כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
ויחי
פרק א
איתא במדרש רבה פ' ק' על קרא דויכל יעקב לצוות את בניו ג' צווים צוה יעקב לבניו וכו'. על עכו"ם על ברכת השם. ועל נשיאת המטה עכ"ל. הנה לכאורה צע"ג דבשלמא נשיאת המטה שפיר הוי צוואה מיעקב לבניו אבל עכו"ם וברכת השם ה"ה מז' מצות ב"נ ולמה הוצרך יעקב לצוות עליהם וכבר נתקשו בזה המפורשים. והנה מה שצוה על עכו"ם לכאורה עלה בדעתי בפשיטות דקאי על איסור הנאת עכו"ם דב"נ אינו מצווה ע"ז מדינא ויעקב אבינו הזהיר על זה לבניו כמפורש בתוה"ק שצוה להם לבער עכו"ם שלקחו משלל שכם. אמנם יותר נראה לפרש דהנה כבר כתב המל"מ בפרשת דרכים דע"כ א"א ע"ה הי' לו דין ישראל משום שמסר נפשו על קידוש השם באור כשדים דב"נ שאינו מצווה על קה"ש אסור למסור נפשו. והנה עד יעקב לא הי' נקבע עוד בבירור מי שיהי' זרע אברהם ושיהי' בכלל בנ"י כי ביצחק ולא כל יצחק. אמנם יעקב שהי' מטתו שלימה וידע כי הוא הנבחר להיות לזרעו של אברהם ובו בחר השי"ת להיות חבל נחלתו ממילא הוא ובניו המה בכלל ישראל ומצווין על קה"ש. וזה שדרשו חז"ל שאמר להם שמע ישראל שזה מורה על מצות קידוש השם. ועיד"ז נלענ"ד לבאר דברי הגמ' יבמות (דף מ"ז ע"ב) שאמרה נעמי לרות אסר לן עכו"ם. ותמי' הא הוא מז' מצות שב"נ מצווה ע"ז. ונלענ"ד דהכוונה ג"כ לענין יהרג ואל יעבור שזה נוסף להם כשנתגיירה דב"נ אינו מצווה על קידוש השם. ובזה מדוקדק מאוד מה שאמרה רק על עכו"ם דהנה אנן קיי"ל דעל עכו"ם וג"ע ושפכ"ד יהרג ואל יעבור בישראל. אמנם כבר כתב הפרשת דרכים ושאר פוסקים דאע"ג דב"נ אינו מצווה על קה"ש מ"מ בשפיכת דמים כיון דהוא רק מכח סברא דמה חזית דדמא דידך סומק טפי גם בב"נ יהרג ואל יעבור ורק בעכו"ם וג"ע יש חילוק בין ב"נ לישראל והנה באסתר אמרינן בגמ' אשה קרקע עולם היא וא"כ בג"ע בנשים אף כשנתגיירו לא נוסף עליהם חומרא דיהרג ואל יעבור ולא נשאר אלא עכו"ם דהוא דין מחודש באשה הבאת להתגייר שאסר עלי' בהחלט ביהרג ואל יעבור וזה שאמרה נעמי לרות אסר לן עכו"ם. וזה נכון. וכמו כן י"ל דהכא שאמר להם יעקב המצ"ע דשמע ישראל שהוא מורה על יחודו ית"ש שבזה רק ישראל מצווין וממילא המה בכלל ישראל לענין קה"ש ובכלל יהרג ואל יעבור. ועפי"ז נראה לפרש מה שצווה להם יעקב אבינו על ברכת השם דהנה מבואר בר"מ ז"ל פ"ט ממלכים ה"ג דב"נ שבירך את השם אפי' בכינויו חייב מיתה משא"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בשם המיוחד והענין הוא דב"נ חמיר מישראל משום דהכינויין כוללין גם מה שאינו אלקיות כמו אלקים דכולל שר ודיין וכיו"ב משא"כ שם המיוחד זה רק להשי"ת לבדו וכיון דב"נ אינן מוזהרין על שיתוף עכו"ם והם תחת משטרי הטבע ולזאת גם על הכינויין חייב מיתה משא"כ ישראל שהם עמו של הקב"ה ולזאת העיקר הוא שם המיוחד שזה אלקי ישראל לכן בישראל דוקא בשם המיוחד חייב מיתה ועל הכינויין הוא רק באזהרה כיון דישראל עיקר דביקותן הוא בשם המיוחד כנ"ל וכמו שאנו אומרים בפסוק דשמע ישראל וא"צ להאריך בדבר המובן מאיליו ולזאת כשצוה להם יעקב על יחודו ית"ש ועל קידוש השם ואמר להם פסוק שמע ישראל א"כ ממילא הי' צריך להזהירם על ברכת השם של כינויין שלא יאמרו כיון שהמה בכלל ישראל שוב יצאו מכלל ב"נ ואינן חייבין כלל על הכינויין כיון שאלקי ישראל הוא שם המיוחד לזאת הוכרח יעקב להזהירם דעכ"פ מוזהרין על ברכת השם דכינויין ג"כ כמו בישראל דהמה מוזהרין בלאו מקרא דאלקים לא תקלל וזה נכון מאוד בכוונת המדרש. ובאמת י"ל בפשיטות בכוונת המדרש. דכמו דהוצרך לומר דעל עכו"ם יהרג ואל יעבור ה"ה דעל ברכת השם יהרג ואל יעבור כיון דמצווין על קידוש השם א"כ נראה דה"ה בברכת השם יהרג ואל יעבור. איברא דלקושטא דמילתא לפום ריהטא לא מצאתי מבואר דין זה אי בברכת השם ג"כ יהרג ואל יעבור והנה מפשטות לשון הש"ס דרק על שלשה דברים יהרג ואל יעבור ולא חשיב ברכת השם ג"כ. נראה לכאורה דברכת השם לא אמרי' יהרג ואל יעבור. אמנם מלשון הר"מ ז"ל פ"ב מעכו"ם הלכה ו' שכתב דמגדף ועובד עכו"ם אחת הן כיון ששניהם כופרים בעיקר נראה דה"ה לענין יהרג ואל יעבור חד דינא אית להו וגם בברכת השם יהרג ואל יעבור. ועיין בסנהדרין (דף מ"ט ע"ב ונ' ע"א) דנראה ג"כ מבואר דמגדף ועובד עכו"ם דחדא מחתא הם. אך יש לעיין בזה מתרי טעמי. א) עפי"מ דנראה מלשון הר"מ ז"ל באגרת קידוש השם בד"ה והמון הרביעי [העתקתיו בספרי חמדת ישראל אות נ"ב] דאפי' בשלש עבירות דקיי"ל יהרג ואל יעבור היינו דוקא כשכופין את הישראל לעשות מעשה אבל כשכופין רק על דיבור המורה על כפירה ר"ל לא אמרינן יהרג ואל יעבור עיי"ש. ונראה דלפי"ז אם יכפוהו שיאמר על עכו"ם אלי אתה אינו מחויב למסור נפשו ואע"ג דאם מוסר נפשו מצוה קעביד אבל חיובא ליכא עיי"ש היטב בלשון הר"מ ז"ל. ולפי"ז במגדף כיון דהוא רק דיבור נהי דחייב מיתה על הדיבור מ"מ לא עדיף מעכו"ם בדיבור דג"כ לא אמרינן יהרג ואל יעבור ועיי' היטב בלשון הר"מ ז"ל. ב) י"ל עפימ"ש התוס' יו"ט פ"ז דסנהדרין מ"ה שכתב לענין קושית הירושלמי וכי אומרים לו גידף דל"ק די"ל כיון דהוא לקיים מצות סקילה דמברך את השם ומצותו אינה מתקיימת אלא בכך לפיכך נתחייב לומר שיפרש מידי דהוה אסוטה שצוותה התורה בפירוש שימחק שמו הגדול במים על הספק כ"ש בכאן שלעדים שהעידו הוא ודאי שזה נתחייב מיתה ויש לנו לקיים המצוה להמיתו ואינה מתקיימת אלא בכך עכ"ל. ומעתה י"ל דה"ה לענין יהרג ואל יעבור אמרינן דלצורך הצלת נפשו התירה התוה"ק איסור מגדף והרי מדה טובה מרובה ואם אמרינן דהתירה התוה"ק לגדף באינו מתכוין לגדף אלא שיתקיים על ידו מצ"ע דובערת הרע א"כ מכ"ש שי"ל כן דמותר לגדף היכא דאינו מתכוין לגדף אלא להציל את נפשו ולכן במגדף לא אמרינן יהרג ואל יעבור. אך יש לדחות כיון דכופין אותו לגדף הרי איכא מצ"ע דונקדשתי שיקדש השם ולא יגדף ולכן שפיר יהרג וא"י כיון דאמרינן דמגדף ה"ה כעכו"ם וה"ה בכלל עשה דונקדשתי אפי' בצנעה א"כ איכא עשה שיהרג וא"י מ"מ יש מקום לומר כיון דהותר מכללו שוב אין לו בזה אותו חומר שיש לעובד עכו"ם וצ"ע בזה וחיפוש בספרים לראות אם לא דברו בזה הפוסקים ואכ"מ:
ובאמת בפירוש דברי המדרש שכתב שיעקב צוה לבניו על ברכת השם י"ל עוד באופן אחר עפי"מ שחקר המל"מ בהא דמצינו באבות שנשבעו לקיים דבריהם מאיזהו מקור הוא והיכן מצאנו דב"נ מחויב לקיים שבועתו ועיי"ש שכתב דהוא בכלל אבזרי' דברכת השם וגם ב"נ מוזהר ע"ז. איברא דבאמת אינו ראי' מהאבות שי"ל דקיימו מעצמן והי' זה מנימוסיהן לקיים השבועה אע"ג דלא נזהרו על זה. אמנם מיעקב אבינו שהשביע את יוסף להוליכו לארץ כנען אע"ג דגם בלא השבועה הי' מקיים מכח כיבוד אב וע"כ כיון דעל כיבוד אב לא נצטוו הי' חושש יעקב שלא יקיים וקשה א"כ מאי מהני השבועה וע"כ דעל שבועת שקר באמת נצטוו. וקשה מאיזהו טעם הוא דע"כ משום ברכת השם וא"כ מוכרח מיעקב אבינו דהזהיר אותם דשבועת שקר הוא בכלל ברכת השם וזהו הפירוש דצוה אותם על ברכת השם. ובעיקר דברי המל"מ כתבנו במקום אחר ואין כאן מקומו:
פרק ב
בר"מ ז"ל פ"א מהלכות אבל הלכה א' כתב בזה"ל מצ"ע להתאבל על הקרובים וכו' ואין אבילות מה"ת אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר הז' ימים אינו ד"ת אע"פ שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה עכ"ל:
הנה מה שהוסיף רבינו ז"ל ז' ימי המשתה שאין ענין לכאן נראה דבא לומר שאין למידין מקודם מתן תורה ואין הטעם דז' ימי המשתה מדמצאנו כן ביעקב ולאה אלא שהוא מתקנת משה רבינו וכמו כן ז' ימי האבילות הוא מתקנת מ"ר ולא מזה שעשה יוסף אבילות ז' ימים על יעקב. ועיין ברמב"ן ז"ל פרשת ויצא בפסוק מלא שבוע זאת שכתב כן [וי"ל יותר דהר"מ ז"ל ס"ל דהני תרתי מישך שייכי אהדדי כיון דימי המשתה ז' ה"ה דימי אבילות הם ז' וי"ל דלכן עשה יוסף לאביו אבל ז' ימים כיון שראה שיעקב הסכים ללבן לעשות ז' ימי המשתה ה"ה דימי אבל הם שבעה והבן כי קצרנו] אמנם מה שצריך לי עיון בדעת הר"מ ז"ל עפי"מ שמצאנו לחז"ל שקיים אברהם אבינו אפי' תקנת חכמים וכמו כן י"ל על יוסף שקיים אפי' תקנת חכמים א"כ ל"צ לומר דמש"ה אין למידין מיוסף משום דנתנה תורה ונתחדשה הלכה הא מקודם לכן הי' מדינא אבילות ז' ימים הא י"ל בפשיטות דבאמת אין אבילות אלא יום אחד מה"ת כמו שמצאנו באהרן והא דעשה יוסף אבילות ז' ימים היינו משום דקיים גם תקנת משה רבינו שתיקן אבילות ז' ימים וכמו דקיים אברהם אבינו עירובי תבשילין ועירובי תחומין. ולמה צריך הר"מ ז"ל לומר דהי' חידוש הלכה בזה לאחר מתן תורה. והנה בפשיטות י"ל בכוונת הר"מ ז"ל עפימ"ש התוס' במס' מו"ק (דף כ' ע"א) בד"ה מה חג שבעה. לתרץ הא דלא מייתי הגמ' קרא דויעש לאביו אבל שבעה ימים משום דקודם קבורה הוי עיי"ש וא"כ י"ל דזה כוונת הר"מ ז"ל דא"א לומר דיוסף עשה זה בשביל תקנת משה רבינו דהרי תקנת משה רבינו הוא לאחר הקבורה וגם חיוב דאורייתא יום אחד הוא לאחר הקבורה דוקא וא"כ ע"כ דקודם מתן תורה הי' דין אחר בזה ונתנה תורה ונתחדשה הלכה. אך באמת מה שצ"ע לכאורה לפי"ז כיון דקיימו כל התורה כולה אמאי לא נהגו אבילות כלל לאחר הקבורה וכפי שנראה מפשטי דקראי לא נהגו אבילות כלל אחר הקבורה. ואולי יש לומר דזה שדחקתו להר"מ ז"ל לומר דמקודם מתן תורה הי' הלכה להיפך דקודם קבורה יש חיוב אבילות וזה הי' אז חיוב ע"פ תורה:
אמנם מה שנלענ"ד בענין זה בדרך דרוש עפי"מ דמבואר במס' תענית (דף ה' ע"ב) דאמר ר"י בשם ריו"ח דיעקב אבינו לא מת ושאל אותו ר"נ וכי בכדי חנטו חנטייא וספדי ספדייא א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואל תירא עבדי יעקב וכו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. והנה פירוש הגמ' כבר כתבו בדרושים שלנו דריו"ח אמר לו דעפ"י תורה אינו מת יעקב שמיתה האמורה בתורה הוא רק על אפיסת הכח. אמנם אם כל הכוחות וכל העמל שלו נשאר לדורות זה אינו נקרא מיתה כמו"ש התוס' שם והיינו מפני שעפ"י תורה לא מת יעקב כלל כיון דמקשינן הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. והכוונה בזה כיון דיעקב אבינו ע"ה הי' מטתו שלימה וכל בניו נכנסו תחת כנפי השכינה גם הובטח שלא יכחד שום שבט מישראל כמבואר במס' ב"ב (דף קט"ו ע"ב) א"כ כל הכוחות שלו נשארו בחיים ולכן לא כתיב בי' מיתה שעדיין חי הוא עפ"י תורה הקדושה. ומעתה נראה דלכן לא מצאנו שעשו אבילות לאחר הקבורה אע"ג שקיימו כל התורה מ"מ ביעקב לא הי' שייך זה כיון דעפ"י תורה לא מת יעקב כלל ול"ש בי' אבילות כלל א"כ נהי דלעיני בשר מת מ"מ לא עשו בו אלא אבילות שהי' נוהג אז אבל אבילות שחייב עפ"י תורה לא הי' שייך ביעקב כיון דעפ"י תורה לא מת כלל ול"ש בו דיני אבילות וזה נכון בס"ד. ובאמת בעומק הענין נראה הא דיעקב אבינו לא מת כיון דתתן אמת ליעקב ואמת א"א להתבטל וליפסד דמה שנפסד ומת אינו אמת כמו שכתבו המפורשים דלכן חותמו של הקב"ה אמת ולכן ל"ש בי' ביעקב אבינו מיתה כלל וזה ענין אמרם ז"ל צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד שצורה שלו הוא אמת וא"א להתבטל וממילא אינו מת כיון דעיקר האדם הוא הצורה ולכן א"א לשבט להיות נמחה לגמרי כיון שזה מצורת יעקב שיעקב נתן בכל בניו את כח האמת שהי' בו וזה א"א להתבטל כנ"ל. וערבים עלי דברי אדומו"ר הקדוש גאון ישראל מהר"א שליט"א מסאכטשאוו שאמר לפרש דברי רש"י ז"ל בפ' ויצא בקרא דויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה והקשה רש"י ז"ל והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך וצ"ע מה שתירצו דמ"מ הי' לו לומר בלשון צניעות ביותר. ואמר כבוד אדומו"ר שליט"א לפרש דבאמת לכאורה צ"ע קושית רש"י ז"ל הא ביעקב אבינו שהי' מצוה כמו תפילין או ציצית וכמו שהי' אצל אדם הראשון קודם החטא א"כ שפיר יש לומר בפשיטות הבה את אשתי וגומר. אך צ"ל נהי דאצל יעקב אבינו הי' כן מכל מקום כיון דאצל כל העולם יש בזה תאוה גם כן ויש בזה גדר צניעות שלא לדבר כן לא הי' צריך יעקב אבינו לדבר בלשון כזה שיהי' נראה בעיני העולם כרחוק מן הצניעות וע"ז תי' רש"י ז"ל אלא להוליד תולדות אמר כך והיינו כיון דיעקב רצה בזה להוליד תולדות וליתן בהם כח האמת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב הי' מוכרח להגיד בלשון האמיתי כפי"מ שראוי לו שאצלו לא הי' דיבור זה יוצא מגדר הצניעות כלל כיון שאצלו הי' זה מצוה ככל המצות הי' ראוי זה הדיבור לצאת מפיו במצוה זו. ואם כי בעיני העולם יהי' נראה שיצא מגדר הצניעות בשביל זה לא הי' יכול לצאת מהאמת כיון שזה הי' היסוד להעמיד תולדות ולטעת בהם כח האמת שלו אלו דברי קדשו ודפח"ח:
ובדרוש ביארנו בזה כוונת הגמ' סוף תענית על הא דקתני במשנה רשב"ג אומר לא הי' ימים טובים לישראל כט"ו באב ויוהכ"פ שבהן בנות ישראל יוצאות וכו' ומקשינן בגמ' בשלמא יוהכ"פ דאית בי' מחילה וסליחה יום שנתנו בו לוחות האחרונות. ולכאורה צ"ע דלמה הוסיפה הגמ' את זה שנתנו בו לוחות האחרונות ונראה דהענין הוא בכוונת הגמ' לפרש על מה בחרו בענין כזה ביום הקדוש והנורא יוהכ"פ וע"ז תי' בגמ' משום דהוא יום שנתנו בו לוחות האחרונות והכוונה דהנה מצאנו בפילגש בגבעה שבכו ישראל לפני ד' היום נפקד שבט אחד מישראל והענין של זה הבכי' הי' מטעם שח"ו נתבטל כוחו של יעקב וזה דבר שא"א דהרי תתן אמת ליעקב ויעקב אבינו לא מת כנ"ל. ועיד"ז תקנו אח"כ ענין זה שיהיו בנות ישראל חולות בכרמים כדי שיתקיים שבט בנימין כדי שישאר כוחו של יעקב בשלימות. והנה יוה"כ יום שנתנו בו לוחות האחרונות ונתברר לכל ישראל מחילת חטא העגל ושבו להשי"ת בלב שלם בקבלת התורה מחדש ולהתאחד ביחוד גמור בהשי"ת זה הוא השלמת כח יעקב שכל ישראל נכנסו תחת כנפי השכינה לקבל עליהם עול מלכות שמים ולכן ביוה"כ יתפרדו כל פועלי און ואין רשות לשטן לשטונו כי אז הוא היחוד הגמור של ישראל עם הקב"ה והאמת בשלימות ולזאת תקנו שיהיו אז חולות בכרמים לקיים שבטו של בנימין כדי שיתקיים כל כח של יעקב כנ"ל ומזה נשאר התקנה גם אח"כ על יוהכ"פ [ועיי' היטב בלשון הפסקי תוס' מגילה אות קי"ב שהוסיפו על לשון התוס' עיי"ש היטב וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ] ועיי' ברש"י ז"ל בתענית שם והא דחנטי חנטי' סבורים היו שמת ובד"ה אף הוא בחיים והא דחנטי חנטי' נדמה להם שמת אבל חי הי'. ולכאורה צ"ע כפל הדברים. וגם פשטות הדברים קשה להבין הלא לעיני בשר מת באמת. ונראה דכוונת רש"י ז"ל דחניטה שעושין הוא לקיים וזה הי' ללא צורך ביעקב כיון דבאמת חי' הי' דמה זרעו בחיים אף הוא בחיים ואפי' באותה שעה שמת יעקב שהתחיל קצת השיעבוד ונסתמו לבבן של ישראל כמו"ש רש"י ז"ל ריש פרשת ויחי מ"מ בכח הי' החיות בקרב ישראל רק שהי' נדמה להם כאילו מת יעקב אבל באמת גם אז הי' חי דאמת אינו נתבטל וכמאמר הכתוב אמת מארץ תצמח היינו כמו זורע בעפר שנראה לעין שהגרעין נרקב מ"מ אין לכנות ע"ז שם קבורה שהרי אדרבה הגרעין הזה מצמיח שבלים שלמים כמו כן האמת אף מעפר תצמח וא"א להתבטל ואדרבה בזה שמכסה הרבה בעפר עיד"ז יתפרץ אח"כ ברעם ורעש החוצה וכמו שהי' בישראל שבכח האמת הנטוע בהם שמרו את עצמן בהיותן במצרים מלהתערב במצרים ויבוא יעקב שלם ועיד"ז זכו ליצ"מ ומתן תורה. והנה ברמב"ן פ' ויגש בקרא דויבואו אליו בשנה השנית הביא דברי הספרי. ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנעו שני הרעב אעפ"כ שלמו לאחר מיתתו שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר ר"ש אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהן וניטלין לאחר מיתתן אמר ר"א בר"ש רואה אני את דברי ר"י מדברי אבא שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה לעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם עכ"ל הספרי. מבואר מדברי הספרי דבין ר"י ובין רשב"י ובין ר"א בר"ש ס"ל בפשיטות דיעקב אבינו מת רק דפליגי אי דבריהם בטילין לאחר מיתה. אך לפי דברינו הנ"ל אין זה סתירה כלל דבאמת כיון דהחיות שלו הוא רק בכח התורה אבל אצל אדם זה בכלל מיתה שפיר ס"ל לר"א בר"ש דזה בכלל קידוש השם שאם נסתלק מן העולם יהי' נסתלקה הברכה מן העולם ואם היו המצריים מתנהגים עפ"י התורה הי' נשאר אצלם יעקב בבחינת חי והי' ברכתו מתקיימת אף אח"כ אבל כיון שמצרים לא היו בבחינת התורה ממילא אצלם הי' יעקב בגדר מת ושפיר פליגי בזה אם קה"ש הוא שדברי צדיקים בטילין לאחר מיתה או מתקיימין וזה פשוט:
ודע שבעיקר הפלוגתא בספרי אי דברי צדיקים מתקיימין גם לאח"מ מצאתי בשטמ"ק ב"ק (דף נ' ע"א) בהא דאמרינן בגמ' גבי בנו של נחוני' חופר שיחין דאעפ"כ מת בנו בצמא שכתב בזה"ל ולרבי נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה והם דבר שיצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו והסכים הקב"ה לדברי שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור. וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא עכ"ל. מבואר ג"כ שדברי ר' חנינא הועילו רק כל זמן שהי' חי וכשמת נתבטלו דבריו. ועיי' בשבת (דף ק"ח ע"א) במעשה דרב ושמואל דרב אמר על שמואל מאן דמצערן לא לוקמי' לי' בני וכן הוה. וכתב הג' בספר יוחסין ז"ל ערך שמואל אע"ג שמצאנו שהי' לשמואל בנים ג"כ זה הי' לאחר מיתתו של רב שאז נתבטלה הקללה שלו עיי"ש ודבריו נכונים מאוד שאם אמרו בברכתו של צדיק שהיא מתבטלת לאחר מיתה מכ"ש קללתו של צדיק בוודאי מתבטלת הקללה שלו. ועיי' באברבנאל פ' תצא בענין נס שמן המשחה שכולו קיים לעתיד לבוא כתב בזה"ל אמנם איך יתכן שהי' מתמיד השמן ההוא שעשה משה במדבר זמן רב כל כך הוא דבר מתמי' מאוד. וצדק הרלב"ג במש"כ שכבר יתכן שיעשה השם מופת ע"י הנביאים גם אחרי מותם כי כן ראינו שלא סר המן במות משה כמו שיתבאר בספר יהושע כי הנביא כיד אלקיו הטובה עליו נותן לדברים טבע שימצא בהם ההתמדה ונצחיות עכ"ל.
מבואר מדבריהם שגם בנס ע"י נביא הוא בעיניהם נס מופלג כשנתקיים לאחר מיתת הנביא וזה כדברי ר"א בר"ש בספרו הנ"ל ויש בזה לדבר הרבה ואכ"מ. אלא מפני שלא ראיתי עוד למי שיעיר בזה כתבנו בזה ראשי פרקים:
פרק ג
בספר אור החיים הקדוש בפסוק ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה. כתב בזה"ל והר"ז דומה למתכוין להשקות לחבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים עכ"ל. והנה דבריו הקדושים תמוהין מאוד דהרי מבואר במס' נזיר (דף כ"ג ע"א) דמי שמתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך כפרה וסליחה ועיי"ש בסוגיא דעביד צריכתא דיש מקום לומר דבזה יהי' צריך כפרה יותר ממי שאכל חלב בחזקת שומן ונתוודע לו שהוא חלב כיון דמעיקרא לאיסורא אתכוין. וא"כ איך כתב הגאון בעל אור החיים ז"ל דא"צ כפרה כלל אף בדיני שמים. ומסוגיא נראה מבואר דאין נפ"מ בין זה לאכל חלב בשוגג דהתם המעשה איסור והמחשבה היתר והכא המעשה היתר והמחשבה איסור. הן אמת דלכאורה נראה דיש נפ"מ בין זל"ז דהרי לא חייבה התורה קרבן בזה שנתכוונת לאיסור כיון דהמעשה הי' היתר אמנם היכא דהמעשה איסור אע"ג דהמחשבה היתר חייב קרבן. איברא דאינו ראי' מזה די"ל דלכן לא חייבה התורה בזה קרבן כיון דלא הוי מעשה דאיסורא ובקרבן גזירת הכתוב דצריך מעשה דוקא ובלא מעשה אינו חייב קרבן כמו דילפינן מקרא ועוד דלא מחויב קרבן אלא בשב מידיעתו ואם כן במזיד במחשבת איסור לא שייך קרבן כלל. אבל לענין חומר יש לומר דזה יש לו חומר יותר כיון דמתכוין לעבור איסור בשאט נפש וגם עשה מעשה. הגם דהמעשה הי' היתר. והרי מבואר במשנה דר"י ס"ל דחייבת מכות מרדות וכ"פ הר"מ ז"ל פי"ב מנדרים הלכה ח"י משום דמתכונית לאיסורא נראה מזה דאפי' בדיני אדם יש עונש עליו כיון שנתכוין למחשבת איסור אע"פ דלפי האמת הי' בשעת מעשה היתר גמור שהפר לה בעלה. ונראה דלפי"ז כ"ש בנודר שעבר על נדרו ואח"כ הלך אצל חכם והתיר לו אע"ג דעוקר נדר מעיקרא מ"מ בוודאי לוקה מכות מרדות כיון דבשעת מעשה עבר על איסור בפועל והי' מחשבה ומעשה. ועיין בתוספתא פ"ג דנזיר מבואר בזה דברי הת"ק ור"י גבי מי שנדר בנזיר ושתה יין וטימא למתים ואח"כ הלך לחכם והתיר לו דס"ל לר"י גם כן דסופג את הארבעים. וראיתי למרן זצ"ל מגור בחידושי הרי"ם חו"מ סי' ל"ד ס"ק ז' שהביא דברי התוספתא הנ"ל והתפלא על הפוסקים שלא הביאו אותה ועיי"ש שכתב דאולי הוא מחלוקת ת"ק ור"י וקיי"ל כת"ק ותמי' לכאורה שלא הביא כלל המשנה ופסק הר"מ ז"ל. ונלמד מזה דין התוספתא במכ"ש כנ"ל. איברא כשנעמיק הענין בזה באמת יפלא על רבינו הר"מ ז"ל שבהלכות נדרים פסק דלוקות עכ"פ מכות מרדות משום דמתכונות לאיסורא ובפ"ד מהלכות שבועות הח"י כתב סתמא דעבר על השבועה אפי' אם כבר כפתי' למלקות ואח"כ נשאל עליו הר"ז פטור מן המלקות וקשה אמאי לא כתב דלוקה מ"מ כלשון התוספתא ולומר דזה קיל מהדין הנ"ל אין סברא כלל דאין לומר דההבדל הוא כיון דהכא בנדר תליא מילתא בדידי' משא"כ באשה תליא בהפרת הבעל זה אינו דהרי האשה ג"כ יכולית לילך אצל חכם להתיר לה נדרה או נזירותה אע"פ שקיים לה הבעל כמבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף כ"ג עיי"ש היטב. וא"כ גם באשה שנדרה בנזיר הי' בידה לישאל על נזירותה ואעפי"כ ס"ל להר"מ ז"ל דלוקית מ"מ אע"ג דלפי האמת כבר הפר לה אז בעלה ולא הי' מעשה באיסור כלל א"כ מכ"ש בנודר בנזיר ואח"כ נשאל לחכם בוודאי צריך להיות לוקה מ"מ כיון דהי' מעשה איסור ג"כ אלא דאח"כ נעקר למפרע.
ומה שנלענ"ד בזה דהנה לכאורה יפלא באמת בהא דנראה דת"ק ס"ל דפטורה לגמרי ור"י אינו מחייב אלא מכות מרדות מדרבנן כמו שפירש רש"י ז"ל במשנה שם. והא מבואר במנחות (דף ס"ד ע"א) אמר לי רבינא לר"א נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין או דילמא בתר מעשיו אזלינן א"ל לאו היינו דרבה ורבא דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור עד כאן רבה לא קפטר אלא כיון דשמע אמרינן דעתי' נמי אתינוק אבל לא שמע לא. ואיכא דאמרי א"ל היינו פלוגתא דרבה ורבא דאיתמר לא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. מבואר מהסוגיא דאע"ג דשחט השני' בהיתר גמור כיון דהי' הראשונה כחושה בבני מעיים ואם הי' יודיע לנו מזה הי' מצווין אותו לכתחילה לשחוט את השני' מ"מ כיון דלא ידע מזה שהי' הראשונה כחושה בבני מעיים כשאזלינן בתר מחשבתו חייב חטאת הרי מבואר דזה הוי עבירה גמורה מה"ת שהוא חייב עלי' קרבן וא"כ מ"ט דת"ק דפטר לי' ממכות מרדות הכא גבי האשה שנדרה בנזיר. הן אמת שמרן הכסף משנה ז"ל כתב דהר"מ ז"ל ס"ל דר"י אינו בא לחלוק על הת"ק אלא לפרש דבריו. אמנם במל"מ הביא בשם התוס' להיפוך עיי"ש ומהתימא על מרן זצ"ל שאשתמיט לי' כ"ז] ותמי' מאוד כנ"ל הא מסוגיא זו מבואר דיש עבירה דאורייתא בזה למאן דאזיל בתר מחשבה דא"נ דל"ה עבירה דאורייתא איך חייב חטאת בשגגת שבת כיון דאפי' אי הי' מזיד על שבת לא הי' חייב כרת כיון דבאמת המעשה הוא מעשה דהיתרא כיון דנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים. שבתי וראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש בש"ס דפוס ווילנא שכתב בזה"ל בתר מחשבתו אזלינן הקשה מהר"מ ז"ל מה בכך כיון דלא עביד איסורא וכי נתכוין לאכול חלב ואכל שומן מיחייב. ותירץ דלא דמי לאוכל שומן שהוא היתר גמור אבל הכא מן הדין הו"ל למימר שחייב שהרי יצאו ציבור ידי חובתן בכחושה אלא משום דבעינן למצוה מן המובחר שמא דחייב שלא הי' לו להביאה כיון שאינו יודע אם מובחר הוא מן הראשון. והשתא ניחא הא דמייתי מתינוק דלא שמע. ומה מייתי. הלא התם נתכוין לאיסורא ועשה איסורא שהעלה הדגים עם התינוק אלא ש"מ דהכא נמי חשיב כעביד איסורא כיון שלא הי' יודע שיהי' מובחר מן הראשון עכ"ל. מבואר מדבריו הקדושים דאי לאו דהי' מעשה דאיסורא ג"כ ל"ש בי' חיובא רק בכחושה כיון דהוא רק משום מצוה מן המובחר א"כ כיון דלא ידע שזה יהי' מובחר הוי מעשה דאיסורא ג"כ. אך מלבד שהדבר דחוק דסוף כל סוף כיון דלפי האמת הי' השני מובחר יותר והי' מצוה לכתחילה בשני א"כ אמאי הוי בגדר מעשה דאיסורא מלבד זאת מה יענה לדברי רבינו גרשון ז"ל בפירושו שנדפס בש"ס הנ"ל שפירש נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים היינו שלא הי' בה חלב להקטרה כלל ונסתרו דבריו הקדושים וגם בר"מ ז"ל מבואר הא דנמצאת הראשונה כחושה בב"מ היינו דנמצאת טריפה ובזה פליגי דלמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו ה"ה חייב חטאת וע"כ דהיא עבירה שיש בה כרת במזיד אע"ג דבאמת הי' שחיטת השני' מוכרחת כיון דנמצאת הראשונה טריפה בב"מ והדרא לדוכתא קושית השטמ"ק. ולתרץ זה צ"ל דנהי דניתן שבת לדחות במקדש ובנמצאת הראשונה טריפה הרי מוכרח לשחוט השני' מ"מ כל זמן שלא ידעינן מזה והוי סבירא לן דא"צ לדחות את השבת הוי מעשה דאיסורא ג"כ כמו בהעלה דגים ותינוק וכמו"ש הפוסקים דאע"ג דטומאה דחוי' בציבור מ"מ שם פסול איכא כיון דהוא רק מכח דחוי' ה"ה הכא י"ל כן דאין זה בגדר מעשה דהיתר כיון דכ"ז שלא נודע לנו שהיא טריפה לא ניתן לדחות הוי בגדר מעשה דאיסור ולמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי עבירה שיש בה כרת מדאורייתא ובשוגג חייב חטאת. ומעתה נבוא לנידון דידן ונאמר דבאשה שנדרה בנזיר ובעלה הפר לה והיא לא ידעה בזה ליכא מעשה דאיסורא כלל לפי האמת משא"כ בנשאל לחכם אח"כ נראה פשוט דלא עדיף מנמצאת טריפה בב"מ דלמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי חיוב כרת וא"כ י"ל דנהי דר"י ס"ל דתרווייהו חייב מכות מרדות מדרבנן י"ל דר"י לשיטתו דס"ל דשא"מ אסור וכ"כ במק"א דר"י לא אזיל בתר כוונה כלל ולדידי תליא עיקר בהמעשה ולכן ס"ל דאינו לוקה אלא מכות מדרבנן כדי שלא תרגיל את עצמה לעשות איסור במזיד כמו שפי' רש"י ז"ל וה"ה בנודר בנזיר ונשאל לחכם אח"כ ג"כ מדאורייתא ליכא איסורא לדידי כיון דסוף כל סוף כשנשאל לחכם נעקר הנדר מעיקרו וליכא אלא מחשבת איסור וכוונה גרידא אינו אסור מה"ת לדידי משא"כ להלכה דקיי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר אפי' א"נ דהר"מ ז"ל פסק להלכה דאזלינן בתר מעשיו ועל מחשבה אינו חייב כרת מה"ת מ"מ י"ל דמודה הר"מ ז"ל דהוי איסור תורה בכה"ג דהי' מעשה איסור ג"כ ולכן לא תקנו בזה חז"ל מכת מרדות דהוי כמו שאר איסורי תורה שאין בהם מלקות שגם מכת מרדות לית בהם ולא מכח קולא שיש בהם אלא מכח חומר שיש בהם לא תקנו חז"ל בהם מ"מ. ולכן הר"מ ז"ל לא העתיק לדברי ר"י אלא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה דליכא אלא מחשבה דאיסורא משא"כ בנזיר שנשאל לחכם ס"ל להר"מ ז"ל דיש בו חומר יותר כיון דהוא איסור תורה ולא תקנו בו מכות מרדות. ובאמת יש להכריח כן בשיטת הר"מ ז"ל דלאו משום דקיל לי' דין זה דנדר בנזיר ונשאל לחכם פסק דפטור ממכות מרדות דהרי דעת האור זרוע בהל' שבת [הביאותיו בספרי חמדת ישראל דיני שבת] דדעת הר"מ ז"ל דפוסק להלכה דאזלינן בתר מחשבתו וא"כ בוודאי אי אפשר לומר דבנזיר ונשאל לחכם ליכא איסורא כלל ואין שייך בו מכות מרדות:
הן אמת שבספרי תמהתי על האור זרוע דהרי מבואר מדברי הר"מ ז"ל פ"ב משגגות הלכה ט"ו להיפך אמנם עתה שמתי עיוני היטב בלשון הר"מ ז"ל בהלכות שגגות הנ"ל וראיתי שיש לדקדק קצת מלשונו הזהב דס"ל כדעת האור זרוע וז"ל. נמצאת הראשונה השמינה טריפה בב"מ אע"פ שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוין. הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה הר"ז פטור מחטאת. וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע הואיל והעלה תינוק הר"ז פטור מחטאת אע"פ שלא היתה כוונתו אלא לצורך מפני שהי' שוגג" וכן כל כיו"ב עכ"ל. והנה הני שלשה תיבות "מפני שהי' שוגג" לכאורה אין להם הבנה דמה ענין זה לפטור אותו מחטאת הרי כל שוגג חייב חטאת והו"ל למימר מפני שהמעשה הי' בהיתר שזה עיקר הפטור מחטאת למ"ד דאזלינן בתר מעשיו. לכן נראה דמזה הוכיח האור זרוע דהר"מ ז"ל ס"ל דאם עובר עבירה במזיד בזדון שבת בכה"ג אע"ג דהמעשה הי' בהיתר כגון שנדחה מפני פק"נ וכיוצא בו חייב משום שבת דבתר מחשבתו אזלינן והרי הי' מחשבתו לאיסור. אמנם הכא כיון דהי' בשגגת שבת ג"כ נהי דהיכא דהמעשה הוא איסור חייב ע"ז חטאת היינו משום דעכ"פ הי' מעשה דאיסורא משא"כ הכא דלא הי' כלל באיסור לא מחשבה ולא מעשה גם חטאת אינו חייב. ואע"ג דאם הי' מזיד במחשבתו הי' חייב כרת מ"מ בשוגג ליכא חיוב חטאת כיון דלא הי' מעשה דאיסורא וס"ל לר"מ ז"ל דזה רק על שוגג ולענין חיוב חטאת אבל במזיד מודה הר"מ ז"ל דאזלינן בתר מחשבתו הן אמת דמדברי הר"מ ז"ל פ"ב משבת הלכה ט"ז נראה מסתימת דבריו דאפי' במזיד פטור ממיתה עיי"ש היטב. אך מ"מ כיון שכאן ביאר הר"מ ז"ל דהיינו טעמא משום שהוא שוגג ס"ל להאור זרוע דה"ה בפ"ב מהלכות שבת כוונתו כן. ועוד י"ל דשם לא פטרהו הר"מ ז"ל אלא מחייבי מיתת ב"ד כיון דסוף כל סוף הציל את התינוק אין לחייבו מיתת ב"ד אבל י"ל דמודה הר"מ ז"ל דאית בי' חיוב כרת מה"ת. ולכן היכא דאין במעשיו מעשה היתר ס"ל להר"מ ז"ל דאזלינן בתר מחשבתו אף לענין חיוב מיתת ב"ד. וחובה עלינו לתרץ דברי האור זרוע שלא יתכן לומר עליו שנעלם ממנו דברי הר"מ ז"ל במקומו. וא"כ לפי דעת האור זרוע ס"ל להר"מ ז"ל להלכה דאזלינן בתר מחשבתו ובהזיד במחשבת איסור הוי איסור גמור אלא דלענין מיתת ב"ד אזלינן בתר מעשיו א"כ נראה דה"ה בנשאל לחכם אחר שעבר על נדרו לא יתכן לומר שליכא איסור תורה אף אם נימא דלענין מלקות דינו כמיתת ב"ד דאזלינן בתר מעשיו מ"מ פשיטא דמחשבתו משוי לי' לאיסור תורה וע"כ הא דלא העתיק הר"מ ז"ל דברי ר' יהודה בתוספתא היינו משום דס"ל דלדידן דהוי עבירה דאוריי' לא תקנו בו חז"ל מכת מרדות:
אמנם בכל זאת לבבי מהסס בה טובא אם זה כוונת הר"מ ז"ל דהרי דעת הר"מ ז"ל כמעט בכל איסורי תורה שאין לוקין בהם מכות ארבעים לוקין בהם מ"מ כמו בלאו שבכללות ולאו שאב"מ וכיו"ב וא"כ אין סברא דכוונת הר"מ ז"ל דמפני חומר הענין לא העתיק מכת מרדות והדרא לדוכתא קושית מרן זצוק"ל על הר"מ ז"ל שלא העתיק דינא דתוספתא. גם עיקר הדברים שכתבנו בתירוץ קושית השטמ"ק שהקשה למ"ד דאזלינן בתר מחשבתו מנתכוין לאכול חלב ואכל שומן דאינו חייב מלקות וכרת. וכתבנו דהכא שאני מפני שהוי מעשה איסור ג"כ כיון דהוא רק מכח דחוי' ג"כ אין בו כדי שביעה דהרי הר"מ ז"ל פסק דשבת הותרה במקדש וכן מבואר ביומא (דמ"ו) דשבת הותרה אצל מקדש וכן ביבמות (דל"ג) וכיון דהותרה הוי מעשה דהיתר לכן נלענ"ד דבאיסורי מאכל לכ"ע אזלינן בתר מעשיו ואין לחייב משום מחשבתו גרידא כיון דקיי"ל דמתעסק בחלבים ג"כ חייב אע"ג דבכל התורה הוי מתעסק כמו אין בו מעשה כלל מ"מ בחלבים חייב מתעסק חטאת והיינו משום דעיקר איסור בנהנה ולכן אם לא נהנה מן האיסור כיון דכבר הי' אז היתר א"כ שוב פטור דבזה חייבה רחמנא עיקר על הנאה וכיון שלא נהנה מאיסור אינו חייב מה"ת ודוקא במלאכת שבת שחייבה שורה על המלאכה מה שמחלל שבת שפיר י"ל דאם הי' איסור במחשבה הוי בגדר איסור משא"כ באיסורי מאכל דכל חיובם בנהנה ל"ש למיזל בתר מחשבה מה"ת ואין בזה ענין לפלוגתת רבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו דבזה לכ"ע כיון דלא נהנה כ"א מהיתירא ל"ש לחייבו מה"ת:
ודרך פילפול י"ל בזה לתרץ דברי הר"מ ז"ל שלא העתיק דברי ר"י דלוקין מכות מרדות אלא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא בנשאל לחכם על נזירותו ולהנ"ל י"ל דהסברא הוא דבאמת הכא ל"ש לחייב על המחשבה כיון דלא נהנית מאיסורא כיון דכבר הפר לה בעלה אך י"ל כיון דעכ"פ במחשבתה נהנית מאיסור יש בו איסור וחייבת מ"מ ומעתה י"ל דזה דוקא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה נהי דכבר הי' אז היתר מ"מ במחשבתה עברה על האיסור ונהנתה מאיסור משא"כ בנשאל לחכם אח"כ גם מצד מחשבה אין לחייב כיון דקיי"ל דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ולא חשיב הנאה בעצם רק דרחמנא חייבה בהכא. מעתה זה דוקא אם באמת יש על זה חיוב של תורה אבל בכה"ג שבאמת איגלאי מילתא למפרע דהמעשה הי' היתר ובאיסורין עיקר תליא בנהנה אין לחייב גם על מחשבת איסור כיון דגם לפי מחשבתו לא הי' נהנה מאיסור כיון דהי' אז באמת איסור כ"ז שלא נשאלה הרי נפשו של אדם קצה באכילת איסור ולכן גם מ"מ אינו חייב משא"כ באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה שכבר הי' היתר גמור בעת אכילתה א"כ במחשבתה עכ"פ נהנית מאכילת איסור ולכן לוקית מ"מ וזה נכון לפילפולא. אמנם לקושטא דמילתא ז"א כמובן. ולולא שהי' מרן ז"ל מספק עלינו את הדבר נלענ"ד עיקר כמו"ש לעיל דזה נשמע במכ"ש מדין המשנה ולכן לא העתיקו הר"מ ז"ל. ובאמת הי' מקום עוד לומר בישוב דברי הר"מ ז"ל אי נימא כדעת הפוסקים דל"מ התרת חכם להתיר נדר האשה לאחר שקיים לה בעלה א"כ י"ל דדוקא באשה שנדרה בנזיר ולא ידעה שבעלה הפר לה הוי מחשבת איסור בבירור כיון דאם יקיים לה הבעל אין לה עצה להתיר את נדרה לכן לוקית מ"מ. משא"כ בנדר בנזירות ונשאל אח"כ לחכם דבשעה שעבר על נזירותו ג"כ ל"ה מחשבת איסור בבירור כיון דידע דיתשל על נזירותו. אך כ"כ למעלה כיון שמבואר בש"ע סי' רל"ד שעיקר כדעת הפוסקים דגם באשה מהני התרת חכם אחר הקמת הבעל קשה לומר בדעת הר"מ ז"ל להיפוך וזה פשוט:
הנה הארכנו בזה לברר קצת ענין זה דמי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה מפני שלא מצאתי מבואר עוד בפוסקים ועתה נשוב לדברי האוה"ח הקדוש שלכאורה יפלא דבריו הקדושים מאוד לא מיבעי' לפ"ד השטמ"ק שס"ל דעיקר תליא אם בשעת הסכנה הי' מעשה היתר שאז א"צ אלא כפרה אמנם אם המעשה הי' ג"כ אז איסור תליא בפלוגתא דמעשיו ומחשבתו ולמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי איסור גמור א"כ הכא בנידון אחי יוסף שבשעה שמכרוהו למצרים הי' באמת מחשבה ומעשה איסור. אך אח"כ נתגלה שהי' הכל לטובת יוסף וישראל א"כ למ"ד דאזלינן בתר מחשבה הוי איסור גמור של תורה. אך אפי' למ"ש להכריח לפי דעת הר"מ ז"ל דע"כ יש הבדל בין איסורי מאכל לשאר איסורין ג"כ קשה. א' דאיסור שפיכת דמים הרי בשביל שהורג נפש ושבוי כולהו איתנייהו בי' וא"כ הכא שמכרו אותו הרי הי' מחשבה ומעשה דאיסורא. ב' עכ"פ לדברי כולם הרי צריך כפרה וסליחה בדיני שמים ואפי' באיסורי מאכל ס"ל לר"י דחייב מ"מ וכן פסק הר"מ ז"ל וא"כ איך כתב האוה"ח ז"ל דזכאין אף בדיני שמים:
פרק ד
ולהצדיק את הצדיק שלא יהי' דבריו הקדושים תמוהין ומופלאין כ"כ נלענ"ד בכוונתו דאע"ג דפליגי רבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו היינו דוקא בעבירה שבין אדם מקום כיון דלהקב"ה אין נפ"מ או מחשבה או מעשה שהכל גלוי לפניו לכן אע"פ שאין הקב"ה מצרף מחשבה גרידא מ"מ כשעושה אותה בפועל הוי עבירה גמורה ושפיר י"ל דאזלינן בתר מחשבתו ואפי' למאן דס"ל דאזלינן בתר מעשיו היינו שיהי' חיוב גמור אבל עכ"פ צריך כפרה משא"כ בעבירה שבין אדם לחבירו שעיקר הכוונה באיסור זה מפני שהרע לחבירו מפני זה אסרה זה התוה"ק לכן בזה כ"ע מודים דאם המעשה הוא טוב ואדרבה נצמח מזה טובה לחבירו אזלינן בתר מעשיו ואע"ג דזה פשוט דגם המחשבה הוא איסור ומקרא מלא דיבר הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך מ"מ כשעשה איזהו מעשה רע לחבירו ונתגלה שזה הי' מעשה טובה וגם חבירו מודה לזה שאם הי' יודע תחילת מעשה זו הי' מקבל עליו בלב שלם מה שעושה לו זה שוב אין עליו עונש אף בדיני שמים כיון דאדרבה חבירו מחזיק לו טובה על זה שעשה לו שנצמח מזה ישועה וכיון שכן אין לו עונש על מה שרצה לעשות לחבירו כיון דשורש האיסור שלא להרע לחבירו וחבירו ה"ה מרוצה ומקבל נחת עתה ממעשיו של זה ואין ללמוד מעבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו וזה נראה נכון בכוונתו ז"ל. הן אמת שזה נראה פשוט דאפי' בעבירה שבין אדם לחבירו ג"כ צריך כפרה על מחשבת איסור וראי' לזה מדברי התוס' קידושין (דף ל"ב ע"א) ד"ה דמחל לי' ליקרי' שכתבו וצ"ל שהודיעו קודם לכן שלא יהי' כמתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה דצריך כפרה עיי"ש היטב אע"ג דכיבוד אב הוי ממצות שבין אדם לחבירו כמו"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות ריש מס' פאה עיי"ש. אך התם הרי האב רצה באמת שלא ירחם ואע"ג דמחל לי' ליקרי' שלא יעבור על כ"א מ"מ בעצמותו רצה שלא ירחם ולכן שפיר הוי מחשבת איסור אע"ג דהוי רק איסור שבין אדם לחבירו משא"כ כשחבירו רוצה באמת ברע זה שעשה לו כי נתגלה לו שזה הוא הטוב האמיתי אז ל"ש בזה להענישו על המחשבה אף בדיני שמים כיון דשורש החטא הוא שלא יהי' רע לחבירו והרי לחבירו לא חטא כלל והבן היטב:
ועיין ברש"י ז"ל במס' ב"מ (דף ע"ה ע"ב) על הא דאמר ר"י אמר רב כל המלוה לחבירו מעות בלא עדים עבר משום לפ"ע לא תתן מכשול. כתב רש"י ז"ל בזה"ל שעולה על רוחו של לוה לכפור עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כוונתו בזה ונראה דהי' קשה לרש"י ז"ל כיון דקיי"ל דכופר הכל פטור משבועה להטעם דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח א"כ אמאי עובר בלפני עור כיון דאמרינן דחזקה שלא יכפור ויודה שחייב לו לכן פי' רש"י ז"ל דעברית לפני עור הוא משום שעכ"פ עיד"ז שמלוה לו בלא עדים עולה על רוחו לפעמים לכפור ואע"פ שלא יתקיים מחשבתו שלבסוף לא יהי' יוכל לכפור מ"מ בזה שמביאו למחשבה כזו ג"כ עובר על לפנ"ע לת"מ. ומבו' מדברי רש"י ז"ל דמחשבת איסור אפי' במה שנוגע בין אדם לחבירו הוי איסורא ויש על הגורם לזה איסור דלפנ"ע. אך מ"מ י"ל כדברינו דזה דוקא היכא שאינו נעשה לחבירו טובה מזה אח"כ אבל היכא שנצמח ממחשבתו הרעה עוד טובה לחבירו י"ל דא"צ כפרה כנ"ל. ובמק"א נסתפקתי במחשבת איסור שבין אדם לחבירו וחבירו כבר מת והוא מתכוין להמיתו אם יש בזה עבירה וצריך כפרה כיון דחבירו כבר מת ואינו בעולם שוב אין לו חלות למחשבה כלל והו"ל כמאן דליתא. וכתבתי עפי"ז לצדד במה שנשאלתי מחכם אחד באשה שבעלה הלך למדה"י וזינתה תחתיו וכאשר שאלו אותה על מה עשתה ככה השיבה שסברה שכיון שבעלה השליכה והרחיק ממנה נדוד אין איסור בזנות ואח"כ נתוודע בעדות המועיל בבירור גמור שבשעת שזינתה כבר מת בעלה אם מותרת לבועל והביא מדברי המוצל מאש בתשו' סי' מ"ו שחקר באשה שזינתה תחת בעלה ואח"כ נתוודע שבעלה מת אם מותרת לבעלה ושהגאון מוהרי"ט אלגזי ז"ל בספר קדושת יו"ט סי' י"ד תמה עליו כיון דאמרינן דצריך כפרה וסליחה א"כ פשיטא דנאסרה לבועל. והחכם הנ"ל פיקפק על דבריו שאינו ראי' משום דצריך כפרה בידי שמים לאסרה על הבועל כיון דשורש האיסור מכח ונטמאה וכיון שכבר מת בעלה הרי לא נטמאה כלל ומהיכי תיתי תאסר על הבועל ובתשו' שכתבתי לו הרביתי לפלפל בענין זה אמנם בנ"ד כתבתי שיש לצדד להקל כיון דלפי הצעת המעשה זינתה באומר מותר א"כ כל זה דאסורה לבועלה הוא רק מכח ומעלה בו מעל כמו"ש המהרי"ק בתשובה וא"כ שורש האיסור מכח בין אדם לחבירו שמעלה בבעלה וכיון שבעלה כבר מת יש לומר דאין על המחשבה שם איסור כלל ובכה"ג גם המהרי"ט אלגזי ז"ל מודה דמותרת לבועל. ועיי' בבאר הגולה למהר"ל מפראג ז"ל באר ד' שכ"כ לענין כאשר זמם ולא כאשר עשה דהטעם הוא דגולל אבן אליו חשיב ולכן העדים נהרגין בכאשר זמם אך זה דוקא בכאשר זמם אבל כאשר עשה הרי כבר מת ושוב ליכא המחשבה ואין מה לשוב עליהם ואם אמנם כי יש לחלק בין עדים זוממין דשם היו מזידין וכשמת כבר עשאו אשר זממו משא"כ במחשב להרוג את חבירו שסובר שחבירו חי עדיין מ"מ הסברא נראה כדברינו דאין זה שם מחשבת איסור כלל ויש להאריך עוד הרבה בבירור ענינים אלה ואכ"מ וכתבנו רק להעיר לבב התלמידים:
אחרי כתבי כ"ז חפשתי בספרים ומצאתי להגאון מלבוב שליט"א בספר בית יצחק חיו"ד סי' ח' ואות קטן ח' נגע ג"כ בענין זה ואעבור על דבריו בקצירת אומר והנה מ"ש בפשיטות מסברא דבעבר על השבועה ונשאל אינו לוקה מכת מרדות ואינו דומה לאשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה דהתם היא לא תקנה את האיסור אלא שבעלה הפר לה משא"כ היכא כששואל ועוקר איסור למפרע הוי זה תיקון האיסור הנה אם כי א"צ תשובה כלל אחר שלא ראה דברי התוספתא פ"ג דנזיר שמבואר להדיא פלוגתת ר"י ורבנן גם בדין דנשאל על הנזירות אך מלבד זה גוף הסברא לא נהירא לי דזה הוי בגדר מתקן איסור. וברור הדבר לדעתי דמי שעבר על השבועה במזיד ובהתראה אם בא אח"כ לשאול מה יעשה ויתקן האיסור אומרים לו שתיקונו של האיסור שילקה ויתכפר לו. ואם אמרו בהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה התם היינו טעמא מפני שעדיין לא נגמרה העבירה דכ"ז שלא נאפה לא נעשית העבירה אבל אחר שכבר עבר העבירה בלאו שיש בו מלקות פשיטא דאין לו תיקון אחר אלא שילקה ויתכפר לו ואם הלך לחכם והתיר לו נהי שנתן לו עצה שלא יצטרך ללקות מפני שנעקר האיסור למפרע אבל לא יתכן לומר שזה תיקונו של החיסור מה שעבר על העבירה במחשבה לאיסור. עוד כתב הגאון שיחי' להעיר אמאי לוקה מכת מרדות והא במנחות נראה דלמ"ד דאזלינן בתר מעשיו גם מ"מ אינו לוקה. ולא ידעתי מנ"ל זאת כיון דפלוגתתם התם מיירי בשוגג דל"ש מ"מ ומנ"ל דין זה שכתב בפשיטות דילמא אה"נ דאפי' למ"ד דאזלינן בתר מעשיו מ"מ במזיד לוקה מ"מ ועיי"ש שכתב לתרץ כיון דעשה מצוה עדיף טפי ולכן גם מ"מ אינו לוקה. אמנם אני מתפלא מאוד עליו שלא קשה לו להיפך דלמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו וגם בכה"ג היכא דיש מצוה במעשיו חייב כרת וחטאת והכא בנזיר משמע דלכ"ע ליכא חיוב יותר ממכ"מ כקושית מוהר"מ שבשט"מ הנ"ל:
ובאמת לדעת הגאון שיחי' יקשה הקושי' הנ"ל ביתר שאת ויתר עוז דהרי התם אף דאם אזלינן בתר מעשיו הוי מצוה מ"מ חייב א"כ מכ"ש בנתכוין לאכול חלב ואכל שומן והיינו באופן שכתבנו למעלה בעבר על שבועה ונשאל אחר כך. אמנם מה שנראה לפי ענ"ד להעיר בענין זה דבר חדש דפלוגתת רבה ורבא ל"ש אלא במיתה שא"צ שיהי' דומה ללאוי דחסימה לכן שפיר אמרינן דאף אם המעשה היתר כיון דמחשבתו הי' לעשות מעשה איסור חייב מיתה משא"כ במלקות דקיי"ל דצריך דוקא שיהי' דומה ללאוי דחסימה ולכן לאו הנל"ע וכיו"ב אינן לוקין דגזה"כ דאינו לוקה כי אם שיהי' דומה ללאוי דחסימה לכן היכא דנתגלה אח"כ דמעשה הי' בהיתר נהי דמחשבתו הי' לאיסור מ"מ ל"ש מלקות כיון דאינו דומה ללאוי דחסימה דהתם גם הפעולה הי' איסור וכללא הוא דכל שאינו דומה ללאוי דחסימה ויש צד לומר דהכא קיל כיון דהמעשה הי' היתר שוב ל"ש בו מלקות ולכן פשיטא להתוספתא דגם בנשאל לחכם אחר שעבר ל"ש בו אלא מכות מרדות דר"י לשיטתו דס"ל דאין לוקין על לאו הנל"ע כיון דאין דומה ללאוי דחסימה כמבואר במכות (דף י"ג ע"ב) וא"כ ה"ה היכא דמעשיו הי' היתר ל"ש ללקות על המחשבה דאזלינן בתר מעשיו ואע"ג דר"י ס"ל דלאו שאב"מ לוקין מ"מ היכא דאית בי' מעשה ואם אזלינן בתר מעשיו הוי היתר עדיף טפי וזה פשוט. ועיי"ש מ"ש הגאון שיחי' לתרץ עפי"ז גם דברי אוה"ח הנ"ל וגם עפ"ד לא יתורץ למ"ד דגם בכה"ג אזלינן בתר מחשבתו אמנם לפי מה שכתבתי לעיל מיושבים דברי הג' ז"ל בטו"ט. וגם יתר דברי הגאון שיחי' יתבארו עפ"ד הנ"ל שלא הי' עוד לפניו דברי השיטה מקובצת הנ"ל שנדפס מחדש. ויש להאריך עוד ולברר היטב הדברים אמנם לע"ע אסתגר בזה ואי"ה עוד חזון למועד: