אור ברסלב
כלי חמדה על התורה קונטרס אחרון א

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

קונטרס אחרון א

בחוקתי

פרק א

(פ' בראשית אות ב') עיי"ש מ"ש לענין הא דכל שבים טהור אם הוא דוקא מבע"ח דים ועי"ש מה שכתבתי בשם מורי הגאון מקוטנא זצוקלה"ה והנה שם כתבתי בקצרה וע"כ הנחתי מקום לפקפק על דברי מרנא הגאון זצלה"ה הא מבואר שם במשנה דאם חיבר חוט או משיחה מן הגדל ביבשה שוב מקבל טומאה וא"כ לכאורה נסתרה ראייתו אך באמת גם מורי ז"ל הרגיש בזה והאריך בזה ודבריו באין בארוכה בספר סדרי טהרה על כלים במקומו עיי"ש פלפול נחמד בזה ואני כתבתי רק מה ששמעתי בילדותי להעיר לבב המעיין:

ובאמת בעיקר הדבר נראה יותר כמו"ש בפנים דגם מצומח שבים טהור דהרי עיקר הלימוד מצמר ופשתים צ"ע לכאורה דהרי איכא צמר הגדל בים ג"כ כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מכלים ה"ג עיי"ש שכ' בזה"ל אף האורג בגד מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה שנאמר או בגד או עור מפי השמועה למדו מה בגד הגדל בארץ אף עור הגדל בארץ ותמוה לכאורה כיון דהתחיל בעצמו דיש צמר הגדל בים א"כ מנ"ל דבגד היינו הגדל ביבשה דוקא ועי' בר"מ ז"ל בפה"מ פי"א דנגעים מ"א שהקשה דמ"ר מצמר הא צמר אינו גידולו מן הארץ ותי' דבהמות הם גד"ק והוי בכלל מן הגדל בארץ אך לא יתישב בזה ד' הר"מ ז"ל כאן כיון דמבואר בדה"ק דיש צמר גדל בים גם הלשון קשה מאוד בר"מ ז"ל שכתב הדין על בגד דגדל בים טהור וע"ז כתב ההיקש עור לבגד ולכאורה עלה בדעתי בכונת דה"ק שסתם בגד שבתורה דהוא צמר ופשתים היינו מן הגדל בארץ ואע"ג דמשכח"ל גם הגדל בים אבל סתמא הוא מן הגדל ביבשה ובזה מקשינן עור לבגד ושוב אמרינן לפי האמת דעור אינו מטמא אלא מן הגדל ביבשה ה"ה בגד כן הוא אע"ג דמשכח"ל גם בגד מן הגדל בים מ"מ שוב מקשינן לעור וממילא ה"ה צומח שבים טהור כמו דבגד כולל הן בע"ח הן צומח דפשתים הוא מין צומח וע"י בר"מ ז"ל פי"א דנגעים שכ' לפרש המשנה דאם חיבר חוט או משיחה היינו במחבר חוט של פשתן אל עור בע"ח ימיי עיי"ש וקשה הא פשתן הוא צומח א"כ ל"צ דוקא שיהי' גידולו מן הארץ א"נ דכל שבים טהור ה"ד בע"ח וכמו שהוכיח הג' בית יצחק ז"ל ממה שדקדק הר"מ ז"ל תמיד לכתוב עורות מבע"ח שבים לכן נראה יותר להיפך דמה שדקדק הר"מ ז"ל בע"ח הוא פשוט דעור הוא מבע"ח שבים אמנם לפי האמת אין נפ"מ ואמרינן דכל שבים טהור אפי' צומח ועי' בבית יצחק שכ' בזה"ל והכא מוכח מתו"כ דדוקא מבגד ממעטינן דבר הבא מים ולא ממקרא דאו עץ דכתיב ברישא דקרא משום דאו בגד ממעטינן דבר הבא מבע"ח עכ"ל וא"י מה קאמר מר הרי בגד כולל צמר ופשתים ופשתים אינו מבע"ח וא"כ אמאי נמעט דוקא דבר הבא מבע"ח וקושיתו לא הבנתי כלל דאיך אפשר ללמוד מכל כלי עץ שדוקא עץ הגדל ביבשה דהרי עצים גדלים בים כמו ביבשה וצריך ללמוד מבגד דפירושו צמר ופשתים וסתם צמר ופשתים מן הגדל ביבשה הן ואדרבה לפי האמת דאמרינן דבגד או עור היינו מן הגדל ביבשה שוב אמרינן דאו עץ דכתיב ברישא ג"כ הכא פירושו דאתקשו להדדי לגמרי וממילא נשמע מזה דאף צומח שבים טהור ויש להאריך עוד בזה כי ד' הר"מ ז"ל פ"א דכלים הנ"ל לא נתישב לי עוד בדברינו שכתבנו למעלה וכתבנו בזה הרבה בחדושינו לברר עיקרי הדברים דמנ"ל דבגד היינו רק צמר ופשתים דיבשה ורחלים ודיני נדמה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לפרש קצת דברינו שבפנים וצר לי כי אין הספר סדרי טהרה נמצא בפה לראות כל מש"כ בזה:

ובדרושים כתבנו בטעמא דמילתא דכל שבים טהור לפ"מ דמבואר בירושלמי דמסכת ע"ז פ"ג סוף ה"א דאינו שליט בים ועיי"ש בציון וירושלים להג' מלבוב ז"ל שפירש בזה הקרא לד' הארץ ומלואה כי הוא על ימים יסדה והיינו דכמו בימים הכל מודים שנשאר תחת השגחת השי"ת לבדו ואין לשום מזל או לבו"ד ממשלה בו כן גם בארץ אע"פ שהם תחת טבעי ומשטרי השמים בכ"ז הכל לד'. הוא המנהיג הכל ומחולל כל הבריאה ומעתה נראה דלכן כל שבים טהור כיון דנשאר תחת הנהגת השי"ת לבדו אין בו טומאה כלל ויש להעמיס כונה זו גם בד' הסודי רזי שכתבנו בפנים דכל מה שניתן לאדם שיהי' הוא הקורא שם לזה ועל ידו יתהוה הכח של הדבר זה מקבל טומאה משא"כ מה שנגמר ע"י השי"ת זה אינו מקבל טומאה וי"ל דה"ה בצומח שאמרו חז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה וכו' וז"ד בהגדל ביבשה אבל בהגדל בים אינו תחת מזל רק תחת השי"ת לבדו לכן אינו מקבל טומאה והארכנו בזה בכמה ענינים דרך דרוש ואכ"מ אמנם בעיקר פירושא דירושלמי עי' ביפה מראה שם שמפרש פירוש אחר ולדבריו אינו מוכרח כלל שיהי' חילוק בין ים ליבשה בזה ועי' ב"ב (דף ע"ד ע"ב) מבואר דהקב"ה הרגו לשר של ים מיד בעת בריאת העולם אמנם בחולין (דף מ' ע"א) ובע"ז (דף מ"ד ע"ב) וברש"י שם נראה מבואר דאיכא שר של ים וכן מבואר בירושלמי סנהדרין פ"ז הי"ג ועי' במד"ר שמות פ' כ"ד אות ב' ד"א הלד' תגמלו זאת א"ל אחר שעשה לכם כל הנסים אתם מסרבין בו וכו' באותה שעה נתמלא עליהם שר של ים חימה וביקש לשטפן וכו' אמנם י"ל דמזה שהמרו על הים ולא האמינו שהשי"ת יושיע להם ואמרו המבלי אין קברים וצלמו של מיכה עבר עמהם בים מזה עצמו נברא מלאך להרע להם על הים וזה נקרא שר של ים באותה שעה ועי' בילקוט בשלח אות רל"ד בסיף האות אך בפרשת דרכים דרוש א' הביא בשם מדרש אבכיר אותו המאמר ולא נמצא שם כלל משר של ים ודו"ק היטב כי קצרנו בזה וסמכנו על המעי' במקומות שצינתי שיבין הד' לאשורן.

פרק ב

(שם אות ג') מה שהעירותי בסנהדרין (דף נ"ט) מהא דת' רדו בדגת הים למלאכה דהרי הצודן למלאכה סופן שימותו ועיי"ש שכתבתי ויש לדחוק בזה ואכ"מ וכונתי היתה בפשיטות דאע"ג די"ל דמלאכה היינו רק בתוך הים כמו דאסיקנא הנהיג בעיזא ושביטא אך זה דוחק גדול דאם נימא דכונת הקב"ה היתה רק למלאכה בתוך הים איך אמר סתמא ורדו בדגת הים ובעוף השמים דמשמע דיכול למשול בהם כחפצו בשלמא אם נימא דרק אכילה אסור שפיר י"ל דאין סתירה לזה מזה שאמר הקב"ה ורדו בדגת הים אבל שנימא דלא התיר לו הקב"ה אלא מלאכה בהם כשהם בים לא הי' לו לומר סתמא ורדו בדגת הים ובעוף השמים. אמנם בעיקר הדבר התווכחו עמי כמה מופלגי תורה בע"פ ובכתב דלשיטת התוס' דלהמית ברי' אסור ה"ד להמית ברי' לאכילה זה הי' אסור לאדה"ר אבל לצורך אחר לא הי' אסור עליו כלל להמית ברי' כיון דניתן לו כח הממשלה על בע"ח הי' יכול לעשות בהם כחפצו ודייקו כן מלשון התוס' והרמב"ן ז"ל ואני אומר אם שלשונם מורה כן אבל זה נגד השכל והסברא כיון דס"ל דגוף האכילה של בע"ח אינה אסורה להם ולהמית לצורכו ג"כ מותר א"כ אמאי להמית לאכילה יהי' אסור במה מונח האיסור אך בזה אני מודה די"ל דאע"ג דלהמית ברי' לצורך אדם הי' אסור מ"מ כיון דניתן לאדם כח הממשלה לעשות בהם כחפצו הי' יכול לעשות בהן כל המלאכות הקשות אע"ג שעיד"ז ימותו ומצאנו בעבד כנעני שהקילה תורה אף בהורג אותו לגמרי בדין יום או יומים כי כספו הוא מכ"ש בבע"ח שנתן השי"ת הממשלה לאדם עליהם י"ל דרק במתכוין להמיתן אסור אבל זולת זה כל מלאכה אף שעיד"ז מקרב מיתתן לית בי' איסורא ובת' לח"א כתבנו בזה אריכות דברים ויבואר במק"א:

פרק ג

עיין באות ח' מ"ש לת' דברי רבינו המג"א ז"ל וששם ט"ס דמוכח ובמקום שנאמר אמנם חיוב "הממון" הוא מיד בשעת עשיות הדבר צ"ל אמנם חיוב "המיתה" הוא מיד בשעת עשיות הדבר ותוכן הד' דיש סברא אחרת לומר דהיכא דנזדמן יחד קנס וממון אינו בגדר ב' רשעיות כיון דחיוב קנס אינו אלא בשעת העמדה בדין יהי' הקנס מה שיהי' או מיתה או ממון או מלקות אך רש"י ז"ל לשיטתו דכל ח"מ הוא קנס א"א לומר כן דא"נ כן לא משכח"ל קלדב"מ לר"מ וע"כ צ"ל דסברא זו ליתא כיון דקנס מתחייב למפרע הוי באין כאחת לכן מוכרח רש"י ז"ל לומר דטעמא דר"מ דבקנס אע"ג דמיקטל משלם היינו משום דהתשלומין בלא"ה אינם מדינא וחידוש הם שוב אין המיתה פוטרת אותם מה שאינו שייך לומר אם התשלומין הם ממון גמור אע"ג דהחיוב מיתה היא קנס משא"כ א"נ דקנס א"ח אלא משעת העמדה בדין שפיר י"ל הטעם הנ"ל דאין החיובים באים כאחת לכן היכא דהמיתה היא קנס ג"כ לא אמרינן קלבד"מ ובפנים נכתב בקיצור לזאת הסברתי הדברים:

אמנם י"ל בלא"ה אע"ג דרש"י ז"ל ס"ל דח"מ ב"ד הם קנס מ"מ בשעת עשיות העבירה אע"ג דליכא עוד ח"מ בפועל מ"מ לא גרע מח"מ שוגגין דג"כ פטורין מלשלם אע"ג דלא יהי' בפועל מציאות חיוב מיתה אך במיתה ביד"ש דח"מ שוגגין אינו פוטר שפיר י"ל דהיכא דהח"מ היא קנס וצריך העמדה בדין בב"ד של מעלה וכ"ז שלא נפסק דינו ליכא ח"מ ביד"ש בפועל שוב אינו פוטר מתשלומין ונתקיימו בזה ד' המג"א ז"ל ואין רצוני להאריך בענין זה רק ארשום בזה מ"ש בת' לח"א בגוף הסברא דהיכא דאין החיוב אלא בשעת העמדה בדין י"ל דל"ש קלבד"מ לת' בזה דרך פלפול מה שהעירו המפרשים דאמאי בב"ק (דף ע"א ע"א) גבי גנב וטבח ביוה"כ מקשינן בגמ' רק משום מלקות דיוה"כ ולא מקשינן מתניתין דלא כרנבה"ק כמד"א בשבועות (דף ל"ג ע"א) ושהדליק את גדישי ביוה"כ לאפוקי מדרנבה"ק וגם צ"ע דבשבועות שם בלשון הגמ' ושהדליק את גדישי ביוה"כ לאפוקי מדרנבה"ק וקשה אמאי שבק ושחבל בי חבירי דג"כ מיירי ביוה"כ כמ"ש רש"י במשנה שם:

ואמרתי לת' דהנה לכאו' י"ל בפשיטות דא"ר כלל ממשניות אלו דלא כרנבה"ק כיון דרבי סתם המשניות ורבי ס"ל דיוה"כ מכפר על כרת דיומא אפי' בלא עשה תשובה לבד במבעט א"כ י"ל דליכא חיוב כרת כלל ול"ש קלבד"מ וכבר העירו בזה האחרונים אך י"ל דז"א כיון דקתני סתמא גנב וטבח וכן בחבל והדליק גדישי משמע אפי' אם עשה זה בליל יוה"כ חייב וליל יוה"כ אינו מכפר א"כ נהי דלמחר מתכפר לי' מ"מ כבר נפטר מצד קלבד"מ אך י"ל דבקנס כיון דאינו מתחייב אלא בשעת העמדה בדין וכיון דאין דנין ביוה"כ א"כ בטח לא יהי' בזה ב' רשעיות כיון דבשעה שיתחייב קנס לא יהי' עליו עונש כרת דיוה"כ כבר אתכפר לי' שוב ל"ש בזה קלבד"מ. ומעתה י"ל דלכן בגנב וטבח ביוה"כ וכן אפי' בחבל ביוה"כ ל"ש לומר דאתי לאפוקי מדרנבה"ק כיון די"ל דל"ש קלבד"מ בכרת כיון דיוה"כ מכפר ואע"ג דבחבלה איכא ממון ג"כ מ"מ כיון דהר"מ ז"ל פסק דנזק ובושת הוי קנס ואי מודה מיפטר ואינו מתחייב אלא בשעת העמדה בדין א"כ על הנזק ובושת ל"ש לומר קלבד"מ ומחיוב לשלם לו עכ"פ הנך תרתי א"כ שוב יכול לתפוס עבור הצער והריפוי והשבת ויתבע הנזק והבושת וכ"כ האחרונים כיו"ב לכן מדקדק הגמ' לומר ושהדליק גדישי ביוה"כ דליכא אלא ממון גרידא ולא קנס וא"כ אם היא בליל יוה"כ צריך להיות פטור מצד קלבד"מ וע"כ דלא כרנבה"ק ונכון דרך חידוד:

וי"ל עפ"ז גם ד' הירושלמי שבועות פ"ד ה"ו במשנה דהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין שכ' בירושלמי בזה"ל לית הדא פליגי על ר"ל דאמר א"מ אצל מלקות והנה אין ביאור אחר לד' הירושלמי אלא כמו שכ' הפני משה דקאי על המשנה דלעיל בהדליק גדישי ביוה"כ וא"כ צ"ע אמאי נטר הירושלמי עד הכא להקשות במשנה דהדליק גדיש בשבת. אמנם להנ"ל י"ל דהנה באמת הקושיא צ"ע דילמא מיירי דלא אתרו בי' וא"ל כתי' הפני משה דעכ"פ הוי חייב מלקות שוגגין דג"כ פטור לר"ל ז"א די"ל דעל זה כיון דיוה"כ מכפר שוב אינו בגדר חייבי מלקות שוגגין כלל לכן שפיר חייב בתשלומין וא"כ אין מזה קושי' על ר"ל אמנם ממה שאיתא במשנה זו דבהדליק אח הגדיש בשבת פטורין ונראה מזה דאפי' ביוה"כ שחל בשבת ג"כ דינא הכי וקשה אמאי הא בשוגג יוה"כ מכפר וא"כ ליכא חייבי מיתות שוגגין כלל וע"כ צ"ל אחת משני אלה או דמיירי במזיד או דגם זה אע"ג דמכפר יוה"כ הוי עכ"פ בגדר ח"מ שוגגין א"כ ברישא בהדליק גדישי ביוה"כ ג"כ יהיו פטורין אליבא דר"ל ובעיקר ד' הירושלמי הארכתי בת' ואכ"מ:

פרק ד

בפ' נח אות ב') עיי"ש מה שכתבתי שלדעתי נראה פשוט וברור דבב"נ אף בקדשים ל"צ שחיטה בה' הלכות שחיטה דהללמ"מ לא נאמר לב"נ וגם בעיקר השחיטה אם צריך בקדשים צ"ע לענ"ד. וכעת מצאתי שכבר שב על מדוכה זו הגאון מלבוב ז"ל בס' בית יצחק יו"ד בסי' ד' בשולי המכתב עיי"ש שנסתפק בזה ואבוא על סדר דבריו בר"ד הביא מד' התוס' ע"ז (דף ל"ב) דאין דרך עכו"ם לשחוט לע"ז דרך חניקה ונחירה רק דרך זביחה אך פשוט דמזה א"ר כלל שזה משום שרואין שישראל עושין כן לגבוה גם הם עושין כן לעכו"ם שלהם אבל ברור הדבר דאין עושין כדיני שחיטה וכל שעושה דרך שחיטה בסימנים ה"ה כדרכן אח"כ כ' להסתפק אם ב"נ בבמה שלו סגי בנחירה והביא מהא דיצחק שאמר לעשו שא נא תליך אין שא אלא לשון השחזה שלא יהי' פגום כדאמרינן במדרש משום שהי' לק"פ כדרשת חז"ל ואולי עוד מאברהם שלקח המאכלת לשחוט וכו' עכ"ל והנה הראי' מיצחק כבר הרגשנו בה בפ' תולדות אות ה' עיי"ש בטו"ט ומאברהם כ"כ שנראה להיפוך עוד כ' בזה"ל אך קצת הוכחה מדאצטריך קרא לב"נ במזבח דידן דאסור בע"מ דסד"א הואיל ולא נצטוה ב"נ רק על מחו"א ל"ש במזבח דידהו ל"ש במזבח דידן כדאיתא בתמורה (דף ז') והרי בלא"ה מזבח דידהו בנחירה ומזבח דידן בשחיטה ואינו דומה כלל ומזה מוכח קצת דבב"נ בבמה בשחיטה לגבוה עכ"ל ולענ"ד אין ראי' כלל דזה שאסור להקריב קרבן ב"נ בנחירה על מזבח דידן היינו משום דגזה"כ דמה שקרב על המזבח צריך להיות מן המותר לישראל ולכן רק על בע"מ דמותר להדיוט צריך קרא שקרבן ב"נ פסול במזבח אבל טריפה ונבילה א"צ קרא כלל דנהי דבבמה שלו כשר אבל במזבח אינו קרב אלא מה שמותר לישראל וזה מוכרח לענ"ד שכ"כ שא"א לומר בשום פנים שב"נ צריך שישחוט בה' הלכות שחיטה בבמה שלו שלהם לא נאמרו ולא מצאנו בשום מקום חיוב לישראל ללמוד הלכות שחיטה עמהם ומוכרח כדברינו בפנים ובאמת בס' בית האוצר (דף ל"ו ע"א) כתב כן בשם הידי משה על המדרש אך למעי' בדבריו א"ר כלל שכונתו על ב"נ שהוא ז"ל לא כתב אלא על אדה"ר קודם החטא דהי' דינו כישראל רק דק"ל דישראל ג"כ ל"צ שחיטה עד שבאו לא"י:

פרק ה

(בפ' תולדות אות ב') כתבנו מה שיש לעי' בד' הרוקח דמילה בח' מצד תשלומין א"כ בחלה בח' שוב לא יהי' המצוה על האב למולו עיי"ש באריכות מ"ש בזה. וכעת ראיתי למרנא הגאה"ק שליט"א בס' אגלי טל במלאכת טוחן אות ו' בהג"ה שם שכ' בזה"ל ומה שהשיב הרמב"ן ז"ל דשאני מילה דדוחה שבת מיושב עפמ"ש במק"א בשם הרוקח בהל' לולב דמילה שלא בזמנו תשלומין דשמיני הוא ולכאורה לעולם לא ידחה שבת כמו חגיגה משום שיש לה תשלומין כל שבעה אך התי' שאם לא ידחה שבת ולא יהי' שבת זמן שום מילה לא יהי' לה תשלומין נמצא לפי האמת דמילה עצמה דוחה שבת ויש לה תשלומין מכשירי מילה קיל משאר מצות שהרי אפשר למול למחר ויהי' תשלומין דשמיני עכ"ל רבינו שליט"א. ונשאלתי מח"א דהא כל קושיתו הי' מחגיגה שחיוב שבת משום דיש לו תשלומין ואיך תי' שאם לא ידחה שבת ליתא בתשלומין הרי חגיגה יוכיח. אך באמת הד' פשוטין בכונת רבינו שליט"א דלענין קרבן לא הוי שבת בגדר מחוס"ז כיון דק"צ דוחה שבת וכמו"ש התוס' חולין (דף מ') דמה"ט מחויב גם משום ש"ח בקרבן יחיד בשבת ול"ח מחוס"ז משא"כ מילה א"נ דאין "שום" מילה דוחה שבת ולמ"ל דחיות שבת במצות מילה כלל א"כ שוב אין זמנו בשבת ושוב ליתא בתשלומין וז"ב למי שמדייק בלשונו הזהב של רבינו שליט"א. ובאמת דרך פלפול י"ל אף אם נימא כמו שעלה ע"ד הגאון בעל טורי אבן ז"ל שהבאנו בפנים להסביר הטעם דחגיגה יש לה תשלומין משום דבדיעבד הקרבן כשר בשבת כמו"ש בפנים י"ל דז"ד בחגיגה דל"ש למפסל מצד מצוה הב"ע כיון דהוי עבירה שהזמ"ג וכד' הירושלמי בקורע בשבת משא"כ מילה אע"ג דהוי עבירה רק שהז"ג מ"מ כיון דא"נ דלא יצא ידי מצוה הוי מקלקל בחבורה והוי עבירה הבאה במצוה ובכה"ג אפי' אם העבירה מחמת הזמן פסול משום מצוה הב"ע וכבר העירו האחרונים בזה וכתבנו במק"א לחזק הד' בכמה ראיות ואכ"מ וא"כ במילה שפיר מוכרח לדחות את השבת דאל"ה ליתא בתשלומין ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ:

פרק ו

(שם אות ג') עיי"ש מ"ש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דלשיטתו דאבות הי' להם דין ישראל א"כ מאי ק"ל משתי אחיות. יש להוסיף מד' הרמב"ן ז"ל פ' אחרי מות בקרא ותטמא הארץ ואפקוד עונה עלי' עיי"ש באריכות לבאר ענין קדושת א"י וכתב שם באמצע דה"ק בזה"ל והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם לארץ כי בזכותה לא מתה בחו"ל ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא היתה הנשאת באיסור האחוה עכ"ל. מבואר מדה"ק דס"ל דלקושטא דמילתא הי' עליו איסור שתי אחיות וע"כ כמו"ש בפנים בדעתו ז"ל דס"ל דקודם מתן תורה ל"ש גר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

פרק ז

עיין בסו"פ ויצא בתשובת הגאון מקינסק שליט"א שכ' ע"ד בזה"ל מ"ש כבודו להשיג עלי במה שהקשתי בקדושין גבי לפדות את בנו ולעלות לרגל וכתב כבודו דשם מיירי שכבר עלה לרגל רק שאין לו על קרבן פלא עליו איך נעקור לשון הברייתא דקתני לפדות בנו ולעלות לרגל עכ"ל. והנה בפנים לא חששתי להשיב ע"ז שלענ"ד שפיר יתכן לפרש עליי' לרגל גם על ראות קרבן לחודא ואין זה עקירת לשון הברייתא ותלי"ת מצאתי במכילתא דרשב"י ז"ל אשר יצא לאור ע"י הרה"ג המפורסם דר' האפפמאן מבערלין שיחי' בפ' כי תשא בקרא דכל בכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם ושם כנראה מקור הברייתא וכ' בזה"ל הרי שהי' לפניו פדיון בנו "ועולת ראי'" וא"ל כדי לזה וכדי לזה פדיון בנו קודם שנאמר כל בכור בניך תפדה ואחרי כן ולא יראה פני ריקם ושמחתי כעל כל הון:

פרק ח

בפרשת ויגש אות ב' סוף או"ק א' עיי"ש מ"ש לענין מרע"ה דנראה ברור דאף דלא הי' בגדר הכפלי' מ"מ אינו בכלל גר שנתגייר. והנה דרך פלפול י"ל להיפוך דבאמת מרע"ה כיון דלא הי' אונס לקבלת התורה הוי בכלל גר שנתגייר ויתישב בזה מה שקשה בזבחים (דף ק"א ע"ב) מי מסגירה משה זר הי' אהרן קרוב הוא ותמי' הא משה ג"כ קרוב ולהנ"ל א"ש דמרע"ה לא הי' קרוב מצד גר שנתגייר כקושית המר"ל ז"ל. ויש להרחיב הדבר בפלפול אך מפני שהעיקר כמו"ש בפנים אין רצוני להאריך בזה:

פרק ט

(בפ' ויחי אות א') הביאנו ד' הר"מ ז"ל באגרת השמד לענין עובד עכו"ם בדיבור אי אמרינן יהרג וא"י. והערני ח"א מד' הירושלמי מובא ברא"ש ז"ל מס' ע"ז פ"ב ס"ד והוא בטוש"ע יו"ד סי' קנ"ז עיי"ש ונראה מזה דהר"מ ז"ל ס"ל דד' הירושלמי כפשטן המה דאין בזה הדין דיהרג וא"י ואולי י"ל דגם הרא"ש ז"ל דלא ניחא לי' לפרש כן היינו משום דנראה דלכתחילה יכולה ללכת למקום גזירה ולהטמין א"ע עיד"ז וזה בודאי אסור דהוי רצון כיון דסבבה בעצמה את האונס לכן מוכרח הרא"ש ז"ל לפרש דלא מיירי מאיסור והיתר אבל היכא דלא סובב עליו בעצמו האונס אולי מודה הרא"ש ז"ל דלא אמרינן יהרג וא"י אך מסתימת הפוסקים א"נ כן ונראה דבכ"מ יהרג וא"י אפי' בדיבור גרידא ואפי' אם הוא אונס גמור:

פרק י

(פ' בא י"ב ט') אל תאכלו ממנו נא וגו' כ"א צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו וברש"י ז"ל ד"ה ראשו על כרעיו צולהו כולו כאחד וכו' ובני מעיו נותן לתוכו. אעתיק בזה מ"ש בת' לח"א בישוב ד' רש"י ז"ל לתועלת התלמידים וז"ל שם. יקרתך קבלתו ועד"ת הבאין במכתבך בביאור ד' רש"י ז"ל עה"ת בפ' בא בקרא דראשו על כרעיו ועל קרבו שפירש דנותן ב"מ לתוכו דלא כר"ע נכונים הם לפלפולא אמנם מפני שיודע אני שאתה משתוקק לדברינו בזה אעתיק לך את האמור אתי בחדושינו בזה ותמצא נחת בעזה"י וזה החלי.

א) ראיתי לרבינו הגדול הצל"ח ז"ל ר"פ כיצד צולין שיצא לחדש דק"פ יהי' אסור במליחה כיון דקיי"ל מלות כרותח דצלי הוי צלי מחמת ד"א ועפ"ז יצא לתרץ שיטת רש"י ז"ל עה"ת בפ' בא דס"ל דנותן ב"מ לתוכו ותמוה דפסק כריה"ג נגד ר"ע כמו שתמה הרא"ם ז"ל וכתב הגז"ל דלכאורה קשה קושיות ר"ע דכמין בישול הוא זה מה בכך הא צלי קדר שרי לחכמים ולדעת רש"י ז"ל הרי מותר לגמרי מה"ת לכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל דהקושי' הוא משום דפסח אסור למלחו וא"כ נאסרו הב"מ משום דם שבתוכן כיון דהנורא אינו משאיב שאיב להדם שבכרעים וב"מ הטמונים בתוך הכבש ומעתה ז"ד לאחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה דלא הי' אסור איסור דם שפיר אמרינן כריה"ג ולכן רש"י ז"ל עה"ת דמפרש לה על פסח מצרים שפיר פירש דנותן לתוכו אתד"ק:

ולענ"ד תמי' מאוד דהרי דה"ק סתורים מיני' ובי' דא"נ דפסח אסור למלחו ודם שבשלו אסור מה"ת איך משכח"ל צלי קדר דשרי הא כל צלי קדר בפסח צריך להיות אסור משום דם שבתוכו וא"כ לדעת רש"י ז"ל דמותר צלי קדר אליבא דחכמים ע"כ דמותר למלוח את הפסח דאל"כ צלי קדר דשרי איך משכח"ל וא"כ ל"ק קושיות ר"ע. ויותר פלא לי על הגז"ל שכ' שלולא דעת התוס' דפשיטא להו דמותר למלוח את הפסח הי' ס"ל דאסור למלוח את הפסח מחמת דהוי כרותח דצלי והוי צלי מחמת ד"א הא מהסוגי' במקומה יש להוכיח דמותר למלוח את הפסח דהרי איתא בברייתא ת"ר איזהו גדי מקולס וכו' נחתך ממנו אבר נשלק ממנו אבר א"ז מקולס ומקשינן בגמ' השתא נחתך ממנו אבר וכו' נשלק מיבעי' ל"צ דאשליק במחובר. וא"נ דפסח אסור במליחה הו"ל למימר רבותא יותר דנמלח ממנו אבר א"ז מקולס ובפרט דכל נשלק ע"כ נמלח מקודם דאל"כ נאסר משום דם וא"כ ת"ל דאינו מקולס מצד שנמלח ממנו אבר ומוכח מזה דפסח מותר במליחה:

הן אמת כי לכאורה עלה בדעתי דאדרבה מכאן יהי' ראי' לדעת הגז"ל וית' בזה מה שתמה הגז"ל על הא דתי' הגמ' דמיירי דנשלק במחובר דאכתי קשה הא הוי ק"ו מנחתך דאינו נפסל בפסח ואעפ"כ שוב לא הוי בכלל מקולס נשלק דהאבר נפסל משום שאינו צלי אש מיבעי' ונשאר בצ"ע. ולהנ"ל נאמר דבאמת נשלק הוי ק"ו מנחתך רק דהגמ' קמ"ל דדוקא נשלק מבטלו מתורת מקולס ואע"ג דכל נשלק נמלח מקודם מ"מ בזה שמלחו לא בטל מתורת מקולס דאע"ג דפסח אסור למלחו מ"מ כיון דלאחר שהודח שוב אינו ניכר שנמלח אכתי איכא חשש מראית העין שאוכל קדשים בחוץ ודוקא נשלק שניכר לכל שאין זה פסח משום ששלקו וכן נחתך כיון דהמצוה לכתחילה שיהי' שלם והוא חתכו מבטלו מתורת מקולס משא"כ מליחה אף דאסור בפסח מ"מ אינו מבטלו מתורת מקולס כיון דאכתי שייך מרה"ע לאחר הדחה כשצלאו וא"כ מוכח מזה דמליחה אסור בק"פ דאל"כ הדר"ל קושית הגז"ל דנשלק הוי ק"ו מנחתך:

אך לאחר העיון ז"א וגוף הסברא שכתבנו די"ל דאע"ג דמליחה אסור בק"פ כיון דלאחר הדחה אכתי איתא למרה"ע אין זה מבטלו מתורת מקולס אינו נראה וממקומו הוא מוכרע להיפוך דהרי הגמ' מת' דמיירי ששלקו במחובר וצ"ל דמיירי דאח"כ צלה הכל ביחד רק כיון דקיי"ל דאין הצלי מבטל תורת הבישול ואסור בק"פ כמבואר לעיל (דף מ"א) לכן מוכח שאין זה פסח וקשה עכ"פ יהי' אסור משום מרה"ע דאח"כ כשצלאו כולו אינו ניכר דאבר ממנו נשלק מקודם וע"כ כיון דנעשה בו מעשה שמבטלו מתורת פסח והותר שוב אינו חוזר ונאסר א"כ ה"ה א"נ דמליחה אסור בק"פ אם נמלח צריך לבטל מתורת מקולס ומוכח מזה דמותר מליחה בק"פ ובאמת נראה דמה"ט ל"ק קושית הצל"ח דאכתי הוי ואלק ק"ו מנחתך ז"א דרבותא גדולה קמ"ל אע"ג דשלקו במחובר ואח"כ צלאו לגמרי והו"א דאכתי יש לחוש למרה"ע ביון דעתה לפנינו גדי כולו צלוי על האש ויהי' בכלל גדי מקולס קמ"ל דמ"מ כיון דעשה בו מעשה שאסור לאכלו עיד"ז בק"פ מבטלו מתורת מקולס ואינו ק"ו מנחתך. יהי' איך שיהי' תמהני על הגז"ל שלא העיר כלל מסוגיא במקומה שנראה דאין איסור מליחה בק"פ. ובאמת כשאני לעצמי נראה לי שבנא"ה יש לסתור דברי הגז"ל אף אם נימא כדעת הר"ן ז"ל דבמולח בשבת יש חילוק מבשל וא"כ ע"כ דס"ל דמולח הוי ממש כרותח דצלי מ"מ נראה לי דז"ד כל שיעור מליחה אבל לאחר שיעור מליחה דפסק כח המלח ואינו כרותח ומכ"ש כשהודח במים בודאי בטל שם צלי מיני' והוה כאלו לא היה מעולם צלי וכשצלאו אח"כ באש הוי צלי אש ויוצא בו יד"ח פסח ואע"ג דבשלו ואח"כ צלאו אסור משום דגלי קרא דבשל מבושל בכ"מ ה"ד פעולת הבישול שאינה בטילה מעל הבשר משא"כ מליחה (ובאמת י"ל בלא"ה דבצלי מחמת ד"א ואח"כ צלאו באש באופן שהצלי יבטל הצלי הקודם ג"כ כשר לפסח דלא אשכחן דיפסול בזה אך א"צ לזה דבמליחה אף דהוי כרותח דצלי מ"מ נראה ברור דאח"כ כשהדיחו אין בו כלל פעולת הצלי שיהי' הבשר חשיב צלי מחמת ד"א וכיון שנתבטל מקודם הצלי' מחמת ד"א כשצלאו אח"כ באש הוי צלי אש וכשר לפסח ועי' היטב) והא דלענין שבת חייב ע"ז היינו משום דבשבת במלאכת בישול חייב גם על מלאכה שסופה להתבטל כמו במרפה מתכות דהוי מבשל וכיו"ב וכ"כ בזה באורך במק"א משא"כ בק"פ כיון דאח"כ נתבטל ממנו שם צלי מחמת ד"א וצלאו באש נראה פשוט דכשר לפסח לזאת נראה שד' התוס' ברורין דהי' יכול למלוח הכבד תחילה ואינו נפסל מחמת צלי מחמת ד"א וד' הצל"ח ז"ל צ"ע:

ב) אמנם לקיים דברי חכמים יש לומר דרך פלפול לקיים תירוץ הצל"ח ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ונאמר אע"ג דנראה דאין הפסח נפסל ע"י מליחתו מחמת צלי מחמת ד"א כיון דאח"כ הוי צלי אש מ"מ יש מקום לומר דמצות אכילת פסח שוב לא יתקיים בו כיון דקיי"ל יש דחוי אצל מצות (ובפרט בקדשים ועי' בתוס' זבחים (ד' ס"א ע"ב) ד"ה לאחר דגם באכילת קדשים אמרינן דחוי) א"כ הכא כיון דבשעה שנמלח הרי הוי צלי מחמת ד"א ופסול לפסח א"כ נהי דאח"כ כשמדיחו בטל שם צלי מחמת ד"א ממנו מ"מ שוב א"י בו ידי פסח מצד דכבר אדחי ממצותו אך זה טעות דהרי קיי"ל דכל שבידו לא הוי דחוי א"כ הכא כיון דלצלי ל"צ מליחה הרי בידו להסיר ממנו המלח מיד והמצוה כן הוא כדי שיקיים בו מצות אכילת פסח וא"כ אינו בגדר דחוי וא"ש בזה דצלי קדר מותר לחכמים אע"ג דע"כ צריך מליחה תחילה מ"מ כיון דהצלי קדר אינו מוכרח דהרי יכול לצלאו על האש וא"כ המליחה לא היתה מוכרחת ושוב אינו בגדר דחוי ושפיר כשר ויוצאין בה ידי פסח משא"כ הכא בהא דס"ל לריה"ג דנותן כרעיו וב"מ לתוכו שפיר מקשה לי' ר"ע כמין בישול הוא זה וע"כ צריך מליחה מקודם וא"כ יפסל תמיד מחמת שאינו צלי אש ואע"ג דאח"כ יהי' צלי אש מ"מ א"י בה ידי פסח מצד דחוי וא"כ אין סברא שזה כונת התוה"ק לבטל את הכרעים והב"מ שלא יתקיים בהם מצות אכילת הפסח אך לכאורה זה טעות דאף א"נ דבמצות אכילת פסח שייך בי' דחוי היינו רק בזמן אכילתו דהיינו כשצלאו בלילה בדבר אחר שכבר חל זמן אכילתו שפיר י"ל דאף שנתבטל אח"כ השם פסול מ"מ א"י בו מטעם דחוי משא"כ כשמלחו וצלאו מבע"י א"כ כשיגיע זמן החיוב הרי ראוי לפסח ולא אדחי כלל פשיטא דאין בו תורת דחוי א"כ אכתי אינו מובן תשובת ר"ע כמין בישול הוא זה הא יכול לצלותו מבע"י וא"כ אף שמלחו מקודם ל"ש בי' פסול דחוי כיון דבזמן המצוה לא הי' נדחה אך י"ל דתשובת ר"ע הי' מע"פ שחל בשבת דקיי"ל דאין צליתו דוחה שבת וה"ה מליחתו לדעת הר"ן ז"ל דיש במולח חיוב משום מבשל פשיטא דא"ד שבת וא"כ א"נ דנותן לתוכו יהי' מוכרח למלחו בלילה ושוב יהי' נדחה ממצות אכילת הפסח וא"ש קושית ר"ע כמין בישול הוא זה ומעתה ז"ד לאחר מתן תורה אבל בפסח מצרים דלא נצטוו עוד על הדם ועל השבת שפיר פירש רש"י ז"ל דנותן ב"מ לתוכו:

ובאמת י"ל ברווחא טפי ע"פ דברינו בישוב דברי רש"י ז"ל ונאמר דרש"י ז"ל ס"ל דהא דר"ע ס"ל דתולין חוצה לו אין הפירוש שצריך דוקא לתלות חוצה לו אלא דס"ל דמקיים הקרא דראשו על כרעיו ועל קרבו גם אם תולה אותן מחוצה לו וא"כ שוב אין המליחה מוכרחת כיון דיכול לצלותו בלא מליחה וא"כ שוב ל"ש בי' פסול צלי מחמת ד"א וא"כ שוב יכול ליתן לתוכן ג"כ ולמלחן מקודם (אך הלשון "אלא" תולין חוצה לו נראה דר"ע ס"ל דאין עצה אחרת כ"א לתלות חוצה לו וכך הוא מצותו של ק"פ וצ"ע) וזה נכון דרך פלפול בישוב דעת רש"י ז"ל עפ"ד של הנו"ב ז"ל. ועפ"ז יש לקיים גם ד' הגאון בעל נחלת יעקב ז"ל שכ' לת' דברי רש"י ז"ל על התורה שבדקדוק נקט רש"י ז"ל רק נותן ב"מ לתוכו ושביק כרעיו ולכאו' יפלא מה זאת א"ו דרש"י ז"ל ס"ל דהא דהקשה ר"ע כמין בישול הוא זה היינו רק מכרעיו אבל מב"מ לא קשיא לי' כלל דכמין בישול הוא זה א"ד:

ולכאורה אין מובן לדבריו דמ"ש ב"מ מכרעיו אמנם להנ"ל י"ל לפ"מ שביארנו דכל קושית ר"ע משום דיהי' נדחין ממצות אכילת הפסח עיד"ז שימלח אותם תחילה א"כ י"ל דהקושיא רק מכרעיו דהוי מגופו של כבש ומקיים בזה מצות אכילת הפסח ושפיר אין לתנן לתוכו לדחותן ממצותן משא"כ ב"מ לפ"מ דקיי"ל דב"מ אוכליהן לאו בר אינש נראה דאינו מקיים בהן מצות אכילת הפסח כיון דבפסח צריך למשחה ולגדולה דמה"ט נאכל על השובע וזה ל"ש באכילת הב"מ וכן נראה מבואר מדברי רבינו הגדול הר"מ ז"ל פ"ח מק"פ הל"א והל"ז שם שכ' בענין מצות אכילת הפסח שצריך לאכול מגופו של כבש הפסח נראה דכוונתו לשלול בזה דאינו מקיים מצות אכילה בהבני מעים שהם אינן גופו של פסח אלא בתוך הפסח וכבר העיר בזה הגאון המובהק בעל צפנת פענח בהל' ערכין פ"ג סוף הי"ג בדקדוק לשון הר"מ ז"ל עיי"ש ונדבר בזה אח"כ אי"ה במה שרוצה להוליד מזה דבר חדש אבל בזה בודאי צדקו דבריו דהר"מ ז"ל ס"ל דאינו מקיים מצות אכילת הפסח כ"א בגופו של כבש ולא בב"מ כיון דאינו למשחה ולגדולה ומעתה צדקו דברי הנחלת יעקב דקושית ר"ע כמין בישול הוא זה לא קשה אלא מכרעיו דבזה אסור צלי בתוכו כיון דיהי' צריך מליחה תחילה ויהי' נפסל ממצותו מחמת דחוי משא"כ ב"מ כיון דבלא"ה אין מקיימין בהם מצות אכילת פסח א"כ שוב אין המליחה מגרע כלל כיון דאינו נפסל בזה מחמת צלי מחמת ד"א כיון דבטל שם הפסול רק דנימא דעיד"ז ידחה ממצותו זה ל"ש בב"מ דבלא"ה אינן ראוין למצוה מצד דאינן למשחה ולגדולה כנ"ל:

שו"ר להג' המובהק מהר"י מהרמילוב ז"ל בהסכמתו לס' ביכורי שלמה שכ' להוכיח דבפסח ל"צ למשחה ולגדולה מקושית ר"ע דכמין בישול הוא זה וא"נ דצריך למשחה ולגדולה א"כ אין יוצאין בב"מ מצות אכילת פסח וא"כ ליכא בהם כלל איסור דצלי מחמת ד"א דכל שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא כדאיתא בפסחים (ד' מ"א) והנה מלבד שתמה עליו שלא הרגיש שאכתי קשה קושית ר"ע מכרעיו יצדקו בזה דברי הנחלת יעקב ז"ל שס"ל באמת כן ואולי הוא מטעם הנ"ל שס"ל דבב"מ ל"ש כלל איסור בישול אמנם מלבד זאת אפי' א"נ דכונת הגז"ל לד' רש"י במשנתינו דנראה מבואר דס"ל דקושית ר"ע הי' מבני מעים ג"כ מ"מ עיקר הדין שכ' הגז"ל לדבר פשוט דמה שאינו מקיים בו מצות אכילת הפסח מצד דאינו למשחה ולגדולה אינו באיסור בישול אינו מחוור דמה בכך דבב"מ אינו מקיים מצות אכילת הפסח מ"מ הרי מפורש בתורה מצות צלי אש על כל הפסח וא"כ הוי בקום אכול צלי וא"ע כלל לד' הגמ' פסחים (ד' מ"א) כמו שיראה כל מעי' ובאמת הדבר מוכרח שלא תלי' זב"ז דהא כל הראי' שלו מד' רש"י ז"ל שנראה שס"ל דקושית ר"ע גם מב"מ ורש"י בעצמו ס"ל בפשיטות לקמן (דף פ"ו ע"א) דבפסח ג"כ בעינן למשחה ולגדולה וע"כ כדברינו כיון דהוא בכלל בשר הפסח נהי דהמצוה מקיים רק בגופו של כבש מ"מ הוי בכלל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש:

עוד ראיתי להג' ז"ל שם שכ' להוכיח דבפסח ל"צ למשחה ולגדולה מד' הירושלמי בסגין אהא דס"ל לריה"ג דנותן את ב"מ לתוכו מה כירך עבה עביד לי' ריה"ג או קרא דריש מה נפיק מבינהון צלאו בגדי של חולין אין תומר כירך עבה עביד לי' ריה"ג כשר אין תומר קרא דריש פסול מבואר להדיא דיוצאין יד"ח פסח באכילת ב"מ דהא הגדי של חולין הוא עכ"ל. וא"י מה קאמר מר הרי אדרבה מלשון הירושלמי דמספק"ל אי כשר או פסול נראה דאין האיבעי' שלו אי יוצאין בו יד"ח פסח רק אם לא נפסל מחמת בישול או דהוי בכלל צלי וכשר הוא ומותר באכילה ומ"ר מזה דיוצאין יד"ח פסח בב"מ ואם כונת הגז"ל למה שכ' אח"כ לחדש דאם א"י בו יד"ח פסח אינו פסול משום בישול א"כ ל"צ להוכיח מן הירושלמי דכן מבואר ומוכרח מקושית ר"ע דכמין בישול הוא זה וא"נ דמר"ע א"ר די"ל דקושיתו מן כרעיו גם מירושלמי אין ראי' דהנפ"מ על כרעיו דהוי בשר הכבש ממש כמובן ע"כ כונת הגז"ל צע"ג בזה ובעיקר הדבר כבר כתבתי לעיל שנראה עיקר כד' הג' בעל צפנת פענח שיחי' דמוכח דעת הר"מ ז"ל דאין יוצאין יד"ח פסח אלא בגופו של כבש וכ"כ בת' זה זמן כביר להרב בעל ביכורי שלמה שיחי' דנראה דאפי' א"נ כדעת התוס' דלמשחה ולגדולה ל"ש אלא במתנות כהונה ולא בשאר קדשים מ"מ בפסח דעיקרו משום חירות בודאי צריך בי' למשחה ולגדולה וכמו"ש הרא"ה ז"ל בס' החינוך דמה"ט אינו נאכל אלא צלי והארכנו בזה בבירור ענינים אלו ומסודר לדפוס אי"ה בפ' בהעלותך ואכ"מ:

ג) ובאמת אם נחליט כמו"ש דבב"מ אינו מקיים מצות אכילת הפסח אבל מ"מ אסור משום בישול י"ל דרך נכון מאוד בישוב ד' רש"י ז"ל עה"ת שפירש דנותן ב"מ לתוכו עפ"ד הנח"י דרש"י ס"ל כר"ע ואעפ"כ שפיר פירש בספרו עה"ת דנותן ב"מ לתוכו אע"ג דבמשנתינו מבואר מד' רש"י ז"ל דקושית ר"ע מב"מ ג"כ ונאמר דהנה לכאורה קשה על קושית ר"ע דכמין בישול הוא זה דמה בכך הא בפסח אין אסור לבשלו כ"א לאכלו מבושל וא"כ לפ"מ דקיי"ל דאכלו מבושל מבע"י אינו עובר עליו כיון דאינו בקום אכול צלי אינו בב"ת נא א"כ הרי יכול לבשל הב"מ בתוכו ולאכלן מבע"י וצ"ל דקושית ר"ע כיון דמצותן לאכלן בלילה הוי ממעט באכילתן וזה אסור כיון דמבטל מצות אכילת הפסח והמצוה היא שיאכל כל הפסח כמצותו בלילה צלי אש וזה מוכרח בכונת ר"ע אך לפ"ז הרי מוכרח דקושיתו רק מן כרעיו אבל מב"מ לק"מ כיון דבב"מ בלא"ה א"י יד"ח פסח וא"כ נראה פשוט דאין שום איסור לבשלן ולאכלן מבע"י כיון דביום אינו אסור משום בישול כנ"ל וצ"ע על רש"י ז"ל דמפרש דקושית ר"ע מן ב"מ ג"כ אך באמת א"ש די"ל דקושית ר"ע מן פסח שחל בשבת דצליית הפסח א"ד שבת וצריך לצלותו בלילה דוקא וא"כ יפסלו הב"מ משום בישול ומעתה ז"ד לאחר שנצטוו ישראל על השבת אבל בפסח מצרים דלא נצטוו עוד על השבת שפיר פירש רש"י ז"ל דאפי' לר"ע דכמין בישול הוא זה רק כרעיו אסור ליתן לתוכו כיון דעיד"ז יהי' מוכרח לאכול את הכרעים ביום ומבטל מצותן משא"כ בב"מ דבלא"ה אינו מקיים בהם מצות אכילת הפסח הרי בידו לאוכלן מבע"י וא"כ שפיר י"ל דנותנן לתוכן וזה נכון מאוד בישוב ד' רש"י ז"ל:

ואולי י"ל עפ"ז פירוש התוספתא ומייתי לה לקמן (דף ק"ז ע"ב) תנ"ה השמש מטבל בב"מ ונותנן לפני האורחים ועיי"ש ברש"י ורשב"ם ז"ל והגאון בעל צפנת פענח שי' שם כתב לפרש עפ"מ שרוצה לחדש דבב"מ כיון דאין מקיים בהם מצות אכילת פסח אין בהם איסור מבחוץ לחבורה ומבע"י אמנם לענ"ד קשה הדבר לומר דמה שהוא בכלל בשר הפסח כמו שמודה הג' בעצמו וכמו שמוכרח מד' הר"מ ז"ל בהל' חו"מ שם הל"ט יהי' נשתנה דינו מפסח דיהי' מותר לאכלו צלי מבע"י אמנם לדברינו י"ל דהפירוש דיכול לאכול מבע"י אם מבשל הב"מ אחר שקיים מצותן בין לריה"ג ובין לר"ע כיון דאין מצוה באכילתן בלילה הרי יכול לאכלן מבושלין מבע"י כיון דצלאו ואח"כ בשלו פסול וא"כ שוב אין איסור באכילתן מבע"י וא"ש הלשון השמש "מטבל" בב"מ דנראה דהכוונה שהן מבושל ברוטב שיכול לעשות כן לכתחילה אחר צליית הפסח לבשל הב"מ ולאכלן מבע"י:

ולכאורה עלה בדעתי די"ל עפ"ז מה שנתקשה הצל"ח על התוס' דפשיטא להו דהי' מולחין את הפסח ולא העירו כלל דהוי צלי מחמת ד"א ולהנ"ל י"ל דהתוס' מודים דאסור למלוח את הפסח רק דהכא הרי קאי התוס' רק על הכבד דהוא מב"מ דאינו מקיים כלל בהו מצות אכילת הפסח וא"כ אע"ג דהוי צלי מחמת ד"א הרי יכול לאכלו מבעוד יום כיון דאסור לאכלו בלילה שוב ליכא איסור אם אוכל אותו מבעוד יום כמו במבושל מבע"י אך ז"א דאכתי יקשה מה נעשה כשחל פסח בשבת כיון דא"נ דבמלוח הוי כצלי מחמת ד"א ע"כ דאין מליחה דוחה שבת וא"כ ע"כ דימלח את הכבד בלילה ויהי' נפסל מחמת צלי מחמת ד"א ויפה כתב הצל"ח דמוכרח דהתוס' ס"ל דמותר למלוח את הפסח איברא דבעיקר ד' הצל"ח מה שהוכיח מד' התוס' דס"ל דהי' מותר למלוח את הפסח נלענ"ד דאשתמיט לי' דברי הירושלמי הנ"ל דמספקא לי' מה עביד לי' ריה"ג אם כירך עבה או קרא קדריש ומבואר שם בירושלמי נפ"מ אם חתיכת בשר אחרת והניח בתוכו דאם כירך עבה עביד לי' כשר אמנם אם קרא קדריש פסול ועיי"ש בירושלמי דמסיק דקרא קדריש מבואר מזה דהירושלמי ס"ל דמודה ריה"ג לר"ע דהוי בכלל בישול רק דגזה"כ דראשו על כרעיו ועל קרבו דכשרין אפי' בבישול ומעתה י"ל דה"ה מליחה אינו פוסל בהו דמה בכך דהוי צלי מחמת ד"א כיון דבלא"ה הכרעים והב"מ לריה"ג אינן בכלל צלי אש וגזה"כ דל"צ שיהי' צלי אש כיון דא"א שיהי' צלי אש כיון דצריך להיות מונחין בתוך הכבש הפסח א"כ שוב מליחה ג"כ אינו פוסל בהם ונראה שזה כונת התוס' שמקודם כתבו דבפסח לא החמירו ואח"כ כתבו א"נ דהוא יעמוד דמלח מליחה גמורה וקשה דקארי לה מה קארי לה ואמאי ל"ת מיד דמיירי דמלחו את הכבד אך להנ"ל י"ל דכונת התוס' לספק הירושלמי הנ"ל בטעמא דריה"ג דא"נ דכירך עבה עביד לי' א"כ הוי צלי אש וא"כ שוב אסור למלחו דיפסל עיד"ז מתורת צלי אש אמנם אח"כ כתבו א"נ והיינו א"נ דקרא קדריש וס"ל באמת דאינו צלי אש רק דכשר מגזה"כ א"כ י"ל דמלחו מקודם ואדרבה יהי' ראי' להצל"ח מדברי התוס' ואפי' א"נ שזה דוחק בכונת התוס' כיון דהירושלמי מסיק בפשיטות דגזה"כ הוא לריה"ג נראה דס"ל דכמין בישול הוא והתורה התירה כן בכרעיו וב"מ וא"כ נראה דה"ה במליחה ג"כ מותר מ"מ י"ל עפ"מ שכתב רבינו הגדול המבי"ט ז"ל בקרית ספר פ"ח מהל' קרבן פסח דנראה ואפי' נתון בתוכו לא הוי בישול מדאורייתא וקושית ר"ע ע"כ מצד דמדרבנן צריך להיות אסור דמחזי כעין בישול אך באמת מסתימת התוס' והירושלמי נראה קצת דלר"ע איסור תורה איכא וי"ל דגם התוס' נסתפקו בזה אם הוי בגדר בישול מה"ת ואעפ"כ אכשרה רחמנא א"כ שוב גם מליחה אין פוסל בו או דנימא דהוי רק מדרבנן אבל מה"ת הוי בגדר צלי אש א"כ שוב מליחה פוסל בו. אך בעיקר ד' הצל"ח כ"כ בריש דברנו שדבריו אינן נראין כלל וברור הדבר שהי' מותר למלוח את הק"פ ואינו בגדר צלי מחמת ד"א ומש"כ הצל"ח ראי' לדעתו דאל"כ מאי מייתי ראי' מהא דנותן כרעיו וב"מ לתוכו דילמא מיירי כשמלח את הב"מ תחילה תמהני שלא הרגיש כלל דהר"מ ז"ל ס"ל באמת דכל הסוגי' דמולייתא מיירי אפי' במלחיהו מה שבפנים ונראה דהר"מ ז"ל הוכיח מזה דמליחה אינו מוציא את כל הדם וצריך חליטה ברותחין אח"כ משום דהי' ק"ל קושיא הנ"ל דאל"כ מ"ר מהא דנותן כרעיו וב"מ לתוכו והארכנו בזה בח' להל' מליחה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא להשתעשע אתך קצת בד' הצל"ח ורש"י ז"ל עה"ת שעוררתנו עלי' ואתה תחזה שכנראה שהמבי"ט בקר"ס הנ"ל שכ' שהוא רק איסור דרבנן כונתו לת' דברי רש"י ז"ל עה"ת שעפ"ז יתפרשו ד' רש"י ז"ל בפשיטות שעל פסח מצרים שפיר פי' רש"י ז"ל דהי' נתן לתוכו דמה"ת הוי בגדר צלי אש אך ד' המבי"ט צ"ע למעי' בדברי הירושלמי שנראה להיפוך ואכמ"ל יותר והשי"ת שנותיך יאריך בטוב ובנעימים כאו"נ ונפש הדו"ש:

והנה בקושית דודי וש"ב מו"ר הג' המח' שליט"א בריש אות ג' על רש"י ז"ל שפי' ק' ר"ע אב"מ ג"כ והקשה דיוכל לבשלן בתוכו ולאכלן מבעו"י עי"ש. לכאורה י"ל בפשיטות דשפיר קשה מב"מ ג"כ מפני שהכבש יבלע מאיסור מבושל דב"מ ור"ע לשיטתו שסובר טעכ"ע דאורייתא ויהי' נאסר גוף הכבש ויתישב ממילא ד' רש"י ז"ל עה"ת דלשיטתו להלכה דטע"כ ל"ד שפיר יוכל לתת הב"מ לתוכו אך יל"ע דבקדשים מודה רש"י ז"ל דטע"כ דאורייתא כמבואר חולין (דף צ"ח) וי"ל ע"ד פלפול דלכאורה עשה דאכילת פסח ידחה הלאו דמבושל אך מבואר בפסחים (דף מ"א) דאמבושל לוקה ב' ור"ע לשיטתו בנזיר (דף מ"ח) דאין עשה דוחה ב"ל ושפיר מקשה ורש"י ז"ל עה"ת י"ל דיסבור כהכרעת האח' דע"ד ב"ל אך בפסח לכאורה איכא ב' עשין אכילת פסח ואכילת קדשים וגם לר"ע ידחו ב"ל אך הוי ל"ת שבמקדש ולא דחי ורש"י ז"ל עה"ת שכ' דנותן לתוכו י"ל משום דקאי אפסח מצרים דאכתי לא נאסר טע"כ וכשהרצתי הד' לפני מו"ר הגהמ"ח שליט"א הראה לי בכתביו כי כבר הרגיש ג"כ בעיקר דברינו. המעתיק שמעון ב"ר יצחק משה ז"ל]:

פרק יא

(בפ' בא אות ג') הארכנו לבאר הפרשה אם קאי על פסח מצרים עיי"ש באריכות ויש להעיר עוד בזה מה שראיתי בס' תולדות אדם להג' מהר"ז ז"ל מווילנא שכ' לפרש דקדוק הקרא דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה דכתיב בלשון יחיד ואח"כ כתיב ועצם לא תשברו בו בלשון רבים ואמר הגז"ל דהקרא בא לרמז דאין מוציא אחר מוציא ויש שובר אחר שובר והוא דבר נפלא למבין אמנם אם נימא דקאי על פסח מצרים נראה דל"ש לומר דאין מוציא אחר מוציא דנראה דבפסח מצרים אפי' הוציא אותו לחוץ לא נפסל כיון דבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו דנפסל הוא מקרא דבשר בשדה טרפה וזה לא נאסר קודם מתן תורה איברא די"ל דבאמת הא דצריך קרא לפסול בשר שיצא חוץ למחיצתו ולא אמרינן בלא"ה כיון דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ היינו משום דקיי"ל דבקדשים בעי שינה עליו הכתוב לעכב ועי' במנחות (דף נ"ג) בלאו דלא תאפה חמץ דמקשינן בגמ' ודילמא למיקם גברא בלאו ואפסולי לא מיפסל ובת' חת"ס ח' חו"מ בהשמטות סוף סי' ר"ד עיי"ש היטב וא"כ לפמ"ש בפנים דפסח מצרים לא הי' בגדר קדשים שוב י"ל לא בעי שינה עליו הכתוב לעכב. וי"ל עוד דגם אביי מודה דאעל"מ קודם מתן תורה דל"ש לומר דאל"מ אמאי לקי דקודם מתן תורה בודאי י"ל דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אף דלא אהני מעשיו אך צ"ע בזה אם זה בגדר אעל"מ כיון דהאיסור על הוצאה ועל זה ל"ש ל"מ אך מד' החת"ס נראה להיפוך עיי"ש היטב והארכנו בזה בקונטרס מיוחד בדיני שינה עליו הכתוב לעכב בקדשים ואכ"מ:

פרק יב

בפרשת יתרו סוף או"ק א' עיי"ש מ"ש לחלק בין ב"נ לישראל לענין מחשבה משום דבב"נ נענש גם בד"א על המחשבה משא"כ בישראל דאף בעבירות שעיקרן במחשבה מ"מ עונש בידי אדם ל"ש על מחשבה ועי' בסנהדרין (דף ס"ה) שאני מגדף הואיל וישנו בלב ובח' הר"ן סנהדרין שם שנראה מבואר כן אמנם לחייב בדיני אדם מלבד דלא משכח"ל כיון דצריך עדים והתראה בלא זה אין הב"ד מענישין את ישראל על מחשבה וכתבנו מזה בת' להגאון בעל ברית משה נ"י על הסמ"ג דבע"ז ומגדף דישנו בלב חייב מיתת ב"ד ג"כ על המחשבה ועי' בגיטין (דף נ"ב ע"ב) אמר לך מנסך קלבד"מ ולכאורה הא משכח"ל שאמר. שניסכו במחשבה דליכא ח"מ בידי אדם ואעפ"כ היין נאסר אך מלבד דהתם כיון דצריך מעשה ג"כ אפי' א"נ דאפשר לנסך בלא הגבהה מ"מ בעינן שיכשך בידו לתוכו לשם ע"ז כמפורש ברש"י ד"ה מנסך ממש וא"כ ברור הדבר דיש חיוב מיתה גם אם מחשב לשם ע"ז אמנם מלבד זאת הרי הרשב"א ז"ל כתב בחידושיו שם דע"כ מיירי בהתרו בו וקיבל התראה דאל"כ אינו נאמן שניסכו לעכו"ם ועי' בפנים באריכות אך אפי' א"נ כן דיש הבדל בזה בין ישראל לב"נ ובישראל ל"ש עונש על המחשבה כלל בדיני אדם מ"מ מ"ש דמטעם זה יש לחלק בין ישראל לב"נ לענין הרהור כדיבור וכן לענין כתיבה זה אינו מוכרע כלל דהרי חזינן דמחשבה טובה הוא להיפוך דבישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה ובב"נ אינה מצטרפת מבואר מזה דאין ללמוד על המחשבה בכלל שיש לה חלות בב"נ יותר מישראל ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:

פרק יג

(בפ' משפטים אות ח') עיי"ש מ"ש מרנא הגאוה"ק מקאצק זצוקלה"ה בטעם ההבדל במכה את עבדו אם חי יום או יומים משום דאם מת מיד מפקיר לי' ואינו בכלל כספו. והנה לכאורה יש להעיר בזה מתוספתא פ"ט דב"ק דאיתא התם בזה"ל המכה את עבדו ומכרו לאחר ומת פטור שנאמר והכהו ומת תח"י עד שתהי' מכתו ומיתתו ברשותו עכ"ל וא"כ א"נ דמפקיר אותו הרי אינו חייב כלל מיתה כיון דלא מת ברשותו ואין לומר דהרי אמרינן דמיד כשהתחיל להכותו מכות מות אפקורי אפקר לי' וא"כ הי' הפקר גם בשעת ההכאה וה"ה כמכה את עבדו המופקר דפשיטא דחייב מיתה דא"כ איך משכח"ל דינא דתוספתא דע"כ כונת התוספתא במת בתוך המעל"ע דאל"כ בלא"ה פטור וקשה א"כ מה בכך דאינו ברשותו בשעת מיתה הא מיד בהכאה יצא מרשותו ומבואר מד' התוספתא היפך סברת מרן זצוקלה"ה. איברא דעיקר ד' התוספתא מרפסין איגרא לומר דיש בידו תמיד למכרו או להפקירו אח"כ קודם שימות ויהי' פטור ממיתה ומלבד מה שיש לפלפל עפ"ז דהוי תמיד התר"ס ואיך יתחייב מיתה אפי' אם מת תחת רשותו מלבד זאת גוף הסברא אינה מובנת. לכן נלענ"ד שזה בודאי מודה התוספתא דאם מת בתוך יום או יומים ח"מ בב"ד אף אם ימכרנו לאחר אמנם כונת התוספתא להיפוך דלא נימא כיון דהפטור שפטרה אותו תורה"ק אם חי יום או יומים הוא משום דכתיב כי כספו הוא א"כ במוכרו בתוך כך לאחר דשוב בשעת מיתה אינו כספו יתחייב מיתה ויהי' דינו כאלו מת בתוך יום או יומים וע"ז קאמרה התוספתא דאינו כן דאם באנו למדרש כי כספו הוא על שעת מיתה נאמר דבכה"ג אינו ח"מ כיון דאינו מת כשהי' ברשותו ונאמר דמת תח"י היינו ברשותו אמנם כשמת קודם המעל"ע אין לו שום טצדקי ליפטור א"ע ממיתת ב"ד. וצ"ע עוד בענין זה ואכ"מ:

פרק יד

(שם אות ט) עיי"ש מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דס"ל דתשלומי דמי וולדות קנס הן עיי"ש. ובאמת ד' הרמב"ן ז"ל צ"ע כיון דשמין אותה כשפחה בכמה היתה עומדת להמכר קודם לכן וכמה היא שוה עתה א"כ מנ"מ אם יצליחו או לא סוף כל סוף הרי הפסידו ממון גמור וברור הדבר דאם אדם המית בהמת חבירו צריך לשלם לו כל מה שהי' שוה בעיני העולם ולא אמרינן דילמא היתה טריפה ואין הולכין בממון אח"ר ז"א דזה הוי נזק ברור כיון דהעולם היו נותנים בעדה כל כך הרי הזיקו זה השיווי וא"כ ה"נ כיון דשמין אותה כמה היתה שוה וכמה היא שוה נראה דהוי ממון גמור. הן אמת שראיתי לרבינו הגדול בעל נתה"מ ז"ל סי' ר"ז ס"ק ח' שכ' לחדש דבהורג בהמתו של חבירו ונמצאת טריפה אינו משלם לו אלא דמי טריפה דהרי עתה נתגלה הדבר שלא הי' שוה רק שהי' יכול להונות לאחר ומזיק א"צ לשלם רק מה ששוה באמת ולד' ז"ל צריך באמת לבא לרוב בכל מזיק בהמת חבירו ועיין סנהדרין (דף ל"ג ע"א) אמר ר"ט הלכה חמורך טרפון נראה דהי' צריך לשלם דמי בהמה כשרה. אך י"ל דבבהמה הוי רוב שכבר הוחזק בשביל החלב שלה והוחזקה מרוב שכשרות הן אמנם בחולין (דף מ"ג ע"ב) בהאי תורא דהוי לבני ר' עוקבא וכו' איגלגל מילתא מטאי לקמי' דר"א אמר להו תורא בין לרב בין לשמואל שרי זילי אמרי לי' לברי' דר"י בר חמא דלשלם דמי תורא למרא וקשה דבשור ל"ש שכבר הוחזק א"כ דילמא טריפה הוא וי"ל דהוחזק בברכת השחיטה כיון דשחטו אותו וברכו עליו הרי הוחזק שכשר הוא דבטריפה אע"ג דשחיטה מטהרתו מיד"נ מ"מ ברכה ל"ש בי' ומעתה נאמר דבעוברין כיון דלא הוחזקו עוד לשום דבר דבני קיימא הן מדינא ל"צ לשלם ואע"ג דהעולם היו נותנין בעדה כשהיתה מעוברת יותר מכפי מה שהיא עתה מ"מ אם באמת אינם בני קיימא אין זה בגדר שיווי אלא שהי' יכולה להונות אחרים וזה א"צ לשלם ויהי' ראי' מד' הרמב"ן ז"ל לדעת הנתה"מ ז"ל. אמנם יותר נראה דכונת התרגום יונתן והרמב"ן ז"ל דזה גופא דשמין אותה כשפחה כמה היתה שוה בעודה מעוברת וכמה היא שוה עתה אינו ממון גמור כיון דבאמת אינה שפחה ואינה עומדת להמכר ולא משכח"ל הפסד ממון כלל בזה זה אינו בגדר ממון וכנראה שזה טעם הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' חובל ומזיק דתשלומי נזק קנס הן ואינו מתחייב בהן עפ"י עצמו ויש להאריך הרבה בענין זה לברר הד' ואכ"מ:

פרק טו

(בפ' תרומה אות ב') עיי"ש באוק"א מ"ש די"ל דהר"מ ז"ל מודה דבקדושת דמים יכול לתאר תוכ"ד דיבור. מצאתי כעת שכונתי בזה לד' מורי מאורן של ישראל הגאון מקוטנא ז"ל בס' ישועות ישראל סי' מ"ב ס"ק ה' עיי"ש שדחה בזה דברי הג' רי"ט אלגזי ז"ל המובא בס' חקרי לב להוכיח דספק תנאי אינו מבטל המקח הברור יעוי"ש היטב אמנם מ"ש מורי ז"ל להוכיח כדבריו מד' הרשב"א בת' סי' תקס"ג שכ' לענין הקדש בדה"ב במעכשיו ולאחר ל' דהוי ספק חזרה וע"כ דיכול לחזור תוכ"ד דיבור כבר הרגיש בזה הרי"ט אלגזי ז"ל בס' קהלת יעקב בענין תוכ"ד דיבור וכתב דהרשב"א ז"ל לא ס"ל שיטת הר"מ ז"ל דהקדש דומה להנך דא"י לחזור בהן תוכ"ד דיבור [ובכלל נראה שמורי זצלה"ה לא ראה ד' הקה"י בענין זה שהרבה מדבריו ז"ל מבוארין שם] וגם עיקר הסברא שכ' מורי הגז"ל לחלק בין קדה"ג לקדושת בדה"ב משום דקדה"ג כיון דחל רגע אחת שוב לא פקע משא"כ קדושת בדה"ב כמו דיש חילוק לענין הקדש מפקיע מידי שיעבוד בין קדה"ג לק"ד מה"ט הערנו מופלג אחד שא"א לומר כן בדעת הר"מ ז"ל דהרי הר"מ ז"ל ס"ל דגם הקדש בדה"ב מפקיע מידי שיעבוד כמבואר בדבריו בפ"ז מהל' ערכין הי"ד ועי' בקצוה"ח סי' קי"ז סק"ב ויפה העיר אמנם עיקר סברת מורי הגזצ"ל יש להסביר היטב עפמ"ש בספרי חמדת ישראל בחלק הלאווין אות ס' לברר דקדה"ג הוי שינוי מעשה כיון דהקדש נתפס בעצמותו משא"כ קדושת בדה"ב רק שיעבוד א"ל להקדש עליו עיי"ש היטב וא"כ י"ל דבקדה"ג ל"מ חזרה תוכ"ד דיבור כיון דבדיבורא אתעביד מעשה שוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה שנתהוה ע"י דיבורו משא"כ קדושת בדה"ב מהני חזרה תוכד"ד. ובעיקר ד' המבי"ט שפלפלנו בו בכמה ענינים מצאתי כעת להג' בעל אמרי בינה ז"ל ח"א דיני תרומות סי' ז' שהרגיש מעצמו בלשון הר"מ ז"ל והעלה ג"כ כהמבי"ט הנ"ל ועיי"ש שהרגיש בכמה דברים שכתבנו בפנים ויש הרבה לפלפל בדבריו עפ"ד שכתבנו בפנים כמו שיראה המעי' ואכמ"ל:

פרק טז

(בפ' תצוה סוף אות ג') עיי"ש מ"ש להסביר ד' הרמב"ן ז"ל במ"ש כי כהנים הדיוטים לא יכנסו להקטיר ולהטיב שכונתו על יוה"כ אך יש להעיר בזה מד' הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"א דיומא דס"ל דהי' פייסות ביוה"כ והי' פייס לדישון המזבח ולדישון המנורה ולהביא את המחתה עם הגחלים למזבח הזהב בשעה שנכנס הכה"ג להקטיר קטורת דהיכל א"כ בשעה שהלך הכה"ג להיכל להקטיר קטורת הי' כהן הזוכה במחתה עמו בהיכל וצ"ע:

פרק יז

(בפ' ויקהל אות א') עיי"ש מ"ש להקשות ע"ד הר"מ ז"ל פ"ט משבת בהא דאחד נותן את האור ואחד נותן את העצים וכו' דכולם חייבין משום מבשל הא לענין הבישול הוי בגדר שנים שעשאו. וכעת מצאתי להמבי"ט ז"ל בס' קרית ספר שם שכ' בזה"ל ואע"ג דיחיד העושה אותה חייב ולא שנים ושלשה היינו בזה יכול וזה יכול אבל הכא דבב"א באו כולן זה באור וזה בעצים כדדייק לישנא הו"ל זה א"י וזה א"י דבב"א אין אחד מהם יכול לעשות כל אלו הדברים ולהכי חייב כמו במשכן דחשיבא מלאכה שנים הנושאים את הארון דהוי זה א"י וזה א"י עכ"ל. ואם כי הדברים אינם מובנים כל הצורך לענ"ד וכתבנו מזה בחידושנו על הס' הנ"ל בארוכה ואכ"מ. עכ"פ נראה מבואר דעתו הקדושה דאין נפ"מ בין מלאכת אפיי' ובישול לשאר מלאכות בענין שנים שעשאו ולא כמו"ש בפנים. ואגב ארשום בזה מה שהקשתי על המבי"ט ז"ל דס"ל דבכה"ג לא הוי בגדר שנים שעשאו כיון דבב"א הוי זה א"י וזה א"י לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בפח"י מהל' שבת בזה"ל המוציא ח"ש פטור וכן כל העוש' מלאכה מן המלאכות ח"ש פטור דכתיב בעשותה את כולה ולא מקצתה ואע"ג דבאיסורי תורה ח"ש אסור מה"ת שאני התם דמרבינן לי' מכל אוכל חלב והכא ממעטינן לי' מבעשותה עכ"ל מבואר מדה"ק דכל הפטור דח"ש במלאכת שבת הוא מצד בעשותה את כולה א"כ שנים שבררו כגרוגרת בב"א יהי' שניהם חייבין כיון דבשעה מועטת כזו א"א הי' לכל אחד לברור יותר ממה שבורר וע"י שניהם נשלמה המלאכה א"כ הוי כמו זה א"י וזה א"י ויהיו חייבין דבאופן זה שעשו המלאכה הוי זה א"י וזה א"י וצ"ל דאע"ג שכ' התוס' דאם הוציא בראשי אצבעותיו באופן שלא הי' יכול לבדו להוציאו אע"ג דאפשר הי' לו להוציא בכל ידו הוי בגדר זה א"י וזה א"י ה"ד משום דבאופן שהוציאו לא הי' יכול לעשות המלאכה לבדו בשו"א משא"כ אם עיד"ז שעשו שניהם המלאכה נעשית המלאכה בזמן קצר יותר זה לא מיקרי זה א"י וזה א"י וא"כ ה"ה באחד נותן את האור וא' נותן את העצים אע"ג דבאופן שנעשית המלאכה בב"א לא הי' יכול כל אחד לעשות לבדו מ"מ כשהי' כל אחד יכול ליתן את העצים ואח"כ את האור הוי בגדר זה יכול וזה יכול אע"ג דלא יהי' בב"א. וצ"ע הרבה בזה וכתבתי ראשי פרקים להעיר לבב המעיין:

פרק יח

עיין אות ה' (ד' ז' ע"ב) מה שפלפלנו לדעת רש"י ז"ל דשבת הותר רק לכהנים איך יפרנס פסח שחל בשבת הא שחיטת פסח צריך שליחות עיי"ש באריכות אמנם בת' כתבנו דבפסח גם רש"י ז"ל מודה דהותר שבת לכל כמו דהותרה טומאה אף לאכילה בעלים אף דבכ"מ טומאה ג"כ אינו מותר אלא לכהנים מ"מ בפסח דרשינן מועדו אפי' בטומאה לענין שיאכלו הבעלים בטומאה ג"כ א"כ כמו דדרשינן דטומאה הותרה לזרים ה"ה דשבת הותרה לבעלים כיון דהמצוה על הבעלים שישחטו הם את הפסח נדחה אצלם שבת. ויש לפרש עפ"ז סמיכות לשון המכילתא בפ' בא דאיתא התם בזה"ל ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בה"ע וכי כל הקהל כולן שוחטין וכו' מכאן שש"א כמותו ושחטו אותו בין בחול בין בשבת. ונתחבטו המפרשים בהבנת הדברים דמה המשך זל"ז גם הא דפסח דוחה שבת ילפינן מבמועדו. אמנם להנ"ל א"ש דכונת המכילתא לענין השחיטה אם דוחה שבת בבעלים או דצריך דוקא כהן לשחיטה וע"ז קאמר שפיר דאחרי שמוכרח מכאן דשש"א כמותו וא"כ מוכרח מזה דמצות שחיטה על הבעלים דוקא ולכן ממילא דוחה אצלם שבת ג"כ אע"ג דכל קרבנות אינן נדחין בשבת אלא לכהנים וז"נ בביאור ד' המכילתא ועי' בפ' בהעלותך שם מבואר הד' באריכות בישוב כמה ענינים ואכמ"ל. ובני היקר המופלא חו"ש כמר ישראל נתן נ"י אמר לפרש ד' המכילתא עפמ"ש בדרושי ר' חיים כהן דרוש ט"ז ובדרוש כ"א להעור דא"נ דילפינן מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דכל ישראל יוצאין בפסח אחד וא"צ כזית לכל או"א א"כ לא נשמע אלא דפסח אחד דוחה שבת משא"כ אם ילפינן מושחטו שליחות ואמרינן דאכילת פסחים מעכבא ממילא דוחה הפסח שבת כמה פסחים שצריכים וא"כ א"ש פירוש המכילתא בפשיטות ויפה העיר. וי"ל יותר עפ"ד הנ"ל דפירוש המכילתא הוא לענין שחיטת הבעלים אם זה דוחה שבת דלא נשמע מבמועדו אך כיון דדוחה טומאה לענין הבעלים ה"ה דדוחה שבת אצל הבעלים והנה הא דדוחה טומאה אצל הבעלים מבואר ברש"י ז"ל פסחים (דף ע"ו ע"ב) בהא דמבואר במשנה שאינו בא אלא לאכילה כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו א"כ נראה פשוט דא"נ דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ול"צ אכילת כזית לכל חד אין אכילה דוחה טומאה וכ"כ הגאון הנ"ל בדרוש ט"ז שם א"כ א"ש מאד ד' המכילתא כיון שדרשינן שליחות מקרא דושחטו וס"ל דכל ישראל א"י בפסח אחד וצריך כזית לכל אחד דאכילת פסחים מעכבא א"כ ממילא טומאה נדחית אצל הבעלים וא"כ ה"ה שבת נדחה אצל הבעלים ג"כ ושפיר אמרינן ושחטו אותו בין בחול בין בשבת וז"נ לפלפולא. ובני העלם המשכיל כמ' חנוך העניך שיחי' אמר להעיר עפמ"ש הגאון בעל חלקת יואב שליט"א לחדש דמלאכת שבת הנעשה ע"י שליח א"נ יש שליח לד"ע הוי שנים שעשאו ומעתה י"ל דכונת המכילתא כיון דאמרינן דשש"א כמותו ויכול לשחוט ע"י שליח ממילא מותרת השחיטה בשבת בזרים ג"כ ע"י שליח כנ"ל ולא הוי חילול שבת כלל כיון דהוי שנים שעשאו ובגדר כל מילתא דאיהו ל"מ עביד אינו כיון דהוא רק מחמת איסור שבת א"כ בשחיטת הפסח בשבת יש תמיד עצה לשחוט ע"י שליח כיון דל"צ בעלים דוקא ול"ש לומר אשלד"ע כיון דע"י שליח א"כ עבירה כלל כיון דלענין מלאכת שבת הוי בגדר שנים שעשאו ולפ"ז נסתעי' מזה דברי הפנ"י ז"ל בלקוטים למס' פסחים (ד' ס"ו) שמפרש כל ענין ב"ב והילל לענין הקטרה אבל שחיטת הפסח הוי ידעי שדוחה שבת עיי"ש ולהנ"ל מוכרחין הדברים כיון דבשחיטה צריך שליחות אפשר תמיד ע"י שליח ולא הוי חילול שבת כיון דהוי שנים שעשאו כנ"ל אך בעיקר דברי החלקת יואב עי' מ"ש בפ' קדושים אות ב' ואכמ"ל יותר:

פרק יט

שם אות ו' עיי"ש מה שפלפלנו לענין מוראה בחטאת העוף אם מותר באכילה. ויש להעיר בזה מזבחים (ד' ל"ה ע"א) אמר ר"א פיגל בזבח נתפגל השליל פיגל באלל נתפגלה מוראה וברש"י ז"ל שם ובשטמ"ק אות ט' שם דמבואר להדיא דמוראה דחטאת העוף נאכל לכהנים ועי' בר"מ ז"ל פח"י מפסוהמ"ק הל' כ"ב וכ"ג שמבואר להדיא דס"ל לחלק בין שליל ושלי' לבין אלל ומוראה וס"ל דבמוראה ל"ש כלל פיגול להתחייב כרת אך א"כ מזה דס"ל לרבינו ז"ל דמוראה דעוף אינו בגדר אכילה כלל דהרי מבואר בר"מ ז"ל פי"ד מהל' פסוהמ"ק הל"ז דלענין הקרבנות צריך שיהי' חשוב ואם אינן חשובין נקראין דברים שא"ר לאכילה לענין הקרבנות ובאמת המל"מ בפח"י שם ה"ז בסודה"ק שם רוצה לומר דרק מכרת נתמעטו מה"ט אבל איסור תורה יש בהן משום ל"ת כל תועבה אך אפי' א"נ דסברא זו שצריך להיות חשוב ואל"ה אינן נקראין דברים הראוין לאכילה ה"ד לענין שיהי' מחשבה נתפסת בהן אבל היכא דמפגל גוף הזבח חייב גם על הדברים שא"ח וא"כ יהי' מוכרח מזה דמוראה אינו בגדר אוכל כלל מ"מ א"ר מדברי הר"מ ז"ל דהרי הר"מ ז"ל מפרש למוראה היינו קרום הדבוק בין עור להבשר וא"כ לא קאי כלל על מוראה דחטאת העוף ועי' בכ"מ שם פי"ד הל"ז שהרגיש בזה על הר"מ ז"ל דאמאי לא מפרש כפירוש רש"י ז"ל דמוראה היינו זפק העוף ונדחק בזה אמנם לענ"ד הדבר ברור דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דמוראה ונוצה אסור בהנאה בחטאת העוף א"כ א"ז רבותא כלל דשייך פיגול במוראה כיון דאינה אכילת מזבח ולא אכילת כהנים וכמו שהקשה בשמ"ק הנ"ל לכן מפרש הר"מ ז"ל דקאי על הקרום הדבוק בין עור לבשר דבחטאת נאכל ובעולה נאכל על המזבח וז"נ בדעת הר"מ ז"ל:

פרק כ

בפ' צו אות ו' עיי"ש מ"ש די"ל דאף לדעת רש"י ז"ל שהתוה"ק הקפידה לבער בליעת הנותר ה"ד בקדק"ד אבל בקדשים קלים מודה רש"י ז"ל דזה דצריך מרו"ש בכלי מתכות הוא רק משום שלא יפליט בהיתר ויש להעיר בזה מד' רש"י ז"ל במשנה דזבחי' (ד' צ"ה ע"ב) בד"ה ר"ש אומר קק"ל אין טעונין מריקה ושטיפה שכ' בזה"ל וא"ת הרי הבלוע נעשה נותר ופולטו בהיתר לאח"ז מודה ר"ש דבעי הגעלה ברותחין ומתורת מרו"ש הוא דממעטי לי' ומדלא הקשה לרש"י ז"ל על ר"ש רק ממה דיש חשש דיפליט בהיתר ולא קשיא לי' הא צריך לבער הבליעה נראה כדאמרן דבזה י"ל דוקא בחטאת וקדשי קדשים צריך גם הבליעה שריפה וי"ל דה"ה לחכמים אע"ג דס"ל דגם בקק"ל טעונים מרו"ש היינו רק מחשש פליטה אבל הבליעה א"צ לבער. איברא דיש לעי' בזה דהרי כל ההכרח שהכריח הר"ן ז"ל התורה הקדושה הקפידה לבער הבליעה הוא משום דליכא למימר דהוא מצד פליטה בהיתר כיון דהוי נוטלפ"ג והרי מד' רש"י ז"ל הנ"ל מבואר להיפוך דלר"ש בעי הגעלה מחשש נותר אע"ג דאינו בכלל גזה"כ וקשה הא הוי נוטלפ"ג ובאמת ד' רש"י ז"ל בדעת ר"ש מוכרחין המה לפי גירסת הסמ"ג בתוספתא דר"ש אומר דקק"ל א"צ מרו"ש אלא הדחה משום נו"ט וכלי חרס ישבר הרי מבואר דמשום דבכלי חרס א"י מידי דופיו צריך שבירה וזה ע"כ רק מחשש בישול ופליטה דליכא למימר מגזה"כ לבער הבליעה דהרי בכלי מתכות ל"צ מרו"ש בקק"ל לר"ש וקשה הא הוי נוטלפ"ג והסמ"ג הקשה מתוספתא זו על שיטת הר"מ ז"ל ובאמת גם להר"ן ז"ל קשה טובא כנ"ל והנה בחידושינו לסוגיא זו כתבנו בארוכה כמה פלפולים בענינים אלה ואכ"מ אמנם העיקר נראה בדעת רש"י ז"ל שהזהיר בעצמו בזה במ"ש במס' ע"ז (ד' ע"ו) ד"ה גבי קדשים השפוד והאסכלה שכ' בזה"ל משום דכי אתא למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פלט שפיר בגוי' טעמי' ונותר איסור כרת הוא עכ"ל ועי' בחת"ס חיו"ד סי' קי"ד ד"ה מגעלין מה שנדחק בד' רש"י ז"ל:

ולענ"ד נראה שכונת רש"י ז"ל בפשיטות כיון דכל הטעם דנוטלפ"ג מותר היינו משום דילפינן מגבילה וכמו"ש הר"ן ז"ל וא"כ לא נשמע מיני' אלא לאיסור לאו הדומה לנבילה אבל איסור כרת לא ילפינן מנבילה ושוב י"ל דנוטלפ"ג אסור אמנם בשאר איסורי כרת בחולין כגון חלב ודם נוטלפ"ג מותר דאפי' למ"ד טעכ"ע דאוריי' בשאר איסורין מ"מ לענין כרת ל"א טעכ"ע דאינו לגמרי כממשו של איסור וגדולה מזו דעת המגילת אסתר בספר המצות בחלק הלאוין מצוה קצ"ח דאפי' כזית בכדי אפי' רק לענין מלקות אתקש לכזית בעין אבל כרת לא מחייב אף בחיי"כ אמנם בקדשים ס"ל לרש"י ז"ל דטעם הוי לגמרי כממשו וכמבואר בלשונו הזהב בחולין (ד' צ"ח ע"ב ד"ה טע"כ) א"כ גם על הטעם איכא איסור כרת וכיון שכן גם נוטלפ"ג אסור דא"א ללמוד מנבילה כנ"ל ובזה א"ש כל הקושיות שיש על רש"י ז"ל בזה ומוכרח מזה דרש"י ז"ל ס"ל דבנותר לא פקע איסור קודש ולכן בטעם דנותר קדשים איכא על הטעם ג"כ חומר איסור כרת ונוטלפ"ג אסור בי' וי"ל בזה מה שהעירו האחרונים בד' רש"י ז"ל זבחים (צ"ב ע"ב) בד"ה יאכלנ' דחטאת העוף נתמעט גם ממריקה ושטיפה וזה דבר חדש מאוד ועי' בקרן אורה אך יש לעי' דעכ"פ אמאי לא הזהיר רש"י ז"ל כאן דלא נתמעט אלא ממרו"ש אבל לא מהגעלה כמו"ש רש"י הנ"ל לר"ש ולהנ"ל י"ל דבחטאת העוף כיון דבאמת הוי נבילה אלא שהותר לכהנים א"כ ז"ד בזמן ההיתר אבל כשנעשה נותר שוב אסור משום נבילה ושוב נפקע איסור קודש ושוב ל"ש טע"כ לענין כרת ושוב א"צ גם הגעלה מצד נוטלפ"ג ויש להאריך הרבה בכ"ז ואכ"מ גם בכל הדברים שכתבנו בפנים בענין זה יש להעיר הרבה ועי' בת' חת"ס שם בד"ה ולמ"ד נוטלפ"ג מותר שכ' ג"כ לבאר הסברא דשבירת כ"ח כיון דע"י השבירה שוב א"י להשתמש בו הוי הבליעה כמבוער עיי"ש וע"ע בענין זה בבלוע בכלי אי הוי כמבוער בת' רע"א ז"ל סי' י"ט לענין כלים שבלועים מחמץ והארכנו בזה בחידושינו לה"פ ואכ"מ:

פרק כא

עיין בפ' שמיני אות א' מה שהקשינו על המזרחי ז"ל שם שנראה לכאורה מדה"ק דפרים של חטאות הפנימיות כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור הי' עבודתו בפנים והוא פלא ועיי"ש מ"ש בזה. אמנם ראה זה יותר פלא מה שהערנו במכתב כבוד ידידי הרב הגדול מוהר"ש נ"י אב"ד דק' ליטעטאוו בד' הריטב"א יומא (דף נ"א ע"ב) ד"ה מספקא להו לרבנן שכ' בזה"ל וכן בהזאות שעושה נגד הפרוכת בפר כהן ובפר העלם דבר עושה אותם בהיכל והי' לו לעשותן בפנים עכ"ל והוא מבהיל את עין הרואה. ויד"נ הרב מוהר"ז וועלוויל נ"י דומב"ץ דקאליש שי' העיר די"ל כיון דהמצוה הי' להזות על הפרוכת וכיון שהדם נבלע בפרוכת וכיון שעובי הפרוכת יהי' דינו כפנימי א"כ באמת הי' המצוה להזות בפנים רק שכהן המזה הי' עובד בהיכל אבל ההזאה היתה בפנים ועי' בתוס' יומא (דף נ"א ע"ב) ד"ה ועבוד עיי"ש היטב:

ובהיות כן מתו' ד' המזרחי בטו"ט דעל זה שהי' הכה"ג לובש בגדי זהב לא קשיא דא"ק נעשה סניגור כיון דהי' בחוץ אמנם על הזאה שפיר קשי' לי' כיון דהזאה הי' בפנים וכמו שמוכרח מד' הריטב"א הנ"ל אך באמת כ"ז אינו דהרי אנן קיי"ל דל"צ הזאה על הפרוכת כלל רק כנגד הפרוכת ועי' יומא (דף נ"ז ע"א) ואפי' לר"א בר"י דאמר אני ראיתיו ברומי והי' עליו כמה טיפי דמים הנה מד' הירושלמי נראה דר"א בר"י לא פליג על חכמים ואפי' לפ"ד התוס' והריטב"א ז"ל דנראה דפליגי ולר"א בר"י צריך על הפרוכת ממש מ"מ זה בודאי א"א לומר דהזאה צריכה פנים כיון דכהן העובד הוא בחוץ ואין לך עבודה כזו שלא יהי' צריך כהן במקום העבודה וד' הריטב"א ז"ל נראה ברור שיש בהן ט"ס וצ"ל להיפך וקאי אדלעיל מיני' אם יעשה הפרוכת כלפי פנים יהי' הזאה בפנים על הפרוכת או כנגד הפרוכת ובאמת צריך להיות בחוץ וכונתו הקדושה דאם יעשה כלפי חוץ יהי' מכשול בהזאות שבקד"ק דיוה"כ ואם יעשה כלפי פנים יהי' מכשול בהזאות בהיכל הן דיוה"כ והן בפר כהן משיח ופר העלם דבר ש"צ ואכתי צ"ע כיון דשביק הזאות דהיכל דיוה"כ ואכ"מ אמנם ז"ב שד' הרא"מ ז"ל מתפרשין כמו"ש בפנים עיי"ש:

פרק כב

בפרשת תזריע אות א' הארכנו בענין פלוגתת ר"א ור"י במילת וטבילת גר ועיי"ש שכתבנו להעיר דשייך בזה אמל"ג. ומצאתי כעת בס' חלקת יואב מהד"ת ס"ח שג"כ כיוון לזה עיי"ש בתו"ד אמנם בעיקר הענין דמילה וטבילה ראיתי להגאון המחבר שיחי' שיצא לדון בדבר חדש מאוד מה שנראה מסתימת כל הפוסקים הראשונים להיפך לזאת אמרתי לעבור ע"ד היקרים ולדון בהם כדרכה של תורה והנה תו"ד הגאון שיחי' דאע"ג דבגמ' ובכל הראשונים מבואר הלשון דבין מל ולא טבל ובין טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול מ"מ איכא נפ"מ לדינא דבמילה גרידא באמת לא נתקדש כלל ומילה בלא טבילה אינו כלום אמנם טבילה גרידא מקדשתו בקדושת ישראל לחומרא שמחויב למול את עצמו וחל עליו חיוב מילה באיסור כרת כישראל ואסור לו לעבור שום עבירה כישראל וחילא דידי' עפ"ד הקרן אורה נדרים ר"פ נערה המאורסה שהעיר בהא דאיבעיא לי' לש"ס בעל מיגז גייז או מקלש קליש דאמאי פשיטא לי' לש"ס דפעולת האחד הוי ג"כ קצת פעולה דילמא אחד בלא חבירו אינו כלום ועיי"ש שהביא כל המקומות בש"ס בזה וכתב מד' הירושלמי שנראה מבואר דס"ל דעיקר שאלה בהפיר האב כיון דבמת הבעל נתרוקנה רשות להאב א"כ משכח"ל דהפרת האב שהפיר השתא מהני גרידא שוב יפטור אותה ממלקות וגמ' דילן ס"ל דל"מ הפרת האב דהשתא קודם מיתת הבעל אם מת הבעל אח"כ אך הג' המחבר שיחי' לא נח דעתו בזה דהא עכ"פ עדיפות לכח האב אם ימות הבעל בעודו אריס ואח"כ יפיר האב וכתב די"ל דש"ס דילן ס"ל דגם לבעל יש עדיפות כיון דעומדת להכנס לרשותו עכ"פ מבואר מזה דהיכא דיש לפועל אחד יותר כח מחבירו אמרינן דהפעולה ההיא עושה רושם וא"כ ה"נ כיון דטבילה בלא מילה מהני אם יחתך גידו ויהי' סגי בטבילה גרידא משא"כ מילה בלא טבילה ל"מ בשום אופן ואם כן טבילה בלא מילה עושה ממנו ישראל עכ"פ להחמיר שיתקדש בקדושת ישראל שלא לעבור על כל התורה ושחייב למול את עצמו את"ד היקרים:

ולפענ"ד אני מתפלא מאוד לבנות על יסוד כזה דין חדש מה שלא נראה ולא נשמע עד היום ומסתימת הש"ס וכל הראשונים נראה להיפך כמבואר לכל מעי' ומקודם אומר שאפי' אם יסודו אמת דמוכרע מירושלמי כיון דיש כח יותר להפרת האב דיש לה מקום שיהי' חלה בלבדה אם ימות האריס מ"מ זה נראה מסברא דאם אמרינן דלא מהני הפרה זו שמיפר השתא לכשימות הבעל שוב אין בכח האב השתא יותר כלל מהפרת הבעל דאע"ג דאם נתרוקנה רשות הבעל והאב יפר יהי' מהני הפרת האב מ"מ השתא כמות שהוא אין הפרת האב בלחוד מהני ושוב שניהם שוין המה דכמות שהיא עתה ארוסה הרי אין ביד האב לעשות כלום בלא הבעל ול"צ למ"ש הגאון המחבר שיחי' משום דיש גם לבעל עדיפות רק דזה אינו עדיפות כלל כיון דעתה אין כח האב מרובה משל בעל והבן היטב:

והמעיין בקרן אורה בפנים יראה דלא הוצרך לזה משום קושית הג' שיחי' רק דהוא רוצה לומר דכח הבעל עדיף משום זה עיי"ש אבל באמת זה אינו נראה כלל כיון דתלי' בדידה או באב למוסרה לחופה לבעל אך העיקר כדאמרן דאם אמרינן דלא מהני הפרת האב דהשתא לכשימות הארוס ממילא שניהם שוין ובזה א"ש מ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל דה"ה דבאב קמיבעי' לי' וחד מיני' נקט ומעתה נאמר בנ"ד במילה וטבילה לא מבעי' לדעת ר"ת והרא"ה ז"ל דטבילה קודם מילה לא מהני כלל א"כ אין התחלה לד' הג' שיחי' אך אפי' לדעת הפוסקים דטבילה קודם מילה ג"כ מהני מ"מ נלענ"ד דזה בודאי גר הבא להתגייר ורצונו לקבל גירות ע"י מילה וטבילה כדת אפי' אם טובל א"ע מקודם מילה כיון דאין בדעתו להיות ישראל ע"י טבילה גרידא רק לעשות כדת תורה הקדושה לטבול ולימול ועיד"ז יהי' גר אם אח"כ יתחתך ערלתו ולא יהי' אפשר מילה יהי' צריך אח"כ טבילה חדשה לשם גירות כיון דהטבילה הראשונה לא היתה שיהי' ישראל על ידה לבדה רק בצירוף המילה. ויותר נראה לי דאפי' אם נודה לד' הגאון שיחי' דהיכא דרוצה להיות ישראל בטבילה גרידא מהני הטבילה לעשותו לקדוש ואינו קדוש מ"מ כיון דזה מודה הגאון שיחי' דאינו נעשה ישראל גמור ע"י הטבילה וצריך מילה ג"כ להשלימו להיות ישראל אם אח"כ נחתך גידו וא"י למול את עצמו צריך טבילה חדשה במקום מילה דל"ש לומר דנעשה ישראל למפרע כיון דטבילה זו לא יכלה לעשותו לישראל גמור כיון דאז הי' בר מילה א"כ במי שיש לו ערלה והוא בגדר מילה אין שום אופן שטבילה יעשה אותו לישראל גמור ואם יהי' נחתך גידו יהי' צריך טבילה חדשה א"כ אין עדיפות לכח הטבילה על המילה ואע"ג דמשכח"ל טבילה גרידא אם בשעת הטבילה לא יהי' לו גיד מ"מ כיון דכמות שהוא עתה בר מילה אין שום אופן דטבילה זו יעשה אותו לישראל גמור אפי' אם יחתך גידו אח"כ א"כ שוב אין מעלה לטבילה על מילה ושוב לא נתקדש יותר בטבילה מבמילה וז"ב לענ"ד לפ"מ שביארנו ד' הגמ' בנדרים והירושלמי ואפי' אם נימא דלא כמו שכתבנו ונאמר דאם נימא דמהני הטבילה לעשותו לחצי ישראל עכ"פ אם נחתך גידו נעשה למפרע ישראל גמור או דמכאן ולהבא פשטה קדושה בכולה כיון דא"א במילה מ"מ כיון דזה בודאי הכל מודים דא"נ דטבילה גרידא ל"מ לעשותו לקדוש ואינו קדוש יהי' אח"כ צריך טבילה חדשה אם יחתך גידו בנתיים א"כ ממילא נסתרין ד' הג' שיחי' דאין לומר דטבילה יש בה כח יותר ממילה דאם יחתך גידו אח"כ יהי' סגי בטבילה זו ז"א כיון דאמרינן דאין לה כח יותר הרי יהי' צריך אח"כ טבילה חדשה כיון דטבילה זו לא עשה אותו לישראל כלל וא"כ אין עדיפות לזו על זו כלל ועי' בס' נחלת יהושע להג' מסלאנים ז"ל סי' י"א שג"כ עמד בענין זה הא דפשיטא לש"ס דבנדרים היכא דיש שני מתירים עושה אחד פעולה במקצת ועיי"ש שהעלה פירוש חדש בש"ס דהפירוש דבאמת אחר שאכלה לאיסורא גם השני הפר לה והאריך בזה לפרש דברי הירושלמי ובחידושינו כתבנו לדחות דבריו. אך באמת אין להביא ראי' מנדרים כלל. א' משום דשני המתירים שוין המה מצד הפרתם והוא רק דיבור גרידא והוי ס"ל לש"ס דא"נ דאין דיבור האחד פועל כלום בשעתו והרי היא כמו שהיתה שוב אפי' אם אח"כ מפיר השני ג"כ ל"מ כלל כיון דדיבורא דראשון כבר כלתה ושוב ל"ש לצרף וכיון דלא מצאנו שצריך שיפירו בב"א דוקא ע"כ דכל אחד עושה פעולה אמנם היכא דיש שני מעשים המתירים שפיר י"ל דאע"ג דבפני עצמם כל אחד אינו פועל כלל אמנם בצירוף מתירים הם ומלבד זאת כיון דבנדרים קיי"ל דהפרת האב והבעל מצד כל הנודרת על דעתם היא נודרת שפיר איבעי' לי' בירושלמי כיון דמשכח"ל דתהי' עוד לגמרי ברשות האב אמרינן דנודרת ע"ד וכמו כן יש סברא להיפוך משום דעומדת להכנס לרשות הבעל היא נודרת ע"ד משא"כ היכא דהוא גזה"כ שצריך מעשים אלו להיותו ישראל שפיר י"ל דאין אחת מהם פועלת כלל. אמנם אף א"נ דהכ"נ בטבילה פועלת הטבילה במקצת מנ"ל לעשותו ע"י הטבילה לקדוש ואינו קדוש דהיינו חציו ישראל וחציו א"י שזה לא אשכחן כלל הלא יש סברא לומר דע"י הטבילה נעשה כגר תושב ואע"ג דאין מקבלין גר תושב בזה"ז אך הסברא נותנת כן א"נ דטבילה פועל קצת היינו דע"י הטבילה נכנס כלל לקדושת ישראל ודינו כגר תושב אבל שע"י הטבילה יהי' מחצה ישראל ומחצה א"י זה אין הדעת מקבל כלל. ואמת אגיד כי בדרושים שלנו כתבנו להעיר לפ"ד הר"מ ז"ל דגם בני קטורה חייבין במילה לדורות א"כ מילה לכאו' אין זה אות הגירות כיון דמילה גם בני קטורה חייבין משא"כ טבילה ענינו רק מפאת קדושת ישראל דבב"נ ל"ש כלל ענין טבילה ועי' ביבמות (דף מ"ה ע"ב) מי לא טבלה לנדתה מי לא טבל לקריו ועי' בירושלמי פ"ג דקדושין שלהי הי"ב אלא ריב"ל כהדא דתנא ב"ק דתנא ב"ק גר שמל ולא טבל הר"ז כשר שאין גר שלא טבל לקריו וכו' אמר ר"י ב"ב כיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לי' מבואר דטבילה הוא רק מפאת קדושת ישראל (ובאמת לפי"ד ריב"ל בבבלי וירושלמי הנ"ל יש מקום לומר היפוך ד' הגאון שיחי' דמילה דצריך לעשות פעולה יותר מטבילה דהרי במילה אף אם לא יטבול לשם גירות מ"מ אם יקיים מצות התוה"ק לטהר עצמו בטבילת זב ומצורע וכיו"ב עלתה לו טבילה לשם גירות ג"כ וא"כ אין הטבילה לשם גירות מוכרחת משא"כ טבילה בלא מילה א"א לעשותו לישראל גמור איברא דהר"מ ז"ל פי"ג מאיסורי ביאה הל"ט מפרש פירוש אחר בד' הגמ' ועי' מ"ש הרה"מ שם ובת' לחם רב סי' מ"ד ובקובץ על הר"מ ז"ל פ"ד מהל' ק"ש הל"ח ומ"ש בח' שם ואכ"מ להאריך יותר) וא"כ נראה לכאו' דעיקר מה שמכניסו לדת ישראל הוא ע"י טבילה אם לא שנימא דהר"מ ז"ל סובר דבני קטורה א"ח בפריעה אך אינו נראה כן מסתימת דבריו הקדושים כמו"ש במק"א מזה וכתבנו די"ל דהאמת כן הוא דכללא הוא דמי שבא להתגייר להכנס בדת ישראל צריך שיהי' מזרעו של אאע"ה ובלא זה א"א לו להיות מישראל שיהי' תחת השגחת השי"ת וממקבלי תורה הקדושה וזה הוא ענין מילה שעיד"ז נלוה על בית אאע"ה ועיד"ז יכול לכנוס בטבילה לדת ישראל ועי' בס' חמדת ישראל בדיני ב"נ אות נ"ח בשם המדרש דנרא' דלאחר מילה שוב יכול לשמור את השבת אע"ג שלא טבל עדיין לקדושת ישראל כיון דע"י מילה נעשה מזרעו של אאע"ה והוא תחת השגחת השי"ת לבדו ושוב יש לו ענין לקדושת השבת ועי' פ"א דביכורים מ"ד דגר אינו קורא משום שא"י לומר לאבותינו נראה לכאו' דגר אינו בכלל זרעו של אאע"ה אך באמת הר"מ ז"ל פ"ד מביכורים הל"ג פסק להיפוך והוא מירושלמי כמו"ש הפוסקים ולדברינו מוכרחין הדברים לדעת הר"מ ז"ל דזה כל ענין מילה בגר (וזה ענין דערל אסור בתרומה ופסח וקדשים כיון דכל אלו משלחן גבוה קזכו שהוא נותנו לגבוה והגבוה נותנו לכהנים וזה רק במי שנימול שהוא בכלל מה שאמר הקב"ה לישראל צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל והשפעתו מהשי"ת והארכנו בזה הרבה בדרוש ואכ"מ):

אך אין לבנות בזה כלל ויש להעיר מתוס' יבמות (ד' מ"ו ע"ב) ד"ה אין מטבילין גר בלילה שכ' בזה"ל דמשפט כתוב בי' ואע"פ שכבר מל חשיב לי' כתחילת דין אמנם הג' בעל צפנת פענח שיחי' כ' להעיר מלשון הירושלמי פ' הערל הל"א דאיתא שם בזה"ל אמר לי' מפני שאין מטבילין את הגיורת בלילה אתא עובדא קמי' דר"י מה להטביל את הגרים בלילה ולא הורי עכ"ל נראה דס"ל לירושלמי דבאמת יש חילוק בין גיורת לגר כיון דבגר כבר מל שוב הוי הטבילה כגמ"ד ולענ"ד י"ל דזה תלי' אם מילה פועלת דבר מה דלפ"ד המדרש הנ"ל דעי"ד מילה שוב יכול לשמור את השבת א"כ המילה עשה פעולה קצת להיותו מזרעו של א"א ויש לו שייכות בקדושת שבת שוב הוי טבילה גמ"ד. ויש להאריך הרבה בענינים אלו ואכ"מ כי לא באתי בזה רק להעיר לבב המעי' ע"ד הג' שיחי' ולזאת כתבתי בקיצור נמרץ ואבקש מכל מעי' שיעי' בדברי קרן אורה ר"פ נערה המאורסה ובד' הגאון חלקת יואב שליט"א ואח"כ יעי' היטב בדברינו ואת אשר יראה בעיניו יבחר ויקרב:

פרק כג

בפ' מצורע אות ה' הארכנו לדחות דעת ח"א שרוצה להוכיח דבטבילת נדה ליכא כרת ועיי"ש שכתבנו שגם רש"י ז"ל מודה דאין נפ"מ בין נדה לזבה ובתרווי' איתא כרת כ"ז שלא טבלה וכן נראה מבואר מד' רש"י ז"ל בשבת (דף י"ג ע"ב) גבי מעשה באותו תלמיד עיי"ש בד"ה בימי ליבונך דפירש דמיירי בזבה וכנראה דרוצה לפרש דדוקא דאורייתא ואעפ"כ פירש הטעם דתהי' בנדתה אע"ג דטעם זה צריך רק על נדה אבל זבה הרי מפורש בתוה"ק ואחר תטהר נראה מבואר דרש"י ז"ל ס"ל דנדה וזבה אחת היא דכל זמן שלא טבלה איכא כרת וגם מתהי בנדתה אמרינן דיש עלי' כל דיני נדה כ"ז שלא טבלה אע"ג שכבר שלמו ז' ימי נדתה. ומ"ש בסו"ד מד' הטו"ז ראיתי כעת בס' תפארת מנחם שנדפס מחדש על יבמות בהסכמת הגאון המובהק מבערזאן שליט"א שכ' לת' ד' הטו"ז עפ"ד הישועות יעקב שכ' הטעם דאין עדל"ת שיב"כ משום שע"י קיום העשה לא גרע משוגג ואכתי חייב קרבן א"כ בנדה דהוי טעה בדבר מצוה דפטור שוב י"ל דדחי לל"ת אף שיש בו כרת ונכון דרך פלפול:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה