אור ברסלב
כלי חמדה על התורה קונטרס מבן המחבר

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

קונטרס מבן המחבר

קונטרס אחרון א

פרק א

אמר בן המחבר. היות כי אאמו"ר הגאון שליט"א הרשני ברב טובו גם עתה לערוך איזהו דברים מחידושי בסוף ספרו היקר על ויקרא ולזאת חשתי ולא התמהמהתי להציג איזהו ענינים מחידושינו הנוגעים לספרו דבי רב מר אבא שליט"א ואם כי מצער הוא ותחי נפשי בזה וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

בפרשת נח אות ב' האריך אאמו"ר שליט"א בענין ב"נ אי צריך שחיטה בקדשים וכתב דבמדבר היו ישראל וב"נ שוין דבחולין גם ישראל לא הי' בר זביחה ובקדשים גם ב"נ הי' בר זביחה. ולענ"ד י"ל בזה דבר חדש דלפ"ז הי' כשר ב"נ לשחיטת קדשים דישראל במדבר כיון דכל הפסולין שחיטתן כשרה בקדשים א"כ ה"ה גר תושב כיון דאינו עובד ע"ז וגם הוא בר זביחה כישראל ואע"ג די"ל דפסול מצד דשחיטת קדשים צריך כונה ונכרי אדעתא דנפשי' קעביד ז"א דמלבד דהר"מ ז"ל ס"ל דהא דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד אינו מצד ודאי מלבד זאת במתעסק בקדשים מבואר בירושלמי חולין שנדפס מחדש פ"ב ה"ג דתלי' בהלמודים ולחד מ"ד אינו מעכב בדיעבד ולפ"ז יש לעיין בפסח וכל הקדשים במדבר אי היו דוחין שחיטתן את השבת כיון דהי' אפשר ע"י ב"נ אך י"ל כיון דשחיטת פסח וקדשים צריך שליחות ואין שליחות לב"נ. ועפ"ז י"ל ביאור ד' המכילתא בפ' בא פ"ה ושחטו אותו וכי כולן שוחטין אותו אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו ושחטו אותו בין בחול ובין בשבת והוא תמי' רבתי מה ענין זל"ז אמנם בהנ"ל י"ל דזה כונת המכילתא דאחר דדרשינן מושחטו דצריך שליחות א"כ ממילא אמרינן ושחטו בין בחול ובין בשבת כיון דליכא עצה ע"י ב"נ וז"נ. וע"מ מ"ש בזה אאמו"ר הגאון שליט"א בקו"א ויקרא אות א' ליישב ד' המכילתא הנ"ל בטו"ט עיי"ש:

פרק ב

בפרשת וארא אות א' כ' אאמו"ר שליט"א לת' קו' המפרשים על החינוך ז"ל דס"ל דנשים חייבין בסיפור יצ"מ בליל פסח אע"ג דהוי מצ"ע שהזמ"ג משום דהוה מצ"ע דלפני הדיבור ועיי"ש שכ' בקיצור והארכנו לת' בזה ממצה ואכ"מ. והנה דבריו באו סתומין אמנם בספר דרך חיים האריך בזה בקונטרס מיוחד לבאר כל הענינים בזה ואכ"מ אמנם מ"ש לת' ממצה ארשום בכאן דהנה לכאורה גוף הסברא יש לדחות כיון דזה דנשים פטורין ממצ"ע שהזמ"ג הרי נלמד מתפילין ותפילין ג"כ נאמרו לפני הדיבור אך באמת הדבר נכון דנראה פשוט אע"ג דתפילין נאמרו לפני הדיבור מ"מ מצות תפילין לא היתה נוהגת בפועל אלא לאחר הדיבור אפי' א"נ דהי' נוהגת גם במדבר מה שיש להסתפק בזה כמבואר בקידושין בסוגי' דחדש אבל זה בודאי דקודם מ"ת לא היתה נוהגת מצות תפילין כיון דארבע פרשיות שבתפילין מעכבין זא"ז ופרשת שמע והי' אם שמוע לא הי' לפני דיבור כלל ועיי' בכסא דהרסנא סי' כ"ד מ"ש בזה אמנם הדבר פשוט כנ"ל ומעתה נראה דנהי דנשים פטורין ממצ"ע שהזמ"ג אפי' באותן שנאמרו לפני הדיבור היינו רק באותן שנאמרו ולא נהגו בפועל ולא נאמרו אלא על לאחר הדיבור אבל אותן מצות שנהגו ג"כ בפועל לפני הדיבור בזה ל"ש למילף מתפילין. ומיושב בזה קו' התוס' קידושין (כ"ט) מאותו ולא אותה במילה אמנם במצה נראה דאע"ג דמצות אכילת מצה שעם הפסח היתה נוהגת לפני הדיבור בפועל גם בפסח מצרים מ"מ אכילת מצה שיהי' מצוה בפ"ע זה לא היתה נוהגת לפני הדיבור אע"ג דנאמרו לפני הדיבור וא"כ שפיר צריך קרא לחייב נשים במצה. אך לפ"ז הדרא לדוכתא הקו' על החינוך ז"ל כמובן:

אך יש להעיר בדבר חדש דמצות סיפור יצ"מ היתה נוהגת גם בפסח מצרים וזה נכלל בקרא דוככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם וגו' אך פסח דורות לא הי' נאכל כך והי' מצוה לספר ביצ"מ בפה אבל גם בפ"מ היתה מצוה זו בפועל באופן אכילת הפסח והאריך בזה אאמו"ר שליט"א לענין ד' כוסות דשוב ל"ש זה ואכ"מ רק מפני שדבריו באו בפנים בקיצור נמרץ אמרתי לגלות כאן קצת ממ"ש בספרו היקר דרך חיים. ואגב ארשום בזה מה שאמרתי עפי"ז ד"פ לח' ד' הר"מ בפ"י מהל' ק"פ הי"א שנתן הטעם דעל לאו נותר דפסח אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע ובמותיר בשר אימורים שם פ"א ה"ז כ' הטעם מצד לאו שאב"מ וכן איתא בחינוך וצ"ע אמאי בנותר אימורים ל"כ הטעם מצד לאו הנל"ע ועיין במל"מ הל' פסוהמ"ק פי"ח ה"ט מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דהנה באמת הקשו האחרונים אמאי הוי נותר לאו הנל"ע הא הלאו כולל יותר מעשה דעשה דשריפת נותר א"נ בנשים מצד דהוי מצ"ע שהזמ"ג אמנם להנ"ל י"ל כיון דמצ"ע דשריפת נותר דפסח הי' נוהג בפסח מצרים ג"כ. וא"כ הוי עשה דלפני הדיבור ול"ש למיפטר נשים מצד מצ"ע שהזמ"ג אך ז"ד בנותר דנאכלין אבל בנותר אימורים אע"ג דהוא בכלל מצ"ע דשריפת נותר הנאכל מ"מ זה לא הי' נוהג לפני הדיבור כלל דבפסח מצרים הי' הכל בכלל ואכלו הבשר בלילה הזה א"כ שוב נותר דהקטרה הוי עשה דלאחר הדיבור ושוב נשים פטורות מכח מצ"ע שהזמ"ג ושוב הוי לאו הכולל יותר מעשה ולא הוי נתל"ע ולכן מוכרח הר"ם וחינוך ז"ל לומר מצד לאו שאב"מ וזה נכון ד"פ. אך לכאורה זה טעות גמור לפי"מ דנראה מבואר מדברי חינוך ז"ל בלאו דלא ילין חלב חגי דלאו דנותר בהלנת אימורים הוא רק בכהנים שעליהם המצוה להקטיר האימורים על המזבח ונראה מדבריו ז"ל באם הבעלים או אחרים מישראל לא יניחו לכהנים להקטיר את האימורין נהי דעוברים עבירה בזה שמביאין קדשים לידי פסול אבל בלאו ליתנהו כיון שאין מצות הקטרה עליהם (ואאמו"ר שליט"א בספר כלי חמדה פ' ראה האריך בזה ואכ"מ) וא"כ נסתרו דברינו דבנותר אימורין ל"ה לאו הכולל יותר מעשה כלל אך באמת הד"נ לפי"מ דמבואר בסוף זבחים דנותר פוסל גם בבמה והנה בבמה נראה פשוט כיון דזר כשר בבמה הרי כל ישראל מוזהרין בלאו דלא ילין על האימורין וגם נשים בכלל. אמנם העשה דשריפת נותר דאימורין א"נ בנשים כיון דהוי מצ"ע שהזמ"ג וא"כ שפיר הוי לאו הכולל יותר מעשה ואע"ג דבמשכן אינו כולל יותר מעשה מ"מ כיון דהלאו הי' נוהג גם בבמה ושם הוי לאו הכולל יותר מעשה שוב אינו בגדר נל"ע ולכן צריך הר"מ ז"ל לומר מצד לאו שאב"מ:

אמנם יש לפלפל בזה עפי"מ שכ' אאמו"ר שליט"א בפ' יתרו אות ב' לענין נשים בבמה די"ל דאע"ג דזר כשר מ"מ נשים פסולים בבמה עיי"ש באורך וא"כ אכתי ל"ה לאו הכולל יותר מעשה כיון דלאו דלא ילין ל"ש בנשים בשום מקום ויש לי הרבה להאריך בזה ואכ"מ. אמנם בעיקר ד' החינוך דס"ל דנשים חייבין בסיפור יצ"מ אף דהוי מצ"ע שהזמ"ג י"ל לפ"מ שראיתי בספר שפת אמת לס' ויקרא ד' ל"ב לאדומו"ר מרן הגאון הקדוש מגור זצ"ל טעם חדש על מה דאין מברכין על סיפור יצ"מ כיון דמצד השכל ג"כ חייבין להודות ולהלל למי שעשה לנו הנסים האלה כמו דאיתא עבדא דמפיק לי' מארי' לחרות ויהיב לי' כספא ודהבא אית לי' לשבחא וכו' ולכן ל"ש ע"ז לברך אקבו"צ כיון דבלי ציווי ג"כ אנחנו חייבין לעשות עכדה"ק ודפח"ח וש"י. ובאמת כבר קדמו בזה גדולי האחרונים בהך טעמא דאין מברכין על מצות שכליות ועיין בחמדת ישראל בריש דיני ב"נ עיי"ש ולפי הנ"ל י"ל כיון דהוא מצות שכליות גם נשים חייבין בה אף דהוי מצ"ע שהזמ"ג כיון דמתפילין ילפינן לה א"כ ז"ד במצוה שהי' צריך ציווי אבל לא במצות שכליות וז"נ לענ"ד:

פרק ג

בפרשת בא אות ו' הביא אאמו"ר שליט"א בשם הפוס' דאף דאין לו קרקע פטור מפסח ז"ד מפ"ר אבל בפ"ש אף אל"ק חייב עיי"ש. ונראה לי דזה תליא בפלוגתת הש"ס אי פ"ש הוא חיוב בפ"ע או הוא רק תשלומין דראשון דלמ"ד דהוא חיוב בפ"ע אף באל"ק חייב כיון דכל הטעם דמי שאל"ק פטור מפסח הוא משום דנילוף מראי' א"כ זה הוא רק בפ"ר אבל לא בפ"ש אבל אם נאמר דהוא תשלומין דראשון פטור גם מפ"ש וז"פ. ובזה אמרתי פלפלת כ"ש ליישב רבינו הר"מ ז"ל במה שלא הביא הדין דר"א פסחים (דף ח') דמי שאין לו קרקע פטור מראי' ואמרתי דהנה לכאורה קשה דאמאי לא קתני במתני' גם החילוק זה דחשיב שם מה בין פ"ר לפ"ש הא הו"ל לחלק גם בזה דבפסח ראשון אל"ק פטור ובפ"ש חייב ולכאורה מוכח ממתני' דלא כר"א דאף מי שאל"ק חייב בראי' וא"כ חייב נמי בפסח אך למ"ד תשלומין דראשון הוא אינו ראי' כלל כמובן והנה הר"מ ז"ל דפסק דפ"ש הוא חיוב בפ"ע שפיר הוכיח ממתני' זאת דליתא לדר"א דאל"כ הו"ל לחלק במתני' בין פ"ר לפ"ש ולכן לא הביא הדין דר"א ודו"ק. ולפי הנ"ל מיושב קו' האחרונים בסוגיא דכבוד הבריות (ברכות דף י"ט ע"ב) דפרכינן מברייתא ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת וכו' ת"ל ולאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה וכו' וקשה אמאי פריך הגמ' מפסח דילמא שאני פסח הנדחה מפני מת מצוה הואיל דאפשר להבעלים להפקיר הקרקעותיהם ויפטרו מפסח מש"ה קיל טפי ואינו דוחה כבוד הבריות כמו דאמרינן בר"פ דר"א דמילה דמודה ר"א דמכשירי ציצית אין דוחין שבת הואיל ובידו להפקיר טליתו א"כ ה"נ הואיל ובידו להפקיר קרקעותיו מש"ה פטור מפסח אבל בכלאים דליכא שום צד לפטור עצמו מאיסור כלאים מש"ה אינו נדחה מחמת כבוד הבריות ע"כ. אמנם בהנ"ל לק"מ ודהנה באמת בסוגי' זו קשה בלא"ה דאמאי מקשה הש"ס מפסח דנדחה מחמת כבוד הבריות הא י"ל פשוט דהוא מחמת דיש לו תשלומין בשני א"כ מוכרח דסוגי' זו אזלא למ"ד דפ"ש הוא חיוב בפ"ע וא"כ אכתי קשה אמאי לא מחלק המתני' בין ראשון לשני כנ"ל וא"כ מוכח ממתני' דליתא לדר"א דאף מי שאין לו קרקע חייב בכל ושפיר מקשה הש"ס מפסח ודו"ק.

פרק ד

בפרשת ויקהל אות ד' האריך כבוד אאמו"ר שליט"א לדחות ראיות הג' בעל בית האוצר ממכות דישראל נהרג מכח איסור סברא וכ' דמגמ' מוכח להיפך עפי"מ שמחדש דנהי דקיי"ל דהורג נפש שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה אין הפירוש בלא התראה לגמרי רק של"צ קבלת התראה שיתיר את עצמו למיתה אבל התראה צריכה גם להכנסת כיפה ונ"ל להביא ראי' מגמ' ערוכה מכות (דף ב' ע"ב) דמייתי הקו"ח דעדים זוממין אינן גולין דמה הוא שעשה מעשה מזיד אינו גולה הם שלא עשו מעשה מזיד אין דין שלא יגלו וברש"י ז"ל מה הוא שעשה מעשה מזיד שהרג נפש שלא בהתראה וקשה לכאו' לפ"מ דמבואר בחי' הר"ן סנהדרין פ"א דהכנסת כיפה הוא דאו' א"כ הקו"ח פריכא הוא כיון דהוא מחייב בכיפה לכן פטור מגלות אבל העדים שפיר יתחייבו ועכצ"ל דבלא התראה לגמרי אפי' לכיפה אין מכניסין והבן. ואחי היקר הב' המופלג והמשכיל כמר חנוך העניך נ"י אמר ג"כ להביא ראי' לזה ממכות (דף ז' ע"ב) בתוס' ד"ה פשיטא בר קטלא הוא תימא אימא במזיד ולא התרו בו וקשה במזיד בלא התראה מכניסין לכיפה א"ו דבלא קבלת התראה גם לכיפה אין מכניסין וד' אאמו"ר שליט"א נכונים מאוד. ובאמת בעיקר הדבר לחלק בין ישראל לב"נ באיסור סברא העיר אאמו"ר שליט"א מד' הגמ' שבועות (דף כ"ב ע"ב) בשבועה שלא אוכל ושתה דמבואר בגמ' איב"א סברא איב"א קרא ועיי"ש בתוס' שכ' דאין הסברא פשוטה כ"כ נ' דאם הי' סברא פשוטה הי' חייב אף בלא קרא דשתי' בכלל אכילה אמנם ברשב"א ז"ל מבואר דעיקר החיוב מכח הקרא רק דלא נימא דבנדרים הולכים אחר לב"א לכן מייתי הגמ' דגם בלשון בני אדם שתי' בכלל אכילה עיי"ש נראה דמסברא בלבד א"א לחייב ישראל אמנם בב"נ דפסק הר"מ ז"ל פ"י מהל' מלכים ה"א דב"נ נהרג באומר מותר בג"ע ושפכ"ד דהוא מצות שכליות נראה מבואר דהוא מטעם זה כיון דאיסורים אלו בלא קרא אסורין הן מסברא והוי מזיד באיסור סברא ולכן נהרג עליהם וכמש"כ בספר בית האוצר בשם החזקוני ועיין במכות (דף ט' ע"א) ובס' חמדת ישראל בדיני ב"נ ואכ"מ יותר:

פרק ה

עיין בקונטריסי הנספח בסופו שהבאתי לת' קו' התורת חיים סנהדרין (דף ע"א) דאמאי ס"ל לר"א דעיר הנדחת שיש בה מזוזה אינה נעשית עיהנ"ד נימא עדל"ת עיי"ש מ"ש בזה. וי"ל עוד בקו' התורת חיים הנ"ל לפימ"ש המפרשים טעם חדש בעדל"ת משום דעשה יש לה חשיבות יותר דלא יתבטל לעת"ל משא"כ הל"ת דמתבטל לעת"ל כיון דלעת"ל יבוטל היצה"ר א"כ העשה יש לה חשיבות יותר לכן אמרינן עדל"ת א"כ לפ"ז י"ל כיון דעשה דשריפת עיר הנדחת ג"כ יתבטל לעת"ל כיון דלעת"ל לא יהי' עוד עיהנ"ד א"כ אין יתרון בעשה יותר מל"ת לכן לא אמרינן עדל"ת וכבר נדפס זה בשמי בירחון אהל יצחק היו"ל ע"י ידי"נ הרב הגאון מוה"ר יצחק קליין נ"י מסאטמאר (מדינת אונגארין) והנה ידידי הרב הגאון המפואר גבור לאחיו עטרת הנדיבים וכו' כש"ת מוה"ר יעקב גורדין נ"י בשבת תחכמוני דק' שוטהפארט (מדינת אנגליה) כתב לי להשיג על סברת המפרשים מכמה מקומות בש"ס. א) בכתובות (דף מ') דפריך וליתי עשה דולו תהי' לאשה וידחה הלאו דממזירות אע"ג דגם העשה יתבטל לעת"ל. ב) במסכת יבמות (דף ו' ע"ב) דרוצה ליליף עדל"ת מחייבי מב"ד עיי"ש והא בטח יבוטלו המיתות ב"ד וא"כ איך שייך בי' עדל"ת. ג) מדברי המדרש משלי שכל המועדים עתידין להתבטל חוץ ימי פורים ויה"כ א"כ איך שייך בכל מצות יו"ט עדל"ת עכ"ד:

ולהצדיק ד' רבותינו הגאונים ז"ל שלא יהי' נראין ד' כטועה ח"ו הנני להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וזהו. א) במה שתמה מש"ס כתובות לק"מ אדרבה י"ל דזה כוונת הגמ' בתי' כיון דאי אמרת ל"ב ליתא לעשה כלל א"כ יוכל גם העשה להתבטל גם עתה ולכן לא אמרינן עדל"ת אמנם באמת בלא"ה לק"מ כיון דעשה דולו תהי' לאשה הוא מצוה שבין אדם לחבירו ובלא"ה אלים טפי מהל"ת שבין אדם למקום ולכן צ"ל בזה עדל"ת וסברת המפרשים ל"נ אלא היכא דהוי תרוי' בין אדם למקום אבל היכי דהעשה הוא בין אדם לחבירו אלים טפי ובאמת מה"ט ל"ק מה שהקשו המפרשים הא הוי עשה דפשיעה כיון דעשה הוא לטובתה והיא לא פשעה מה בכך דהוא פשע בזה מ"מ צריך לומר עדל"ת וע"ז תי' הגמ' כיון דגם היא מוזהרת וכיון דתלי' בדידה אין סברא שהוא יעבור על איסור במקום שתלי' בדידה וז"נ בביאור הסוגי'. ולפ"ז סרה מהר קו' ב' מיבמות דהנה באמת בתוס' שם הקשו הא אפשר להמתין עד למחר ותי' כדי שלא יענו את הדין עיי"ש א"כ העשה נוגע לחבירו ולכן ל"ש בזה סברת המפורשים כנ"ל וגם ל"ק מיבום דאמרינן עדל"ת כנ"ל. ג) מה שתמה מד' המדרש משלי הנה בפשיטות לק"מ עפי"מ שכ' בתשו' הרשב"א סי' צ"ג לפרש הענין על ימי הגלות דהיינו שעל שאר ימים טובים יוכל לגרום החטא ח"ו שיתבטל משא"כ פורים ויוה"כ [ואם כי מבואר בחולין (דף ק"א) אמר רבא שמדא הוי מבואר דגם יוה"כ יוכל להתבטל ח"ו ונראה דהרשב"א ז"ל הרגיש בזה ודקדק בלשונו דיוה"כ מכפר לעולם ולא ק"מ כמובן] ועיין שם ברשב"א ז"ל שכ' דח"ו לומר כן שיבטל מה"ת אפי' אות אחת עיי"ש וממילא ל"ק על המפרשים מד' המדרש משלי הנ"ל כמובן:

פרק ו

עיין בקונטריסי שם מ"ש לת' קו' החזקוני דל"ל קרא דכ"א א"ד שבת ת"ל כיון דמצוה לשמוע לו הו"ל אביו רשע כיון דבע"כ מוחיב בה ואמרינן ישלד"ע והו"ל אינו עושה מעשה עמך וממילא אינו חייב לכבדו. וכתבתי לת' לפ"מ שכ' השימק"ב בכונת הגמ' ב"מ (דף ל"ב) ס"ד הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום הלכך לציית לי' וכו' אין הכונה דמש"ה צריך לשמוע לאביו לחלל שבת דעכ"פ עדיף מכהמ"ק ל"ה רק דיוכל לעשות כמו שירצה משום דשניהם שוין וא"כ ל"ד לחצר וממילא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ול"ק קו' החזקוני. וכתב לי ע"ז ידידי החו"ש זי"ר מה"ו מרדכי ווייטץ נ"י מקאליש דקו' החזקוני יסובב על התי' הב' של שימק"ב ז"ל דכ"א גדול מכהמ"ק עיי"ש בהחזקוני ז"ל וא"כ הקו' במקו"ע ויפה העיר אמנם עכ"פ ארווחנא בזה לת' ד' רש"י ז"ל בפ' קדושים על הפ' איש אמו ואביו תיראו וגו' וז"ל אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות עכ"ל ודברי רש"י ז"ל תמי' מאוד מש"ס ב"מ שם דתי' דס"ד כיון דהוקש כבודם לכהמ"ק אפי' עשה ול"ת נמי דחי קמ"ל א"כ מבואר הוא דגלי קרא דכ"א א"ד שבת היינו רק בעשה ול"ת ומנ"ל לרש"י ז"ל דה"ה בשאר כל המצות ועיין בתוס' יבמות (דף ו' ע"א) ד"ה ניגמר מהכא עיי"ש ועיין בספר חוט המשולש פ' קדושים מ"ש בזה. אמנם לפי הנ"ל ניחא די"ל דלרש"י ז"ל הי' קשיא לי' קו' החזקוני ז"ל דלל"ק דא"ד שבת כנ"ל ועכצ"ל כמו"ש השימק"ב הנ"ל דכונת הגמ' הוא כיון דהוקש כבודם לכהמ"ק שניהם שוין ויוכל לעשות כמו שירצה א"כ שפיר עושה מעשה עמך כיון דאמרינן אשלד"ע א"כ לפ"ז ז"ד בעשה ול"ת דצריך לבוא לטעמא דהוקש ע"ז אמרינן דשניהם שוין אבל בל"ת גרידא פשיטא דדחי לכהמ"ק א"כ שוב הו"ל אביו רשע כיון דבע"כ מוחיב בה ואמרינן ישלד"ע ושוב אינו חייב בכ"א ואינו צריך קרא לזה כקו' החזקוני הנ"ל ולכן שפיר כ' רש"י ז"ל דה"ה בשאר כל המצות וז"נ מאוד. ובעיקר קו' החזקוני עיין בפנים יפות עה"ת מבעל הפלאה ז"ל ועיין מ"ש בזה אאמו"ר שליט"א בפנים פ' קדושים עיי"ש:

פרק ז

שם בקונטריסי הבאתי קו' המחצית השקל הנודע דל"ל קרא דכ"א אינו דוחה שבת ת"ל כיון דחזינן דגילתה התוה"ק קרא מיוחד דאב יוכל להפר נדרי בתו ואי אמרינן דכ"א דוחה שבת ל"ל קרא הא תמיד תהי' מוכרחת לשמוע לאביו מצד כ"א א"כ עכצ"ל דכ"א א"ד שבת ול"ל קרא דשבתותי תשמורו עיי"ש מ"ש בזה. וי"ל עוד בזה לת' קו' המחצה"ש הנ"ל לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ט דנזיר דב"נ מוזהר על בל יחל א"כ י"ל דצריך קרא בבת סומאת שנדרה לפימ"ש המכריע ושאר פוסקים דנהי דסומא פטור מכל המצות מ"מ ממצות שב״נ חייב גם סומא חייב א״כ אם אמר לה אבי׳ לעבור על נדרה לא תהי׳ צריכה לשמוע לו כיון דעל כ״א אינה מוזהרת אבל באיסור בל יחל איתא הא גם ב״נ מוזהר לכן שפיר צריך קרא באופן כזה דאב יוכל להפר לה כי מצד כבוד אב לא היתה מחוייבת לשמוע לו ודו״ק:

אך יש לדחות לפימ״ש במק״א לחדש דבמצות שבין אדם לחבירו כ״ע מודים דסומא מוזהר וכיו״ב כ׳ הרמב״ם פ״א הל׳ גניבה ה״י לענין קטן אוכל נבילות דאין בי״ד מצווין להפרישו ז״ד במצות שבין אדם למקום אבל לא במצות שבין אדם לחבירו עיי״ש א״כ לפי מה דמבואר בפיהמ״ש להרמב״ם ז״ל ריש הל׳ פאה דכ״א הוא מצוה שבין אדם לחבירו א״כ גם סומא מוזהר בכ״א וממילא קו׳ המחה״ש במקו"ע כמובן אך בעיקר הדבר שכתב דבמצות שבין אדם לחבירו גם סומא מוזהר וממילא גם מוזהר בכ״א שהוא בין אדם לחבירו לכאורה צ״ע שהוא נגד הש״ס ב״מ (דף ל״ב) דפריך הגמ׳ טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא בלא״ה הו"א לציית לי׳ הא עשה ול״ת ואין עשה דוחה ל״ת ועשה וקשה הא שפיר צריך קרא בבן סומא לפימ״ש הפרמ״ג בפ״כ סוף ח״ג דבלאוין סומא מוזהר א״כ שפיר צריך קרא בסומא דהו"א דנימא עדל״ת:

אך זה ל״ק די״ל לפי ד׳ החינוך ז״ל מצוה רצ״ז דבעשה שיש עמה לאו גם נשים מצווין על עשה אף דהוי מצ״ע שהזמ״ג ועיי״ש במנ״ח מ״ש בזה א״כ י״ל דה״ה בסומא דמצווה גם על עשה שיש עמה לאו כיון דעשה חמור טפי משאר עשין ובפרט דשבת במרה נצטוו והוי בכלל מצות שקודם מ״ת וממילא גם סומא מוזהר כמש״ל בשם המכריע ז״ל ולד׳ החינוך הנ״ל העירנו כבוד ידי״נ המל"ג החו״ב זי"ר וכו' מהו״ר יצחק מאיר ני׳ מקלישצוב בן הרב הגאון מוידבה שליט״א וכ' לי גם להסביר ד׳ החינוך בטו"ט ואכ״מ. ובאמת כד׳ החינוך ז״ל מבואר בירושלמי פסחים ר״פ האשה א״ר מנא חומר היא מצות עשה שהיא באה מכח הל״ת עיי״ש ועיי״ש בשירי קרבן מ״ש בזה ובעיקר קו׳ המחה״ש עיין בת׳ משיבת נפש סי׳ ט״ז ובחידושי הארכתי בזה עוד לת׳ בכמה פנים ואכ״מ:

פרק ח

פרשת תזריע האריך כבוד אאמו״ר שליט״א בדברי הירושלמי קידושין (פ״א ה״ז) דיליף לה דהחיוב מילה מוטל על אב מקרא דביום השמיני עיי״ש. ולפענ״ד נראה בכוונת הירושלמי בדרך פלפול דלכאורה קשה אמאי מילה דוחה שבת דהוא עשה ול״ת ימולו ע״י נשים דליכא אצלם אלא הלאו גרידא. אך באמת ל״ק כיון דמצות מילה הוא מצות אב וכבר כ׳ המקנה קידושין דעל אב איכא ב׳ מצות מצות אב ומצות ב״ד ונודע דעת הריטב״א דתרין עשין דוחין גם ל״ת ועשה א״כ אינו נפ״מ מאב לאשה כיון דגם אצל אב אמרינן ע״ד כדין ומצוה בו יותר מבשלוחו וזה כוונת הירושלמי דהנה נודע סתם ירושלמי הוא ר״י ור״י ס״ל בע״ז (דף כ״ז) דמילה באשה כשרה וכבר כ׳ המקנה קידושין בסוגי׳ דשם דלמ״ד מילה באשה כשרה הוי אשה בכלל ב״ד א״כ לשיטתו הי׳ קשיא לי׳ אמאי נימא דביום אפי׳ בשבת הא איכא עצה ע״י אשה ע״כ מדחזינן דאין מלין ע״י אשה אף דהוי בכלל ב״ד ע״כ צ״ל דהחיוב מילה הוא על אב דוקא וזה נשמע מקרא דביום ודו״ק וע"ל בכוונת הירושלמי לפימ״ש המאירי ביצה (דף ו׳) דמלאכשאצל״ג מותר לגמרי ביו״ט לכ״ע והנה מבואר ברשב״א שבת (דף ק״ו) דתיקון מצוה הוא רק מלאכשאצל״ג א״כ לפ״ז קשה אמאי מילה שלב״ז אינו דוחה לא את השבת ולא את יו״ט ואמאי הא באמת גוף המילה הוא קלקול רק דמצוה מחשיב אותו לתיקון והתיקון הוא רק מלאכשאצל״ג א״כ ביו״ט דמותר מלאכשאצל״ג אמאי אינו רשאי למולו ביו״ט אמנם י״ל לפימ״ש הר״ן בשבת (דף קל"ו) דהתיקון מילה הוא במה שמתקנו לאכול תרומה ולשחוט עליו את פסחו א"כ י"ל דזה הוי תיקון גמור ול"ה מלאשאצל"ג ואף שהרשב"א ז"ל שם כ' וז"ל אע"פ שמתקנו לתרומה וקדשים ולאכילת פסחים אין אותו התיקון בגוף המצוה רק אצל אחרים עיי"ש. אמנם נראה מד' הר"ח ז"ל שדקדק בלשונו לשחוט "עליו" את פסחו י"ל דהוי תיקון גמור כיון דתיקון הוא רק אצל אביו דאם לא ימול אותו לא יהי' רשאי לשחוט עליו את פסחו] אמנם זה התיקון הוא רק גבי אביו כמובן ובזה יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דהנה סתם ירושלמי הוא ר"י והוא ס"ל מקלקל בחבורה פטור והא דצריך קרא דמילה דוחה שבת משום דהוי תיקון מצוה כמ"ש הרשב"א ז"ל שם וא"כ הי' קשיא לי' אמאי נימא דביום השמיני דווקא מילה בזמנה דוחה שבת ויו"ט ולא מילה שלא בזמנה הא ביו"ט מותר מלאשאצל"ג ואמאי לא יהי' מותר למול ועכצ"ל דמצות מילה מוטל על אב דוקא והוי מלאכה גמורה לכן א"ד גם את היו"ט ודו"ק:

פרק ט

בפרשת קדושים האריך כבוד אאמו"ר הגאון שליט"א בדין שליחות אי הוי בגדר שנים שעשאו ועיי"ש שכ' שמסברא נראה כיון דהמעשה מתיחסת להמשלח לא הוי בגדר שנים שעשאו. ואני מצאתי בת' טוב טעם ודעת להג' מהרש"ק ז"ל מהדו"ג ח"ב סי' צ"ט שכ' דלכן במילה א"א ע"י שנים כיון דצריך שיהי' בשליחות האב והמעשה מתיחסת להמשלח ליכא למימר דהוי בגדר שנים שעשאו כיון דצריכין מעשה שלימה ואם כי בדה"ק יש לעיין כי דלפי האמת ל"ש שליחות לענין שבת אך עכ"פ מבואר מדבריו כמו"ש אאמו"ר שליט"א דבשליחות ל"ש כלל לומר דהוי שנים שעשאו והבן כי קצרנו וסמכנו על המעיין, וי"ל בזה ביאור ד' המכילתא שזכרנו לעיל באות א' עיי"ש דהנה באמת קשה אמאי שחיטת הפסח דוחה שבת הא יש עצה לשחוט ע"י שנים למ"ד שנים שוחטין בזבח אחד. אך ל"ק כנ"ל כיון דשחיטת הפסח צריך שליחות וא"כ א"א ע"י שנים וזה כונת המכילתא דכיון דדרשינן מושחטו דצריך שליחות לכן אמרינן ושחטו בין בחול ובין בשבת כיון דליכא עצה ע"י שנים. ומיושב בזה ד' הירושלמי דיליף חיוב מילה על אב מביום השמיני (המובא באות הקודם) כמובן. ובאופן הנ"ל נראה לי בכונת המכילתא בפשיטות לפימ"ש הר"ן רפ"ב דקידושין בכונת ריב"ק מנין ששלוחו ש"א כמותו שנאמר ושחטו והלא אינו שוחט אלא אחד דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבת אחד (וצ"ל דס"ל כראב"ש עיין חולין כ"ט) אפ"ה אמר רחמנא ושחטו והיינו משום שלוחו ש"א כמותו עיי"ש א"כ נוכל לומר דזה כונת המכילתא כיון דמבואר מושחטו דצריך שליחות כיון דאין שנים שוחטין בזבח אחד לכן אמרינן ושחטו בין בחול ובין בשבת כיון דליכא עצה ע"י שנים וז"נ בעזהשי"ת:

ישראל נתן פלאצקי בלאאמ"ר הגאון המחבר שליט"א:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה