אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

שמות

ויחי

פרק א

בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) אמר ר' חנינא עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. וברש"י ז"ל ד"ה ויך את המצרי כתב בזה"ל משום דהכה איש עברי עכ"ל. נראה דבא להזהיר בזה דלכן נקט ר"ח דוקא עכו"ם שהכה את ישראל דדוקא אם מכה ישראל דינא הכי כיון דהתם ג"כ הכה איש עברי. ועיין בחידושי הר"ן ז"ל שמסופק בדעת ר"ח אם הכוונה דוקא על ישראל משום דהי' קודם מתן תורה. אמנם יגיד עליו ריעו מימרא דר"ח הסמוכה לזו בש"ס שם בזה"ל ואמר ר"ח הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה שנאמר מוקש אדם ילע קודש דהכא ע"כ כוונת ר"ח על ישראל בדוקא כמו שפירש רש"י ז"ל ד"ה מוקש אדם עיי"ש. א"כ נראה דה"ה הכא בדקדוק נקט ר"ח ישראל. דדוקא בעכו"ם שהכה את ישראל דינא הכי. אך לכאורה קשה מנ"ל לר"ח הא דילמא גם ב"נ שהכה ב"נ דינא הכי דחייב מיתה והכא מעשה שהי' כך הי' שהכה איש עברי ולא משום דצריך דוקא להיות בגדר ישראל דהרי בנ"י קודם מתן תורה ג"כ לא היו בכלל ישראלים גמורים:

ונראה דר"ח דייק זה מדכתיב וירא כי אין איש שבין עפ"י פשוטו שנתירא מאיש אחר ובין עפ"י מדרשו שראה שאין עתיד לצאת ממנו איש קשה אם דינא הוא דב"נ חייב מיתה על שהכה את חבירו א"כ נתחייב מיתה מדינא והי' מוטל על משה להרגו מצד מצות דינים וכמ"ש הר"מ ז"ל טעם עונש בני שכם משום זה שלא הרגו את חמור א"כ למה הי' משה רבינו מתיירא לקיים המצוה המוטלת עליו. וגם מה נ"מ אם יש עוד מי שיצא ממנו או לא לכן דייק מזה ר"ח דרק ב"נ שהכה את ישראל גמור חייב מיתה וכיון דלא היו עוד אז בכלל ישראלים גמורים רק להחמיר הי' דינם כישראל לכן ל"צ לסכן את עצמו בהריגתו וכן אם הי' רואה שעדיין עתיד לצאת ממנו זרע מעליא לא הי' הורגו אמנם מפני שראה שאין איש כפשוטו וכמדרשו לכן הרגו וזה נכון בפירוש דברי ר' חנינא:

ועפי"ז עמדתי על כוונת מרנא הכסף משנה ז"ל שכתב על דברי הר"מ ז"ל פ"י ממלכים הל' ו' שכתב בזה"ל. ועכו"ם שהכה את ישראל אפי' חבל בו כ"ש אינו נהרג וכתב הכ"מ ז"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא עכ"ל. וכבר תמהתי עליו בספרי דלמה צריך לדוחק הזה תיפוק לי' כיון דויפן כה וכה נראה דלא נתחייב מיתה מדינא דאל"כ למה הי' צריך לראות שאין איש. אמנם עפ"י דברינו א"ש דברי הכ"מ ז"ל כיון דהר"מ ז"ל ג"כ מדייק דינא דר"ח דעכו"ם שהכה את ישראל דוקא א"כ א"ש הא דויפן כה וכה לראות אם אין איש כיון דלא נתחייב מיתה מדינא מחמת שלא הי' עוד בכלל בני ישראל גמורים וא"כ במכה ישראל גמור צריך להיות נהרג ג"כ ולכן כתב מרן ז"ל דדעת הר"מ ז"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא והיינו כמו שפירשו המפורשים דלא משום שהכה את ישראל חייב מיתה אלא משום שבא על אשתו. ולפי שזה נתגלה רק למשה רבינו ע"י רוה"ק לכן הרגו רק ע"י שם המפורש אבל משום שהכה ישראל אינו חייב מיתה בדיני אדם:

ובעיקר פירושא דקרא נלענ"ד להעיר בדבר חדש עפ"מ דמבואר בדברי רבותינו ז"ל דמשה רבינו הי' באותו מעשה בן י"ב שנה וכן נראה מדברי רש"י ורמב"ן ז"ל. ועיי' ברמב"ן ז"ל שהביא כן מחז"ל ולכן דחקו לפרש ויגדל היינו שבא לכלל דעת או שפרעה נתן לו גדולה ולא פירשו כפשוטו מפני שבאמת לא הי' גדול עוד בד"ת וא"כ נראה פשוט דאע"ג דנתחייב המצרי מיתה מ"מ לא הי' מוטל על משה רבינו להרוג אותו כיון דעוד הי' קטן ואינו בני מצות כמבואר בר"מ ז"ל פ"י מהל' מלכים הל' ב' עיי"ש ולכן שפיר דוקא מפני שראה שאין איש היינו כפשוטו וכמדרשו הי' הורג אותו אבל להסתכן עליו וכן אם הי' רואה שעתיד לצאת ממנו זרעא מעליא לא הי' הורגו כיון דאין מוטל עליו להרוג אותו מצד שהוא עדיין קטן. וזה נכון וברור:

ואולי י"ל בזה פירוש הקרא ויפן כה וכה וירא כי אין איש היינו שראה שלא הי' איש בזה שהרג את העברי לכן הרגו הוא דאם הי' איש היינו גדול ממש א"כ מצות הריגה מוטלת על הגדול ולא עליו אבל כיון שאין איש ע"כ קיים הוא בו מצות דינים. איברא דיש לעיי' לפי דעת הפוסקים דבב"נ ל"צ גדול בשנים ובשערות ומשבא לכלל דעת הוי בכלל גדול א"כ לענין זה לדין ב"נ הוי בכלל גדול. אך יש לדחות דנהי דפסק הר"מ ז"ל דמוטל על ישראל ג"כ לדון דיני ב"נ מ"מ כיון דבדיני ישראל עדיין הוא קטן וא"כ כיון דמשה רבינו דינו כישראל אינו מוטל עליו לדון את המצרי ויש בזה פנים לכאן ולכאן. וי"ל בזה דיקדוק הלשון מה שאמרו לו דתן ואבירם מי שמך "לאיש" שר ושופט עלינו וגו'. שלכאורה הך תיבת "לאיש" מיותר. ולהנ"ל י"ל בטוב טו"ד. דאמרו לו כיון דבעצם אתה אינך עוד איש בדיני ישראל נהי דלענין ב"נ עשית עצמך איש והרגת את המצרי אבל מי שמך לאיש שתהי' גם שר ושופט עלינו דהרי אנחנו בני ישראל ובדיני ישראל אין אתה איש כלל. ויש לפלפל הרבה בזה ואכ"מ:

פרק ב

במסכת עכו"ם (דף כ"ז ע"א) איתמר מניין למילה בעכו"ם שהיא פסולה דרי בר פפא משמי' דרב אמר ואתה את בריתי תשמור וריו"ח המל ימול מאי בינייהו וכו' איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המל ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא. ומקשינן בגמ' ומי איכא למ"ד אשה לא והכתיב ותקח צפורה צר ותכרות קרי בי' ותכרת דאמרה לאינש אחרינא ועבד. ואב"א אתיא איהו ואתחלה. ואתא משה ואגמרה עכ"ל הגמ'. והנה הך תירוץ דואב"א אין לו מובן כלל כיון דאמרינן השתא דמילה באשה פסולה איך מותרת להתחיל. ומ"ש משחיטה דשחט הפסול וגמר הכשר פסול משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ה"ה מילה כיון דמבואר להדיא בשבת (דף קל"ג ע"ב) דליכא על אומן שמתחיל במקצת מילה ואינו גומר עונש כרת משום חילול שבת משום דיכול לומר אנא עבדית פלגא דמצוה עיי"ש. מבואר להדיא דמצות מילה מתחילה ועד סוף וא"כ כיון דאמרינן דאשה פסולה למול נראה ברור דגם ההתחלה פסולה ע"י אשה. וראה נפלאות בתורת ד' בר"מ ז"ל פ"ב ממילה הל' א' שס"ל דמילה באשה כשירה אבל נכרי לא ימול כלל עכ"ל הרי שדקדק רבינו ז"ל לכתוב דגם ההתחלה פסול ע"י עכו"ם וכמוש"כ א"כ השתא דס"ל דמילה באשה פסולה גם אשה פסולה להתחיל המצוה (וראיתי בספר חוט המשולש הובא בשם פרדס דוד כיון דאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה אין נפ"מ אם ההתחלה הי' ע"י פסול וזה בדותא ואין צריך להשיב עליו ולדבריו לר' נחמי' דס"ל דעיקר דמצוה הוא המתחיל כמבואר במדרש תהלים מובא בתשו' שב יעקב סי' י"ג עיי"ש והי' מותר לגמור ע"י פסול אלא ודאי דזה אינו ענין כלל להכשר המצוה והבן כי קצרנו] וראיתי בספורנו שכתב שהיא מלה אותו ואח"כ לא הניח עוד המלאך לגמרי ואמרה חתן דמים למולות היינו שצריך פריעה ג"כ וזה עפ"י הירושלמי פרק ר"א דמילה דר"א בן פזי יליף מזה מילה ופריעה עיי"ש. ונראה מדבריו ז"ל דצפורה מלה אותו ומשה פרע אותו. אך זה בודאי לא יתכן לכאורה ח"נ דמילה באשה פסולה:

אמנם לאחר העיון נלענ"ד דבאמת כן כוונת הגמ' לתרץ אב"א דהיינו דהיא מלה ומשה רבינו פרע והטעם נראה לענ"ד ונקדים לבאר פלוגתת רב וריו"ח דרב יליף לה מואתה את בריתי תשמור וריו"ח לא יליף לי' מקרא זה אלא מהמול ימול. וקשה אמאי לא יליף לה מטעמא דרב דלכאורה זה נכון מאוד דעכו"ם שאינו בן ברית צריך להיות פסול וכמו דקיי"ל בציצית ותפילין ושחיטה לכן נלענ"ד דרב וריו"ח אזלי בזה לשיטתם ונקדים מה שיש לתמוה על הר"מ ז"ל שפסק דבני קטורה חייבין במילה לדורות ואיך אפשר לומר כן כיון דכתיב מפורש בתוה"ק ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם וכיון דבני קטורה לאו בכלל זרעו של אברהם איך אפשר לומר דחייבים במצות מילה ובאמת הוא קושית הגמ' בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) ותירץ את בריתי הפר לרבות בני קטורה אך א"כ הוי סתירה בקראי מרישא לסיפא ובאמת נראה שזה שדוחקתו לרש"י ז"ל לפרש דכל השו"ט בגמ' על בני קטורה עצמן בני אברהם משום דאין סברא דאברהם אבינו לא מל כל בניו שהיו לו בחייו. אבל לדעת הר"מ ז"ל קשה כנ"ל וגם דעת רש"י ז"ל צ"ע דהר' מבואר בקרא וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וע"כ דקאי על מילת גדולים וכבר נתקשה בזה בחידושי הר"ן ז"ל בסנהדרין שם:

ומה שנראה לענ"ד שזה שדוחקתו להירושלמי שבת פרק ר"א דמילה לומר דא"א נצטווה על הפריעה ג"כ ויליף לה מדכתיב המול ימול אחת למילה ואחת לפריעה. ומעתה י"ל עפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל דעיקר מצות פריעה הוא לגלות בשר העטרה כמבואר פ"ב ממילה ה"ב. ומעתה פירוש המקראות כך הוא דהקב"ה אמר לאברהם ואתה את בריתי "תשמור" היינו שתשמור אותו שלא יתכסה ויהי' נגלה בשר העטרה והוא ע"י פריעה כנ"ל וזה הוא דק אתה וזרעך אחריך לדורותם וזה שכתוב בתוה"ק אח"כ המול ימול והיינו מילה ופריעה דא"א נצטווה על דורותיו מילה ופריעה אמנם אח"כ כתיב בתוה"ק וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא בכאן לא נזכרה פריעה אלא מילה בלבד דעל מניעת הסרת הערלה ענוש כרת וע"ז אמרה תורה את בריתי הפר דמי שלא מל עצמו כלל זה מלבד שאינו שומר הברית אלא שמיפר הברית ביד רמה ולכן ענוש כרת וע"ז אמרינן דמזה נתרבו בני קטורה דחייבין במילה דאע"ג דשמירת הברית לא נצטווה אברהם אבינו אלא לדורותיו אמנם על הפרת הברית אתרבי בני קטורה ג"כ אמנם זה דוקא אם אמרינן דנתנה פריעה לא"א אבל אם נימא דלא נתנה פריעה לא"א א"כ ע"כ הך קרא דאתה וזרעך אחריך קאי על מילה א"כ נהי דאמרינן דאתרבי מאת בריתי הפר בני קטורה היינו רק זרעו של אברהם אבל ב"ק אין חייבין במילה. ומעתה יובן היטב דעת הר"מ ז"ל דנראה ברור דהוא ז"ל פסק דנתנה פריעת מילה לא"א כהירושלמי מדלא הזכיר כלל דפריעה הלל"מ וכתב סתמא דפריעה בכלל מילה נראה דס"ל דנתנה לא"א ולכן פסק דבני קטורה חייבין במילה לדורות והיינו על מילה בלא פריעה כיון דבכלל שמירת הברית לא אתרבי בני קטורה כן נראה לענ"ד בשיטת הר"מ ז"ל:

ומעתה נראה דרב וריו"ח אזלי לשיטתם דרב ס"ל ביבמות (דף ע"א ע"ב) דלא נתנה פריעת מילה לא"א וא"כ שפיר יליף מקרא דואתה את בריתי תשמור לפסול מילה בעכו"ם כיון דלדידי' הך קרא קאי על מילה משא"כ ריו"ח לשיטתו דס"ל בירושלמי דהמול ימול אחת למילה ואחת לפריעה וכ"כ שטעמו של דבר דס"ל דבני קטורה חייבין במילה לדורות וע"כ קרא דואתה את בריתי תשמור קאי רק על פריעה א"כ אין ללמוד מזה דמילה בעכו"ם פסולה דמזה לא נשמע כ"א על פריעה שהיא פסולה בעכו"ם אבל על מילה לא נשמע מקרא זה כיון דקרא זה לא קאי על מילה כלל ולכן מוכרח ריו"ח ללמוד דדוקא מי שנימול יכול למול אבל עכו"ם פסול אף לענין מילה ורב וריו"ח אזלי לשיטתם בזה דפליגי אי נתנה פריעה א"א:

והיוצא לנו מזה שכתבנו דאם אמרינן דנתנה פריעת מילה לא"א אמרינן דבני קטורה חייבין במילה לדורות והא דכתוב בתוה"ק ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם קאי על פריעה ומזה נתמעטו בני קטורה ומעתה אומר אני דקושית הגמ' ומי איכא למ"ד אשה פסולה לא על רב לחודא קמקשה דגם על ריו"ח קשה קושית הגמ' דהנה זה פשוט דאף לריו"ח דס"ל דאשה כשירה דכמאן דמהילא דמיא מ"מ ה"ד באשה ישראלית אבל בנכרית ולא באה מכלל ישראל ל"ש לומר כמאן דמהילא דמיא וא"כ לכאורה קשה על צפורה איך מלה. אך כבר כתבתי בספרי דמזה מוכח כדעת הר"מ ז"ל דבני קטורה נתחייבו במילה לדורות ויתרו הי' מבני קטורה דמדין מבני קטורה הוא ושפיר הוי כמאן דמהילא ויכולה למול:

אמנם לפי"מ שכתבנו דאע"ג דבני קטורה חייבין במילה היינו רק מילה אבל מפריעה נתמעטו בני קטורה א"כ אכתי קשה לריו"ח לשיטתו דס"ל דסתמא דירושלמי דא"א נצטווה על הפריעה ג"כ א"כ מסתמא עשתה צפורה מילה ופריעה ואיך נתקיים מצות מילה ופריעה כיון דל"ש לומר על הפריעה דצפורה כמאן דמהילא דמיא וקושית הגמ' בין לרב ובין לריו"ח לרב על המילה ולריו"ח לשיטתו על הפריעה וע"ז תרצינן בגמ' לרב דאחר מל דליכא למימר דצפורה מלה כלל כיון דאשה לאו בכלל ואתה את בריתי תשמור ולריו"ח דס"ל מהמול ימול כיון דס"ל דנתנה פריעת מילה לא"א א"כ נהי דבני קטורה נתמעטו מזה מ"מ היתה צפורה יכולה למול כיון דבמילה חייבת ופריעה באמת פרע משה וזהו פירוש הגמ' אתא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה. ומעתה א"ש הכל דלהלכה דמילה בעכו"ם פסולה גם ההתחלה פסולה בעכו"ם דאע"ג דס"ל להלכה דנתנה פריעת מילה לא"א וקרא דואתה את בריתי תשמור קאי רק על פריעה א"כ יש סברא דעכו"ם יהי' כשר למול אך הרי עכו"ם נתמעט מהמול ימול ולכן גם מילה פסולה בעכו"ם ואף ההתחלה פסולה כמו שמדקדק הר"מ ז"ל בלשונו הזהב. והנה לא נכחד ממנו שדברינו נגד כל דברי רבותינו האחרונים ז"ל בזה:

דפשיטא להו דדבר זה אם ב"ק חייבין בפריעה תליא אי נתנה פריעת מילה לא"א וגם דבר זה אי בפריעה איכא כרת תליא בזה. ועי' באריכות בתשו' חת"ס יו"ד סי' רמ"ט וגם אנחנו בקונטרס המילה שלנו כתבנו דרכים אחרים בזה אך ע' פנים לתורה:

ולענ"ד לאחר העיון יתכנו דברי אלה לכל הישר הולך. אמנם כן במה שכתבנו להביא ראי' לדעת הר"מ ז"ל דב"ק חייבין במילה מהא דצפורה דנראה מסוגית הגמ' דלמ"ד המול ימול צפורה כשירה אע"ג דהיתה נכרית אע"ג דזה ברור דלהלכה דמילה בעכו"ם פסולה גם בנכרית פסולה ולא אמרינן אשה כמאן דמהילא דמיא. זה יש לדחות דבאמת סברת הגמ' אשה כמאן דמהילא דמיא אין הטעם משום דבאה מכח בני ישראל החייבין במילה אלא הטעם כפשטא כיון דאינה שייכה במצוה זו ול"ש בה מצות מילה כלל אמרינן כמאן דמהילא דמיא והא דקיי"ל להלכה דגם נכרית פסולה למול הוא מטעם אחר כיון דחזינן דגם עכו"ם הנימול ואפי' בני קטורה שחייבין במילה מ"מ אינו בכלל המול ימול כיון דעכו"ם נקראים ערלים ואינם בכלל המול אע"ג דחייב במילה והוא נימול באמת כמו שכתב בפשיטות בתשו' שאג"א וא"כ מהאי טעמא גם נכרית אע"ג דכמאן דמהילא דמיא מכל מקום הרי היא בכלל ערלות וממילא פסולה והבן היטב:

ומעתה זה דוקא לאחר מתן תורה דנתחדש זה עצם פסול על העכו"ם דהם בכלל ערלים ואין נפ"מ אם הם נמולים או לא משא"כ קודם מתן תורה דנראה פשוט דלא הי' שייך למיפסל עכו"ם מצד דאינו נימול אם הי' באמת נימול כהלכתו ורק דעכו"ם פסול מצד דאינו בגדר המול או משום שאינו חייב או משום שאינו נימול וא"כ זה דוקא עכו"ם אבל נכרית אע"ג דלא נתחייבה במילה מ"מ כיון דאיתתא כמאן דמהילא דמיא היתה יכולה למול וא"כ אינו ראי' מסוגית הגמ' לדעת הר"מ ז"ל אמנם בכל זאת נראה עיקר כמוש"כ לעיל דסברא דאשה כמאן דמהילא דמיא הוא רק בישראלית כיון דנולדה מישראל או אפי' בגיורת שנתדבקה בישראל אבל נכרית אינה בכלל מהילא וכמו"ש בספרי אך העליתי על הספר שלא נעלם ממני גם מה שיש לדחות והמעיין יבחר.

פרק ג

במסכת נדרים (דף ז' ע"ב) אמר ר"ח אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וכו' שכל מקום שהזכרת השם מצוי' שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' וכתב הר"ן ז"ל בד"ה שנאמר כי מתו וכו' דהכא ע"כ שהענו דליכא למימר שנסתמו דהא כתיב במחלקותו של קרח העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה ול"ל נמי שהיו מצורעין דהא כתיב בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וכו' וע"כ דכוונת הקב"ה במה שאמר למשה רבינו כי מתו כל האנשים היינו שהענו עיי"ש בדבריו. ומקשין העולם לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דאותן מצורעים שהיו קודם מתן תורה ונתרפאו בשעת מתן תורה ואח"כ כשחזרו במעשה העגל היו מטמאין משום נגעים. איך יפרנס משנה ערוכה פ"ז דנגעים משנה א' אלו בהרת טהורות שהי' בו קודם למתן תורה וע"כ דכוונת המשנה אע"ג דלא משכחת לה דנתרפאו בשעת מתן תורה וצ"ל דאע"ג דחזרו למומן במעשה העגל מ"מ נשארו טהורין כיון דהי' אותן הנגעים שהי' בו קודם מתן תורה וא"כ אזדא לי' ראיית הר"ן ז"ל שלא היו מצורעים כיון דמבואר במשנה באלו נגעים טהורין:

והנה בפשיטות יפה כתב בזה הגאון בעל נחל אשכול ז"ל בדיני אבילות שנראה שיש פלוגתא בזה בין המדרש ובין המכילתא אי נתרפאו מכל המומים או דוקא מאותן המומין שהי' מזיקין להם בקבלת התורה כגון חרש וסומא או שנתרפאו מכל המומין דדעת המכילתא נראה דלא נתרפאו מכל המומין וא"כ י"ל דגם המשנה דילן ס"ל כן דלא נתרפאו כלל מצרעתם במתן תורה ולכן שפיר אמרינן דטהורין הן משא"כ ראיית הר"ן ז"ל הוא אליבא דהמדרש דנתרפאו מכל המומין וא"כ כשחזרו למומן במעשה העגל הוי נגע חדשה וצריך הסגר והחלט ושפיר הכריח הר"ן ז"ל דלא הי' מצורעין. ובאמת מדברי התוס' שבת (דף פ"ו ע"א) ד"ה מניין לפולטת ש"ז נראה להדיא דלא נתרפאו מצערתם במתן תורה ומוכרח דס"ל כהמכילתא הנ"ל. וכן נראה מדברי הגמ' נדה (דף ד'). אמנם לקושטא דמילתא אינו מספיק לתרץ דברי הר"ן ז"ל. א' כיון דלפי"ז מוכרח דהמשנה ס"ל דלא נתרפאו במתן תורה וא"כ מניין הוכיחו בגמ' דהעני דאין סברא דהש"ס יחלוק על המשנה ויסמוך על דברי המדרש. ב'. גם לפי דברי המדרש דדרש כולך יפה רעיתי ומום אין בך על שעת מתן תורה וס"ל דנתרפאו מכל מומין במתן תורה מ"מ כיון שחזרו למומן במעשה העגל ג"כ הנגעים טהורין לפמ"ש התוס' בכמה דוכתין לפרש דהא דדרשינן מאדם כי יהי' בעור בשרו מן הדיבור ואילך היינו מדיבור מצוה זו דפרשת נגעים וא"כ אף אותן נגעים שהי' להם ממעשה העגל ואילך טהורין כיון דג"כ הי' לפני הדיבור וא"כ נדחה ראיית הר"ן ז"ל:

ובאמת נלענ"ד להוכיח קצת שדעת התורת כהנים כן דהנה בתו"כ תזריע בפ' נגעים איתא בזה"ל מראות נגעים שהי' בעכו"ם ונתגייר בקטן ונולד וכו' לכך נאמר אדם כי יהי'. ב'. כי יהי' מן הדיבור ואילך וכו' ועיי' בפירוש הר"ש משאנץ ז"ל שהקשה דאמאי לא כייל לה התו"כ לעיל עם עכו"ם ונתגייר וקטן ונולד משום שדומה לעכו"ם עד שלא נתגייר דישראל נמי קודם מתן תורה ב"נ נקראו עכ"ל. וזה דוחק לענ"ד כיון דאין זה דבר ברור דהי' להם דין ב"נ קודם מתן תורה א"כ שפיר הו"ל לכלול דין זה לעיל וכמו דבמשנה נכלל דין זה בדינים הנ"ל:

לכן נלענ"ד שדעת התו"כ כהמדרש דישראל נתרפאו מכל מומין במתן תורה ולכן לא כייל דין זה דנגעים קודם מתן תורה דזה לא משכחת לה כנ"ל אמנם מ"ש בפיסקא ב' דכי יהי' מן הדיבור ואילך היינו על אותן מומין שהי' להם אח"כ אם הי' בהם קודם דיבור הפרשה של נגעים הם טהורים אף שהי' בהם הנגעים לאחר מתן תורה ושני ענינים הם וזה פשוט בכוונת התו"כ וא"כ נסתרה ראיית הר"ן ז"ל לגמרי ובאמת כבר כתבו המפרשים די"ל דגם כוונת המשנה דנגעים שהיו קודם ותן תורה טהורין היינו קודם מתן תורת נגעים וזה נקרא קודם מתן תורה דכל מ' שנה היו בכלל מתן תורה ולכאורה יש לתלות הדברים בפלוגתת ר"ש ור"ע בזבחים (דף קט"ז) אי כללות ופרטות נאמרו למשה בסיני או דכללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד ולפי"ז להלכה דקיי"ל כר"ע דכללות ופרטות נאמרו למ"ר בסיני א"כ כל קבלת התורה הי' אז ועיין ברמב"ן ז"ל בספר המצות מצוה קצ"ד בחלק הלאוין ומ"ש במגילת אסתר שם וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ. וכיון שנאמר הכל למשה רבינו בסיני עבור ישראל והוא הי' השליח של ישראל לקבל תורה עבורם כמו שאמרו ישראל למשה רבינו שהוא שמע מפי הגבורה כל דברי התורה וא"כ נראה פשוט דזה הוי לאחר הדיבור לגמרי דמיד שנאמרה הפרשה למשה רבינו הוי כאילו נאמרה לישראל ושפיר הוי בכלל אדם כי יהי' בעור בשרו:

ונראה שמטעם זה ס"ל להר"ש ז"ל בפשיטות שלאחר מתן תורה הוי בכלל לאחר הדיבור אמנם כאשר נעיין בזה בעומק העיון יתבאר לנו היטב דברי התוס' דס"ל דלאחר הדיבור היינו אחר דיבור של המצוה לישראל דבאמת בזה מודים התוס' דבשעת מתן תורה הי' קבלת התוה"ק בשלימות עבור ישראל אמנם התוס' ס"ל כיון דלאחר חטא העגל שיבר משה רבינו את הלוחות וכמ"ש המפורשים דביקש לדונם כפנוי' ולא כא"א א"כ ממילא בטל אז כל קבלת התורה שהי' מקודם ובטל השליחות לגמרי ונהי דאח"כ עשו תשובה ונתקבל תשובתם וביוה"כ כשירד משה רבינו מן ההר עם הלוחות האחרונות נשלמה כפרתן של ישראל מ"מ שוב לא היתה קבלת התורה בשלימות עד ששמעו כל מצוה ומצוה מפי משה רבינו ולכן ס"ל להתוס' דלפני הדיבור היינו לפני אמירת הפרשה:

ויש להמתיק הדברים ביותר עפמ"ש המפורשים לפרש הא דאמרו חז"ל דלוחות הראשונות היו מעשה ידיו של הקב"ה ולוחות האחרונות מעשה ידיו של משה כמו שנאמר בתוה"ק פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים דלוחות הראשונות היו לישראל ישר מהקב"ה ונתנם עבור ישראל אמנם לאחר חטא העגל ונתקיימו ישראל בזכות מ"ר היתה כל הקבלת תורה למשה רבינו והוא נתנם לישראל א"כ בוודאי צדקו דברי התוס' דלאחר חטא העגל כל מצוה ומצוה ששמעו ישראל מפי משה הי' אז קבלת התורה באותה מצוה ולכן ס"ל לתוס' דתליא בדיבור הפרשה וכן נראה דעת התו"כ:

ואם כנים הדברים אחות לן שמעתתא טובא עפי"ז לתרץ קושית המפורשים מובא בצל"ח פסחים (דף צ' ע"ב) דלמ"ד נדב ואביהוא מתו בפנים א"כ נטמא אוהל המשכן וכל הכלים ומה שתירצו דבאותו יום נאמר פרשת טמא מת ובאותה שעה עדיין לא נאמר פרשת טומאה תמה המג"א בזית רענן ז"ל דא"כ איך נטמאו מישאל ואלצפן. ומה שכתב הצל"ח לתרץ דנאמרה פרשת טומאת מת בשעה שנשאו אותו מישאל ואלצפן אחרי שכבר הוציאו אותו מן המשכן גם זה דוחק גדול מנשוא. אמנם לפי דברינו י"ל ברווחא דהנה באמת בפשיטות הפירוש הא דאינו מטמא אלא לאחר הדיבור היינו לאחר מתן תורה אך מפני שישראל חטאו אח"כ ונתבטלה הקבלה לכן אמרינן דלאחר הדיבור פירושו אחרי דיבור הפרשה. ומעתה נראה דזה דוקא כל ישראל אבל שבטו של לוי שלא היו בחטא העגל כלל ואדרבה קנאו עוד קנאת ד' צבאות א"כ אצלם בוודאי נשאר כח התוה"ק מקבלה הראשונה ונראה דמשום זה נבחרו שבט לוי להורות חוקי ד' לישראל דהם נשארו המקבלים הגמורים מהשי"ת שלא נתבטל מהם אח"כ וכ"כ במק"א גדולה מזו בשם הג' מוהר"י חגיז ז"ל בהלכות קטנות לתרץ קושית התוס' שבועות (דף י"ד ע"א) ד"ה כולן שתמהו דלוים במה יתכפרו עיי"ש וכתב הגז"ל דלוים א"צ כפרה כלל כיון שלא היו בחטא העגל א"צ כפרת יוה"כ כלל והארכנו בזה שם ואכ"מ:

ומעתה א"ש מאוד קושית המפורשים די"ל דאז בשעה שנשרפו נדב ואביהוא לא נאמר עוד פרשת טומאת מת ולכן המשכן דהי' של ישראל ותכלית בנינו לתקן חטא העגל ולכפר עליהם א"כ אע"ג דנאמרה אח"כ פרשת טומאת מת מ"מ לא נטמא המשכן כיון דאצל ישראל הי' זה טומאה דלפני הדיבור משא"כ מישאל ואלצפן דהיו לוים הם שפיר נטמאו ע"י נדב ואביהוא אע"ג דהפרשה נאמרה אח"כ מ"מ אצלם הוי לאחר הדיבור כיון דקבלת התורה נשארה אצלם בתוקפה וזה נכון מאוד בישוב קו' הנ"ל:

ומעתה אחרי שזכינו לזה נאמר שעפ"י דרכינו יש לתרץ גם דברי הר"ן ז"ל בטו"ט ודעת ונאמר דגם הר"ן ז"ל ס"ל כפירוש התוס' דטומאה דלפני הדיבור אינו מטמא בנגעים היינו קודם שנאמרה הפרשה והוא מטעם הנ"ל כיון דקבלת התורה הראשונה שהיתה ע"י משה רבינו בשליחותן של ישראל נתבטלה אח"כ והי' אח"כ קבלה מחדש ממ"ר בעת שנאמר להם כל מצוה ומצוה. אמנם הוכחת הר"ן ז"ל הוא מקרח לשיטתו שאמר כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו על קהל ד' וברש"י ז"ל כולם שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך וגם דתן ואבירם אמרו כן המעט כי העליתנו מארץ מצרים וגו' כי תשתרר עלינו גם השתרר הרי שחלקו על נשיאות של משה רבינו והיו סבורים שזה שהי' במתן תורה שכל ישראל היו בבחינת ממלכת כהנים זה לא נתבטל כלל בחטא העגל ומשה רבינו דשיבר את הלוחות מדעתו עשה וזה מוכרח מטענת קרח דאמר דכל העדה שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך וקשה עכ"פ יתר הדברות וכן כל התוה"ק הכל הי' ע"י משה רבינו ועכצ"ל דהם טענו שזה הי' ע"י רצונם כמו שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' וכיון שזה הי' ע"י רצונם והוא נעשה שלוחם אין לו לנהוג גדולה משום זה וכיון שכן הרי אמרו שקבלת התורה הקדושה נשארה בתוקפה וא"כ לשיטתם פשיטא דלאחר הדיבור פירושו לאחר מתן תורה וא"כ איך הוי דתן ואבירם במחלקותו של קרח בקרב כל ישראל וע"כ דלא היו מצורעים דאם היו מצורעים הי' להם לשלוח אותם חוץ למחנה כיון דבזה הי' כל יסוד המחלוקת עם מרע"ה ושפיר מוכח דהא דאמרה תוה"ק כי מתו כל האנשים וגו' היינו שהענו ודוק היטב בכל זה כי הוא ענין נכבד לענ"ד בבירור הדברים בהא דלפני הדיבור:

והנה עתה בסדרי הדברים לדפוס בא לידי ספר בית האוצר מידידי הג' מוהר"י ענגיל שיחי' וראיתי בכלל ג' שנו ע ג"כ בענין זה בטומאה דלפני הדיבור לאחר מתן תורה אם הוי בכלל טומאה עיי"ש שהביא בזה מחלוקת הרא"מ והגור ארי' ז"ל ועיי"ש מה שהגאון המחבר שיחי' כתב הסדר הדברים דטומאה כל זמן שלא נודע כלל בעולם אין עלי' שם טומאה כלל ומאריך בזה בדברי חכמה. אך באמת לפי"מ שכתבתי לעיל דמשה רבינו הי' שלוחן של ישראל א"כ י"ל דכשנאמרו המצות למשה רבינו הו"ל כאילו נאמרו לישראל והוי בכלל נודע ג"כ אמנם כיון שאח"כ נתבטל השליחות ומשה רבינו זכה בתוה"ק בזכותו והוא נתנם לישראל שוב י"ל כדברי הגאון שיחי' וא"כ דברינו נכונים מאוד אף לפ"ד המחבר שיחי' בזה ויש אתנו עוד אריכות דברים בזה בדברי הצל"ח פסחים שם ויבואר אי"ה בפרשת בהעלותך:

ודע דלכאורה יש לעיין בדברי הר"ן ז"ל דמייתי ראי' דאין הפירוש דהיו מצורעין מדהיו בקרב כל ישראל במחלקותו של קרח וא"ל משום דנתרפאו במתן תורה הא חזרו למומן במעשה העגל ומנ"ל לר"ן ז"ל דהיו מצורעין עד מתן תורה דילמא עתה היו מצורעין ואח"כ נתרפאו עוד קודם מתן תורה וממילא לא חזרו למומן במעשה העגל. ונראה דכוונת הר"ן ז"ל כיון דדיבורו של השי"ת הוא נצחי וא"כ כיון שאמר הקב"ה כי מתו כל האנשים אי נימא דפירוש מת היינו מצורע ע"כ הפירוש ככל מת שהוא לעולם וא"כ ה"נ א"א לומר שנתרפאו אח"כ מצרעתם ע"י רפואות דא"כ אינה מיתה קיימת וזה לא יתכן לומר בדיבור הקב"ה אמנם מזה שנתרפאו במתן תורה מזה אינו נסתר הדיבור הראשון דבשעת מתן תורה נזדככו כמלאכי השרת ובטל מהם חלק האנושיות לגמרי ולא הי' שייך בהם צרעת כלל ולכן שפיר כתב הר"ן ז"ל דא"א לומר שנתרפאו באופן אחר כ"א ע"י מתן תורה אך לפי"ז שוב חזרו למומן במעשה העגל. וזה נכון בכוונת הר"ן ז"ל:

והנה בעיקר דברי השי"ת למשה רבינו שאמר לו לך שוב מצרימה "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" לכאורה יפלא דלמה הוסיף לו להקב"ה זאת דמנ"מ אם מתו או לא הא ביד הקב"ה להמית אותם כרגע אם ירצו לעשות לו רע ומלבד זה הא מחויב למסור נפשו לקיים מצות הקב"ה וא"כ מה זה שאמר לו הקב"ה כי מתו כל האנשים ולדעת רש"י ז"ל דשבועת משה לפרעה הי' משום זה יש ליישב קצת אמנם לדעת הר"ן ז"ל בנדרים (דף ס"ה) דנראה דהשבועה הי' לתועלת יתרו שיהי' רועה צאנו וא"כ מה זה שהוסיף לו הקב"ה דברים אלו [ועיי' בנימוק"י נדרים דפירש דהי' שני שבועות וכתבנו מזה בחידושי לנדרים ואכ"מ]. ומה שנראה לענ"ד בזה דחשש השי"ת שמשה רבינו לא ירצה ללכת למצרים מפני האנשים המבקשים את נפשו אע"ג דהי' בטוח שלא יוכלו לעשות לו רע וזה לא ירצה משה רבינו שיענשו אנשים אחרים על ידו או שיכשלו על ידו בעבירות לחשוב לקחת את נפשו והי' מסרב לקיים דברי השי"ת שלא יכשלו אחרים על ידו לכן הקדים הקב"ה לאמר לו כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ומעתה שוב אין לך מניעה מללכת למצרים. ועפ"ז מובן גם מה שמצאנו בשמואל כאשר אמר לו השי"ת ללכת למשוח את דוד אמר לו איך אלך ושמע שאול והרגני שלכאורה אינו מובן כלל איך יתכן לדבר דברים כאלו להשי"ת אם הוא מצווה עליו לעשות מעשה ומה בכך שיהרג הכי שמואל לא הי' מוסר נפשו על מצות השי"ת ובגמ' שו"ט מצד שלוחי מצוה אינן ניזוקין ותרצינן דהוי בגדר שכיח היזיקא ותמי' מאוד דלא הקשו כלל על גוף תשובת שמואל איך שייך להשיב כן על מצות השי"ת אמנם נראה דהענין ג"כ כנ"ל דשמואל השיב איך אלך ושמע שאול והרגני ויוסיף שאול לחטוא בחטא דשפיכת דמים ולזאת אין רצוני לקיים מצות השי"ת במקום שחבירו יכשל על ידו בחטא דשפיכת דמים וזה הוא יותר מסירת הנפש ממסירת גופו בעבור מצות השם וכאן מסר נפשו ונשמתו שלא לשמוע להשי"ת בשביל שלא יכשל ישראל אחר על ידו והפקיר את עצמו בשביל זה כדי שלא יבוא חבירו לידי חטא על ידו:

ועל דרך זה שמעתי אומרים בשם כבוד מרן הגאה"ק בעל חידושי הרי"ם זצוק"ל שביאר מאמר חז"ל בהא דתפסי' הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע ושאל אותו מי בראש והשיב לו הקב"ה בן ישי בראש והשיב א"ה לא בעינא. שדברי הגמ' סתומה וחתומה מה היתה כוונת ירבעם ב"נ ומה השיב לו הקב"ה ואמר מרן זצ"ל דהנה מבואר בחז"ל שלא חטא דוד אלא להורות תשובה ליחיד וירבעם בן נבט ג"כ חטא להורות תשובה רק שהוא רצה לחדש יותר דגם לחוטא ומחטיא את הרבים מהני תשובה וא"כ לכאורה אם יעשה תשובה צריך להיות גדול מדוד המלך עליו השלום כיון שהורה דרכי תשובה גם לחוטא ומחטיא את הרבים וזה ששאל מי בראש. אמנם השי"ת השיב לו בן ישי בראש והכוונה דדוקא דוד שהפקיר את עצמו בעבור כלל ישראל להורות תשובה זה הוא דרך לאדם גדול אבל ירבעם שהחטיא את אחרים ג"כ כדי להורות תשובה זה אינו מדרך ישראל להחטיא את אחרים בשביל להורות תשובה ודוקא את עצמו יכול אדם להפקיר אבל לא להפקיר אחרים בשביל להורות תשובה ודפח"ח. ועיי' בשער המשפט הלכות רבית סי' ק"ס ס"ק ח' בענין להכשיל את חבירו ברבית לצורך פיקוח נפש. וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:

פרק ד

אעתיק בזה מ"ש זה זמן רב ע"ד יד"נ האברך המופלג חו"ב מו"ה נפתלי צבי הירשקר נ"י כעת בק"ק זדונסקאוואלי יצ"ו. וז"ל שם ראיתי מ"ש לתרץ קושית הגאון בעל פרשת דרכים ז"ל בדרך האתרים דרוש ד' שהקשה על מה דמבואר במד"ר שמות בפסוק ויאמר בילדכן את העבריות דלמה צוה להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם. והקשה הגז"ל הא מבואר במדרש בראשית דבב"נ יש שלד"ע ודייק לה מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך דהיינו אפי' ע"י אדם אחר ג"כ חייב מיתה. וע"ז כתבת לתרץ דלכן צוה פרעה להרוג אותם בעודם עוברין כמו"ש המהרש"א ז"ל וא"כ ממ"נ יהי' פטור דאם נדייק מלשון "באדם" על שליח א"כ אין לנו לימוד על עוברין וי"ל דב"נ אינו מוזהר על עוברין א"כ לא הוי שפכ"ד כלל ואי דנפקא לן משופך דם האדם באדם על עוברין א"כ אינו ראי' על שליח דתרתי לא משתמעי מיני' וא"כ שוב פטור מצד דא"ש לדבר עבירה והבאת ראי' ע"ז מדברי הר"מ ז"ל דפסק דב"נ מוזהר על העוברין כמבואר בדבריו בפ"ט הל' ד' מהל' מלכים אמנם דין זה דב"נ נהרג אף כשהרג ע"י שליח לא הביא הר"מ ז"ל וע"כ דהר"מ ז"ל ס"ל כיון דילפינן מהאי קרא עוברין שוב אין ללמוד מזה דיש שלד"ע וא"כ מתורץ לנכון קושית הפרשת דרכים ז"ל. אלו ת"ד. והם נאמרים בהשכל ודעת:

אמנם לקושטא דמילתא לא תקנת כלל דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ב מהלכות רוצח ה"ג דההורג ע"י שליח חייב בד"ש. ונפק"ל מקרא הנאמר לנח ובניו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ויען שנאמר בו לשון דרשה הרי דינו מסור לשמים וא"כ עכ"פ בדיני שמים יש חיוב על המשלח בשפכ"ד וא"כ אכתי קשה על לשון המדרש שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם הא בדיני שמים עכ"פ יש שליח לד"ע וא"כ יתבע הקב"ה גם ממנו. איברא דיש לקיים דבריך ונאמר דאע"ג דהר"מ ז"ל ס"ל דב"נ מוזהר על העוברין ונהרג עליהן מ"מ אין זה שפכ"ד גמור וראי' דהרי ישראל אינו מוזהר על זה רק דב"נ מוזהר גם על עוברין אע"ג דאכתי לאו נפש הוא מ"מ כיון שעי"ד הריגתו גורם לאבד נפש חייב מיתה:

אך י"ל דבזה שוב אין לנו לימוד דע"י שליח ג"כ חייב מיתה ביד"ש די"ל דדוקא בהורג עצמו חייב מיתה אע"ג דלאו שפכ"ד הוא מדישראל אינו מוזהר על זה דב"נ גלי רחמנא דח"מ משא"כ לחייבו מיתה ע"י שליח ביד"ש זה לא נאמר בתורה לנח ובניו אלא בשפכ"ד ממש ולא בעוברין. ויש להמתיק הדברים ביותר דבאמת ע"י שליח ג"כ הוי רק גורם וגלי קרא דבשפכ"ד יש על הגורם חיוב מיתה ביד"ש וא"כ י"ל דזה דוקא בגורם להרוג נפש ממש אבל עיבור דאינו בכלל נפש רק שגורם שלא יבוא לכלל נפש הוי בכלל גורם דגורם ולכן בעוברין ע"י שליח ליכא עונש כלל על המשלח ומתורץ קושית הפר"ד:

ובאמת כשנעיין היטב בפר"ד נראה ג"כ שלמד לחלק בין עוברין ובין שפכ"ד גמור דהרי הוא ז"ל כתב שם בזה"ל וסבור הייתי לומר דהא דאמרינן דבב"נ חייב המשלח היינו דוקא בשפכ"ד אבל בשאר עבירות א"ש לדבר עבירה דומיא דישראל ודוקא בשפכ"ד דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך אמרינן דיש שליח לדבר עבירה ומצינו כיוצא בו בפ"ב דקידושין דתניא האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון ואמרינן מ"ט דשמאי ומשני ואיב"א שאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון. הרי דלשמאי הזקן שחילק בישראל בין שפכ"ד לשאר עבירות דבשפכ"ד יש שליח לד"ע וא"כ אפשר דבב"נ נמי יש חילוק וכו' עכ"ל. והנה יפלא מאוד על רבינו ז"ל שלא כתב כלל שבזה לא יתיישב הקושי' על המדרש הנ"ל דהתם גם שפכ"ד הי' ואעפי"כ ס"ל להמדרש דפרעה הי' חושב שהוא לא יענש כיון שהורג ע"י המילדות. ודוחק לומר דהמל"מ אינו בא כלל לתרץ קושי' זו כי אם הקושי' ממסית דא"כ נשארת תמי' זו בלא ישוב עיי"ש היטב. וע"כ דכוונת המל"מ ז"ל ג"כ דא"נ דדוקא בשפכ"ד יש שלד"ע בב"נ א"כ בעוברין דלאו שפכ"ד גמור הוא י"ל דאינו בכלל שפכ"ד לענין זה א"כ ה"ה לדידן דילפינן מהא דנאמר בשפכ"ד אנכי אדרוש מעמו דיש חיוב בד"ש בהורג ע"י שליח י"ל דזה רק בהורג נפש ממש אבל לא בעוברין. וז"ב ופשוט לענ"ד:

והנה עפ"ד המל"מ הנ"ל נתעוררתי לפרש דברי הגמ' קידושין שם ואציע אותם לפניך בזה. דהנה זה לשון הגמ' שם והא דתני האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש וכו' שמאי הזקן אומר בשם חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון מ"ט דשמאי הזקן קסבר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין וכו' ואיב"א לעולם דריש ומאי חייב חייב בדיני שמים מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים פטור בתמי' אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו עכ"ל הגמ'. והנה צריך בירור א' מה מקשה הגמ' מ"ט דשמאי הזקן הא יליף לי' מקרא דאותו הרגת וגו'. ב' דמה מקשינן בגמ' כ"כ מכלל דלת"ק אף בדיני שמים נמי פטור. ומנ"ל דחייב בד"ש עד שמקשה כ"כ בפשיטות על הת"ק. ועיי' בפנ"י מ"ש בזה:

אמנם לפענ"ד נראה עפמ"ש במק"א בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דמלך הורג עפ"י ע"א ושלא בהתראה ודינו בסייף דהענין הוא דמלך יש לו לדון את ישראל בדיני ב"נ דהוא הנהגה בטבעיות וכמו שנאמר בקרא ככל הגוים אשר סביבותינו [ויען כי כבר נדפס בספרי לא אכפול הדברים ועיין בספרי במצות ל"ת אות ע"ב ותמצא נחת] ומעתה כיון דאמרינן התקוששו וקשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים א"כ הוא בעצמו צריך להיות ג"כ נידון בדיני ב"נ וצריך להיות נקי וצדיק אף בדיני ב"נ וכיון שכן לפי המבואר במדרש הנ"ל דבב"נ אמרינן יש שליח לד"ע ויליף לי' מקרא א"כ מלך ג"כ הורג אף מי שהרג ע"י שליח א"כ בדיני מלך ההורג ע"י שליח חשוב רוצח ולכן שפיר אמר לו ואותו הרגת בחרב בני עמון אמנם בדיני ישראל שפיר אמרינן אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור:

ומעתה א"ש מאוד הסוגיא דמקשינן מ"ט דשמאי הזקן דאיך נשמע מאותו הרגת דגם בדיני ישראל יש שלד"ע וע"ז תרצינן דשמאי ס"ל דשני כתובים הבאין כאחד מלמדין וס"ל דלקושטא דמילתא מה שאמר לו ואותו הרגת בחרב בני עמון אינו מצד דינא דמלכותא רק שגם עפ"י ד"ת כן הוא וע"ז אמרינן ואבע"א דמה חייב היינו בד"ש. היינו דשמאי הזקן ס"ל באמת דאינו ראי' מאותו הרגת לדיני ישראל די"ל דמפאת היותו מלך אמר לו כן אך עכ"פ נשמע מזה דבדיני ב"נ חייב המשלח מיתה כאילו הרג בעצמו וא"כ בישראל עכ"פ חייב מיתה ביד"ש וכמו"ש הכסף משנה בפ"ב מהלכות רוצח הי"א בשם המכילתא עיי"ש דמבואר כן להדיא דישראל לא יצאו מכלל ב"נ להקל אלא מחיוב מיתת ב"ד אבל נשארו בחיוב מיתה ביד"ש וע"ז מקשינן בגמ' מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור בתמי' וקושית הגמ' הוא דאפי' א"נ דלא כהמדרש הנ"ל דדריש מקרא דשופך דם האדם באדם על שליח ונאמר דדרש זה קאי על עוברין כדעת הר"מ ז"ל. אך עכ"פ איכא חיוב ביד"ש מקרא דמיד איש אחיו כמו"ש הר"מ ז"ל פ"ב מרוצח הנ"ל וא"כ אא"ל דליכא חיוב בד"ש בהורג ע"י שליח. וע"ז תרצינן דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו והכוונה דשמאי הזקן ס"ל כדברי המדרש דיליף לי' מקרא דשופך דם האדם באדם הורג ע"י שליח וא"כ הו"ל רוצח ממש ונהי דבישראל אינו חייב מיתת ב"ד אבל בדיני שמים הוי לי' רוצח ממש. אמנם רבנן ס"ל דקרא זה נדרש על עוברין בב"נ וא"כ נהי דילפינן מקרא דאדרוש מעמו דיש חיוב בדיני שמים אבל אינו מבואר דהוי חיוב מיתה בידי שמים רק דיש עונש בדיני שמים ובאמת בר"מ ז"ל מבואר דיש חיוב מיתה ביד"ש רק דס"ל דקאי על שוכר דוקא אמנם בשליח י"ל דאין חייב מיתה ביד"ש אמנם עונש איכא בד"ש גם ע"י שליח. ועי' היטב בפנ"י בסוגיין ותראה שלא ראה דברי הר"מ ז"ל הנ"ל ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ. כי רציתי רק להעירך שנראה מסוגיא זו ששמאי ורבנן פליגי בשני דרשות הנ"ל אי יש חיוב גמור בב"נ ע"י שליח או רק חיוב בידי שמים והבן:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה