאים ה"ה אסורים בהנאה ובפסח הבא בטומאה מותר בהנאה כיון דלענין איסה"נ א"א ללמוד מנו"ט משום דיש היתר לאיסורו ויש לפלפל הרבה בזה דזה תלי' בפלוגתת ר"מ ור"י וכמו"ש בצל"ח שם ואכ"מ]:

ודע דבחידושי רבינו הר"ח ז"ל הנדמ"ח בש"ס ווילנא גריס איבעית ר' יוסף דחקו ט"מ "ונגעו" באימורין וכו' ונראה דס"ל דהאיבעי' לענין הקטרת אימורין בטומאה דאע"ג דכללא הוא דכל היכא דאמרינן טומאה דחוי' בציבור מקטירין האימורין מ"מ הכא שטמאו אותם במזיד י"ל דאינו מקטיר את האימורין ועיין במנחות (דף כ"ה) וי"ל עוד דכוונת הר"ח ז"ל דבכ"מ שפיר מתירין ההקטרה בטומאה כיון דזה הוא העיקר והאכילה באמת אסור בטומאה משא"כ בפסח דעיקרו לאכילה ומה"ט מתירין אכילה בטומאה י"ל דהקטרה אסור בטומאה ולפי"ז נראה דלענין אכילת אימורין לא קמיבעי' לי' כלל דפשיטא דאסור וחיי"כ משום טומאה וכמוש"ל. אך צ"ע לפי"ז דברי רבא ואולי ט"ס בר"ח ז"ל ואין לבנות עפי"ז מה שמבואר להיפך בגמרא שלפנינו. וברש"י ור"מ ז"ל הארכנו קצת להשתעשע עמך כדרכה של תורה לכבוד הג' המנוח ז"ל:

אמנם לעיקרא דמילתא היסוד שכתב הגז"ל אינו מחוור כלל דנראה פשוט דענין שריפת קדשים טמאים שצותה התוה"ק הוא משום דלא חזי למצותן הצריכן הכתוב שריפה וכמו דבבשר הראוי לאכילה אפי' כשנטמא אינו בכלל מצות ביעור קדשים טמאים ה"ה חלק גבוה אם חזי למצותו דהיינו להקטרה ע"ג מזבח אינו בגדר קדשים טמאים שיהיו צריכין שריפה ודרך פילפול י"ל דבאמת קשה איך חל איסור טומאה על איסור זרות דיש באימורין אך י"ל משום דהוי איסור מוסיף לגבוה לכן חל איסור אכילה להדיוט ג"כ וקרינן בי' לא יאכל באש ישרף ומעתה זה דוקא אם אינו נדחה בציבור אבל אם נדחה ומותר בהקרבה לגבוה שוב אינו חל כלל איסור טומאה על איסור זרות וא"ח שריפה משום קדשים טמאים. איברא דיש לדחות דהרי הוי כולל מיגו דחל איסור טומאה על חלק המותר לכהנים ובקק"ל לבעלים ה"ה דחל על אימורין אך לפי"ז ירווח לן להבין דברי רבא דבפסח הבא בטומאה ליתניי' לטומאת אימורין כיון דבפסח הבא בטומאה מותר באכילה וא"כ איסור טומאה אינו לא כולל ולא מוסיף על איסור זרות שיש בהאימורין וממילא ליכא איסור טומאה בהאימורין דא"א חל על איסור ויש לדחות כיון דעכ"פ תרין איסורין איכא כמבואר ביבמות (דף ל"ב ע"ב) דרבא בעצמו ס"ל כן וצ"ע עוד בזה ואכ"מ] ויש לה"ר לזה דרך פילפול דאל"כ איך מקיים בזה מצות הקטרה כיון דקיי"ל דאין הקטרה פחותה מכזית והכא ה"ה עומד לשרוף מצד קדשים טמאים וליכא שיעורא ובפרט א"נ דבאמת נגמר כן שבזה שהקטיר על המזבח נתבערו הקדשים הטמאים א"כ ממילא לא הי' הקטרה כלל א"ו כיון דראוי להקטרה אין שייך בו כלל ענין ביעור קדשים טמאים. ויש להאריך בכל פרט ופרט מד' הגז"ל אמנם אין עתותי בידי כמו"ש בריש דברינו ולכן אסתגר בזה והי' בזה שלום רב כאו"נ:

פרק ו

(ז'-י"ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו' וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו דשאור קרבן ראשית תקריבו [ויקרא ב' י"ב]. למה לא אמר ג"כ וקרבן תודה. וזו אינו שאלה כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום שאינו אלא טעון תנופה ואע"פ שאמר בלחה"פ שעובר עליו בחימוצו. מפני שהלבונה שעליו שהוא ללחם לאזכרה. אשה לד'. אבל לחם התודה אין ממנו למזבח כלום ואולי לא הצריך הכתוב לשיעור ההוא אלא בעבור הדבש שלא נתפרש בביכורים שיבואו מן הדבש וכלל השאור עמו ואמר דשניהם קרבן ראשית תקריבו אותם אבל בשאור המפורש במקומו אין צורך לפרוט אותו. כי לא יתנה הכתוב במחללי' מות יומת חוץ מעבודת הקרבנות ובערות אשת אחיך חוץ מן היבמה עכ"ל. וכתב ע"ז רבינו הטור על התורה אחר שהעתיק כל דברי הרמב"ן ז"ל וז"ל. ומה שתירץ לפי שאין מלחם תודה לריח ניחוח אינו תירוץ שהרי משתה"ל אין מהם למזבח אלא חשיב להו ריח ניחוח בשביל הכבשים שעמהם וכן בתודה הזבח עמה עכ"ל רבינו הטור ז"ל:

והנה כפי הבנת הטור בדברי הרמב"ן ז"ל שמ"ש וזו אינו שאלה הוא תי' על התמי' שלמה לא מנה הכתוב לעיל לחמי תודה ג"כ בודאי צדקו דברי הטור שהרמב"ן ז"ל לא תירץ כלום שהרי בשתה"ל ג"כ אין למזבח מהם כלום ואם כי יש לדחוק דכוונת הרמב"ן ז"ל דדוקא שתה"ל דהיכא דבאין בפ"ע לשריפה אתיין וסד"א דיקריבו אותם על המזבח לכן צריך קרא להשמיענו דאע"ג דיקריבו אותם אבל על המזבח לא יעלו לריח ניחוח משא"כ בלחמי תודה דלא משכח"ל באין בפ"ע ולא נתקדשו אלא בשחיטת הזבח ולא משכח"ל כלל שיהיו באין לשריפה לכן לא צריך קרא להזכיר לחם תודה. אך הדוחק נגלה לעין כל וכבר ראיתי לח"א שרוצה לייחס לד' הרמב"ן ז"ל דס"ל כד' הזוה"ק דהי' שריפת שתה"ל במזבח. אך ח"ו לומר כן. ודברי הזוה"ק יש להם פי' אחר וכמו"ש הרמ"ע ז"ל בשברי לוחות בזה והס מלהזכיר שהי' זה כוונת רבינו הרמב"ן ז"ל:

אמנם בעיקר הדבר אם כי אינני כדאי אך להרהר אחר דברי רבינו הטור ז"ל שהלכה כמותו בכל התורה בכל זאת כבר אמרו חז"ל שאפי' תלמיד קטן שאמר דבר אין מזניחין אותו לזאת אדבר נגד מלכים ולא אבוש שאין הפירוש ברמב"ן ז"ל כהבנת הטור ז"ל דמלבד דאין זה סגנון הלשון שהתחיל הרמב"ן ז"ל לומר ואני תמה ותוכ"ד כותב "ואין זו שאלה" וא"כ מה הוא התמי'. מלבד זאת הקושי' מלחה"פ איך ענינה לכאן:

לכן נלענ"ד דשיעור דברי הרמב"ן ז"ל כך הם שמקודם כתב ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו דשאור קרבן ראשית למה לא אמר ג"כ קרבן תודה ונשאר לע"ע בתימה ואח"כ כתב עוד "וזו אינו שאלה" כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. וא"כ יקשה לקושטא דמילתא אמאי יהי' מותר להקריב לחם תודה חמץ. זה אינו שאלה "שלחם" התודה אין ממנה למזבח כלום והוי כשתה"ל לכן מותר להקריבה חמץ [ובמקום דכתוב ברמב"ן ז"ל "ולחם" צ"ל שלחם וז"ב ואמת לכל מעיין בצדק] ומבאר הרמב"ן ז"ל את השאלה שלו שלכאורה עדיין יש לה מקום דאיך מותר להקריב לחמי תודה חמץ הא כתיב בקרא ואל המזבח לא יעלו ואין לומר כיון דאין ממנה למזבח כלום הא לחה"פ ג"כ אין ממנו למזבח כלום ואעפי"כ בשביל דנתקדש ע"י לבונה ולבונה עולה על המזבח הוי לחה"פ ג"כ בכלל קרבן ואסור לעשותו חמץ א"כ ה"ה לחמי תודה דאינן מקודשין אלא ע"י שחיטת הזבח ולא משכח"ל לחמי תודה שיהיו קדושים קדה"ג בלא קרבן הקרב ע"ג המזבח יהיו אסורין להקריב חמץ וא"ד לשתה"ל דהוי קרבן בפני עצמן ואין קדושתן תלי' כלל בדבר שקרב ע"ג המזבח משא"כ לחמי תודה אמאי לא יהי' דינם כלחה"פ וע"ז תירץ הרמב"ן ז"ל דשאני לחה"פ דבזיכין הם על הלחם ממש והם אזכרה לעלות לד' והו"ל כמו שהי' הלחם עצמו עולה על המזבח לריח ניחוח משא"כ לחמי תודה עם הכבשים אע"ג שהן טעונין תנופה ביחד מ"מ הם שני דברים נפרדים ובשעה שנתקדש הלחם אינו ביחד עם הזבח ולכן קרב חמץ ולכן זו אינו שאלה אמנם התמי' על שלא הוציא זה הכתוב הוא תמי' וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל ואולי שלא הוציא הכתוב קרבן ראשית אלא משום דבש שלא נאמר במק"א שיבואו ביכורים מן הדבש אבל לחמי תודה דמפורש כאן בתורה שיבואו חמץ ל"צ לפרט שם כנ"ל ברור והאמת יורה דרכו. אמנם בעיקר קושי' הרמב"ן ז"ל י"ל עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת אמור בקרא דחמץ תאפינה בזה"ל צוה הכתוב שתהינה חמץ לפי שהם תודה לשם. כי חקות קציר שמר לנו. וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ עכ"ל. א"כ זה ששתה"ל בא חמץ הוא משום דהוי בכלל תודה וכיון דפרט הכתוב שתה"ל שוב ל"צ לפרוט קרבן תודה וז"פ. ועיי"ש בחי' מ"ש ע"ד הרמב"ן ז"ל שם וכאן אין מקום להאריך יותר:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה