אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

אמור

קדושים

פרק א

(כ"א א') ויאמר ד' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן וגו'. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל וטעם "הכהנים" כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר אל אהרן ואל בניו ולא יזכירם בשם "הכהנים" וכו' אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפי' בעת שלא יבואו במקדש והוא מעלה להם בעצמם ולכן הוזכר הכתוב הכהנים לומר כי בעבור שהם כהני ד' ומשרתי אלקינו יאמר להם שינהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה עכ"ל. וכונת דה"ק נראה דהנה בכהנים בני אהרן יש שני קדושות. א' הקדושה הבאה מכח האבות שהם בני אהרן. וב' במה שהם עצמם כהנים דכיון שהם בני אהרן ממילא גם הם כהנים ויש להם קדושה עצמיות ג"כ והסביר לנו רבינו הקדוש ז"ל דענין זה שאסרה תורה טומאת כהנים אינו מפאת שהם בני אהרן דהרי חללים הם ג"כ בני אהרן ולכן עבודתם כשרה ואעפ"כ מותרים לטמאות למתים. והטעם משום דחללים אע"ג שהם בני אהרן מ"מ אינם בכלל כהנים דאין עליהם קדושת כהונה כיון שנתחללו מקדושתן ואיסור טומאת כהנים הוא מפאת שהם כהנים וזה מוכרח מאוד לדעת הר"מ ז"ל דאפי' לאחר שנודע עבודת חלל כשרה, ואעפ"כ מותר לטמאות למתים וכן יש להכריח מבע"מ דאסור בעבודה ואעפ"כ אסור לטמאות למתים וע"כ דאיסור טומאת המת בכהנים אינו מפאת עבודת המזבח אלא מפאת קדושת כהונה ולכן בע"מ אע"ג דלא חזי לעבודה כיון דקדושת כהונה עליו לגמרי דהרי אוכל בקדשי קדשים ג"כ ולכן אסור לטמאות למתים משא"כ חלל אע"ג דעבודתו כשרה דילפינן לה מקרא דבירך ד' חילו מ"מ כיון שהוא חולין ואין עליו קדושת כהונה לכן מותר לטמאות למתים. ועי' ביבמות (דף י"א ע"ב) דפליגי במי שנגמ"ד לגלות ונמצא הכה"ג בן גרושה או ב"ח אי אמרינן מתה כהונה או בטלה כהונה ואסיקנא דמאן דאמר מתה כהונה כר"י ומ"ד בטלה כהונה ע"כ ל"ק ר"י התם דכתיב בירך ד' חילו וגו' אבל הכא אפי' ר"י מודה וברש"י ז"ל עבודותיו כשרות אבל לענין שאר דברים אינו כהן נראה לכאורה דפליגי אי חלל הוי בכלל כהן ג"כ או דאמרינן דא"ב קדושת כהונה כלל רק עבודותיו כשרות אמנם לאחר העיון נראה דכ"ע מודים שאין עליו קדושת כהונה אמנם מ"ד מתה כהונה ס"ל כיון דסוף כל סוף עד עתה שנודע הי' כל עבודותיו כשרות אפי' עבודות כה"ג והי' עליו שם כהן גדול ולכן הו"ל כאילו מת ונסתלק מכאן ולהבא ובאמת נלפענ"ד דענין זה דחלל שעבד עבודתו כשרה הוא משום דהוא מבני אהרן ועבד עבודה בבגדי כהונה עבודתו כשרה דהנה ענין עבודה תלי' עיקר בבגדי כהונה ואפי' כהנים אם אין בגדיהם עליהם הו"ל כזרים לענין עבודת המזבח וכן כה"ג אם אין עליו השמונה בגדים הו"ל כזר לענין עבודה ולכן גם חלל עבודתו כשרה כשלובש בגד"כ כיון דהוא מבני אהרן גלי רחמנא בירך ד' חילו דעבודתו כשרה מה שא"כ מה דשייך בכהנים מפאת שהם כהנים ולא מפאת בגדי כהונה כגון אכילת קדשים דל"צ בגדי כהונה אסורין לחלל כמו לזר וכן במצורע דהמצוה על הכהן לטמאו ולטהרו החלל פסול כיון דזה דצריך כהן במצורע הוא מפאת שהוא כהן בעצם דאינו לובש בגדי כהונה בין בטמאו ובין בטהרת מצורע כמו"ש לעיל בפ' תזריע:

ואם אמנם כי כעת ראיתי להג' בעל תפארת ישראל ז"ל בפתיחה לסדר קדשים בפרק ד' אות ל"ב שכ' להכריח להיפך מדצריך כהן דוקא וכיון שהכהנים שאין בגדיהם עליהם א"כ עליהם והו"ל כזרים א"כ ע"כ דצריך בגד"כ. אך לענ"ד שגה בדבר פשוט כיון דכל כהנים כשרים בזה אפי' שוטה וקטן ל"ש בו בגד"כ כלל ומזה עצמו מוכרח להיפך כיון דחלל פסול ע"כ דאינה עבודה ול"צ בגד"כ דכל דבר שצריך בגד"כ חלל כשר בהן כמו בפרה אדומה אע"ג דכל מעשי' בחוץ מ"מ כיון דחטאת קרי' רחמנא וצריכה בגד"כ אם נעשית ע"י חלל כשרה ועי' במנ"ח מצוה קס"ט אות י"ג ועי' ברמב"ן ז"ל פ' תבוא בקרא ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם שהביא בשם הספרי שהכונה על כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים הי' קרוב ונתרחק כשר וכתב הרמב"ן ז"ל על זה ונראה שהם בזה שאם הקריב בכורים בכהן שהוא בחזקת כשר ולאח"ז נמצא שהוא בן גרושה כשרין ולכאורה צ"ע דלמה לי קרא מיוחד לענין בכורים כיון דבכל הקרבנות כבר נשמע מקראי דעבודתו כשרה מה ס"ד דבכורים לא יהי' כשרים אמנם נראה משום דבכורים אע"ג דהי' טעונין תנופה על המזבח מ"מ עיקרן הם מתנת כהונה והם כתרומה וניתנין לכהן מפאת שהוא כהן בעצם וחלל אינו בכלל זה ולכן סד"א דאם נמצא חלל צריך להביא בכורים אחרים קמ"ל הקרא דא"ל אלא הכהן שבימיך וז"ב. ועי' בתוס' כתובות (דף כ"ג ע"א) בד"ה עידי טומאה שכ' בזה"ל וקשה לר"ת דבשבוי' נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת ותמהו האחרונים הא חלל קודם שנודע עבודתו כשרה ועי' בהפלאה ז"ל שכ' דכונת ר"ת ז"ל על יוה"כ שחל בשבת דעבודת היום רק בכה"ג וכיון שהוא חלל אינו ראוי לכה"ג דלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה אבל עכ"פ לכל מילי א"ל דין כהן וכ"ש שאינו כה"ג כלל וממילא דאיכא חילול שבת ביוה"כ שחל להיות בשבת. והנה דה"ק תמוהין וא"ל מובן כלל וכבר תמה עליו הג' במנ"ח ז"ל בקומץ מנחה מצוה קפ"ה עיי"ש. אמנם מה שנראה לענ"ד לקיים דברי חכמים עפמ"ש להסביר הענין דחלל אפי' עבודת כה"ג כשרה אם נתמנה לכה"ג היינו משום דעבודה צריכה בגדי כהונה וכיון שלבש בגד"כ אע"ג שהוא חלל עבודתו כשרה ומעתה נראה דאע"ג דחלל כשר גם בעבודת כה"ג מ"מ בעבודת דלפני ולפנים ביוה"כ למ"ד ביומא (דף ו' ע"א) דאבניטו של כה"ג ביוה"כ הוא אבניטו של כהן הדיוט בכל ימות השנה והיינו דאבנט של כה"ד בכל ימות השנה הי' ג"כ של בוץ א"כ זה שנכנס כה"ג לפני ולפנים לעבוד עבודה אין הטעם מצד הבגדים כלל דהרי כהן הדיוט הי' ג"כ לובש אותן הבגדים ממש כשעבד עבודה ואעפ"כ אם עבד בפנים עבודתו פסולה וע"כ משום קדושת כהונה גדולה שיש עליו בעצם בשביל זה הותרה לו הכניסה לפני ולפנים ולעבוד שם עבודת אלו וכיון שצריך בהן כה"ג בעצם וליכא בהו בגד"כ של כה"ג שוב ממילא החלל פסול בהן וא"כ כשחל יוה"כ בשבת שפיר שייך בי' איסור סקילה בקטורת דלפני ולפנים וזה נכון מאוד לקיים ד' הג' בעל הפלא"ה ז"ל אע"פ שהוא ז"ל לא כוון לזה. ובעיקר ד' התוס' יותר נראה כמו"ש מורי הג' "מקוטנא" ז"ל בספרו ישועות ישראל דאע"ג דקי"ל דחלל קודם שנודע עבודתו כשרה מ"מ לאותן שיודעים שהוא חלל עבודתו פסולה וא"כ בקרבן ציבור אם יש ישראל שיודעים שהוא חלל א"כ להם פסול הקרבן וממילא פסול לכל דבק"צ צריך שיהי' ראוי לכל ישראל וכבר זכרנו דבריו בספרי "חמדת ישראל" חלק הלאוין אות צ"ב עיי"ש:

ובדרך פלפול אמרתי בזה לת' קושית העולם מובא בראש יוסף חולין בסוגי' דרוב בהא דילפינן רוב ממכה אביו ואמו ול"ח דילמא לאו אביו הוא והא משכח"ל בקינא לה הבעל ושתתה מים המאררים ולא בדקוה המים וא"כ מוכרח שלא זינתה וטהורה היא וא"ל דאין האיש מנוקה מעון הא משכח"ל שקינא לשתי נשים ואחת בדקו המים וא"כ ע"כ דלא זינתה וגם דהיא ע"י כהן אחד ומוכרח כהן הוא כהן כשר ג"כ. אמנם להנ"ל י"ל דא"ר די"ל דהכהן הוא חלל וקי"ל דקודם שנודע עבודתו כשרה אמנם למי שנודע לו שהוא חלל א"כ אצלו אינו כהן ועבודתו פסולה וא"כ אכתי יש לחוש דילמא הכהן הוא חלל ואותה אשה יודעת מזה שהוא חלל וצרתה לא ידעה ולכן לצרתה בדקוה המים ואותה לא בדקו המים אע"ג דזינתה לכן צריך לבוא לרוב על הכהן עכ"פ. אך יש לדחות לפי"מ דקי"ל דגם כתיבת המגילת סוטה צריך כהן דוקא וכתבה ישראל פסולה אמנם ז"ב דאינה בגדר עבודה ול"צ בגד"כ וא"כ זה שצריכה כהן הוא מצד כהן בעצם וא"כ אם הי' חלל פסולה ואין המים בודקין אותה וא"כ אכתי משכח"ל שהכהן הזה כתב השני מגילות ואחת בדקו אותה המים א"כ מוכרח דכהן כשר הוא דאם הי' חלל אע"ג שלא נודע המגילה פסולה כיון דאינה עבודה צריך כהן דוקא וחלל אינו כהן והארכנו בזה בפלפול ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר ענין חלל מפני שלא ראיתי עוד הדבר מבואר בשום מקום. ואין להקשות על דברינו מגמ' ערוכה פסחים (דף ע"ב ע"ב) דאמרינן בגמ' לענין חלל באכילת תרומה ג"כ דתרומה הוי עבודה ואמרינן בירך ד' חילו עיי"ש והרי תרומה ל"צ בגד"כ וא"כ אע"ג דהוי עבודה ע"כ מפאת שהם כהנים בעצם א"כ בחלל ל"ש זה והוי עבודה פסולה. אך כמה תשובות בדבר. אחד יש לומר בפשיטות דהרי אע"ג דתרומה הוי עבודה מ"מ ל"צ כהן דוקא דהרי נשיהם ועבדיהם ג"כ יאכלו א"כ עבודה זו א"צ כהן דוקא אלא מי שהוא קנינו של כהן הוי בכלל עבודה זו א"כ ה"ה חלל כיון דהוא בן כהן אע"ג דלאחר שנודע אסור בתרומה מ"מ יש לו שייכות לכהונה אפי' א"נ כמו"ש הצל"ח ריש ברכות בד"ה שהכהנים דאינה עבודה אלא בכהנים הזכרים עצמם מ"מ נראה לפענ"ד ברור דבאמת ד' הגמ' לאו הלכתא הוא ומד' הר"מ ז"ל פרק יו"ד הלכה י"ב מהלכות תרומות נראה מבואר דס"ל דחלל לאחר שנודע חייב קרן וחומש וא"נ דתרומה הוי בכלל עבודה ואמרינן ע"ז בירך ד' חילו ופועל ידיו תרצה א"כ כמו שפסק הר"מ ז"ל דאפי' לאחר שנודע עבודתו כשרה א"כ ה"ה לענין חומש אפי' לאחר שנודע יהי' פטור מחומש לכן נראה דהנה לכאו' צ"ע דאמרינן בגמ' א"נ נראה שלא הי' ברור להגמ' דין זה וכן ביבמות (דף ל"ד) לא הביא הגמ' כלל אוקימתא זו לכן נלענ"ד דזה תלי' בפלוגתא דמכות שזכרנו לעיל אי אמרינן מתה כהונה או בטלה כהונה ולמ"ד בטלה כהונה אמרינן דרק לענין עבודה אבל לשאר דברים לא הי' בגדר כהן כלל וא"כ רק בעבודה שיש בה בגד"כ עבודתו כשרה משא"כ באכילת תרומה נהי דהוי עבודה כיון דצריכה כהן והוא אינו כהן בעצם אינו בגדר עבודה זו וחייב קו"ח והגמ' דפסחים דאמרינן א"נ שאני תרומה דאיקרא עבודה היינו למ"ד מתה כהונה דאמרי' דמקודם הי' עליו שם כהן אמנם הר"מ ז"ל להלכה דפסק כמ"ד בטלה כהונה ורק עבודתו אכשרי רחמנא מדכתיב בירך ד' חילו ובזה אין חילוק בין קודם שנודע לאחר שנודע א"כ ז"ד בעבודה דצריכה בגד"כ אבל באכילת תרומה ל"ש בירך ד' חילו כלל אפי' קודם שנודע ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל בדעת הר"מ ז"ל צ"ע בלא"ה כמו שהארכנו במק"א בזה וא"כ אדרבה נסתעי' מהסוגי' הנ"ל כדברינו דלהלכה דבטלה כהונה ואינו כהן אלא דעבודתו כשרה ה"ד שאר עבודות אבל לא אכילת תרומה אע"ג דאיקרא עבודה מ"מ כיון שאינה עבודה אלא בכהנים עצמם וע"כ מפאת שהם כהנים לכן בחלל אינו בגדר עבודה. והיוצא לנו מזה שכתבנו דמוכרח הדבר דכהן בע"מ יש עליו קדושת כהונה אמנם חלל אע"ג דעבודתו כשרה אין עליו דין קדושת כהונה וא"כ נתבארו דברי הרמב"ן ז"ל דטומאת כהנים אינו מפאת עבודתן על המזבח אלא מפאת שהם כהנים לכן בע"מ אסורין לטמאות למתים וחללים מותרין לטמאות למתים:

אמנם כן בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל הנה מד' הרשב"א ז"ל בת' סי' ר"ז שכתב לתרץ קושית הר"י צרפית ז"ל על התו"כ שכתב דצריך לאביו משום שלא נימא דדוקא לאמו יטמא כיון דאמו ודאית אבל לאביו כיון דאינו ודאי רק חזקה לא יטמא לו לכן צריך לאביו ותמה הר"י צרפית ז"ל הא אם אינו אביו אינו כהן ובודאי מותר לטמאות לו ותי' הרשב"א בסודה"ק כיון דאע"ג דאביו רק מכח רוב מ"מ כיון דאזלינן בת"ר הרי הוא עומד ומקריב קרבנות וא"כ קאי עליו הקרא דוקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב ולכן שפיר צריך לאביו ועי' בת' חת"ס יו"ד סי' של"ח שביאר הדברים באורך שזה כונת הרשב"א ז"ל מבואר מדה"ק דס"ל דענין איסור טומאת כהנים הוא מצד שמקריב קרבנות ולכן הו"א דלאביו חזקה איסור לטמאות וזה היפוך ד' הרמב"ן ז"ל אך באמת ראיות הרמב"ן ז"ל עצומה דלא תלי' כלל בהקרבות קרבנות מבע"מ וחלל כו' ומה שנלענ"ד בדעת הרשב"א ז"ל ונקדים לת' מה שמקשין העולם על רש"י ז"ל לקמן פסוק טו"ב דבר אל אהרן וגו' אשר יהי' בו מום לא יגש להקריב לחם וגו' ופירש"י ז"ל כל מאכל קרוי' לחם כמו עבד לחם רב ותמהו אמאי לא פירש"י ז"ל כן לעיל מיני' בקרא דוקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב ועוד קודם לזה כי את אשי ד' לחם אלקיהם הם מקריבין ועי' בשפתי חכמים ודבריו אין להם מובן דאמאי נימא דוקא דקאי על לחה"פ שבהיכל לכן נראה לענ"ד דרש"י ז"ל ג"כ ס"ל דקרא דוקדשתו קאי על טומאת כהנים ג"כ דלכן אסורין לטמאות למתים משום דמקריבים את לחם ד' אך לכאורה יפלא הא מוכרח שלא תלי' זב"ז לכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל דאמת הדבר דלא תלי' בהקרבת הקרבנות אמנם ענין טומאת כהנים תלי' באכילת קדשים דמי שהוא אוכל בקדשים דהוא ג"כ עבודה זה אסור לטמאות למתים ולכן בע"מ דאוכל בקדשים אע"ג שאינו עובד אסור לטמאות למתים משא"כ חלל אע"ג דעבודתו כשרה כיון שאינו אוכל בקדשים מותר לטמאות למתים ולפי"ז י"ל דבדיוקא נקט הקרא כי את לחם אלקיך הוא מקריב דקאי על שתי הלחם שבעצרת דאין בו משום הקרבה לגבוה וכל ההקרבה בו הוא רק אכילת הכהנים ומשום זה דאוכלין בקדשים משום זה יש עליהם איסור טומאת כהנים ולכן לא פירש רש"י ז"ל כל מאכל קרוי' לחם כיון דאין כוונת התוה"ק על הקרבות הקרבנות אלא על אכילת קדשים וזה מיוחד בשתי הלחם שא"ב שום הקרבה אלא אכילת כהנים וזה הוא ההקרבה לד' דא"כ שפיר קאמר קרא כי את לחם וגו' אמנם לקמן בפרשת בע"מ שכונת התוה"ק על הקרבות הקרבנות דהרי באכילת קדשים בע"מ מותר כמו שאר כהנים א"כ שפיר מוכרח רש"י ז"ל לפרש כל מאכל קרוי' לחם וז"נ בישוב ד' רש"י ז"ל. ומעתה א"ש דברי הרשב"א ז"ל דאע"ג דאינו אביו מ"מ כיון דמכח רוב אמרינן שהוא כהן ואוכל בקדשים והוי בכלל וקדשתו וממילא מוזהר על הטומאה ועי' בפרמ"ג או"ח הלכות קריאת התורה במש"ז בפתיחה שחקר לענין כהן בע"מ אי הוא בכלל וקדשתו כי את לחם אלקיך וגו' ועיי"ש שכתב בזה"ל וי"ל מקריב אכילה נמי בכלל ולדברינו מוכרח דפירוש הקרא דקאי על אכילה ובע"מ בכלל כיון דג"כ חולק בקדשים הרי לענין אכילת קדשים אין נפ"מ בין כהן תם לבע"מ וא"כ נראה פשוט דהוא בכלל את לחם אלקיך הוא מקריב וכמו שמוזהר על הטומאה. אמנם מ"ש הפרמ"ג שם סק"ח לתמוה על המג"א ז"ל דס"ל דקטן אינו בכלל וקדשתו כיון דלאו בר עבודה הוא א"כ בע"מ נמי לאו בר עבודה הוא ואי משום דבע"מ חולק בקדשים הא קטן ג"כ אוכל קדשים ומה בכך דאינו חולק לענ"ד החילוק מבואר דדוקא בע"מ נהי דאינו מקריב כיון דחולק בקדשים הרי בעבודה זו דאכילת קדשים יש לו זכות כמו כל הכהנים ולכן הוא בכלל וקדשתו משא"כ קטן אע"ג דמותר לאכול בקדשים מ"מ אינו בר עבודה וברור הדבר דבמצות שתה"ל אם יתחלק כל הקרבן לכהנים קטנים לא נתקיים מצות שתה"ל כיון דכל מצותיו הוא אכילת כהנים צריך שיאכלוהו כהנים בני מצות משא"כ אם יאכלו אותו כהנים בע"מ נתקיים המצוה דשתה"ל א"כ בע"מ איתא בכלל קרא דאת לחם אלקיך הוא מקריב וכהנים ליתא בכלל זה וצדקו ד' המג"א ז"ל:

ויש להביא ראי' לזה דממקומו הוא מוכרע ביבמות (דף קי"ד ע"ב) דעושה בש"ס צריכותא בהא דצריך בטומאת כהנים ודם ושרצים להזהיר גדולים על הקטנים ואמרינן בגמ' דאי אשמועינן טומאת כהנים שאני משום דריבה בהן הכתוב מצות יתירות וקשה לפ"ד הרשב"א ז"ל וכמו שביאר דבריו הג' בעל חת"ס ז"ל דענין טומאת כהנים משום וקדשתו כי את לחם וגו' א"כ אמאי לא אמרי' בפשיטות דמטומאה א"ר לכל התורה כיון דהתוה"ק אמרה בהדיא הטעם משום דמקריב את לחם ד' והיינו משום שאוכל קדשים א"כ ממילא גם קטן יש להזהירו לבל לטמאות כיון דגם הוא בכלל וקדשתו א"ו כמו"ש המג"א ז"ל דקטן ליתא בכלל וקדשתו וכמו"ש מילתא בטעמא וא"ל דלפ"ד המג"א ז"ל יקשה להיפך על הא דאמרי' בגמ' שם ואי אשמעינן הני תרתי משום דאיסורן שוה בכל אבל טומאה אימא לא ואמאי לא אמרינן בפשיטות כיון דהוא מפורש הטעם בתוה"ק וקדשתו כי את לחם וגו' וקטן ליתא בכלל זה לכן ל"ש להזהירו על הטומאה ז"א דמלבד די"ל בפשיטות כיון דהא דאינו בכלל וקדשתו הוא מכח קטנותו ולכשיגדל יהי' בכלל א"כ הוי כמו שאר איסורין ועי' בספרי "חמדת ישראל" בסוף דיני שבת מ"ש בזה מלבד זאת י"ל דזה באמת פירוש הגמ' אבל טומאה אימא לא כיון דא"ש בכל רק לכהנים אזהרה רחמנא משום דהם מקריבים את לחם ד' א"כ ל"ש להזהיר ע"ז גדולים על הקטנים כיון דקטנים אינם בכלל זה ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ:

והנה באבן עזרא כתב הטעם דכתיב לאמו ולאביו יטמא דלכן הקדימה תוה"ק אם לאב משום דעפ"י רוב הזכרים חיים יותר מנקיבות וא"כ אמו מתה קודם לאביו. ומקשין העולם עליו דמה יענה הרב ז"ל למה דמבואר לקמן בדיני כה"ג לאביו ולאמו לא יטמא ולדבריו ז"ל גם כאן הי' צריך לכתוב מקודם לאמו כיון דאמו מתה מקודם לאביו והוא תמי' רבה. ושמעתי אומרים בשם אחד מחכמי הדור שאמר שדברי האבן עזרא נכונים מאד כיון דמבואר בר"מ ז"ל דכה"ג בירושה ואם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם וא"כ סתם כה"ג הוא בן כה"ג וא"כ בשעה שאביו קיים הרי אין הוא כה"ג וא"כ אם אמו תמות מקודם יהי' מותר לטמאות לה וא"כ עפ"י רוב כה"ג זה שיהי' אסור לטמאות לאמו היינו בשכבר מת אביו ונעשה כה"ג ואסור לטמאות לאמו לכן כתיב בתוה"ק מקודם אביו ואח"כ אמו. ואני אומר אם כי ד"ח המה ודפח"ח אבל לכאורה יש לדחות דהרי מפורש בתוה"ק שאסור לטמאות גם לאביו וא"כ א"נ דכונת התוה"ק כמו שהוא עפ"י הרוב דכה"ג הוא בן כה"ג וא"כ הרי קודם מיתת האב לא הי' כה"ג ואינו נעשה כה"ג אלא לאח"מ האב א"כ נראה פשוט דמותר לטמאות לאביו כיון דכ"ז שלא נמשח ולא נתרבה בבגדים אינו נעשה כה"ג דאע"ג שהוא בירושה היינו אם ימשח בשה"מ או יהי' נתרבה בבגדים וברור הדבר דכ"ז אין עושין בהיותו אונן כיון דעתה אינו כה"ג א"כ בהיותו אונן דינו ככה"ד לגמרי וא"כ אמאי לא יטמא לאביו וא"כ ע"כ דכונת התוה"ק בזה שאמרה שכה"ג אסור לטמא לאביו היינו אם הי' כה"ג קודם שמת אביו ונעשה כה"ג בחיי אביו א"כ שוב צריך לכתוב אמו מקודם כיון דאמו מתה מקודם לאביו:

אמנם לאחר העיון אמרתי גברא רבה אמר מילתא אין מזניחין אותו ונראה כיון דמפורש בתוס' יומא (דף י"ב ע"ב) בשם הירושלמי דיליף לה מקראי דכה"ג נתמנה בפה נראה דלענין שיעשה כה"ג סגי במינוי בעלמא שבזה נעשה כה"ג והא דצריך משיחה וריבוי בגדים היינו שיהי' כשר לעבודת כה"ג אבל כה"ג נעשה ע"י המינוי גרידא שכן מורה הלשון דמתמנה בפה וכ"נ קצת מלשון הגמ' (בדף י"ב ע"א) דאמרינן הלשון מחנכין אותו בתמיד של שחר או באבנט נראה דהוא רק לצורך חינוך שיוכל לעבוד אבל לענין שיעשה כה"ג סגי מינוי גרידא ויש לדחות די"ל דהפירוש כמו שאמרינן בכלי שרת עבודתן מחנכתן והיינו שעיד"ז נתקדשו בקדושת הגוף להיותן כלי שרת כן הפירוש בכה"ג דעבודתו מחנכתו להתקדש בקדושת כה"ג ומקודם שנמשח או נתרבה בבגדים אינו אסור באיסורי כהונה גדולה אך נראה דמ"מ כיון דמתמנה בפה נראה דנעשה כה"ג ע"י המינוי ושוב יש עליו קדושת כה"ג דבכה"ג ל"ש קדושת דמים וא"כ נראה דנתקדש לגמרי ע"י המינוי בפה:

ונראה להביא ראי' ברורה לזה מהא דמבואר במשנה דמנחות (דף נ' ע"ב) חביתי כה"ג לא הי' באין חצאין וכו' כהן שמביא מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וכו' מבואר במשנה דאם מת הכהן בשחרית אם ימנו כה"ג אחר תחתיו בין הערבים שוב מביא מנ"ח וקשה מאד הא בעי משיחה או ריבוי בגדים ועי' ביומא (דף ה' ע"א) דנראה דעכ"פ אחת מעכב כל ז' ועי' בפנ"י שם בליקוטים מ"ש דמזה דמשיארע פסול בכה"ג ביוה"כ עבד הכם האחר העבודה בריבוי יום אחד א"כ דאינו מעכב דאין דנין אפשר משאי אפשר עיי"ש ועי' מ"ש לעיל פרשת אחרי אות ד' בזה וא"כ בכל השנה איך משכח"ל דמת כה"ג שחרית ומינו אחר באותו יום שיהי' קריבין מנ"ח משלו כיון דעדיין אינו נעשה כה"ג וא"ל דהפי' במשנה אם הי' כבר כה"ג בחייו ע"י שיהי' בראשון פסול דהלשון ומינו אחר תחתיו נראה דהי' מינוי חדשה אחר מיתת הכה"ג הקודם וקשה טובא א"כ אמאי יתחייב במנ"ח באותו יום שמינוהו כיון דעדיין א"ר לעבודה עד שיתרבה ז' ימים א"ו כדברינו דאע"ג דא"ר לעבודה מ"מ כה"ג נעשה ע"י המינוי בלבד ומעתה נראה כיון דכה"ג בירושה א"כ הו"ל כמינוי כיון שהתורה מינתה את בניו תחתיו ואפי' א"נ דזה לא חשיב מינוי מ"מ כיון שמבואר בתוספתא דכל כה"ג צריך שיהי' סגן מקודם וסגן היינו שאם יארע פסול בכה"ג יהי' הוא מתמנה תחתיו א"כ כשמת האב הרי הוא נעשה מיד כה"ג דא"ל אירע בו פסול גדול מזה ושפיר יש עליו דיני כה"ג שלא לטמאות לאביו ולאמו וי"ל דזה פירוש הקרא והכהן הגדול מאחיו אשר "יוצק" על ראשו שמן המשחה וגו' דנראה לשון עתיד ולהנ"ל א"ש דאם מת אביו הכה"ג וידעינן בטח שהוא ימלא אחריו וא"כ עתיד להיות יוצק על ראשו שה"מ אע"ג דעדיין לא נמשח שוב יש לו דין כה"ג ואסור לטמאות לאביו ולאמו ושפיר כתיב מקודם אביו כיון דהתוה"ק דברה בהוה והיינו שהכה"ג הוא בן כה"ג. וזה נכון:

וחפשתי בספרים ומצאתי להגאון בעל "חקרי לב" ז"ל בחלק או"ח סי' קכ"ד בסוה"ד שכתב ג"כ להוכיח מדברי התוס' דכה"ג מתמנה בפה היינו דנעשה כה"ג ע"י המינוי ומשיחה או ריבוי בגדים ל"צ אלא לענין עבודה אמנם לקושטא דמילתא לפי מעט עיוני בש"ס ור"מ ז"ל נראה לענ"ד עיקר דה"ה לענין איסורי כה"ג אינו נעשה מקודם כה"ג וכל זמן שלא נמשח ולא נתרבה בבגדים אין עליו דין כה"ג לענין איסורי ביאה ולענין ט"מ לקרובים ופירוש הקרא דאשר "יוצק" שנאמר בלשון עתיד נראה פירושו דאע"ג דלכתחילה צריך משיחה ז' מ"מ כיון דאינו מעכב כמו דמוכח מכה"ג ביוה"כ וכפי' הר"מ ז"ל ושפיר כתיב בתוה"ק והכהן הגדול דהיינו אם כבר נעשה כה"ג עכ"פ ע"י משיחה אחת אע"ג דאשר "יוצק" עדיין כל ז' מ"מ לענין זה כבר נעשה כה"ג שאסור לטמאות למתים אבל בלא משיחה וריבוי בגדים כלל אין לו דין כה"ג לענין איסורי כהונה ויש להעיר בזה בדקדוק לשון המקרא פרשת עקב י' ו' ובני ישראל נסעו וגו' שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו נראה דאפי' אלעזר הכהן לא נעשה כה"ג עד אחר קבורת אהרן וקודם קבורה כיון שהי' אונן לא נעשה כה"ג והי' מותר לטמאות לאהרן הכהן. אמנם באלעזר צ"ע לחד מ"ד דנעשה עוד כה"ג בחיי אהרן והארכנו בזה במק"א ואכ"מ רק כתבנו מה שיש פנים לכאן ולכאן והמעיין יבחר:

פרק ב

(כ"א ב') כי אם לשארו הקרוב אליו. וברש"י ז"ל אין שארו אלא אשתו והוא מתורת כהנים עיי"ש. אמנם הר"מ ז"ל בפ"ד מהלכות אבל ה"א וה"ז ס"ל דהא דכהן מטמא לאשתו הוא רק מד"ס דעשאוה כמת מצוה ועיי"ש בה"א שכ"כ לענין אבלות ג"כ דהוא רק דרבנן וכן האשה על בעלה עיי"ש היטב ועי' בכסף משנה ולח"מ שכתבו דהר"מ ז"ל ס"ל דדרשת התו"כ דשארו הוא אשתו הוא אסמכתא ולכאורה צ"ע טובא דמנ"ל להר"מ ז"ל שהוא רק אסמכתא ואמאי לא נימא דדרשה גמורה היא:

לכן נלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל עפ"מ דמבואר במס' יבמות (דף נ"ה ע"ב) דאמרינן בגמ' דש"ז דכתיב בא"א צריך למעט משמש א"א כשהיא מתה דסד"א הואיל דלאחר מיתה נמי איקרי שארו לחייב עלי' בא"א קמ"ל והנה פשטות לשון הסוגי' נראה דהאמת כן הוא דגם לאח"מ איקרי שארו והא דהבא עלי' אינו ח"מ משום דאינה ש"ז וכ"נ דעת התוס' ב"ב (דף קי"ד ע"ב) שכ' בפשיטות לדחות ד' הריב"ם ז"ל דס"ל דלאח"מ פקע השארות מהא דמבואר ביבמות דלאח"מ ג"כ מיקרי שארו אמנם דעת התוס' ביבמות להדיא דהפירוש בגמ' דקמ"ל דלאח"מ נפקע השארות וצ"ל לדעתם ז"ל דהא בהא תליא דכיון דגלי קרא דש"ז דלאחר מיתתה שוב אין הבא עלי' ח"מ ממילא נפסק האישות ושוב אינה בכלל שארו משום דשורש ענין קידושין שאסרה אכ"ע כהקדש וכיון שלא ח"מ האשה אינה אסורה ממילא פקעי הקדושין ובאמת קושיית התוס' על הריב"ם ז"ל י"ל בלא"ה דהריב"ם ז"ל סובר דאפי' א"נ דבמיתת האשה לא פקע השארות היינו משום דמיתת האשה א"צ להתיר את הבעל כלל וכיון שאין המיתה שלה בגדר מתיר לכן י"ל דהשארות נמשך גם לאחר מיתתה והא דאין הבא עלי' ח"מ הוא משום דלאו ש"ז הוא משא"כ התם שהבעל יהי' יורש את אשתו כשהיא בקבר בודאי הסברא דהשארות נפקע כיון דמיתת הבעל מתיר את אשתו להנשא כמו גירושין וכיון דע"י מיתתו היא מותרת לעלמא א"כ נראה מסברא דפקע השארות כיון דהשארות שיש להאשה עם בעלה הוא רק האישות וכיון דהאישות פקע ע"י מיתתו של בעל ה"ה דהשארות נפקע וזה נראה נכון בדעת הריב"ם ז"ל ואין להקשות ע"ז דאיך אפ"ל דאשה שמתם לא נפקע השארות הא חזינן דהתוה"ק אסרה עליו אחותה כ"ז שהיא חי' אבל כשמתה אשתו מותר באחותה וא"כ נראה דהשאר שלה נפקע במיתתה ז"א דע"כ דהא דאסרה תורה אחות אשה כ"ז שהיא בחי' אין הטעם משום שאר דהרי לאחר גירושין ואפי' כשנשאת לאחר דשוב אין הבעל יכול להחזירה בשום אופן ג"כ אסור באחותה ע"כ דגזיה"כ הוא דאיסור אחות אשה אינו אסור אלא בחי' וא"כ כיון שאין הטעם מצד הפקעת האישות ע"י מיתתה א"כ שוב י"ל דהשארות נשאר גם לאח"מ:

ובזה נראה להסביר ד' הגאון בעל "יד אליהו" ז"ל שחקר דאחות אשתו תהי' מותרת אפי' כשנטרפה אשתו משום דכתיב עלי' בחי' וטריפה אינה חי' והוי כמיתה והאחרונים תמהו כיון דלענין אישות ה"ה כחי' א"כ הרי נושא שתי אחיות אמנם להנ"ל א"ש מאוד כיון דלאחר מיתה ג"כ לא פקע האישות א"כ ע"כ אין הטעם שהתירה התוה"ק אחות אשתו לאח"מ משום דנפקע הקורבה ז"א דהקורבה לא נפקע גם לאחר מיתתה וגם הרי חזינן דגם לאחר גירושין ונשאת לאחר דבודאי פקע האישות מאשתו ג"כ אסורה א"כ מבואר דאין התוה"ק מקפדת על הקורבה כלל רק דגזיה"כ דעלי' בחי' וא"כ שפיר י"ל דאם היא טריפה מותר באחותה (הן אמת שבת' לח"א רציתי להעיר בדבר חדש ולומר דאפי' א"נ דלאחר מיתה ג"כ מיקרי שאר כמו שנראה מפשטות ד' הגמ' יבמות הנ"ל אמנם ה"ד קודם קבורה אבל אחר קבורה שנאבדה לגמרי פקע השארות דאחר שנקברה ונעשית עפר ל"ש בה שארות ודוקא קודם קבורה צריך המיעט דש"ז משא"כ לאחר קבורה פקע השארות לגמרי בין בעל לאשתו:

ובזה אמרתי לת' דברי הבה"ג ז"ל בהלכות עריות (דף נ"ב ע"ב) שנראה מדבריו באחות אשתו לאח"מ איכא איסור תורה אע"ג דליכא בי' כרת ומעלי' בחי' נתמעט רק איסור כרת והוא תמוה גדולה וכבר עמד על זה "ברביד הזהב" פרשת אחרי ולא מצא מענה ולהנ"ל י"ל דבה"ג ס"ל דבאמת כ"ז שיש שארות בין הבעל לאשתו אסור באחותה וכונתו על לאח"מ קודם קבורה דהוי עדיין שארו אסור מה"ת באחותה ופלפלתי הרבה בזה אך מפני שרחוק לומר כן לזאת לא העליתיו על הספר וגוף הערה רשמתי מפני חומר הנושא ד' הבה"ג ז"ל ומי שדעתו רחבה ית' דבריו בדרך יותר מרווח):

ובעיקר דברי "היד אליהו" כבר הגאון מלבוב ז"ל בהסכמתו לספר שבות יעקב מד' הגמ' נדה (דף כ"ג ע"א) למאי נפ"מ לאתסורי באחותה ומקשינן ע"ז למימרא דאי' וקשה דילמא יכולה לחיות קצת ונהי דהיא טריפה כיון דקדושין תופסין בה ה"ה אסור באחותה וע"כ כדעת היד אלי' אך באמת אע"פ שכן נראה קצת מלשון רש"י ז"ל אמנם בתוס' הרא"ש הנדמ"ת בש"ס ד' ווילנא (דף כ"ג ע"א) שם בד"ה לא אמרה ר"מ נראה מבואר דס"ל דאם היתה יכולה לחיות קצת עכ"פ אע"ג דהוי טריפה מ"מ אסור באחותה ועיי"ש בד"ה למימרא דחי' מה שהקשה על פירש רש"י ז"ל והוא מפרש דאיבעית הגמ' אם הוי בגדר חי או בגדר נפל וממילא אין קדושין תופסין בה דהוי כחתיכת בשר בעלמא וכן מצאתי באור זרוע סי' תר"ב דפשיטא לי' ג"כ דהפירש בגמ' כן הוא ונראה מזה דפשיטא להו דבטריפה אסור באחותה אמנם בכל זאת א"נ דלאח"מ ג"כ איקרי שארו ואעפ"כ התירה רחמנא את אחותה א"כ שוב י"ל מסברא דא"נ טריפה אינה חי' והוי כמתה ג"כ מותר באחותה כנ"ל אמנם כן בעיקר הדבר בפלוגתת התוס' וריב"ם ז"ל אי לאח"מ פקע השארות או לא נלענ"ד דהיא פלוגתא דתנאי ביבמות (דף ק"ד) במשנה דפליגי ר"א וחכמים אי חלצה בלילה חליצתו פסולה או לא ואמרינן בגמ' שם דפליגי דמר סבר חליצה כתחילת דין דמי' ולכן פסולה בלילה ומ"ס חליצה כגמר דין דמי' ולכן כשרה בלילה והנה צריך להבין שורש הפלוגתא בזה אם חליצה כתחילת דין או כגמ"ד אמנם מצאתי לרבינו הגדול בעל אור זרוע סי' תרמ"ה (ד' ק"ו) בדין אי גט כשר בלילה שכ' בזה"ל ותו נראה בעיני דאפי' למ"ד חליצה כגמ"ד מודה בנתינת הגט דהיא תחילת הדין שאני אומר דהא דפליגי לענין חליצה לאו מטעם כתיבה אלא ר"א דסבר שהיא תחילת דין מפני שיבמה לשוק בלאו והשתא היא דמתחיל להתירה ולת"ק דאמר שהיא כגמ"ד מפני שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה לשוק מת בעלה פקעה איסור מיתה ועדיין איסור לאו מורכב עלי' חלץ לה פקע איסור לאו הילכך דמי לגמ"ד אבל נתינת הגט מכי יהיב לה גיטא פקע כל האיסור ואין שייך בהו תחילה וסוף ולד"ה כתחילת הדין עכ"ל מבואר מדה"ק דפליגי אי מיתת הבעל מתיר לגמרי ומפקיע האישות מכל וכל אף במקום שאין לה בנים ואסורה לשוק או דאמרינן דהתורה גילתה דכשאין לה בנים לא נפקע האישות לגמרי רק דאיקלש לה ממיתה ללאו וכבר העירו האחרונים מד' הרשב"ם ז"ל דמס' ב"ב (דף קל"ה ע"א) בד"ה נקל בא"א שנראה ג"כ מדבריו כן ועיי"ש בהגהות הב"ח ז"ל:

ומעתה נלענ"ד דלר"א דס"ל דהוי תחילת דין והיינו משום דס"ל דבמיתת הבעל פקע כל האישות אע"ג דאינו מתיר אותה וע"כ דס"ל דא"א שלאח"מ יהי' נשאר עדיין קשר אישות ולכן צ"ל שהיא איסור חדש א"כ ה"ה להיפך במיתת האשה פקע השארות לגמרי משא"כ לת"ק דס"ל באמת דבמקום יבום אין האיסור אישות נפקע לגמרי וצ"ל דהא דבכ"מ נפקע לגמרי השארות היינו משום דמותרת לשוק ע"כ דנפקע השארות א"כ ז"ד במיתת הבעל דמוכרחין אנו לומר דנפקע לגמרי השארות דאל"כ אסורה לינשא משא"כ במיתת האשה שפיר י"ל דהיא בכלל שארו וכמוש"ל בשיטת הריב"ם ז"ל שוב חפשתי ומצאתי בס' עורה שחר אות א' אמ"ק פ"ו שהביא כן בשם הכנה"ג שמחלק בין מיתת הבעל למיתת האשה אך בזה צדקו דברינו דלר"א דס"ל דגם במקום יבום אע"ג דבאמת אסורה לינשא מ"מ מיתת הבעל מתיר האישות לגמרי ע"כ דס"ל דמיתה מפקיע האישות לגמרי וא"כ ה"ה במיתת האשה ומעתה א"ש מאוד דאע"ג דנראה מבואר בתוכו דלשארו היא דרשה גמורה מ"מ י"ל דר"י סובר כן דלאח"מ לא פקע השארות אבל הר"מ ז"ל לשיטתו דפסק להלכה כר"א דחלץ בלילה חליצתו פסולה וס"ל דחליצה הוי תחילת דין וא"כ ע"כ דס"ל דבמיתה פקע השארות לגמרי לכן ס"ל להלכה דהא דכהן מטמא לאשתו הוא רק מדרבנן משום דעשאוהו כמת מצוה ובזה א"ש מה שתמה הג' בעל מנ"ח ז"ל על הר"מ ז"ל מיומא (דף י"ד ע"א) דמקשינן בגמ' על ר"י ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו וכי מיית עביד עבודה ול"ג שמא יאכל ולפ"ד הר"מ ז"ל הא באשתו הוי רק אנינות מדרבנן וא"כ הו"ל כאנינות לילה דל"ג ר"י שמא יאכל ולהנ"ל א"ש דעל ר"י לשיטתו שפיר מקשינן כיון דסתם תו"כ הוא ר"י א"כ לדידי' נראה דחייב להתאבל מה"ת על אשתו דס"ל דלשארו זו אשתו והר"מ באמת אינו פוסק בזה כתו"כ משום דלהלכה כר"א דחליצה בלילה פסולה כנ"ל ובעיקר קושיית המנ"ח כתבתי עה"ג די"ל בפשיטות דהר"מ ז"ל מפרש דקושיית הגמ' הוא מצד אכילת יוה"כ ולא מצד אנינות ועי' בח' חכ"צ סי' קנ"ז ועי' בתוס' ישנים יומא שם ובמג"א סי' תרי"ב סק"ו ומש"כ לעיל בפ' שמיני בזה ואכמ"ל]:

ולפי"ז נראה דהר"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל פליגי בזה אי השארות נפקע לאח"מ והרמב"ן שכ' בס' תורת האדם דחיוב איבול וטומאה לאשתו היא מה"ת מטעם דלשארו זו אשתו היינו משום דס"ל להלכה דהשארות לא פקע לאח"מ ויש להוכיח שכן דעת הרמב"ן ז"ל ממ"ש בח' ב"ב (דף קי"ד ע"ב) לפרש הא דאין הבעל יורש את אשתו בקבר דהבעל אינו יורש את אשתו לאחר מותו שכיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה את עצמה לגמרי במיתת הבעל ואין הראשון יורשה עכ"ל הרי מבואר להדיא מדה"ק דהטעם דפקע השארות משום דחזינן דמותרת לינשא ע"כ דקונה את עצמה לגמרי וא"כ י"ל דז"ד במיתת הבעל אבל במיתת האשה דאינו בכלל מתיר שפיר י"ל דהשארות לא פקע וכמוש"ל בשם הכנה"ג (ויש להעיר לפי"ז לפמש"ל דלפי"ז נראה דצדקו ד' הג' יד אליהו ז"ל דאחות אשה כשהיא טריפה מותר באחותה דאין סברא לחלק בין מחיים ובין לאח"מ א"כ יקשה אמאי קי"ל דאין קדושין תופסין באחות אשה ניחוש דילמא אשתו טריפה ושוב ליכא איסור אחות אשה וא"ל מצד דאזלינן בת"ר דרוב נשים לאו טריפות הן ז"א לפמש"כ הרמב"ן ז"ל להסביר הענין דהא דשלח שליח לקדש אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים שבעולם ולא אמרינן דמוקמינן הקרובות בחזקת פנוי' משום דחזקת הקרובות שאין אנו דנין השתא עליהן ל"מ לדידה ולכן כשאנו נבוא לדון לאשה זו אמרינן דילמא הקרובה נתקדשה וא"כ ה"נ באחות אשה נימא דילמא אשתו טריפה כיון דאין אנו דנין השתא על אשתו אלא על אחותה ל"מ הרוב של אשתו לגבי אחותה ואין לומר מצד חזקת איסור של אחותה בעצמה ומשכח"ל לאחר י"ב חדש שנשא אחותה א"כ הרי נתברר עתה שאז לא היתה טריפה ונאסרת לו ושוב מוקמינן אותה על חזקת איסור דמעיקרא ז"א דאפי' א"נ דחזקה שלא נתבררה בשעתה הוי חזקה מ"מ לפי"ז תמיד אם יקדש אחות אשתו בתוך י"ב חדש כשנשא אשתו יהי' ספק קדושין ומבואר להיפך בקדושין (דף נ' ע"ב) ועיי"ש פלוגתת אביי ורבא ורבא ס"ל בפשיטות דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו וקשה אמאי לא יהי' ספק קדושין עכ"פ ויש לפלפל בזה דרבא לשיטתו ס"ל טריפה חי' וא"כ ממילא אפי' באחות אשתו טריפה איכא איסור אחות אשה וצ"ע עוד בזה ואכ"מ):

ואם כנים הדברים הנ"ל יש לומר בזה מה דקשה לכאורה על האור זרוע הנ"ל שס"ל דפלוגתת ת"ק ור"א אי חליצה הוא תחילת דין או גמ"ד היינו דפליגי אי איסור יבמה לשוק הוא איסור חדש או מכח אישות הבעל מגמ' ערוכה גיטין (דף פ"ג ע"ב) דאמרינן בגמ' דהשיב רשב"א תשובה לד' ר"א וכי היכן מצאנו שזה אוסר וזה מתיר ומקשינן והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר ותרצינן התם יבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שרי' וקיימא ולפ"ד האור זרוע דהוא פלוגתא דתנאי כנ"ל א"כ י"ל דר"א ס"ל כת"ק דאיסור יבמה לשוק הוא מכח הבעל וא"כ שפיר מצאנו זה אוסר וזה מתיר (ועיין באתוון דאורייתא כלל ח' העיר מד' הגמ' הנ"ל ובהוספות לכלל הנ"ל הרגיש בעצמו מד' הגמ' יבמות וזכה לכוון לד' האור זרוע וכ"כ בזה באורך במק"א. אמנם להנ"ל א"ש כיון שביארנו דא"נ דשומרת יבם היא מכח הבעל ע"כ דהשארות לא פקע לאחר מיתה וכיון שכן אמרינן לשארו זו אשתו ומעתה הרי בתרגום אונקלוס שהיא מפי ר"א ור"י מפרש לשארו לקרובים ואינו רוצה לפרש לשארו זו אשתו וע"כ דס"ל דלאחר מיתתה נפקע השארות אע"ג דמיתת האשה אינו בגדר מתיר א"כ מכ"ש דמיתת הבעל מפקיע השארות לגמרי וע"כ דאיסורא של שומרת יבם הוא איסור חדש וא"כ מקשה רשב"א שפיר לר"א לשיטתו א"ר מיבום דזה אוסר וזה מתיר אך באמת זה רק לפלפולא ולקושטא דמילתא י"ל דאפי' א"נ כמו"ש הרשב"ם והאור זרוע הנ"ל דאיסור יבמה לשוק הוא מכח הבעל מ"מ יפה השיב רשב"א וכי היכן מצאנו שזה אוסר וזה מתיר וא"ל משומרת יבם דהתם יבם הוא דקאסר לה והיינו שע"י שאיכא היבם עיד"ז לא פקעה לגמרי האישות מהבעל שאם לא הי' לו אח הי' המיתה מפקיע לגמרי וא"כ נהי דעתה כשאיכא יבם לא הותרה לגמרי ע"י מיתת הבעל היינו מכח היבם ולכן יש ביד היבם להתירה משא"כ במגרש חוץ מפלוני שהבעל לא התירה לאותו פלוני ונאסרה על הפלוני מכח הבעלה הראשון שפיר יש להקשות דאיך הבעל השני מצי להתיר מה שנאסרה מכח הבעל הראשון וז"פ וברור ואין בזה ענין לאיסור שומרת יבם מכח מה הוא:

ודע שיש לי עיון גדול א"נ דהשארות אינו נפקע לאחר מיתה ולדעת התוס' ב"ב אפי' במיתת הבעל אינו נפקע לגמרי השארות והרי היא בכלל אשתו אמנם נראה דזה פשוט דאפי' א"נ דע"י מיתת הבעל אינו נפקע עוד הקורבה לגמרי בין הבעל לאשה מ"מ כשנשאת לאחר בודאי פקע כל הקורבה שהי' לה לבעלה הראשון ועי' בגיטין (דף פ"ג ע"א) דמודה ר"א כשנשאת לאחר מותרת לאותו פלוני וברש"י ותוס' שם וא"כ יש סברא גדולה לומר אע"ג דמיתת הבעל מתרת האשה לינשא מ"מ לזנות אסורה מכח שיש עדיין קרבות בין הבעל לאשתו ונלענ"ד ברור שהר"י ז"ל בתוס' לשיטתו בקידושין (דף י"ג ע"ב) דמפרש מה דמקשינן בגמ' ודילמא לכ"ע בעשה היינו מכח עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו דלכאורה צ"ע כיון דאמרת דמיתת הבעל מתיר איסור מיתה הרי ע"כ שוב אינה אשת חבירו אמנם הר"י ז"ל לשיטתו בתוס' ב"ב הנ"ל שחולק על הריב"ם ז"ל וס"ל דאפי' במיתת הבעל לפי האמת לא נפקע הקורבה וא"כ שפיר י"ל דאסורה מכח העשה דודבק באשתו אך לפי"ז קשה לי טובא מה דהגמ' רוצה למילף דמיתת הבעל מתיר מדאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה והא אפי' א"נ דמותר לישא אותה היינו משום דכשנשאה אחר הרי נפקע האישות לגמרי מהראשון ובאין כאחת אבל אכתי תקשה מנ"ל דמותרת לאחר בלא קידושין כיון דיש סברא גדולה לומר דכ"ז שלא נשאת או נתקדשה לאחר כיון דעדיין לא פקע הקורבה מהבעל הראשון איכא עשה דודבק ועי' היטב בסוגי' שם ובמפרשים תראה שלא הרגישו כלל בזה שכתבנו ולענ"ד היא הערה גדולה למתבונן אם לא שנימא דס"ל להש"ס דאם נימא דיש בכחה להפקיע האיסור דודבק ע"י קדושין ונשואין לאחר ה"ה דנפקע ע"י זנות דבזה שהולכת לזנות עם אחר מפקעת עצמה מבעלה כמו בב"נ דמהני גילוי דעת בעלמא וא"כ איסור זה נפקע גם ע"י זנות ועי' היטב בזה:

ויש לעיין עוד בענין זה עפמ"ש בחידושינו במס' קידושין שם להסתפק הא דצריך קרא דמיתת הבעל מתיר הא בלא"ה ה"א דלא"מ הבעל ג"כ אסורה לעלמא או משום דהיא קנינו של בעל או משום איסור א"א דלא נפקע ע"י מיתת הבעל דזה ברור מכמה דוכתין בש"ס דהבעל באשתו יש לו שני קנינים קנין איסור וקנין ממון וכמבואר בתשב"ץ ח"ב סי' ס"ז ועתה צריך להבין מפני איזה טעם צריך קרא דמיתת הבעל מתיר ובלא"ה ה"א דאסורה לעלמא אם היא מכח קנין של בעל או מכח איסור א"א והנה לשון המשנה וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל נראה דעיקר הרבותא דקונה את עצמה דבמיתת הבעל פקע קנינו שהי' לו בה ויש לה"ר לזה מדשו"ט הגמ' להוכיח דמיתת הבעל מתיר ולא מייתי ראי' מאביגיל אשת נבל שנשאה דוד לאחר מיתת נבל וכבר נתקשו בזה המפרשים ושמעתי אומרים בשם רבינו הקדוש הרבי ר' בונם זצלה"ה שאמר משום דמורד במלכות נכסיו למלך וא"כ ממילא היתה מותרת לדוד אך ז"ד א"נ דהאיסור היא מכח שהיא קנינו של בעל שפיר י"ל דמורד במלכות שאני דנכסיו למלך והיתה מותרת לדוד משא"כ א"נ דהיא מכח דאיסור א"א שהיתה בה ע"י קידושין לא נפקע עדיין במיתת הבעל או משום דדמי לעריות כמבואר בסוגי' דאל"ה ה"א דהיא מכח סברא דהוא אסרה והוא שרי לה רק דה"א דדומה לעריות דאסורין גם לאח"מ וא"כ אין היתר במורד במלכות לקחת את אשתו כשמת כמו שאין היתר לקחת אותה בחי' בעלה וז"ב ופשוט. ובאמת נראה יותר דאין הה"א לאסור מכח קנינו של בעל דבזה נראה מסברא דפקע לאח"מ הבעל כמו גר שמת ואין לו יורשין דפקע קנינו מהנכסים כן באשה שמת בעלה דהקנין שקנה אותה לאישות ל"ש בי' ירושה דאסורה לקרובים ממילא נפקע הקנין או משום דבזה שוב אמרינן הסברא דהוא אסר לה והוא שרי לה ונראה דמה"ט לא מייתי הגמ' ראי' מאברהם אבינו שאמר ואותך יחיו דבב"נ פשיטא דכשמת פקע קנינו ועי' לעיל פ' וירא אות ג' שביארנו זה בארוכה:

ונלענ"ד עוד נפ"מ בין הקנין שיש להבעל באשתו ובין איסור האישות שיש לבעל באשתו לענין קבלת קידושין מאחר דאי מצד שהאשה היא קנין של בעל נהי דנראה דבלא דעת הבעל א"א לה לקבל קידושין מאחר כיון דהיא קנינו של בעל מ"מ ברשות הבעל והסכמתו הרי יכולה להתקדש לאחר אמנם מצד דהיא א"א והוית בגדר ערוה אין הקידושין תופסין בה בשום פנים כמו בכל עריות ועי' בפנ"י גיטין (דף מ"ג) ד"ה אמר ר"ח שכ' דנראה מסברא דאע"ג דאמרינן קידושין תופסין בחיי"ל מ"מ בש"ח כיון דהיא ע"י קידושין אין קידושין תופסין בה כיון דלא משכח"ל קידושין אחר קידושין כיון שתופסין בה קידושין של ראשון ה"ה ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר והג' באבני מלואים ז"ל בסי' מ"ד ס"ק ד' פשיטא לי' להיפך מדצריך קרא בא"א דא"ק תופסין באשת איש ומסקנת הגמ' משום דהוי בכלל עריות ולענ"ד נראה כמו"ש דל"צ קרא אלא כשהיא מדעת הבעל אבל בלא דעתו צדקו דברי הפנ"י דל"ש קידושין אחר קידושין מסברא הנה יצאנו קצת חוץ לענינים מפני שלא נתבארו הדברים עוד אמנם עיקר ויסוד דברינו דדעת התרגום אונקלוס והרמב"ם ז"ל דשארו אינו אשתו משום דס"ל דלאחר מיתה נפקע השארות שבין איש לאשתו נלענ"ד נכון וזה מה שרצוני לבאר:

פרק ג

(כ"ב ח') נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה וגו'. אעתיק בזה מח' למנחות (דף מ"ה ע"א) השייך לכאן:

במנחות (דף מ"ה) וכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלו לי' הא ישראל אכלו לי' אמר ר' יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים אצטריך לי' סד"א מדאשתרי מליקה לגבוה וכו'. כבר נתקשו כולם אמאי לא תי' ר"י כן. והנראה לענ"ד דהנה באמת בתוה"ק איכא ג"כ קרא מיוחד על כהנים באיסור נו"ט בפרשת אמור כל נבילה וכל טריפה לא יאכל לטמאה בה והיינו בנבילת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה עכ"פ ג"כ קשה כהנים הוא דלא אכלו לי' ועי' ברשב"ם ז"ל שם על התורה שמפרש בסד"א מדאשתרי מליקה עיי"ש אך א"כ קשה למה לי קרא דיחזקאל אך ראיתי בפנים יפות שכ' די"ל בכוונת התוה"ק אפי' בנתערב חתיכת נבילה בשני חתיכות שחיטה דמותר מצד נבילה אעפ"כ מטמא בבית הבליעה דהוי טומאת משא דלא בטל כמו במנחות (דף כ"ב) לענין נבילה בשחיטה עיי"ש אך באמת דבר זה תלי' אי טומאה כמאן דאיתא דמי או כמאן דליתא דמי ודעת המר"י קורקס דטומאת משא היא רק מדרבנן ולפ"ז נסתרו ד' הפנים יפות וכבר כתבו האחרונים דאם אמרינן דשיל"מ לא בטל וטעמא דרש"י ז"ל דהוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וקשה הא ע"י ביטול ג"כ הוא היתר וע"כ דע"י ביטול ההיתר הוא רק מצד דאמרי' דכל חדא היתרא הוא אבל האיסור לא נתבטל ומעתה ד"ז אי טומאת משא דאורייתא תלי' בפלוגתת דשיל"מ ומעתה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' כל שעה דריו"ח דס"ל דחמץ בפסח בנותן טעם ע"כ דס"ל דשיל"מ בטל ולא ס"ל הסברא דעד שתאכלנו באיסור וע"כ דטומאת משא לאו דאורייתא ואיסור נתבטל לגמרי וא"כ ע"כ צ"ל בפרשה קמא דפ' אמור כמו"ש הרשב"ם דכהנים אצטריך לי' סד"א דהוי בכלל מליקה וא"כ שוב לא אצטריך קרא דיחזקאל לכן אמר אליהו עתיד לדורשה וז"נ בדרך חידוד בס"ד:

עוד י"ל בדרך פלפול ונקדים מה שנראה לענ"ד לפרש ד' הגמ' יומא (דף ל"ו) דר"י ס"ל כדריה"ג דנבילה הוי לאו הנל"ע. ותמי' איך מצאנו נל"ע כזה דאחר עבירת הלאו לא יהי' משכח"ל לקיים העשה לכן נראה דהפירש דהנה ריו"ח ס"ל דבכל האיסורין חייב בהנאת גרונו ואכלו וחזר והקיאו וחזר ואכלו חייב שתים א"כ שפיר הוי נבילה לאו הנל"ע דבשעת חיוב עדיין יש לקיים העשה ע"י שיחזור ויקיאו ויתנו לגרונו ומעתה י"ל דהנה התוס' הקשו מאי ראי' ממליקה שמצותו בכך ונראה דרבינא ס"ל דנבילה הוי לאו הנל"ע וא"כ כשמקיים העשה הרי מתקן הלאו והנה התוס' כתבו דבתרומה תיכף בהנאת גרונו נתחללה מקדושתה ונראה דה"ה קדשים ג"כ נתחללו מקדושתן מיד בהנאת גרונו וא"כ עיקר המצוה באכילת קדשים הוא רק בהנאת גרונו אבל אח"כ ליכא מצוה כלל וכ"כ ידידי הגאון העילוי "מבענדין" שיחי' בריש ס' ע' פנים לתורה וא"כ שפיר מוכח דאשתרי מליקה דא"ל מצד מצותו בכך הא יוכלו לאכול בהנאת גרון ולהקיא אח"כ ולקיים העשה וא"כ יתקנו הלאו לגמרי ומדאמרה תורה דמותרין לאכול לגמרי ע"כ דאשתרי אך יש לעי' עוד בזה דזה תלי' אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולנכרים דא"נ דאין פודין א"כ נראה דה"ה לאחר חילול אסור להאכיל לנכרים דלא עדיף מפדוי' וא"כ אין זה עצה דבקדשים לא הוי נל"ע כלל וי"ל דריו"ח ורבינא פליגי בזה ובאמת בפשיטות הי' מקום לומר עפ"י חקירה הנ"ל דריו"ח ורבינא פליגי אי בכל איסורין שבתורה אזלינן בתר הנאת גרון או מעיו דריו"ח לשיטתו דס"ל דעיקר איסור הנאת גרונו ואח"כ ליכא איסור א"כ א"ר ממליקה דמצותו בכך וא"ל מדאשתרי משא"כ רבינא י"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת מעיו וכיון דבקדשים נתחלל מיד בהנאת גרונו א"כ ליכא למימר מצד מצותו בכך דיכול להקיאו אח"כ אך באמת ז"א דא"נ דאכילה שבתורה הוי רק הנאת מעיו פשיטא דלא נתחלל בהנאת גרונו בקדשים דאל"כ איך משכח"ל מצות אכילת קדשים ויש עוד לדבר בזה ואכ"מ (וציינתי פה ראשי פרקים שלא ישכח ממני ואי"ה אבאר הד' בס"ד):

ומדי דברי בענין זה אמרתי להביא בזה ד' הרשב"ם ז"ל עה"ת פ' אחרי בקרא דוכל נפש אשר תאכל נו"ט כתב שוכל נפש בא לרבות קטן שג"כ מטמא אותו בבית הבליעה עיי"ש. וצ"ע כי לא מצאתי ד"ז מפורש בשום מקום לא בתו"כ ולא בש"ס ועי' בריש ערכין דמייתי הגמ' ראי' דקטן מקבל טומאה בטומאת מת אבל בטומאת נבילת עוף טהור לא מצאתי וטעם איכא לחלק בין נבילת עוף טהור לקטן וגדול דהנה לכאורה יש לעי' בהא דמבואר בזבחים (דף ע"א) לענין מליקה בפנים אי מטמא בבית הבליעה דאמרינן בגמ' דמדמי לטריפה דדוקא אם אינו מתיר כלל במליקה אז מטמא בבית הבליעה יצא מליקה בפנים שמתיר לגבוה עיי"ש וקשה לפמ"ש הפוסקים דעל אמה"ח כיון דהוא משבע מצות גם קטן מוזהר דשיעורין לא נאמרו אלא במצות שנתחדשו ממתן תורה ואילך א"כ מליקה תמיד מתיר לקטנים ואינו דומה לטריפה דאינו מתיר כלל וצ"ל דזה לא מיקרי היתר כיון דלגדולים אינו מתיר כלל ועיקר התורה לגדולים נאמרה וצריך שיתיר לגדולים ומעתה נראה דז"ד כשאנו דנין לענין גדולים אבל כשאנו דנין לקטן גופא כשאכל הוא נבילת עוף טהור שפיר יש סברא לומר דאינו מטמא בביהבל"ע כיון דאצלו מתיר הוא איסור אבמה"ח והיכא דמתיר איסור אינו מטמא בביהבל"ע. וי"ל יותר עפ"ז בפלוגתת ריו"ח ור"ל בנזיר (דף כ"ח) דאב מדיר את בנו בנזיר אי הלכה הוא או הוא רק מדרבנן ומקשינן בגמ' לר"ל האיך אכל כהן מליקה וראיתי לגדול אחד שהקשה אמאי לא מקשה הגמ' דעדיפא מינה הא מטמא בבית הבליעה כיון דמה"ת נבילה גמורה היא ואיך מותר לאכלו במקדש הא נטמא. ולהנ"ל י"ל כיון דהתם הוא קרבנו של קטן שוב אמרינן כיון דמתיר לקטן עכ"פ איסור אבמה"ח שוב אינו מטמא בבית הבליעה ול"ש לומר דמה דמתיר לקטן לא איכפת לן כיון דהוא קרבנו של קטן שפיר י"ל כיון דמתיר אצלו אינו בכלל נבילת עוף טהור שיהי' מטמא בבית הבליעה ויש לעי' עוד בכ"ז:

אמנם בעיקר ד' הפנים יפות הנזכר לעיל בריש דברינו הארכנו בתשובה זה ט' שנים לאהובי יד"נ הרב החו"ב מו"ה נפתלי צבי הירשקי נ"י מק' זדינסקאוואליע יצ"ו ויען כי יש בזה איזה הערות חדשות אעתיק אותה בזה כפ"מ שיצאה אז מתח"י לעורר לבב התלמידים:

פרק ד

וז"ל שם. אחדשה"ט באה"ר מכתבך קבלתי במועדו ואחר עד עתה להשיבך מפני כמה טרדות העמוסות עלי ועתה לקחתי לי פנאי להשיב על דבריך. א) הקשית על ד' רבינו הגדול בעל פנים יפות ז"ל פ' אמור בקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה שכ' דאם נתערב כזית נבילה וטריפה בשני זתים מעוף השחוט אע"ג דמותר באכילה מ"מ מטמא בבית הבליעה כיון דלא בטל לענין טומאת משא ה"ה הכא אינו בטל דטומאה לא בטלה אתד"ק:

ותמהת ע"ז דהרי מבואר בגמ' דדוקא לענין טומאת משא ל"ב אבל טומאת מגע בטל ובית הבליעה הוי כמו טומאת מגע כמו"ש התוס' בכורות (דף כ"ג ע"א) ד"ה נבילה עיי"ש. ולענ"ד דכשנדקדק בלשונו הזהב של הפלא"ה ז"ל שכ' דטומאה לא בטלה דטומאה כמאן דאיתא דמי שלכאורה אינו מובן דמה זה שכ' דטומאה לא בטלה וכמו"ש לתמוה בזה לכן נראה דדבר גדול דיבר הרב ז"ל דהענין הוא דלכן אמרינן דמטמא במשא יען דענין ביטול יפרד לשתי ראשים. א' מצד דאמרינן דכל מה שאוכל או נוגע היתר הוא. ב' היינו דעצם האיסור נתבטל ונעשה היתר והנה באיסור שנתבטל בהיתר י"ל גם פן הב' דשם האיסור נתבטל לא דהעצם נתבטל רק דשם האיסור בטל וממילא הוא היתר לא מיבעי' לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דכל איסורין שבתורה איסורי גברא הן בודאי יש לבטל שם האיסור מבלי שיהי' ניצרך לביטול העצם לכן באיסור שנתערב בהיתר בטל לגמרי מה שאין כן בטומאה אמרינן דשם טומאה לא נפקע על ידי ביטול בזה הוא כמו עצם החפץ ואינו נדבק בו אלא הוא עצמות הדבר וכיון שכן ל"ש ביטול בטומאה דהעצם אינו בטל וכל זה שמותר במגע היינו משום דאמרינן דנגע הטהור ודברים אלו מבוארים למעי' היטב בתוס' בכורות שם (דף כ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה ובלבד שכ' בזה"ל כי ידוע דשם טומאה לא פקע מן החולין המעורבין וכו' עיי"ש ותראה מבואר דברינו הנ"ל. ומעתה בטומאת בית הבליעה בנבילת עו"ט ל"ש ביטול כיון דנהי דבטל לענין אכילה מ"מ כיון דשם טומאה לא נפקע הרי הוי כמו טומאת משא כיון דהכל בא בביהבלי"ע. זה נראה כוונת הגאון בעל פנים יפות ז"ל:

ובאמת יש לעורר עפי"ז על ד' התוס' ד"ה נבילה דמה שמדמי איסור לטומאה והוצרכו לחלק משום דכל משהו כשאוכל נתבטל ות"ל דאפי' באוכל ג' החתיכות בב"א ג"כ י"ל דלענין האיסור נתבטל לגמרי כדברינו הנ"ל. ואולי י"ל דהתוס' ס"ל דאיסורים אלו הוי ג"כ איסור חפצא וג"כ א"א להפרידם מהעצם לכן ס"ל להתוס' דסוף כל סוף הוי כמו טומאת משא לכן הוצרכו לת' כיון דלא אוכל כזית בב"א רק ח"ש וזה נהי דאסור מה"ת מ"מ איסור זה דח"ש שוב אינו איסור עצם בפרט לפ"ד החכ"צ דכל האיסור מצד אחשבה א"כ איסור זה שפיר נתבטל לגמרי וכיון שכן ל"ש בזה טומאת משא ועי' היטב בזה (ויש לפלפל בזה כיון דהכא לר"ל קיימינן ואיהו ס"ל דח"ש מותר מה"ת מ"מ י"ל לפ"מ דאיתא בירושלמי דמודה ר"ל באיסוה"נ משום דחמור איסורי וא"כ שפיר נתבטל לגמרי מקודם לכן ל"ש לומר דכמאן דאיתא דמי). יהי' איך שיהי' דברי הפלא"ה נראין ברורין בזה דמאן דס"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי ה"ט משום דטומאה אינו בטל דשם טומאה לא נפקע וכל ההיתר במגע היינו משום דנגע בטהור ולכן בנבילת עו"ט מטמא בבית הבליעה ובאמת בלא"ה ל"ק על שיטת הפלא"ה מד' התוס' דהם ס"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי הוא רק מדרבנן מה שא"כ הפלא"ה מפרש לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ודעמו דס"ל דטומאת משא מה"ת ל"ב ואמרינן דטומאה מה"ת כמאן דאיתא דמי וע"ז שפיר כתב הפלא"ה דטעמא דמילתא דטומאה אינו בטל וכל ההיתר בטומאת מגע אינו אלא משום דאמרי' דנגע בהיתר וא"כ ה"ה נעו"ט דמטמא בבית הבליעה דיו כטומאת משא וז"ב ופשוט:

והא דבטומאת מגע נראה פשוט דאפי' נגע וחזר ונגע בכל ג' החתיכות הוא טהור אע"ג דשם טומאה ל"ב התם הטעם כיון דמיד שנגע בראשון וכן בב' היית צריך לומר דההיא היתר וכבר הותרו וכן בנגע אח"כ בג' אמרינן דהשתא נגע בהיתר ואי דיהי' טמא למפרע זה לא אמרינן כיון דכבר החלטת על החתיכות הקודמות שטהורות הן מה שא"כ הכא בנבילת עו"ט כיון דפחות מכזית אינו מטמא בבית הבליעה א"כ אימתי אנו דנין אם נטמא היינו כשאכלה כולה ואז כיון שכבר אכל כולה שוב הוי כמו טומאת משא כיון דלא הי' דנין עוד ע"ז כלל דהפלא"ה מיירי שאוכל ג' החתיכות בב"א בכדי אכילת פרס אמנם באיסורין שפיר כתבו התוס' כיון דקמא קמא בטל שהי' צריך לבוא לביטול מכח איסור דח"ש עכ"פ וא"כ שוב אינו חל אח"כ איסור דט"מ כנ"ל:

ב) ובאמת עפ"ד האלה שכתבנו בביאור הענין דטומאת משא. יבואר לנכון שיטת הרשב"א ז"ל בהא דאמרינן דטומאה כמאן דאיתא דמי היינו רק במב"מ משא"כ במין בשא"מ ולכאורה צריך טעם כיון דתרווי' נפק"ל מאחרי רבים להטות מ"ש מינו מא"מ אמנם לפ"ד יובן היטב בשנקדים ד' הר"ן ז"ל בנדרים בסוגי' דדשיל"מ שהסביר הענין מה דפליגי ר"י ורבנן במב"מ אי בטל או לא דביטול ל"ש אלא בדבר המתנגד זא"ז אבל בדברים שוין ל"ש ביטול לכן ס"ל לר"י כיון דשוין בעצם ל"ש ביטול ורבנן ס"ל כיון דחלוקין בשם התואר בטלין כיון דבענין זה יש התנגדות שפיר הוי מבא"מ ובטל לכן דשיל"מ דעתיד להיות נותר דשוין לגמרי אינו בטל אתד"ק:

ומעתה אמינא דהרשב"א ז"ל סובר נהי דקי"ל מב"מ בטל והיינו משום שאינן שוין בתואר והוי לענין זה א"מ מ"מ אינו בטל אלא זה שהוא א"מ אבל שיתבטל גם העצם זה א"א כיון דהעצם הוי מב"מ ואינו בטל ומעתה זה הוא ההבדל בין מב"מ ובין מבא"מ דבא"מ י"ל דהעצם בטל ברוב משא"כ במב"מ ל"ש לומר אלא דשם התואר נתבטל ומעתה דוקא באיסורין אשר אפשר להפריד התואר מהעצם בטלין במב"מ מטעם ביטול גמור משא"כ בטומאה שכ"כ שבזה א"א להפריד הטומאה מהעצם לכן במב"מ ל"ש בי' ביטול גמור אלא מצד דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ונגע בטהור ולכן מטמא טומאת משא וזה הוא ענין טומאה כמאן דאיתא דמי. ואם כנים הד' י"ל מה שקשה על הרשב"א ז"ל מהא דמקשינן בגמ' מבהמה ששפעה חררת דם דמטמא במשא הא התם הוי א"מ. ולהנ"ל י"ל כיון דקושית הגמ' הוא לריו"ח ואיהו ס"ל דגם דשיל"מ בטל וע"כ דס"ל דגם במב"מ היכא דשוה לגמרי שייך ביטול בהמועט נעשה כמו הרוב לגמרי וא"כ ע"כ הא דטומאת משא הוא רק גזירה דרבנן כמ"ש התוס' וא"כ מהיכ"ת לחלק בין מינו לא"מ והרשב"א ז"ל לא כתב אלא לפי האמת דקי"ל דביטול ל"ש אלא במה שמתנגד המועט להרוב ולכן טומאת משא מה"ת לא בטל ושפיר י"ל נפ"מ בין מינו לא"מ וא"ש בזה פסקי הר"מ ז"ל שפסק דנבילה בטלה בשחיטה רק לענין טומאת מגע ומטמא במשא והיינו משום דהוא מב"מ משא"כ בבהמה ששפעה חררת דם שפיר פסק דאינו מטמא אף במשא מצד דהוי מבא"מ אמנם מה דיש להעיר עפי"ז בהא דמקשה ר' דימי על אביי ואת לא תסברא ומקשה עליו מסאה תרומה טמאה וכו' ולהנ"ל י"ל דקושית אביי על טומאה שבטלה דוקא והיינו בא"מ דלכ"ע בטלה לגמרי בזה ל"ש לומר חו"נ משא"כ בסאה ת"ט דמיירי במב"מ דלא בטלה כלל ושפיר אמרינן חו"נ. אך באמת מד' התוס' לקמן (דף כ"ג ע"א) ד"ה ואי אמרת נראה דסברא דחו"נ שייך אפי' אי אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי דנהי דנתבטל לגמרי מ"מ אמרי' חו"נ רק בעיקר קושית אביי מוכח דאין טהרה עוררת טומאה וצ"ע בזה. עוד יש עפ"ז שכתבנו דא"נ דטומאה כמאן דאיתא כל ההיתר דטומאת מגע הוא מצד דאמרי' בהיתר נגע והוי כמו כל דפריש ועי' לקמן בתוס' ד"ה נבילה בטלה בשחיטה דמבואר ג"כ כנ"ל דל"ל דלענין טומאת מגע בטל לגמרי דא"כ ממילא אינו מטמא במשא כיון שאינו בא לכלל מגע וע"כ כמ"ש התוס' שם דהא דלא מטמא במגע היינו משום שלא ידעינן באיזהו נגע אבל באמת איתא להטומאה והוי בא לכלל מגע א"כ מה הקשו התוס' בד"ה סבר אבטלינהו ברובא הא א"מ איסור לכתחילה כיון דבאמת שם טומאה לא פקע כמ"ש תוס' בעצמם וכנ"ל וא"כ כל ההיתר מצד כל דפריש וא"כ אין זה ענין ביטול ול"ש בזה א"מ איסור לכתחילה ועי' זבחים (דף ע"ג ע"ב) אך באמת י"ל דהכא כיון דבאמת מבטלין נהי דאין ההיתר מצד הביטול בעצם אלא מצד מה שאוכל אוכל ההיתר הוי בכלל א"מ איסור ויש להעיר בזה לפ"מ שאומרים בשם מרן הג' הקדוש מגור זצ"ל דלכן עבר וביטלו אף בדיעבד אסור לו כיון דשורש ביטול הוא דהוי כמאן דליתא והכא דמבטלו הרי אחשבו וא"כ ל"ל דיתבטל א"כ ז"ד אם ההיתר הוא מצד ביטול גמור משא"כ הכא ויש לדחות ולא כתבתי זה אלא מפני שראיתי במכתבך שכתבת להיפך ואמרת דא"נ דביטול היינו שנתבטל לגמרי והוי כמאן דליתא ל"ש א"מ איסור משום דמקלי קלי איסורא והארכת בזה ולענ"ד ד' שגגה המה דהתם בעצים שנשרו מן הדקל עיקר ההיתר כיון דהביטול הוא לכלותו דגם ההיתר מקלי קלי וא"כ שפיר אמרינן דבכה"ג לא מיקרי ביטול איסור כיון דשורש הביטול הוא לכלות האיסור כמו ההיתר אבל בשביל דביטול הוי כמאן דליתא ל"ש לומר דלא הוי בכלל א"מ ודוקא בביטול בס' א"נ דל"צ לבוא לביטול ברוב א"כ אין ההיתר מתורת ביטול דאחרי רבים להטות יפה כתבו האחרונים דל"ש א"מ איסור מה"ת ואם כי האחרונים כתבו מסברא לחלק בין לח ליבש אבל הדמיון לעצים שנשרו מן הדקל הוא מדומע וזה ברור ופשוט:

ג) ובלימוד התלמידים אמרנו לבאר ענין דטומאת משא ונקדים מה דקשה לן על רש"י ז"ל (ד' כ"ג ע"א) ד"ה דאי אפשר לשחיטה שתיעשה נבילה שכ' ומאן דגרס דא"א לנבילה שתיעשה שחיטה שבשתא הוא דהא אפשר לנבילה שתיעשה שחיטה כגון כי מסרחה פרחה טומאה מינה כדאמרינן לקמן הראוי' לגר קרוי' נבילה עכ"ל ותמו' מאוד לכאורה לפ"מ דנראה מדקדוק לשון רש"י בעצמו דא"נ דלא תלי' בגר אלא בכלב ובעינן דוקא שיהי' א"ר לכלב שפיר י"ל דא"א לנבילה שתיעשה שחיטה כיון דכל זמן דשם אוכל עלה א"א לה להיות שחיטה וא"כ דילמא ר"ח הכא ס"ל דתלי' בראוי לכלב וא"כ שוב יש לגרוס שא"א לנבילה שתיעשה שחיטה ואין לומר כיון דר"ח אמר סתמא נבילה בטילה בשחיטה משמע אף לענין איסור ולענין איסור גם ריו"ח מודה דתלי בראוי לגר כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא וא"כ אכתי יקשה איך נבילה בטילה בשחיטה לענין איסור הא הוי מב"מ ז"א די"ל דר"ח סובר נותן טעם לפגם אסור וא"כ באמת גם לענין איסור תלי' בראוי לכלב דוקא וא"כ שפיר הוי מבא"מ כיון דא"א לנבילה שתיעשה שחיטה ואיך מחליט רש"י ז"ל על גירסא זו דשבשתא הוא:

ומה שנראה לענ"ד בזה בשנקדים להבין ענין ט"מ מה זאת דבטומאה זו אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי ובאיסור נתבטל לגמרי וכמו שהקשו התוס' מר"ל מפיגול נו"ט שבללן זה בזה ומה שנראה בזה עפמ"ש מרן זצ"ל בח' הרי"ם להסביר הטעם דאיסור בטל בהיתר והיתר א"ב באיסור משום דביטול ברוב ל"ש אלא דוקא א"נ דהמיעוט א"ב ברוב שינה המיעוט את הרוב להיות כמותו מה שא"כ אפי' א"נ דלא בטל המיעוט בהרוב מ"מ הרוב לא ישתנה בשביל זה ל"ש ביטול ודפח"ח. ומעתה נלענ"ד דז"ד בביטול איסור בהיתר לפמ"ש לעיל בשם הר"ן ז"ל דכל איסורי תורה א"ג הן א"כ שפיר אמרינן דהאיסור בטל ברוב כיון דא"נ דלא בטל א"כ הרי ההיתר יעשה איסור ויהי' הרוב כמו המיעוט ואע"ג דיהי' איסור רק מספק מה בכך כיון דספיקא דאוריי' לחומרא מה"ת בכה"ג וא"כ ממילא הוי איסור כמו המיעוט דג"כ אין החתיכה עצם איסור אלא א"ג וה"ה ההיתר יהי' כמוהו וא"כ שפיר אמרינן דמתבטל האיסור כיון דאם לא יבטול האיסור ברוב יהי' הרוב כמו המיעוט ממש מה שא"כ בטומאה שנתערב בטהרה בזה ברור דאפי' א"נ דטומאה א"ב ויהי' אסור ליגע בכל החתיכות מצד ספק דילמא נוגע בטומאה מ"מ פשוט דהרוב לא יהפוך להיות כמו המיעוט דטהור לא יהי' נעשה טמא בעצם והחתיכה שהיא נטמאה הוא בעצם טמאה וא"כ א"א בשום אופן להפוך את הרוב להיות כמו המיעוט וא"כ ל"ש ביטול ומובן היטב הסברא דבטומאה ל"ש ביטול והא דמותר לענין מגע היינו משום דאמרינן דלא נגע בטומאה וכנ"ל:

ומעתה א"ש קושית התוס' מר"ל גבי פ"נ וטמא שבללן זה בזה דר"ל לשיטתו דס"ל גם באיסורין מבטלין זא"ז א"כ פשיטא דלדידי אין נפ"מ כלל בביטול אם המיעוט מתנגד להרוב או לא וגם היתר בהיתר בטל לדידי' דדא ודא אחת הוא כמ"ש הראב"ד ז"ל בתמים דעים מובא בברוך טעם עיי"ש וא"כ לדידי' פשיטא דגם בטומאה שייך ביטול והא דאמרינן דטומאת משא ל"ב היינו לפי הלכה דקיי"ל הבה"ב ל"ב וכן איסורין אין מבטלין זא"ז וביטול ל"ש אלא איסור בהיתר והטעם כנ"ל משום דאם לא יבטל יהי' הרוב נמשך אחר המיעוט בזה שפיר י"ל בין איסור לטומאה וי"ל עפי"ז דנהי שכ' התוס' דטומאת משא הוא רק דרבנן היינו רק לר"ל בזה שפיר אמרינן דכבר נתבטל רק דרבנן גזרו ע"ז משא"כ להלכה גם התוס' מודים דטומאת משא מה"ת ל"ב דטומאה כמאן דאיתא דמי וזה נכון בעזה"י:

איברא דעפ"ד הנ"ל יש להקשות מה שהקשינו בגמ' מהא דנבילה בטילה בשחיטה דאי אמרינן כמאן דאיתא דמי יטמא במשא הא לפ"מ שכ' דכל הענין דט"מ ל"ב היינו משום דלענין טומאה אין שייך לומר דהרוב יגרר אחר המיעוט א"כ ל"ש בי' ביטול א"כ ז"ד כשאנו דנין לענין טומאה גרידא כמו בציר וכמו אפר פרה שנתערב באפר מקלה משא"כ הכא כיון דאנו דנין לענין איסור ג"כ וא"כ מוכרח לומר דבטל דאם לא יתבטל הרי השחיטה חוזרת להיות אסור כמו נבילה וא"כ ממילא דבטל הנבילה בשחיטה וא"כ שוב י"ל דאינו מטמא ג"כ והיא קושי' גדולה לדברינו. אמנם נראה דקושית הגמ' אליבא דריו"ח דס"ל דלענין איסור תלי' בראוי לגר ולענין טומאה תלי' בראוי לכלב א"כ שפיר קשה דיטמא במשא דלענין טומאה ל"ש ביטול וא"ל כיון דבטל לענין איסור ה"ה לענין טומאה ז"א כיון דלענין איסור ל"צ לומר דנתבטל לגמרי מתורת אוכל אלא דהוי כמו א"ר לגר דשוב הוא מותר אמנם לענין טומאה לא סגי בזה ויהי' צ"ל דנתבטל לגמרי וא"כ שפיר קשה הא בטומאה ל"ש ביטול וא"כ יטמא במשא. ומעתה א"ש ד' רש"י ז"ל שכ' דא"א לגרוס שא"א לנבילה שתיעשה שחיטה דהרי אם נגרוס כן ע"כ יהי' צ"ל דס"ל נוטלפ"ג אסור וגם לענין איסור תלי' בראוי לגר דאל"כ איך אמר נבילה בטילה בשחיטה דמשמע אף לענין אכילה והא לענין אכילה הוי מב"מ וע"כ דס"ל דאף לענין אכילה תלי' בראוי לכלב דוקא וא"כ הדר"ל מה שהקשינו דמה מקשינן דא"נ דטומאה כמאן דאיתא דמי יטמא במשא ז"א דהא הכא כיון דצריך לבוא לביטול מצד אכילה ה"ה דאינו מטמא וא"ל דלענין אכילה ל"צ לבוא לאותו ביטול דטומאה ז"א הא לפ"מ דס"ל השתא ע"כ דלענין אכילה תלי' ג"כ בראוי לכלב וא"כ גם מצד אכילה צריך לומר דבטל לגמרי מתורת אוכל ושוב אינו מטמא אלא ע"כ דלא גרסינן כן וגרסינן דא"א לשחיטה שתיעשה נבילה אבל נבילה אפשר לעשותו שחיטה לענין איסור עכ"פ וכיון שכן שפיר מקשינן דיטמא במשא דבטומאה תלי' בראוי לכלב. ונכון מאוד בעזהי"ת דרך פלפול:

איברא דבלשון רש"י ז"ל אינו מתיישב דלפ"ד באמת כל קושית הגמ' הוא רק לריו"ח דלענין טומאה תלי' בראוי לכלב רק דכוונת רש"י ז"ל דא"א לגרוס להיפוך משום דלענין איסור תלי' בראוי לגר והוי מב"מ לענין איסור א"כ איך כתב רש"י ז"ל כדאמרינן לקמן הראוי לגר קרוי נבילה עכ"ל והא זה אינו מקומו לקמן כלל ואדרבא מפשטות לשון הגמ' יש מקום לומר דלריו"ח דס"ל דתלי' בכלב ה"ה לענין איסור תלי' בראוי לכלב ואם כי האמת אינו כן כמ"ש התוס' להוכיח מהא דמס' עכו"ם דריו"ח מודה דנוטלפ"ג מותר אבל מ"מ אין זה מבואר לקמן וע"כ דכונת רש"י ז"ל כפשוטו דקאי לענין טומאה וס"ל בפשיטות דר"ח ס"ל כב"פ דתלי' בראוי לגר וזה צ"ע מנ"ל לרש"י ז"ל דר"ח ס"ל כב"פ ולומר שבשתא על הגורס הנ"ל וזה ג"כ פשוט דאם אמרינן כריו"ח דתלי' בראוי לכלב וכ"ז דשם אוכל עלי' מקבל טומאה שפיר הוי בכלל א"א לנבילה שתיעשה שחיטה אע"ג דכי מסרחה לגמרי עד שלא תהי' ראוי לכלב ג"כ לא תהי' טמאה מ"מ בשביל זה לא מקרא מב"מ וכן מבואר בתוס' מנחות (דף כ"ב ע"ב) באמצע ד"ה ור"י שכ' להדי' דבמשקין ל"ש הך דאפשר להיות היתר דכי מסרחה יהי' מותר כיון דאי מסריח לאו שם משקין עלי' עיי"ש ומינה נלמד דה"ה א"נ דתלי' באוכלין באכילת כלב ג"כ דינא הכי וז"פ וברור. וא"כ ד' רש"י ז"ל צ"ע אם לא דנימא דעיקר קושיתו מכח ד' הגמ' מנחות אך מנ"ל דגירסא דהכא שבשתא. וד' יאיר עיני בזה:

אמנם בישוב קושיתינו שהקשינו דמה מקשה הגמ' מנבילה בטילה בשחיטה הא י"ל דהכא שאני כיון דבטל לענין איסור ג"כ גם שם טומאה בטל מיני'. נראה פשוט דלא תלי' זב"ז דנהי דלענין איסור כיון דבזה המיעוט מתנגד להרוב בטל מ"מ לענין טומאה ל"ש ביטול כיון דבזה ל"ש התנגדות שם טומאה לא בטל והרי בסאה ת"ט שנפלה לק' חולין טהורין דג"כ שם טומאה ל"ב אע"ג דהתם ג"כ צריך להתבטל לענין איסור ויש לחלק דהתם שם תרומה צריך רק להתבטל לענין איסור אבל שם טומאה א"צ להתבטל כלל וענין הטומאה אינו משום תרומה משא"כ הכא דכל הטומאה מצד שם נבילה ושם זה בטל לענין איסור א"כ י"ל דה"ה לענין טומאה אמנם מ"מ פשטות הד' כמו שכתבנו דס"ל להגמ' דלא תלי' זב"ז וארווחנא עפ"ז להבין היטב ד' התוס' (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ובלבד שכ' דלכן בסאה ת"ט יש לגזור יותר כיון דבטל לענין איסור יסבור דבטל לענין טומאה ג"כ משא"כ היכא דליכא אלא טומאה גרידא ידע דשם טומאה לא פקע ולפי מה שביארנו יובן היטב ד' התוס':

ובאמת עפ"ד אלה יש לתרץ היטב שיטת הרשב"א ז"ל שכ' דהא דטומאת משא כמאן דאיתא הוא רק במב"מ ותמי' מהא דבהמה ששפעה חררת דם ומהא דציר של ע"ה שנראה מסוגי' דתלי' בטומאה כמאן דאיתא דמי ולהנ"ל הא הכא מבא"מ ולדברינו י"ל דבאמת הרשב"א ז"ל מודה דלענין טומאה אין נפ"מ בין מב"מ לא"מ כיון דבטומאה א"א לעשות מרוב מיעוט ל"ש ביטול כנ"ל אלא דכוונת הרשב"א על נבילה בשחיטה דבאמת הכא צריך להיות בטל לענין טומאה ג"כ כמו דבטל לענין איסור אך ע"ז אמרינן דלא תלי' זב"ז ונהי דשם איסור בטל מיני' מ"מ שם טומאה ל"ב ע"ז כתב הרשב"א ז"ל דז"ד במב"מ דאין העצם מתבטל מחמת האיסור רק שם האיסור א"כ שם טומאה א"ב משא"כ בא"מ שנתערב נבילה בשחיטה א"מ דאז מצד האיסור בטל לגמרי דבא"מ שייך ביטול גם בעצם וכיון דצריך לבא לביטול ממילא גם שם טומאה נתבטל אמנם ז"ד היכא דאיכא איסור ג"כ בזה שפיר יש לחלק בין מב"מ למין בשא"מ משא"כ בהא דציר דליכא נפ"מ אלא לענין טומאה וכן בבהמה ששפעה חררת דם דג"כ אין שייך ביטול מצד איסור או דהכל מותר מצד דא"ר לגר או דהכל אסור דתלי' באכילת כלב א"כ ליכא ביטול לענין איסור כלל א"כ מה בכך דהיא א"מ מ"מ בטומאה ל"ש ביטול כיון דליכא התנגדות כנ"ל דאין המיעוט יכול להפוך את הרוב להיות טמא בעצם וזה נלענ"ד נכון מאוד בשיטת הרשב"א ז"ל. אך איני יודע אם אפשר לכווין זה בד' הרשב"א ז"ל אחר שנעלמו ממני מקורן של דבריו ז"ל אולי תמצא אתה מקור הד' נא להודיעני:

ד) והנה ראיתי במכתבך הבאת קושית מורי הגז"ל מקוטנא לדעת הר"מ ז"ל פ"ב מטו"א הלכה י"ד דהא דקי"ל דבסרוחה מעיקרא תלי' בא"ר לאכילת אדם הפירוש דתלי' בשעת קבלת טומאה דאם אז הי' סרוחה וא"ר לגר אינו מטמא א"כ הדר"ל קושית הגמ' בסוגיין בהא דבהמה ששפעה חררת דם הא הוי סרוחה מעיקרא וא"ל כתי' הגמ' דחזי אגב אמו לפ"מ דקי"ל דאין הולד טמא עד שיצא לאויר העולם א"כ בשעת קבלת טומאה הרי היא מסרח ולדעת הר"מ ז"ל זה הוא בכלל סרוחה מעיקרא והיא קושי' גדולה. וראיתי למורי הגז"ל בס' נפ"ח חיו"ד סי' כ"ט כתב לת' שיטת הר"מ ז"ל ולהוכיח מזה כדעת הר"א מזרחי ז"ל שהקשה דלמ"ד דלינת לילה פוגמת למה צריך בכ"ח שבירה הא בשעה שיעשה נותר היא נוטלפ"ג ותי' כיון דבאין כאחת הוי בכלל נו"ט לשבח וא"כ ה"ה הכא לדעת הר"מ ז"ל סרוחה מעיקרא לא מיקרי אלא דוקא אם הקדים להסריח קודם שעת קבלת טומאה אבל אם באין כאחת לית לן בה. אלו ד' מורי בעל נפ"ח ז"ל:

אך לענ"ד יש לעי' בזה דהנה באמת גוף ד' הרא"מ ז"ל צריך מובן כיון דבשעת חלות האיסור הוי נותן טעם לפגם אמאי יהי' אסור ואיך חל האיסור ומה בכך דבאין כאחת. לכן נראה לענ"ד ביאור דבריו ז"ל עפמ"ש בחדושינו לת' קושית מורי הגאון האדיר הרב הקדוש מסאכאטשאוו שליט"א שהקשה בהא דמבואר בערכין (דף י' ע"ב) דשבת לא גמרינן הלל משום דלא איקרי מועד ובר"ח לא גמרינן הלל משום דאינו אסור בעשיית מלאכה וקשה לכאורה א"כ ר"ח שחל בשבת יהי' חייבין לגמור את ההלל אך באמת ז"א דאיסור עשיית מלאכה הוא מצד שבת ולא מצד ר"ח ושבת לא איקרי מועד ול"ש הצטרפות בזה וז"פ. אך לפ"ז קשה בפסחים (דף כ"ז) דהשיבו רבנן לר"י דס"ל אב"ח אלא שריפה ויליף לה מנותר ומקשינן בגמ' חלבו של שור הנסקל יוכיח דג"כ הוי איסור הנאה וחייב כרת והוא תמוה מה דמיון זל"ז דהא בחמץ ובנותר החומר מצד העצם דנותר וחמץ מה שא"כ חלבו של שור הנסקל איסור כרת שבו אינו מצד שוה"נ אלא מצד חלב ומצד זה אינו אסור בהנאה כלל והוא תמי' גדולה ועי' בס' אתוון דאורייתא כלל ט"ז. וכתבנו לת' דהנה לכאורה יש להעיר בהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ד ע"א) דרוצה הגמ' למילף איסוה"נ לכל איסורין שבתורה מקרא דמלואים דכתיב ואם יותר וגו' לא יאכל דל"צ לגופו שכבר נאמר ושרפת את הנותר באש (ועי' ברש"י ז"ל דמזה מבואר דלאו בר אכילה היא) תנהו ענין לכל איסורין שבתורה ולכאורה קשה דנהי דמושרפת את הנותר באש מוכח דלאו בר אכילה היא מ"מ אכתי צריך לגופו להיות אסור בהנאה דהו"א דמותר ליהנות בשעת שריפה ועי' בצל"ח בסוגיין שנתעורר כעין זה:

לכן נראה לענ"ד ביאור ד' הגמ' דבאמת קדשים היא של גבוה רק דאמרינן דמשלחן גבוה זכי בהו כהנים ואפי' בשלמים דקיי"ל דקק"ל הם ה"ד מחיים אבל לאח"ש כ"ע מודים דמשלחן גבוה קא זכי וא"כ ז"ד כ"ז שהוא בר אכילה אבל משעה שאינו בר אכילה שוב ממילא אסור בהנאה מצד קודש דכל דבר שהיא של גבוה הרי היא אסור בהנאה. וא"כ ד' הגמ' מדוקדקים מאוד כיון דכתיב ושרפת את הנותר באש וממילא ידעינן דנותר אינו בר אכילה א"כ באמת אסור בהנאה מצד קדשים ולכן שפיר אמרינן דא"צ איסוה"נ דנותר לגופו אלא לכל איסורין שבתורה. ומעתה עפ"ד מבואר מסוגי' זו דאיסוה"נ דנותר אינו מכח חומר איסור נותר רק כיון שאסרה תורה נותר באכילה ממילא אסור בהנאה מצד איסור קודש משא"כ איסור כרת הוא רק מצד נותר וא"כ שפיר מקשינן בגמ' על חלבו של שור הנסקל שג"כ דמי לנותר דאיסוה"נ שבו אינו מכח אותו חומר דאיסור כרת רק ע"י צירוף ואע"ג דלפי האמת אסור בהנאה מכח נותר ג"כ כיון דכתיב בי' לא יאכל מ"מ זה אינו מכח חומר דנותר דמכח קדשים ג"כ אסור בהנאה אמנם איסור כרת שבו הוא רק מצד חומר דנותר ומצטרפין לחומר להיות דינם בשריפה וא"כ ה"ה חלבו של שור הנסקל (ואם כי דעת המהרש"א ז"ל דבנותר ליכא איסור קודש דחדושה שבו נפקע אך כבר תמהו עליו מכמה דוכתין ואכמ"ל בזה):

היוצא לנו מדברינו אלה דאיסור הנאה דנותר אינו איסור חדש כ"א איסוה"נ דקדשים. ומעתה מובן היטב ד' הר"א מזרחי ז"ל כיון דאינו נפגם אלא בשעה שחל עליו שם נותר ובאין כאחת לא מיקרי נו"ט לפגם כיון דבאמת האיסוה"נ שבו יש למפרע רק שהי' רק בכח ולא בפועל מצד דהי' ראוי לאכילה וא"כ עתה דנעשה נותר באמת אסור בהנאה מקודם ושפיר צריך שבירה והיא סברא נכונה לענ"ד ומעתה ז"ד בנותר משא"כ בטומאת אוכלין כיון דבשעת קבלת הטומאה היא סרוחה ואינו יכול לחול עליו שם טומאה א"כ אין סברא לומר כיון דבאין כאחת לא הוי בכלל סרוחה מעיקרא והבן היטב בזה.

הן אמת שגוף הסברא שכתבנו דאיסוה"נ דנותר היא מכח קדשים יש לעי' בה מגמ' ערוכה נדרים (דף י"א ע"ב) בעי רמב"ח הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים וכו' ועי' בר"ן ז"ל שם מבואר דאיסור קודש נפקע מה שהי' ע"י נדרו רק איסור חדש חל אח"כ אך באמת מפשטות ד' הגמ' אין ראי' לזה ואדרבא מדפשיט לגמ' דנותר הוי מתפיס בדבר הנדור נראה דיש בו עדיין איסור הקדום ג"כ וכדברינו הנ"ל רק דהוכחת הגמ' דע"כ בעיקרו קא מתפיס דא"נ דמתפיס בדהשתא א"כ השתא דהיא נותר הרי נוסף עליו איסוה"נ דנותר וא"כ הוי מתפיס בדבר האסור ועיי"ש בגמ' דמוקי לה בנותר של עולה ובר"ן שם ובשטמ"ק כתב דבאמת בנותר של עולה יש תרווי' איסורים מצד איסור עולה דלא פקע ומצד איסור נותר החדש נראה מדבריו דבנותר של שלמים ליכא אלא איסור נותר:

אמנם לענ"ד י"ל דבאמת גם בנותר של שלמים כיון דנעשה נותר ממילא אכתי איכא איסור מחמת קודש ג"כ כנ"ל רק אעפ"כ שפיר מוכח בגמ' דבעיקרו קמתפיס דאל"כ כיון דהוי נותר הרי הוי מתפיס בדבר האסור משא"כ בנותר של עולה כיון דאיסור עולה עוד לא פקע כלל א"כ איסור נותר אינו חל דאין איסור חל על איסור וא"כ איסור הנאה שבו היא רק מכח עולה ושפיר הוי מתפיס בדבר הנדור וא"ש בפירוש ד' הגמ' בעזהי"ת. היוצא לנו מזה שכתבנו שחין סתירה לסברתינו מגמ' הנ"ל ואדרבה מפשטות ד' הגמ' נראה כדברינו וקצרנו וסמכנו על המעי'. וא"כ דברינו בשיטת הרא"מ ז"ל נכונים שדוקא בנותר ס"ל סברא זו דבאין כאחת אסור אבל בטו"א מודה שלד' הר"מ ז"ל גם בבאין כאחת אינו יכול לחול עליו שם טומאה וא"כ הדר"ל קושית מורי הגז"ל:

ה) אמנם בעיקר הקושי' נראה לענ"ד לעיקר כמו"ש בח' לסוגי' דר"ח סגן הכהנים דהר"מ ז"ל להלכה לא ס"ל הא דר"ח דאמר דאפי' למ"ד טומאה בליעה מטמא מ"מ ולד אינו טמא עד שיצא לאויר העולם וס"ל לאמת דה"ט דהושיט הרועה את ידו ונגע בולד במעי' אמו אינו טמא ה"ט משום דטומאה בליעה אינו מטמא כנראה מלשונו הזהב בפ"ד מהלכות אבות הטומאה ה"ב שכ' בזה"ל בהמה שמת עיברה וכו' הר"ז הנוגע טהור ולכאורה תיבת הנוגע מיותר היא והול"ל הר"ז טהור ונראה שבא לשלול בזה דהולד אינו טהור וס"ל דכל ההיתר מצד דטומאה בליעה אינו מטמא ולא ס"ל קו' דר"ח כלל ועי' ברי"ט אלגזי פ"ג דבכורות אות ל"ו שכ' שנראה כן מדעת הרמב"ן ז"ל אלא שקשה בעיניו כיון דק"ו ניתן לדרוש מעצמינו א"כ מה נשוב על ק"ו דר"ח לכן נדחק בדעת הרמב"ן ז"ל כמו שכ' בעצמו אך באמת בגוף ק"ו דר"ח יש לעי' דמה בכך דניתר בשחיטת אמו היינו משום דגלי קרא כל בבהמה תאכלו אבל מנ"ל דקודם שחיטה הוי כחי והרי בחלבו לריו"ח חולין (דף ע"ה) ג"כ הדין כן דניתר בשחיטת אמו ואעפ"כ קודם לכן בהושיט ידו ותלש מבן ט' חי הוי חלב וה"ט כיון דעדיין לא הותר בשחיטת אמו א"כ י"ל דה"ה לענין טומאת נבילות:

אמנם נראה דכוונת ר"ח דמדגלי קרא דמותר בשחיטת אמו ע"כ דגם מקודם לכן לאו נבילה הוא כיון דקי"ל דאין טריפה חוזר להכשירו א"כ ה"ה נבילה דאינו חוזר להכשירו וע"כ דאין עליו שם נבילה מקודם לכן וא"כ שוב אינו טמא מצד נבילה:

אך יש לעי' בזה עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בבהמה שנחתכו רגלי' במקום צוה"ג דטריפה מ"מ בחתך אח"כ למעלה ממקום צוה"ג דחוזרת ונכשרת וא"ז בכלל טריפה החוזרת לכשירה כיון דכמות שהיא הרי היא טריפה וצריך לזה מעשה חדש בגופה ועי' בר"ן ז"ל חולין פ' בהמה המקשה בסוגי' שם שחלק עליו עכ"פ דעת הרמב"ן ז"ל כן היא וא"כ י"ל דה"נ כיון דאינו מותר אלא מצד שחיטת אמו וכמות שהיא עכשיו א"א שיתטהר אינו בכלל אין נבילה חוזר להכשירה אך באמת יש לחלק דהכא א"נ דעתה היא נבילה שפיר הוי בכלל אין נבילה חוזר להכשירה כיון דל"צ מעשה בגופה אלא בפרה וממילא מתטהר ע"י שחיטת אמה אמנם נראה דזה תלי' אם אמרינן עובר ירך אמו דא"נ עובר לאו ירך אמו א"כ מעשה האם לא הוי מעשה בגופה ושוב מדמותר ע"י שחיטת אמה מוכרח דגם השתא אינה נבילה משא"כ א"נ עובר ירך אמו א"כ א"ר מזה דמותר בשחיטת אמו דהשתא אינו נבילה וא"כ י"ל דר"ח ס"ל עובר לאו ירך אמו לכן דריש הך ק"ו משא"כ הר"מ והרמב"ן ז"ל ס"ל להלכה דעובר לאו ירך אמו וממילא ליתא לק"ו דר"ח וא"כ הא די"ל דאינו טמא עד שיצא לאויר העולם היינו רק משום דהוי טומאה בליעה וא"כ שפיר אמרינן דלא הוי סרוחה מעיקרא משום דחזי אגב אמי' והוא ישוב נכון מאוד בעזהי"ת (ויש לעי' קצת דנראה דאם עובר ירך אמו והוי כאבר מאברי' ע"כ דחי היא דאל"כ ל"ש דהוי אבר מאברי אמו דאמו חי' וזה אבר מת ואין לו התחברות עם שאר אברים וא"כ אם אמרינן עובר ירך אמו ממילא כחי חשיב וא"כ יש לסתור דברינו שבפנים אך יש לעי' עוד בזה והבן היטב) ובאמת הדקדוק מלשון הר"מ ז"ל היא דקדוק עצום וכן הכריח הג' מרי"ט אלגזי ז"ל מד' הרמב"ן ז"ל כמבואר למעי' בדבריו ולזאת נראה לענ"ד נכון כמו"ש:

ו) והנה ראיתי במכתבך שכתבת לתמו' על הפנים יפות שם במ"ש בסו"ד דאפי' א"נ דנבילה הוי לאו הנל"ע כר"י אליבא דריה"ג ביומא (דף ל"ו) מ"מ כהנים לקי דכהן לקי גם על לאו הנל"ע וה"ר מתמורה לענין אונס שגירש דכהן לקי וכתבת ע"ז לא הבנתי הלא שם הפירוש רק משום דאינו יכול להחזיר גרושה וליכא גבי' עשה משא"כ היכא דיכול לקיים העשה שפיר גם כהן פטור ודבריו נפלאו ממנו להבינם עכ"ל. והנה אם כוונתך בפשיטות תמהני עליך שלא זכרת את ד' רש"י ז"ל תמורה שם ללשון ראשון שפירש בהדי' ד' הגמ' שאני כהנים דרבי בהו רחמנא קדושה יתירה דהיינו אפי' בלאו הנל"ע לקי עיי"ש וכל המחברים משתמשים בסברא זו אמנם מפני שקשה עלי להחליט עליך ששגית בדבר פשוט כזה הנני דן אותך לכ"ז וכוונתך נראה דנהי דכהנים לקי על לאו הנל"ע דילמא ה"ד היכא דאין בידו לקיים העשה נהי דבישראל כה"ג לא לקי כיון דמשכח"ל ניתק בזה אחמרה רחמנא בכהנים משא"כ לאו דנבילה אם אמרינן דהוי לאו הנל"ע אע"ג דא"א לקיים העשה אחר עבירת הלאו ע"כ צ"ל דהכא תלי' אם יכול לקיים קודם עבירת הלאו שוב הוי בכלל לאו הנל"ע א"כ ה"ה כהנים כיון דקודם עבירת הלאו יכולין לקיים העשה שוב הוי נל"ע והוי ככל ישראל ומנ"ל דבכה"ג ג"כ חמירי כהנים כן יש לומר בכוונתך אך אם זה כוונתך אינה כ"כ קשי' על בעל הפלא"ה ז"ל ואדרבא כד נחית לעומקא נראה שד' ז"ל נכונים מאוד דהנה באמת יש לעי' לל"ק דרש"י תמורה הנ"ל דהפירוש בגמ' דכהנים לוקין על לאו הנל"ע והא בכהנים לא משכח"ל ניתק כלל אמנם נראה דזה תלי' בפלוגתת ריוה"ג ור"ע אי נבילה הוי לאו הנל"ע אע"ג דא"א לקיים העשה אחר עבירת הלאו כיון דמ"מ איתא בכלל העשה הוי לאו הנל"ע כיון דקודם עבירת הלאו יכול לקיים העשה א"כ ה"ה כהן אונס שגירש שפיר הוי אצלו לאו הנל"ע משא"כ א"נ דלאו דנבילה הוי לאו מעלי' דעיקר תלי' שבעינן שאחר עבירת הלאו יהי' בגדר קיום העשה א"כ ה"ה בכהן אונס שגירש לא הוי לאו הנל"ע כלל דלאחר עבירת הלאו לא משכח"ל העשה כלל וא"כ מוכרח מזה דלריוה"ג דס"ל דלאו דנבילה הוי לאו הנל"ע ע"כ כהן לקי על הנל"ע כזה כמו גבי אונס שגירש וא"כ דברי הפלא"ה מוכרחין וז"ב לענ"ד:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה