אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

בחוקתי

בהר

פרק א

אם בחקותי תלכו וברש"י ז"ל יכול זה קיום המצות וכו' הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה עכ"ל. וצ"ע הכונה בזה ובמדרש רבה אם בחקותי תלכו הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הדא הוא דכתיב ואשיבה רגלי אל עדותיך וצריך ביאור ובמלכים (א' ב') ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. ויש לדקדק בהלשון ויקרבו ימי דוד למות וגם לאמר מיותר לכאורה ועיקר הכונה א"י כי ע"י מה יתחזק שלמה המלך:

והנראה לבאר כ"ז עפ"מ דמבואר במס' ברכות (דף ח' ע"א) אמרו לי' לריו"ח איכא סבא בבבלי תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחו"ל לא כיון דאמרו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. וצ"ע הכונה שהתפלא ריו"ח על דאיכא סבא בבבל הלא גם בין האוה"ע יש זקנים ומה הפלא אם יש זקנים ישראל ואיך פשיטא דבחו"ל ליכא זקנים וגם מה נח דעתו בזה שאמרו לי' דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא. אמנם הענין נראה דהנה כבר פירשו המפרשים דלכן זקן הוא רק מי שקנה חכמה דאדם לא נקרא חי אלא בשעה שעוסק בתורה ובמצות ד' אבל המבלה ימיו בהבל זה אינו בגדר חי כלל כי תכלית החיים של האדם הישראלי לתקן כל ימיו שהוא על האדמה שהימים האלו יהיו שלו ויהי' לו קנין ע"י שסיגל מצות ומע"ט. אמנם אדם לעמל יולד וצריך לטרוח בפרנסת אשתו ובניו וא"כ הימים יעברו מבלי מצות ומע"ט וא"כ ממילא אע"פ שהוא זקן מ"מ אינו בגדר זקן בא בימים ויוכל להיות זקן גדול ולא חי כ"א איזהו שנים. אמנם בא"י אשר עיני ד' בה תמיד וכל ההנהגה בא"י ע"י הקב"ה בעצמו ומצות התלוין בארץ יש בכל ענין גשמי לשו"פ ומתנ"כ ומתנ"ע א"כ גם בכל ענינים הארציים יש מצות ומע"ט ושפיר אפשר להיות זקן בא בימים כיון דכל עניני הארץ והפרנסה המה תלוין במצות ומע"ט. אמנם בחו"ל א"א להיות זקן ע"פ התורה כיון דעניני עוה"ז אינם מתנהגים ע"פ השי"ת עצמו רק ע"פ משטרי הטבע ואינן מסובבים במצות להיות על ידם מקושר להשי"ת וא"כ א"א להיות זקנים. זה הי' מה שהתפלא ריו"ח וע"ז השיבו לו דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו שאף שהם בחו"ל מ"מ בכל יום בקומם שהוא ראשית הכנותם הוא לבי כנישתא וכן בסוף היום אחר עבודתם כל היום ג"כ הולכים לבי כנישתא והיינו שאף שהם בחו"ל מ"מ הם מאמינים שהכל רק ע"י הש"י עיד"ז שהם מתפללים אליו בבוקר ובערב טרם שיצאו למסחרם שיצליח השי"ת דרכם ואחר עבודת היום בהודאה להקב"ה שנתן להם פרנסה ליום זה וכיון שמבטלין את עצמן להשי"ת ממילא השי"ת משגיח עליהם וממילא הם נזהרין שיהי' כל מסחרם ומו"מ עפ"י התורה שלא לרמות לחבירו במדות ומשקולות ולקיים דיני מו"מ כפ"מ שכתוב בתוה"ק וא"כ ממילא כל מסחרם נעשה תורה ולכן אמר ריו"ח היינו דאהני להו שעיד"ז גם בחו"ל אפשר להיות זקנים באים בימים שיהי' כל ימיהם תורה ויש להם קנין בימיהם:

ויש לבאר בזה מאמרם ז"ל מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה. דהכונה דבזמן שבהמ"ק הי' קיים והיו כל ישראל מקריבין תמידין בכל יום שחרית ובה"ע ותמידין היה מכפרין על כל עבירות שלהם כמאמרם ז"ל תמידין של שחר מכפרין על עבירות הלילה ותמידין של בה"ע מכפרין על עבירות של היום ועי"ד אנשי המעמד שעשו אותם כל ישראל להיות שלוחים היו כל ישראל מקושרין להשי"ת בכל היום. אמנם מיום שחרב בהמ"ק ובטל כל אלה בעוה"ר ואנחנו בגולה אין לו להקב"ה אלא אותם האנשים שד"א שלהם שזה הוא קנין של כל אדם הוא של הלכה והיינו שכל מסחרם ומו"מ הוא עפ"י התורה ותמיד עינם בראשם לחשב בכל דבר ועסק שהוא עושה שיהי' ע"פ הלכה ושתהי' לתכלית תורה ויראת שמים כי עיד"ז מקושרים הם לגמרי בהשי"ת. וזה נראה בכונת המקרא ויקרבו ימי דוד למות כי דוד המלך ע"ה הי' זקן בא בימים כמבואר (במלכים א') והי' כל ימיו בתכלית החיים הגמורים אמנם כאשר ראה שקרבו ימיו למות שראה שימיו ימיתון שלא יהי' לו מה לעשות בעוה"ז לתקן הימים וממילא יסתלק להעוה"ב ויצו את שלמה בנו לאמר היינו ששלמה יאמר תמיד אנכי הולך בדרך כל הארץ היינו שיקבל עליו שבדרך כל הארציות ובכל ענינים הגשמיים שיהי' בהם בבחינת הולך שיהי' לו עלי' על ידי כל עניני עוה"ז שזה תכלית בריאת הישראל בעוה"ז ועיד"ז וחזקת והיית לאיש כי ידיעה ששם איש הוא מורה על הנפש שנגזר משם אישים דהיינו המלאכים ויען כי תכלית אדם להזדכך בחומרו עד שיגיע למדרגת מלאך צוה לו דוד המלך ע"ה שזאת העצה להיות לאיש עי"ד שילך תמיד במחשבה זו להיות הולך בכל ענינים למעלה ושלא יהי' שום דבר ארציות שעושה שילך לבטלה, כי אז מעלה הכל להשי"ת ויזדכך חומרו עד שיגיע למדריגת איש השלם:

וזה הוא כונת המדרש אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. היינו שדוד המלך ע"ה בכל יום הי' אומר רבש"ע למקום פלוני אני הולך לביה דירה פלונית אני הולך והיינו שבכל עניניו הגשמיים שהי' עליו לעשות הי' מתפלל מקודם להקב"ה שמה שיעשה יהי' בבחינת הולך ויהי' תלות המעשה לשם השי"ת ועיד"ז הי' רגלי שזה קאי על כל ענינים הגשמיים שהם בחינת רגל (כמו שדרשו חז"ל על הקרא ואת היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו) הי' מוליכות אותי לבתי כנסיות דהיינו תפילה ולבתי מדרשות היינו תורה שעיד"ז שחשב בכל דבר גשמי שעשה שהוא רק לתכלית עבודת השי"ת ממילא נתהוה מכל עסקיו תפילה ותורה הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי שעיד"ז שחשבתי כל דרכי ואשיבה רגלי היינו כל ענינים הגשמיים שלי אל עדותיך היינו שיעשה מהכל תורה ולכן צוה לשלמה בנו ג"כ שיתנהג בדרך זה כי זה הדרך המעולה העולה למעלה להיות כל ימיו תורה וי"ד:

וזה כונת תוה"ק אם בחקותי תלכו היינו שכל הליכות שלהם ועסקיהם במו"מ יהי' ע"פ תורה ולתכלית תורה ויראת השם וזה שפי' רש"י ז"ל הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה היינו כשתהיו עמלים במו"מ לפרנס אשתו ובניו יהי' העמל בתורה לחשב תמיד אם הוא עפ"י תורה ולתכלית התורה. ונראה שזה כונת ר"ת ז"ל בתוס' ישנים יומא (דף פ"ח) שס"ל דמה שמבואר במשנה יפה ת"ת עם דרך ארץ שדרך ארץ עיקר ועי' בתוס' יו"ט פ"ב דאבות מ"ב שהביא בשם הר"ש ז"ל להיפך ובתוס' רעק"א ז"ל שם שהעיר מד' ר"ת ז"ל ולענ"ד נראה שר"ת ז"ל מודה גם כן דעיקר אצל האדם צריך להיות ת"ת כמו שמפורש במשנה עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי אמנם ר"ת ז"ל ס"ל דהכא במשנה הפירוש יפה ת"ת עם דרך ארץ היינו שיפה שהדרך ארץ יהי' עם ת"ת שכל עניני המסחר יהי' עפ"י ת"ת ולזאת נאמר עם דרך ארץ שהד"א עיקר כיון שקאי על הד"א שיהי' עפ"י תורה וע"ז אמר שיגיעת שניהם משכחת עון היינו שאם הד"א הוא עפ"י תורה משכחת עון בד"א שא"א להיות בעון כיון ששוקל כל דבר שעושה בפלס התורה ונעשה תורה בפועל ועיין באוה"ח הקדוש אות ד' שישב ג"כ ביאור הקרא כדברינו ואנחנו הרחבנו הדברים שיהי' מובנים לכל מעיין:

פרק ב

(כ"ו כ"ה) והבאתי עליכם וגו' ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב. וברש"י ז"ל והוא מתורת כהנים הלכה שאין מלינים את המת בירושלים וכשהם מוציאים את המת לקוברו ונים ביד אויב עכ"ל:

אעתיק בזה מ"ש בת' לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב מוהר"ש יהודא ליב נ"י האב"ד דק' קוואהל ושייך לכאן:

וז"ל שם יקרתו קבלתי ומ"ש כת"ה להעיר על מ"ש בס' חמדת ישראל בענין לא תלין במת נכרי מהא דמבואר במס' ב"ק (דף פ"ב ע"ב) דאין מלינין את המת בירושלים והקשה בשטמ"ק תפ"ל דהא איכא לאו דלא תלין ותי' דנפ"מ בהלינו לכבודו דבכ"מ מותר ובירושלים אסור ותמה כ"ת אמאי לא תי' בפשיטות דנפ"מ במת נכרי דליכא לאו דלא תלין א"ו כדעת הרד"ק והרמב"ן ז"ל דבא"י איכא גם בנכרי הלאו דלא תלין מצד קדושת הארץ א"כ אין זה חומר בירושלים לכן מוכרח לת' דנפ"מ בהלינו לכבודו ואם אמנם כי יפה לכאורה אך תברא בצדו דא"נ כדעת הרמב"ן והרד"ק ז"ל דבא"י לבד האיסור דבזיון המת איכא איסור דלינה משום קדושת הארץ והוי בזיון לקדושת א"י אם מלון המת בתוכה א"כ נראה לכאורה דגם הלינו לכבודו אסור בה דמה מהני מה שהוא לכבודו של מת איך נוכל לדחות בזה קדושת הארץ ודוקא בחו"ל דליכא האיסור אלא משום בזיון המת שפיר אמרינן דאם הלינו לכבודו מותר משא"כ בא"י כיון דאפי' במת נכרי אסור מכח קדושת הארץ א"כ מה מהני הלינו לכבודו וזה נכון בסברא וכיון שתי' בשטמ"ק דהלינו לכבודו מותר בא"י ע"כ דלא ס"ל כהרמב"ן ז"ל בהא דמת עכו"ם א"כ הדרא קושית כ"ת לדוכתא דלמה לא תי' במת עכו"ם:

אמנם לאחר העיון יש לקיים ד' כ"ת ונאמר אע"ג דלדעת הרמב"ן והרד"ק ז"ל בא"י נוסף איסור מפני קדושת הארץ ואסור אפי' במת נכרי מ"מ במת ישראל אם הלינו לכבודו מותר כיון דקיי"ל דכבוד הבריות דוחה לאשאב"מ א"כ ה"ה לאו דלא תלין נדחה מפני כבוד הבריות כיון דהוא רק בשוא"ת והא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז ע"א) ת"ש הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין וכו' ומשום כבודו של חי מבית לי' למת אין כי אמר רחמנא לא תלין דומי' דתלוי דאית בי' בזיון וכו' נראה מד' הגמ' דאל"ה לא הי' מתירין איסור לא תלין מפני כבוד החיים אע"ג דהוא רק בשוא"ת שאני התם דאיכא בזיון למת ל"ש לדחות בזיון המת מפני כבוד החיים ולכן מוכרח הגמ' לומר דבכה"ג ליכא בזיון כלל כיון דעושה משום יקרא דחיי משא"כ אם הי' בזיון למת לא הי' נדחה מפני כבוד הבריות ואע"ג דלפ"ז ל"צ הגמ' לומר דליכא לאו דלא תלין בכה"ג רק כיון דאינו בזיון למת ממילא אע"ג דאיכא הלאו נדחה מפני כבוד הבריות קי"ל דהגמ' קמ"ל האמת דבכה"ג דליכא בזיון למת שעושה בשביל תועלת וכבוד החיים ליכא לא תלין אבל מ"מ י"ל כדברינו דאפי' בא"י לדעת הרמב"ן ז"ל דאיכא לאו דלא תטמא את אדמתך ג"כ מותר היכא דהלינו לכבודו דנדחה בשוא"ת כנ"ל:

אך כ"ז כתבתי להשתעשע את כ"ת באהבים אמנם לקושטא דמילתא נלע"ד להכריח שלדעת השטמ"ק ז"ל דס"ל דכל הלל"מ דאין מלינין את המת בירושלים היינו אפי' בהלינו לכבודו דבלא"ה, א"צ הלל"מ כלל משום דאיכא הלאו דלא תלין ע"כ דס"ל שאין נפ"מ בין חו"ל לא"י וגם בא"י ליכא איסור נוסף מצד לא תטמא את אדמתך והוא מד' התו"כ בפ' בחקותי בקרא דושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב שכ' בזה"ל הלכה שאין מלינין את המת בירושלים וכשהן מוציאין אותו לקוברו נמסרין ביד אויב והובא ברש"י ז"ל שם (ומה שהקשה כ"ת מזה ע"ד רש"י ז"ל ב"ק שכ' מסורת בידינו א"י כונתו) וקשה לכאורה הא ע"כ מיירי הכא דלא הי' בעת שמוציאין חשש פק"נ דאל"כ פשיטא דכל התורה כולה נדחית מפני פק"נ וע"כ דהם לא יראו את האויב שיעמוד מרחוק וכאשר יוציאו המת יגיח עליהם בפתאום וכמו"ש רבינו המג"א ז"ל בזית רענן וא"כ למה צריך התו"כ להביא הלכה דאין מביאין את המת בירושלים תפ"ל דאיכא לאו דלא תלין וע"כ צ"ל כיון דהלאו דלא תלין הוא רק בעושה דרך בזיון א"כ בשעת מלחמה דיש לחוש עיד"ז לנפילה ביד האויב ובשביל זה מלון אין זה דרך בזיון וליכא לאו דלא תלין לכן צ"ל משום דהלכה דאין מלינין את המת בירושלים ואף כבודו אסור הרי שלא תלי' בבזיון אך ז"ד א"נ דבא"י ליכא לאו נוסף מחמת קדושת הארץ משא"כ א"נ דבא"י איכא לאו נוסף מחמת קדושת הארץ א"כ הדר"ל קושיתינו על התו"כ דלמה צריך לומר משום דהלל"מ דאין מלינין את המת בירושלים ת"ל הא איכא הלאו דלא תטמא את אדמתך וכיון דאינו מלינו לכבודו של מת נהי דליכא בזיון למת כיון דאינו עושה דרך בזיון מ"מ אסור להלינו משום לא תטמא את אדמתך א"ו דהשטמ"ק ס"ל דליכא איסור נוסף בא"י וכל איסורו ג"כ משום בזיון המת וא"כ הכא שפיר צריך לומר משום הלכה דאין מלינין את המת בירושלים. ובאמת קשה לי ג"כ ע"ד רש"י ז"ל ב"ק (דף פ"ב ע"ב) שם בד"ה אין מלינין בה את המת שכ' בזה"ל מת בה אדם באותו יום קוברים אותו מיד עכ"ל. ולכאורה צ"ע הא הלשון "באותו יום" מיותר לגמרי. ונראה ברור דרש"י ז"ל בא להזהיר בזה ג"כ שלא תקשה למה לנו הלכה תפ"ל האיכא הלאו דלא תלין לכן פי' רש"י ז"ל דבירושלים הלכה לקבור אותו מיד בו ביום ושלא להמתין עד הלילה ג"כ דלאו דלא תלין ליכא אלא כשמלינו כל הלילה וכן העשה דכי קבור תקברנו ביום ההוא כמו"ש רוב הפוסקים אמנם בירושלים חייב לקוברו מיד ביומו שלא להמתין עד הלילה וז"ב בכונת רש"י ז"ל. ומעתה קשה לי לפ"ז למה צריך התו"כ ורש"י ז"ל לפרש הכא דלכן היו נתנים ביד השונא משום שאין מלינין את המת בירושלים תפ"ל דהכא אפי' אם ימתינו עד הלילה ג"כ לא יהי' להם עצה להנצל מיד אויב וא"כ בלא"ה אסור מצד לא תלין דאורייתא וא"כ למה נפ"מ כתב התו"כ מצד הלכה דאין מלינין את המת בירושלים כיון דהכא אין נפ"מ כלל בזה לפי דעת רש"י ז"ל ומה שנראה בזה דרש"י ז"ל בודאי מודה לד' השטמ"ק דאף לכבודו אסור וזה מוכרע כיון דס"ל דאסור להשהות כלל ומוטל מיד לקוברו אע"ג דבזה ליכא בזיון כלל דל"ש בזיון אלא כשמלינו כל הלילה א"כ ע"כ דהוא איסור תורה מצד קדושת ירושלים וא"כ אסור כל לינה אך שלא ניחא לי' לפרש דכל הנ"מ יהי' בהלינו לכבודו לכן פירש רש"י ז"ל דאסור אפי' להלינו עד הלילה אך מזה ממילא מוכח דלא תלי' בבזיון כלל ואפי' היכא דאינו דרך בזיון אסור וא"כ ממילא היו מוכרחין לקברו בירושלים אפי' בשעת מלחמה היכא דאינו חשש פק"נ בבירור אמנם בעיקר הפירוש בהא דאין מלינין את המת בירושלים א"נ דהפי' הוא רק לענין איסור הלנה ונאמר דהכא האיסור תמיד או אפי' באותו יום עדיין יקשה על התו"כ ורש"י ז"ל אמאי יהיו מוכרחין משום איסור זה להמסר ביד האויב הא יכולים לקבור את המתים בירושלים עצמה ואע"ג דמבואר באדר"נ מובא בשטמ"ק שם דאין מחזיקין בה"ק בירושלים לבד קברי מלכי בית דוד מ"מ לקבור אדעתא לפנותן אחר המלחמה צריך להיות מותר כיון דאינו מחזיק בית הקברות קבוע ועוד קשה לי לפ"ד הר"ח ז"ל דס"ל להלכה דמה"ת מקיים מצות קבורה בארון ג"כ והא דצריך קבורת קרקע הוא רק מדרבנן א"כ הא היו יכולין לקבור את המתים בארונות ולא היו עוברין על שום איסור ולא הי' להם חשש להמסר ביד אויב לכן נלענ"ד דבאמת כ"ז נכלל באין מלינין את המת בירושלים דהלל"מ דל"מ דאין קוברין בה מת רק דאפי' הלנה גרידא לקברו ע"מ לפנותו או בארון כל זה אסור רק דכשמת בה מת חייבין להוציאו חוץ לירושלים ושם יוכלו להלינו לכבודו כמו בדין כל מתים אמנם בירושלים אסור להשהותו בשו"א וזה מוכרח מד' התו"כ ורש"י ז"ל וכאשר דברתי מזה עם ידידינו היקר גיסי הרב החו"ב החסיד מו"ה שלמה זלמן הכהן נ"י אמר שלפ"מ דקי"ל דירושלים לא נתחלקה לשבטים א"א לקבור המת בירושלים כיון דיש לכל ישראל שותפות בה וא"א לקבור בה מת אם לא בהסכמת כל ישראל ונראה שבאמת זה הטעם מה שמבואר באדר"נ דרק קברי מלכים היו מותרין להיות בירושלים ויש להאריך עוד בזה אמנם מוטרד אני לעת כזאת ע"כ אחתום בזה דברי מכתבי ואו"ש:

פרק ג

(כ"ז י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' ואם המר ימיר בהמה בבהמה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. במס' תמורה (דף טו"ב ע"א) במשנה ר"י בר"י אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמ' מ"ט דר"י בר"י א"ק יהי' קודש לרבות שוגג כמזיד ה"ד שוגג כמזיד אמר חזקי' כסבר שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ועיי"ש בתוס' פלוגתת רבינו ברוך והר"ש ז"ל אי לקי בתמורה בשוגג דרבינו ברוך סובר דגזה"כ הוא דבתמורה לוקה גם בשוגג ועי' בריש תמורה בתוס' ד"ה הא גופא קשי'. ולכאורה תמוה לי טובא כיון דילפינן מדכתיב יהי' לרבות שוגג כמזיד א"כ מנ"ל דגם מלקות לוקה בשוגג דדלמא גלי קרא רק דבשוגג נתפסת התמורה ולא אמרינן דהקדש טעות אינו הקדש אבל מנ"ל שילקה ע"י השוגג מה שא"כ בכל התורה. ומה שנלענ"ד בדעת רבינו ברוך ז"ל עפ"מ דמבואר בריש תמורה (עמוד ב') בעי רמב"ח קטן מהו שימיר וכו' א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס את"ל קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין עכו"ם מהו שימיר וכו' א"ד כיון דלא אתא לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה. וצ"ב מה ענין זה מה שהוא בר עונשין לענין שתהי' התמורה נתפס בקדושה ועי' ברש"י ז"ל משום דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש דרשינן מאן דאיתא בלא יחליפנו ה"ה בכלל והי' הוא ותמורתו וגו' ומאן דליתא בלאו ליתא בוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש:

אך לענ"ד צ"ע לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל דנהי דציבור ושותפין אין עושין תמורה מ"מ בלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אתני' ולקי על התמורה א"כ הרי מוכח דלא דרשינן דמאן דאיתא בתמורה ה"ה בלאו ג"כ א"כ גם להיפך מנ"ל למדרש דתמורה יהי' תולה בלאו:

אך באמת קשה על הר"מ ז"ל מהא דמבואר בסוגיא דתמורה שם דמקשינן ובין ר"מ ובין ר"י טעמא דרבי' קרא לאשה הא לא רבי' קרא הוה אמינא כי עבדה תמורה לא לקי' והאמר ר"י אמר רב וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אצטריך מד"ת הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל. ומבואר מזה דציבור ושותפין אינן לוקין על התמורה ודלא כדעת הר"מ ז"ל. הן אמת שבפשיטות י"ל דהנה רש"י ז"ל הביא גירסא מהו דתימא הנ"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאב"מ כגון תמורה דבדיבורא תלי' מילתא אימא לא חלקו קמ"ל. וצ"ב במה פליגי הנך שני גירסות. ונראה פשוט דזה תלי' בפלוגתת התנא וריו"ח בטעם דלוקין על התמורה דלפ"מ דתני תנא קמי' דריו"ח דהכא גזה"כ דעל לאשאב"מ ג"כ לוקין א"כ שפיר י"ל דהו"א דוקא באיש הלל"מ דלוקה על לאשאב"מ משא"כ באשה אבל לריו"ח דאמר לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורא אתעבד מעשה א"כ הוה תמורה בכלל לאו שיב"מ א"כ ל"ל דצריך קרא לרבות אשה דאל"ה הו"א דא"ל מצד דהוי לאשאב"מ לכן צריך לומר דהו"א משום דאינו עונש השוה בין ביחיד בין בציבור כיון דציבור אינן לוקין:

ומעתה א"ש דברי הר"מ ז"ל דהרי ז"ב דדברי הר"מ ז"ל לא יתכנו אלא אם נימא דתמורה גזה"כ דלוקה אע"פ שאב"מ אז שפיר אמרינן דגם בציבור ושותפין אע"ג דאין עושין תמורה לוקין משא"כ א"נ כריו"ח דהטעם דלוקה משום דבדיבורא אתעבד מעשה א"א לומר שציבור ושותפין ילקו על תמורה דהוי לאשאב"מ ומעתה א"ש מאוד כיון דגירסת הגמ' מוכרחת דהוא אליבא דריו"ח דתמורה הוי לאשיב"מ שפיר אמרינן דציבור ושותפין לא לקי וא"כ אינו עונש השוה בין ביחיד ובין בציבור:

אך אכתי קשה על הר"ם ז"ל כיון דחזינן דסתם גמרא תופסת גירסא זו וס"ל דציבור ושותפין לא לקי על תמורה והא דיחיד לוקה היינו משום דהוי לאשיב"מ דבדיבורא אתעבד מעשה אמאי פסק הר"ם ז"ל להיפך כמבואר מדבריו בריש הל' תמורה. לכן נלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל דהי' קשה לו לשון הגמ' מד"ת הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון "דעונש שא"ש בכל הוא" דציבור ושותפין אין עושין תמורה וכו' וקשה אמאי נקט הא דאין עושין תמורה הו"ל למנקט דציבור ושותפין לא לקי ונהי דלריו"ח תלי' זה בזה מ"מ הו"ל למתפס העיקר דאיירי בי' דהיינו בעונש מלקות לכן ס"ל לר"מ ז"ל דפירוש הגמ' הוא דזה דתמורה נתפסת בקדושה הוא ג"כ בגדר עונש ובאמת להלכה דקיי"ל אעל"מ בכל התורה בודאי הוא רק בגדר עונש דגלי קרא דהכא מהני והתמורה קודש ופירוש הגמ' כך הוא דלכן צריך קרא לרבות אשה דמד"ת הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור בזה גם אשה נענשת אבל עונש דליתא בציבור כיון דציבור ושותפין אינן עושין תמורה א"כ אשה ג"כ אינה נענשת וא"כ אשה שממירה אינה נעשית התמורה קודש כיון דעונש זה שיהי' נעשית תמורה אינו שוה בין ביחיד ובציבור וכיון שכן דאשה אינה עושית תמורה שוב כי עבדה תמורה נמי לא לקיא משום דהוי לאשאב"מ ולא הקשו אשה לאיש ואע"ג דעונש מלקות שוה ביחיד ובציבור כדעת הר"מ ז"ל מ"מ שוב לא לקי כיון דהוי אב"מ לכן צריך קרא לרבות אשה דהוי בכלל תמורה הן לעונש מלקות והן לעונש תמורה ומבוארים שני הגירסות בגמ' ומוכרח כדעת הר"מ ז"ל דציבור ושותפין לוקין על התמורה וזה נכון מאוד בעזה"י בישוב דעת הר"מ ז"ל. ומעתה א"ש מה שהקשינו לדעת הר"מ ז"ל מה איבעי' לי' לרמב"ח על עכו"ם וקטן ולהנ"ל הדברים כפשטן כיון דזה שהתמורה נתפסת בקדושה הוא ג"כ גדר עונש שפיר איבעיא לי' לרמב"ח על קטן ועכו"ם כיון דאינן בגדר עונשין ה"ה דאינן עושין תמורה ומעתה אתי שפיר דעת רבינו ברוך ז"ל דס"ל כיון דזה דהתמורה קדשה הוא ג"כ עונש ואעפ"כ גלי קרא דיהי' דשוגג כמזיד וקדשה התמורה בשוגג ג"כ אע"ג דכללא בכ"מ דאין עונשין על השוגג מ"מ הכא יש עונש על השוגג ג"כ ה"ה דיש עונש מלקות ג"כ בשוגג ושפיר ילפינן מיהי' אף לחיוב מלקות בשוגג אמנם הר"ש ז"ל ס"ל דאין למדין מלקות מקדושת תמורה כיון דגזה"כ בכ"מ דמלקות גם במזיד לא לקי בלא התראה א"כ בשוגג דליכא התראה ל"ש חיוב מלקות וז"נ בביאור הענינים לענ"ד:

שו"ר בר"מ ז"ל סוף הל' תמורה שכ' להדיא דענין העשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש הוא מצד קנס שקנסה אותו תוה"ק על שהמיר וא"כ דברינו בשיטת הר"מ ז"ל נכונים. אמנם בעיקר הדבר יש להעיר שתליא בפלוגתת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל אי עריפת פט"ח הוי מצ"ע שדעת הרמב"ן ז"ל דמה שהוא בגדר קנס אינו מצ"ע אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאע"ג דהוא קנס שקנסה אותו תורה מ"מ הוי מצ"ע וגדולה מזו מבואר ברש"י סנהדרין (דף ס"ג ע"ב) ד"ה לומר שאין לוקין עליו בזה"ל דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותירו ישרפנו ויפטר עכ"ל נראה דס"ל דהטעם דא"ל בלאו הנל"ע כיון דיש עליו העונש העשה שוב לית בי' מלקות. אך באמת ד' רש"י ז"ל צ"ע טובא דהרי נותר אסור בהנאה וא"כ אין השרפה עונש כלל ועוד מוהנותר ממנו עד בוקר דרשינן ליתן בוקר שני לשרפתו וא"כ כבר אסור בהנאה מאתמול ואיזה עונש יש בשרפתו וכן לראב"ע דמחצות ולמעלה הו"ל נותר ובלא זה קשה לדעת רש"י ז"ל דהוא מצד קנס שקנסה אותו התורה אמאי הוי גזל לאו הנל"ע אטו נוכל לומר דזה שמחויב להשיב להבעלים את אשר גזל הוי עונש והארכנו בזה במק"א אמנם בתמורה הסברא נותנת כמו"ש הר"מ ז"ל דהוא מצד קנס שקנסה אותו התורה והוי בגדר עונש:

ובדרך פלפול י"ל בזה מה שיש לדקדק בסוגיא דאעל"מ דמקשינן על רבא דס"ל אעל"מ מתמור' דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ותנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את ארבעים וצ"ע למה מביא הגמ' בקושי' הך דסופג את הארבעים הרי הקושי' הוא מהא דאם המיר מימר אמנם להנ"ל י"ל דהמקשן בא להזהיר בזה שלא נימא דהכא להכי מהני כיון דהוא עונש זה שמהני כיון ששניהם קדושים לכן הביא הגמ' הא דסופג את הארבעים וא"כ מוכרח דאין זה מתורת עונש דאל"כ נימא קלבד"מ וממונא משלם מלקא לא לקי וע"כ דהוא מצד דאע"מ וע"ז תרצינן בגמ' שאני הכא דגלי קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש וכבוד ידידי היקר הרבני החריף מוה' מרדכי מענדיל נ"י מפ"ק העיר די"ל באמת משו"ה דסופג רק ארבעים ומתו' קושית התוס' דיהי' סופג שמונים ויש לדחות כמובן ואכמ"ל יותר כי לא באתי בזה אלא להעיר ראשי פרקים בענין תמורה אם הוא מטעם עונש וקנס או לא:

איברא בעיקר איבעית רמב"ח אי קטן ונכרי עושין תמורה כיון דלאו בני עונשין הן לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש בפירושא דסוגיא ונקדים לבאר ד' התוס' שם בד"ה קתני מיהת אין עושין תמורה שהקשו דילמא לר"י קבעי דאמר בכולן להחמיר וכתבו בתי' הב' דע"כ לר"י לא אפשר לאוקמי האיבעיא כיון דר"י ס"ל דעושין תמורה דאפי' את"ל דהיינו ע"י ישראל ומיבעי' לי' לרמב"ח אם העכו"ם עצמו אפשר לעשותה הא לא מצית אמרת דע"כ אם ישראל מתפיסה צריך שיאמר העכו"ם כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ואם העכו"ם עצמו אינו עושה תמורה איך אפשר לעשות שליח עכ"ל ותמוה מאוד הא זה מוכרח דהא דכל הרוצה להמיר אינו מצד שליחות דא"כ למ"ד דאשלד"ע המעשה בטל מא"ל ואיך משכחת לה תמורה בשל חבירו וע"כ דהוא רק מצד גילוי דעת בעלים דאינו מקפיד יכול לעשות תמורה כל מי שירצה אם כן מה בכך דאיהו לא מצי עביד כיון דאינו בגדר שליחות וכבר תמהו בזה האחרונים ועי' במנ"ח מצות תמורה שג"כ נתעורר בזה לכן נלענ"ד דאיבעית רמב"ח הוא כיון דקיי"ל דהקדיש להתכפר בו אחר המתכפר עושה תמורה ולא המקדיש וכן פשיט לי' רבא לרמב"ח לקמן (ד' י' ע"א) עיי"ש היטב וכתב הר"מ ז"ל בפ"א מהל' תמורה הטעם דאינו שלו של המקדיש והכונה כיון דתמורה צריך בעלים דוקא א"כ בכל מקדיש לאחר שהקדיש ה"ה אינו שלו ושוב אינו בעלים אך כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמיא וא"כ בהקדיש להתכפר בו אחר הרי באמת אינו שלו כלל אלא של המתכפר לכן המתכפר עושה תמורה ולא המקדיש:

ומעתה נראה דזה איבעית רמב"ח קטן אי עושה תמורה דקטן אינו בר עונשין א"כ ממילא אינו בר כפרה וא"כ נהי דגלי קרא דמופלא סמל"א יכול להקדיש מ"מ לאחר ההקדש ה"ה אינו שלו כיון דאינו בר כפרה ושוב א"י לעשות תמורה וע"ז אמר את"ל דקטן עושה תמורה כיון דאתי לכלל עונשין והיינו כיון דרואין אנו דבאמת מצווה הוא על התורה רק דקטנותו גרם לו שחס עליו רחמנא א"כ בעצם הוא בר כפרה גם בקטנותו ושוב יש לו זכות בהקרבן ושוב עושה תמורה עכו"ם מהו מי אמרינן כיון דעכו"ם נו"נ כישראל עושה תמורה א"ד דעכו"ם כיון דלאו בר עונשין הוא וא"כ אינו בר כפרה כלל בקרבן א"כ אע"ג דיכול להקדיש אבל שם בעלים אין לו על הקרבן וא"כ הוי אינו שלו וא"י להמיר דמנ"מ את נתנו לאחר להתכפר בו או שהוא אינו בר כפרה בלא"ה ג"כ אין לו זכות בהקרבן שלו וע"ז אמרינן בגמ' ת"ש מהא דמבואר דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה ר"י אומר בכולן אני רואה בהן להחמיר עכ"פ מבואר דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה ושפיר כתבו התוס' דאא"ל דאיבעית רמב"ח בעכו"ם ור"י דס"ל דבכולן אני רואה להחמיר היינו דישראל יכול להמיר בקרבן עכו"ם ז"א דא"נ דמודה ר"י דעכו"ם בעצמו א"י להמיר והיינו משום דאינו בר עונשין אינו בר כפרה והוי הקרבן אינו שלו ואינו בעלים א"כ פשיטא דגם הישראל לא יכול להמיר כיון דכ"ז דיכול להמיר בשל אחרים הוא משום גילוי דעת דבעלים והכא כיון דהוא בעצמו א"י להמיר ע"כ דאינו בעלים כלל וא"כ פשיטא דל"מ גילוי דעת שלו שיהי' ישראל יכול להמיר וע"כ דס"ל לר"י דעכו"ם בעצמו יכול להמיר וא"כ ליכא למימר דאיבעית רמב"ח אליבא דר"י וע"ז תי' בגמ' דרמב"ח לא איבעיא לי' כלל דעכו"ם בעצמו יהי' יכול להמיר כיון דהוי אינו שלו כנ"ל רק דשאלתו בהקדש עכו"ם להתכפר בו ישראל אם ישראל יכול להמיר כיון דהוא של ישראל וע"ז שפיר מקשינן ותפשוט לי' מר"א אמר ר"י דס"ל כן דמתכפר עושה תמורה כיון דהוא שלו א"כ מה בכך דהמקדיש הי' נכרי וע"ז תרצינן דאיבעית רמב"ח כיון דהמקדיש אינו בר תמורה שוב גם המתכפר לא יוכל לעשות תמורה כן נראה לי ביאור הסוגיא:

ועפ"ז אשכחנא פירוקא לד' מרגא הכסף משנה ז"ל בפ"א מהל' תמורה הל"ו על מ"ש הר"מ ז"ל דאם הקדיש עכו"ם בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה העכו"ם הר"ז ספק תמורה שתמה הראב"ד ז"ל הא בנכרי אינו ספק כלל שאינו עושה תמורה רק השאלה בהקדיש עכו"ם שיתכפר בה ישראל והמיר ישראל וכתב הכ"מ ז"ל שכונת הר"מ ז"ל על תמורה מדרבנן דמדרבנן יכול להמיר ותמה הלח"מ דאמאי לא כ' כפשוטו דהרי לשון האיבעיא מורה דהמיר עכו"ם קמספקא לי' ומה שתמה הראב"ד ז"ל הא עכו"ם לא עדיף מישראל וכיון דישראל קיי"ל דאזלינן בתר מכפר ומקדיש אינו מימר כלל איך נוכל לומר דעכו"ם מימר תי' הלח"מ דכונת הר"מ ז"ל באומר ישראל המתכפר כל מי שירצה יבוא וימיר אתד"ק:

ולענ"ד ד' מרן ז"ל ברורין לפי פירושינו דמוכרח כהראב"ד ז"ל דשאלת רמב"ח לפי המסקנא בהקדיש נכרי שיתכפר בה ישראל והמיר הישראל דנכרי פשיטא דא"י להמיר כיון דאינו שלו ומ"ש הלח"מ דמשכח"ל באומר כל מי שירצה להמיר תמהני מאוד דא"כ יצמח מזה דה"ה בקרבן של ישראל לגמרי אם אומר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר יוכל נכרי להמיר ויהי' עכ"פ ספק וזה ברור להיפך דהרי מבואר לקמן בש"ס דילפינן מקראי דבני ישראל יוכלו להמיר ולא עכו"ם וזה כולל בין בשלו בין בשל חבירו ועוד דא"נ כן הו"ל לר"מ ז"ל לומר סתמא דבהקדיש ישראל יכול הנכרי להמיר מספק אם אומר ישראל כל הרוצה להמיר וע"כ דבזה מודה הר"מ ז"ל דאין הנכרי יכול להמיר דנתמעט מקרא וא"כ איזהו עדיפות יש אם הוא קרבנו של נכרי כיון שהקדישו שיתכפר בו ישראל א"כ הוא אינו בעלים כלל כיון דאינו שלו ומצד כל הרוצה להמיר אין נכרי בכלל כמו דא"י להמיר קרבנו של ישראל וע"כ כמ"ש הכ"מ ז"ל דכונת הר"מ ז"ל רק מדרבנן והסברא נראה נכונה כמ"ש דהעכו"ם אע"ג דהוא בר קרבן מ"מ אין הקרבן מכפר עליו כלל ומה"ט קיי"ל דנודרים רק עולות לדורון אבל אינו מכפר ומרצה כלל אצל העכו"ם וכיון שכן לאחר שהקדישו פסק כח הבעלים ממנו ושוב א"י להמיר ונראה דמה"ט נתמעט העכו"ם מסמיכה דדרשינן בנ"י סומכין ולא העכו"ם כיון דסמיכה ג"כ רק בבעלים וכיון דעכו"ם לאו בר ריצוי הוא כלל ל"ש בעלים עליו ול"ש בי' סמיכה ועי' בתוס' מנחות (דף צ"ג ע"א) ד"ה לפי שהקשו באמת דלמה לא ילפינן סוף שחיטה מתחילת שחיטה לענין עכו"ם ג"כ ועיי"ש מה שתירצו אמנם לפי האמת נראה דחד טעמא אית להו לתרוייהו כנ"ל ועי' זבחים (דף מ"ה ע"ב) אלא אמר ר"א אמר קרא לרצון להם ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו ונראה שזה הענין דס"ל לר"ש במשנה שם ופסקה הר"מ ז"ל דקדשי עכו"ם מה"ת מותרין בהנאה דלא תפסו בקדושת הגוף כלל ודוקא קדשי מזבח אבל קדשי בדה"ב מועלין בהם משום דקדשי בדה"ב הרי אינו משייר לעצמו כלום רק מקנה אותן להקדש והרי היא ככל קנין שמקנה לחבירו ואין נפ"מ בזה בין נכרי לישראל משא"כ בקדשי מזבח דאינו בגדר הקנאה להקדש אלא שמקדישו להקריבו עבורו כמבואר במס' ב"ק (דף ע"ו ע"א) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ועיין בתוס' שם בד"ה והשתא מבואר כן א"כ בנכרי שאין לו ריצוי הרי אינו בכלל קדשי ד':

הן אמת שבפלפול התלמידים אמרתי עפ"ז להיפך מדברינו הנ"ל ונקדים לת' קושית המנ"ח ז"ל על התוס' שנראה מדבריהם דס"ל דכל הרוצה להמיר הוא מצד שליחות א"כ איך כ' הר"מ ז"ל בהקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל אם המיר העכו"ם הר"ז ספק וקשה איך העכו"ם יכול להמיר כיון דגם בישראל אזלינן בתר מכפר והמקדיש א"י להמיר ואין לומר כמו"ש הלח"מ דמיירי באומר הישראל כל הרוצה להמיר ז"א הא אין שליחות לעכו"ם וא"כ בכה"ג אין הנכרי יכול להמיר ובאמת בלא"ה ד' הלח"מ צ"ע שאם כונת הר"מ ז"ל באומר הישראל כל הרוצה להמיר הו"ל לפרש ועיקר חסר מן הספר:

לכן נראה שא"צ לזה רק דהר"מ ז"ל לשיטתו דבקדשי עכו"ם ל"נ רק מדרבנן וע"כ דמה"ת לא תפסי בהם קדושה כלל וכיון דנכרי ליתא בבל יחל א"כ נראה בהקדיש שיתכפר בו ישראל אע"ג דישראל הוא בר כפרה מ"מ ההקדש שלו בקדשי מזבח לא אלים למתפס בו קה"ג מה"ת ויכול לחזור בו ודוקא בקדשי בדה"ב דהוא קנין להקדש אין נפ"מ בין עכו"ם לישראל משא"כ בקדשי מזבח י"ל דכ"ז שלא נקרב לגבוה יכול העכו"ם לחזור בו מן ההקדש וכיון שכן עדיין שם בעלים עליו אפי' בהקדישו שיתכפר בו ישראל ושפיר י"ל דברי הר"מ ז"ל כפשטן דס"ל דאע"ג דעכו"ם אינו עושה תמורה ה"ד אם לא הקדישן שיתכפר בו ישראל ועכו"ם לאו בר עונשין הוא משא"כ כשהקדישו להתכפר בו ישראל כיון דיש בקרבן זה ישראל באמצע שהוא בר עונשין וקרבנו מיתפס בתמורה גם העכו"ם יכול להמיר ועדיף מישראל המקדיש כיון דיכול לחזור בו כנ"ל ואפי' לפמ"ש כאן להסביר הדברים דקדשי עכו"ם אין מועלין בהם היינו משום דאינם בני הרצאה א"כ נראה דאם הקדיש עכו"ם שיתכפר בו ישראל הוי הקדש גמור ונתפס בקדה"ג לגמרי מ"מ כיון דאינו קנין להקדש אכתי יכול לחזור בו ונראה דזה הוא איבעית הגמ' דאע"ג דס"ל לר"ש דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה י"ל דה"ט כיון דאין בהם מעילה ואינן בכלל קדה"ג לכן אין עושין תמורה וגדולה מזו דעת הר"מ ז"ל פ"ד מה' ק"פ ה"ו דאם הקה"ג שבו אינו נקבעה בו בבירור עוד לשם מה הוא כגון פסח שנאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח שהפריש תחתיו דיכול להקריב איזהו שירצה לפסח או לשלמים אינו מתפיס בתמורה קה"ג להיותו קרב בעצמו אלא ירעה א"כ מכ"ש קדשי עכו"ם שהקדישו למזבח שאין בהם קדושה כלל מה"ת דאין עושין תמורה כלל אבל במקדישו להתכפר בו ישראל שנראה שחל ההקדש לגמרי וא"כ י"ל דאינו בכלל קדשי עכו"ם וגם העכו"ם יכול להמיר אמנם בכ"ז לקושטא דמילתא כיון דמסקינן לקמן בסוגיא דאין העכו"ם יכול להמיר מטעם דכתיב בנ"י בריש הפרשה א"כ נראה פשוט דעכו"ם ליתא בתמורה כלל ומוכרחין ד' הכ"מ דהר"מ ז"ל שכ' דהוי ספק הוא רק מדרבנן:

היו"ל מזה שכתבנו דזה בודאי א"א לומר כהלח"מ דטעם כל הרוצה להמיר יהי' מהני גם בעכו"ם דא"כ הי' לו להר"מ ז"ל לפסוק סתמא דעכו"ם בשל ישראל הוי ספק אם אומר הישראל כל הרוצה להמיר א"ו דל"ש בעכו"ם דין כל הרוצה להמיר אמנם בזה יש מקום לומר כהלח"מ דאיבעית רמב"ח היינו על העכו"ם והיינו כיון דהקדישו להתכפר בו ישראל אינו בכלל קדשי עכו"ם ויכול להמיר בו ובעלים הוי עדיין משום שיכול לחזור מן ההקדש כיון דקדשי מזבח אינן בכלל קנין להקדש יכול העכו"ם לחזור כיון דאינו בבל יחל. אך בכ"ז למסקנא דילפינן מבנ"י דאין העכו"ם יכול להמיר א"כ החסרון מצד העכו"ם שהוא אינו בגדר זה וא"כ שוב אין נפ"מ וצדקו ד' מרן הכ"מ ז"ל והארכנו עוד בזה בפלפול התלמידים יצא לנו להיפך ממ"ש לעיל דעכו"ם א"י להמיר מצד שאינו בעלים ואדרבה העכו"ם יש לו שם בעלים על הקדשו יותר מישראל כיון דאכתי ברשותו הוא רק דהוא הנותנת דמש"ה אינו יכול להמיר כיון דאינו החדש ועי' היטב בכ"ז:

אך באמת לדינא אני נבוך מאוד בהקדיש עכו"ם שיתכפר בה ישראל אם נפיק מכלל קדשי עכו"ם לענין מעילה ובר"מ ז"ל ובנו"כ וכן במנ"ח לא מצאתי כלל דין זה דבכה"ג יהי' בו מעילה ולומר דזה משנה שא"צ לא מסתבר כלל כיון דחזינן דלענין תמורה נשאר הגמ' בספק. הן אמת שי"ל דלפ"ד הלח"מ בדעת הר"מ ז"ל י"ל דהגמ' לא נשאר בספק אלא על הנכרי. אבל הישראל פשיטא דיכול להמיר כיון דהוי קדשי ישראל וממילא ה"ה לענין מעילה. אך הד' צ"ע לדינא בפרט א"נ כמו"ש דהעכו"ם יכול לחזור בו נראה מסברא דל"ש בו מעילה וא"נ להיפך דהר"מ ז"ל ס"ל בהקדיש עכו"ם שיתכפר בו ישראל העכו"ם א"י לחזור בו והוי הקדש גמור לצורך ישראל א"כ הד"ל קושית הראב"ד ז"ל איך העכו"ם יכול להמיר הא הוי של חבירו ותי' הלח"מ מצד כל הרוצה להמיר כ"כ שצ"ע דא"כ גם בהקדש ישראל דינא הכי דיכול העכו"ם להמיר ולומר דדעת הר"מ ז"ל להיפך דזה בודאי דבקדשי ישראל ואומר כל מי שרוצה להמיר בודאי יכול העכו"ם להמיר רק בהקדש עכו"ם ומתכפר ישראל בזה ספק הוא כיון דמכח עכו"ם קאתי אם יכול להמיר זה א"א דא"כ אמאי הספק על העכו"ם יותר מעל הישראל והבן הצעתי בזה כל הסברות שיש לומר בענין זה מפני שלא מצאתי מבואר למי שיבאר הד' על נכון אמנם יותר נראה כמוש"ל דעכו"ם א"י להמיר מצד דאינו בעלים כיון דאם הוא הקדש הרי א"ל זכות כלל בו ותמורה הוא רק בשל הקדש לזאת מה שיכול להיות בו בעלים אם יחזור מההקדש זה אינו מאלים זכותו שיהי' בכלל בעלים וראי' לזה מהא דקיי"ל דמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש וקשה אמאי לא יהי' המקדיש בגדר בעלים מצד הואיל אב"מ עלי' דפשיטא דלענין שאלה אזלינן בתר מקדיש א"ו דזה אינו בגדר בעלים לענין תמורה דצריך שיהי' בעלים אם הוא הקדש ולא במה שבידו לבטל ההקדש:

ובני היקר הב' המופלא חו"ש חתן תמים למעלות כמ' ישראל נתן שיחי' אמר עפ"ז לת' ד' התוספתא ריש תמורה ופסקה הר"מ בפ"א מהל' תמורה דאיתא שם בזה"ל הממיר אפי' בשבת הר"ז מומר וסופג את הארבעים עכ"ל ותמי' מאוד דמה זה רבותא דמהני תמורה בשבת ואמר דהכונה לפי מה דמבואר דדוקא מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש משום דאינו שלו הרי כ"ז דהוא שלו הוא רק משום זכות הכפרה שיש לו בהקרבן ומעתה י"ל לפי מה דמבואר בפסחים (דף כ"ט ע"ב) באוכל חמץ של הקדש דלמ"ד דבר הגורל"מ לאו כמ"ד א"ח מטעם מעילה כיון דהשתא אינו ממון אע"ג דלאחה"פ שוה ממון א"כ ה"נ י"ל דבשבת כיון דקרבן יחיד א"ד שבת וא"א להקריבו בשבת הרי בשבת אין לו בו זכות הכפרה ואע"ג דלאחר שבת יהי' לו זכות הקרבה מ"מ עתה אינו יותר מגול"מ וכיון דקיי"ל דלאו כמ"ד א"כ יש מקום לומר דבשבת אינו בעלים על הקרבן וא"י להמיר דהוי כמו שהמיר בשל חבירו וקמ"ל התוספתא דגם בשבת יכול להמיר ואע"ג דקרבן יחיד א"ד שבת מ"מ כיון דעבר וקרב הר"ז מרצה הוי גם בשבת בעלים של הקרבן:

ובאמת בצל"ח פסחים (דף צ"ו ע"ב) כתב להעיר מטעם אחר דממיר בשבת לא תהי' התמורה נתפסת בקדושת תמורה [אלא תרעה והוא עפ"ד הר"מ ז"ל שפסק דאם המיר את הפסח קודם חצות כיון דא"ר להקרבה התמורה תרעה וא"כ מכ"ש בשבת די"ל כן כיון דא"ר להקרבה בכל השבת אך החילוק ג"כ כיון דבדיעבד הקרבן כשר עיי"ש וכבר ראיתי להגאב"ד מלאסק שיחי' בספרו שכ' עפ"ז לפרש ד' התוספתא אך באמת מלבד שאם זה היתה כונת התוספתא עיקר חסר מן הספר דהר"ז דמומר א"ז רבותא דהרי אפי' מימר בע"מ בתם הר"ז מומר ועיקר הרבותא דקריבה בעצמה למזבח וזה אינו מבואר בתוספתא מלבד זאת מה יענה לד' הר"מ ז"ל דהשמיט הא דקתני בתוספתא הר"ז מומר וכתב רק דאפי' המיר בשבת לוקה מ' וקשה הא זה אינו רבותא כלל דאפי' א"נ דאינה קריבה היא עצמה ותרעה מ"מ פשיטא דלוקה מ' כמו בהמיר בפסח קודם חצות אמנם להנ"ל א"ש מאוד דהו"א דבשבת כיון דאין לו עתה בו זכות הקרבה לא חשיב בעלים כלל וא"כ באמת הו"א דאינו לוקה ג"כ והרבותא על המלקות וע"כ הטעם משום דבדיעבד ראוי וממילא נשמע דעושה תמורה ג"כ:

אמנם מה דיש להעיר בזה דא"נ כן דבשעה שא"ר להקרבה ואף בדיעבד פסול ל"ח בעלים וא"י להמיר א"כ למ"ד לילה מחוסר זמן וכ"נ דעת הר"מ ז"ל כמו"ש במק"א לא יהי' יכול להמיר בלילה כיון דעתה אין לו זכות בהקרבן כלל דגם בדיעבד פסול כששוחטו בלילה (ויש להעיר בזה דלפ"ז נשים לא יעשו תמורה כיון דמצ"ע דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש הוי מצ"ע שהזמ"ג דאינו נוהג בלילה הגם דהלאו גם אינו נוהג בלילה מ"מ כשאנו דנין לענין העשה הוי זמ"ג וי"ל דזה הטעם דצריך לרבות אשה דלוקה בתמורה כיון דאצל נשים הוי תמיד לאשב"מ כיון דל"ש בהו העשה דהוי עשה שהזמ"ג א"כ ל"ש בדיבורא אתעביד מעשה ויש לדחות בכמה גווני וכתבתי רק לעורר לבב התלמידים) וכן יש להתפלא על הצל"ח ז"ל דמה יענה למ"ד לילה מחוס"ז נימא דאם המיר בלילה יהי' התמורה תרעה כיון דאינו זמן הקרבה אין בכח ההקדש להתפיס קדה"ג בתמורה להיות קרב על המזבח והר"ז דומה ממש לפסח קודם חצות ואולי י"ל כיון דקיי"ל דהקטרת אימורין כשרין כל הלילה א"כ אם הי' הקרבן נשחט ביום הי' יכול עתה להקטיר האימורין וזה אחת מחלקי ההקרבה א"כ הוי בלילה בגדר ראוי להקרבה ודוקא בפסח קודם חצות שאין שום מציאות בשום חלק הקרבה עתה לא לשם פסח ולא לשם שלמים משא"כ בלילה יש מציאות להקטרת האימורין אם נשחט ביום וי"ל דמה"ט חשיב יש לו זכות בהקרבן בלילה וא"ד לשבת דאין עולת חול קריבה בשבת משא"כ בלילה הוי בגדר בעלים על קרבנו כיון דבלילה ראוי להיות קרבנו נקרב ע"ג המזבח אם נשחט ביום אע"ג דעתה שלא שחטו ביום הרי אין לו בו שום זכות בלילה זו להקריבו וגם בדיעבד יהי' פסול ומכ"ש כשהקדישו בלילה דבודאי יש לעי' כנ"ל מ"מ יש קצת מקום לומר כן וצ"ע בזה:

יהי' איך שיהי' אם זה כונת התוספתא הו"ל למנקט הדין אפי' המיר בלילה ואפי' א"נ דהתוספתא ס"ל דלילה לאו מחוס"ז אבל על הר"מ ז"ל יקשה דאיהו ז"ל פסק דלילה מחוס"ז א"כ הו"ל לומר ואפי' המיר בלילה לוקה מ' דהוי רבותא יותר משבת לזאת נראה עיקר בפירש התוס' והר"מ ז"ל כמו"ש בספרי חמדת ישראל דיני שבת דהו"א דבתמורה כיון דבדיבורא אתעביד מעשה ולקי מטעם זה והוי בגדר לאו שיב"מ ה"ה לענין שבת הוי איסור תורה כיון דעושה מחולין קודש ע"י מעשה הוי בגדר מלאכה ואם כי לא נוכל לומר דהוי מלאכה שיש בה חיוב מיתה כיון דלא עשה מלאכה בידים מ"מ כיון שיש בו סרך מלאכה דאורייתא הוי בגדר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו ואם כי הקדש בשבת והפרשת תו"מ הוא רק דרבנן כ"כ בספרי שם ההבדל בזה ובלבד זה י"ל דהקדש ותרו"מ כיון דמהני מחשבה ג"כ ל"ש לומר דבדיבורא אתעביד מעשה כיון דל"צ הדיבור כלל משא"כ בתמורה דלא מהני במחשבה כיון דהוי מחשבת איסור וצריך דיבור דוקא וכיון דבדיבורא אתעביד מעשה אמרינן דעקימת שפתיו הוי מעשה והוי איסור תורה בשבת והו"א דאינו לוקה משום תמורה ולזאת קמ"ל התוספתא שאינו כן דאפי' המיר בשבת לוקה מ' דבאמת לא ס"ל כלל הא דבדיבורא אתעביד מעשה שיהי' חשיב מעשה עיד"ז והא דלוקה בתמורה היינו משום דגזה"כ בתמורה דגם לאו שאב"מ לוקה:

אמנם בעיקר הדברים דתמורה ל"מ במחשבה אם כי מוכרח מד' השטמ"ק תמורה כמו"ש בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות עיי"ש דס"ל כן דאם הי' מהני במחשבה לא הי' שייך לומר היכא דמימר בדיבור שיהי' לאו שיב"מ מצד דבדיבורא אתעביד מעשה אמנם מד' החי' הר"ן ז"ל סנהדרין (דף ס') בהא דאמרינן בגמ' שאני מגדף הואיל וישנו בלב נראה מבואר להדיא דאע"ג דמהני במחשבה מ"מ היכא דהוי בדיבור י"ל דהוי מעשה מצד דבדיבורא אתעביד מעשה ואמרינן עקימת שפתיו הוי מעשה רק דאעפ"כ פטור מגדף מקרבן כיון דמשכח"ל שלא ע"י מעשה אין סברא לומר דפעמים חייב קרבן ופעמים פטור מקרבן לכן פטרה אותו התוה"ק לגמרי אתד"ק מבואר מד"ק דזה דמהני גם במחשבה אינו מבטל את עקימת השפתים שלא יהי' חשיב בגדר מעשה ובמק"א העירותי שנראה שזה מקור דעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אינו לוקה אע"ג דעתה עושה מעשה שלמד כן מסוגית הגמ' הנ"ל וס"ל כפי' הר"ן ז"ל כנ"ל וכיון דאמרינן כן לענין קרבן ה"ה לענין מלקות והוא נכון לענ"ד. ועי' תוס' שאנץ בשיטה מקובצת ב"מ (דף מ"ג ע"ב) בסוד"ה ביתר כ"ע לא פליגי שכ' להוכיח מהא דמקשינן על לאו דלא יחשב בפיגול דהוי לאשאב"מ דמוכרח מזה דפיגול מהני במחשבה דאל"כ נימא דבדיבורא אתעביד מעשה וקשה הא אף דמהני במחשבה מ"מ כיון דמלקות לא משכח"ל אלא ע"י דיבור וא"כ הוי לשיב"מ וצ"ל כד' השטמ"ק תמורה הנ"ל או דס"ל כדעת הרא"ה ז"ל הנ"ל. ויש לעי' הרבה בזה ואכ"מ רק מפני שלא ראיתי עוד מי שיבאר זה כתבנו ראשי פרקים להעיר לבב המעיין:

ודע שאני מסופק בהא דקיי"ל דאין תמורה אלא בבהמה אבל לא בעופות ובמנחות אם הפי' רק דמלאו ועשה נתמעט אבל איסור תורה איכא כיון דממיר דבר קודש א"ד דגם איסורא ליכא ובאמת לדעת ריו"ח דאמר לתנא דל"ת מימר משום דבדיבורא אתעביד מעשה י"ל דרק מעשה נתמעט אבל בלאו אתני' והא דאין לוקין היינו משום דהוי לאשאב"מ אך אפי' לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דהלל"מ היא בתמורה דלוקין על לאשאב"מ י"ל דס"ל דהלל"מ הי' רק בתמורת בהמה דאיירי בי' קרא אבל בעופות ומנחות כיון דאין עושין תמורה ממילא אין לוקין ג"כ אבל איסורא להמיר איכא כיון דבמשנה מבואר הלשון דאין עושין תמורה משמע דאיסורא איכא וכמו"ש הכ"מ ז"ל פ"א מהל' תמורה סוף הל"א לענין ציבור ושותפין ועי' בלח"מ ובמנ"ח שנתעוררו קצת בזה אמנם לפ"מ שכתבנו א"ש קושית המנ"ח עיי"ש ותבין דברינו עכ"פ נראה דלפ"ד הכ"מ ז"ל באמת הדין כן דאיסורא להמיר איכא בכל דבר קודש רק דעשה ומלקות ליכא אלא בבהמה. והבאנו לזה מה שאני מתקשה זה זמן רב בד' רש"י ז"ל סוכה (דף ל"ה ע"ב) בד"ה הרי יש בה היתר אכילה שכ' בזה"ל לכהן וישראל וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אבל פדיון אין לה להיות נתרת באכילת ישראל והאומר כן רשע הוא עכ"ל. ותמי' לי מאוד מה כונת רש"י ז"ל בזה שהאומר כן רשע הוא לכן עלה בדעתי שכונת רש"י ז"ל שהאומר כן דהיינו שהאומר שתרומה זו יהי' מחולל על זה הוא רשע דהוא ג"כ בכלל איסור תמורה שכל דבר שנתקדש בקדושת הגוף שאין לו פדיון והוא רוצה לחללו מקדושתו ע"י חילוף ותמורה עושה איסור ואפי' ע"י פדיון יש איסור בקדה"ג שאין מועיל בו פדיון ודוקא בבע"מ ליכא איסור אלא בלשון תמורה כיון שמהני בו פדיון אבל בקדה"ג איכא איסור גם בלשון פדיון וס"ל לרש"י ז"ל דה"ה בתרומה כיון דקדוש קדושת הגוף ואין לו היתר בפדיון האומר שיתחלל על דבר אחר ה"ה רשע שנכשל באיסור תמורה:

אמנם אחר העיון הדבר קשה בעיני להעמיס כן בכונת רש"י ז"ל אפי' א"נ דבקדשים איכא איסור תמורה בכל דבר מ"מ כיון דמבואר בקידושין (דף מ"א ע"ב) דתרומה הוי חול אצל קדשים ולא ילפינן מיני' א"כ אין לדמות תרומה לקדשים בזה לכן נראה יותר דכונת רש"י ז"ל דהאומר שתרומה יש לה פדיון וכונתו שקה"ג הוא קדושה עצמיות ואין לה פדיון וי"ל דכונת רש"י ז"ל דכמו דישראל שנקראין תרומה שנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתו אין לו שום אופן שיתחלל מקדושת ישראל אע"פ שחטא ועבר על כל התורה כולה ה"ה ישראל וברגע אחת שישיב להקב"ה נעשה צדיק גמור כיון דעצם לא יוכל להשתנות בשום אופן כן תרומה עצמה לא משכח"ל השתנות לכן האומר שיש לה פדיון וס"ל שתרומה יכולה להתחלל הוא רשע. וי"ל יותר דרש"י ז"ל לשיטתו דס"ל דתרומת פירות דרבנן ועי' במל"מ רפ"ב מתרומות ומ"ש שם עה"ג וימצא אחד שיאמר דחכמים אין להם כח לקדש התרומה בקדושת הגוף שלא יהי' לה פדיון לכן כ' רש"י ז"ל דזה ג"כ הוי בגדר רשע דכמו דתרומה דאורייתא קדוש בקדה"ג כן יש כח ביד חכמים מה שהם אומרים שהוא תרומה ויש בה קדושה עצמיות ולא מהני לה פדיון שהתוה"ק נתנה כח לחכמים שהם ג"כ יכולים לקדש בקדה"ג וי"ל דזה מרומז במקרא כתרומת גורן ויקב כן תרימו גם אתם היינו שגם אתם יש לכם אותו כח לעשות בשאר עיני פירות כתרומת גורן ויקב ועי' בא"ב להג' מקאליש ז"ל בדיני תרומות ומעשרות ס"ב בשם הראב"ד ז"ל ובס' חמדת ישראל קונטרס תורה אור אות מ"ז מ"ש בזה ואכמ"ל יותר:

פרק ד

(כ"ז ל"ד) אלה המצות אשר צוה ד' את משה אל בנ"י. בהס' בתורת כהנים סו"פ בחקותי יליף מהכא שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה והנה גם בסוף ספר במדבר כתוב בתוה"ק אלה המצות והמשפטים אשר צוה ד' ביד משה וגו' ונראה דמזה יליף ר' אילא בירושלמי פ"א דחלה הל"ח אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות וא"ל אינן מצות עיי"ש אמנם לכאורה צ"ע על התו"כ שיותר מסתבר למדרש אלה המצות הנאמר סוף ספר במדבר להא דאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה כיון שלאחר תו"כ נאמר עוד הרבה מצות מס' במדבר משא"כ לאחר במדבר נאמר רק ספר דברים שהוא משנה תורה ועיין ברמב"ן ז"ל ר"פ בהר מה שהאריך בזה וכן רואים אנו ברמב"ן ז"ל בספר דברים שחותר תמיד למצוא במצות הנראות כחדשות שכבר מרומזות הן בספרים הקודמים וא"כ שפיר יתכן לומר בסוף ספר במדבר אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ובאמת המהרש"א ז"ל בח"א שבת (דף ק"ב ע"א) כתב בפשיטות דהא דס"ל דאין הנביא רשאי לחדש דבר נלמד מאלה המצות הנאמר סוף ספר במדבר וכבר העירו האחרונים עליו שלא ראה ד' התו"כ הנ"ל אך צ"ע הא מסתברין דבריו:

והנלענ"ד בזה עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפתיחה לספר במדבר שכל הס' במדבר למצות שעה נאמר לבד מה שנאמר בו תוספות ביאור להשלים עניני הקרבנות שבתו"כ עיי"ש וא"כ ל"ש למדרש מאלה המצות הנאמר סוף ספר במדבר שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה דהרי לשעה גם עתה הנביא יכול לחדש דבר א"כ לא יתכן למדרש מאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר כיון דכל הספר לשעה נאמר ובזה אין איסור לנביא לכן דריש לי' בתו"כ מאלה המצות הנאמר סוף ספר ויקרא והא דמצאנו מצות חדשות בספר במדבר היינו רק מצות שעה או מה שנאמרו קודם שנאמר אלה המצות וז"ב ונכון בכונת התו"כ:

וי"ל יותר דא"א למדרש מאלה המצות האמור סוף ספר במדבר לאין הנביא רשאי לחדש דבר דא"כ אנו מוכרחין לומר דהך אלה המצות דהכא בא לדרשת ר' אילא דאם עשיתן כמצותן הן מצות וא"ל אינן מצות וזה לא יתכן כיון דספר ויקרא הוא תורת כהנים ומיוסד על דיני הקרבנות ובקדשים הרי קיי"ל דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב א"כ בקדשים א"א למדרש אם עשיתן כמצותן הן מצות וא"ל אינן מצות והערנו לזה כבוד ב"ד הרבני המופלא חו"ש מו"ה שמעון נ"י ויפה העיר:

איברא דלכאורה שתי תשובות בדבר. א' דהרי ר' אילא דריש לה להך אלה המצות דאם עשיתן כמצותן הן מצות לענין מצוה הב"ע והיכא דהוא מצוה הב"ע גם בקדשים פסול ול"צ שינה עליו הכ' לעכב ואדרבא עיקר מצוה הב"ע בקרבנות כתיבא. ב' אינו מתורץ בזה דברי התורת כהנים לפ"מ שכ' הריטב"א ז"ל בח' יומא (דף נ"ג ע"א) דאע"ג דבקדשים בעינן שינה עליו הכ' לעכב מ"מ בחיסר מעלה עשן הוי ביאה רקנית כיון דכתיב בהן אזהרה ל"צ שינה עליו הכ' לעכב עיי"ש וא"כ לר"י לשיטתו דס"ל דכל היכא דהפרשה מתחילה בלשון לאמר כל הלאוין הבאין מכלל עשין שבאו בה דינם באזהרה א"כ כמעט נפל דין זה דשינה עליו הכ' לעכב הצריך בקדשים בבירא וכבר העירו האחרונים בזה א"כ התו"כ דהוא ר"י שפיר יכול לדרוש דרשת ר' אילא גם בסוף תו"כ:

אמנם לקושטא דמילתא הד' נכונים מאוד ומקודם נבאר דברי הירוש' חלה פ"א הל"ח שאם כי הג' בעל פני משה השכיל לבארו ע"ד האמת אבל לא כתב מילתא בטעמא וראיתי בפי' החדש שנדפס כעת בירושלמי שכ' להיפך בדברי הבל והבאי ע"כ אמרתי לבאר פשטן של דברים בירושלמי וז"ל הירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליו וכו' אמר ר' יונה הדא דתימא בתחילה אבל בסוף חייב לברך עליו דמים הוא חייב לו ומחויב לברך ברכהמ"ז ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה היינו דעתה פליגי ר' יונה ור' יוסי אי יוצא בה ידי מצה דר' יונה ס"ל דאע"ג דהוי לכם כיון דקנאו בלעיסה וחייב לברך ברהמ"ז מ"מ מצות מצה א"י בה כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה וע"ז השיב לו ר' יוסי דמצוה הב"ע פסולה רק אם העבירה בשעת המצוה אבל הכא כיון דבשעה שהוא מקיים המצוה דהיינו משבא להנאת גרונו ומעיו שוב ליכא עבירה אינה בגדר מצוה הב"ע כיון דאין מצוה היינו בשעה שנתקיים המצוה עבירה וע"ז בא ר' אילא לחדש ולומר דאע"ג דמצד קרא דמצוה הב"ע א"א לפסלו כיון דאין העבירה בשעת המצוה מ"מ פסול מקרא דאלה המצות אם עשיתן כמצותן ה"ה מצות וא"ל אינן מצות וכיון דהכא בשעת התחלת עשית המצוה לא עשה כמצותן אע"ג דאינו בגדר מצוה הב"ע מ"מ אינה מצוה וזה נכון וברור בכונת הירושלמי וכן הבין בכונת הירושלמי הג' בעל מקור חיים ז"ל בסי' תנ"ה עיי"ש:

ומעתה הד' נכונים מאוד כיון דר"א בא לפסול את המצות אף במקום דל"ש מצוה הב"ע כגון דאין העבירה בשעת המצוה ובכה"ג בקדשים אינו פסול דבעינן שינה עליו הכ' לעכב ודבר זה הוא גמ' ערוכה במנחות (דף נ"ג ע"א) דמקשי' בגמ' דמנ"ל דמעכב אם החמיץ את המנחה שתהי' פסולה ואמרינן מדכתיב לא תאפה חמץ אלא מצה ומתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואפסולי לא מיפסלא מבואר בגמ' דאע"ג דעבר עבירה שאפה את המנחה חמץ ולא עשה המנחה כתקנה מ"מ אינה נפסלת ובעי שינה עליו הכתוב לעכב וע"כ צ"ל דה"ט משום דהכא מצד מצוה הב"ע אינה פסולה כיון דבשעת המצוה דהיינו אכילת המנחה א"כ עבירה נהי דהוא עשה עבירה שאפה את המנחה חמץ ולא עשאה כמצותה מ"מ אין המנחה נפסלת ובעי קרא אחרינא לעכב ובאמת נראה דגם הריטב"א ז"ל מודה לזה דבכה"ג בעי שינה עליו הכתוב לעכב והא שכ' הריטב"א ז"ל בחיסר מעלה עשן כיון דאיכא אזהרה הוי בכלל קטורת פסולה אע"ג דלא שינה עליו הכתוב לעכב כונתו כיון דהתם בשעת המצוה דהיינו ההקטרת הקטורת עובר בלאו דחיסר מעלה עשן א"כ בשעת המצוה עובר העבירה ושוב פסול מצד מצוה הב"ע כיון דגוף הכפרה נעשית בעבירה וכללא הוא בקדשים דפוסל בו מצוה הב"ע ול"ק עליו קושית השעה"מ פ"א מקרבן פסח מסוגי' דמנחות הנ"ל דהריטב"א לא קאמר אלא היכא דעובר באזהרה בשעת הקרבת הקרבן דנעשית הכפרה בעבירה (ויודע אני כי בגדר מצוה הב"ע גמורה איננו כיון שאין המצוה באה ע"י העבירה והי' יכול לקיים המצוה כתקנה מ"מ סובר הריטב"א ז"ל דבכה"ג ל"ב שינה עליו הכתוב לעכב כיון דהכפרה נעשית בעבירה והבן היטב) וי"ל בזה גם מה שחקר השעה"מ ז"ל שם מד' הריב"א ז"ל בתוס' פסחים (דף ס"ג) שס"ל דשוחט את הפסח על החמץ לא נפסל את הפסח דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב אע"ג דאיכא אזהרה הרי מבואר היפך ד' הריטב"א ז"ל. ולפי דברינו י"ל דאע"ג דקדשים צריכין שחיטה מ"מ אינן אלא מכשירין אמנם עיקר הקרבן הוא הזריקה והקטרה ולכן אע"ג דשחט הפסח על החמץ מ"מ הפסח אינו נפסל כיון דבשעת המצוה דהיינו הקרבת הקרבן אין כאן עבירה מודה הריטב"א ז"ל דשוב צריך שינה עליו הכתוב לעכב:

אך לפ"ז יצא לנו מזה דזורק את הפסח על החמץ פסול לכ"ע כיון דהעבירה בשעת הזריקה דהיא עיקר הכפרה ואין נראה כן דעת הפוסקים ועי' מה שכ' בזה בספרי חמדת ישראל בקונטרס תורה אור אות כ"ג ואכמ"ל בזה כי כבר הארכתי בזה בקונטרס מיוחד לבאר כל ענין דשינה עליו הכתוב לעכב וכאן לא באתי כ"א לבאר שהד' נכונים דדרשת ר"א ע"כ מאלה המצות הנאמר בסוף ספר במדבר כיון דבקדשים בעינן תמיד שינה עליו הכ' לעכב ואפי' אם עושה שלא כמצותן כגון במנחה שאופה אותה חמץ וכן בשוחט את הפסח על החמץ וכיו"ב וכיון שכן ממילא מוכרח דרשת התו"כ דמאלה המצות דהכא ילפינן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה:

ודע דיש לי עיון בענין זה דאין הנביא רשאי לחדש דבר בד' הריטב"א ז"ל במס' יבמות (דף ע"א ע"ב) בהא דאמרי' בגמ' דל"נ פריעת מילה לא"א שכ' הריטב"א בזה"ל וא"ת א"כ אף מרע"ה לא נצטוה ואמאי נקט אברהם וי"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשוב חידש עכ"ל. והנה לכאורה צ"ע שאין הת' ממין הטענה דהרי הקושיא הוא דלמה נקט אברהם ולא נקט רבותא יותר דגם משה לא נצטוה ע"ז עד יהושע ותי' דבכה"ג ל"ח חידש ועכ"פ אין הקושיא מת' בזה. ונראה מזה דכונת הריטב"א ז"ל בקושיתו היתה כיון דגם מ"ר לא נצטוה ע"ז א"כ נהי שנצטוה יהושע ע"כ רק לדורו נצטוה דהו"ל בגדר לשעה והציווי היתה רק על דור המדבר שבאו לארץ לפרוע אותם אבל לדורות ל"ש מצות פריעה כיון דמרע"ה לא נצטוה ע"ז שוב א"א לומר שנצטוה יהושע מצוה לדורות כיון דאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה א"כ אמאי נקט דלא ניתן פריעת מילה לא"א הא גם לנו לא ניתן פריעת מילה דא"א דיהושע נצטוה לדורות וע"ז תי' הריטב"א ז"ל די"ל דיהושע נצטוה לדורות ואין זה בכלל אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה כיון דהוא רק הכשר למצות מילה שכבר נצטוו בה ישראל ע"י מרע"ה וזה מוכרח בכונת הריטב"א ז"ל:

אך לענ"ד צ"ע טובא כיון דזה דאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה עיקר הטעם משום דתורה לאו בשמים הוא וכשנתן הקב"ה תורה לישראל ע"י מרע"ה ונשלמה התורה על ידו שוב אין הקב"ה מוסיף בה שום דבר או ביאור וא"כ איך אפשר לומר דזה אינו בגדר חידוש מה שבא תוס' מצוה במצות מילה שצריך לקרוע עור הפריעה לגלות בשר העטרה ובלא זה הוי כאלו לא מל וענש כרת ואסור בתרומה וקדשים מה שלא הי' עוד אז ואיך אפשר להאמין ליהושע שנצטוה כן מפי הקב"ה ועי' בר"מ ז"ל פ"ט מיסוה"ת הל"א שכ' להדיא דאם אומר הנביא פי' חדש מפי הקב"ה שלא שמענו ממשה הר"ז בכלל נביא שקר ומיתתו בחנק. והיותר תמי' על הריטב"א ז"ל כיון דבקרא דיהושע אינו מפורש כלל שאמר להם שמהיום והלאה נתחייבו גם בפריעה אלא שפרע אותם א"כ מנ"ל לומר דישראל נצטוו במצות פריעה לדורות מה שהוא נגד הסברא דתורה לאו בשמים הוא ולאחר חתימת תורה הקדושה לא יצוה הקב"ה מצות חדשות לדורות ע"י נביא הלא הדרך הפשוט לפנינו הי' לומר דהי' הוראת שעה מפי הקב"ה ליהושע על אותו הדור באי הארץ ויהושע עשה כן ולא חמר כלל ציווי לדורות ועיקר נראה כתי' הב' שבריטב"א וכן תי' התוס' דהי' הלל"מ מסיני שיתחייבו בפריעה מיום שיבואו לארץ ואילך ובאמת דעת הר"מ ז"ל נראה דאברהם אבינו נצטוה מיד בפריעה וכ"נ מירושלמי בכמה דוכתין דנצטוו על הפריעה מיד קודם מתן תורה וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ. ודעת הריטב"א ז"ל בתי' הא' י"ל דס"ל דמוכרח דאין זה חידוש דא"ל דהוא חידוש והי' רק לשעה ז"א כיון דא"נ דמצות מילה אינה אלא חיתוך גרידא הרי פריעה זו שנצטוו עלי' לשעה הוי בכלל לעבור על דברי תורה דהוי חבלה רק שנימא שנאמן שהשי"ת צוהו על כך לשעה ע"ז י"ל דהריטב"א ז"ל סובר כדעת רש"י ז"ל דהא דנביא נאמן לשעה לעבור עד"ת היינו רק כשהוא למגדר מילתא ג"כ אבל בלא זה גם לשעה אינו נאמן לעבור על דברי תורה וא"כ ע"כ צ"ל דאין זה בגדר חידוש. וגדולה מזו דעת הספורני בפ' שופטים שם דאפי' לשעה אינו נאמן בלי מופת כשהוא לעבור עד"ת אמנם מצות הנביא שאמר לרעהו הכני נא הי' לנביא כמותו שידע כי דבר ד' הוא ולפיכך נענש כאשר מאן א"כ בודאי אא"ל דמצות פריעה של יהושע היתה לשעה ועי' מ"ש בענין זה בסו"פ תצא במצ"ע דמחיית עמלק:

והנה בירושלמי מגילה פ"א הל"ה איתא ר"י בשם ר"ש בר"י מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרת וכו' מקבלין אתם עליכם שני ימים אלו בכל שנה וכו' ר"ש בר נחמן בשם ר' יונתן שמונים וחמשה זקנים וכו' והיו מצטערין על הדבר הזה אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ד' את משה וגו' כך אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש לכם דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר לא זזו משם עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם וכו' בספר אלו הכתובים ומאמר אסתר קים את דברי הפורים האלה ונכתב בספר עכ"ל הירושלמי. והנה לכאורה צ"ע על הירושלמי דהקשה לו רק משום שאין הנביא עתיד לחדש דבר ולא הקשה להם מקרא דהלא כתבתי לך שלשים כמבואר בגמ' דילן במגילה (דף ז' ע"א). ונראה דבגמ' דילן מבואר דהשאלה הי' רק על הכתיבה והקריאה לדורות לזאת הקשה להם מקרא הנ"ל אמנם הירושלמי קאי אדלעיל מיני' ששאלו לקבוע להם ב' ימים אלו למשתה ושמחה א"כ שפיר מוכרח הירושלמי להקשות רק מצד אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה דקובעין ימי שמחה חדשים בכל שנה וזה הוי בכלל חידוש שאין הנביא רשאי לחדש דבר לדורות ונראה דמשום זה מביא הירושלמי בסו"ד את הקרא דמאמר אסתר קים ימי הפורים האלה ונכתב בספר היינו להורות לנו דהוכיחו דבספר זה שכ' בתוה"ק מרמז על בס' שכתוב במגילה ונרמז בזה דכל המגילה כמות שהיא כתיבה לקבוע ימי משתה ושמחה ולקרות המגילה הכל נצטוה משה מפי הקב"ה ואין זה בכלל דבר חידוש מפי מרדכי ואסתר שכבר נרמז כל זה בתורת משה וז"ב בכונת הירושלמי ובזה א"ש ג"כ מה שלא העיר הירושלמי כלל מצד איסור בל תוסיף לפ"מ שכ' הרמב"ן ז"ל דירבעם שבדה חג חדש מלבו עבר על בל תוסיף א"כ ה"נ איך מרדכי ואסתר ציוו לקבוע ימים אלו יו"ט לדורות הא הוי בכלל תוסיף דמוסיף יו"ט חדש. אמנם להנ"ל א"ש כיון דיו"ט לא קבילו עלי' וא"כ אין זה מוסיף על התורה כיון דיו"ט שבתורה הק' אסורין בעשית מלאכה ג"כ אמנם הם לא קבילו עלי' יו"ט להיות אסורין בעשית מלאכה א"כ אין זה בגדר בל תוסיף כיון דאינו שוה ליו"ט של תורה (שוב מצאתי כן לרבינו הגדול בעל פנים יפות ז"ל פ' ואתחנן שכ' באמת דמה"ט יו"ט לא קבילו עלי' מצד חשש ב"ת וכד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל אמנם דדבריו ז"ל צ"ע טובא דהרי על קריאת המגילה ג"כ קשה מצד ב"ת וכן על ימי משתה ושמחה קשה עכ"פ מצד אין הנביא רשאי לחדש דבר כיון דעכ"פ הוי חידוש דבר וע"כ כמוש"כ שמצאו זה מרומז בתיבת בספר א"כ ה"ה דמותר לקבל עליהם יו"ט ג"כ אמנם דברינו נכונים) לכך מקשה הירושלמי רק מצד דאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וע"ז מסיק דמצאו הכל מרומז בתורה. ועיין בר"ן ז"ל ריש מגילה שכ' ע"ד הרמב"ן ז"ל שכ' דהא דפרזים קבלו עליהם אח"כ את ימי הפורים היינו לאחר שהאיר השי"ת את עיניהם שראוי לקבוע הנס לדורות ותמה עליו הר"ן ז"ל דהא זה רק לענין כתיבת המגילה נאמר אבל לא לענין יו"ט. וראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' שכ' עליו שכונת הרמב"ן ז"ל לד' הירושלמי הנ"ל ולכאו' היא השגה גדולה על הר"ן. אמנם המעי' היטב בלשון הר"ן ז"ל יראה שלא נעלם ממנו ד' הירושלמי רק שס"ל כמו שנראה בגמ' דילן (דף ט') הנ"ל דעל השאלה קבעוני לדורות השיבו רק קנאה את מעוררת עלינו בין האומות והשיבו להם הלא כ"כ על ספר דה"י ולא השיבו כלל מצד איסור דבל תוסיף ואין הנביא רשאי לחדש דבר רק על השאלה דכתבוני לדורות ע"ז אמרינן מצד הרמז דבספר נראה דבגמ' דילן ס"ל דעל ימי משתה ושמחה לא צריכין כלל להרמז דבספר ה"ה דכל דברי הירושלמי סובבין רק על כתיבת המגילה וקריאתה אבל לא על היו"ט של פורים ובאמת לכאורה יש להכריח שגם דעת הרמב"ן ז"ל עצמו הוא כהר"ן ז"ל דהרי בד' הרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן שם אחר שחידש שם דין הנ"ל דמוסיף מצוה ג"כ עובר על בל תוסיף הקשה לו מד' הירושלמי הנ"ל דלמה צריך להקשות מצד דאין הנביא רשאי לחדש דבר תפ"ל משום ב"ת ותי' משום דהו"א דעפ"י נביא ליכא ב"ת וצריך לבוא לקרא דאין הנביא רשאי לחדש דבר ומדלא תי' כמושכ"ל דנפ"מ על קביעת יו"ט של פורים דבזה ל"ש ב"ת כיון דאינו שוה לשל תורה אמנם מצד אין הנביא רשאי לחדש דבר קשה גם על זה כיון דעכ"פ חידוש מצוה ע"י נביא הוא אע"ג דחכמים יכולין לחדש מצות דרבנן אבל לא נביאים עפ"י רוה"ק נראה מזה דהרמב"ן ז"ל ס"ל ג"כ דקושית הירושלמי רק על כתיבת וקריאת המגילה וא"כ דברי הר"ן ז"ל נכונים. אך באמת צ"ע איך אפ"ל דהרמז שמצאו הי' רק על כתיבת המגילה וקריאתה דא"כ אכתי תקשי איך היו מקבלים מהם לדורות ימי משתה ושמחה הא אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. ונראה משום דזה הי' אפשר גם עפ"י תקנה כמו נס חנוכה לצורך פירסום הנס א"כ נהי דאמת הוא דאסתר ברוה"ק נאמרה הכל הן קריאתה והן ימי משתה ושמחה מ"מ קבלו חכמים ותקנה משום פרסומא ניסא משא"כ לכתיבתה וקריאתה הוצרכו למצוא רמז בתורה משום שעשו אותה ככל תורה ממש וא"כ יש בזה בל תוסיף לכן הוצרכו למצוא רמז בתורה. ועפ"ז צדקו דברי רבינו ז"ל בפנים יפות שכ' דיו"ט לא קבילי עלי' משום חשש ב"ת כיון דעל יו"ט לא מצאו רמז בתורה א"כ שוב איכא בל תוסיף וא"א לא עפ"י חכם ולא עפ"י נביא:

ועקרי דברים אלו למדתי מתורת רבי רבינו שבגולה אדמו"ר הקדוש הגאון מסאכטשאוו שליט"א בתשובתו הנדפסת בס' בכורי שלמה סי' ח' עיי"ש היטב בד' אדמו"ר שליט"א מה שהאריך בזה. אמנם יש בדברינו לימוד זכות על הר"ן ז"ל להצילו מהשגת אדמו"ר שליט"א שכיון לד' התשב"ץ הנ"ל וצ"ע עוד בזה ואכ"מ רק מפני שהשלמתי סידור הדברים לדפוס היום אור ליום ד' י"ג אדר אמרתי לכתוב ראשי דברים מחדושינו למס' מגילה השייך לענין זה דאין הנביא רשאי לחדש דבר. והשי"ת ישים חלקינו בין החכמים שניתן להם התוה"ק לבאר ולפרש דה"ק ונזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולראות בשמחתן של ישראל בב"א:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה