אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

ויגש

מקץ

פרק א

ראיתי להעתיק בזה תשו' אחת שכתבתי זה זמן כביר לאחד מהתלמידים. אף כי מצאתי דברי התלמיד בספר חוט המשולש מ"מ משנה לא זזה ממקומה. וז"ל. אהו' תלמידי שמחתני במכתבך כי ראיתי כי שוקד אתה על דלתי התורה והנני בזה להשיבך חו"ד על דבריך וזה יצא ראשונה. כתבת לתרץ קושית הבית הלל על הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' ר"מ סכ"ד שכתב בזה"ל. י"א דאינו חייב בכבוד אבי אביו. ואינו נ"ל אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו וראי' ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו' [כוונתו לדברי המדרש שהובא ברש"י ז"ל בפרשתינו דמדכתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא הזכיר אברהם ע"כ דחייב אדם בכבוד אביו יותר. ומבואר בדברי המדרש דרק יותר חיוב יש באביו] ותמה הבית הלל נהי דמלשון המדרש נראה כן אבל הרי גמ' ערוכה במכות (דף י"ב) להיפך דאיתא התם תנא חדא אין הבן נעשה גואל הדם לאביו ותניא אידך הבן נעשה גוה"ד ותירץ הא בבנו הא בבן בנו הרי מבואר דבן בנו נעשה גוה"ד להרוג את זקינו וע"כ דאינו חייב לכבדו וכתבת לתרץ דהנה באמת קשה אמאי אין הבן נעשה גואל הדם לאביו הא אביו רשע ואינו חייב לכבדו וע"כ כהר"מ ז"ל דס"ל דגם אביו רשע חייב לכבדו. אך לפי"ז י"ל דזה דוקא אביו אבל זקינו כיון דאינו חייב לכבדו כמו אביו אין חייב לכבדו אם הוא רשע ואין מזה ראי' נגד דברי המדרש דהגמ' מיירי במזיד שחייב מיתה מדינא ונעשה רשע ולכן דוקא באביו חייב בכבודו אבל לא בזקינו. ובזה מדוקדק דברי הר"מ ז"ל פ"א מהלכות רוצח שאחר שכתב דין זה דבן בנו נעשה גואל הדם אבל הבן אינו נעשה גואל הדם סיים בזה"ל "אלא ב"ד ממיתין אותו" עכ"ל ולכאורה הוא למותר ולמה כתב זה אלא ודאי להורות שדין זה דוקא במזיד אז יש לחלק בין אביו לאבי אביו משא"כ בשוגג גם לאבי אביו אינו נעשה גואל הדם את"ד:

והנה הדקדוק בלשון הר"מ ז"ל בוודאי נכון. וגם זה בודאי נכון כדבריך דבשוגג ל"ש לומר דבן בנן יהי' נעשה גזאל הדם להרוג זקינו. אף אי נימא דאינו חייב לכבדו אבל מ"מ הרי הוא קרובו ונכדו וכיון דבשוגג הוא רק רשות ביד גואל הדם מצד כי יחם לבבו ואיך שייך בזה חימום להרוג זקינו בשביל שהרג אביו בשוגג ואין זה מטבע האדם כלל לכן ברור הדבר דכל דינים אלו מיירי במזיד. אמנם מה שכתבת דהחילוק הוא דבאביו כשהוא רשע ג"כ חייב לכבדו אבל לא בזקינו לכאורה הדבר מחוסר תבלין כיון דקיי"ל דאפי' אביו רשע ג"כ חייב לכבדו א"כ י"ל דה"ה בזקינו אם נימא דחייב בכבודו אין לחלק בין הוא רשע או לא. אמנם מה שיש לקיים דבריך בדרך פילפול דהנה כבר תמהו המפורשים בדעת הר"מ ז"ל דפסק דאפי' אביו רשע חייב לכבדו מ"ט ותירץ דעיקר טעמא דהר"מ ז"ל דיש לחוש דילמא עשה תשובה ולכן חייב לכבדו ובאמת במקום דל"ש החשש דתשובה אינו חייב לכבדו. והדברים עתיקין בספרי האחרונים. אמנם באמת יש לעיין בזה הא בכל אב יש לחוש דילמא לאו אביו הוא רק דאזלינן בת"ר וא"כ אמאי ניחוש דילמא עשה תשובה הא לנגד זה יש חשש דילמא לאו אביו הוא ואינו חייב בכבודו כלל אך צ"ל דרוב זה דאביו הוא אלים דהוי רוב שכבר הוחזק ול"ש לחוש לדילמא לאו אביו הוא. אמנם אכתי יש לעיי' דהרי מבואר בתוה"ק בבא במחתרת באב על הבן יש לו דמים דאב אינו הורג את הבן בשום פני וא"כ הכא כיון דחזינן דאב זה יצא מגדר הטבע והמית את בנו במזיד יש לחוש דלאו אביו הוא וא"כ שוב יהי' מותר להרוג את אביו. איברא דזה טעות דאע"ג דהרוב איתרע קצת לגבי אחיו הנהרג משום שהרגו אביו אבל אצלו הרוב נשאר אלים דאביו הוא בודאי וא"כ שפיר אסור הבן להרוג את אביו אע"ג דהוא רשע דחיישינן דילמא עשה תשובה ומעתה זה דוקא להרוג את אביו אבל את זקינו אם הרג את אביו אז שפיר נעשה נכדו זה גואל הדם מצד כיון דהוא רשע אינו חייב בכבודו מה אמרת דילמא עשה תשובה ז"א דאם באנו לחוש יש יותר לחוש דלאו זקנו הוא כלל כיון שהרג את בנו במזיד י"ל דלאו אביו הוא וממילא אינו זקנו ושוב מותר להרגו דאינו מחויב לכבדו כלל. וזה נכון בפירוש דברי הגמ'. ועפי"ז אחיתנא להבין מה דקשה לכאורה ברמב"ם ז"ל שמדייק לכתוב בזה"ל האב שהרג את בנו אם הי' בן להנהרג הר"ז הורג את אבי אביו ואם אין לו בן אין אחד מהאחין נעשין גואל הדם להמית את אביו עכ"ל. ולמה צריך דוקא שיהי' בן הנהרג אמאי לא נימא דאף אין להנהרג בן מ"מ בן אחיו יכול להרוג את זקינו בשביל שהרג את דודו ונעשה הוא גואל הדם שלו כיון דלזקינו נעשה גואל הדם ובאמת בסוגיא דמכות י"ל כן אמנם בר"מ ז"ל מבואר להיפך. אמנם להנ"ל א"ש דדוקא בן הנהרג יכול להרוג זקינו מצד ממ"נ כנ"ל אבל נכד אחר אסור להורגו דאפי' אם הוא דודו בוודאי כגון אח אביו מן האם ג"כ מ"מ אסור להרוג את זקנו כיון דחייב בכבודו ואי דרשע הוא דילמא עשה תשובה כנ"ל. ודו"ק היטב בכ"ז:

ובאמת י"ל עוד בסגנון זה לחלק בין אביו לאבי אביו דבאביו י"ל אפי' אם לאו אביו הוא מ"מ בעל אמו הוא וג"כ חייב לכבדו מה"ת מדרשא דאת אמך ולכן שפיר חיישינן דילמא עשה תשובה משא"כ באבי אביו כיון דהוא רשע א"ח לכבדו דאם נבוא לחוש דילמא עשה תשובה יש לחוש דלמא לאו אביו הוא ואינו חייב בכבודו כלל. ועפי"ז אולי י"ל קצת מה דאיתא בירושלמי מכות פרק אלו הן הגולין ה"ה בזה"ל. תנא ראב"י כלפי שנאמר גואל הדם ימית את הרוצח. הרי מי שהכה את בנו. בנו השני נעשה גואל הדם להמית את אביו. אבל אח שהכה את אחיו אין אחיו השני נעשה גואל הדם להמית את אחיו עכ"ל. והוא תמי' מאוד דאביו יהי' מותר להרוג בשביל שהרג אחיו. ואחיו אסור להרוג בשביל שהרג אחיו. ולהנ"ל י"ל דראב"י ס"ל דבאביו י"ל דילמא לאו אביו הוא ואינו חייב בכבודו ומיירי דאמו כבר מתה ואינו חייב בכבודו משום בעל אמו משא"כ אחיו מן האם ג"כ והוא אחיו הגדול דמחויב בכבודו מה"ת שפיר אסור להרוג אותו כיון דיש לחוש דילמא עשה תשובה והוא אחיו ודאי כנ"ל:

איברא דכל זה לפילפולא אבל לקושטא דמילתא רחוק לומר שזה כוונת הירושלמי דמלבד דכיבוד אח הוא רק באחיו הגדול ובירושלמי מבואר סתמא דאח אינו נעשה גואל הדם להרוג את אחיו מלבד זאת גוף הסברא דכבוד אחיו יהי' חמור מכבוד אביו קשה טובא לכן נראה בכוונת הירושלמי עפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל ריש הלכות רוצח דכל הראוי לירושה הוא בכלל גואל הדם. והכסף משנה לא הראה מקורו. ונלענ"ד דמקור דברי הר"מ ז"ל הוא מדברי ראב"י הנ"ל וס"ל בפירושא דראב"י. דכוונתו הוא דאב שהרג את בנו נעשה הבן גואל הדם כיון דהבן ראוי לירש את האח הזה ואע"ג דסדר נחלות הוא דאב יורש את בנו מ"מ הכא כיון דהאב הרג את בנו במזיד והתראה ונתחייב מיתת ב"ד הרי הסוף שנחלת אחיו יפול לידו כיון דהאח אין לו בנים וא"כ הרי הוא היורש וממילא הוא נעשה גואל הדם משא"כ אם אחיו הרג את אחיו השני דאז האב יורשו. האב נעשה גואל הדם ולא האת כיון דאיתא לאב הרי האב יורשו ואע"ג דברור הדבר דאין כוונת הר"מ ז"ל דיהי' צריך הגואל הדם להיות יורשו בפועל רק דצריך להיות ראוי לירושה ופשיטא דאחיו נעשה גואל הדם אפי' אם יש לו בנים ג"כ אם אין הבנים הורגין אותו מ"מ י"ל דס"ל לראב"י דסדר גואל הדם הוא לפי סדר נחלות ולכן באיתא לאב אין האח נעשה גואל הדם אלא האב שהוא קודם לאח. אבל אם אין האב רוצה להרגו פשיטא דהאח יכול להרגו אבל מ"מ המצוה על האב שהוא יהי' הגואל הדם כיון שהוא זוכה בנחלה. וי"ל יותר כיון דעיקר המצוה על האב שיהי' גואל הדם אם אין האב רוצה להרגו ומוחה ביד בנו ג"כ להרוג אותו אסור להרוג אותו מצד כיבוד אב ואע"ג דמצוה ביד גוה"ד ואביו שאמר לבנו שלא לעשות מצוה א"צ לשמוע לו שלא להרוג את אחיו. ויודע אני כי הדברים דחוקין אך לחומר הנושא מוכרח אני לפרש כן דברי ראב"י שיהי' א"ש דבריו בלי שום הגהה ומי שדעתו רחבה מדעתי ויפרש בדרך מרווח יותר ישא ברכה. ובעיקר קושית הבית הלל על דברי הרמ"א ז"ל מדברי הגמ' מכות בפשיטות לק"מ דהרי הכא לא הותר להיות גואל הדם ולהרוג את זקינו אלא היכא דהרג את אביו אבל אם הרג את דודו נראה דאינו נעשה גואל הדם וי"ל שזה כוונת הר"מ ז"ל במה שסיים ואלא ב"ד ממיתין אותו (נעשה גואל הדם) היינו דלא אמרינן דב"א יהי' גואל הדם להרוג את הזקן וא"כ מבואר מזה להיפך דחייב אדם בכבוד זקינו. אך היכא דנוגע לכבוד אביו אז נדחה כבוד של זקינו לגמרי ולכן בן הנהרג יכול להרוג את זקנו בשביל שהרג את אביו. וזה ברור ופשוט למעיין בש"ס ור"מ ז"ל:

וראיתי בדבריך שכתבת בשם רבך הרב שיחי' לחדש כיון דכיבוד זקינו הוא רק מכח אביו א"כ לא עדיף מכיבוד אשת אביו ובעל אמו דאינו לאחר מיתת אביו ואמו. וא"כ י"ל דה"ה בכיבוד זקינו אינו חייב לאחר מיתת אביו ודוקא באביו לי קרא דחייב גם לאחר מיתה ומעתה א"ש הא דבן הנהרג נעשה גואל הדם כיון דהרגו לאביו ושוב אינו חייב בכבוד זקינו. ובזה א"ש גם דברי המדרש שכתב דלכן לא הזכיר את אברהם משום דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו דלכאורה אינו מובן עכ"פ למה לא הזכיר את אברהם ג"כ. אמנם להנ"ל א"ש בכוונת המדרש דכל מקור הכיבוד של זקינו הוא מצד אביו וא"כ השתא דמת אביו שוב אינו חייב בכיבוד זקינו כלל אלו דברי הרב נ"י. והנה בפשיטות א"י לו ענין כלל דמה דמיון אבי זקינו לאשת אב או בעל אמו דהתם כיון דכל קורבה שהיתה ביניהם הי' ע"י האישות וכשמת אביו ואמו הרי פקעה הקורבה מהם ולכן שפיר אמרינן דלאחר מיתה אינו חייב בכבוד אשת אביו כיון דעתה אינה אשת אביו וכן להיפך בבעל אמו כשמתה אמו. משא"כ הכא מה בכך דמת אביו. מ"מ קורבה של זקינו לא נפקע ע"י דבר זה דהוא קורבה עצמיות וכיון דאמרינן דחייב בכבוד אבי זקינו מכח אביו מה בכך דמת אביו. ואם באנו לדמות יש לדמות כבוד אבי זקינו לכבוד אחיו הגדול שנראה מבואר מדברי הר"מ ז"ל פ"ו מממרים דאין נפ"מ אם בחיי אביו או לאחר מיתת אביו וכבר ביאר הדבר בלב שמח בספר המצות בשורש ב' דזה ההבדל בין בעל אמו ואשת אביו דאין כאן המצוה לאח"מ אביו ואמו משום דאין לבן עמהם שום שייכות וקורבה כ"א מצד האב או מצד האם בלבד א"כ הסברא נותנת שדווקא בחייהם חייב בכבודם משום כבוד האבות אבל אחר מיתת האבות אין להם דבר עוד עמם כלל אבל האח הגדול שיש לו קורבה עצמיות א"כ מה בכך דמת האב כיון שקורבתם עדיין קיימת הוא. הן אמת שהרמב"ן ז"ל שם כתב להיפך וז"ל אבל אחיך הגדול אם חשבו הראשונים שאין המצוה כן אלא בחיי האבות לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדתם וכו'. וכן נראה שלא נתרבה "בויו" יתירה אלא כעין שנתרבה בעיקר התיבה עכ"ל. כוונת הרמב"ן ז"ל כיון דמאת מרבינן אשת אביו ומוי"ו יתירה מרבינן אחיו הגדול א"כ אין סברא לרבות יותר חיוב מהוי"ו יתירה ממה דמרבינן מאת. וא"כ כמו דאשת אב אינו חייב לכבד כ"א בחיי אביו ה"ה אחיו הגדול איני חייב לכבד כ"א בחיי אביו. אבל באמת קשה על הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש בחילוק הדברים שאין זה חיוב יותר כלל רק דההבדל הוא דשם במיתת האב פסק כח האישות וא"כ אין זה כבודו כלל משא"כ באחיו הגדול. וח"ו לומר על רבינו ז"ל שלא הרגיש בחילוק פשוט כזה. ומה שנלענ"ד בענין זה דהר"מ והרמב"ן ז"ל אזלי לשיטתם דהנה דעת הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות אבל שזה שחייב הבעל להתאבל על אשתו הוא רק מדבריהם ועיי"ש בכ"מ ולח"מ דהר"מ ז"ל ס"ל דהא דדרשינן מקרא דלשארו זו אשתו הוא אסמכתא וטעמו נראה דס"ל בפי' דברי הגמ' יבמות (דף נ"ה ע"ב) דאסיקנא דמשמש מתה פטור דסד"א הואיל לאחר מיתה נמי איקרי שארו (כמו"ש התוס' שם ד"ה לאחר מיתה) אימא לחייב עלה בא"א קמ"ל היינו דלאחר מיתה לא מיקרי שארו כמו"ש התוס' שם ד"ה לאחר מיתה וזה קמשמע לן מקרא דלאחר מיתה אינה בכלל שארו וא"כ ממילא אמרינן דשארו זו אשתו הוי אסמכתא אמנם הרמב"ן ז"ל ס"ל בפירוש הגמ' דקמ"ל דאע"ג דאיקרי שארו גם לאחר מיתה והקורבה לא נפקע לאחר מיתה מ"מ אינו חייב משום אשת איש כיון דאינו ש"ז הראוי להזריע. ולכן הרמב"ן ז"ל ס"ל דאבילות אשתו ד"ת כמבואר בדבריו בספר תורת האדם והארכנו בזה בחידושי על התורה פ' אמור ואכמ"ל יותר:

ומעתה א"ש מאוד דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דלאחר מיתה פקע השארות שפיר ס"ל לחלק בין בעל אמו לאחיו הגדול דאע"ג דבבעל אמו אינו חייב בכבודו לאח"מ אמו היינו טעמא משום דהקורבה נפקע ואין כאן כיבוד אם כלל משא"כ באחיו הגדול. כסברת בעל לב שמח הנ"ל. משא"כ הרמב"ן ז"ל לשיטתו דלאחר מיתת אשתו לא פקע הקורבה עוד ממנה ואי לאו דצריך ש"ז הראוי להזריע הי' חייב עלי' משום א"א. כנראה מדברי גמ' יבמות הנ"ל. ואעפי"כ אמרי' דאינו חייב בכבוד בעל אמו לאחר מיתת אמו א"כ שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דאין סברא דמה דדרשינן מוא"ו יתירה יהי' לו יותר חומר ממה דדרשינן מגופי' דקרא וזה נכון. היוצא לנו מזה לענין כיבוד זקינו נראה ברור דלדעת הר"מ ז"ל חייב גם לאחר מיתת אביו אמנם לדעת הרמב"ן ז"ל אולי י"ל כן דאינו עדיף מכבוד אחיו הגדול:

ובעיקר דברי המדרש שכתב דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו שאינו מובן כוונתו דאכתי הי' לו ליעקב להזכיר גם את אברהם כמו שנתקשה בזה הרמב"ן ז"ל י"ל בפשיטות שכוונת המדרש הוא דכיבוד אב הוא גם לאחר מיתה של אב משא"כ כיבוד זקינו אינו אלא כל זמן שחי זקינו אבל אחר מיתת זקינו ליכא חיוב כיבוד וזה הכוונה בתיבת "יותר" דהיינו שהחיוב נמשך יותר שכ"א אינו נפסק משא"כ כיבוד זקינו ולכן כיון שאז כבר מתו אברהם ויצחק שוב לא חשש כי אם לכבוד אביו אבל לא לכבוד זקינו אך גם בזה יש לעיי' כמובן ואכמ"ל יותר רק להלהיב לבבך לתורה כתבתי בזה ראשי פרקים ואתה חזק ואמץ בתורה כאו"נ ונפש אוהבך הדו"ש. ע"כ לשון התשובה שכתבתי בזה:

אמנם בעיקר הדבר בחיוב כבוד זקינו עיין בסוטה (דף מ"ט ע"א) דהשיב ר' יעקב לר' אחא בר יעקב זקנו לאו בריך אנא ועיי"ש במהרש"א בחידושי אגדות שכתב בפשיטות דאינו חייב בכיבוד ונראה מדבריו ז"ל דאין חילוק בין בן הבן בין בן הבת ועיי' בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צ"ד. אמנם לדעתי נראה קצת מלשון הגמ' שם שסיימו והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא נראה דדוקא בן הבת אינו חייב בכיבוד משא"כ בן הבן. וי"ל בזה מתרי טעמי. א' כיון דבת בעצמה בעודה נשואה לבעלה פטורה מכיבוד ה"ה בנה דאתי מחמתה כמו שכתבנו לעיל ואע"פ שיש לחלק כמובן מ"מ י"ל כן. ב' כיון דמצינו בענין תלמוד תורה דחייב אדם ללמד את בן בנו מבואר דלענין ת"ת הוי בכלל ולמדתם את בניכם וילפינן לי' מקרא דוהודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב וכיון דהוא מחויב בגידולו לתורה ה"ה דמחויב בן בנו בכיבוד. ולכן מדקדק הגמ' רבי רבי בר ברתך אנא. והיינו כיון דבזה אין החיוב לגדלו לכן גם הוא אין חייב לכבדו אע"פ שמגדלו משא"כ בבן הבן. ויש להאריך בכ"ז ואין כאן מקומו:

פרק ב

(מ"ו י') ובני שמעון וגו' ושאול בן הכנענית וברש"י ז"ל בן דינה שנבעלה לכנעני כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצית לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה. עיי' במזרחי שהאריך בזה דלמה לאיסור כנענית חששו ולאיסור אחותו שהוא איסור ברור ממתן תורה ואילך לא חששו. ובגור ארי' לרבינו המהר"ל מפראג ז"ל האריך הרבה בעיקר דבר זה דהא דאבות הקדושים קיימו כל התורה. ויען שיש בדברי קדשו הרבה דברים חדשים ולא ראיתי עוד מי שיביאם ויבארם לזאת אמרתי להביא דברי קדשו כסדר ולפלפל בהם קצת כי יש בהם כמה עיקרים ויסודות בדברים הנוגעים לכללות התוה"ק:

א) וזה יצא ראשונה. מ"ש רבינו ז"ל בשם יש מפרשים כי קודם מתן תורה אע"ג שהיו מקיימים כל התורה כולה אך צריכים היו לקבל עליהם התורה כגרים שנתגיירו לכך לענין קבלת התורה ל"ש בהם ענין אחוה שיהי' אחים לענין עריות שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם מעצמם קבלו עליהם כיון דבאמת אינן מצווין על זה רק מצד התורה אתה בא לאסור מפני שקבלו עליהם מצות התורה ע"ז אמרינן דאם מצד קבלתם לקיים מצות התורה אתה אוסר אותם הא עפ"י תורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר באחותו אבל באמת הקורבה שלהם לא נפקע. ואין להקשות דא"כ יהיו יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם דהא קבלו עליהם את התורה וכו'. אין זה קושיא דהם הוכרחו לקבל דהא כפה עליהם הר כגיגית ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד דודאי מי שנתגייר מעצמו הוי ברי' אחרת לגמרי אבל ישראל שיצאו ממצרים כיון שהיו מחויבים לקבל את התורה והוכרחו לזה אין זה כקטן שנולד ע"כ דבריו הקדושים:

והנה דברים אלו מובאים בספר שב שמעתתא להג' בעל קצוה"ח ז"ל בהקדמה ולא ביאר כוונת רבינו המהר"ל ז"ל ונלענ"ד בכוונתו דל"ש בישראל בקבלת התורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דרואים אנו דכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"כ הראה הקב"ה דישראל אין חיותן כ"א עפ"י תורה הקדושה והם שורשם וחיותם בתורה א"כ ל"ש בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי דאדרבה הרי עיקר נתינת התורה לישראל מפני שהם שייכים לה והיא שלהם מפאת שהם בני אברהם יצחק ויעקב ודוקא בגר הבא להתגייר מאומה אחרת הרי הוא מפריד עצמו מאומות העולם שכל חיותם ושורשם עפ"י טבעי השמים ומדבק עצמו בהשי"ת ה"ה כקטן שנולד אמנם ישראל הוא להיפוך דבאמת הם נתייעדו מראש לקבלת התורה רק שהיו צריכין לצאת דרך כור הברזל במצרים ועל מנת כן יצאו ממצרים לקבל על עצמו את התוה"ק ובזה נשלמה תכלית הבריאה שלהם שהוכנו לזה מאז מפאת היותם בני אברהם יצחק ויעקב אשר נשבע ד' להם ליתן להם תוה"ק ולהנחיל להם א"י וא"כ איך שייך בזה לומר דהוי כמו קטן שנולד. וזה ברור בכוונת רבינו ז"ל:

ובאמת לכאורה יש לומר בלא"ה דאי אפשר לומר כלל בישראל דלאחר מתן תורה יהי' דינם כקטן שנולד דא"כ בטלה כל ירושת הארץ כמו דמצינו לענין ביכורים במשנה דילן דגר מביא ואינו קורא משום שא"י לומר לאבותינו הרי דגר א"י לומר לאבותינו וא"כ א"נ דבישראל לאחר מתן תורה פקע מהם הקורבה גם בישראל נימא כן שנפקע מהם כל ענין אבהתא של אבות הקדושים וזה דבר שלא יעלה על הדעת ח"ו וע"כ דל"ש בישראל לאחר קבלת התורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. איברא דזה אינה ראי' כלל דהנה באמת הר"מ ז"ל פ"ד מה' ביכורים ה"ג פסק דגר מביא וקורא משום דאברהם אבינו הוי אב המון גוים וצריך להבין במה פליגי הבבלי והירושלמי ונראה דשורש הפלוגתא הוא כיון דירושת הארץ היתה רק לבנים של אברהם מה שהמה בנים בעצם בגופניות ג"כ כמו שמבואר בתוה"ק שאמר הקב"ה לאברהם בנך היוצא ממעיך הוא יירשך וע"ז היתה השבועה לאבותינו לכן גר שנתגייר אינו יכול לקרות אמנם הירושלמי ס"ל דסוף כל סוף כיון דכשנתגייר ונתדבק בדת ישראל ה"ה מתולדותיו של אברהם לכן מביא וקורא. ומעתה נראה דזה דוקא בשאר אוה"ע אפי' בבני עשיו שנתגיירו אע"ג דהם מזרעו של אברהם בעצם מכל מקום כיון דהקב"ה אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשינן ביצחק ולא כל יצחק א"כ רחמנא אפקרה לזרעו שלא יהי' בכלל זרעו לכן גם בזה שייך הפלוגתא בש"ס דילן עם הירושלמי אם בנתגיירו קוראין ויכולין לומר לאבותינו והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיין. אבל בישראל דהמה באמת זרע אברהם רק שנימא דמכח קבלת התוה"ק שנתגיירו בשביל זה נפקע מהם הקורבה ואינם בכלל בני אברהם בזה כ"ע מודים דנשארו זרע אברהם בשביל שנדבקו בדת ישראל ולכן אף א"נ דדינם לבין עצמם פקע הקורבה מהם מ"מ זרע אברהם נשארו ולא שייך לומר שנפקע קורבת האבות מישראל וז"ב ופשוט. אמנם בעיקר הדברים נראה ברור ואמת כמו"ש דל"ש כלל בישראל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואדרבה בזה נשלמה תכלית יצירתם הקודמת כמוש"ל:

ונראה דגם דעת הגאון בעל ש"ש ז"ל בביאור דברי רבינו ז"ל כדברינו דהרי הוא ז"ל כתב עפ"י דברי המהר"ל ז"ל לתרץ את משה רבינו שפירש מן האשה מה דקשה לכאורה אפי' לפי דעת ב"ש דבשני זכרים ג"כ קיים מצות פו"ר מ"מ הא במתן תורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ לר"ל לא קיים מצות פו"ר וצריך לקיים עוד הפעם מצות פו"ר ומזה הוכיח כדעת המהר"ל ז"ל דבמתן תורה ל"ש הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דהי' ע"י הכרח עיי"ש מש"כ עפי"ז דברים נכונים ואכ"מ. אמנם לכאורה הדברים מחוסרין הבנה הא נראה פשוט דמשה רבינו לא הי' בכלל ישראל שכפו אותם לקבלת התורה דהרי חז"ל דרשו בזה על ויתיצבו בתחתית ההר ומשה עלה אל האלקים וא"כ מ"ר לא הי' בכלל זה וא"כ הדרא לדוכתא קושית הגז"ל. אלא ודאי דג"כ ס"ל בדעת המהר"ל ז"ל כמו"ש ולכן אף דמשה רבינו לא הי' אונס היינו משום דמ"ר לא הי' צריך לזה והוא מעצמו נתעלה בהשגתו להשיג כל זאת שכל חיותו ע"י התוה"ק וא"כ פשוט דלא גרע מכלל ישראל לומר עליו דהוי בכלל גר שנתגייר וכקטן שנולד דמי. וזה ברור לפי דברי המהר"ל ז"ל:

ב) ודברי הגאון בעל שב שמעתתא ז"ל הואיל דאתא לידן נימא בהו מילתא ונאמר דמה דפשוט לי' להגז"ל דא"נ דישראל במתן תורה הי' להם דין גר שנתגייר כקטן שנולד לא קיימו לר"ל מצות פו"ר בבניהם שהי' להם קודם מתן תורה היו צריכין לקיים מחדש מצות פו"ר ולענ"ד נראה פשוט דאפי' ר"ל מודה דישראל קיימו מצות פו"ר בבניהם שהי' להם קודם מתן תורה. ונקדים לבאר דברי הגמ' יבמות (דף ס"ב ע"א) דאיתא התם איתמר הי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר ריו"ח אמר קיים פו"ר ור"ל אמר לא קיים פו"ר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואזדי לטעמיי' דאתמר הי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר ריו"ח אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה לי' ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה גר שנתגייר כקטן שנ"ד וצריכא דאי אשמעי' בהאי קמייתא בהאי קאמר ריו"ח משום דמעיקרא נמי בני פו"ר נינהו וכו' ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"ל אבל בההיא אימא מודה לריו"ח עכ"ל הגמ'. וברש"י ז"ל ד"ה בני נח וז"ל בני פו"ר נינהו דכתיב ויאמר להם אלהים פו"ר עכ"ל. וצריך להבין כוונת רש"י בזה הא פו"ר הוי נאמרה ולא נשנית ולישראל נאמרה ולא לב"נ וא"כ מה בכך דקודם מתן תורה היו מצווין על פו"ר ובתוס' ד"ה ריו"ח אמר קיים פו"ר כתבו בזה"ל אע"ג דלענין כמה דברים אמרי' גר שנתגייר כקטן שנ"ד מ"מ מסתברא לריו"ח הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מיפטר נמי כשנתגייר עכ"ל. ולכאורה צ"ע מאוד מה שייך דקיים כיון דלא נצטוה ע"ז בעודו ב"נ ואיך נפטר השתא וכבר נתעורר בזה הטו"א ועיי' במנ"ח:

אמנם מה שנלענ"ד בזה דריו"ח ס"ל כיון דמעיקרא בני פו"ר נינהו דהיינו קודם מתן תורה הי' המצוה עליהם נהי דאח"כ ניטלה מהם ונתנה לישראל היינו רק דהחובה ניטל מהם אבל מ"מ נשארו באותה מצוה בתורת רשות ואם מקיימין אותה מצוה קעבדי כמו נשים במצ"ע שהזמ"ג למ"ד רשות וכיו"ב כתבנו לעיל בענין יבום בקרובים וזהו פירוש הגמ' דמעיקרא בני פו"ר נינהו ולכן גם היום אע"ג דאינם חייבים במצות פו"ר מ"מ מקיימין מצוה בזה. ומעתה נראה דזהו כוונת התוס' אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן גר שנתגייר כקטן שנ"ד מ"מ לענין פו"ר מסתברא לי' לריו"ח כיון דקודם גיורת הי' מקיים מצוה זו וא"כ לא אמרינן בזה גר שנתגייר כקטן שנ"ד והסברא בזה עפמ"ש בת' חו"י ז"ל לברר דענין זה דגר שנתגייר כקטן שנולד תליא באותן ענינים שנשתנו ממה שהי' בגיותן דבאותן ענינים שלא נשתנו לא אמר גש"נ כקטן שנ"ד. ומעתה זה כוונת התוס' דלענין פו"ר ס"ל לריו"ח דלא הוי בכלל אשתני כיון דגם מקודם הי' נכלל במצוה זו ולכן לא אמרינן בזה גר שנתגייר ושפיר מקיים בזה פו"ר ומעתה נאמר דטעמא דר"ל דס"ל דגם לענין מצות פו"ר אמרי' גר שנתגייר כקטן שנ"ד היינו משום דר"ל ס"ל דאפי' א"נ דב"נ יש לו רשות לקיים מצות פו"ר בעודו בגיותו ויש לו שכר כאינו מצווה ועושה מ"מ כיון דהשתא בא לכלל חיובא הוי שינוי וכיון דאשתני במצוה זו ממה שהי' קודם לכן שוב אמרי' גש"נ כקטן שנ"ד. ומעתה נראה פשוט דזה דוקא בגר שנתגייר לאחר מתן תורה אבל ישראל במ"ת כיון שקודם מ"ת היו חייבים במצות פו"ר וא"כ אז קיימו המצוה באותן הבנים נהי דעתה כשנתגיירו הוי כקטן שנולד מ"מ לענין מצוה זו דפו"ר מודה ר"ל דלא הוי כקטן שנולד כיון דלא אשתני בזה וא"כ אף א"נ דישראל במ"ת הי' להם דין גרים מ"מ קיימו פו"ר בבנים שהי' להם קודם לכן. וזה נכון לפענ"ד:

ג) עוד כתב רבינו המהר"ל ז"ל לתרץ הקושיא הנ"ל בזה"ל ואפשר לתרץ עוד כי תולדות יעקב שהותר להם לישא אחותם הי' ברוח הקודש וכו' והכל הי' ברוח הקודש כי יעקב שהי' יודע ברוח הקודש ידע שמותר לשבטים אחותם כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוה"ק יודעים ג"כ להתיר ברוה"ק. ואין זה סותר התורה כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר כמו שביארנו. וכן הטעם מה שנשא יעקב שתי אחיות וכו'. ומי שהי' מודיעם להם התורה הודיעם ג"כ זה עכ"ל. מאריכות לשון רבינו ז"ל ודקדוק לשונו הזהב נראה דדוקא בהנך מצות דב"נ אינו מוזהר רק דהם קיימו אותם מפאת שקבלו עליהם להיות ישראל ע"ז אמרינן כיון דכל קיום מצות אלו הם מפאת רוה"ק שוב מהני רוה"ק לומר להם שהפעם מותרין לעבור על מצוה זו. אבל בז' מצות ב"נ נראה דרבינו ז"ל ס"ל דלא היו יכולין האבות לעבור עליהן אפי' עפ"י רוה"ק עיין היטב בכל דבריו ותמצא מבואר כן. וביאור הדברים נראה דהנה באמת קיי"ל דאסור לעבור על ד"ת אפי' עפ"י בת קול או עפ"י רוה"ק משמים דתורה לאו בשמים היא. אך זה דוקא לאחר קבלת התורה דנתנה התורה לישראל שוב אמרינן דהתורה לאו בשמים היא משא"כ קודם מתן תורה א"כ כל קיום התוה"ק הי' ע"י רוה"ק. שוב יכול להורות היתר ע"י רוה"ק. אך זה דוקא במה שלא נצטוו אבל בז' מצות שנצטוו ב"נ ע"ז שוב אמרי' לא בשמים היא ושוב לא מהני רוה"ק עפ"י שמים להתיר להם איסור זה וזה מקרוב בא לידי ספר יקר יד אליהו להגאון מוהר"א זצ"ל האב"ד מקאליש וראיתי בחלק א' סי' מ"ג שכתב להסתפק אם מותר לסמוך על רוה"ק בתערובות טריפה בין כשירות במה שמכיר ברוה"ק איזהו הטריפ' ואיזהו הכשירה. וכתב שלכאו' יש לפשוט זה ממקרא מפורש דאמר הקב"ה לאבימלך השב א"א כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה. וקשה הא אברהם הי' כהן ושבויי מלכות הם שבויות גמורות ומן הדין היתה אסורה לבעלה רק מחמת שהוא נביא הוא סומך על רוה"ק שלו להתירה וא"כ מבואר דמהני בזה היתר עפ"י רוה"ק לברר אם זינתה או לא וכתב לדחות דאינו ראי' מאברהם דהא כל עיקר הטעם שאסור לסמוך על רוה"ק לברר הספק הוא כדאיתא בפ' הזהב לא בשמים היא והיינו דוקא לאחר שנתנה התורה בארץ לא נתנה רשות להשתמש בבת קול ורוה"ק אבל א"א שקיים כה"ת בעודנה בשמים אז ודאי מותר להשתמש ברוה"ק לברר הספק עכ"ל. והנה זכה לכוון לדברי רבינו ז"ל אמנם גם מדבריו נראה דמהני רק במה שלא נצטווה אלא שקיים ברוה"ק כמו באיסור זונה לכהן דהוא רק איסור ממתן תורה ואילך אמנם בז' מצות ב"נ לא הי' שייך זה אף קודם מתן תורה. אמנם לענ"ד יש לעיין בזה טובא דנראה מסברא דקודם שנתנה תורה לגמרי לישראל ונאמר אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה מקודם לזה הי' עוד כח התורה בשמים אפי' באותן מצות שנצטוו ישראל ורק לאחר שנחתמה התורה הקדושה בהחלט ונתנה לישראל מאז אמרינן תורה לאו בשמים היא ומכ"ש קודם מתן תורה בז' מצות אע"ג דנצטוו עלי' מאדה"ר ואילך מ"מ לא ניתן להם התורה אפי' מז' מצות אלו לא ניתן להם בהחלט ונשאר כח התורה בשמים ושוב מהני הוראה משמים בענין ז' מצות אלו. ולכאורה יש להביא ראי' ברורה לזה מנסיון העקידה שנסה הקב"ה את א"א להקריב את יצחק אע"ג דשפיכת דמים הוא מז' מצות ב"נ וע"כ משום דהוא עפ"י הדיבור הי' חייב אברהם לשמוע וכן יצחק צריך הי' להאמין לאברהם שהי' נביא מוחזק הרי דמהני נבואה לעבור על ד"ת שנצטוו וזה בוודאי אין לומר דלא נצטוו באזהרת שפכ"ד אלא להמיתו מיתת הדיוט אבל לצורך קרבן לא נאסר להם הריגת אדם זה בוודאי אינו כיון דסתמא נאמר לנח שופך דם האדם דמו ישפך הרי נאסר בכל גווני אפי' לצורך הקרבה ג"כ וזה ברור ופשוט:

איברא דאינו ראי' מזה די"ל דנביא מוחזק מה שמנבא לצורך שעה בוודאי נאמן כמו אליהו בהר הכרמל וזה אפי' לאחר מתן תורה נאמן א"כ ה"ה קודם מתן תורה בז' מצות בוודאי לצורך השעה הי' נביא נאמן אבל להתיר לשבטים כולם אחותם בתמידיות וכן יעקב שישא שתי אחיות בתמידיות זה אינו בגדר צורך שעה ושוב א"א להתיר משמים על מה שכבר נצטוו לכן צריך לומר דעל זה לא נצטוו והי' הקיום ג"כ רק ע"י רוה"ק לזאת מהני רוה"ק להתיר. איברא שרבינו ז"ל בסוף דבריו כתב בזה"ל והודיע ליעקב כי ראוי לו לישא שתי אחיות כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחו"ל עכ"ל. מבואר מזה דרבינו ז"ל ס"ל דהוי רק בגדר לשעה וא"כ לכאורה הדרה קושיא לדוכתא אמאי צריך רבינו ז"ל דוקא להטעים ההיתר כיון שלא נצטווה יעקב על האיסור דב' אחיות אלא שקיימם ברוה"ק. אמנם לאחר העיון עמדתי בכוונת רבינו ז"ל עפימ"ש לקמן בזה"ל ואל יקשה לך למה נחשב ליעקב לגנאי מה שנשא ב' אחיות כדאיתא בערבי פסחים אין בזה קושיא כי זה הוא הגנאי כי לא הותר לו ב' אחיות אלא בשביל שלא נתנה לו התורה וכו' ואם נתנה התורה לא הותר דבר זה ליעקב שלא מצאנו שיהי' איסור ערוה נדחה עכ"ל. הרי מבואר מדברי רבינו ז"ל ביאור הדברים היטב דבאיסור ערוה ל"ש שיהי' לו היתר עפ"י נביא ולצורך השעה ולכן הותר לו ליעקב ולהשבטים עפ"י רוה"ק רק משום שלא נצטוו הא אם היו נצטוו ע"ז לא הי' שייך בזה היתר ונ' דזה רק מיוחד באיסור ערוה כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה שונא זימה א"כ משעה שנאסרה ערוה זו והוי' בכלל עריות ה"ה זימה ול"ש בזה שום היתר וכבר ראיתי שזכה לכוון לזה רבינו הגאון מוהר"י זצ"ל בסוף ספרי לוחות העדות בדרושו שם שכתב להאריך הרבה בענין זה וג"כ כתב כלל זה דאע"ג דבכל העבירות מותר לשמוע לנביא מוחזק לצורך שעה חוץ עכו"ם הוסיף הוא ז"ל ה"ה גילוי עריות דבזה ל"ש לשמוע לנביא לצורך שעה ואם מתנבא כן ידעינן בטח דנביא שקר הוא דבדבר ערוה לא יתיר הקב"ה אף לצורך שעה עיי"ש שהאריך בזה בדברים נכונים בכמה ענינים. אמנם כן בעיקר הדבר ראיתי לרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בחידושיו עה"ת בפ' ראה בקרא דלא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי מנסה וגו' שכתב בזה"ל והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד עכו"ם אבל במתנבא בשם השי"ת לשנות בדברי תורה. רבותינו דרשו בו שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה כגון שיתיר החזיר "או אחת מן העריות" לעולם כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה כגון אליהו בהר הכרמל אנו חייבין לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצוונו. עכ"ל. מבואר מדבריו הקדושים דגם בעריות אם מתיר לשעה שומעין לו ודין עריות ככל המצות ודלא כדעת המהר"ל והגר"י זצללה"ה. והנה לכאורה עלה בדעתי להביא ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל מהא דמבואר בפסחים (דף פ"ז ע"א) גבי הושע שצוהו הקב"ה לקחת אשת זנונים והיתה אסורה עליו שזינתה בבירור לאחר שנשאת עמו עד שהי' חשש על הבנים כמבואר בגמ' שם. ועיין בתשו' חת"ס או"ח סי' ר"ח בד"ה ויש כאן מקום תימה. הרי מבואר דגם בעריות מתיר הקב"ה לנביא לצורך שעה. וי"ל באמת שזה הכריח לרבינו הגדול הר"מ ז"ל במורה ח"ב פמ"ו לפרש כל המעשה דהושע הי' רק במראה הנבואה שלכאורה אינו מובן מה הכריחו לזה. הא י"ל עפ"י הדיבור שאני. ועיי' בתוס' סוטה (דף ל"ה ע"ב) שהקשו על יהושע דנסיב לרחב הא היתה כנענית ותי' דעפ"י הדיבור שאני. אמנם להנ"ל א"ש דבסוטה כיון דטומאה כתיב בה כעריות הוי כמו עריות לכן ס"ל להר"מ ז"ל דא"א לומר שהקב"ה התיר זה אפי' לשעה לכן מוכרח לומר דהי' במראה הנבואה אך אפי' אם נימא דמעשה דהושע הי' בפשיטות ג"כ ל"ק כל כך דאינו ראי' מסוטה דתפסי קידושין לעריות גמורות. וי"ל דהמהר"ל והג' מוהר"י ז"ל לא אמרו אלא בעריות גמורות שאין קידושין תופסין בהם והם בכלל חייבי כריתות שבזה ל"ש הותר לשעה משא"כ בסוטה והבן:

ויש להעיר עוד בענין זה דזה פלוגתת רב ור' יוחנן אי ביפ"ת מותרת ביאה ראשונה במלחמה דרב ס"ל דביאה ראשונה מותרת במלחמה אמנם ריו"ח בירושלמי פ"ב דמכות ה"ו אומר בזה"ל ואני אומר ולא בעולה ראשונה ולא בעולה אחרונה אלא לאחר כל המעשים. וי"ל ג"כ דפליגי בזה אי שייך באיסור ערוה היתר נגד היצה"ר דריו"ח ס"ל דל"ש כלל דהקב"ה יתיר איסור ערוה ולכן אף ביאה ראשונה אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ. אמנם מפני שהענין הוא חדש אמרתי להעיר ראשי פרקים ויוצא לנו מזה שרבינו ז"ל ג"כ ס"ל דקודם מתן תורה הי' אמרינן לאו בשמים היא אפי' בז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ והא דצריך לומר דיעקב ובניו לא נצטוו באיסורין אלו לכן הי' מהני רוה"ק להתירן היינו משום דאיסור ערוה אינו נדחה וזה מה שרצינו לבאר:

ד) עוד כתב רבינו ז"ל בעיקר הקושיא על יעקב שנשא שתי אחיות וכן בניו שנשאו אחותם וכן עמרם שנשא דודתו עפי"מ שכתב לחדש דאע"ג דקיי"ל דאינו מצווה ועושה ג"כ עושה מצוה ומקבל שכר ע"ז היינו דוקא במצ"ע אבל במצות ל"ת שאין עלי' קבלת שכר ל"ש לקיים הל"ת כלל מי שלא נצטווה. לבד איש אשר מפאת מהותו ראוי לקיים כל התורה כמו א"א שהי' ראוי לקיים כל התור' אבל שאר האבות אע"ג דהיו מקיימין כל המצ"ע אבל בל"ת לא היו נזהרין כיון דבל"ת מי שאינו מוזהר אין ענינו כלל לל"ת כיון דעיקר מצות הל"ת הוא שלא יעבור רצון בוראו וכל זמן שלא אסר הקב"ה אינו עובר רצון בוראו כלל. ולפי דעתו אם מקיים ל"ת שלא נצטווה עלי' הוא גריעותא שאין לאסור עצמו בדבר שלא אסר אותו התורה ולזאת במצות ל"ת ל"ש לומר שהי' מקיימין עד שלא נצטוו אתד"ק. ועיי"ש שהאריך עוד והעתקתי תמצית דבריו הקדושים בלשונו ממש מפני שיש בו ענין חדש מאוד. והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר דא"כ למה אמר ר' יוסף בב"ק (דף פ"ז ע"א) מריש הוי אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצות קא עבידנא יו"ט לרבנן מ"ט דלא מפקידנא וקא עבידנא מצות וקשה הא יהי' לו היזק כל הלאוין שאם אינו מצווה אינו מוזהר בלאוין כלל ואפי' אם יקיימם לא יהי' בכלל מקיים המצות כלל כמו"ש רבינו ז"ל א"כ לשמחה מה זו עושה הא טפי עדיף שיהי' בכלל מצווה ועושה ויהי' מוזהר על הלאוין ג"כ. ודוחק לומר דרבינו ז"ל ס"ל דסומא מוזהר בלאוין. אך באמת נראה דל"ק דלדעת רבינו ז"ל אין זה הפסד כלל מה שאינו מוזהר בלאוין ועיקר השמחה לקיים המצות שהוא קנין בנפש וכיון דגדול אינו מצווה ועושה הי' שמח אם הלכה כר"י דסומא פטור מן המצות ואדרבא לכאורה יש להכריח מזה כדעת רבינו ז"ל דהרי ר"י ס"ל דנשים אינן סומכין ופי' רש"י ז"ל דר"י ס"ל כיון דנשים אינן מצוות בסמיכה עוברות בבל תוסיף וא"כ לפי"ז לר"י סומא דפטור מן המצות אם יעשה המצוה הרי עובר בבל תוסיף ואע"ג דגם בלאוין אינו מוזהר מ"מ הא על העשה ג"כ אינו מוזהר רק שרוצה לקיים המצוה א"כ הרי מוטב שלא לעשות המצוה ולא יעבור על לאו דב"ת והיינו שיקיים את הל"ת דבל תוסיף כמו שאינו מצווה ועושה וא"כ אמאי שמח ר' יוסף אלא ודאי כמו שכתב רבינו ז"ל דבל"ת ל"ש כלל ענין אינו מצווה ועושה ולכן בסומא כיון דפטור גם מל"ת שפיר יכול לקיים כל המצ"ע דל"ש בזה ענין ב"ת כיון דבל"ת מי שאינו מצווה אם מקיימה אינו עושה מצוה כלל והבן היטב. איברא דלקושטא דמילתא זה אינו דא"כ יקשה באמת לדעת הפוסקים דסומא מוזהר בלאוין א"כ לר"י סומא לא יכול לעשות מצות כיון דפטור ה"ה עובר בבל תוסיף כמו"ש רש"י ז"ל על נשים לשיטתו וא"כ למה הי' שמח ר' יוסף ודוחק לומר דכוונת ר"י דדוקא בזה הלכה כר"י דסומא פטור מן המצות אבל בסמיכה קיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות זה דוחק בעיני לכן נראה כמו"ש בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות ס' דאפי' לר' יהודה דאמר דנשים אינן סומכות מחשש ב"ת מ"מ זה דוקא דאם יסמכו בפירוש על דעת לקיים המצוה אע"פ שאינן מצוות ורצונם להיות אינו מצווה ועושה מלבד שיקיימו מצוה כמו שאינו מצווה ועושה מלבד זאת יקיימו את הלאו דבל תוסיף בפועל ג"כ כי בזה שמכוין בעשיית המצוה שלא לעשות בכוונת הציווי רק כמי שאינו מצווה הרי בזה מקיים מצות בל תוסיף בפועל ובנשים אוסר ר' יהודה מדרבנן בכל גווני משום גזירה דילמא יכוונו למצוה אבל בסומא יש בידו לקיים כל המצות באופן שאינו מצווה ועושה כמו שרצה ר' יוסף ול"ש בזה ב"ת כלל. ועיי"ש בספרי שכתבתי לדבר פשוט להיפוך מדברי רבינו ז"ל כיון דקיי"ל דישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עושה מצוה ה"ה דבל"ת שייך ענין אינו מצווה ועושה. אך עתה שראיתי שרבינו ז"ל כתב להיפך עד שמפליג בדבר שלפי דעתו הוא גריעותא אמרתי לעיין בזה ולענ"ד הוא מחלוקת הראשונים ז"ל. ונראה לענ"ד דזה תליא בפלוגתת התוס' שבת (דף קכ"א ע"א) ד"ה ש"מ שכתבו בזה"ל ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון דחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הני דפריך ביבמות (דף קי"ד ע"א) הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא לי' לאוקמא בכל ענין עכ"ל. מבואר מדברי התוס' דס"ל דאם אב חייב לחנך בנו במצות מכ"ש שחייב להפרישו שלא יעשה עבירה. אמנם בתוס' נזיר (דף כ"ח ע"ב) ד"ה בנו כתבו בזה"ל תימא הא דאמר בעלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו והא אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב וי"ל דחינוך ל"ש אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך עכ"ל. וצריך להבין במה פליגי שני תוס' הנ"ל אמנם לדברי רבינו ז"ל מובן היטב החילוק בין חינוך מצוה לבין הפרשה מעבירה דזה אינו בגדר חינוך כיון דבאמת קטן אינו מוזהר א"כ דוקא במצוה דיש מצוה אף למי שאינו מצווה ועושה שייך חינוך משא"כ בל"ת כיון דמי שאינו מצווה אינו מקיים כלל אם מוזהר על הל"ת א"כ ל"ש חינוך כיון דאינו עושה מצוה כלל וא"ש מאוד סברת התוס' נזיר וכן דעת הר"א ממיץ ז"ל בתוס' ישנים יומא (דף פ"ב) עיי"ש אמנם בתוס' שבת הנ"ל דפשיטא להו להיפך דחינוך שייך יותר בהפרשה מעבירה מחינוך מצ"ע ע"כ דס"ל דאין נפ"מ בין עשה לל"ת וגם בל"ת שייך א"מ ועושה וזה הערה גדולה לענ"ד:

אמנם י"ל דפלוגתת התוס' תליא בפלוגתא דאמוראי אי מצות צריכות כוונה דלמ"ד דמצות א"צ כוונה א"כ גם קטן כשעושה מצוה הרי היא מצוה אלא שמחוסר כח הציווי ושפיר יש לחלק בין עשה לל"ת משא"כ למ"ד מצות צריכות כוונה ובלא כוונה אינה מצוה כלל וא"כ כמו דמחויבין לחנך את הקטן במצות עשה ה"ה דחייבין להפרישו מל"ת. והבן היטב כי קצרנו:

עוד יש להעיר מדברי השטמ"ק ב"מ (דף ל') בד"ה קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבה"ק פשיטא האי עשה והאי עול"ת. והקשו בתוס' דהאי לאו שאינו שוה בכל וידחה ל"ת ועשה שא"ש בכל. ויש מפרשים דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיני' דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו. ולא בנשים משום דכל כבודה בת מלך פנימה וכו' הרא"ש וכ"כ שם עוד בשם תוס' שאנץ עיי"ש. ויוצא מדבריהם דבר חדש דכמו דאמרינן בגמ' דלאו שאינו שוה בכל הוא קיל ה"ה אם המצוה שבא לדחות אותם הוא א"ש בכל הוי עשה דקילא ושוב אין בכוחה לדחות עול"ת שאינה שוה בכל עיי"ש ועי' במלוא הרועים שנסתפק בזה. ולדברי המהר"ל ז"ל יש לחלק טובא בין זל"ז דדוקא בל"ת שא"ש בכל מיקרי קילא כיון דבאותן שאינה נוהגת אינם יכולין ליכנס לחיוב דהל"ת. כיון דאפי' אם מקיימין אותה אין בזה קיום מצות ל"ת כלל כמו בנשים בלאו דהקפה דאפי' אם מקיימין אין עושין שום מצוה כלל לכן שפיר אמרינן בגמ' דהוי א"ש בכל וקילא משא"כ בעשה שא"ש בכל י"ל דשפיר דחיא לל"ת השוה בכל כיון דכולהו איתניי' בהעשה אם ירצו לקיימה יהי' להם שכר כאינו מצווה ועושה עכ"פ א"כ במצ"ע מפאת שאינה נוהגת בנשים אינה בגדר א"ש בכל ואינו דומה לל"ת שא"ש בכל. ובאמת עיקר דבר זה דנימא דעשה שא"ש בכל קילא בענין דחיית הל"ת השוה בכל לא מצאנו בראשונים זולת בדברי השיטה מקובצת הנ"ל. ומקור הדין דעדל"ת דכלאים בציצית הוא עשה שאינו שוה בכל ואעפי"כ דוחה ל"ת דכלאים השוה בכל. ולדברי המהר"ל ז"ל א"ש כנ"ל. ולברר היטב ענין זה צריך אריכת גדול ואכ"מ וכאן כתבנו ראשי פרקים לחיבת הקודש דברי המהר"ל זצ"ל:

ובפילפול התלמידים אמרתי להעיר ע"פ דברי המהר"ל טעם דקיי"ל עדל"ת דהרי כיון דיש עשה ול"ת לפנינו ואין עצה בנפשינו מה לעשות אם לקיים את הל"ת ולא לעשות המצוה או לעשות המצוה ולעבור על הל"ת לזאת אמרי' דמוטב לנו שנקיים את העשה כיון דאפי' אם הדין דאין עדל"ת ואם כן השתא דאין לנו עצה לקיים העשה אונס רחמנא פטרה ואין עליו חיוב קיום העשה מ"מ כשעושה אותה קיים מצ"ע כדין כל מי שאינו מחויב במצוה ועושה אותה שיש לו שכר כאינו מצווה ועושה עכ"פ משא"כ אם לא נעשה העשה יש לחוש דילמא הדין דעדל"ת וא"כ השתא יש חיוב עלינו לקיים העשה א"כ ממילא אין אנחנו מוזהרין כלל עתה על הל"ת כיון דבמקום עשה לא נאמר הל"ת כלל א"כ אף אם יקיים הל"ת הרי אינו מקיים כלל דבל"ת אם אינו מוזהר עלי' אינו מקיים כלל א"כ שוב אמרינן דעדל"ת והארכנו בזה בפילפול רב לתרץ עפי"ז כמה ענינים ויבואר בחלק הדרושים בס"ד:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה