כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
בהר
פרק א
בתו"כ מובא ברש"י הקדוש פ' בהר על מה דכתיב בתוה"ק וידבר ד' אל משה בהר סיני וגו' כתב בזה"ל וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני הכוונה דקשי' לי' לתו"כ אמאי דוקא במצות שמיטה הורה הקב"ה שאמרה לישראל בהר סיני והלא כל המצות נאמרו בהר סיני ולא נזכר בתורה שנאמרו בהר סיני ותירץ התו"כ אלא מה שמיטה נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני עכ"ל התו"כ:
והנה כוונת התו"כ בתירוצו נבאר אח"כ אמנם בעיקר קושיות התו"כ יתכן דלכן במצות שמיטה הזכירה התורה הר סיני דהנה באמת אמרו חז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן והכוונה נראה דהנה עיקר נתינת התורה לישראל להורות להם שכל חיותם הכל היא בכח התורה וזולת זאת אין להם חיות והעמדה כלל וכל עמל אדם בפרנסה היא למותר כי באמת בכח התורה משפיע השי"ת הכל רק כמאמרם ז"ל הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי אבל באמת האדם השלם א"צ כלל כי הכל מוכן לו בכח התורה וזה הכוונה לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן היינו כמו דבמן היו הכל רואים שאינו בא ע"י יגיעתם כלל רק שע"י זכות קבלת התורה הקב"ה ממטיר להם לחם מן השמים ומכין להם פרנסתם אף במדבר בארץ לא זרועה כן צריך כל אדם להאמין שאף מה שהוא עוסק במו"מ אינו כחו ועוצם ידו רק הכל מוכן ומזומן לו מהשי"ת ועבודתו וכל עמלו היא רק מחטאיו שגרמו לו אמנם סוף כל סוף אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אף כמלא נימא:
וערבים עלי דברי מרן הגאוה"ק מוהר"ח העניך מאלכסנדר זצ"ל שאמר לפרש מה שאמרו חז"ל בירושלמי אמונת זה סדר זרעים שאדם מאמין בחי העולמים וזורע ואמר שהכוונה שעיקר אמונה צריך אדם להאמין במה שהוא סובר שהיא דרך הטבע ואעפ"כ צריך להאמין שהכל בהשגחתו ית' וזה הפירוש שאדם מאמין בחי העולמים וזורע היינו אע"פ שזורע ויודע שטבע הארץ להצמיח ולהוציא פירות מ"מ צריך להאמין שהכל מהשי"ת ולזה היתה נתינת א"י לישראל. ובדרושים ביארנו מה שאמרו חז"ל על וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שנתקשו המפרשים בהבנת הדברים ואמרנו לבאר דבאמת גם בענין זה הלך הקב"ה עם ישראל בהדרגה שמקודם הראה להם נסים גלוים כמו הנסים במצרים וקרי"ס ואח"כ במלחמת עמלק הי' צריך מלחמה ממש רק שראו ישראל שע"י כח התורה היו נוצחים כמו שדרשו חז"ל על קרא דוהי' כאשר ירים משה את ידו והיינו דהראה להם אח"כ דישראל צריכין להאמין שגם במלחמתם הם מצליחים רק ע"י כח התורה ובהשגחת השי"ת עליהם וזה הפירוש מה שמועה שמע ובא היינו איזהו שמועה פעל עליו כ"כ להיות בא ג"כ לחסות תחת כנפי השכינה וע"ז אמרינן דשמע קרי"ס והיינו שהקב"ה עשה להם נסים גלוים כאלה ואח"כ מלחמת עמלק והיינו מלחמה ממש והיינו שהקב"ה בחר בהם להיות עם סגולתו וכל מעשיהם אף הטבעיים יהי' הכל בהשגחתו ית' לכן בא הוא ג"כ להדבק בהשי"ת:
והנה זאת הראה הקב"ה לישראל במצות שמיטה דהנה במדבר ראו זאת עין בעין שחיים ומתפרנסים רק בכח התורה אמנם אח"כ כשבאו לא"י וניתן להם ארץ לזריעה ולקצירה יוכלו לדמות בנפשם שעתה חיותם היא עפ"י טבע כמו כל אומה"ע שזורעין וקוצרין ולהורות להם שהם העם הנבחר מהקב"ה והם רק תחת השגחתו ית"ש צוה להם הקב"ה מצות שמיטה שכל שנה שביעית יהי' שמיטה ולא יזרעו ולא יקצרו ואעפי"כ יהי' להם ברכה לאכול שנה שביעית ולכן המצוה בשנה שביעית שנתן הקב"ה כח בשנה השביעית כמו שנתן הקב"ה כח בשבת להשפיע פרנסה והצלחה בכל ששת ימי המעשה כן בחר הקב"ה כל שנה שביעית להשפיע בו ברכה ומי שמשמר שביעית שופע לו ברכה בכלל ששת השנים וזה הי' תכלית ויסוד קיום ישראל בא"י להורות להם שכל הצלחתם בעבודתם בזריעה וקצירה וקיומם בארץ הוא רק ע"י שביתה בשביעית ולכן כשלא שמרו ישראל שמיטה גלו מארצם כמו שמפורש בתוה"ק ונראה שזה ענין שנצטוו ישראל במוצאי שנת השביעית במצות הקהל שהמלך בא לעזרה ומקבץ כל ישראל לקרוא לפניהם משנה התורה דהיינו כיון דעתה מתחילין שנות העבודה הזריעה והקצירה שלא יטעו ח"ו כי בשנים האלו הם מתפרנסים ממעשה ידם לזאת המלך הי' קורא לפניהם התוה"ק להורות להם שאע"פ שעתה יתחילו לחרוש ולזרוע ולעסוק בעבודת האדמה מ"מ הכל הוא ע"י כח התוה"ק והשגחת השי"ת עליהם ולכן מובן היטב שמוזכר בתוה"ק הר סיני אצל מצות שמיטה להורות להם זה היסוד דמיד בהר סיני כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן להם על יסוד זה לידע שכל חיותם הוא מהקב"ה וזהו ענין מצות שמיטה כנ"ל ועתה נבוא לבאר ד' התו"כ שכ' דהענין היא להורות אלא מה שמיטה נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן כולן מסיני. ולכאורה צריך להבין דאכתי אינו מתורץ אמאי הזכירה התוה"ק דוקא במצות שמיטה שנאמרה על הר סיני הי' יכולה התוה"ק להזכיר כן במצוה אחרת שמוזכר כל הפרטים של המצות ולומר שנאמרו בהר סיני:
אמנם הענין נראה דהתו"כ בא להורות לנו בזה יסוד ושורש התוה"ק דהנה יסוד ושורש התוה"ק היא שכל ישראל צריכין להאמין שזאת התוה"ק שנתנה לנו מסיני אין בה שום השתנות בשום זמן ח"ו וכמו שהקב"ה הנותנה הוא למעלה מהזמן והטבע כן תורתו היא למעלה מהזמן ומהטבע ואינו מוגבל בזמן ובמקום ואם אמנם כי מצאנו כמה ענינים שחידשו חז"ל אח"כ הכל קבלו מסיני כמו שאמרו חז"ל הראה הקב"ה למשה אף מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש והיינו שהכל נתגלה אז בהר סיני שבזמן זה יהי' צריך דבר זה אבל אין זה חדשות והשתנות בתורה ח"ו וההבדל בין שאר החכמות שמקבלין השתנות והשתלמות הוא פשוט דכל החכמות מקורן הוא מאנשים ובזה יתרון להאחרונים מן הראשונים שבכל דור ודור הולך ומשתלם יותר ויותר כמשל ננס ע"ג הענק אמנם התוה"ק והמצות מקורן מהקב"ה שהוא מקור כל החכמות והשכליות ולמעלה מן הזמן והטבע ל"ש שיקבל השתנות בזמנים ובמקומות ואדרבא עפי"ז יובן היטב מאמרם ז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' כי הראשונים שהיו יותר קרוב למקור הי' השגתם גדולה יותר ומה שנתרחק יותר מהמקור השגה קטנה יותר. והנה להורות זה שהתוה"ק אין לה השתנות לא במקום ולא בזמן נתנה התורה במדבר בארץ לא זרועה והי' להם פרנסה לחם מן השמים א"כ רוב דיני התורה לא היו נצרכים אז כי מאחר שלא היו עוסקים במו"מ והי' הכל מוכן להם ממילא לא הי' שכיח בהם כל המשפטים ואעפ"כ נאמר להם הכל בסיני להורות זה שהתוה"ק היא לעולמי עולמים ולא לזמן ההוא דוקא ולהורות יסוד הראשי והעיקרי הזה נזכרה אצל מצות שמיטה שנאמרה בהר סיני דמצות שמיטה הי' רק בא"י אחר שבע שכבשו ושחלקו וכל דור המדבר לא הי' להם שייכות כלל במצוה זו ואעפ"כ נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני והורה הקב"ה להם הכל שלא יאמרו ישראל שעתה בא"י שאין לנו מן מאין יהי' לנו לאכול בשנה השביעית ע"ז אמר הקב"ה וצויתי את ברכתי כיון שיהי' מקיימי מצות התוה"ק ממילא יהי' להם ברכה והצלחה כן כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני כי הכל נאמר בסיני ולא כמו שנוהגין בדורינו בעוה"ר שנפרץ בהרבה מקומות במו"מ אונאה ומידות ומשקלות. ואם נשאל לאדם איך עובר מצות הקב"ה. יענה מה אעשה אם אשא ואתן באמונה לא יהי' לי פרנסה. ובאמת זה כפירה בנצחיות התוה"ק ואדרבא אם ילך בדרכי התורה הקדושה לא יצטרך לעמול כ"כ כי פרנסתו של אדם מזומנת ומוכנת לו וכיון בשמיטה שלח הקב"ה ברכה לכלל ישראל כן היום לכל אדם הפרטי מישראל אשר מקבל על עצמו ללכת בדרכי התורה בכל ענין עוזר לו השי"ת וח"ו לומר שלא נוכל לחיות היום עפ"י דרכי התורה ומצותי'. כי אדרבא כמו שכל אוה"ע חיותם עפ"י הטבע כן ישראל חיותם עפ"י התוה"ק וזה הטבע של ישראל שיהיו חיים וקיימים בכח התוה"ק:
ונראה שזה פירוש מדרש שה"ש על הפסוק בראשו כתם פז דאיתא שם בזה"ל אפי' אם מתכנשין כל באי עולם להלבין כנף אחד מן העורב אינן יכולים כך אם מתכנשין כל באי העולם לעקור יו"ד שהיא קטן האותיות שבתורה אינן יכולין וצ"ע הכונה והדמיון ומה זה שאומרים על היו"ד שהוא קטן האותיות שבתורה הלא אע"פ שהוא קטן האותיות הוא מספר עשרה ובעשרה מאמרות נברא העולם והוא יסוד התוה"ק. אך הענין נראה דהמדרש בא להורות אותנו דכמו כל חכמי הטבע וחוקרים אע"פ שחוקרים במהות הטבע והרכבתה ומוספים תמיד חדשות אבל לשנות הטבע אין בכוחם בשו"א ואף להלבין כנף העורב שהוא בטבע שחור אין יכולין כן אם יתקבצו כל באי העולם לעקור יו"ד שהוא קטן שבאותיות התורה אינן יכולין והכונה בזה דהנה מצאנו ענין הקטנה שפירושו תמצית הדברים כמו דאיתא בסוף סוטה משמת ר' יוסי קטנתא פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטנתא שהי' קטנתא של חסידים ופירש הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שהי' תמציתן ושורשן של חסידים וזה נקרא הקטנה שכולל הכל בשרש קטן וזה כוונת המדרש דהנה יו"ד הוא קטן האותיות והוא שורש ויסוד האותיות ולכן בעשרה מאמרות נברא העולם ועשרת הדברות ועשר ספירות כי הוא כולל הכל ולכן כל התרי"ג מצות כלולין בעשרת הדברות וישראל נקראים בשם יהודים מטעם זה כי ישראל ואורייתא חד היא וזה כונת המדרש דכמו דא"י להלבין כנף העורב ולעשות היפך הטבע כן אין יכולין לעקור יו"ד שהוא קטן האותיות היינו שא"י לעקור שורש התורה דהוא אות יו"ד שכולל ישראל ותוה"ק ולעקור את ישראל מתוה"ק שזה בלתי אפשרות כיון דהתוה"ק הוא טבען של ישראל ובלתי זה אין להם חיות כלל והוי בכלל שינוי הטבע וכמאמרם ז"ל בירושלמי על קרא באודה לאל גומר עלי דאם עיברו ב"ד את החודש בתולי' חוזרין והענין הוא כנ"ל דכל הנהגת ישראל הוא עפ"י התורה טבען של עניינים כנ"ל ובדרוש הארכתי עוד בזה בכמה ענינים ואכמ"ל יותר:
פרק ב
שם ושבתה הארץ שבת לד'. במל"מ רפ"א משמיטה הובא בשם הירושלמי סופ"ז דפאה דאיתא שם בזה"ל ר' זעירא בשם ר' יו"ח ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' קדושת שביעית חלה עליו עיי"ש אמנם בתוס' מנחות (דף פ"ד ע"א) בד"ה שומרי ספיחי שביעית כ' בזה"ל א"נ קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש עכ"ל ולכאורה זה סתירה מבוארת וכבר הרגיש בזה הג' בעל מנ"ח ז"ל ולכאורה עלה בדעתי דהנה באמת זה שני מצות מצות שביתת הארץ הוא מצוה בפני עצמה אמנם מלבד זה איכא מצוה דאפי' הספיחין מששית המה הפקר ואסור לקוצרם לאכילה מן המשומר ומעתה י"ל דהתוס' מודים לדברי התוספתא ולדרשת הירושלמי דחובת שביתה על הקרקע הוא אפי' בקרקע דהקדש וזה מרבינן ושבתה הארץ שבת לד' ואע"ג דגם בזה כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מ"מ י"ל דהקרקע כיון דאפי' במקדיש שדי אחוזה אינו הקדש אלא עד היובל ואח"כ חוזר לכהנים וכשדי הדיוט דמי א"כ הקרקע היא בכלל שדך תמיד ואע"ג דהקדש יש לו ק"פ וריו"ח ס"ל ק"פ כקה"ג דמי מ"מ אינו מבטל לגמרי את הקה"ג. ולכן נהי דדרשינן מושבתה הארץ לענין עבודת קרקע דמוזהר גם על שדי הקדש ולא דרשינן שדך למעט היינו משום דהקה"ג היא של הדיוט משא"כ קצירה ובצירה מן המשומר דקאי האיסור רק על הפירות וכיון דפירות המה של הקדש אינן בכלל קצירך ונזירך ולכן אין עליהם איסור שמירה כלל ואדרבה מדחזינן דצריך קרא דושבתה הארץ א"כ י"ל דדוקא שביתת הארץ אתרבי משא"כ מה שנוגע למצות הפקר הפירות שפיר י"ל כנ"ל:
ובדרך פלפול י"ל דתלי' בפלוגתת ריו"ח ור"ל אי ק"פ כקה"ג דמי דאם אמרינן ק"פ כקה"ג דמי וא"כ גם שדך לא תזרע צריך למעט הקדש וכיון שגילתה התורה ושבתה הארץ דלא דרשינן שדך למעוטי ה"ה דלא דרשינן לענין קצירה למעט מנזירך. אמנם לר"ל דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי שפיר י"ל דא"ר מזה דדרשינן ושבתה הארץ דקדושת שביעית נוהגת אף בהקדש דה"ה לפירות די"ל דקדושת הארץ שאני כנ"ל ועפי"ז י"ל דפ' לפמ"ש המפרשים להקשות על הא דמקשינן בגמ' דיהי' אסור משום לאכלה ולא לשריפה לריו"ח דס"ל יש הקטרה פחות מכזית דנראה דבאיסור עשה דלאכלה ולא לשריפה מודה ריו"ח דאינו אסור אלא בכזית וצ"ל דקושית הגמ' אליבא דר"ל דס"ל דאין הקטרה אלא בכזית ור"ל לשיטתו דס"ל קנין הפירות לאו כקה"ג דמי א"כ שפיר כתבו התוס' דיש לחלק בין עבודת הארץ לאיסור הפירות כנ"ל וזה כוונת התוס' שכ' בלשון "א"נ" היינו דאם נימא דאתי' כר"ל די"ל כן לחלק בין הדיוט להקדש. אמנם מה דיש לעי' בזה דא"כ מאי מקשה הגמ' ולאכלה ולא לשריפה הא כיון דאמרינן דקצירך ונזירך ממעט הקדש ואינו בכלל הפקר כלל וא"כ נראה פשוט דה"ה איסור לאכלה ולא לשריפה ל"ש כלל בפירות אלו כיון דאמרת דמותר לשומרן וא"צ להיות הפקר ומותרין באכילה א"כ ה"ה דיהי' מותרין בשריפה ג"כ כיון דפירות אין עליהם קדושת שביעית וצ"ע לכאורה ונראה דהתוס' ס"ל דנהי דלאחר שהקדישן אין עליהם קדושת שביעית מ"מ אסור להקדיש כיון דע"י הקדש גורם שריפה לפירות שביעית וכמו דמקשינן בגמ' על חלה בשביעית דלא יהי' נוהגת כיון דאלו איטמא בת שריפה היא אע"ג דעכשיו אינו טמא מ"מ כיון שגורם שריפה לפירות שביעית אסור ה"ה הכא צריך להיות אסור להקדיש מה"ט לעומר כיון דע"י ההקדש יהיו נשרפין פירות שביעית אך יש לחלק כיון דע"י הקדש נפקעין הפירות מקדושת שביעית א"כ ליכא איסור בזה דלהקדיש מותר ואח"כ לא יהי' איסור דלאכלה ולא לשריפה כיון דאין עליהם קדושת שביעית אחר ההקדש כמו דמותר שמירה וקצירה מה"ט:
אמנם מצאנו כיו"ב בפ"ג דמע"ש דפליגי ר"ש וחכמים אי מותר ליקח תרומה ממעות ממע"ש דרבנן ס"ל דאסור משום דממעט באכילתן ור"ש ס"ל דמותר ק"ו משלמים דנקחין ממע"ש אע"ג דאפשר שיבואו לידי פגו"נ וטמא עיי"ש משנה ב' ורבנן לא דחי דברי ר"ש אלא משום דשלמים מותר לזרים משא"כ בתרומה וקשה לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ג דמע"ש ופסקה הר"מ ז"ל בפ"ו ממע"ש הל' ח"י דאם לוקח שלמים ממע"ש פקע קדושת מע"ש ואין עליו אלא קדושת שלמים ולכן כשהומם פודה אותו וה"ה חולין עיי"ש וא"כ מאי הק"ו דר"ש משלמים הא י"ל דשלמים שפיר מותר ליקח אע"ג דבהיותן שלמים ממעט באכילתן מ"מ אז שוב לאו מע"ש הם וא"כ ההקדש מותר ואח"כ שוב ליכא איסור דממעט כיון דאינו מע"ש משא"כ כשלוקח תרומה ממע"ש דיש עליו עדיין קדושת מע"ש ג"כ ושפיר אסור משום דממעט באכילת מע"ש ומוכרח מזה דאין נפ"מ כיון דאסור למעט באכילת מע"ש ה"ה צריך שיהי' אסור להקדישו לשלמים כיון דע"י ההקדש הזה יהי' ממעט באכילתן אע"ג דבשעה דממעט באכילתו אינו מע"ש א"כ ה"ה הכא י"ל כן דקושית הגמ' דאע"ג דלאחר ההקדש אינו בכלל פירות שביעית מ"מ יהי' אסור להקדיש מה"ט כיון דעיד"ז גורם שריפה לפירות שביעית ואכתי צ"ע כמובן ויותר נראה דס"ל להתוס' דאע"ג דדרשינן קצירך ונזירך למעט הקדש ה"ד במה שנוגע לאיסור קצירה ושמירה דנאמר על הפירות משא"כ איסור דלאכלה ולא לשריפה שנאמר בתורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מבואר דענין זה שאסרה התורה בשריפה הוא מכח שביתת הארץ וכיון דדרשינן מושבתה הארץ שבת לד' דגם מה שהוא לד' קדושת שביעית נוהגת בו א"כ ה"ה באיסור לאכלה אע"ג דהוא רק על הפירות אסור גם בפירות של הקדש כיון דהוא מכח שבת הארץ וא"כ מוכרח מד' התוס' דמודים לדרשת הירושלמי:
איברא דיש לעיין בזה לפ"ד התוס' דס"ל דקצירך ונזירך ממעט הקדש א"כ ה"נ דלאכלה דכתיב והיתה שבת הארץ "לכם" לאכלה יש לדרוש לכם ולא לגבוה ונאמרו בפירות של הקדש אינן בכלל לאכלה ולא לשריפה ובאמת בת' אבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' כ"ד כתב מה"ט לדרוש לכם ולא לעכו"ם דאם עכו"ם קנאה מישראל אף א"נ דא"ק להפקיע מ"מ א"ב איסור פירות שביעית עיי"ש וכבר זכרתי דבריו בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ס"א עיי"ש וא"כ ה"ה דיש לדרוש למעט גבוה בזה וצ"ע:
ובאמת קשה ביותר לפי"מ דמבואר בתו"כ פרק א' אות ה' בזה"ל והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן המשומר עכ"ל. הרי מבואר דאיסור שמירה באכילה ג"כ נפ"ל מקרא זה וא"כ אם אמרינן דאין הקדש בכלל ה"ה שלא יהי' בכלל לאכלה ולא לשריפה. ובאמת בתוס' מנחות שם לא הביאו כלל ד' התו"כ אלו אלא מ"ש באות ג' שם וכתבו דמיירי רק לענין בצירה או דממעטינן נזירך ולא של הקדש ותמי' שלא הביאו כלל דרשה זו שמבואר לאסור לאכילה מן המשומר וראיתי בר"ש בפירושו לתו"כ שם שכ' בזה"ל וא"ת וכיצד ספיחין מותרין לעומר כיון שאסורין להדיוט ממשקה מן המותר לישראל וכו' א"נ ענבי נזירך כתיב דלהדיוט הוא דאסור ולא לגבוה ושיריים הנאכלין משלחן גבוה קא זכו עכ"ל. ולכאורה אין לדה"ק מובן כלל דאם כונתו כמ"ש התוס' דממעטינן של הקדש א"כ מה זה שהוסיף על השיריים הנאכלין כיון דעתה הכל קודש וע"כ דכונתו דלא אסור שמור לאכילה אלא להדיוט אבל לגבוה מותר שמור והי' קשי' לי' א"כ איך מותרין הכהנים באכילת השיריים ע"ז תי' מצד דמשלחן גבוה קא זכו וזה מוכרח לכאורה בכונתו:
אך אינו מובן דאיך מת' בזה הקו' דממשקה ישראל כיון דמודה דלהדיוט אסור ה"ה צריך להיות אסור לגבוה. ולכאורה עלה בדעתי עפי"ד מהרש"א ז"ל בחולין (דף צ') ד"ה קדשים דאיסור כרת שכ' דמליקה הוי בגדר מהמותר משום דנאכל לכהנים אע"ג דכהנים משלחן גבוה קא זכו מ"מ הוי בגדר מהמותר לישראל וא"כ י"ל דזה כונת הר"ש ז"ל כיון דלגבוה מותר שמור וממילא גם לכהנים מותר השיריים כיון דמשלחן גבוה קא זכו א"כ ממילא הוי מותר לישראל ג"כ ושפיר כשר להקרבה וז"נ מאוד לפ"ד מהרש"א ז"ל. אלא שגוף דברי המהרש"א ז"ל צ"ע מכמה טעמים ובאמת נראה דעיקר הטעם דמליקה משום דמצותו בכך כמו שכ' המהרש"א ז"ל בעצמו שם בסודה"ק והארכנו בזה במק"א ואכ"מ ולומר דכונת הר"ש ז"ל על איסור שמירה דלא אסרה תוה"ק השמירה בפירות שביעית כ"א לצורך הדיוט וממילא כשנשמרו נאסרו באכילה משא"כ כששמרן לצורך גבוה אי"כ איסור שמירה וממילא אין נאסרין הפירות באכילה אך הי' קשה לי' להר"ש ז"ל דאכתי איסור שמירה מה שנאכל לכהנים וע"ז כתב דהשיריים משלחן גבוה קא זכו זה דוחק גדול שאם זה כוונתו אכתי לא ית' בהמותר שאינו קרב עומר שנפדה ונאכל לכל אדם וע"כ משום דשומרו כולו לצורך גבוה א"כ ל"צ לומר על השיריים מטעם דמשלחן גבוה קא זכו אם לא שנימא דס"ל להר"ש ז"ל דבאמת נהי דבכל עומר המותר נפדה ונאכל לכל אדם משא"כ הכא המותר כיון דהי' שמור ואינו לצורך גבוה אסור באכילה מטעם שימור רק השיריים נאכלין וצ"ע:
ובאמת י"ל עוד בעיקר הקו' דכונת הר"ש ז"ל כיון דעיקר איסור דפירות שביעית הוא משום קדושת שביעית אינן נאסרין לגבוה מצד מהמשקה ישראל דמה דנאסר לישראל מפאת קדושה אין שייך לאסור לגבוה מצד דאינו מן המותר לישראל וכמו"ש להסביר דעת התוס' דתרומה ל"ח בכלל איסור להיות אסור לגבוה משום זה ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר דברי התוס' ויתבאר אי"ה במקום אחר:
פרק ג
שם וספרת לך ימי שבע שבתות וגו'. בתו"כ פרשה ב' אות ב' ומניין שיספור לשני שבוע ת"ל והיו לך ימי שבע שבתות השנים מניין שיספור לשני יובל ת"ל והיו לך תשע וארבעים שנה. מניין עשה שביעית אע"פ שאינו יובל ת"ל והיו לך שבע שבתות שנים ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר"י וחכ"א שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל. והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית עכ"ל התו"כ:
והנה בפירוש התו"כ נחלקו רש"י ותוס' דדעת רש"י ז"ל דר"י וחכמים ס"ל דכשאינו יובל מדינא דהיינו בימי בית שני שלא הי' כל יושבי' עלי' מ"מ שמיטה נוהגת רק דבזה נחלקו אם לא הי' שמיטה נוהגת אם היובל נוהג דר"י ס"ל דכמו דשמיטה לא תלי' ביובל ה"ה דיובל לא תלי' בשמיטה ויובל נוהג אע"פ שאין שמיטה נוהג אמנם חכמים ס"ל דאע"ג דשמיטה לא תלי' ביובל ושמיטה נוהגת אע"פ שאין יובל נוהג אמנם יובל אינו נוהג אלא א"כ שמיטה נוהג והי' קשה לרש"י ז"ל מירושלמי דמבואר דשמיטה תלי' ביובל ופי' רש"י ז"ל דתנאי הוא ורבי בגיטין ס"ל כירושלמי דהשמיטה תלי' ביובל ובימי בית שני דלא הי' כל יושבי' עלי' דאינו נוהג יובל אינו נוהג שמיטה מה"ת אמנם התוס' בערכין (דף ל"ב ע"ב) ד"ה מנו שמיטין וכן דעת הר"ש בתו"כ בסודה"ק די"ל דכולם מודים דשמיטה תלי' ביובל כרבי וכירושלמי ופירוש התו"כ היא אם לא מנו יובל בחטא וכן אם לא עשו שמיטה בחטא בזה ס"ל לר"י כיון דמדינא נוהג שמיטה ויובל נהי דהם לא נהגו שמיטה או יובל מ"מ לא בטל אידך כיון דמדינא הי' צריך להיות שמיטה ויובל אמנם חכמים ס"ל דיובל אינו נוהג אלא א"כ שיש שמיטה בפועל אבל אם אין שמיטה בפועל אע"ג דמדינא נוהג שמיטה מ"מ אינו יובל נוהג ובזה לא תלי' שמיטה ביובל אבל היכא דמדינא אינו נוהג יובל מודים כ"ע לרבי ולירושלמי דאין שמיטה נוהגת מד"ת והנה לכאורה צריך להבין במה פליגי רש"י ותוס' ז"ל ועוד דלכאורה דברי התוס' מוכרחין המה דהרי זה שיהי' יובל בלא שמיטה לא משכח"ל אלא כשהי' ע"י חטא אבל מדינא היה נוהג שמיטה וא"כ נראה דזה דאמרינן דשמיטה אע"פ שאין יובל ג"כ הכי פירושא דלא נהגו יובל אע"ג דמדינא היו חייבין וכבר נתעורר בזה הגאון מבריסק ז"ל בס' בית הלוי ח"ג ס"א עיי"ש:
ומה שנלפענ"ד בדעת רש"י ז"ל דס"ל דזה אין סברא כלל לומר דפלוגתת ר"י ורבנן היינו כשעברו ולא נהגו יובל אם שמיטה נוהגת דמהכ"ת דלא תהי' שמיטה נוהגת הרי כל שמיטה מתחילת כשלא הי' עוד יובל לכן פי' רש"י ז"ל דע"כ הפי' דלא עברו אלא דמדינא אין היובל נוהג וקמ"ל דלא יתחילו למנות שמיטין [וכבר הרגיש בזה הגז"ל שם] והא דס"ל דיובל נוהג אע"פ שאין שמיטה נוהגת הפי' דעשו המלאכה בשביעית ע"י עכו"ם דאינה אלא שבות כמו בשבת דאמירה לעכו"ם אינה אלא שבות א"כ באמת הם בעצמם נהגו איסור מלאכה בשביעית אך הארץ לא שבתה וא"כ מה"ת לא עבדו איסור כלל וס"ל לר"י דנוהג יובל אע"ג דלא עשו שביעית. אמנם חכמים ס"ל דיובל אינו נוהג אלא א"כ יש שביתת הארץ בפועל אבל כשלא שבתה הארץ אע"פ שהי' בדרך היתר ע"י עכו"ם מ"מ אינו נוהג יובל דכללא היא דיובל אינו נוהג אלא כשיש שמיטה בפועל ומיירי הכל באופן המותר ולכן הא דאמרינן דשמיטה נוהג אעפ"י שאין יובל נוהג מיירי ג"כ בדרך היתר וזה לא משכח"ל אלא כשאין יושבי' עלי' אמנם דעת התוס' נראה דס"ל דשביעית אמירה לעכו"ם אסור מה"ת כיון דהוא חובת קרקע שתשבות הארץ א"כ גם ע"י עכו"ם אסור מה"ת וא"צ לשבת וכבר הארכנו בזה בענין זה בס' חמדת ישראל חלק הלאוין מצות שמיטה עיי"ש וא"כ לא משכח"ל יובל אע"פ שאין שמיטה בדרך היתר וע"כ דעברו ולא עשו שמיטה א"כ גם להיפך אמרינן דהפירוש שמיטה אע"פ שאין יובל ולא עשו יובל ומה שקשה מה רבותא היא זו י"ל דקמ"ל דסד"א כיון דשנות היובל אין עולה לענין שמיטה א"כ בכה"ג דלא עשו יובל נתקלקל המנין כיון דלא קדשו את היובל א"כ הרי יש למנות שנת היובל לשמיטה או דנימא כיון דבעצם הי' ראוי להיות יובל אין מונין אלא משנה שאחרי' וא"כ הו"א דא"א להתחיל למנות שמיטה כלל וקמ"ל דמונין שמיטה בזה ועיי"ש בר"ש בתו"כ שנשאר בצ"ע באמת מאימתי מונין לחכמים בכה"ג כשלא קדשו את שנת החמשים וכתבנו מזה בח' למס' ר"ה (דף ט') אמנם באמת א"ז מספיק דאכתי יקשה לר"י לשיטתו דס"ל דשנת היובל עולה לכאן ולכאן א"כ למ"ל קרא דאם עברו ולא עשו יובל לא יתחילו למנות שמיטה דלשיטתו אין כאן קלקול השביעית כלל דמונין תמיד שנת היובל:
אמנם מלבד זאת עיקר הסברא שכתבנו בדעת רש"י ז"ל דמשכח"ל בדרך היתר אם עשו מלאכה בשביעית ע"י עכו"ם יש לעיין בה הרבה דנראה דאפי' א"נ דבשביעית מותר אמירה לעכו"ם כמו גבי שבת מ"מ כיון דעי"ז שנתיר לכל ישראל לעשות מלאכה בשביעית ע"י עכו"ם ובטול היובל כיון דלענין היובל צריך שתהי' שביתת הארץ בפועל דוקא א"כ ממילא בזמן שהיובל נוהג אסור אפי' ע"י עכו"ם מצד שעיד"ז יתבטל מצות יובל וכיון דתוה"ק צותה לעשות יובל בשנת החמשים לשמיטה והיינו אחר ז' שמיטות ע"כ דאסור מה"ת מלאכה ע"י עכו"ם ג"כ ובאמת יש מקום לומר בזה דיש חילוק בין זמן שיובל נוהג דאז באמת אסור בשביעית מלאכה מה"ת אף ע"י עכו"ם מה"ט שיתבטל מצות יובל משא"כ בזמן שאינו יובל נוהג כגון בבית שני שלא היו כל יושבי' עלי' א"כ לא הי' אסור מלאכה אלא מפאת שמיטה דכתיב שדך לא תזרע וזה רק ע"י ישראל אבל אמירה לעכו"ם רק שבות. והי' מקום לומר בזה פירוש חדש בד' גמ' גיטין (דף ל"ח) בהא דתי' אביי על מה דמקשינן בגמ' על הלל שהתקין פרוזבול ומא"מ דמה"ת משמט שביעית ותיקן הלל דלא משמט דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן ורבי הוא ועיי"ש ברש"י ז"ל דקשה לי' הא הלל הי' בזמן בית שני ותי' דהלל ס"ל דגם בזמן בית שני לא הי' נוהג שמיטת הקרקע כיון דאין היובל נוהג מה"ת וקשה מאוד דא"כ עיקר חסר מן הספר דהרי בדברי רבי לא הוזכר אלא דשני שמיטות תלי' אהדדי וגם גוף הדבר דשמיטה יהי' תלי' ביובל הוא פלוגתא ובתו"כ נראה דכולם ס"ל דלא תלי' ביובל כמו שהקשה רש"י ז"ל בעצמו:
אמנם לדברינו נאמר דהנה באמת קושית הגמ' צ"ע דהרי תקנות הפרוזבול הוא שמוסר שטרותיו לב"ד ולא קרינן בי' לא יגוש וא"כ אינו נגד התורה וכבר הרגישו בזה התוס' בגיטין (דף ל"ו) שם ד"ה ומא"מ ועיי"ש שכתבו מספרי דמה"ת בכה"ג אינו משמט רק דקושית הגמ' דסוף כל סוף כיון דמה"ת מצוה למשמט כספים איך עקר הלל מצ"ע דשמיטת כספים שיתבטל ע"י תקנתן אך ע"ז תירץ אביי דשביעית בזה"ז דרבנן ואע"ג דהלל הי' בזמן בית שני מ"מ כיון דלא הי' אז יובל נוהג מה"ת נהי דשמיטה לא תלי' ביובל כדעת החו"כ מ"מ ברור דמה"ת יכול להפקיע א"ע לגמרי ממצות שביתת הארץ ע"י אמירה לעכו"ם שיעשה מלאכה דאינה אלא שבות ונהי דמדרבנן אסור אמירה לעכו"ם מ"מ כיון דמה"ת יש לו עצה שלא ינהוג שמיטת קרקע שוב מותר לתקן פרוזבול להפקיע שמיטת כספים ג"כ כיון דשמיטת קרקע אינו מה"ת בהחלט ואע"ג דע"י אמירה לעכו"ם אין עצה כ"א לעבודת הארץ אבל מ"מ יהי' על הפירות קדושת שביעית לענין כל הדינים שנוהגין בפירות שביעית אך ז"א דמ"מ לענין עיקר שמיטת קרקע דהיא שביתת הארץ יש עצה מה"ת להפקיע אך בזמן שיובל נוהג כל זה אסור כדי שלא לבטל מצות יובל ולכן גם שמיטת כספים אסור להפקיע אבל בזמן שאין יובל נוהג כיון דמותר מה"ת להפקיע שמיטת קרקע ע"י עצה ה"ה דמותר לתקן להפקיע שמיטת כספים ולפי"ז ל"צ לומר כמו שפי' רש"י ז"ל בשביעית בזה"ז דרבנן משום דבטלה קדושת הארץ דבזה יש מחלוקת אי בטלה קדושת הארץ רק דהפירוש היא בשביעית בזה"ז שאין היובל נוהג א"כ מה"ת יש עצה להפקיע קדושת שביעית לענין שביתת קרקע כנ"ל ורק מדרבנן אסור וא"כ זה שנוהג שביעית בהחלט היא רק מדרבנן לכן מותר לתקן להפקיע שמיטת כספים וז"נ בפירוש הסוגי' לפלפולא:
והי' מקום לומר בזה ישוב דברי הכ"מ ז"ל בפ"י מה' שמיטה ויובל ה"ט על מה שכ' הר"מ ז"ל בזה"ל ובזמן שיובל נוהג נוהג דין ע"ע ודין בתי עי"ח וכו' "ונוהג שביעית בארץ" והשמטת כספים בכל מקום מה"ת ובזמן שאין יובל אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם עכ"ל וכתב מרן הכ"מ ז"ל דהעיקר בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דשמיטת קרקע גם בזה"ז מה"ת אינו תלי' ביובל והכריח כן מדבריו ז"ל בפ"ד הל' ר"ה והא דסיים הכא חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים מדבריהם הך מדבריהם קאי רק על השמטת כספים יעיי"ש ותמי' מאוד דא"כ דלהר"מ ז"ל לא תלי' כלל שמיטת קרקע ביובל א"כ למה חשיב ברישא דבזמן שיובל נוהג נוהג שביעית בקרקע בארץ מה"ת כיון דזה לא תלי' כלל ביובל ובאמת הכריחו מזה האחרונים שדעת הר"מ דשמיטת קרקע תלי' ג"כ ביובל אך באמת מסתימת לשון הר"מ שכ' סתמא דשמיטת קרקע נוהגת אף שלא בפני הבית ולא כתב מבואר להדיא דאינו נוהג בזה"ז נראה כדעת מרן ז"ל אך א"כ יהי' דברי הר"מ ז"ל סתורין מני' ובי':
אמנם לדברינו א"ש דבאמת הר"מ ז"ל ס"ל כיון דקדושת הארץ לא בטלה נוהג שמיטת קרקע מה"ת אף בזה"ז אבל מ"מ אינו נוהג בפועל מה"ת בזה"ז דוש עצה מה"ת לעשות כל המלאכות ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם אינה אלא שבות ושפיר איכא נפ"מ בין בזמן שיובל נוהג דאז בהכרח שינהוג שביעית לגמרי מפאת שלא יתבטל מצות יובל משא"כ בזמן שאין היובל נוהג אע"ג דמצוה בשביתת הארץ מ"מ בידו מה"ת שלא לשבות ע"י אמירה לעכו"ם כנ"ל. וזה ישוב נכון להשוות כל דברי הר"מ ז"ל בהלכה זו. אמנם לקושטא דמילתא נראה דז"א דא"א לומר חילוק בענין שביתת הארץ בין שהיובל נוהג ובין שאינו נוהג דממ"נ דאם אמרינן דהפירוש ושבתה הארץ היינו דצריך שביתת הארץ בפועל א"כ גם בזמן שאין היובל נוהג כיון דאמרינן דאין שמיטה תלי' ביובל ג"כ אסור אמירה לעכו"ם מה"ת כיון דמבטל המצוה בשביתת הארץ אם לא דנימא דבזה דהוא שובת והוא אינו עושה מלאכה בזה מקיים העשה דשביתת הארץ כיון דנאמר בתוה"ק האיסור בזריעה על הישראל א"כ אם הישראל שובת מקיים שביתת הארץ א"כ נהי דנעשה בארץ מלאכה ע"י עכו"ם נתקיים המצ"ע דשביתת הארץ בפועל וממילא יובל נוהג וא"כ לא משכח"ל שלא ינהוג שמיטה בהיתר וע"כ הפי' דעברו ולא נהגו שביעית וא"כ דברי התוס' מוכרחין בפירוש התו"כ:
ובפלפול התלמידים אמרתי לפרש פלוגתת ר"י ורבנן בתו"כ דמשכח"ל יובל אע"פ שאין שמיטה באופן המותר די"ל דקאי על נשים לפ"מ שחקרו האחרונים דנשים אינן מוזהרין להפקיר קרקעותיהם בשביעית דהני מצ"ע שהזמ"ג וכן באיסור דלאכלה ולא לסחורה ולאכלה ולא לשריפה אין נשים מוזהרות דהוי לאו הבמכ"ע שהזמ"ג וא"כ בנשים אינו נוהג כל דיני שביעית ובפרט שכ"כ לעיל דגם זה נכלל בכלל שביתת כמפורש בתוה"ק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' וא"כ בנשים דאינן נכללין בזה אולי אינו נוהג בהן יובל וע"ז קמ"ל ר"י דז"א דיובל נוהג בהן אע"פ שאין שמיטה נוהגת בהן וחכמים ס"ל דיובל תלי' בשמיטה וכיון דאינו נוהג בנשים דיני שמיטה בכל פרטיה ה"ה דאינן מצוות במצות יובל. אך לקושטא דמילתא ז"א דמלבד דבד' ר"י א"א לפרש כן דהרי ר' יהודה לשיטתו דס"ל דהיכא דכתיב בתחילת הפרשה לאמר אז כל עשין ולאוין הבמ"ע הבאין בהך פרשה יש בהם לאו א"כ לר"י נשים מצוות בכל דיני שמיטה כאנשים כיון דהוי באזהרה א"כ א"א לומר דצריך קרא לחייב נשים ביובל אע"ג דאינן במצות שמיטה כיון דלדידי' אין הבדל כלל בין אנשים לנשים במצות שמיטה מלבד זאת התולדה היוצא מזה דלרבנן כיון דנשים ליתני' בכל פרטי דיני שמיטה גם במצות יובל ליתני' זה בודאי אינו וברור הדבר דנשים חייבות בהחזרות שדות ובשלוח עבדים ביובל ועי' בהלק"ט להג' מוהר"י חגיז שכ' לחקור גם בתק"ש דיובל דנשים יהיו חייבות בהן מה"ט עיי"ש אות ד':
אמנם בעיקר ד' הג' בעל הלק"ט ז"ל כתבתי זה איזהו שנים בתשובה לח"א כמה הערות בדה"ק ויען כי יש בהם תועלת לתלמידים לענ"ד אעתיק אותה כאן. וזה"ל שם. א) בהלכות קטנות ח"ב סי' רצ"ז כתב בזה"ל. שאלה אם נשים חייבות בתק"ש של יובל. תשובה אפשר כיון דאתני' בשלוח עבדים אתני' נמי בתק"ש אע"ג דאי לא תקעי נמי עבדים יוצאין דדרשינן יובל היא אע"פ שלא תקעו מ"מ שופר סימן לחירות הוא א"כ אשה נמי מחייבה אע"ג דעשה שהזמ"ג הוא עכ"ל הצריך לענינינו:
ולפענ"ד הד' צ"ע דכיון דקיי"ל דשוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות ויליף לה בגז"ש זה מזה לכל מילי א"כ א"נ דחייבות נשים בתקיעות דיובל תהי' חייבות גם בתקיעות דר"ה אע"ג דהוא מצ"ע שהזמ"ג א"ו דנשים פטורות גם ביובל וי"ל דהיא מה"ט דשוה לר"ה והרי לענין זה שיהי' מצותן בכפופין ג"כ פסק הר"מ ז"ל דשוה יובל לר"ה אע"ג דביובל מסתברא דלכ"ע בפשוטין מ"מ ס"ל לר' לוי והכי קי"ל דמצותו בכפופין משום הגז"ש הרי מבואר דאין הבדל זה משום דיובל היא לסימן חירות ושלוח עבדים עוקר הגז"ש א"כ ה"ה לענין תק"ש בנשים ביובל ובאמת מוכרח מזה דביובל ל"ש חיובא כלל בנשים דאם הי' שייך חיוב ביובל ל"ש למיפטר נשים מצד גז"ש דתק"ש דר"ה כיון דבר"ה ליכא פטור בנשים רק מצד דכללא הוא דמצ"ע שהזמ"ג נשים פטורות א"כ י"ל דהכא דרשינן גז"ש לחייב נשים מיובל כמו דצריך למיפטר נשים מסוכה מה"ט דאל"כ הוי ילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות א"כ יהי' באמת נשים חייבות בתק"ש דר"ה אלא ודאי דביובל ג"כ הדבר פשוט וברור דפטורות מכח מצ"ע שהזמ"ג דאע"ג דעיקרו משום חירות אתא מ"מ כ"כ המרי"ט בת' ח"ב סי' כ"ח דעיקר מצות התלויות בארץ הם לאנשים אבל לא בנשים עיי"ש ומלבד זאת אע"ג דמצוה על כל יחיד ויחיד לתקוע מ"מ בזה שתקעו בב"ד אע"פ שהוא עוד לא תקע כבר נפטר העבד וחזרה השדה לבעלים א"כ פשוט דל"ש נשים בתק"ש דיובל כל וממילא ה"ה בתקיעות שופר דר"ה דנשים פטורות:
ובאמת לכאורה יש מקום לדון דכ"ז דנשים פטורות מתק"ש דר"ה הוא רק משום גז"ש דיובל דבלא"ה הי' נשים חייבין בתק"ש דר"ה אע"ג דהוא זמ"ג מ"מ כיון דלזכרון אתא ומה"ט כתב הר"ן ז"ל להסתפק דהוי בכלל קרבן שיהי' פסול שופר מבהמה טמאה א"כ י"ל דגם נשים חייבות בו ולזה העירני בני המנוח החריף מהו"ר אלעזר יהודא זצ"ל ורצה לתרץ בזה מה שיש לדקדק שיש שינוי בש"ס דילן ובתוספתא בענין תק"ש דהש"ס דילן קידושין (דף ל"ג ע"ב) חשיב גם שופר בכלל מצ"ע שהזמ"ג אמנם בתוספתא דמשם מקור הברייתא לא מוזכר שופר עיי"ש והוא פלא מאיזהו טעם ל"ח התוספתא שופר ורצה בני ז"ל לומר דהוא מה"ט די"ל דהתוספתא ס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא וא"כ נשים חייבות בשופר בר"ה. אך לפי"ז יהי' מוכרח מהתוספתא כהלק"ט דגם בשופר דיובל נשים חייבות אע"ג דהוא הזמ"ג דאל"כ אכתי קשה לכתוב שופר ג"כ אך באמת אם אמרינן דנשים חייבות בתק"ש בר"ה בודאי גם ביובל חייבות ויש להאריך בזה ואכ"מ ורשמתי רק להזכיר שמו הטוב של בני ז"ל והא דקתני בברייתא דקידושין שם איזהו מצ"ע שהזמ"ג סוכה לולב ושופר היינו שופר של יובל דבזה הפטור מצד המצ"ע שהזמ"ג וכיון דכ"ז דחייב בר"ה בשופר הוא רק מכח גז"ש דיובל א"כ ממילא ליכא חיובא בנשים בר"ה כיון דגם ביובל אינן חייבות וא"ש בזה מה שיש לדקדק בגמ' דחשיב סוכה ולולב קודם לשופר אע"ג דשופר הוא מצוה הראשונה ולהנ"ל א"ש דהברייתא קאי על שופר של יובל ושפיר חשיב לסוכה ולולב קודם לשופר כיון דהוא תדיר ונוהג בזה"ז. ובדרך פלפול י"ל עוד טעם דל"ש בתק"ש דר"ה פטור מצ"ע דהזמ"ג א"כ בשופר של ר"ה עיקר המצוה בשמיעה והתקיעה הוי רק הכשר מצוה כמו שרוצים הפוסקים לומר בדעת הרמב"ם ז"ל א"כ י"ל דל"ש בזה הפטור מ"ע דהזמ"ג כיון דכ"ז דנשים פטורין ממ"ע שהזמ"ג הוא רק משום דילפינן מתפילין ותפילין איתקש לת"ת א"כ י"ל דלא נשמע מזה דנשים פטורות אלא במצוה שצריך מעשה ועכ"פ דיבור דוקא כמו בת"ת דצריך דיבור עכ"פ א"נ דהרהור לאו כדיבור דמי אבל במצוה שא"צ כלום אלא לשמוע בלחוד א"ר דנשים יהיו פטורות:
ובחי' כתבנו לת' בזה ד' הר"א מזרחי פ' יתרו שרצונו לומר דשמור את יום השבת לקדשו הוא ג"כ רק עשה כמו זכור [עיי"ש שתמה על הרמב"ן ז"ל דפשיטא לי' דהוי ל"ת מכח שמור הא י"ל דהוי השמר דעשה וכתב לזה טעם אחר עייש"ה] ותמה עליו בגור ארי' מה מקשה על הרמב"ן ז"ל הא גמ' ערוכה דנשים חייבות בקדה"י ד"ת מכח כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וא"כ ע"כ דהגמ' ס"ל דהשמר הוא לאו לענ"ד י"ל דהמזרחי ס"ל דמזה א"ר לפ"מ דמבואר בספרי מובא ברמב"ן פ' תצא גבי זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים דמשמור את יום השבת לקדשו נשמע קידוש בלב לכן דרשינן זכור בפה ועיין שאגת ארי' סוף סי' י"ג ומעתה י"ל דדרשינן כמו דנשים חייבות בשמירה כיון דהוא רק בלב אע"ג דהוא מצ"ע שהזמ"ג אין לנו לומד שיהיו נשים פטורות ה"ה זכור אע"ג דהוא רק בפה ויש ללמוד מת"ת דפטורות מ"מ חייבות דגלי קרא ומצאתי און לי בסמ"ג מצ"ע כ"ט בסודה"ק שכ' בזה"ל נאמר בדברות ראשונות זכור ובדברות אחרונות שמור "ועשה אחד הוא" וגרסינן בפ' מ"ש נשים חייבות בקדה"י ד"ת שנאמר זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה עכ"ל ותמי' מאוד כיון שכ' בעצמו דגם שמור עשה הוא א"כ איך מפרש ד' הגמ' דפשיטא להו דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה דילמא מעשה דשמור ג"כ פטורו וע"כ כמו"ש דפשיטא דבמעשה דשמור כיון דהוא בלב מחייבי נשים אע"ג דהוי מצ"ע שהזמ"ג. ויש לתלות הד' בפלוגתת הרהור כד"ד והארכנו בזה ואכ"מ:
היוצא לנו מזה שכתבנו דיש מקום לומר דכ"ז דנשים פטורות מתק"ש דר"ה הוא רק כיון דכל זה דידעינן דחייב בתק"ש בר"ה הוא מכח גז"ש דיובל א"כ א"א לומר דנשים תהיו חייבות בתק"ש דר"ה כיון דביובל ג"כ ליכא חיובא משא"כ א"נ דביובל חייבות ה"ה דיהי' חייבות בתק"ש דר"ה דבזה יש טעמים לחייב אותם אע"ג דהוא מצ"ע שהזמ"ג ודוק היטב בכ"ז:
ב) איברא דלכאורה יש להעיר לפי"ז כיון דכ"ז דצריך גז"ש מדין יובל הוא רק לענין שיהי' חייב בשלש תרועות בר"ה אמנם תרועה אחת מפורש בתורה יום תרועה יהי' לכם ואע"ג דגם לזה צריך גז"ש דהוא בשופר מ"מ זה רק גילוי מילתא וא"כ כיון דיש סברא דבר"ה נשים חייבות בתק"ש יהיו חייבות עכ"פ בתרועה אחת דל"ש למילף מיובל לפטורא כיון דבזה יש סברא דחייבות משום דבא לזכרון כנ"ל דנהי דא"א לומר מטעם זה שיתחייבו יותר ממה שנאמר בר"ה רק דילפינן מיובל ושם אין נשים חייבות וגם בזה יש לעיין עוד. עכ"פ בזה דכתיב בגופו ול"צ למילף חיובא מיובל תהי' נשים חייבות בו אך מלבד מה שיש לומר בפשיטות דל"ש לחלק בזה וכיון דפטורות מתרועות דיובל ה"ה דפטורין מהתרועה דר"ה מלבד זאת נלענ"ד דכל ענין זה דצריכין כל אנשים מישראל לשמוע שופר בר"ה נלמד מיובל אבל א"ל קרא דיובל דכתיב בי' תעבירו שופר בכל ארצכם לא הוי ידעינן כלל דכל ישראל חייבין לשמוע בשופר דהרי מבואר בתו"כ בפ' בהר מובא ברש"י ז"ל על הקרא דוהעברת שופר תרועה בחודש השביעי וגו' ביוה"כ ממשמע שנאמר ביוה"כ א"י שהוא בעשור לחודש א"כ למה נאמר בעשור לחודש לומר לך תקיעות בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת שופר של ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד לבד ועיי"ש במזרחי מ"ש בזה ובגור ארי' למר"ל מפראג ז"ל בזה"ל וקשה למה לי למעוטי שתק"ש א"ד שבת בכל ארצכם והלא תקיעה אינה מלאכה ומה"ת מותרת בשבת וכו' אבל יש לך לדעת כי זה דרך חכמה וכו' ובשביל כך אמרו חז"ל שופר של ר"ה אינו דוחה שבת אלא בב"ד דהא כאשר יש שופר בב"ד הרי יום תרועה יהי' לכם ודי בזה אבל שופר של יוה"כ צריך בכל ארצכם דלא סגי בב"ד עכ"ל:
מבואר מד"ק ז"ל דאע"ג דכתיב בתוה"ק יום תרועה יהי' לכם מ"מ זה מתקיים בב"ד בלחוד ואין מזה הכרח שכל ישראל יהיו חייבין בתק"ש ובפרט לפ"מ דמבואר בירושלמי דר"ש דרש דתק"ש א"ד שבת אלא במקדש מדכתיב יום תרועה יהי' לכם ועשיתם אמרינן דבמקדש יום תרועה יהי' לכם אבל במדינה זכרון תרועה עיי"ש בודאי יקשה מאוד א"כ מנ"ל דבחו"ל חייב לתקוע בכ"מ ונימא דקרא בזכרון תרועה קאי בגבולין אפי' בחול וקרא דיום תרועה מיירי במקדש ועיין היטב ותראה שזה הערה גדולה דלפ"ד התו"כ והירושלמי אין לנו לימוד שיהי' בר"ה חיוב על כל ישראל לתקוע או לשמוע קול שופר לכן נראה ברור דכ"ז נלמד מגז"ש דיובל דכתיב בי' תעבירו שופר בכל ארצכם וכיון דר"ה שוה ליובל ממילא נשמע דה"ה בר"ה חייבין הכל לתקוע בשופר אמנם משום דסמיך לי' יום תרועה יהי' לקרא דועשיתם דיש לדרוש דוקא במקום עשיי' דהיינו שמקריבין קרבנות צריכין לתקוע משא"כ במדינה א"צ לתקוע וכדי לקיים שני הדרשות האלו מחלקינן בין ר"ה שחל בחול ובין ר"ה שחל בשבת ואמרינן דבחול המצוה על כל יחיד כמו ביובל משא"כ כשחל בשבת דרשינן הסמיכות לועשיתם ולכן המצוה רק במקדש אבל לא במדינה. ולהנ"ל י"ל קושית התוס' בר"ה (דף כ"ז) ד"ה כמאן דלא כר"א שהקשו הא ע"כ לא שוה לכל מילי מזה דבשבת אין תק"ש של ר"ה אלא במקדש ובמקום שיש בו ב"ד. אמנם לדברינו י"ל דבזה טעמא אחר כיון דאיכא דרשא דר"ש דסמיך לי' לועשיתם ואדרבה מזה מוכח דלכל מילי איתקש דאל"כ מנ"ל דבחול חייב כל יחיד ויחיד לתקוע בר"ה אלא ודאי דיליף לה מגז"ש דיובל [ועיין בתוס' מגילה (דף כ' ע"ב) בסוד"ה כל הלילה שכ' בזה"ל ואחר שבירך על הספירה אומר יה"ר שיבנה משא"כ "בתק"ש" ולולב. וה"ט לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין בהמ"ק אבל לשופר ולולב יש עשיי' עכ"ל ותמי' מאוד דמה ק"ל משופר הלא שופר אינו מצות מקדש וכל מקום הוא מצוה מה"ת ומה שייך לעשות בזה זכר למקדש בשלמא לולב י"ל דכונתם על יו"ט שני אבל בשופר צ"ע מאוד כונתם ומצאתי להג' רש"ש ז"ל בהגהותיו שהרגיש בזה. אמנם להנ"ל אולי י"ל דהתוס' קאי בשיטת הירוש' דר"ה כשחל בשבת מה"ת המצוה רק במקדש והא דתקנו בכ"מ שיש בו ב"ד הוא משום זכר למקדש וע"ז הקשו אמאי לא תקנו בזה שיאמרו יה"ר והיינו בחל בשבת מקום ב"ד. וידעתי כי זה דוחק אמנם לחומר הנושא העליתי על הספר ומי שיפרש ד' התוס' בהרחבה ישא ברכה]. ויוצא לנו מכ"ז שכתבנו דכ"ז דיש חיוב על כל ישראל בר"ה בתק"ש הוא רק משום דילפינן מיובל וא"כ כיון דביובל אין נשים חייבות דהוה מצ"ע שהזמ"ג שוב גם בר"ה נשים פטורות אע"ג דיש סברא דבזה ל"ש פטור מצ"ע שהזמ"ג מ"מ לא עדיפי מיובל ודוק היטב בכ"ז:
פרק ד
ובדרך פלפול י"ל עפי"ז בישוב דברי התוספתא פ"ק דקידושין שזכרנו לעיל דלא חשבה שופר בהדי הך דנשים פטורין מכח מצ"ע שהזמ"ג וי"ל דהנה אע"פ שכתבנו דנראה דלהלכה ליתא לדברי בעל הלק"ט ז"ל דנשים יהיו חייבין בתק"ש דיובל משום דעיקרו לחובת קרקע קאתי כיון דחזינן דלכל מילי איתקש יובל לר"ה דמצותו בכפופין אע"ג דמצד יובל צריך להיות פשוטין אמנם לפי"ז ז"ד לרבנן אבל לר"י דס"ל באמת דלענין זה לא דרשינן גז"ש ור"ה בכפופין ושל יובל בשל יעל פשוט הרי דס"ל דכיון דיובל הוא מצד חירות לא דרשינן גז"ש והאי כדינו והאי כדינו דבר"ה מסתברא בכפופין וביובל בפשוטין וא"כ לפ"ז יש מקום לדינו דהלק"ט ז"ל דנשים חייבות בתק"ש דיובל מה"ט ואינן פטורין מצד מצ"ע שהזמ"ג כמו דלא דרשינן גז"ש בזה ולפי"ז ממילא גם בר"ה נשים חייבות בתק"ש דנהי דל"ש סברא דיובל מ"מ בלא"ה יש סברא לחייב נשים מכח דלזכרון קאתי כנ"ל. ומעתה י"ל דהתוספתא לשיטתה אזלה בר"ה פ"ב בהתוספתא לא העתיקה כלל ד' הת"ק אלא ד' ר"י דס"ל בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים וא"כ מבואר דס"ל להתוספתא כר"י וא"כ באמת נשים ג"כ חייבות בתקיעות דיובל וא"כ ממילא דגם בתק"ש בר"ה חייבות כנ"ל ולכן שפיר השמיטה התוספתא שופר ול"ח לה בכלל מצ"ע שהזמ"ג דבין תק"ש של יובל ובין תק"ש של ר"ה נשים חייבות:
אך לכאורה יש לדחות דהרי מבואר שם בתוספתא נתנו חכמים את המצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי עכ"ל א"כ מבואר דהוא רק מדרבנן אך באמת א"ש שכ"כ הפו' דזה רק נתינת טעם למה שאמר ביובל של יעל דהוי א"מ לפירוש הערוך. אבל מה שצריך בר"ה כפוף וביובל פשוט זה י"ל דהוא מה"ת וכמו שנראה דעת הר"מ ז"ל בזה דס"ל דהוא לעכב ג"כ וכבר האריכו הראשונים בבירור הדברים אלו ואכ"מ:
אך זה רק לפלפולא כי לקושטא דמילתא נראה ברור דכ"ע מודים דאשה פטורה הן מתקיעות דיובל והן מתקיעות דר"ה וכמבואר בהתוספתא דר"ה דנשים פטורין מתק"ש אך בזה נראין הד' נכונים כמו"ש דכל פטורה מר"ה הוא משום פטורה דיובל דבלא"ה הי' מקום לומר כיון דהוא לכפרה נשים חייבות אע"ג דהוא מצ"ע שהזמ"ג ועיין בר"ה (דף ל' ע"א) מתיב רבא תק"ש של ר"ה ויובל דוחה שבת איש וביתו מה איש וביתו אילימא איש ואשתו וכו' והא מצ"ע שהזמ"ג נראה בפשטות הסוגי' דקאי בין על תק"ש דר"ה ובין על תק"ש דיובל ובפרט לפי גירסת הגר"א ז"ל דמוחק ר"ה ועיין בתוס' שם לא לעולם בזמן ב"ד ודו"ק ויש להעיר עוד מר"ה (דף כ"ט ע"א) דהא דאמרינן בגמ' הכל חייבין בתק"ש כהנים לוים וישראלים ומקשינן בגמ' פשיטא ותרצינן כהנים איצטריכא לי' הואיל ותנן שוה יובל לר"ה והני כהנים הואיל וליתני' במצוה דיובל וכו' אימא במצוה דר"ה לא ליחייבי קמ"ל ולד' הלק"ט הרי נשים חייבין ביובל ופטורין בר"ה וא"כ חזינן דלא תלי' זב"ז ויש לישב דהנה נראה פשוט דגם כהנים חייבין בתק"ש דיובל רק דה"א כיון דאין בקרקעותיהם דין יובל לא יהי' חייבין בתק"ש בר"ה ובאמת צ"ע הטעם ועיין ביום תרועה שנתעורר בזה ולהנ"ל י"ל דלא נימא דדומין לנשים דאע"ג דחייבין בתק"ש דיובל מ"מ כיון דעיקר מצות יובל לא ניתן להם כיון דלא נטלו חלק בארץ לכן פטורין מתק"ש דר"ה אך ז"א דא"כ דנשים אינן במצות יובל פשיטא דא"ח בתקיעות יובל מכח דהוי מצ"ע שהזמ"ג והארכנו בזה הרבה בדרושים לפרש ד' הגמ' ואכ"מ כי לא באתי בזה רק לברר חו"ד העני' שנראה פשוט וברור דנשים ח"ח בתק"ש דיובל ובזה די במ"ש עד כה:
פרק ה
ואגב אבאר קצת מה שראיתי לרבינו הרא"ה ז"ל בס' החינוך שכ' בפשטות שמצות תק"ש דיובל נוהגת רק בארץ ישראל וכ"כ הטו"א מטעם דכתיב בכל ארצכם והוא רק בארץ ישראל דח"ל אינו בכלל ארצכם והג' בעל מנ"ח מפקפק בזה עיי"ש. ולענ"ד ג"כ צ"ע ד"ז אחד מגמ' ר"ה (דף כ"ט) הנ"ל דרוצה הגמ' לומר לדמות ר"ה ליובל לענין כהנים וקשה הא לענין זה ל"ש לדמות כלל דהרי יובל חובת קרקע ואינה נוהגת אלא בא"י משא"כ תק"ש דר"ה דהוי חובת הגוף ופשיטא דנוהג מה"ת בין בארץ בין בחו"ל א"כ שפיר אין נפ"מ בין כהנים לישראלים ואיך ס"ד לדמות ר"ה ליובל לענין זה. ב' קשה טובא לפ"מ שכ' לעיל בשם הירושלמי דר"ש ס"ל דדרשינן יום תרועה יהי' לכם ועשיתם ולכן בר"ה א"ד שבת אלא במקדש וקשה א"כ בחול מנ"ל תק"ש בכ"מ וע"כ משום גז"ש דיובל וא"כ זה תינח בארץ אבל בחו"ל מנ"ל תק"ש דאורייתא כיון דביובל ליכא חיובא כלל בחו"ל ולדעתי התו"כ דמקיים יום תרועה יהי' לכם בב"ד בלחוד ג"כ ע"כ צ"ל דהא דכל יחיד ויחיד חייב לתקוע בר"ה הוא מכח גז"ש דיובל וא"כ מנ"ל דצריך לתקוע בשופר בחו"ל דכל יחיד ויחיד:
ובפלפול התלמידים אמרנו להוכיח שמ"ש התו"כ דמתקיים בב"ד יום תרועה יהי' לכם הוא מה"ת ואינו אסמכתא בעלמא ובזה א"ש מה שהקשיתי בס' חמדת ישראל בקונט' תורה אור אות על התוס' שנתקשו על תקיעות מיושב הא איכא בל תוסיף אמאי לא הקשו מהא דאתקין ר"א בקיסרי שהריטב"א בסוכה ובר"ה הקשה באמת מהתם ג"כ אמנם כעת אני רואה שיש לתמוה ביותר על התוס' וריטב"א ז"ל שלא הקשו עדיפי מיני' למד דאחד מד"ת ושנים מד"ס או שנים מד"ת ושלשה מד"ס דרצו חז"ל להשוות שיהי' במלכיות זכרוניות ושופרות תר"ת כמ"ש רש"י ז"ל יקשה הא איכא בל תוסיף כיון דמה"ת יוצאין בתרועה אחת או שנים ותמהני שלא דברו מזה כלל. לכן נראה דהנה כבוד ידי"נ החריף הנגיד מהור"י נ"י יאסקאדאוויטש מלאדז העירני על עיקר קו' התוס' דאיכא ב"ת הן בתקיעות דמיושב והן בתקנות דר"א בקיסרי די"ל בזה לפי"מ שכתב המר"ל ז"ל בגור ארי' בפ' בא י"ד ט"ו דקרא דשבעת ימים מצות תאכלו שכתב בזה"ל ועוד נראה דבא ללמוד כי כל הז' הם רשות ולא תאמר שאם יאכל מצות עובר בבל תוסיף לכך כתב שהוא רשות ואפי' לרבא דס"ל במס' ר"ה דעבר על ב"ת שלא בזמנו בעי כונה והשתא ממ"נ אם מכוין למצוה למה לא יעבור ואם אינו מכוין למצוה למה יעבור [פי' וא"כ בלא קרא ג"כ הוי ידעינן דאינו עובר כיון שלא בזמנו בעי כונה] דנראה אלי כיון שנקרא "חג המצות" אפי' מכוין למצוה אינו עובר דכיון שהכתוב אומר ז' ימים הם רשות לאכול בהם מצות אפי' אוכל מצות לשם חובה אין כאן איסור כיון שהתורה נתנה רשות לך אם אתה רוצה לאכול אם הוא אוכל לשם מצוה אינו עובר בבל תוסיף עכ"ל המר"ל ז"ל ומעתה י"ל דה"ה בר"ה דאמרה תורה "יום" תרועה יהי' לכם וקראה התוה"ק את היום יום תרועה נהי דגם בתרועה אחת יוצא ידי חובתו אבל ל"ש בזה בל תוסיף ול"ק קושיית התוס' כלל א"ד החכם הנ"ל והיא הערה נכונה לכאורה. אמנם נראה דא"ר עפימ"ש התו"כ דזה דכתיב בקרא יום תרועה יהי' לכם מתקיים בב"ד א"כ הב"ד באמת אינם עוברים על בל תוסיף ולכן לא הקשו התוס' ע"ז שהוסיפו הב"ד שנים או אחת כיון דהב"ד יכולין להוסיף בזה כיון דאמרה תורה יום תרועה יהי' לכם נתנה תורה כח להב"ד לתקוע מה שירצו לתקן אמנם על תקיעות מיושב שפיר הקשו התוס' כיון דהוא רק מנהגא שפיר קשה הא זה שתוקעין בכל יחיד ויחיד ז"א מכח יום תרועה יהי' לכם אלא מכח גז"ש דיובל ובזה שוב יקשה מצד ב"ת כיון דזה לא תקנו חכמים ולפי"ז י"ל דהא דתוס' לא הקשו מאתקין ר"א בקיסרי דס"ל דגם ר"א הוא בכלל ב"ד והי' יכול לתקן מכח ספק ואין כאן ב"ת אמנם הריטב"א ס"ל דדוקא ב"ד סמוכין הם בכלל ב"ד שעליהם אמרה יום תרועה יהי' לכם ועיין בזה כי היא הערה חדשה ולא נעלם מה שיש לגמגם בזה רק מפני שהגוף הענין נראה לי כמ"ש לכן רשמתי הד' ואי"ה עוד חזון למועד לעיין בכ"ז ולברר הד' היטב:
ובאמת יש לעי' גם בדברי הירושלמי דר"ש ס"ל דיום תרועה ועשיתם דמזה דרשינן דבמקום דועשיתם דהיינו במקדש תמיד יום תרועה אפילו בשבת משא"כ במדינה תלי' בין שבת לחול אם היא דרשה גמורה או רק אסמכתא דלכאו' מש"ס דילן נראה דלא חשו כלל להאי דרשה וראי' לזה ודמקשינן רבא בר"ה (דף כ"ט ע"ב) מה"ת במקדש היכא תוקעין וקשה מה קושי' דילמא באמת הוא איסור תורה ואעפי"כ במקדש דוחה שבת משום דגלי קרא דדרשינן סמוכין יום תרועה לועשיתם ואמרי' במקדש דוחה שבת וע"כ דס"ל להגמ' דילן דא"ז דרשה גמורה לכאורה עלה בדעתי דהנה יש לדקדק דאמר אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ולכאורה הלשון "תקעינן" אין לו ביאור אטו רבא תקע במקדש והלא רבא הי' סוף אמוראים זמן רב אחר חורבן בית שני לכן נראה בכונת רבא עפימ"ש רש"י ז"ל ביבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה שחיטה בזר כשרה ואין כאן משום זרות והוכיחו מזה האחרונים דאיסור שבת איכא דשבת כשהותר במקדש לא הותר אלא לכהנים אפי' בעבודה שכשרה בזרים ג"כ ועיין בשעה"מ ריש הלכות עבודת יוה"כ והד' עתיקין בס' האחרונים וגם אני כתבתי בזה בהרבה מקומות בחי' ואכ"מ וא"כ י"ל דזה כונת רבא אי מדאוריי' היא אם אף א"נ דגלי קרא הסמיכות דבמקדש דוחה שבת אך א"כ היא רק מפאת מקדש וא"כ אנן היכי תקעינן הי' צריך להיות מותר רק לכהנים וממשנה נראה דהי' מותר במקדש לכל וע"כ דאין זה דאורייתא אך זה רק דרך פלפול א' עיין לעיל (י"ח ע"א) דלגירסת העיין יעקב גרסינן אביי ורבא מבית עלי קאתא וא"כ הי' רבא כהן וא"כ אא"ל שזה כונת רבא במה דקאמר היכי תקעינן דהרי לכהנים הותרה שבת ואפי' א"נ כמו"ש רש"י ותוס' הכא דרבה גרסינן ורבה לא הי' כהן מ"מ גוף הסברא דשבת הותרה רק לכהנים צ"ע ואם כי בשחיטה י"ל דלא הותרה אלא באותם שיכולין לגמור העבודה משא"כ במי שאין יכול לעבוד כל העבודה לא הותר אצלו שבת וכ"כ הג' בית מאיר ז"ל בחי' יבמות לפרש כן אבל בעבודה שאין אחרי' עבודה כמו תק"ש א"נ דדוחה שבת ה"ה דדוחה בזר כמו קצירת העומר דדוחה שבת אף לזרים והיינו כיון דאין אחרי' עבודה דהקרבה היא עבודת יממא ואינו נכללת עם הקצירה דהיא בלילה ואין זמן הקרבה וכמו דמצאנו בשריפת פרים של יוה"כ דהי' כשרים ועושים גם זרים וע"כ כנ"ל דעבודה שאין אחרי' עבודה פשיטא דשבת הותר לכל וא"כ נראה ברור דא"נ דהתורה התירה תק"ש במקדש מותר אף לזרים אמנם נראה דכונת רבא בפשיטות אי דאורייתא היא נהי דנימא דרחמנא הותרה במקדש מ"מ אנן דתקעינן ג"כ בכל מקום שיש בו ב"ד מתקנת ריב"ז וזה משום זכר למקדש וכמוש"ל מד' התו' מגילה (ד' כ') וצ"ע עוד בכ"ז ובדרושי' שלנו כתבנו לבאר ד' הגמ' ר"ה (ד' ט"ז ע"א) אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין. מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה ותמי' למה נקט זכרון תרועה הו"ל למינקט שם תרועה יהי' לכם דהרי מזכרון תרועה דרשינן דר"ה שחל בשבת אין לתקוע ואמרנו דכונת ר"י על מדינה דשאל מנ"ל דמצות תק"ש גם חוץ למקדש כיון דכתיב שם תרועה יהי' לכם ועשיתם א"כ דילמא דוקא במקדש תוקעין וע"ז מקשים רחמנא אמר תקעו כיון דדוד המלך ע"ה אמר תקעו בחודש שופר סתמא א"כ מוכח דמצוה לתקוע בכל מקום אלא למה מריעין כיון דבתרועה כתיב ועשיתם א"כ דילמא חיוב תרועה דוקא במקדש וע"ז אמרינן הא רחמנא אמר זכרון תרועה ג"כ וזה לא מצי קאי על מקדש דהרי במקדש אפי' כשחל בשבת מריעין מדסמיך לי' שם תרועה לועשיתם א"כ איתקש לגמרי דכ"ז שמקריבין הקרבנות מריעין וע"כ דקאי על מדינה כשחל בשבת א"כ מוכח דבחול אפי' במדינה מריעין וזה נכון מאוד ע"פ דברינו הנ"ל. אמנם כ"כ שצריך לעי' אם גמ' דילן ס"ל דרשת הירושלמי והנה יש להאריך עוד בכל פרטי הענינים שבאו במכתבו ואכ"מ רק להעיר לבבך כתבתי ראשי פרקים ותן לחכם וגו' ואתה שלום.
פרק ו
(כ"ה מ"ו) והתנחלתם אותם וגו' לר' אחוזה לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בנ"י איש באחיו לא תרדה בו בפרך. אעתיק בזה מ"ש בת' לח"א השייך לסדר היום וז"ל שם יקרתך קבלתי.
א) וע"ז מ"ש בשם מרנא הגאה"ק מוהר"א זצ"ל מטשעכנאוו לת' דברי הרשב"א ז"ל התמוהין בריש מס' שבת שכ' לת' קו' התוס' אמאי בח"ע וחב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח הא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ומשחרר עבדו עובר בעשה ותי' הרשב"א ז"ל בזה"ל ולי נראה דשאני התם כיון דחב"ח לית בי' משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו וכו' עכ"ל ותמהו עליו מסוגי' דגיטין (ד' ל"ח) דפרכינן אעובדא בהאי אמתא שזכר הרשב"א ז"ל מהאי דחצי' שפחה וחצי' ב"ח דכפו את רבה ועושה אותה ב"ח עיי"ש. ולד' הרשב"א ז"ל מה קושי' הא בחצי' שפחה וחב"ח ליכא העשה דלעולם בהם תעבודו ושפיר כפו את רבה לשחררה וכבר נאמר מזה הרבה בס' האחרונים זצ"ל. אמנם הגר"א ז"ל תי' בפשיטות עפי"מ דמבואר (בב"מ ד' ע"ג ע"ב) דאפי' בישראל גמור אם אינו מתנהג כשורה מותר לעבוד בו עבודת עבד וא"כ כיון דחצי' שפחה וחב"ח זו לא היתה מתנהגת כשורה כיון דנכשלו על ידה ושוב איכא בה העשה דלעולם בהם תעבודו כיון דגם בצד חירות שבה מותר לעבוד עבודת הפרך ומק' הגמ' שפיר אתד"ק של הרה"ג ז"ל ודפח"ח:
והנה באמת בעיקר הסברא קדמוהו בזה הגאון בעל חת"ס בחי' הנדמ"ת על מס' שבת עיי"ש שכ' ג"כ לת' כן הקושי' הנ"ל אמנם לענ"ד לא אכחד אם כי דבריהם צודקין מאוד בכ"ז יש לעיין בהתולדה היוצא מדבריהם לענין דינא בח"ע וחב"ח שאינו מתנהג כשורה לא יהי' כופין את רבו לעשותו ב"ח דהכא הדר"ל קושית התוס' וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ול"ש תי' הרשב"א ז"ל כיון דאינו מתנהג כשורה שייך בי' העשה דלעולם בהם תעבודו וזה לא אמרה אדם מעולם אמנם מה שנראה לפענ"ד להעיר בענין זה לחזק דבריהם הק' עפימ"ש האבודרהם בטעם הדבר דהתורה פטרה האשה ממצ"ע שהזמ"ג כיון דאשה היא משועבדת לבעלה לכן במצ"ע שהזמ"ג שלא תבטל ממלאכת בעלה פטרה רחמנא ממצ"ע שהזמ"ג וכ"כ בספר החיים להג' בעל וכוח מים חיים ז"ל א"כ נראה דאף חצ"ע וחצב"ח שאינו מתנהג כשורה ומותר לעבוד בו עבודת עבד מ"מ ל"ש בי' העשה דלעולם בהם תעבודו כיון דעיד"ז שהוא חצי' ב"ח מחיוב במצ"ע שהזמ"ג מצד חירות שלו וא"כ בזמן המצוה א"י לעבוד עמו אפי' בשם של רבו דהרי מבואר בגיטין (ד' מ"ב ע"א) דלענין איסורא לא קאמרינן וא"כ נראה דלמ"ר חצ"ע וחב"ח מחויב בק"ש ותפילין אפי' בשם של רבו ועי' בתשובת בית שלמה ח' או"ח סי' טו"ב שהכריח כן לדעת הרשב"א ז"ל והארכנו בזה ואכ"מ וא"כ גם בזמן שהוא של רבו א"י לעבוד עמו ושוב לא מתקיים לעולם בהם תעבודו כיון דאיכא זמנים שאינו יכול לעבוד עמו ושפיר תמיד כופין את רבו לשחררו ואך ז"ד בח"ע וחב"ח אבל בח"ש וחב"ח דאפי' אם נעשית ב"ח גמורה פטורה ממצ"ע שהזמ"ג ככל הנשים וא"כ ל"ש לומר דבטל העשה משום זה רק מצד שא"י לעבוד עמה עבודת הפרך מצד החירות ע"ז שפיר אמרינן דהיכא שאינה מתנהגת כשורה דמותר לעבוד בה שוב איכא העשה דלעולם בהם תעבודו וצדקו דבריהם ז"ל מכל צד ועי' בזה כי י"ל בזה דברי הרשב"א ז"ל אפי' לדעת הר"מ ז"ל דנראה דס"ל דגם בעבד אינו נכון לעבוד עמו עבודת הפרך. ואגב אעיר אותך מה שראיתי להגאון בעל חת"ס ז"ל שכ' לת' באופן אחר דברי הרשב"א ז"ל עפי"מ שרוצה לחדש דמד"ת בח"ע וחב"ח ליכא העשה כלל דאין העבד מחיוב לעבוד כלל מצד החירות רק דרבנן תקנו משום הפסד רבו ולכן הקשו ב"ש לב"ה למה תקנו את האדון אמאי לא תקנו את העבד ולא לתקן רבנן תקנה זו וממילא לא יהי' העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ זה בעבד דשייך תקנת העבד משא"כ בשפחה דליכא משום פו"ר מודים ב"ש דעובדת את רבה יום אחד ושוב איכא העשה דלעולם בהם תעבודו ושפיר פריך בגיטין אההיא אמתא מח"ש וחב"ח אתד"ק. ולא ידענא מה קאמר מר דלו יהיבנא לי' כ"ז דזה שעובד את רבו יום אחד הוא רק מתק"ח אבל מה"ת א"צ לעבוד כלל מה שאינו יודע ענין לו כלל. מ"מ קשה מאי מקשינן בגמ' מח"ש וחב"ח די"ל דוקא התם דמה"ת ליכא העשה נהי דעיד"ז שתקנו חכמים שוב איכא העשה א"כ בנ"ד העמידו דבריהם על ד"ת ועקרו תקנתם וממילא ליכא העשה ושפיר כופין את רבה משא"כ בשפחה גמורה דמה"ת איכא העשה דלעולם בהם תעבודו אין כופין את רבה והקושי' על הרשב"א ז"ל בתוקפה ועיין מ"ש הגאון ז"ל עוד בת' ח' אהע"ז סי' קנ"א בישוב דברי הרשב"א ז"ל בסברא מחודשת דבעי שיהי' שייך בי' והתנחלתם ולא מתקיים בי' לעולם בהם תעבודו משא"כ בח"ש וחב"ח במהרה יבנה בהמ"ק ויהי' יכול למוסרה לעבד עברי ויהי' הולדות שלו שפיר שייך בי' לעולם בהם תעבודו וגם זה לבי מגמגם בה כיון דלא תלי' בדידי' ואין בידו שיהי' עבד עברי שיוכל למוסרה לו ובפרט לפי"מ דקיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית רק דנמכר בגניבתו בודאי קשה לומר דמשום זה מיקרי והתנחלתם ומקיום בה לעולם בהם תעבודו דדילמא לא יתרמי במכר בגניבתו אשר כפי התנאים שצריכין להיות בו נראה דהוא לא שכיח כמובן ויש להאריך עוד בזה ואין הפנאי מסכים אתי כעת:
ב) ובאמת בעיקר דברי הרשב"א לכאורה נראה להביא ראי' לדבריו מהא דמבואר במס' ברכות (דף מ"ז ע"ב) במעשה דר"א ששחרר את עבדו והשלימו לעשרה דמקשינן בגמ' הא אמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה ותרצינן מצד דהי' לצורך מצוה אמרינן עדל"ת וקשה לפי דברי הפוסקים דח"ע וחב"ח ג"כ מצטרף לעשרה א"כ הי' לו לשחררו חצי' דאכתי יהי' אגד בי' ולא עבר עדיין בעשה דלעולם בהם תעבודו ואפשר לקיים ב' לא אמרינן עדל"ת וא"ל כיון דאח"כ ב"ד כופין אותו לשחררו א"כ הוא גורם לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו ז"א לפי"ד הרמב"ן ז"ל בינוקא דאשתפיך חמימי דגורם אינו אסור במקום שעושה מצוה כנודע א"כ ה"נ דכותי' דעתה שמשחרר החצי הוא לצורך מצוה ואח"כ יהי' אונס בתק"ח משא"כ כשמשחררו עתה לגמרי עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו:
ומצאתי להג' פרמ"ג ז"ל בחאו"ח בא"א סי' קמ"ג סק"א העיר בזה וכ' בפשיטות דעובר בזה שמשחררו החצי לגמרי כיון דאח"כ ב"ד כופין אותו ולדברינו א"ז פשוט כ"כ כיון דאח"כ אונס לית בי' איסורא דאורייתא אמנם לדעת הרשב"א ז"ל דבחצי' עבד וחב"ח שוב ליכא העשה דלעולם בהם תעבודו א"כ כשמשחרר חצי' מבטל העשה ושוב מותר מיד לשחררו לגמרי. איברא דיש להשיב בזה עפ"מ שכתב מורי הגז"ל בישועות ישראל סי' כ"א לת' דברי הריב"ש בת' סי' קע"ה שפסק במי שנשבע שלא יצחק בצחוק ידיעה ואח"כ אנסו המלך לצחק אעפ"י שהי' בידו שלא לילך לפני המלך מ"מ פטור מכח דעתה הוא פק"נ אע"ג דהוא עצמו סיבב לו את האונס ותמה עליו שסתר משנתו דהרי בסי' י"א כ' הריב"ש ז"ל דבכה"ג ל"ח אונס כיון דהי' בידו לברוח ממקום זה אע"ג דעתה שלא ברח ה"ה אונס מ"מ חשיב רצון וכ' מורי הגז"ל לת' והעלה דבר חדש לחלק בין היכי דפטור מצד אונס לבין היכי מצד פק"נ דבכל המצות שנאמר בהם וחי בהם א"כ עתה דהוא פק"נ נהי דהוא בעצמו גרם לו הפק"נ מ"מ עתה הוא פק"נ ודוחה האיסור וממילא לית בי' איסורא משא"כ היכי דפטור מצד אונס כגון הג' דברים דלא כתב בהם וחי בהם רק מצד אונס אתה בא לפשרו ע"ז שפיר אמרינן כיון דהוא בעצמו גרם לו אין זה אונס והוי רצון והיא סברא נכונה מאוד וראוי אליו ז"ל:
ומעתה י"ל דהרמב"ן ז"ל לא קאמר דאין למצוה אלא לשעתה אלא אם אח"כ יהי' ההיתר מצד דחוי' כגון מצד פק"נ וא"כ שפיר אמרינן דעתה מותר לעשות המצוה ואח"כ יהי' פק"נ דוחה שוב ליכא איסורא כלל משא"כ הכא דאח"כ לא יהי' היתר משום פק"נ אלא מכח אונס א"כ כיון שהוא בעצמו סיבב עליו את האונס עיד"ז שמשחרר החצי' ה"ה כאלו עושה עתה הכל שמשחררו לגמרי דזה הוי רצון גמור וא"כ א"נ דאין עשה דוחה ל"ת דלעולם בהם תעבודו שוב גם חצי' אסור לשחרר ועיין היטב כי הוא נכון לפי"ד מורי הגז"ל:
איברא בעיקר דברי מורי הגאון ז"ל יש לעיי' מגמ' ערוכה סנהדרין (דף ע"ד ע"ב) דאיבעיא לן אי ב"נ מצווה על קדה"ש ופשוט לי' מנעמן דאמר לדבר הזה יסלח ד' לעבדך וגו' ועיין ברש"י ז"ל משום דאונס הוא שאדונו נשען על ידי ומדהסכים אלישע על ידו ש"מ דב"נ אינו מצווה על קד"ה עיי"ש. וקשה מה בכך שב"נ אינו מצווה על קדה"ש מ"מ כיון דוחי בהם ג"כ לא נאמר לב"נ וא"כ מצד אונס אתה בא לפטרו ואיך מיקרי זה אונס הא בידו שלא להיות משנה למלך ולא ילך בחזרה כלל אצלו ודוחק גדול לומר דהי' מוכרח משום סכ"נ להיות משנה למלך ותמהני מאוד שלא ראיתי מי שהרגיש בזה לכן לולא דמסתפינא ה"א דבאמת גם היכי דפטור מצד אונס אף אם הוא סיבב לעצמו את האונס חשיב אונס כיון דעתה אנוס הוא אמנם ז"ד אם בזה שסיבב לעצמו האונס ליכא איסורא כגון בנידון הריב"ש בת' בנשבע שלא לצחק בצחוק הידועה וכשהי' המלך בעיר הלך להמלך דהלכה למלך מפאת עצמה אין בו איסור כלל ושפיר אמרינן דהוי אונס על הצחוק אע"ג דגרם לו בעצמו זה עיד"ז שהלך למלך משא"כ בד' הריב"ש בסי' י"א גבי אנשים שאינם בורחים מעירם שזה גופא שדר בעיר שרובם עכו"ם איסור הוא כמבואר בר"מ ז"ל פ"ה מיוסה"ת א"כ שפיר אמרינן דל"ה אונס כיון דזה שסיבב האונס ג"כ איסורא הוא ואיך אפשר לקרוא זה אונס וז"ב ונכון בעזהי"ת:
ועפי"ז א"ש מה שתמה המהרי"ט בת' סי' כ"א על הריב"ש הנ"ל דס"ל דאף היכא דסיבב לעצמו האונס חשיב אונס דמה יענה להא דדרשו חז"ל על מה שאמרה אסתר ואני כאשר אבדתי אבדתי דאמרה כשם שאבדתי ממך משום דעכשיו ברצון וקשה אמאי הוי רצון הא ההליכה למלך אינו איסור ועיקר האיסור הביאה ואז שוב הוי אנוסה. ולהנ"ל א"ש כיון דיחיד ג"כ אסור א"כ זה שהלכתה אל המלך ג"כ איסורא הוא והוה רצון ולא אונס. ומעתה א"ש גם בקושיותינו דדוקא ישראל שמצווה על הרחקה עעבוד"ז א"כ זה גופא שדר בעיר שרובם עכו"ם ואינו בורח ממנה הוא איסור ושפיר חשיב העבודה רצון ולא אונס משא"כ ב"נ אע"ג דמצווה על העבו"ז מ"מ על הרחקה מעב"ז לא נצטוה וא"כ שפיר חשיב אונס כיון דזה שהלך בחזרה אל המלך להיות נשען על ידו אינו איסור ואי דעיד"ז יהי' מוכרח לעבוד עבו"ז אז שוב פטור מצד דהוי אונס ודו"ק:
ולפי"ז יצא לנו מזה דגם היכא דהפטור הוא מצד אונס ג"כ חשיב אונס אפי' אם סיבב לעצמו האונס אם אין איסור בהגורם וא"כ ראייתינו לדעת הרשב"א ז"ל נכונה דא"נ דבח"ע וחב"ח אכתי איתא לעשה א"כ הי' לו לשחררו רק חצי' ולא עבר על העשה ואח"כ יהי' אונס בתק"ח אך לקושטא דמילתא יש לדחות דנראה דאפי' לדעת התוס' דס"ל דבח"ע וחב"ח אכתי איתא לעשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ מודים דבשחרר רק חצי' ג"כ עובר על העשה על חצי' זה ששחררו כיון דעיד"ז עובד לעצמו יום אחד רק דבזה פליגי התוס' עם הרשב"א ז"ל דהרשב"א ס"ל כיון דכבר שיחרר חצי' וא"י שוב לעבוד בו לעולם בטל העשה והתוס' ס"ל דאכתי איתא לעשה משום דעכ"פ עדיין משועבד לו אבל ז"ד כשמשחרר חצי' הראשון ג"כ עובר בעשה ובפרט לדעת הר"ן ז"ל דמצד לא תתנם נגעה בה א"כ כל מה שנותן לו הוי בכלל לא תתנם וא"כ אין נפ"מ בין אם משחררו חצי' או כולה ואין זה בגדר אפשר לקיים שניהם כלל ובאמת לדעת הר"ן ז"ל הי' מקום לומר בישוב דברי הרשב"א ז"ל להצילו מהקושי' הנ"ל ונאמר דבאמת צ"ע אמאי פשיט לי' להרשב"א ז"ל דבח"ע וחב"ח שוב ליכא איסור בשחרורו הא עכ"פ צריך להיות אסור מצד לא תתנם בח"ע שבו ונראה דהרשב"א ז"ל ס"ל כיון דלא תתנם הוא רק כשאין לו טובת הנאה אבל כשיש להאדון טובה"נ ליכא לא תתנם ועתה לפ"מ שביארנו במק"א דעיד"ז שמשחררו רבו והעבד יכול לישא אשה ומקייים מצ"ע דלשבת גם לאדון יש חלק במצוה כיון דגם הוא גורם שהעולם נתיישב על ידו וכיון שכן שפיר כתב הרשב"א ז"ל דבח"ע וחב"ח ליכא איסורא דמצד לעולם בהם תעבודו כיון דבלא"ה אינו יכול לעבוד עמו לעולם ומצד לא תתנם ליכא כיון דגם לו יש חלק במצות העבד וא"כ שפיר כופין אותו לשחררו משא"כ בח"ש וחב"ח כיון דאינה מצוות על שבת א"כ גם בח"ש וחב"ח איכא איסורא מצד לא תתנם ושפיר מקשה הגמ' על האביי מח"ש וחב"ח אלא שא"א להעמיס כן בכונת הרשב"א ז"ל כיון דהרשב"א ז"ל בגיטין שם פליג ע"ז וס"ל בפשיטות דל"ש בעבד לא תתנם דלא גרע מגר תושב דמצוה להחיותו וא"כ מכ"ש דבח"ע ליכא ל"ת מצד חירות שבו. ובחי' הארכנו הרבה בד' הרמב"ן והר"ן ז"ל דס"ל דשייך בעבד לא תתנם ואי בח"ע וחב"ח שייך ל"ת כיון דיש לו לעשות לו הטובה מפני הצד החירות שבו דהוא ישראל ואכ"מ:
ג) ודע כי נבוך אני מאוד בד' התוס' חגיגה (דף ב' ע"ב) בסוד"ה לישא שפחה אינו יכול שהקשה לישא שפחה מצד עדל"ת ותי' בתי' ראשון י"ל דהכא אפשר לקיים ב' ע"י הכפיי' עכ"ל. מבואר מדבריהם הקדושים דזה חשיב בגדר אפשר לקיים ב'. ולענ"ד תמי' מאוד דהא הא גופא קשיא מפני מה כופין את האדון לשחררו הא אם לא יכפוהו ב"ד הרי העבד יכול לקיים העשה דלשבת עיד"ז שישא שפחה מצד עדל"ת וכיון שדינא הכי בכל התורה דאמרינן עדל"ת אמאי כופין את האדון לשחררו והוא עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו כדי שיקיים העבד מצוה לשבת הא אם נעמוד הדבר על שורת הדין ונאמר דאין כופין את רבו לשחררו יהי' העבד ג"כ יכול לקיים העשה דשבת מצד עדל"ת:
הן אמת שמצאתי כיו"ב בת' נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קי"ז שואל לו ח"א למה לא נזכר ביומא בסוגי' דמאכילין הקל הקל תחילה אם נשבע ע"ד המותרים ויש שחיטה ונבלה אי נותנין האיסור נבלה או הבשר שאסר עליו באיסור שבועה ותי' הנו"ב ז"ל דבשבועה לא משכח"ל כיון דישנו בשאלה אפי' בעל דעת רבים מ"מ כיון דקיל דלדבר מצוה מותרין א"כ הכא תמיד דעת הרבים מסכמת להתיר שבועתו שיוכל לאכול עיי"ש נראה מדעת הגז"ל דפשיטא לי' ב"ז דאם אחד נדר על דעת רבים באיזהו דבר ואח"כ נפל לחולה שיב"ס שצריך להצילו בזה והנה אם לא נוכל להתיר את הנדר הרי נוכל להצילו בדבר זה אע"ג דהיא אסור לו מצד דפק"נ מותר ואעפי"כ אמרינן דדעת רבים מסכמת להתיר לו את הנדר כדי שיוכל לאכול בהיתר ולענ"ד גם ד"ז צ"ע טובא דמנ"ל זאת דילמא דעת הרבים אינן מסכמת להתיר כדי שאם יקום מחליו ישאר באיסורו והשתא בלא"ה יהי' מותר לעבור על נדרו מצד פק"נ וא"כ מנ"ל דעת רבים מסכמת להתיר נדרו כיון דמשכח"ל קיום המצוה בלי התרת הנדר. ולכאורה עלה בדעתי לתלות הד' א"נ פק"נ דחוי' או הותרה כיון דא"נ דחוי' הרי חייבין לעשות טצדקי שיוכל לעשות בהיתר א"כ מוטל על הרבים להסכים להתרה כדי שיוכל החולה לאכול בהיתר משא"כ א"נ דפק"נ הותרה לחולה שיב"ס א"כ שפיר י"ל דאין הרבים מסכימים להתיר את הנדר כיון דאף אם לא יתירו לו ג"כ יהי' מותר לאכול מצד פק"נ ושוב ליכא דעת הרבים מסכמת ובזה י"ל יותר דצדקו דברי הנוב"י לגמרי דממ"נ דאם אמרינן דחוי' הרי דעת הרבים מסכמת להתיר ואי דאמרינן הותרה נראה להעיר דבזה אפי' אין דעת הרבים מסכמת להתיר מ"מ כיון דליכא עצה הרי הותר האיסור אצל חולה שיב"ס וא"כ שוב אמרינן נדר שבטלה מקצתו הותרה כולו דמנ"מ אם מותר מצד הפרת מקצת או מצד היתר לדחולה שיב"ס אך ז"א כלום דהרי בהפרת הבעל ג"כ לא אמרינן בטלה מקצתו והטעם כיון דאינו נעקר למפרע א"כ מכ"ש מה דמותר לחולה שיב"ס בודאי לא שייך בזה הותר מקצתו הותר כולו וא"כ אי נימא דפק"נ הותרה אצל החולה שיב"ס א"כ נראה הסברא דלא כהנוב"י ז"ל אך אפי' אם נימא דהוא מצד דחוי' ג"כ יש לעיין בזה דסוף כל סוף כיון דאם לא יסכימו להתיר יהי' נעשית המצוה מבלי הפרת הנדר והנדר יהי' קיים במקום דליכא סכנה א"כ י"ל דאינו בכלל לדבר מצוה דקיי"ל דמתירין את הנדר אפי' על דעת רבים דהתם א"א לעשות המצוה בלי התרה משא"כ דאפשר לעשות המצוה בלי התרה אע"ג דיהי' רק מצד עדל"ת מ"מ כיון דהנדר יהי' נשאר בתוקפו א"כ י"ל דדעת רבים אינן מסכימים להתיר והוא ספק עצום לענ"ד:
ויש להעיר בזה מגמ' ערוכה בשבועות (דף כ"ו ע"ב) בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עלי' מהו מסתכן לישרי לי' מר וברש"י ז"ל וכיון דאי אתא לקמן שרינן לי' לכתחילה כי אכל לי' בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו עכ"ל. מבואר מזה דמותר לחולה שיב"ס בלי התרה דאל"כ אמאי פשיט לי' דאין כאן עבירה הא אפשר בשאלה וא"כ כי אתא לקמן איך מתירין לו מבלי התרת חכם והראו לי בס' מעשה חושב על שבועות שהרגיש בזה בסוגי' שם והעיר די"ל מטעם אחר דלא צריך התרה דאדעתא דהכי לא נשבע כנידון הרשב"א בת' עיי"ש מה שהאריך בזה עכ"פ פלא על הנוב"י ז"ל שלא העיר כלל מזה. ויש להעיר עוד בזה ממאי דפשיטא לן ביבמות בסוגיא דעלי' דנזיר מצורע עדל"ת ועשה דקיל משום דישנו בשאלה ולא אמרינן להיפך כיון דאפשר בשאלה על הנזירות לא ידחה לל"ת ועשה ואפי' נימא דמיירי בנזירות עד"ר דליתני' בשאלה מ"מ הא לדבר מצוה מתירין א"כ הכ"נ כיון דאם דעת רבים מסכמת להתיר ל"צ לבוא לידי דחוי' אמאי ידחה ל"ת וע"כ דלא כהנוב"י ז"ל אך אפי' אם נימא כהנוב"י ז"ל דבכה"ג צריך להתיר שלא יצטרך לבוא לידי דחוי' מ"מ ז"ב דהיינו דוקא אם הוא לא יעבור בזה איסור כמו בנידון הנוב"י ז"ל אבל הכא שנימא דאדון יעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו בשביל שהעבד לא יצטרך לבוא לידי דחיות ל"ת ע"י עשה זה אין השכל מקבל כלל ועוד דהרי מפקיעין ממנו ממונו עיד"ז דאף שכותב לו שטר על חצי' דמיו מ"מ מי יימר דיפרע לו אח"כ ואמאי נעשה זאת במקום שאם נאמר דאינו מחויב כ"ז יהי' עבד מתוקן בלא"ה ע"י עדל"ת ואולי אם אחד יצטרך לעשות מצוה ולא יהי' לן אלא איסור באופן שנימא עדל"ת אטו יהי' אחר חייב להצילו בממונו שיקנה עבורו של היתר שלא יצטרך לבוא לידי עדל"ת:
ולכאורה עלה בדעתי בכונת התוס' דהנה באמת צ"ע דלמה צריך לטעמא דכופין משום לשבת ת"ל משום מצות פו"ר ועיין בתוס' שכ' דמשום פו"ר לחודא לא הי' כופין אבל משום דאיכא לשבת ג"כ כופין. ומעתה י"ל דס"ל להתוס' דלכן ל"ש בזה עדל"ת כיון דאפי' אם יקיים העבד עשה דלשבת אכתי רמיא חיובא על האדון לשחררו שיוכל לקיים העשה דפו"ר אלא בשביל זה לחודא אין כופין את האדון א"כ עתה כשיש לפנינו מצות לשבת ג"כ מוטב לכפות האדון כדי שיקיים העבד בשלימות עשה דלשבת ופו"ר ג"כ אך אכתי יקשה על התוס' גיטין (דף מ"א) בגירסא שלפנינו כתב שם דקושית התוס' דניתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותי' ג"כ משום דאפשר לקיים ב' ע"י כפיי' נראה דהי' קשה להו שישא בת ישראל ויקיים פו"ר מטעם עדל"ת וא"כ אינו מובן תירוצם דהוי בגדר אפשר לקיים ב' ע"י כפיי':
לכן נראה לפענ"ד דכונת התוס' דהנה באמת הקושי' צ"ע הא בדידה ליכא עשה כלל וא"צ לבוא לדחוי' ומהכ"ת שידחה אצלה בשבילו ובאמת התוס' בעצמם תירצו כן בתי' האחרון אך הקושי' צ"ע דקארי לה מה קארי לה וצ"ל דקושייתם דכמו דאמרינן דכופין את האדון ואמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך ה"ה די"ל עדל"ת והיא תהי' מותרת לעבור משום לתא דידי' כיון דאצלו אמרינן עדל"ת והוא אין לו עצה מותרת היא לעבור וע"ז שפיר תי' התוס' דמוטב לכפות את האדון שהוא אדונו וחייב בתקנתא דידי' והוי בדידה בגדר אפשר לקיים שניהם שלא תצטרך היא לעבור עבירה בשביל העשה דידי' וי"ל עפימ"ש הר"ן ז"ל בחולה שצריך לבשר בשבת דמותר לשחוט לו כדי שלא יצטרך לעבור החולה בכל כזית וכזית א"כ ה"נ כיון דאפי' א"נ עדל"ת מ"מ תהי' היא צריכה לעבור הרבה פעמים משום עשה דידי' א"כ מוטב שיכופו את האדון לשחררו ממה שנימא עדל"ת ותהי' היא מוכרחת לעבור משום לתא דידי' הרבה פעמים עד שיקיים מצות פו"ר ובאמת יש לעיין אם באשה אמרינן חטא בשביל שיזכה איש וי"ל דזה תלי' אם נשים אתני' בכלל ערבות על אנשים וי"ל דזה כונת התוס' בתי' הא' דאפי' א"נ דגם בנשים אמרינן חטא בשביל שיזכה האנשים מ"מ הכא כופין את האדון ובתי' האחרון כתבו משום דס"ל דבנשים ל"ש שידחה עשה בשביל האיש ועדיין צ"ע בכ"ז:
אחרי כתבי כ"ז עיינתי בספרים ומצאתי להגאון בעל טיב גיטין שהביא קושיותינו על התוס' בשם המפרשים וכתב לתרץ עפ"ד הר"ן ז"ל גבי חולה שכ' דמותר לשחוט לו כדי שלא יצטרך החולה לעבור בכל כזית וכזית וה"נ מוטל על האדון לשחררו כדי שלא יצטרך העבד לעבור כמה פעמים על הלאו ועיי"ש שכ' שזה נכון בעיניו מאוד. ולענ"ד בפשיטות הד' תמוהין מאוד ואינן מובנים כלל דמה ענין זה לחולה שיב"ס דחיוב הצלתו מוטל על כל ישראל כמו על החולה עצמו וכיון שכן שפיר אמרינן דמוטב שנשחטו לו בשבת משיאכל החולה נבילות משא"כ הכא דמצ"ע דפו"ר מוטל רק על העבד והוא יכול לקיימה עי"ד עשה דול"ת מה לנו בכך שיהי' צריך הרבה פעמים לבוא לגדר דחוי' כיון דדינא הכי דעדל"ת ומה לו לאדון בזה אם לא שנימא דכונתו כמו שכתבתי כיון דסוף כל סוף צריכין אנו לעשות עבירה בשבילו כיון דבת ישראל שישא תהי' מוכרחת לעבור על הל"ת בשבילו שפיר שייכה סברת הר"ן ז"ל דמוטב שיעבור האדון פ"א משתעבור בת ישראל הניסת לו בכל פעם:
ובאמת עפי"ז א"ש ג"כ מה שנתקשה הגז"ל שם דעכ"פ קשה לפי"ז מה קאמרו ב"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם ותמי' לפ"ד התוס' הא אם נימא כמשנה ראשונה דאין כופין את רבו הרי יהי' שפיר מתוקן דישא בת ישראל מצד עדל"ת. אמנם לדברינו י"ל כיון דבדידה ליכא עשה נהי דיכולה לעבור בשביל לתא דידי' מ"מ כיון דנשים לא נכנסו בכלל ערבות לא תהי' מוכרחת לישא אליו וא"כ ל"ש שימצא אשה שיתנשא לו ולכן אע"ג דאם ימצא אשה יהי' מותר לישא אותה מצד עדל"ת מ"מ לא מיקרי מתוקן בזה ועדיין צ"ע בכ"ז ואני מוטרד כעת בטרדות רבות רק להפקת רצונך כתבתי מה שנ"ל בהשקפה הראשונה ואתה תשמע ותבחר והי' זה שלום וברכה מרובה: