כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
ויקרא
פרק א
בתורת כהנים פרשתא א' סי"ב איתא בזה"ל. משה משה. אברהם אברהם. יעקב יעקב. שמואל שמואל לשון חבה. ולשון זירוז. ד"א משה משה הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו עכ"ל וצ"ב. ונראה דהענין הוא עפי"מ שכתב רש"י ז"ל בפ' בהעלותך בקרא ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. דפירש רש"י ז"ל בעבדי אע"פ שאינו משה. במשה אע"פ שאינו עבדי עכ"ל. ותמי' לכאורה דבמשה אע"פ שאינו עבדי מה הוא היתרון הלא כל מעלתו של משה רבינו ע"ה שהי' עבד השי"ת ומה הפירוש משה אף על פי שאינו עבדי:
ונלענ"ד בביאור הענין עפי"מ דמבואר בברכות (דף ל"ד ע"ב) שאמר ריב"ז על ר"ח ב"ד הוא דומה כעבד לפני המלך ואינו דומה כשר לפני המלך. וברש"י ז"ל בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות כשר לפני המלך שאינו רגיל לבוא לפניו עכ"ל. וצריך מובן הכוונה. ונראה דריב"ז הי' שר התורה. ותורה לאו בשמים היא וניתנה לחכמי הדור כפי"מ שיורו זאת הוא התוה"ק כמו שמבואר בכמה דוכתין וזה נקרא שר לפני המלך. אמנם רחב"ד הי' עמוד העבודה והי' כל עסקו בצדקות ומע"ט לעבודת השי"ת ולזאת הי' כבן בית ונכנס ויוצא שלא ברשות וזה שהשיב ריב"ז לא שהוא גדול ממנו אלא שהוא בחינת עבודה ואנו בחינת תורה. ולפי"מ דקיי"ל תורה גדול שמביא לידי מעשה א"כ ריב"ז עוד גדול מרחב"ד. אמנם לענין שיתקבלו תפלותיו רחב"ד נתעלה יותר מריב"ז כיון שזה הוא הבחינה שלו וזה עבודתו. ומעתה נאמר שזהו הפירוש בעבדי אע"פ שאינו משה. במשה אע"פ שאינו עבדי. דמרע"ה היו בו ב' הבחינות אלו עד היסוד שהי' כל ימיו עוסק בתועלתן של ישראל ומתפלל עליהם תמיד ומשפיע עליהם יראת שמים. ומלבד זה הי' יסוד התורה וזה בחינת משה. וכמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות משה שפיר קאמרת. וזהו הפירוש עבדי אע"פ שאינו משה היינו אם הי' בחינת עבד גרידא ג"כ הי' צריך לכם להזהר שלא לדבר עליו וכן אם הי' משה בלבד היינו בחינת תורה אע"פ שלא הי' בבחינת עבד. ועתה שהוא בשני הבחינות הו"ל בתכלית השלימות מדוע לא יראתם לדבר. וזה האמת בכוונת רש"י ז"ל:
ומעתה נאמר שהנה לשון זריז שייך בעבד שמזרזו לעשות פעולתו בזריזות. אמנם לשון חבה שייך בשר שמדבר עמו המלך בלשון חבה כדרך שמדבר המלך עם שריו. וזה כוונת התורת כהנים דמה שמצינו במשה רבינו ע"ה ובאאע"ה וביעקב אבינו ע"ה ובשמואל הנביא ע"ה שכפל הקב"ה שמותם. היינו מפני שהם הי' להם שני הבחינות. בחינת שר לפני המלך ועבד לפני המלך. כמו שאמרו חז"ל על א"א שלמד וקיים כל התורה והי' לו תלת מאה פירקי במסכת עכו"ם וכן הי' עמוד הגמ"ח. וזה בחינת עבד לפני המלך. וכן יעקב אבינו שהי' איש תם יושב אוהלים וזה שר לפני המלך אמנם מלבד זה הי' בבחינת עבד לפני המלך. כמו שאמרו חז"ל עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. וכן הא דיעקב אבינו תיקן תפלת ערבית. וכתבו המפורשים דעבודתו הי' להכניס הרשות ג"כ לעבודת השי"ת וזהו תכלית עבודת ישראל. ושמואל הנביא ג"כ הי' בו ב' הבחינות הללו שהי' שופט ישראל והי' נזיר השם. ולכן מצאנו בהם כפל בקריאת שמותם לשון חבה ולשון זירוז כיון שהי' בהם שני בחינות הנ"ל. וא"ש דברי התו"כ:
ואח"כ כתב התו"כ ד"א משה משה. והיינו כי על מרע"ה יש לומר עוד טעם אחר בכפילות קריאת שמו דהוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו. והכוונה נראה דהנה יש שני בחינות במנהיגי ישראל יש מנהיג הדור שמעצמו נתעלה בכל הענינים בעבודת השי"ת ועיד"ז זוכה לה ות מנהיגן של ישראל והוא משפיע עליהם תורה ויר"ש וא"צ להשפעת ישראל עליו רק הכל הוא מכחו. ויש מנהיג של ישראל שזוכה בעבור איזו מעלות שיש בו להיות מנהיגן של ישראל. ועיד"ז שנעשה מנהיגן של ישראל נשפע עליו מקדושת ישראל. וכבר פירשנו בזה מה שאמרו חז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. זקנים שבדור אמרו אוי לו לאותו בושה ואוי לו לאותו כלימה. דהכוונה הוא עפי"מ שאמר מרנא הקדוש בעל חידושי הרי"ם זצוקלל"ה. שקרח הי' גדול מאוד במדריגה אמנם לא הרגיש שכל זה נמשך מקדושת מ"ר ע"ה וכן ראה שכל העדה כולם קדושים והי' סובר שקדושת מ"ר הוא מכח קדושת ישראל ולכן שאל ומדוע תתנשאו על קהל ד'. אמנם באמת הכל הי' מקדושת מ"ר שהוא הי' החמה המשפיע על כל ישראל קדושה וטהרה. ולכן בימי יהושע שהי' מנהיגן של ישראל בעבור שימושו את מ"ר. וכבר כתבנו במק"א דמ"ר שהי' איש אלהים לא הי' צריך שירות רק שהי' משרת משה לישראל מה שישראל היו צריכין ממרע"ה הי' על ידי יהושע. ולכן זכה להיות מנהיגן של ישראל והי' רק כפני לבנה שמקבל האור וכן הוא הי' בבחינת מקבל וכפי מעלות ישראל וקדושתם הי' נשפע עליו ג"כ קדושה וטהרה ולזאת הזקנים שבדור שזכרו את גדלותן בימי משה הרגישו עתה שכל קדושתן הי' ממרע"ה ולכן אמרו אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה. שלא הרגישו בזה כל ימי היות משה רבינו מנהיגן של ישראל. ועיין בילקוט שמואל א'. א'. על אלקנה אבי שמואל ועלה האיש ההוא. נתעלה בביתו. נתעלה בחצירו. נתעלה בעירו. נתעלה בכל ישראל. וכל עילויו לא הי' אלא משל עצמו והיינו כנ"ל שלא הי' מושפע בקדושתו ע"י ישראל רק שזכה לכל זה ע"י מעשיו הטובים עיי"ש. ובדרוש שדרשתי בעת שנתמנתי לאב"ד בפ"ק יצ"ו. אמרתי בזה לפרש דברי הירושלמי פרק מצות חליצה הלכה ו' גבי עובדא דלוי בר סוסי דרבי יהיב להון לבני סומני' את לוי בר סוסי שיהי' להם לרב ולמנהיג. ואח"כ כששאלו אותו ולא ידע להשיב באו לרבי ואמרו לי' הדין פייסינא דפייסנתיך. אמר להון דחייכון בר נש דכוותי יהבית לכון, ולכאורה תמוה אטו הי' לוי בר סוסי גדול כמו רבינו הקדוש. ופירשנו דהכוונה דרבי אמר להם ברוב ענותנתו שגם הוא כשנעשה נשיא ישראל לא הי' כלי מוכשר לקבל טהרה יותר מלוי בר סוסי רק ע"י הסכמת ישראל שמנוהו עליהם השפיעו עליו תורה ויראת שמים וכן לוי בר סוסי הוא כלי מוכשר לזה אם אתם תקבלו אותו על עצמכם להיות לרב שלכם ותהיו שמחים עמו ומכבדים אותו כראוי מבלי שאלות וספיקות ישפע עליו קדושה וטהרה להנהיג אתכם. ועד"ז נראה לפרש הכוונה שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי דהיינו שביקש שלא יכשל בדבר הלכה והוא עיד"ז שישמחו בו חביריו ויקבלו ממנו ולא ירצו לקנטרו ולקפחו בהלכות עיד"ז יזכה ממילא לכוין כהלכה וכפי הנודע מהסיפור על השאג"א ז"ל שלא יכול לכוין הלכה בשאלה אחת והבן עיד"ז שהוא שאלה לנסות אותו כנ"ל. אמנם כל זה במנהיג שצריך להיות נשפע מישראל וצריך כוחן של ישראל. אמנם מרע"ה הוא הי' מקור התורה והקדושה והוא הי' משפיע על הכל קדושה וטהרה ועבור זה זכה להיות מנהיגן של ישראל. וזה כוונת התו"כ. ד"א משה משה. הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו דגם קודם שנעשה מ"ר מנהיגן של ישראל והשי"ת שלח את דבריו על ידו לכן ישראל הי' משה בכל הבחינות כנ"ל וזה נכון בכוונת התו"כ:
[אמר המחבר העתקתי דברים אלו כאן בראש ספרי זה מפני שהוא חלק מהדרשה שדרשתי בז' אדר שנת תרס"ה והזכרתי את השבר אשר השברנו כאשר נסתלק מאתנו נשיא ישראל אדמו"ר הגאה"ק רבן של ישראל מגור זצוקלל"ה ובארתי עליו דברי התו"כ הנ"ל לזאת העתקתי הדברים כאן שיהי' לזכרון. והשי"ת ישמחנו וישלח לנו משיח צדקנו בב"א]:
פרק ב
(א'-ב') אדם כי יקריב. וברש"י ז"ל אדם למה נאמר מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל עכ"ל. אעתיק בזה מ"ש בתשו' לחכם אחד ויבואר בזה איזהו הערות בענינים אלו וז"ל. יקרתך השגתי וראיתי שכתבת לתרץ קושית המפורשים בהא דמקשינן בגמרא ב"ק (דף ס"ו ע"ב) קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא וכו'. וקשה לפי"ד היראים דנהי דגזל עכו"ם מותר אמנם לכם ל"ה א"כ י"ל דקרבנו ממעט גזל עכו"ם דאע"ג דמותר מ"מ אינו בכלל קרבנו. וכתבת שמזה מוכח כמו"ש הגאון חת"ס ז"ל חלק או"ח סי' ק"פ דקרבנו אינו דומה ללכם וא"צ שיהי' של ממש רק אם אין רשות אחרים מעכב עליו שוב כשר לקרבן ומה"ט גם קרבן של איסה"נ כשר להקרבה ולכן ה"ה גזל עכו"ם א"נ דמותר הוי בכלל קרבנו. אלו דבריך ונכונים המה עפ"ד החת"ס ז"ל. איברא דבעיקר קושית המפורשים הנ"ל לכאורה עלה בדעתי עפמ"ש רש"י ז"ל ריש ויקרא ד"ה אדם דבא להורות להקיש כל המקריבין קרבן לאדה"ר דמה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו ה"ה דאתם לא תקריבו מן הגזל וכיון שכן כיון דילפינן מאדה"ר ממילא מוכרח דגזל עכו"ם ג"כ אסור להקרבה כיון דאדה"ר לא גזל מעכו"ם ג"כ דהי' שלו לגמרי וא"כ ממילא נסתרו דברי החת"ס ג"כ דהרי באדה"ר הי' שלו ממש וכיון דילפינן מאדה"ר הרי צריך שיהי' שלו ולא סגי במה שאין רשות אחר עליו:
אמנם לאחר העיון נלענ"ד דשתי תשובות בדבר. א' דהנה לכאו' קשה למה לי קרא דקרבנו למעט גזול הא כבר נשמע מקרא דאדם כנ"ל. וע"כ צ"ל דמאדם לא נשמע אלא שאסור להקריב מן הגזל אבל שהקרבן נפסל עיד"ז זה לא נשמע מקרא דאדם די"ל דאע"ג דיש איסור שלא להקריב גזל מ"מ בעבר והקריב כשר. ל"מ א"נ דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בוודאי י"ל כן רק אפי' א"נ דאעל"מ מ"מ י"ל דבקדשים שאני דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב א"כ מאדם לחודא לא הוי ידעינן דהקרבן פסול לכן צריך קרא דקרבנו דגזול פסול ובזה שוב י"ל דאינו פסול אלא מה שהוא גזול ורשות אחר מעכב עליו משא"כ מה שאינו שלו אע"ג דלכתחילה אסור להקריבו מ"מ אינו מיפסל בדיעבד וצדקו דברי החת"ס ז"ל בפירוש דברי התוס' די"ל בעיר הנדחת דעבר והקריב הקרבן כשר וממילא גם דבריך נכונים דהוא הדין גזל עכו"ם בדיעבד הקרבן כשר דהוא בכלל קרבנו ומצד הלימוד דאדם אינו נפסל בדיעבד. ב'. אמנם בלא זה כבר כתבתי בספרי חמדת ישראל דיני ב"נ אות ב' דפירוש רש"י ז"ל דאדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אין הפירוש דהי' של אדה"ר דהרי לאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה רק ירק עשב וכתבו הראשונים דעדיין הי' של גבוה. רק דהפירוש הוא דהכל הי' שלו היינו של הקב"ה ומכח זה אינו נקרא אינו שלו כיון דאין רשות אחרים מעכב עליו והוכרחנו מזה כדברי החתם סופר עיין שם ואם כן דבריך נכונים מאוד:
הן אמת דעיקר דברינו שם במ"ש להכריח מזה כדברי החת"ס יש לדחות דזה אמת דמה שאינו שלו מצד דהוא של גבוה בוודאי ל"ש לומר לענין זה שלא יוכל להקדישו לגבוה כיון דכל מה שיש לו בו הרי נותן לגבוה ומה שאין לו בו ה"ה של גבוה וכ"כ המפורשים מה"ט דהנגזל יכול להקנות לגזלן אע"ג דאינו ברשותו כיון דהוא ברשות הגזלן הוא יכול ליתן לו מה שיש לו דהיינו את השלו וה"ה אדה"ר הי' יכול להקריב בע"ח מה"ט כיון דזה דהי' אינו שלו הי' מפאת דהם של גבוה ולכן הי' יכול להעמידם לגמרי בחזרה ברשות גבוה משא"כ מה שאינו שלו מפאת שאסור בהנאה שפיר י"ל דאע"ג דאין רשות אחר מעכב עליו מ"מ לא יכול להקדישו דאין זה בגדר קרבנו. אמנם כן בעיקר הדבר שכתב החת"ס דקרבנו אינו בגדר לכם יש להביא ראי' נכונה לדבריו מדצריך קרא למעט טריפה דפסול לגבוה מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה וקשה ת"ל כיון דבעינן שיהי' שלו וא"כ כמו דאמרינן באתרוג דאם אין בו היתר אכילה לא חשיב שלו כיון דכתיב לכם היינו שיהי' שלו לכל הנאות ה"ה בקרבן דכתיב קרבנו וצריך שיהי' שלו ממש ממילא אם אסור באכילה אינו בגדר שלו ואינו בכלל קרבנו. ואין לומר דלענין היתר אכילה ל"ש למידרש מקרבנו כיון דעיקר הקרבן הוא החלב ודם וחלב ודם ה"ה אסור באכילה לישראל וא"כ ע"כ דקרבן ל"ב שיהי' בו היתר אכילה. ז"א דהרי חלב ודם שאסור באכילה הוא מפאת שעיקרו לגבוה ולכן אסרתה התורה באכילה להדיוט דהוא שייך לגבוה ולכן ל"ש בזה לומר דלא יהי' יכול להקדישו מפאת שאין לו בו היתר אכילה כיון דאדרבה זה שאסור באכילה הוא מכח דשייך לגבוה. וזה כוונת הגמ' במה שאמרו על חלב ודם דל"ש בו איסור דממשקה ישראל משום דמצוותו בכך דהכוונה כנ"ל דהמצוה אוסרתו באכילת הדיוט וה"ה לענין לכם ל"ש זה כנ"ל לענין הקרבת אדה"ר מבע"ח משא"כ טריפה דהוא איסור תורה בעצמות הדבר א"כ אמאי יהי' כשר להקרבה והא אינו בכלל כם:
ובאמת י"ל יותר להסביר החילוק בין חלב ודם לטריפה עפי"מ דמבואר בתו"כ שמיני ג' פ"ב ס' ג' ד' בזה"ל זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה. משמע מוציא מיד משמע מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל הי' בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו וכו' יכול תהי' כל הבהמה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו ל"ת אסר אבמה"ח. ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה אסר גה"נ. כל חלב שור וכבש ועז ל"ת אסר את החלב. כל דם ל"ת אסר את הדם עכ"ל התו"כ. מבואר מדברי התו"כ דכל איסורים אלו אבמה"ח וחלב ודם וגה"נ הדרי לאיסורא קמא שלא הותרו לאדם אלא ירק ואע"ג דלב"נ הותר בשר מ"מ אחר מתן תורה כשנאסר חלב ודם וגה"נ לישראל אמרי' הדרא לאיסורא קמא ויש עליהם איסור שבתחלת הבריאה כמו שהי' לאדם דהיינו שלא ניתן זכות האכילה בכל הנ"ל. והרי הוא של גבוה כמו שהי' באדה"ר ולכן אין זה מגרע כח ההקדש שלא יהי' יכול להקדישו אע"ג דאין לו בהם היתר אכילה. אמנם זה רק איסורים אלו אבל איסור טריפה נראה מתו"כ דאינו בגדר זה כיון דהוא רק איסור שנתהוה במקרה ל"ש לומר דמין זה לא התירה התוה"ק ולכן בטריפה באמת הוא של הדיוט רק דאסור לו באכילה אבל אין זה מכח דאכתי הוא של גבוה וא"כ בטריפה צריך להיות פסול מצד דאינו בגדר לכם אלא ודאי דקרבנו א"ד ללכם וא"צ בקרבן שיהי' שלו לגמרי ואם אין לו רשות אחר עליו שוב הוא בגדר קרבנו. אמנם כן עיקר דברי תו"כ צ"ע כיון דלעכו"ם הותרו ונשאר הבשר מותר להם איך שייך לומר דבישראל נשאר עליהם איסור הראשון שלא הותר להם בשר אמה"ח בכלל הבשר אטו ב"נ עדיפי מישראל שלהם יהיו מותר מה שלישראל עדיין הוא של גבוה ועיי"ש בתו"כ בסוף דה"ק שכתב בזה"ל יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה ת"ל וזבחת ואכלת וא"כ מבואר מדברי התו"כ דגם נבילה דהוי אינו זבוח אסור באיסור הראשון לישראל והרי בזה אמרה התורה מפורש לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לעכו"ם ואין יתכן דלישראל עצמם לא הותר זה בכלל הבשר:
ובאמת י"ל עוד א"נ כן דחלב ודם ואמה"ח וגה"נ לא הותרו לישראל ונשארו באיסור הראשון ממילא צריך שיהי' אסור בהם ח"ש מה"ת כיון דאמרינן דלא היו בכלל היתר לישראל ונשארו באיסור הבשר שנאסר לאדם וודאי גם ח"ש אסור דדוקא איסור חדש שאסרתה תורה שפיר י"ל כיון דכתיב בלשון אכילה ח"ש מותר מה"ת משא"כ איסור בשר לאדה"ר כיון דלא הותר לו בשר לאכילה בודאי דלא הותר לו כלל וא"כ כיון דאמרינן אהדרא לאיסורא קמא איך שייך בזה להתיר ח"ש ואיך יליף ריו"ח מכל חלב לשאר איסורין לאסור בהם ח"ש הא י"ל חלב שאני כיון דנאסר הרי הדרא לאיסורא קמא וממילא ח"ש אסור בו [ועיי' בחלק א' בפ' בראשית שכתבנו לתמוה ע"ד התוס' דס"ל דהא דלא הותר בשר לאדם הראשון היינו רק להמית ברי' אבל אכילת בשר עצמו לא הי' אסור לו ואיך יפרנסו דברי התו"כ הנ"ל אמנם לפימ"ש כאן נראה דבש"ס דילן פליגי על התו"כ ודו"ק היטב] ויש להעיר עוד מהא דאיתא במסכת ע"ז (דף ל"ט ע"א) אמר ר"א שפר נונא שרי קודש נונא אסור וסימנך קודש לד' ועיי"ש בתוס' בשם הר"ח ז"ל הגירסא להיפך. ובאמת לכאורה גירסא שלפנינו צ"ע דאיך שייך באיסור דגוף טמאים שאיסורן משום קדושה. אמנם א"נ כדעת התו"כ דאהדרא לאיסורא קמא מה שנאסר לאדה"ר והיינו דנשאר בהם כח של גבוה ולא נתנו לאדם שפיר יתכן בהם קודש לד' והבן. ויש להאריך הרבה בזה בבירור דברי התו"כ ואכ"מ. עכ"פ הראי' מזה דצריך קרא לפסול טריפה לגבוה ואינו פסול מצד שאין בו היתר אכילה ולא הוי בגדר קרבנו נראה ראי' נכונה לדברי החת"ס ז"ל דקרבנו אינו דומה ללכם:
איברא דיש לדחות עפי"מ דמבואר בתמורה (דף כ"ט ע"א) דמקשינן בגמרא דלמה לי קרא דמן הבקר לאסור טריפה לגבוה ת"ל מצד ממשקה ישראל דצריך להיות מן המותר לישראל, ותרצינן סד"א ה"מ היכא דנטרפה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ נטרפה אימא תשתרי לגבוה כיון דבשעה שהקדישה הי' מותר לישראל ומעתה כיון דכל הקרא צריך רק בהקדישה ואח"כ נטרפה א"כ שפיר צריך קרא דמן הבקר דל"ש למעט מקרבנו כיון דבעת שהקדישו הי' בו היתר אכילה הוי בכלל לכם ומה דנטרף אח"כ לית לן בה כיון דבלא"ה לאחר ההקדש הוי אינו שלו ועיקר הקפידא דיהי' שלו הוא על שעת ההקדש וכיון שכן שפיר צריך קרא דקרבנו. (ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמוכח מסוגית הש"ס דס"ל דהא דדרשינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל והיכא דאסור באכילה להדיוט אסור לגבוה הוא מה"ט כיון דא"ב היתר אכילה ל"ה בכלל שלו ולא מצי מקדיש לי' לגבוה ולכן אמרי' דמפאת ממשקה ישראל אינו אסור כשהקדישה ואח"כ נטרפה דא"נ דהוא עצם פסול דמה שאסור לישראל אסור לגבוה א"כ מהכ"ת לחלק בין הקדישה ואח"כ נטרפה כיון דסוף כל סוף עתה ה"ה אסור לגבוה. ואין להקשות א"כ גם בהקדש בדק הבית דכתיב בי' ביתו וצריך שיהי' שלו לגמרי א"כ איך יכול להקדיש טריפה לבדק הבית הא אינו שלו ואינו דומה לביתו. ז"א כיון דהקדש בדק הבית מביתו יליף ובית הרי אינו עומד לאכילה אלא להנאה לכן אף בדברים שעומדים לאכילה יכול להקדישן אף אם אסורין באכילה ואינו דומה ללולב ואתרוג דהתם לכם אכולהו קאי ואמרי' דכל חד וחד כדינו משא"כ הכא. ועוד דבהקדש בדה"ב אין סברא שלא יוכל להקדיש טריפה אפי' א"נ דביתו היינו שלו ממש דמי גרע הקדש ממכירה ומה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים וכיון דיכול למוכרו ה"ה דיכול להקדישו משא"כ בקרבן שפיר י"ל דאינו יכול להקדישו בקדושת הגוף לשם גבוה אם אינו שלו ממש ויש לדחות כ"ז וכתבתי להערה בעלמא לעורר לב המעיי'] ויש להעיר מדברי התרגום שיר השירים א' פסוק י"ד דודי לי בכרמי עין גדי שמפרש דנסכו נסכים מכרמי עין גדי אע"ג דהיתה של העכו"ם ומשמעות לשון התרגום נראה שלקחו בע"כ של עכו"ם ולא קנאו אותם מהם וקשה איך הי' כשר לנסכים הא דרשינן קרבנו ולא הגזול אמנם א"נ דגזל עכו"ם מותר א"ש ואע"פ דל"ה לכם לית לן בה כנ"ל דבקרבן ל"צ שיהי' שלו ועיין בתוס' מנחות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה קרבו כבשים בלא לחם נראה דס"ל דקנאו מהם לצורך הקרבה. אמנם אפי' א"נ דלקחו בע"כ י"ל דבאמת א"י מוחזקת וה"ה של ישראל אלא שיש להם במה שזרעו כמבואר בר"ה (דף י"ג) ובתוס' שם. עכ"פ אם יגזלו ישראל מהם הוי בכלל כיבוש מלחמה. וכ"כ הג' בעל כפ"ת ז"ל דבכל גזל עכו"ם יש להתיר מכח דהוי כמו כיבוש ואע"פ דגזל עכו"ם אסור מה"ת ואינו בכלל כיבוש מ"מ זה שגדל בשדה של ישראל והי' מצוה עליהם לכבוש את הארץ אע"ג שע"י חטא מרגלים נתאחר הזמן מ"מ מה שלקחו הוי בכלל כיבוש ואינו בכלל גזל כלל וצ"ע עוד בזה ואכ"מ:
והנה ראיתי בדבריך שכתבת שאין לבנות עפ"י דברי החת"ס הנ"ל שדבריו תמוהין מאוד כמו שתמה עליו הרב המג"א בקונטרס אחרון לתשו' הריב"ש מאמר א'. ואולי ימצא כת"ה פתר לדברי החת"ס ז"ל נא להודיעני. אלו דבריך. הנה למלאות רצונך עיינתי שמה. ונראה לתרץ דברי החת"ס ז"ל דהנה קוטב דברי החת"ס ז"ל שבא לתרץ דברי התוס' שכ' דיש להסתפק בבהמת עיהנ"ד בעבר והקריבה אם הקרבן כשר שתמי' מאוד דאיך מהני ההקדש הא אסורה בהנאה והוי אינו שלו וע"ז בא החת"ס ז"ל לתרץ דהא דכתיב ביתו בהקדש בדה"ב וכן קרבנו בקדושת הגוף אין הכוונה שיהי' שלו ממש רק שלא יהי' רשות אחר מעכב ולכן אף בבהמת עיהנ"ד דאסור בהנאה חל עלי' קדה"ג ומזה למד הרב המגי' דה"ה בקדושת בדה"ב לדעת החת"ס יכול להקדיש איסה"נ אע"פ שאינו שלו כיון דאין רשות אחר מעכב עליו הוי בכלל ביתו:
אמנם הדבר ברור שז"א שאין לדמות הקדש בדה"ב לקדה"ג בזה דהרי שורש ענין הקדש בדה"ב הוא שע"י ההקדש יהי' רווחא להקדש באיזהו ענין וא"כ נהי דביתו ל"צ שיהי' שלו מ"מ איסה"נ ל"ש להקדיש לבדה"ב משום שגם להקדש אינו שוה כלום דהיינו במקדיש שור הנסקל דגם על הגזבר של הקדש רמי' למסרו לב"ד לקיים בו מצ"ע דובערת הרע א"כ ל"ש בו ענין הקדש בדה"ב כלל וכללא הוא דהיכא דל"ש בו שום הנאה להקדש ל"ש בו ענין הקדש בדה"ב כלל דהוי כמו מכירה וכיון כשהוא אסור בהנאה הרי אינו ניתן כלל להקדש ומכח זה אין ההקדש חל ואין בו מעילה דמעילה בקדושת בדה"ב הוא מכח גזילת הקדש וכ"ז ל"ש באיסה"נ משא"כ בקדושת הגוף שעצם הדבר נתקדש להקריבו לגבוה והוא ענין איסור קודש ולא תליא ברווחא להקדש. וידועין בזה דברי הנתה"מ סי' כ"ח ומקורן של דברים מדברי תוס' ישנים כריתות. א"כ עצם הקדושה אינו תלי' בדמים רק דנימא דהוא אינו יכול להקדישו מצד דהוי אינו שלו ע"ז שפיר אמרי' כיון דאין רשות אחר מעכב עליו יכול להקדישו ולכן אם קרב לגבוה הקרבן כשר אע"ג דאסור בהנאה ומעולם לא עלה על דעת החת"ס ז"ל דגם בקדושת בדק הבית יכול להקדיש איסה"נ ובזה יפלו כל הקושיות של המגי' שם. ובאמת עפי"ז קשה לי לעת עתה הסוגיא דב"ק שהבאת שהקשה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא והנה צריך להבין מה הפשיטות בזה דפסול גזול וע"כ כמו"ש התוס' משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו וקשה הא זה נשמע מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו כמבואר במסכת ב"ק (דף ס"ח ע"ב). ומעתה מאי ראי' מקדושת בדק הבית לקדה"ג הא מביתו דרשינן דצריך שיהי' ברשותו ג"כ ואעפי"כ דעת רש"י ז"ל מובא בתשו' הריב"ש דקדושת הגוף חל על אינו ברשותו הרי מבואר דאין למדין קדה"ג מקדושת בדה"ב לענין ברשותו א"כ דילמא לענין שלו ג"כ לא הוי ילפינן קדושת הגוף וקדושת בדה"ב וצריך למכתב קרבנו:
אמנם י"ל דל"ק דהנה באמת סברת רש"י ז"ל צ"ב דמאיזהו סברא נחלק בזה בין קדושת בדה"ב לקדה"ג לומר דקדה"ג חל על אינו ברשותו. אך כ"כ בספרי חמדת ישראל להסביר הדבר כיון דבקדושת הגוף לאחר ההקדש הוא לגמרי ברשות גבוה וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא א"כ אינו ברשותו אינו חסרון בקדה"ג כיון דאם ההקדש יחול יהי' ברשות ההקדש בכ"מ שהוא ולכן אין למדין קדה"ג מקדושת בדה"ב ועיי"ש שהארכנו בזה בדברי טעם. ומעתה זה דוקא לענין אינו ברשותו דיש סברא לחלק בין הקדש בדה"ב לקדושת הגוף שפיר אמרי' דלא ילפינן זה מזה אמנם היכא דהחסרון מצד אינו שלו שפיר אמרינן דגם בקדה"ג פשיטא דל"מ להקדיש אינו שלו כיון דאין סברא לחלק בין זל"ז וז"פ:
אמנם לדברינו הנ"ל לפי"מ שביארנו ההבדל בין קדושת בדק הבית דעיקרו הוא קנין ולכן תליא בשיווי ודמים משא"כ קדה"ג עיקרו הוא איסור קודש כנ"ל הדרה קושי' לדוכתא מאי ראי' מאיש כי יקדיש את ביתו קודש דקדה"ג ל"מ באינו שלו לפמ"ש התב"ש ביו"ד ס"ה אות כ"ז די"ל דכמו דקיי"ל דאדם אוסר דבר שא"ש במעשה ה"ה דיכול להקדיש א"ש במעשה ואם מקדיש בהמת חבירו לשם קרבן במעשה יש בו חומר קודש עיי"ש ונראה ברור דהתב"ש ז"ל לא קאמר אלא בקדה"ג דהיינו בקרבן דאיירי בי' כיון דהוא איסור י"ל שדומה לשאר איסורין התלו' במחשבה דאע"ג דאינו אוסר דשא"ש מ"מ במעשה מצי אוסר. מה שא"כ בהקדש בדה"ב דעיקרו הוא ההקנאה להקדש והוי בגדר מכירה פשיטא דלא מצי להקדיש אפי' במעשה. ומעתה מה מקשה הגמרא כ"כ אילימא לפני יאוש פשיטא וקשה הרי שפיר צריך קרא דאי לאו קרא הו"א דאין למדין מקדושת בדה"ב כיון דהוי קנין ל"מ מקדיש אינו שלו אפי' במעשה ג"כ משא"כ קדה"ג הו"א אם מקדישו במעשה אפי' אם הוא של חבירו הוא קרבן כשר כיון דאמרת באמת דקדה"ג חלה עליו כמו"ש התב"ש כנ"ל ושפיר צריך קרבנו דאע"ג דבמעשה יש עליו חומר קודש מ"מ פסול להקרבה כיון דאינו שלו וצ"ע בזה ואכ"מ:
יהי' איך שיהי' בארנו שיש לקיים דברי החת"ס ז"ל דבקרבן ל"צ שיהי' שלו ממש וממילא גם מאיסה"נ י"ל דכשר. אמנם בהקדש בדה"ב אף א"נ דא"צ שלו ממש מ"מ באיסה"נ ל"ש הקדש בדק הבית כנ"ל. ומה שהעיר הרב המגי' שם מהא דמבו' בנדרים (ד' ל"ד) מימרא דרבא דהיתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה. ופירש הר"ן ז"ל הטעם דהקדש מהני משום מיגו דא"ב זכי לנפשי' וקשה ת"ל דהוא הפקר ואין רשות אחר מעכב ממילא יכול להקדישו ג"כ. אינו קושי' א"נ דהפקר הוי בכלל דעת אחרת מקנה א"כ זה שהפקירו הפקירו לכל אדם ואם איהו לא הי' מצי זכי בי' הוי בגדר רשות אחר מעכב כיון דהוא של כל העולם והו"ל כמו שיש לכל אדם זכות בו והוא לוקח מהם ומקדישו לשמים לכן צריכין לבא לטעמא דמיגו דזכי לנפשי'. ויש עוד להרבות שיח בכ"ז ולברר הדברים ואכ"מ. וכתבתי רק להשתעשע אתך כי אדע שאתה משתוקק לדברינו והי' זה שלום:
פרק ג
במסכת זבחים (דף ל"ד ע"א) איתמר המעלה איברי בהמה טמאה וכו' כי פליגי בחיה והכי איתמר ריו"ח אמר עובר בעשה ר"ל אמר אינו עובר בולא כלום ההוא למצוה. ועיי' בר"מ ז"ל פ"ה מאיסורי מזבח שכתב בזה"ל אבל המקריב איברי חי' טהורה עובר בעשה ואינו לוקה עכ"ל. והנה יש לדקדק בלשון הגמרא והר"מ ז"ל דנקטי הלשון המקטיר "אברים" שזה קאי על עולות כמו"ש רש"י ז"ל ריש ברכות בפירוש איברים ואמאי לא פליגי על הקטרת אימורין והיינו מכל הקרבנות אי כשרין מחי' והוא דיקדוק עצום:
ומה שנלפענ"ד בזה דהנה לכאורה קשה מאוד איך ס"ל לר"ל דחי' כשרה לקרבן כיון דקיי"ל חלב חי' מותר לאכילה והטעם כיון דאינן כשירות למזבח וא"כ מוכרח דחי' פסולה למזבח דא"נ דחי' כשירה למזבח הרי חלבה צריך להיות אסור ועיין במסכת כריתות (דף ד' ע"א) דאמרי' בגמרא דלר"י ל"צ קרא להתיר חלב חי' דבענינא דקדשים כתיב וכיון דחי' פסולה להקרבה ממילא ידעינן דחלבה מותר וכבר כתב הרמב"ן ז"ל ביאור הענין שהתוה"ק אסרה חלב להדיוט משום שהוא קרב לגבוה והוא חלקו של גבוה לכן אסרה התוה"ק מכל מין הקרב לגבוה את החלב והדם כמבואר בדבריו בפתיחה לספר ויקרא עיי"ש בלשונו הזהב. ונראה שזה כוונת הגמרא כריתות (דף ד' ע"ב) דאמרי' דצריך קרא לאסור חלב דקדשים דהו"א כיון דחלב דקדשים הותר מכללו והואיל ואישתרי בשר ה"ה דאישתרי חלב. ולכאורה אינו מובן מה ס"ד דיהי' חלב מותר לאכילת הדיוט ע"י היתר אכילת בשר הרי בשר לא הי' עליו אלא איסור קודש ועי"ד הזריקה אמרינן כהנים משלחן גבוה קא זכי אבל איסור חלב מהכ"ת דיהי' מותר ע"י זריקת הדם. אמנם נראה דכוונת הגמרא כיון דאיסור חלב הוא רק מכח שזה הוא חלקו של גבוה א"כ הו"א דכמו דהבשר אחר זריקה אע"ג דהוא של גבוה מ"מ מותר באכילה מצד דמשלחן גבוה קזכי א"כ ה"ה חלב נהי דאסרה תורה אף בחולין היינו משום דהוא חלקו של גבוה וא"כ היכא דמותרין לאכול של גבוה ה"ה דאיסור חלב יהי' מותר ולכן צריך קרא מיוחד דחלב קדשים ג"כ אסור וכ"כ במק"א שזה ביאור דברי הגמרא ר"פ גה"נ דאמרינן דחלב ודם אע"פ שאסורין להדיוט מ"מ קריבין לגבוה ול"ש בהו פסול דממשקה ישראל כיון דמצותן בכך דהכוונה דכל איסור דהדיוט נצמח מזה שהוא קרב לגבוה וכמו"ש הרמב"ן ז"ל ול"ש בזה פסול דממשקה ישראל ודו"ק היטב בכ"ז. ויוצא לנו מזה דאיסורו של חלב הוא מכח שקרב לגבוה וא"כ בחלב חי' דמותר להדיוט איך אפ"ל דחי' קריבה לגבוה. לכן נראה דהנה באמת בעוף ג"כ מצאנו קרבן לגבוה ואעפי"כ חלבו מותר ולכאורה יקשה לר"י דס"ל דל"צ קרא להתיר חלב חי' משום דקרא בענינא דקדשים כתיב וקשה א"כ של עוף יהי' אסור ועיין בפנים בסוגי' דכריתות הנ"ל ותראה שיש לדבר בזה. אמנם לק"מ דהרי בעוף לא מצאנו אלא עולת העוף וחטאת העוף והנה בעולה כולה כליל וחטאת העוף אין למזבח אלא דמה א"כ בעוף ל"ש לומר דהחלב הוא חלקו של גבוה דבעוף ליכא כלל קרבן כזה שרק החלב יהי' קרב לגבוה ולכן בעוף שפיר חלבו מותר כיון דגם בקדשים אין חלבו קרב לגבוה ונהי דקרב בעולה אינו משום החלב רק דכולה כליל וז"ב ואמת:
ומעתה נראה דהא דס"ל לר"ל דחי' כשירה להקרבה היינו ג"כ רק בעולה כיון דעולה כולה כליל א"כ אין ראי' מזה שהתורה הקדושה התירה את החלב שיהי' פסול להקרבה אבל שאר קרבנות חטאת ושלמים דמקטירין את החלב למזבח גם ר"ל מודה דחי' פסולה כיון דחלבה מותר ע"כ דאין לה שייכות לגבוה ומדוקדק מאוד לשון הגמרא דפליגי רק במקטיר "איברי" חי' דהיינו בשר עולות והכוונה כנ"ל להורות לנו דבזה צריך קרא דחי' פסולה להקרבה משא"כ שאר קרבנות של חי' פסולין לכ"ע:
ואם כנים הדברים ארווחנא בזה לתרץ תמי' גדולה שתמה כבוד ידי"נ הגאון בעל "לקח טוב" שיחי' על ר"ל דס"ל דחי' כשרה להקרבה דמה יענה למשנה ערוכה פ"א דמעשר שני משנה ד' דמבואר דחי' פסולה לקרבן. ויותר קשה מה שכתב שם המחבר להקשות ממקרא מלא (דברים י"ב פסוק ט"ו) דהטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל ופסוק כ"ב שם דמבואר בפשטות הקרא דלא משכח"ל קרבן שנאכל מצבי ואיל עיי"ש בספרו כלל ד' שנשאר בצע"ג. אמנם לדברינו א"ש מאוד דבדקדוק נקטה הגמרא הפלוגתא של ריו"ח ור"ל בקרבן עולה דוקא אבל בקרבנות הנאכלין כ"ע מודים דחי' פסולה לקרבן ול"ק לא מקראי ולא ממתני' כמו שיראה המעיין. וי"ל ג"כ בדקדוק לשון המד"ר אמור פ' כ"ז אמר ר"י בר סימון אמר הקב"ה עשרה מיני בהמות מסרתי לך שלשה ברשותך וז' אינן ברשותך שלשה ברשותך שור שה כבשים ועזים וז' אינן ברשותך איל צבי ויחמור וכו' לא טרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא "לפני" קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מן הגדל על אבוסך הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז עכ"ל המדרש. והנה ע"כ דר"י בר סימון סובר כר"ל דחי' כשרה לקרבן דאל"כ ל"ש לא הטרחתי עליכם וכמוש"כ המהרש"ל בתשו' ועיין בתשו' שבות יעקב ח"ג ס"ה שחולק באמת על המהרש"ל מכח דברי המדרש הנ"ל. אמנם פשטן של דברים מורה כדברי המהרש"ל דלא הטרחתי משמע הא איסורא ליכא וכוונת ר"י בר סימון כר"ל וקאי על קרבן עולה וזה שאמר לא הטרחתי וכו' להביא "לפני" קרבן מאלו שאינן ברשותך דהיינו קרבן עולה שהוא לפני השם דכולה כליל ואה"נ דעל שאר הקרבנות ל"ש לשון זה דאיסורא נמי איכא. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:
פרק ד
העתקה מחידושי בני הרב זצ"ל.
בתמורה (דף כ"ט) מקשינן בגמ' מנ"ל דנעבד מותר באכילה להדיוט אמר ר"פ דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואי ס"ד אסורי להדיוט למ"ל קרא למעטינהו מגבוה ומקשינן בגמרא והא טריפה דאסורא להדיוט ומעטי' קרא מגבוה עיי"ש היטב כל הסוגי' וקשה לי לפי"מ שכתב הרמב"ן ז"ל בחידושי עה"ת בפרשת ואתחנן בקרא דבתים מלאים כל טוב לבאר ענין זה שאמרו חז"ל דבשעת מלחמה הותרו להם כל איסורין שבתורה ושורש דבריו הקדושים הם דכל איסורין שבתורה הותרו להם בהיתר גמור ולאו דוקא בשעת רעבון אלא שהותרו להם לגמרי באכילה. אך זה דוקא כל איסורין שבתורה שאינן נוגעין בענין איסור עכו"ם אבל איסור עכו"ם ותקרובות שלה ומשמשי' לא הותרו בשום פנים שעליהם נאמר תעב תתעבנו כי חרם הוא עיי"ש באריכות במה שחולק על הר"מ ז"ל. ומעתה מה מקשה הש"ס מטריפה דאסור להדיוט ואעפ"כ צריך קרא לאסור לגבוה הא י"ל דטריפה שאני דמותר בשעת מלחמת מצוה וא"כ הו"א דבשעת מלחמה כגון בשבע שכבשו ושבע שחלקו יהיו מותרין להקריב לגבוה קרבנות שהם טריפה דל"ש לאסור מפאת מהמשקה ישראל כיון דאז הם מותרין לישראל וצריך קרא דמן הבקר. אך זה דוקא טריפה אבל נעבד שפיר מוכרח מדצריך קרא לאסרו לגבוה דמותר להדיוט דא"נ דאסור להדיוט והיינו דבע"ח ג"כ נתפס באיסור עכו"ם ל"צ קרא למעטי' מגבוה. וא"ל דנ"מ במלחמת מצוה. ז"א הא א"נ דנעבד אסור באכילה להדיוט גם בשעת מלחמה אין לו היתר כיון דהוא מאיסורי עכו"ם שא"ל היתר בשום פנים וא"כ למ"ל קרא למעטינהו מגבוה ועל כרחך דמותר להדיוט והיא קושי' נכונה לענ"ד:
ומה שנ"ל בזה עפי"מ שראיתי לרבינו הגדול מוהר"י זצ"ל בספר "אהבת יונתן" שכתב לפרש הקרא (יחזקאל מ"ה) וכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים שנתקשו בזה בש"ס מנחות אטו כהנים הוא דלא אכלו הא ישראל אכלו וכתב הגז"ל לפרש דפירוש הקרא עפי"מ דמבואר בקידושין דאמרינן בגמרא דכהן אסור בפי"ת כיון דרבי קדושתי' אין לדמותו לישראל בענין זה ומעתה נראה דה"ה זה דדרשינן ובתים מלאים כל טוב להתיר כל איסורין בשעת מלחמה היינו דוקא ישראלים אבל לכהנים לא אשתרי נבילות וטריפות בשום פנים אפי' בשעת מלחמה כיון דאמרינן כללא דשאני כהנים דאתרבי קדושתייהו אין לדמותם לישראלים ה"ה דלענין זה י"ל כן ומעתה י"ל דזה כוונת יחזקאל דכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים בהחלט אפי' בשעת מלחמה אתד"ק. ומעתה י"ל עפי"ד רש"י זבחים (דף פ"ח ע"א) דמדומע דתרומה פסול למנחות ונסכים משום דאינו מהמותר לישראל דצריך שיהי' מותר לכל ישראל ואפי' לפי"ד התוס' שחולקין שם על רש"י ז"ל וס"ל כיון דמותר לכהנים הוי בכלל מן המותר לישראל כבר ביאר אאמו"ר הג' שליט"א בחידושיו דלכאורה לשון התו' צ"ע שכתבו בזה"ל "ופי' הקונטרס צ"ע איך יחשב ממשקה ישראל כיון דשרי לכהנים" עכ"ל ולכאורה יפלא מאוד דאמאי פשיטא להו כ"כ דכיון דשרי לכהנים שוב הוי בגדר מן המותר לישראל ונראה דכוונת התוס' הוא כיון דבאמת מבואר בש"ס דשאני כהנים דרבי קדושתייהו וא"כ לכאו' איך שייך שאיסור שאסור לישראל יהי' מותר לכהנים אך באמת א"ש דזה שאסור לישראל הוא מכח ההקדש שיש בהדבר שלא חזי אלא לכהנים ומפאת קדושת הדבר לא התירה אותו התוה"ק אלא לכהנים וא"כ ל"ש בזה לאסור משום דאינו מהמשקה לישראל כיון דהאיסור לישראל הוא מכח ההקדש שנתקדש הדבר והוי כמו כל הקדש דל"ש לאסרו לגבוה מצד דאינו מהמותר לישראל. אמנם דעת רש"י ז"ל נראה דס"ל דאינו ראי' מהקדש זה שמקדישו עתה לגבוה למה שנתקדש מפאת ענין אחר דאע"ג דשורש איסורו הוא הקדש מ"מ הוי בגדר אסור לישראל. אתד"ק של אאמו"ר שליט"א ודפח"ח. ומעתה הכא בנבילות וטריפות בשעת מלחמה דאסור לכהנים כ"ע מודים דהוי בכלל אסור לישראל כיון דאינו מותר לכהנים וא"כ מתורץ קושיתינו דגם בשעת מלחמה אסור להקריב טריפה לגבוה כיון דאינו מהמותר לישראל דאסור לכהנים כנ"ל. ונסתעיי' מזה דברי האהבת יונתן ודו"ק היטב. אלו דברי בני ז"ל וקורא אני עליו דפח"ח ושפתים יושק מד"נ. ואשתעשע קצת בדבריו היקרים ובמה דסיים אפתח:
במ"ש בשמי בפירוש התוס' בזבחים (דף פ"ח). הנה קיצר בדברי שאני כתבתי זאת בקונטריסי על ספר אתוון דאורייתא כלל ב' שכתב הגהמ"ח שיחי' לתלות פלוגתת רש"י ותוס' אלו בפלוגתתם ביבמות (דף פ"ו) אי איסורו של טבל מכח תרומה או הוא איסור אחר עיי"ש הדברים באריכות ואני כתבתי דסבירא לי כדבריו ולא מטעמו אלא להיפך ממש דא"נ דשורש איסור תרומה הוא מכח הקדושה ל"ש בזה איסור דממשקה ישראל כיון דהאיסור לישראל הוא מכח ההקדש ולכן ס"ל לתוס' בפשיטות כיון דמותר לכהנים וע"כ דאיסורו לזרים מכח קדושה שיש בו ל"ש לאסור להקרבה משום דאינו מהמותר לישראל. אמנם רש"י לשיטתו דאיסורו של טבל ג"כ מכח תרומה המעורבת בו א"כ מוכרח דאין איסורו של תרומה מכח מה שהקדישו דהרי אדרבה ההפרשה היא המבררת והמתיר את השירים רק דאסור לזרים מכח דהוא חלקו של כהן ואסרה התורה זאת מיד לאחר מירוח וא"כ הוי בגדר איסור ושפיר אע"ג דמותר לכהנים פסול להקרבה מצד דאינו מהמותר לישראל. והארכתי בזה בקונטרס הנ"ל ואכ"מ:
אמנם כן עיקר דברי רבינו הגאון באהבת יונתן ז"ל נלענ"ד שצל"ע לא מיבעי' לפי"ד הרמב"ן ז"ל דבמלחמות מצוה הו"ל בכלל היתר גמור א"כ אין לדמות זה ליפ"ת דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ואדרבה יש עונש ע"ז בן סו"מ ובאמת עיקר רצון השי"ת שלא יבוא לזה ושפיר י"ל דאף דהתירה תוה"ק לגבי ישראל אבל כהנים דרבי קדושתייהו לא אשתרי משא"כ דברים אסורים דילפינן מקרא דובתים מלאים כל טוב דהתוה"ק התירה אותם בעת המלחמה מנ"ל לחלק בין כהנים לישראלים אמנם אפי' לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דרק בשעת רעבון הותר להם ואין זה בגדר היתר גמור מ"מ י"ל דל"ש בזה שאני כהנים דרבי קדושתי' דסברא זו ל"ש אלא במה שנוגע באיסורי ביאה דכהנים נזהרו במצות יתירות בזה שפיר אמרינן די"ל דנהי דיפ"ת הותרה במלחמה אבל לכהנים לא אשתרי משא"כ איסור נבילות וטריפות דלא הוזהרו כהנים יותר מישראל ואדרבא מצאנו קולא דכהנים אשתרי מליקה לגבייהו ל"ש לומר דיהי' חמירי מישראל בשעת מלחמה. והרי נראה מבואר דהש"ס שלנו לא רצו בסברת רבינו הגאון מוהר"י זצ"ל. ואדרבא מבואר כן בגמרא דהו"א דכהנים קילי משום זה מדאשתרי מליקה לגבייהו א"כ איך אפשר לומר מסברא להיפך:
אמנם מה שיש להחזיק בדברי רבינו הגאון זצ"ל ונאמר דלהרמב"ן ז"ל דס"ל דלא הותר אלא במלחמת מצוה ואז הוי בגדר היתר גמור אמנם במלחמת הרשות לא הותרו איסורין כלל וכיון שכן י"ל דכהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ אינן בכלל כיבוש ולכן לא אשתרי להם כלל נו"ט. והא דלא אמרו כן בש"ס היינו משום דהיא משנה שא"צ כיון דלא אשתרי אלא במלחמת מצוה וכהנים לא נתחייבו בזה כיון שלא נטלו חלק בארץ ול"צ יחזקאל להשמיענו זאת. עכ"פ דינו של רבינו ז"ל אמת לפי"ז לפ"ד הרמב"ן ז"ל. ואין להשיב ע"ז מתרומת המכס שנוטלין הכהנים וא"כ הרי יש לכהנים חלק בשלל הביזה ז"א דהרי אין זה אלא מצות שעה ואפי' לפ"ד הבה"ג ז"ל דס"ל דהוא מצות דורות עכ"פ הוא רק במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה אדרבא ילפינן מקרא דחלק ונחלה לא יהי' להם בתוך בנ"י אפי' בביזה וא"כ הקרא דובתים מלאים כל טוב לא קאי על הכהנים כלל כיון דאין להם חלק בביזה כלל ול"ש לומר דהותר להם שלל של איסור. הכלל שנראה מסברא שצדקו דברי הגאון אהבת יונתן ז"ל לפ"ד הרמב"ן ז"ל ונתקיימו דברי בני ז"ל:
אמנם בעיקר קושית בני ז"ל נראה לעניות דעתי כיון דבאיסור ממשקה ישראל תלי' עיקר בשעת ההקדש אם אז הוא מותר לישראל וכיון דאז אסור בלא"ה באכילה משום אמה"ח גם איסור טריפה לא הותר לישראל דנראה דאף לפ"ד הרמב"ן ז"ל דהותר להם ה"ד אם אז ראוי לאכילה אבל הכא כיון דבלא"ה א"ר לאכילה עתה מצד איסור אמה"ח ואיסורים אלו שאסורין גם לב"נ לא הותר להם ממילא גם איסור טריפה לא הותר להם וא"כ עתה בשעת ההקדש אינו בגדר מהמותר לישראל משום איסור טריפה ג"כ ואין לדחות דהרי א"כ יקשה בכל הקדש איך מהני הא אינו מהמשקה לישראל מצד דאסור לישראל משום אמה"ח למ"ד דבהמה בחיי' לאיברים עומדת וע"כ דזה אינו בגדר איסור לישראל כיון דמקדישו לגבוה להיות קרב על המזבח אחר שחיטה וע"י שחיטה הוי מותר לישראל וא"כ הדרה ק"ל דהרי עתה בלא"ה אינו מהמותר לישראל מצד אמה"ח וע"כ דאמרי' כיון דבידו לשוחטו ולאכלו הוי בגדר מותר לישראל וא"כ ה"ה דמשום טריפה ליכא דהרי כשישחוט לא יהי' איסור טריפה ג"כ. ז"א די"ל דהא דאיסור אמה"ח אינו חשיב בגדר אסור לישראל אין הטעם משום דבידו לשוחטו רק דשורש איסור זה אינו פוסל משום דאינו מותר לישראל כיון דשורש איסור זה הוא מה שנשאר איסור הראשון שאסור לאדה"ר בשר ואיסור זה דאמה"ח דלא הותר לשום אדם מבריאת עולם ואילך בוודאי י"ל כד' התו"כ הנ"ל אות ב' דהוא בכלל של גבוה והותר לבנ"א רק בשחיטה או במיתה וכיון שכן ל"ש בזה איסור דממשקה ישראל כמוש"ל ולכן כשנוסף עליו עתה איסור טריפה אע"ג דאיסור זה יש בידו להתיר ע"י שחיטה או מיתה מ"מ השתא בשעת ההקדש א"י להקדישו משום דאינו מהמותר לישראל. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ. ולא כתבתי אלא ראשי פרקים להשתעשע בד' בני הרב ז"ל וישמע חכם וגו':
פרק ה
במסכת ברכות (דף ל"א ע"ב) אל הנער הזה התפללתי א"ר אלעזר שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' שנאמר וישחטו את הפר ויביאו הנער אל עלי משום דשחטו את הפר הביאו הנער אל עלי אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט חזינהו שמואל דמהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשירה אייתי' לקמי' דעלי אמר לי' מנ"ל הא א"ל מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את ומורה הלכה בפ"ר חייב מיתה וכו'. אמרה לו אל הנער הזה התפללתי עכ"ל הגמ'. והנה כבר הקשו המפורשים אטו עלי לא ידע ששחיטה כשירה בזר. גם הלשון שאמר עלי מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה את משמע קצת דזה תלוי בזה דמשום דשפיר קאמר הוי מורה הלכה בפני רבו:
והנראה בזה דרך פילפול דהנה העולם מקשין לדעת הר"מ ז"ל דכהנים שלבשו בגד"כ שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים א"כ הי' שמואל מותר להורות הלכה בפני רבו כיון דהי' לאפרושי מאיסורא כיון דלפי האמת שחיטה לאו עבודה הוא ואסור לילך בבגדי כהונה בשעת שחיטה. אמנם בעיקר הדבר כבר כתבתי במק"א דלר"ע דס"ל דבמדבר אשתרי בשר נחירה וכתבו הפוסקים דלפי"ז במדבר הי' שחיטה עבודה כיון דלא הי' נוהג בחולין א"כ במדבר הי' צריך כהן ובגד"כ בשחיטה נהי דאח"כ כשבאו לארץ והוצרך שחיטה אף בחולין נפק"ל מכלל עבודה מ"מ אינו לוקה בלובש בגד"כ בשעת שחיטה כיון דמקודם הי' שחיטה עבודה והי' צריך בזה בגד"כ אין סברא שאח"כ יהי' אסור ללכת בבגד"כ בשעת שחיטה כיון דבעצם הי' עבודה והארכנו בזה לת' כמה ענינים ואכ"מ. אפס גוף הדבר שכתבו הפוסקים בפשיטות דלר"ע הי' שחיטה במדבר עבודה והי' צריך כהן דוקא הוא מכח דברי התוס' שכ' הטעם דשחיטה לאו עבודה הוא משום שנוהג בחולין ג"כ ומזה הוכיחו דבמדבר שלא הי' נוהג בחולין הי' שחיטה עבודה אמנם נראה דזה תליא בפלוגתת ר"ש וחכמים במנחות (דף י"ט ע"א) דאמרינן התם בגמרא דשחיטה בזר כשרה משום דכתיב והקריבו בני אהרן את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה ומקשינן בגמ' דלר"ש וא"ו מוסיף על ענין ראשון א"כ שחיטה בזר תהי' פסולה ותרצינן שאני התם דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים. ומעתה נראה דסברת התוס' ל"ש אלא לרבנן דלא גלי קרא להדיא דשחיטה כשרה בזר רק משום דלא כתיב בי' כהונה וקשה הא סוף כל סוף אמאי לא יהי' עבודה וצ"ל משום שנוהג בחולין א"כ שפיר י"ל דבמדבר הי' צריך כהן ולכן לא כתבה התו' כהונה אלא מקבלה ואילך דזה תמיד צריך כהונה משא"כ שחיטה אמנם לר"ש דיליף מוסמך ושחט וגלי קרא להדיא דמיד בהקמת המשכן הי' שחיטה כשרה בזר א"כ לא הי' שחיטה עבודה בשום פעם רק הכשר עבודה וז"ב לענ"ד:
ומעתה מדוקדק מאוד שאלת עלי דשאל את שמואל מנ"ל הא דשחיטה בזר כשירה וחשב דיאמר טעמו דר"ש משום דילפינן מוסמך ושחט וא"כ שחיטה הי' כשרה תמיד בזר וא"כ הוי שחיטה שלא בשעת עבודה ולוקה משום כלאים ול"ה מורה הלכה בפ"ר כיון דהוא לאפרושי מאיסורא אמנם באמת אינו כן דעיקר הלימוד מוהקריבו דמהקרבה ואילך מצות כהונה. ועיין בתוס' זבחים (דף ל"ב ע"א) ד"ה ת"ל עיי"ש וא"כ במדבר הי' בשעת עבודה ושוב גם אח"כ אין איסור ללבוש בגדי כהונה בשעת שחיטה ולא הוי לאפרושי מאיסורא ולכן כשהשיב לו שמואל ג"כ דמוהקריבו נפק"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה א"ל עלי מימר שפיר קאמרת דכן הוא האמת ולפי"ז מורה הלכה בפ"ר את וק"ל:
ומה שנראה עוד לפרש דברי הגמרא עפ"י סגנון הנ"ל. דהנה לכאורה יש להעיר לפי"מ דמבואר ברש"י פסחים (דף ז' ע"ב) דקדשים צריכין הבעלים לשחוט והא דכשר ע"י אחר הוא רק משום דנעשה שלוחן של הבעלים. אמנם זה דוקא לפי האמת דשחיטה בזר כשירה אבל א"נ דשחיטה הוי ג"כ עבודה וצריך כהונה דוקא ל"ש בזה שליחות וא"כ י"ל דזה טעמא דשמואל דהורה הלכה בפני רבו ואמר דשחיטה בזר כשירה כדי להורות דצריך שישחוט בשליחות הבעלים דוקא והוי כמו לאפרושי מאיסורא כיון דאם נשחט שלא בשליחות הבעלים א"י יד"ח ומי שמחויב כפרה הוי עדיין מחוסר כיפורים ואסור בקדשים וא"כ מזה דס"ל דשחיטה צריך כהן יצא מכשול ושפיר הי' מורה בפני רבו וזה הערה גדולה:
אמנם בעיקר שיטת רש"י ז"ל נ"ל דס"ל דשחיטת קדשים צריך שליחות הנה הר"מ ז"ל פליג על זה וס"ל דל"צ שליחות כלל בקדשים ואפי' בפסח כראה דעתו ז"ל דל"צ שליחות כלל וכתבנו בחידושינו דנראה עיקר דזה תלי' בפלוגתת ר"ש ורבנן הנ"ל אם אמרינן וא"ו מוסיף על ענין ראשון דלרבנן דס"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ול"צ להקיש שחיטה לסמיכה כלל א"כ אין שום סברא דיהי' צריך שליחות בשחיטת קדשים משא"כ לר"ש דס"ל דוא"ו מוסיף על ענין ראשון וכל הטעם דשחיטה בזר כשירה הוא משום דמקשינן שחיטה לסמיכה. וקשה קושית הגמרא א"כ יהי' צריך בעלים בשחיטה דוקא וצריך לבוא לתירוץ הגמרא מדגלי קרא בפרו של אהרן ושחט את הפר אשר לו מכלל דבעלמא לא בעי בעלים וא"כ אמרי' נהי דמוכרח מפרו של אהרן דל"צ בעלים דוקא כמו בסמיכה אבל עכ"פ צריך שיהי' כח הבעלים בכל הקדשים והיינו בשליחות הבעלים כיון דדמי לסמיכה א"כ מה שאפשר לדמותו לסמיכה מדמינן לי'. ומזה הוציא רש"י ז"ל דבשחיטת קדשים צריך שליחות. אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דלהלכה כיון דקיי"ל כרבנן דילפינן דשחיטה בזר כשירה משום דכתיב והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה וא"כ ל"צ כלל להקיש שחיטה לסמיכה שוב לא נשמע כלל דצריך שליחות וזה נכון וברור. ועיין בספר בית יהודה לבני הרב ז"ל במצות הקרבת קרבן פסח שג"כ העיר בזה אלא שלא ביאר כמוש"כ. ומעתה א"ש מאוד מה שאמר עלי לשמואל אחר דשאל לו מנ"ל הא והשיב לו מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה א"כ מבואר דלא ס"ל דוא"ו מוסיף על ענין ראשון ול"צ ההיקש וא"כ ממילא ל"צ בשחיטה בעלים כלל ולכן שפיר אמר לו עלי מימר שפיר קאמרת. אמנם לפי"ז ל"ש בו לתא דאפרושי מאיסורא ושוב מורה הלכה בפני רבך את וזה נכון:
ודע דיש לי עיון בענין זה עפי"מ דנראה מבואר דעת רש"י ז"ל ביבמות (דף ל"ג ע"ב) דאע"ג דשחיטה בזר כשירה מ"מ בשבת אסור לזר לשחוט ואם שחט חייב מיתה משום שחילל שבת דלא אשתרי שבת אלא לכהנים ועיי' בזה בשעה"מ הלכות עבודת יוה"כ ובבית מאיר הנדפס מחדש בחידושי הש"ס יבמות שם שכתב טעמא דמילתא דלא אשתרי שבת אלא במי שיכול לגמור כל המצוה משא"כ זר שא"י לגמור העבודה לא אשתרי לי' שבת כלל והארכנו בזה במק"א ואכ"מ. מה הדין ביו"ט לב"ש דל"ל מתוך ואף לב"ה מ"מ בקדשים לא אשתרי משום לכם ולא לגבוה אם זר מותר לשחוט קדשים ביו"ט היינו עולת חובה דאע"ג דאמרה רחמנא להביא קרבן ראיי' ביו"ט אבל לא התירה שישחוט זר. וי"ל דביו"ט צריך כהן לשחיטה דוקא. וראיתו ברש"י ביצה (דף י"ב ע"א) ד"ה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה שכתב בזה"ל דאלו עולת חובת היום רחמנא שרי' עכ"ל. נראה מבואר מדבריו הקדושים דבעולת חובה לא משכחת לה מלקות ולהנ"ל הא י"ל בעולת חובה ושחט זר דלוקה כיון דלא אמרינן מתוך א"כ לא אשתרי ואי משום דהוא צורך עבודה י"ל דלא אשתרי אלא בכהנים כמו בשבת והיא הערה עצומה לענ"ד:
ועלה בדעתי דרש"י ז"ל לשיטתו דס"ל דכללא הוא דכל שחיטת קדשים צריך בעלים דוקא והא דכשירה בכהן הוא מטעם דשלוחו של אדם כמותו וא"כ א"ש דברי רש"י ז"ל דעולת חובת היום רחמנא שרי' היינו כיון דאמרה תורה דחייב להביא קרבן ראיי' ביו"ט ע"כ דמותר לו לשחוט ג"כ דאל"כ איך יכול להביא ואי דיעשה הכהן לשליח הא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי וא"כ ע"כ התירה התוה"ק שחיטה בזרים ג"כ וא"ד לשבת כיון דליכא בשבת אלא קרבן ציבור שפיר י"ל דלא אשתרי אלא לכהנים משא"כ ביו"ט שפיר מוכרח דגם לזרים הותרה שחיטה. איברא דז"א דא"כ איך כתב רש"י ז"ל בפשיטות דשבת לא הותרה לזרים ומה נעשה בפסח שדוחה שבת ושחיטת הפסח בוודאי צריך בעלים וא"כ איך משכח"ל שחיטת הפסח בשבת וע"כ דס"ל לרש"י ז"ל דזה אינו בגדר כל מילתא דאיהו ל"מ עביד כיון דהוא רק מחמת איסור שבת ושפיר מצי הכהן להיות שלוחו א"כ ה"ה ביו"ט י"ל דלא אשתרי לגבי זרים ושוחט הכהן בשליחות הישראל. וא"ל דבפסח משכח"ל דאית לי' שותפות לכהן בגווי' דיכול להיות שליח אע"ג דל"מ עביד ז"א דבפ"ש שחל בשבת מא"ל די"ל דליכא כהנים שיהיו חייבין בפ"ש ואעפי"כ פשיטא שפסח דוחה שבת:
ודרך פילפול י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דדוקא בפסח שחל בשבת שפיר יכול הכהן להיות שלוחו של ישראל ואינו בגדר כל מילתא דאיהו ל"מ עביד. כיון דזה שא"ר לעבוד הוא מחמת איסור שבת שמחוצה לו לכן כשבאין אנו לדון לענין שחיטת הפסח אמרי' דהוי בגדר מצי עביד משא"כ ביו"ט כיון דזה שחייב בקרבן ראיי' הוא מחמת שהוא יו"ט ומכח זה נאסר במלאכה וא"כ א"נ דאיהו ל"מ עביד ל"ש לחייבו בקרבן ראיי' כיון דאיהו ל"מ שחיט. ודוגמא לזה במסכת עירובין (דף ע"ח) בעשאו סולם לאשירה עיי"ש היטב וכ"כ בזה במק"א. וי"ל עוד עפי"מ שחקרו הפוסקים דהיכא דבדיעבד מהני מעשיו הוי בגדר מצי עביד א"כ בשבת י"ל דאע"ג דשחיטה אסורה בזר מ"מ בעבר ושחט אין הקרבן נפסל לא מטעם דהוי שחיטת מומר כיון דסבר מצוה קעביד וגם לא משום מצוה הב"ע כיון דהוי זמן גרמא ולא הוי מצוה הב"ע וכמו"ש בירושלמי לענין קורע בשבת משא"כ בעולת חובה ביו"ט כיון דהוא רק מכח יו"ט ומכח זה הוי עבירה הוי מצוה הב"ע לכן א"נ דאינו דוחה יו"ט לגבי זרים גם בדיעבד שחיטתו פסולה ושוב ל"מ משוי שליח ויש לפלפל עוד הרבה בזה ואכ"מ:
אמנם כן בעיקר הדבר לולא דמסתפינא הייתי אומר דאע"ג שדעת רש"י ז"ל דשבת לא הותרה לזרים אפי' בשחיטה מ"מ אם הכהן יעשה אותו לשליח לשחוט עבורו יהי' מותר לשחוט בשבת כיון דבשליחות הכהן קעביד ואצל הכהן הותרה שבת ומצוה לו לשחוט ה"ה דיכול לעשות שליח לישראל שישחוט עבורו וכמו דמצאנו לענין מילה בשמיני אע"ג דהמצוה רק על האב מ"מ יכול לעשות שליח לאחר למול עבורו ואמרינן עדל"ת גם גבי השליח. ומה שכתב רש"י ז"ל ואין כאן משום זרות דמשמע דמשום שבת חייב היינו דוקא כששחט שלא ברשות הכהן ולא נעשה שלוחו אבל מודה רש ז"ל דבשליחות הכהן יכול הישראל לשחוט ג"כ. ובעיקר דעת רש"י ז"ל כ"כ באריכות בקונטרס דרך חיים ואכמ"ל יותר רק רשמתי בזה מה שיש להעיר מיו"ט מפני שלא ראיתי עוד בשום ספר שיעיר בזה אמרתי להעיר ראשי פרקים:
ומה שנראה עוד בזה לחלק בין שבת ליו"ט בהקדם לפרש דעת רש"י ז"ל שס"ל דאע"ג דשחיטה בזר כשירה מ"מ זר אסור לשחוט בשבת קרבן ציבור וחייב משום שבת שלכאורה אינו מובן כיון דשחיטה בזר כשירה אמאי יהי' בגדר מחלל שבת. והנ"ל בזה עפי"מ דשמעתי בשם כבוד אדמו"ר הקדוש גאון עוזינו האב"ד דק"ק סאכטשאוו שליט"א שהעיר דבכל הקדשים אמאי יהיו מותרין לשחוט כל השחיטה בשבת לפימ"ש היראים להוכיח דחתיכת העור ותחילת שחיטה אינו מום. והנה נודע דעת הר"מ ז"ל בפירוש המשניות חולין (דף י"ד) דבכל שוחט מיד כשחותך העור ובתחילת שחיטה הוי מחלל שבת וא"כ אמאי יהי' זה מותר בשבת כיון דאפשר מע"ש הוי בזה מחלל שבת שלא לצורך והיא הערה עצומה. ותי' כיון דאשתרי שבת לגבי עבודה והוא במעשה אחת הוי כמו ציצין שא"מ שחוזר עליהן כ"ז שלא פירש ולכן מותר כל השחיטה בשבת (ואע"ג דיש לומר דשאני התם שכבר ניתן שבת לדחות לגבי מילה משא"כ הכא בתחילת השחיטה הוי מחלל שבת במה שאפשר מע"ש אמנם נראה כיון דאשתרי שבת לגבי עבודה אין נפ"מ וכיון דהכל במעשה אחת מותר לעשות כל השחיטה בשבת וזה מוכרח]. ומעתה נראה שזה דעת רש"י ז"ל דס"ל דזר אסור לשחוט בשבת אע"ג דשחיטתו כשירה דרש"י ז"ל ס"ל דשבת לא הותרה אלא לכהנים אבל לזרים אע"ג דמאי שכשר בו בוודאי גם אצלו דוחה כמו כל הדברים שדוחין שבת דכשר בזרים ג"כ אבל זה רק מכח דחוי' אבל לא בגדר הותרה וכיון דהוא רק בגדר דחוי' שוב א"ד שבת תחילת השחיטה כיון דאפשר מע"ש ולכן זר ששחט בשבת חייב משום שבת על התחלת השחיטה וזה נכון מאוד בדעת רש"י ז"ל:
אך הנה בעיקר ד' הר"מ ז"ל דס"ל דשוחט בשבת הוי מחלל שבת בתחילת השחיטה הר"ן ז"ל פליג עליו וס"ל דבתחילת השחיטה הוי מקלקל ולפי"ז למ"ד מקלקל בחבורה פטור ליכא חילול שבת בתחילת שחיטה ומעתה א"ש דברי רש"י ז"ל בטו"ט ודעת דביבמות שם ע"כ דאזלה הסוגי' דמקלקל בהבערה חייב מדמקשינן אי בהקטרה והאמר ר"י הבערה ללאו יצאת וקשה ת"ל הא הוי מקלקל וע"כ דס"ל להסוגיא דמקלקל בהבערה חייב וממילא ה"ה דמקלקל בחבורה חייב א"כ בזר דלא אשתרי שבת אצלו חייב משום שבת על תחילת שחיטה כיון דאפשר מע"ש כנ"ל. ומעתה זה דוקא בשבת אבל ביו"ט לפי"מ שכתב המאירי בחידושי ביצה (דף ו') דאפילו למ"ד דמקלקל בחבורה חייב בשבת ה"ד בשבת אבל ביו"ט לכ"ע מקלקל בחבורה פטור כיון דנלמד מקרא דביום אפי' בשבת אין לנו לימוד אלא על שבת וא"כ ביו"ט גם רש"י ז"ל מודה דאם שחיטה בזר כשירה ל"ש לחייבו משום יו"ט דאפי' א"נ דהוא רק דחוי' אצל זר מ"מ כיון דכשר בו הרי דוחה אצל זר ג"כ. ואי דהוי מחלל יום טוב בתחילת שחיטה. ז"א דע"ז אינו חייב כיון דהוי מקלקל. וז"נ לפילפולא בדעת רש"י ז"ל:
ובאמת ביסוד הדברים הנ"ל יש לפלפל הרבה ונוכל לומר דזה שורש פלוגתת ר"א ור"ע אי מכשירין שאפשר לעשות מע"ש דוחין שבת בעבודה ונאמר דר"א לשיטתו דס"ל מקלקל בחבורה חייב הוכיח כן מהא דמותר תחילת שחיטה בשבת בקדשים אע"ג דהוי מכשירין שאפשר לעשותו מע"ש. אמנם ר"ע לשיטתו דס"ל דמקלקל בחבורה פטור א"ר מתחילת שחיטה. וחילוק זה בין כשהוא במעשה אחת או לא. לא ס"ל לר"א כיון דתחילת המעשה בחילול שבת. וי"ל עוד עפי"ז בישוב דעת הרשב"א ז"ל בחי' ביצה שכתב דחביבא מצוה בשעתה דוחה יו"ט וראי' מהא דהקטר חלבים ואימורין דוחה שבת אע"ג דכשרין כל הלילה. ותמהו עליו הא הגמ' במנחות דחה זה משום דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת. ולהנ"ל י"ל דהנה לכאו' צריך להבין הפירוש במה דאמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת מאי ראי' משחיטה כיון דא"א באופן אחר לכן נראה דר"א בר"ש לשיטתו דבוודאי ס"ל כשיטת ר"ש דמקלקל בחבורה חייב וא"כ בכל שחיטה איכא חילול שבת בתחילת שחיטה מה שאפשר בע"ש ואעפי"כ דוחה שבת וא"כ ה"ה הקטר חלבים ואימורין אע"ג דאפשר במוצ"ש דוחה שבת משום חביבא מצוה בשעתה וזהו הפירוש שכבר דחתה שחיטה את השבת ומעתה ז"ד בשבת אבל ביו"ט דבתחילת שחיטה ליכא חילול שבת א"כ ל"ש שכבר דחתה שחיטה וע"כ הא דהקטר חו"א דוחה יו"ט היינו משום חביבא מצוה בשעתה וצדקו ד' הרשב"א ז"ל. ואם כי אין לבנות יסוד עפ"ד המאירי ביצה שדה"ק תמוהין וכמו"ש לעיל בפרשת בשלח מ"מ עיקר הדברים בשיטת רש"י והרשב"א ז"ל נכונים המה די"ל דלהלכה דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור לא הוי חילול שבת בתחילת שחיטה כמו"ש הר"ן ז"ל ומודה רש"י ז"ל דאין חיוב לזר משום שבת וכן ל"ש בזה שכבר דחתה שחיטה את השבת כיון דאין למידין אפשר משאי אפשר ודו"ק היטב בכ"ז:
פרק ו
בר"מ ז"ל פ"ב ממעילה הלכה ו' כתב בזה"ל חטאת בהמה ואשם וכו' מועלין בכולן עד שיזרק הדם נזרק הדם מועלין באימוריהן וכו' וכן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה עד שיזה דמה. הוזה דמה א"ב מעילה "אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה". והנהנה בהן אחר הזייה לא מעל עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ ז"ל ומ"ש אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה בסוף תמורה עולת העוף שנתחמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה ואסיקנא דמ"מ אסורין בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ"ק דיומא נבלעים במקומם. וכל הנקברים אפרן אסור עכ"ל. וכתב לי ע"ז כבוד ידידי הגאון העילוי המפואר מוהר"ח העללער שיחי' מווארשא בזה"ל. תמהני מאוד על מרן הכ"מ ז"ל שלמד דין חטאת העוף מעולת העוף והרי מבואר בתורת כהנים (פרשה ז' פרק ט'). והשליך אותה. כשירה לא פסולה. אותה לא חטאת העוף. אותה. אותה בהשלכה. ואין עולת בהמה בהשלכה עכ"ל. וא"כ ממעט מקרא דאותה דבחטאת העוף אין המוראה והנוצה בכלל השלכה וא"כ מהכ"ת שיהי' אסור בהנאה ועיין במשנה זבחים (דף ס"ד ע"ב) דחטאת העוף אין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים אמנם בעולת העוף מבואר במשנה שאחר זו דצריך להסיר המוראה והנוצה עיי"ש. נראה מבואר דבחטאת העוף גם המוראה והנוצה לכהנים וא"צ השלכה. ועיין במנחות (דף ע"ד ע"ב) במתני' מנחת כהנים וכו' למזבח ואין בהן לכהנים. ובזה יפה כח המזבח מכח הכהנים. שתה"ל ולחה"פ נאכלין לכהנים וא"ב למזבח ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח. ומקשינן בגמרא על הרישא דאמרת בהו ובזה יפה כח המזבח מכח הכהנים. ותו ליכא והא איכא עולה. ותרצינן עורה לכהנים ומקשינן עוד והא איכא עולת העוף ותרצינן הא איכא מוראה ונוצה ואע"ג דמוראה ונוצה אינן לכהנים ע"כ צ"ל כיון דאינן כולה למזבח לא הוי בכלל יפה כח של מזבח כיון דיש בהם דבר שאינו למזבח אע"ג דאסור בהנאה לכהנים ג"כ. ולפי"ז קשה מה מקשה בגמרא אח"כ אסיפא דקתני בהן דבזה יפה כח הכהנים מכח המזבח ותו ליכא והא איכא חטאת העוף ותרצינן איכא דמה ואמאי לא תרצינן ג"כ איכא מוראה ונוצה דאינן לכהנים. וא"כ אינו יפה כח הכהנים וזה ממש דומה בדומה להא דאמרי' לעיל בעולת העוף דלא הוי בכלל כח מזבח יפה משום דאיכא מוראה ונוצה שאסור לכהנים א"כ ה"ה הכא מה מקשה מחטאת העוף א"ו דפשיטא לסוגי' דש"ס דבחטאת העוף גם מוראה ונוצה מותר לכהנים ולכן הוצרך לתרץ מצד הדם וא"כ מבואר היפך דברי הר"מ ז"ל וצע"ג. ואבקש מכת"ה לעיין בזה ולהשיבני חו"ד הרמה בכל האמור. א"ד הרב הנ"ל שיחי':
וזה אשר השבתי על דבריו. יקרתו קבלתי ואומר אני על קושייתו הקשה אדם קשה כברזל. ונשתוממתי על המראה בזה שכמעט קשה על רבינו הר"מ ז"ל מתוה"ק כיון דלא כתיב בחטאת העוף כלל דצריך להשליך המוראה ונוצה א"כ מהכ"ת שיהי' אסור בהנאה לאחר זריקת הדם כיון דהזריקה מתיר הכל ומה ענין זה לעולת העוף דאי לאו דאמרה תורה דצריך להסיר המוראה ונוצה היו מקריבין אותה על המזבח דכולה כליל לכן שפיר אמרי' אע"ג דהתורה אמרה דאינה בכלל הקרבה מ"מ אסורה בהנאה מקרא דוהשליך אותה. משא"כ בחטאת דגלי קרא דאין למזבח אלא דמה וכיון דהזריקה מתיר ממילא מתיר הכל. ובפרט דמבואר כן בתו"כ דממעט לה מאותה ועיין בפירוש הראב"ד ז"ל בתו"כ שם שכתב בזה הלשון אותה ולא מוראת חטאת העוף. שאם ירצה כהן יאכל אותו זפק עכ"ל. מבואר דמותר באכילה לכהנים:
ולכאורה עלה בדעתי דרך פילפול דהנה יש לדקדק בלשון הראב"ד ז"ל שכתב שאם ירצה כהן יאכל אותו זפק משמע דחיובא ליכא וקשה אמאי הא צריך לאכלו משום מצות אכילת קדשים ומשום שלא יבוא לידי נותר וע"כ דס"ל דאין זה חשיב כ"כ בכלל הבשר שיהי' מצוה על הכהנים לאוכלן. אך לפי"ז יש להעיר מהא דמבואר במנחות (דף מ"ה ע"א) דמקשינן בגמרא וכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי לי' בתמי'. ואמר ריו"ח אליהו עתיד לדורשה. ורבינא תי' כהנים איצטריכא לי' דסד"א מדאשתרי מליקה לגבי'. וקשה מ"ט דריו"ח דלא תי' כן וע"כ צ"ל דא"ר ממליקה משום דמצותו בכך וקשה הא אכתי יש ראי' ממוראה דחטאת העוף דאינו בכלל מצוה ואעפי"כ מותר לכהנים לאוכלו אע"ג דהוי נבילה וע"כ דאשתרי גבי' וא"כ שפיר הו"א דנו"ט מותרין להם. וע"כ דריו"ח ס"ל דבאמת מוראה אסור כיון דאינו בכלל הבשר ואין מצוה על הכהנים לאוכלו אה"נ דאסור משום נבילה. וא"כ י"ל דהר"מ ז"ל פסק כריו"ח ולכן ס"ל דמוראה ונוצה גם מחטאת העוף אסור דלא אשתרי בכלל הבשר וי"ל דריו"ח ורבינא פליגי בזה אי מוראה ונוצה דחטאת מותרין לכהנים או לא:
אמנם זה רק לפילפולא. אבל לקושטא דמילתא כמה ת' בדבר. א'. דמה יענה הר"מ ז"ל לנוצה דהוא רק להנאה אמאי יהי' אסור כיון דהזריקה התירה הכל מהכ"ת שתאסר. ב'. גם על המוראה קשי'. אפי' א"נ דאסור באכילה מצד נבילה עכ"פ בהנאה למה נאסר וגם מה צריך הר"מ ז"ל להשמיענו דאין מועלין בו לאחר זריקת הדם. ג'. עיקר הדבר שכתבנו בדעת הר"מ ז"ל די"ל דמה שאינו בכלל מצוה שוב אינו מותר באכילה דאסור משום נבילה אינו אמת בדעת הר"מ ז"ל שכ"כ בספרי חמדת ישראל בחלק הלאוין אות מ"ח מדברי הספר המצות שנראה דמפרש דמליקה בקדשים הוי שחיטה וזה קמ"ל יחזקאל עיי"ש היטב. ולפי"ז נראה דריו"ח ס"ל דל"צ קרא דיחזקאל לזה דממילא ידעינן כיון דהתוה"ק אמרה בזה מליקה אמרי' דזה הוא השחיטה ומתיר הכל כמו שחיטה בחולין. וא"כ נסתרו דברינו דלכ"ע מותר לאכול הכל בחטאת העוף אף מה שאינו מצוה וז"ב:
ומה שנראה בזה לחומר הנושא דהר"מ ז"ל ס"ל כיון דצריך אותה למעט דאין עולת בהמה בהשלכה לא ממעטינן חטאת העוף כיון דיש סברא לומר כיון דבחטאת קיי"ל דכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין א"כ אכילת הכהנים הוי כמו הקטרה על המזבח וא"כ לפי"מ שמבואר ברש"י ז"ל טעמא דקרא משום שאוכלת מן הגזל א"כ מה לי עולה מה לי חטאת ודוקא בהמה נתמעטה כיון דבהמה אינה אוכלת מן הגזל משא"כ עוף אין סברא לחלק בין עולה לחטאת וי"ל דהתו"כ לשיטתו דהוא ר' יהודא דלא דריש טעמא דקרא כלל ולכן שפיר אע"ג דצריך למעט בהמה ממעטינן גם חטאת העוף משא"כ הר"מ ז"ל לשיטתו שכבר הוכיחו האחרונים דס"ל דלחומרא דרשינן טעמא דקרא א"כ שפיר י"ל כיון דצריך למעט בהמה לא ממעטינן חטאת העוף ולכן ס"ל דחטאת העוף דינה כעולת העוף ואסור בהנאה. ומש"כ כת"ה מדברי הגמרא מנחות (דף ע"ד ע"ב) מהא דמקשינן בגמרא על הא דיפה כח הכהנים מכח המזבח והא איכא חטאת העוף והא איכא מוראה ונוצה והיא הערה גדולה לדעת הר"מ ז"ל. ומה שנלענ"ד בזה דפירוש הגמ' יפה כח הכהנים מכח המזבח היינו שאין צריך מתיר למזבח כמו בכל דברים שצריכים מתיר שיקרב מה מהם במזבח אמנם בשתי בלחם ולחה"פ אין צריכין שום מתיר בגופן שיתיר אותם למזבח ואע"ג דאיכא לבונה וכבשי עצרת מ"מ בגופן ליכא מתיר וע"ז מקשינן בגמרא וחטאת העוף ותרצינן שפיר איכא דמה אבל מוראה ונוצה אע"ג דאסור בהנאה מ"מ אינו מתיר. כנ"ל לחומר הנושא. ואון מצאתי לפירוש זה בשטמ"ק בסוגי' הנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא ד"ה איכא מתנות שכתב בזה"ל תימה מה קאמר דאין הזאה זו ע"ג המזבח ומה יפוי כח הוא זה למזבח. ולכאורה אינו מובן לדבריו הקדושים א"כ אמאי תרצינן לעיל על הא דיפה כח המזבח מכח הכהנים דמקשינן והא איכא עולת העוף ותרצינן הא איכא מוראה ונוצה ותמי' ג"כ מה יפוי כח לכהנים במוראה ונוצה וע"כ צ"ל דהשטמ"ק לומד ג"כ כהר"מ ז"ל דגם בחטאת העוף אסור בהנאה מוראה ונוצה וע"כ דפירוש יפה כח הכהנים היינו שא"צ מתיר בגופו ושפיר קשי' להו מחטאת העוף ותרצינן הא איכא דמה מבואר מזה דמוראה ונוצה כיון דאינו למזבח א"ז בגדר יפוי כח א"כ ה"ה מתנות וזה מוכרח בכוונת השטמ"ק:
אך לפי"ז מוכרח מסוגי' דחשיב למתנות בכלל יפוי כח ומוראה ונוצה ל"ח כדעת התו"כ דבחטאת העוף הכל לכהנים לבד דמה מה שהוא על המזבח. איברא דיש לדחות דעכ"פ הזאת המתנות הוי בכלל מתיר וא"כ יש להשמן מתיר בגופו ואין בזה יפה כח הכהנים לגמרי והבן. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:
שוב ראיתי עיקר הקושי' על הר"מ ז"ל כ"כ בספר חסדי דוד על התוספתא להגאון מוהר"ד פרדא הספרדי ז"ל וגם בהגהות הגאון רש"ש ז"ל כבר הרגיש בזה אך לא העירו בכל זה שכתבנו. ועיין ברמב"ן פרשת צו בקרא דוכל מנחת כהן כליל תהי' מ"ש בשם הר"מ ז"ל במורה הטעם לזה. ובטור עה"ת תמה ע"ז מחטאת העוף דליכא למזבח אלא דמה ומ"מ פשוט דכהן ג"כ מביא חטאת העוף. ולהנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דבחטאת העוף גם מוראה ונוצה אסור בהנאה אך ז"א כיון דעכ"פ אינו קרב על המזבח יותר מדמה והבן:
פרק ז
במסכת שבת (דף קל"ב ע"א) א"ל ר"ל לריו"ח אלא מעתה מחו"כ דכתיב בהו ביום הכי נמי דדחי שבת. ההוא מיבעי' לי' ביום ולא בלילה וכו' האי נמי מביום צוותו נפקא. אע"ג דנפקא מביום צוותו איצטריכא סד"א הואיל וחס רחמנא לאתויי בדלות בלילה נמי לייתי קמ"ל. מתקיף לה רבינא אלא מעתה יהי' זר כשר בהן ויהי' אונן כשר בהן הא אהדרא קרא עכ"ל הגמרא. וכתב ע"ז הג' חת"ס ז"ל בחידושים שם בזה"ל הקשו בתוס' הא כבר אהדרא קרא בכהן ולא זר. פי' וא"כ שוב אייתר ביום ואפי' בשבת. ויפה תי' הריב"א ז"ל דהו"א דמצוה בכהן אמנם אי ליכא כהן לא יתעכב כפרתו דחס רחמנא עלי'. אך הא קשי' לי לפימ"ש רש"י ז"ל דבזב וזבה ויולדת ומצורע בכולהו אהדרה קרא דביום ש"מ לא אתי מהדדי ואי אהדרא רחמנא בחדא הו"א אידך חס רחמנא טפי א"כ תקשה בקרבן עולה ויורד שבפרשת ויקרא דחס רחמנא יותר דאיתא נמי בדלי דלות והתם כהן כתיב וביום לא כתיב א"כ לפמ"ש הרשב"א ז"ל דאהדורא דכהן לאו אהדורא הוא א"כ ליתכשר בלילה וזה דבר הנמנע ולא לישתמיט בשום דוכתא דכשר בלילה להקריב קרבן עולה ויורד וצע"ג לכאורה עכ"ל הגז"ל והיא באמת תמי' גדולה לכאורה:
[ומ"ש לתרץ עפי"ד הגמרא פסחים (דף קי"ח ע"א) צ"ע דהרי מבואר שם "עני בשיו" א"כ מצד עונש שמים חייב בשה א"כ זה שמביא עופות הוי בכלל חס רחמנא וי"ל בסגנון אחר עפ"ד של הגז"ל דהנה לכאורה קשה דאיך אפשר לומר דכהן הוא רק למצוה ובליכא כהן כשר זר הא בחטאת העוף אין למזבח אלא דמה וכל הכפרה עיד"ז שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים א"כ בליכא כהן ל"ש להקריב חטאת העוף דזה נראה פשוט דאפי' א"נ דכשר בזר מ"מ לא הותר לו מליקה א"נ דרק לכהנים הותר מליקה ועיין יבמות (דף ל"ב ע"ב) פלוגתא דר"ח ובר קפרא בזה וא"כ ממילא הוי בכלל אהדרה אך במחו"כ כיון דכבר נתכפרו וכל קרבנם לאשתרויי בקדשים שפיר י"ל דמצוה בכהן ואי ליכא כהן יקריב זר משא"כ הני דמחויבין בקרבן עולה ויורד דבפרשת ויקרא דהוא לכפרה שפיר הוי אהדרה מדכתיב כהן. אך גם זה יש לדחות דיש לומר דא"נ דכהן לאו דוקא ה"ה דזר יהי' מותר לאכול לכ"ע ויהיו הבעלים נתכפרים בזה וצ"ע בזה כי יש בזה פנים לכאן ולכאן ואכ"מ]:
אמנם מה שנראה לענ"ד בפירושא דגמ' ויתיישב קושית הגאון ז"ל דהנה באמת צ"ע סברת ריו"ח דהו"א כיון דחס רחמנא עלי' ה"ה דבלילה יהי' כשר וכי מה ענין זל"ז אמנם נראה דריו"ח ס"ל כרב בזבחים (דף ק"כ ע"א) דלילה כשר בבמה עיי"ש ומעתה נראה דזה כוונת ריו"ח דהו"א דהתוה"ק כיון דחס רחמנא עלי' בדין הקרבן ה"ה דחס עלי' שלא יצטרך חומר מקדש ויהי' דינן כבמת יחיד דכשר בלילה ועפי"ז יובן היטב קושית רבינא דא"נ כן יהי' זר ואונן כשר בו כיון דגם בבמה כשר זר ואונן ותרצינן דהשתא דכתיב ביום הרי מה דהוא לחומר מקדש לא חס רחמנא עלי' וא"כ ממילא דגם זר ואונן פסול כנלענ"ד פירושא דשמעתתא. וע"ז הקשו בתוס' ת"ל דכהן הוי אהדרה. ותי' הרשב"א ז"ל דהו"א דאינו מעכב. ולכאורה צ"ע מהכ"ת לומר כן כיון דמליקה ליכא בחולין וא"כ הוי עבודה וא"כ מהכ"ת שכהן לא יהי' מעכב. אמנם נראה עפי"מ דמבואר בזבחים (דף מ"ט ע"א) דמליקת זר לא תרד כיון דכשר בבמה וא"כ שפיר הו"א דחס רחמנא עלי' ואם ליכא כהן יהי' לזה דין במה ויהי' כשר מליקת זר ומעתה נראה דז"ד בהנך מחו"כ דליכא בהו אלא דלות שפיר י"ל כן דאהדורי דכהן לאו אהדורי הוא דאי ליכא כהן יהי' כשר בזר משא"כ בהנך מחו"כ דבויקרא דמייתי בדלי דלות והיינו מנחות והנה במנחה נראה ברור דהרשב"א ז"ל מודה דאהדורי דכהן הוי בכלל אהדרא קרא דהכא א"א לומר דיהי' כשר קמיצת זר כיון דבקמיצה קיי"ל דאם עלה ירד כיון דבבמה לא היתה הקמיצה בכלי שרת אין לדמות מקדש לבמה בזה וא"כ במנחות בוודאי בעי כהן לעיכובא וא"כ הוי כהן בכלל אהדרא קרא וא"כ ממילא גם זה שמביא בדלות פשיטא דכהן מעכב בי' דהרי אי אפשר לומר דחס רחמנא עלי' גם לענין דיני מקדש שלא יהי' לו חומר מקדש דלא יתכן לומר דזה שמביא בדלות יהי' קיל יותר מזה שמביא בדלי דלות וכיון דגבי מי שמביא בדלי דלות פשיטא דכהן הוי בכלל אהדרה קרא ה"ה זה שיוכל להביא בדלות ולכן בהנך שחייבין קרבן עולה ויורד דבפרשת ויקרא הוי כהן בכלל אהדרה ול"צ קרא דביום כלל ומיושב לנכון קושית הג' חת"ס ז"ל:
ועפי"ז נלענ"ד לתרץ דברי רבינו הרא"ה ז"ל בספר החינוך שכתב במצוה קכ"ג בעולה ויורד. עני שהביא קרבן עשיר לא יצא יד"ח. ותמהו עליו שאשתמיט לי' משנה ערוכה פרק בתרא דנגעים שעני יוצא יד"ח בקרבן עשיר ויליף לה מזאת תורת ועיי' בחת"ס שם ובמנ"ח ומה שתירץ החת"ס ז"ל עפ"ד הנ"ל הנה למעיין בספר החינוך בפנים יראה שא"א להעמיס דבריו בדברי רבינו החינוך ז"ל. אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה באמת בהנך קרבנות דבפרשת ויקרא לא כתיב קרא לרבות רק דקשה על הרא"ה ז"ל שכתב בפשיטות דלא יצא יד"ח ויליף ממחו"כ דמצורע דיוצא יד"ח. אמנם ע"ז י"ל כיון דהכא איכא דלי דלות ג"כ והיינו מי שא"י להביא שתי תורים יביא מנחת סולת והנה נראה מסברא דמי שא"י להביא בדלות ודינו דמביא בדלי דלות זה אין ללמוד ממצורע דיכול להביא בדלות כיון דבאמת מליקה הוי נבילה רק דהתורה התירה משום דמצותו בכך א"כ זה שדינו באמת לאתויי מנחה א"י להתנדב מרצונו הטוב להביא שתי תורים כיון דאם אינו עליו חובה אסור משום נבילה וכיו"ב מבואר בנזיר (דף כ"ח) דטעמא דריו"ח דהלכה הוא בנזיר דאל"כ הוי נבילה ואם כי יש לחלק קצת כמובן מ"מ זה דוקא דא"א ללמוד זה מזאת תורת האמור במצורע כיון דיש לחלק כנ"ל וכיון דליכא לימוד א"כ ממילא מי שמחויב בדלי דלות לא יוכל להביא בדלות וא"כ שוב אמרינן דה"ה מי שנתחייב בדלות א"י להביא קרבן עשיר ולא ילפינן ממצורע כיון דיש לומר מסברא דהוקשו להדדי דלות ודלי דלות וז"נ לענ"ד:
איברא דבעיקר הדבר שכתבנו דמי שמחויב בדלי דלות א"י להביא בדלות יש לעיין בי' לפמ"ש האוה"ח ז"ל דיש הבדל בין דלות לדלי דלות דבדלות ממעטינן בתו"כ דאפי' אם יש לו שה מ"מ אם הוא עני ואין לו צרכיו א"ח להביא אלא שתי תורים אמנם בדלי דלות דכתיב בתוה"ק ואם לא תשיג ידו לשתי תורים נראה דאם יש לו שתי תורים אע"פ שצריך למזונו מ"מ חייב להביאם וא"כ נסתרו דברינו לגמרי דהרי לפי"ז אפי' מי שהוא בדלי דלות אי יש לו שתי תורים חייב להביאם ולא משכח"ל דין דדלי דלות אלא אם א"א לו להשיג שתי תורים בשום אופן דזה תלי' רק אם תשיג ידו או לא וא"כ ל"ש לומר דמקשינן דלות לדלי דלות דאם נקישם להדדי בודאי יהי' יוצא יד"ח אם יביא קרבן עשיר והדר"ל קושית הפוסקים על הרא"ה ז"ל. אך באמת דברי האוה"ח ז"ל צ"ע דהרי מבואר בתו"כ פרק טו"ב פרשה י' דהמקדיש תורים ובני יונה מביא עשירית האיפה כיצד הפריש כשבה או שעירה. העני יביא עוף. "העני" יביא עשירית האיפה. מבואר מזה אע"ג דהמעות שהקדיש מונח לשתי תורים מ"מ עתה שהעני ואין לו לאכול מותר ליקח מהמעות לצרכו ויביא רק עשירית האיפה. ועיי' היטב במשנה דכריתות (דף כ"ז) ופירוש רש"י ז"ל שם ובר"מ ז"ל פ"י מהל' שגגות ותמצא מבואר דבדלי דלות היינו אפי' ביש לו המעות לשתי תורים מ"מ אינו חייב אלא מנחה וא"כ דברינו נכונים. ועיין בשטמ"ק שנדמ"ח בש"ס ווילנא שם אות כ"ד מ"ש על רש"י ז"ל דס"ל דהשאר חולין וכתב הוא ז"ל דמותר נראה דהוי נדבה ועיי"ש מ"ש לפרש דעת רש"י ז"ל וקשה א"כ מ"ט דכתב דיותר נראה דמותר הוי נדבה אם לא שנימא דס"ל כהרא"ה ז"ל דעני שהביא קרבן עשיר לא יצא. ודו"ק היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיין:
פרק ח
(ה'-ט"ו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'. וברש"י ז"ל שנהנה מן ההקדש. והיכן הוזהר נאמר כאן חטא ונאמר להלן חטא בתרומה וכו' אי מה להלן לא הזהיר אלא האוכל אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל ת"ל תמעול מעל ריבה עכ"ל. וכתב ע"ז המזרחי אינו רוצה לומר מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל ולא הנהנה בשאר הנאות אף כאן כן שהרי בכל מקום שנאמרה אכילה אף שאר הנאות בכלל וכו' דאחד איסור אכילה וא' א"ה במשמע. גם אינו רוצה לומר אי מה להלן לא אסר אלא בהנאה הבאה ע"י פגימה וכו'. מבואר מדברי המזרחי דס"ל דתרומה אסורה בהנאה מה"ת. ובגור ארי' שם כתב על המזרחי שדבר זה אינו. וראי' מסוכה דצריך קרא לסך בשמן של תרומה שאסור משום דסיכה כשתי' מבואר מזה דשאר הנאות מותר. אלו דברי הג"א ז"ל. וכתב לי ע"ז כבוד ידי"נ הרב החריף המופלא מוהר"ש נ"י מליטעטאוו שנראה שאשתמיט להו סוגי' ערוכה דחזקי' דמקשינן והרי תרומה וכו' ותרצינן שאני תרומה דכתיב תרומתכם שלכם תהי' מבואר להדיא דאיכא קרא להתיר תרומה בהנאה והוא באמת דבר מבהיל. ונשתוממתי כשעה חדא בזה ואחר החיפוש בספרים מצאתי להגאון בעל פנים יפות ז"ל שתמה ג"כ על המזרחי ולא תי' כלום:
ולגודל חומר הנושא עלה בדעתי דהנה באמת צ"ע לכאורה לשון הרא"מ ז"ל שכתב אח"כ דצריך בהקדש לאסור הנאה שא"ב פגימה דזה אינו אסור בתרומה ותמי' דקארי לה מאי קארי לה דהרי א"נ דתרומה אסורה בהנאה מצד דכל היכא דכתיב לא תאכלו אחד איסורי אכילה ואחד א"ה במשמע א"כ מנ"מ בין הנאה שיש פגימה או אין בה פגימה. לכן אומר אני שבוודאי לא אשתמיט לי' להמזרחי סוגי' דחזקי' דמבואר דדרשינן מתרומתכם היתר הנאה בתרומה. אמנם הרא"מ ס"ל כדעת התוס' דתרומה אסורה בהנאה של כילוי מה"ת כמו שהאריך לברר דעתם במל"מ פ"ב מהלכות תרומות הי"ד עיי"ש. ולכאורה קשה על שיטתם איך אפשר לומר כן הא כתיב תרומתכם וע"כ צ"ל דתרומתכם אינו מתיר אלא הנאה שאינו של כילוי ולפי"ז ס"ל להרא"מ ז"ל דלפי האמת דאיכא דרשה דתרומה אסורה בהנאה של כילוי מה"ת שוב אמרי' אהדרה לאיסורא קמא ואסור בהנאה של כילוי מצד ל"ת ג"כ כיון דקיי"ל דכ"מ שנאמר ל"ת אחד איסור אכילה ואחד א"ה במשמע א"כ נהי דהתורה התירה הכא הנאה מתרומתכם אמרינן דלא התירה אלא הנאה שאינו של כילוי אבל הנאה של כילוי נשאר באיסור הקדום. ובאמת לר"א אליבא דר"י דס"ל דנפק"ל איסה"נ בכל איסורין שבתורה מאותו דאותו אתה משליך לכלב וא"א משליך לכלב כל איסורין שבתורה והנה מזה לא נשמע לאסור אלא הנאה של כילוי רק דאמרי' דאין נפ"מ כיון דאסרה תורה בהנאה ה"ה דאסור בכל הנאות. ומעתה ז"ד בכל איסורין משא"כ בתרומה כיון דכתיב תרומתכם אמרי' דאותו כפשוטו ובא לאסור הנאה ש"כ בתרומה ומתרומתכם דרשינן להתיר הנאה שאינו של כילוי וא"כ כיון דתרומה אסורה בהנאה ש"כ מה"ת מדרשא דקראי א"כ שוב אמרינן כפשטה דתרומה אסורה בהנאה מצד אותו ותרומתכם אינו אלא להתיר הנאה שאינו של כילוי וא"ש דברי המזרחי:
[ובאמת י"ל עפי"ז בישוב הסוגי' לעיל דדרשינן מאותו אותו אתה משליך לכלב וא"א משליך לכלב כ"א שבתורה ועיי' ברש"י ותוס' שטרחו לתרץ דלמה לי דרשא דאותו ת"ל דיש ללמוד מגוף דבר זה שצריך היתר הנאה בטריפה ע"כ דשאר איסורין אסורין בהנאה ג"כ אמנם להנ"ל י"ל כיון דחזינן דבתרומה ובטבל יש חילוק בין הנאה של כילוי להנאה שאינה ש"כ א"כ לא נשמע מטריפה אלא לאסור בכל איסורין שבתורה הנאה של כילוי אבל מנ"ל דכל איסורין שבתורה אסורין בכל הנאות ולזה דרשינן מאותו דמיותר ואמרי' דאם אינו ענין לאסור הנאה ש"כ דזה נשמע מגופי' דקרא דרשינן לאסור גם שאר הנאות אפי' אינן ש"כ. ולפי"ז י"ל דז"ד א"נ דטבל ותרומה אסורין בהנאה ש"כ מה"ת א"כ מצאנו שחילקה התורה בענין הנאות שפיר ליכא למילף איסור הנאה אף שאינו ש"כ אלא מאותו דמיותר משא"כ א"נ דטבל ותרומה אין אסורין כלל מה"ת בהנאה א"כ באמת לא מצאנו חילוק כלל בענין הנאות וא"כ שוב ל"ל אותו דמגופי' דקרא נשמע כיון דצריך להתיר איסה"נ דטריפה ממילא דכל איסורין שבתורה אסורין בכל הנאות דמסברא אין לחלק בין הנאה ש"כ לאינה ש"כ. ויש לתרץ עפי"ז דעת הר"מ ז"ל דפסק דחשנ"ב דאורייתא ופסק כר"א דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ולהנ"ל י"ל עפמ"ש האחרונים בזה פלוגתא דאמוראי אי הנאה ש"כ אסור מה"ת א"כ י"ל דהר"מ ז"ל להלכה דפסק דאינו אסור מה"ת הנאה ש"כ בין בטבל בין בתרומה א"כ יליף איסה"נ מגופא דטריפה ואותו שפיר ממעט חשנ"ב. ויש להאריך עפי"ז הרבה בסוגי' בכמה ענינים ולא העליתי הדברים עדיין בכור הבחינה]: