כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
קדושים
פרק א
במד"ר הובא ברמב"ן ז"ל איתא בזה"ל ר' לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה אנכי ה' אלהיך וכתיב הכא אני ה' אלהיכם לא יהי' לך וכתיב הכא ואלהי מסכה ל"ת לכם ל"ת וכתיב הכא לא תשבעו בשמי לשקר זכור את יום השבת וכתיב הכא את שבתותי תשמורו כבד את או"א וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו לא תרצח וכתיב הכא ל"ת ע"ד רעיך לא תנאף וכתיב הכא אל תחלל את בתך להזנותה לא תגנוב וכתיב הכא לא תגנובו לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל בעמך לא תחמוד וכתיב הכא ואהבת לרעך במוך עכ"ל המדרש. והנה יש לדקדק לפ"ד המדרש שהשי"ת אמר עוד הפעם כל עשרת הדברות לישראל למה אמר אותם בשינוי מכפ"מ שאמר בעשרת הדברות דשם צוה מקודם על השבת ואח"כ על כאו"א וכאן צוה מקודם על יראת אביו ואמו ואח"כ על השבת וכן מה ששם נאמר בלשון זכור וכאן בלשון שמור ובכלל הענין קשה על כפולות העשרת הדברות בפרשה זו דקדושים תהי' בהרחקת ותורות ממה שנאמרו בעשרת הדברות:
ומה שנלענ"ד ביאור הענין בדרך דרוש עפ"מ שכ' הגאון בעל כלי יקר ז"ל בפ' יתרו בקרא דזכור את יום השבת לקדשו לת' כל השינויים שנמצאו בדברות ראשונות ואחרונות ותוכן דבריו היקרים המה כיון שמבואר בד' חז"ל דהחזיר הקב"ה על כל אומה ולשון לקבלת התורה א"כ מבואר ששמעו תחילה כל האומות את העשרת הדברות וכאשר אמרה כל אומה לא חפצתי לקחתה מסרה לישראל ועל כן נמצאו השינויים הללו ועיי"ש שכ' דלכן נאמרה בדברות ראשונות זכור כיון דב"נ לא יוכלו להיות בכלל שמירת שבת דב"נ ששבת ח"מ לכן אמר השי"ת בלשון זכור דעכ"פ בכלל זכירת קדושת שבת איתא אבל דברות שניות שנאמרו לישראל בלבד נאמרו בלשון שמור כי המה חייבים בזכירה ובשמירה מכל מלאכה ועיי"ש באריכות נועם דה"ק. אמנם לענ"ד אם כי תורה"ק יפה אף נעים שזה ההבדל בין דברות ראשונות לאחרונות דהראשונות הי' לכל באי עולם והאחרונות לישראל אמנם מה שכתב בביאור הענינים אינו מחוור כ"כ ולדוגמא דבריו בענין שבת קשין לשמוע דאם אינו מוזהר על מלאכה ואדרבה דאסור לשבות אין סברא שיהי' חייב בזכירה ועוד דהרי בזכור כתיב ג"כ לא תעשה כל מלאכה וא"כ צריך שיהי' אתי שפיר גם לבני נח. לכן נראה דביאור ענינים האלו ביאר השי"ת עצמו כאן בפ' קדושים שאמר הקב"ה לישראל קדושים תהי' כי קדוש אני ד' והכונה דקבלת עשרת הדברות בישראל אינו רק לקיים את הדברות אלא להיותם קדושים על ידם שזה שורש נתינת התורה לישראל להיות דבוקים בהשי"ת וקדושים בקדושתו ולא כן עשה לכל גוי שאע"פ שחזר עליהם שיקבלו את העשרת הדברות היינו רק לקיימם אבל לא שיתקדשו בקדושת השי"ת שזה רק לישראל נאמר שהם בני אברהם יצחק ויעקב ומוכנים להתקדש בקדושת השי"ת לזאת צוה להם השי"ת כאן על שמירת שבת שמור עפ"מ דמבואר בספרי פ' תצא דדרשינן זכור ושמור זכור בפה ושמור בלב היינו דישראל חייבין לקדש את השבת בלבבם שלא יסיחו דעתם מקדושת השבת וזהו נצטוו רק ישראל להיותם עם קדוש שיקבעו קדושת השבת בלבבם משא"כ לאוה"ע אע"ג דצטוו על השבת אם הי' מקבלים את העשרת הדברות ולא הי' אז באזהרת דב"נ ששבת מכל מקום לא הי' נכללים אלא בזכירה בפה אבל לקדש את המחשבה בזה לא נכללו ב"נ מעולם. ובעיקר דבר זה דישראל הוזהרו לשמור את השבת בלב ושלא להסיח דעתם מקדושת שבת כ"כ בח' להכריח כן מד' הרמב"ן ז"ל בס' האמונה והבטחון פ' כ"א שכ' טעם שתפילין אין מצותן בשבת וז"ל והשבת דוחה את התפילין לפי שכבר התחילה השבת בשעה שאין מצות תפילין נוהגת והיא בלילה שאין מצותן בלילה אלא ביום וכיון שהתחילה מצות השבת אין לדחותה מפני אחרת עיי"ש ולכאורה דה"ק אינם מובנים כלל דמה דחוי' הוא זו לקדושת שבת אם יניח תפילין ונהי דשבת ג"כ אות מ"מ מה בכך אם יהי' לו שני אותות שבת ותפילין:
אמנם ביאור הדברים נראה עפמ"ש הג' מוהר"ח יונה ז"ל בסוף הקונטרס שלו לפרש ד' הירושלמי ברכות פ' הי' קורא בהא דמבואר שם אמר ר' חנינא אף מי שהי' מימיו על כתיפו הר"ז קורא שמע ומתפלל ר"ח אמר ק"ש ותפילה א"צ כוונה כו' דהכוונה על מי חטאת כיון דצריכין שמירה ונפסלין בהיסח הדעת א"נ דתפילה צריכה כוונה הרי מסיח דעת משמירת מי חטאת עיי"ש היטב:
ומעתה נראה דזה כוונת הרמב"ן ז"ל כיון דתפילין אסורין בהסח הדעת וכן שבת דכתיב בי' שמור ודרשינן שמירה בלב צריך שלא יסיח דעתו מקדושת שבת לכן כשמניח תפילין בשבת הר"ז דוחה את אות דשבת כיון דצריך שלא להס"ד מתפילין וממילא מסיח דעתו מאות דשבת וז"נ בדעת הרמב"ן ז"ל והארכנו בזה בת' שם בד' השאג"א בת' ריש סי' מ' והוא בספרי דרך חיים ואכ"מ כי לא באנו בזה אלא לבאר הענין שנראה שישראל נצטוו לקדש את השבת בלבבם ושלא להסיח דעת מקדושתו ובזה נצטוו רק ישראל ולכן בדברות האחרונות וכאן בפ' קדושים נאמר להם בלשון שמור. וי"ל עוד דבא לרמז בלשון את שבתותי תשמורו על יו"ט ג"כ דישראל נצטוו לקדש את היו"ט ולשבות בהם מכל מלאכה ומפני זה נאמר שבתותי לשון רבים לכלול גם שמירת יו"ט כמוש"כ רש"י ז"ל להדיא בשבועות (דף ט"ו ע"ב) דיו"ט נכלל בכלל שבתות והענין דהקב"ה נתן את התוה"ק לישראל וקידש אותם להיות קדושים שיקדשו את המועדים וע"י קדושתם נתקדש בקדושת השבת כמו שבת בראשית וזה ניתן רק לישראל ולא לב"נ אף אם הי' מקבלים עשרת הדברות ונראה שבדברות האחרונות שנאמר הטעם בשמירת שבת זכירת יצ"מ ע"כ צוך ד' לעשות את השבת שמרמז בזה ג"כ ענין קדושת יו"ט שישראל יש כח בידם לעשות את השבת והיינו ביו"ט דהיא ע"י קדושתם וזה בא ע"י יצ"מ נצרפו בכור עוני לקבל את התוה"ק ולהתקדש בקדושת השי"ת וא"ש בזה מה שנאמר כאן מקודם כ"א ואח"כ שמירת שבת כיון דכולל גם יו"ט ומצות כ"א חמיר מיו"ט וקמ"ל קרא דגם יו"ט אינו נדחה מפני כ"א אע"ג דיו"ט רק ב"ד היא דמקדשי לי' מ"מ לפי האמת כשמקדשין אותו ישראל נתקדש בקדושת השי"ת ושוב אמרינן שגם אביו חייב בכבודו ולכן א"צ לשמוע לו ונראה דמה"ט נאמר כאן יראה באב ואם כיון דיראה הוא דבר המסור ללב ותלי' עיקר במחשבה ובדעת וזה שייך רק בישראל ולכן בדברות אחרונות דנאמר כבד את אביך וא"א נאמר כאשר צוך וגו' דהכונה דבא לרמז דהכ"א ואם יהי' מפאת ציווי השי"ת ולא מצד השכל שזה עיקר נתינת התורה לישראל לטהר את לבבם ולקדשם בקדושת התורה והמצות. והנה נראה מד' המדרש שמצות כ"א ויראת אב מצוה אחת הוא ואחת משלימה לחברתה ומורא נכלל בכלל כיבוד:
ובאמת לכאורה נראה כן גם מגמ' דילן בכמה דוכתין דאמרינן יכול יהי' כ"א ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שמתחיל בכיבוד ומביא קרא דמורא ובאמת שחוט לי בישל לי הוי בכלל כיבוד דמאכלו ומשקהו נראה דהגמ' ס"ל דהכל אחת הוא דבאמת כשצוה לו אביו להאכילו ולהשקהו והוא לא יעשה כן עובר על כיבוד ועל מורא דהנה זה דנכלל בכ"א דמאכילו ומשקהו היינו אפי' בלא ציווי והיכא דהוא בציווי והוא אינו שומע לו זה עובר על גדר מורא ויש בזה שישמע לאביו שני מצות כיבוד ומורא שכל אלו המצות מנאו אותם לשתי מצות אך מ"מ נראה שאע"פ שנמנו לשני מצות מ"מ דין אחד להם כיון דחזינן מהמדרש דבמקום מצות כיבוד הנאמר בעשרת הדברות אמר הקב"ה כאן מצות מורא נראה דדין אחד להם ונפ"מ דגם מורא הוי בכלל מצ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד כופין עלי' ועי' במנ"ח שכתב בפשיטות להיפך ולענ"ד נראה יותר כדאמרן:
ובדרך פלפול יש להעיר ראי' לזה דהנה זה כביר הקשה אותי כבוד יד"נ הרב הג' מוויערעשאוו נ"י בהא דרוצה הגמ' למילף דכ"א ואם א"ד שבת מדכתיב איש אמו ואביו תיראו וגו' ואל"ה הי' דוחה שבת וקשה לפמ"ש המהרש"א בהא דמקושש לש"ש נתכוין דהוי מלאכה שאצל"ג וכ"כ המרי"ק בת' באם בישל בעבור שמוכרח לבשל בשביל פק"נ הוי בכלל מלאכה שאצל"ג א"כ ה"נ א"נ דדוחה שבת הא אין כאן חילל שבת כלל כיון דהוי מלאכה שאצל"ג ואי משום דהכא הוי תיקן מצוה דמקיים בזה מצות כ"א הא כ"כ הרשב"א דתיקן מצוה ג"כ לא הוי בגדר מלאכה הצל"ג אמנם נראה עפמ"ש האחרונים דהטעם דתיקן מצוה לא הוי בגדר צל"ג כיון דמצוה לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צוואריהם נתנו ומעתה עפמ"ש האחרונים דבמצ"ע שמתן שכרה בצדה כיון דאין כופין עלי' ותלי' בדעתן אמרינן דלה"נ וא"כ שוב הוי מלאכה הצריכה לגופה מצד המצוה ושפיר צריך קרא דא"ד שבת ומעתה ז"ד אם נאמר דגם מורא אב הוי בגדר מתן שכרה בצדה משא"כ א"נ כהמנ"ח דמורא אב כופין עלי' א"כ הכא דנכלל בו מורא ג"כ כיון דאמר לו שחוט לי בישל לי וזה מוכרח כיון דילפינן לה מקרא דמורא וא"כ הדרה ק"ל הא אין כאן דחיות שבת כלל כיון דהוי מלאכה שאצל"ג וא"ל כיון דמקיים בזה מצות כ"א ג"כ וזה הוי מתן שכרה בצדה שאין כופין עלי' ז"א כיון דהכא יכפיהו לעשות רצון אביו כיון דנכלל בו מורא ג"כ וא"כ גם מצות כיבוד הוי מלאכה שאצל"ג:
איברא די"ל דא"ר מזה דהנה באמת נתקשו בתוס' יבמות בסוגי' דעלי' דאמאי לא מקשה הגמ' כלל דלמה לי קרא דכ"א ואם א"ד שבת ת"ל הא שבת הוא עול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולת' קושיות התוס' נאמר כיון שהכרחני דהכא איכא שני מצות מורא וכיבוד וכ"כ הריטב"א דתרין עשין דוחין עשה ול"ת וא"כ שפיר הו"א דדוחה עול"ת דשבת ומעתה כיון כ"ז דהו"א דידחה שבת היינו משום דנכלל מצות כיבוד ומצות מורא וא"כ שוב הוא במקום חילל שבת אפי' א"נ דעדל"ת מ"מ א"א לכפות את הבן לקיים מצות האב כיון דמצד מצוה אחת אינו דוחה דהוי עשה ול"ת ורק מצד צירוף מצות כיבוד ג"כ וכיבוד הוי מצ"ע שמתן שכרה בצדה וא"כ עלי' א"כ שפיר י"ל דמצות מורא כופין עלי' בכל מקום מ"מ הכא גבי שבת שפיר צריך קרא דל"נ עדל"ת דשבת וא"ל הא אם ידחה ליכא חילל שבת כלל מצד דהוי מלאכה שאצל"ג ז"א דהכא אפי' ידחה מ"מ כפי' ל"ש בזה כיון דא"א לכפותו מצד מצות מורא כיון דמצוה זו בעצמה א"ד שבת דהוי עול"ת וע"כ מצד צורך מצות כיבוד ועל מצוה זו אין כופין דהוי מתן שכרה בצדה א"כ הכא גם מצות מורא הוי מצוה הצל"ג כיון דבמקום חילל שבת אין כופין אותו לשמוע לאביו והוא חריף ונחמד דרך פלפול ויש להאריך בזה ואכ"מ:
ונחזור לענין שנראה נכון כמ"ש שהשי"ת אמר עוד הפעם את העשרת הדברות לישראל ולזאת הזהיר אותם על טהרת המחשבה ועל אבזרי' של כל האזהרות הנכללות בעשרת הדברות ובמקום לא תרצח הנאמר בעשרת הדברות אמר להם השי"ת כאן לא תעמוד על דם רעך שהוא כולל אם יכול להצילו ואינו מצילו וגם כובש עדותן וכיו"ב הרבה ענינים ובמקום לא תגנוב הנאמר בעשרת הדברות שהוא רק אזהרה לגנוב נפש נאמר כאן לא תגנובו שכולל כל עניני גניבה והרחקות מגניבה וכן במקום לא תנאף אמר כאן לא תחלל את בתך להזנותה שכולל השמירה על בני ביתו מזנות אפי' בזנות פנוי' וכן במקום לא תענה כתיב הכא לא תלך רכיל שכולל אפי' אם אין תועלת בהגדתו ובאמת כבר העיר בזה הרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן בקרא דלא תענה ברעך עד שוא שכולל אפי' אם אין תועלת בעדותו וכתב הג' בעל כלי יקר ז"ל שלכן בדברות ראשונות נאמר רק ל"ת ברעך עד שקר שב"נ לא הוזהרו על שוא כ"א על שקר ועי' בתרגום יונתן על עשרת הדברות שבכל הדברות מתחיל בזה"ל "עמו בני ישראל' וכו' בכל הרחקות ואבזרי' שיש בלאוין דרציחה וניאוף וגניבה כנראה שכונתו ג"כ שלישראל נאמרו העשרת הדברות בכל ההרחקות שבהם וזה הוא מרומז כאן בפ' קדושים שהקב"ה בעצמו ביאר כונת העשרת הדברות לישראל כנ"ל ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:
פרק ב
במסכת יבמות (דף ה' ע"ב) בגמרא אלא אצטריך סד"א תיתי מכ"א ואם דתני' יכול יהי' כ"א ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי וכו' יש לדקדק דלמה נקט הגמ' הכא יכול יהי' כ"א ואם דוחה שבת והרי לקמן מביא הגמ' הברייתא דיכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזור יכול שמע לו וכו' ולא הביא כלל את אמו ובשבת מדקדק הגמ' לאתוי' כ"א ואם:
והנלענ"ד בזה דרך פלפול דהנה ידועה קושיית החזקוני דלמה לי קרא דכ"א א"ד שבת ת"ל כיון דאביו מצוין אותו לחלל שבת והוא מוכרח לשמוע לו א"כ הוי כחצר דבע"כ מותיב בה ויש שליח לד"ע א"כ הו"ל כאלו האב עשה עבירה והוי מחלל שבת ואינו עושה מעשה עמך וא"כ אין הבן חייב לכבדו. ולת' זה נאמר דלכן תני' בברייתא יכול יהי' כ"א ואם דוחה שבת היינו דשניהם יצוה אותו לחלל שבת עבורם דבכה"ג אפי' א"נ יש שליח לד"ע מ"מ כיון שעי"ד שניהם נעשה העבירה הוי האב ואם שנים שעשאו דמה"ת פטורין ואין כאן עבירה מה"ת אצל המשלחים ושפיר בנם חייב בכיבוד ושפיר ה"א דדחי לכן צריך קרא דהבן אסור לחלל שבת בשביל כבוד אבותיו. ומעתה ז"ד בחילול שבת דהאיסור הוא מלאכה וי"ל דשייך בי' שליחות ושפיר מוכרח הברייתא למינקט כ"א ואם משא"כ בטומאה שפיר אמרינן אמר לו אביו דשם לא שייך כלל שליחות כיון דהאיסור הוא שהכהן לא יטמא את עצמו וכיון דהאב אינו טמא אלא הבן ל"ש בזה דהעבירה יהי' על האב ויהי' בכלל אינו עושה מעשה עמך וז"נ לכאורה:
אמנם מה שיש לעי' בזה לפי"מ שראיתי לכבוד ידידי הגאון המובהק מוהר"י יהושע שליט"א האב"ד דק' קינסק בספרו חלקת יואב ח' או"ח סי' י"ד שכ' לחדש דאף לשמאי הזקן דס"ל שישלד"ע מ"מ בשבת מודה דאין המשלח מתחייב מטעם דהוה כשנים שעשאו כיון דמ"מ גם השליח מסייע בדבר וע"י גרמתו עשה המשלח ודוקא בצא והרג את הנפש אף דשם ג"כ הדין דהכהו בעשר מקלות פטורין מ"מ בשליחות שפיר ס"ל לב"ש דיש שלד"ע מטעם שכ' הרשב"א ז"ל דדוקא בעשר מלקות פטורין אבל אם לקחו שנים מקל אחד והרגו חייבין אבל בשבת דקי"ל דאפי' שנים אוחזין בקולמס וכותבין ביחד פטורין ע"כ גם בשליחות אע"ג דכשאנו דנין לענין השליח אינו בגדר שנים שעשאו כיון דהשליח הי' יכול לעשות ועשה בכחו בלבד מ"מ כשדנין לנגד המשלח הוי בגדר שנים שעשאו כיון דחיובא בא גם ע"י השליח את"ד ודפח"ח. וא"כ אף אם האב בלבד מצווה את בנו לחלל שבת אפי' א"נ דיש שליח לד"ע אין האב עושה המלאכה בלבדו ושנים שעשאו פטורין וא"כ הדר"ל קושיתינו דלמה נקט הגמרא כ"א ואם. אמנם לאחר העיון הד"נ מאוד דהנה בהא דקיי"ל שנים שעשאו פטורין יש שני טעמים טעם אחד משום דלאו אורחא היא כמוש"כ רש"י ז"ל בשבת (דף צ"ב) וטעם ב' כיון דא"א לחייב שני בני אדם על מלאכה אחת לכן שניהם פטורין ונפ"מ בין ב' הטעמים הנ"ל אם עושים גדול וקטן ביחד מלאכה בשבת דאם לאו אורחא למעבדה בשנים פטור הגדול ג"כ אבל היכא דאורחא היא למעבד ע"י שנים רק דאנו רוצים לפטור אותם משום שא"א לחייב שניהם על מלאכה אחת א"כ בכה"ג היכא שאחד אינו בר חיובא מי שהוא בר חיובא חייב ועי' באמרי בינה דיני שבת סי' ל"ג בשם המרי"ט אלגזי ז"ל בשמחת יו"ט שחקר באמת דבכ"מ דשנים שעשו ואחד בר חיובא יהי' חייב ובאמ"ב שם תמה עליו אמנם לענ"ד נראה דכונת המרי"ט אלגזי היכא דהיא אורחי' וכו' ועי' לעיל בפ' יתרו אות ו' אק' ב' מ"ש בזה ובספר אגלי טל במלאכת חורש סק"א מבואר כן בשם התוספתא דלר"ש דפוטר שנים שעשאו מגזה"כ דבעשותה ואף דזה יכול וזה יכול פטורים מ"מ אם אחד אינו בר חיובא חייב השני ומעתה א"נ דבשבת יש שליח לד"ע נראה פשוט אע"ג דאמרינן דהוי בגדר שנים שעשאו מ"מ מצד לאו אורחי' ליכא למיפטר כיון דהמלאכה נעשית באמת ע"י אחד ושש"א כמותו א"כ חייב המשלח אך דאעפ"כ י"ל כד' הג' שיחי' דא"א לחייב שנים על מלאכה אחת דנתמעט מקרא דבעשיתה ומעתה ז"ד בכ"מ משא"כ הכא דאמר לו אביו חילל שבת ואמרינן דהבן מחויב לקיים מצותן מחמת כ"א ודוחה שבת א"כ הבן אינו עתה בר חיובא א"כ אף אם נימא דאצל האב הוי בגדר שנים שעשאו מ"מ חייב האב כיון דהבן אינו בר חיובא) וא"כ שוב הוי האב רשע דהוי מומר לחלל שבת ושוב א"צ הבן לשמוע לו והד"ל קושיית החזקוני לכן מוכרח הגמ' למינקט כ"א ואם והיינו ששנים צונו לו וא"כ הו"ל שנים שעשאו גמור ופטורין וי"ל עוד באופן אחר לקיים דברינו עפמ"ש לעיל בפרשת ויקהל סוף אות א' דיש סברא לומר דבבישול כיון דכל החיוב על הנתינה לאש דהוי רק גורם לבישול ה"ה דשנים שעשאו צריך להיות חייב בזה כיון דלא גרע מגורם רק דאעפ"כ ברור הדבר דשנים שלקחו קדירה ביחד ונתנו אותה על האש פטורין משום דהוי בגדר שנים שעשאו אך לפ"ז ז"ד אם שניהם בר חיובא כנ"ל משום דא"א לחייב שניהם על מעשה אחת משא"כ באב שצוה לבנו, א"נ דהבן חייב לשמוע לו ואינו בר חיובא שוב י"ל דהאב חייב כיון דבמלאכת בישול גם גורם חייב וא"כ כיון דנקט בגמ' מל' דאמרי לי' שחוט לי' בישל לי ובמלאכת בישול בכה"ג שנים שעשאו חייב מי שהוא בר חיובא לכן נקט הגמ' כאו"א היינו דהי' שנים שעשאו ע"י או"א דשניהם בר חיובא ושניהם פטורין והבין:
אמנם כ"ז לפלפולא אבל לקושטא דמילתא א"נ דהיכא דהוי אורחי' אע"ג דשנים שעשאו גם בכה"ג פטורין היינו רק משום דא"א לחייב ב' בני אדם על מלאכה אחת אבל כשאחד אינו בר חיובא חייב השני א"כ נראה פשיט דאפי' אם שניהם הם בר חיובא דלא נוכל לחייב אותם כנ"ל עכ"פ עשו איסור תורה ויש עליהם חיוב מיתה אלא שא"א להמיתם כנ"ל וא"כ אפי' אם הוה שנים שעשאו ג"כ הוי בכלל אינו עושה מעשה עמך ובאמת א"כ נסתרין גם ד' הגאון מקינסק שיחי' שבא לפטור את המשלח מצד שנים שעשאו וקשה הא ע"י שליח הוי אורחי' א"כ אפי' א"נ דפטורין שנים שעשאו מ"מ הכא כיון דהשליח פטור כיון דאמרינן יש שלד"ע השליח פטור וא"כ ממילא המשלח חייב אע"ג דהוי שנים שעשאו וכמו דס"ל לר"ש בזה יכול וזה יכול דפטורין ה"ד כששניהם הם בר חיובא והבן היטב. ועי' ביד המלך להגאון מבראד ז"ל פ"א מהל' שבת הט"ו דג"כ פשיטא לי' דבשניים שעשאו דממעטינן מבעשותה היינו רק כששניהם בר חיובא ואם כי יש לפקפק בדבריו ובראייתו כמו"ש בקונטרס דרך חיים ואכ"מ מ"מ מסברא היכא דהוי אורחי' נראה כן ובפרט היכא שהוא ע"י שליחות כיון דאמרינן שש"א כמותו א"כ אף שאנו דנין לגבי המשלח אמרינן דהוא עשה כל המלאכה רק דנימא דמ"מ א"א לחייב אותו כיון דנעשה בגרמת המשלח ג"כ [אע"פ שיש לפקפק בגוף הסברא כיון דאמרינן שש"א כמותו הרי מתיחסת מעשה שליח להמשלח ואיך נחלק זה בתרתי אך אין רצוני להתווכח בסברא עם כבוד הגאון שיחי' דרב גובריי'] וא"כ ז"ד אם נחייב את השליח אבל כיון דאמרינן יש שלד"ע והשליח פטור א"כ ממילא חייב המשלח ויש להעיר בזה ברש"י ז"ל שבת (דף קל"ב ע"א) גבי מילה בצרעת דמקשינן בגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר ולא ליקום אב להתם וכבר ביאר דבריו ז"ל במל"מ פ"י מט"צ ה"א דהכוונה דאם יהי' בשליחות האב האב עובר כיון דהמצוה מוטלת עליו והאב מכוין לטהרו (ול"ש בזה אשלד"ע כיון דהשליח אינו עושה עבירה אלא מצוה והוא אינו מתכוין לטהר כן נראה כוונתו וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ] וקשה כיון דקיי"ל דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיד שע"ג רגלו א"כ נראה דה"ה שנים שעשאו ליכא לאו בקוצץ בהרתו כיון דאינו בגדר לעשות כיון דלא עשה כולה וא"כ אמאי פשיטא לרש"י ז"ל דאי הוי בשליחות האב הוי לאו גמור דהאב עובר וקשה הא הוי שנים שעשאו א"ו כיון דהכא יש שליח והשליח פטור המשלח חייב ועובר בלאו גמור:
אך יש לעי' עוד בעיקר הדין בקציצת בהרת ע"י שנים אם פטורין דאע"ג דאינו בכלל בעשותה כיון דלא עשה לבדו אבל בכלל לעשות י"ל דהוה ושנים שקצצו בהרת שניהם חייבין אך באמת ממקומו הוא מוכרע כמו"ש דלבית שמאי דיש שלד"ע חייב המשלח אפי' בשבת ול"ה בגדר שנים שעשאו דא"נ דהמשלח פטור א"כ פטרי שניהם דהא השליח ג"כ פטור מצד דיש שליח לד"ע וא"כ יהי' עצה לב"ש שיעשו בפרהסיא מלאכה בשבת ויפטרו דהיינו שיהי' עצת חטאים ביניהם שיעשה אחד בשליחות השני ויפטרו שניהם על חילול שבת וזה דבר שלא יעלה על הדעת ויש לפלפל הרבה עפ"ז בכמה ענינים ונאמר דמה דס"ל לר"א דמכשירי מילה דוחה שבת כמילה עצמה ועי' בח' הר"ן שבת (ד' ק"ל ע"א) במשנה שם שכ' דסברת ר"א משום דמילה דנראה דניתנה שבת לדחות אפי' אם אפשר בלא חילול ולא מהדרינן במילה לעשותו בשמאל או לשנות בה משום דלא חשבינן מילה דחוי' לשבת אלא היתר גמור אצלה שהתירה התורה בפירוש למול בשבת ולכן גם מכשיריו הותרו עיי"ש והנה מ"ש הר"ן ז"ל דאפשר בשמאלו ונראה מדבריו דפשיטא לי' דבשמאל לא הוי מלאכה כמו בכתיבה אם כי כן כתב הבעל התרומות לענין שחיטה בשמאל בשבת דהוי כלאחר יד אך כבר תמהו האחרונים בזה ועי' בס' בית יצחק או"ח סי' ש' פלפול גדול בזה אמנם להנ"ל י"ל בפשיטות דר"א שמותי הוא וא"כ ס"ל דישלד"ע א"כ במילה אפשר בלי דחוי' ל"ת שיש בה כרת ומיתת ב"ד אם ימול אחר בשליחות האב דהאחר פטור כיון דמעשהו מתיחסת למשלח והאב ג"כ פטור מצד דהוי שנים שעשאו ומדהתירה התורה לאב בעצמו למול את בנו בשבת ע"כ דהותרה:
ויש מקום לומר בזה ביאור דברי הרדב"ז ז"ל בת' ח"ד סי' ק"ל שכתב טעם דמותר לשחוט לחולה בשבת אע"פ שאפשר להאכילו נבילה וז"ל עוד אני אומר בטעמו של דבר כי אין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים עליו וכיון שכן אין רשאים להאכילו בידים דבר איסור כדי להקל חילול שבת מעליהם שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך עכ"ל. ודבריו מחוסרים הבנה מהכ"ת נאמר דאין דחיות שבת מוטלת על החולה כ"א על העומדים עליו ולהנ"ל י"ל דס"ל להרדב"ז ז"ל כיון דשבת ניתן רק לדחות אצל חולה ומה דאפשר שלא יהי' חילול שבת גדול כ"כ מוטב יותר א"כ ממילא אמרינן דלא דחי שבת אצל החולה עצמו כיון דהוי חילול שבת גמור רק דניתן לדחות אצל כל ישראל לעשות בשליחות החולה וא"כ יהי' רק שנים שעשאו אצל החולה והם פטורין כיון דעשאו בשליחות החולה משא"כ כשיאכל נבילה ואם כי רחוק הדבר שזה יהי' כונתו מ"מ הדברים בעצמם נכונים לפ"ד הג' שיחי' אך לפי"ז יקשה לקושטא דמילתא לדידן במילה דס"ל דמילה הוי ג"כ בגדר דחוי' א"כ אמאי ימול האב אע"ג דהמצוה עליו מ"מ הא יכול לעשות שליח למול עבורו וכיון דבשבת ג"כ שייך שליחות א"כ הו"ל כאלו האב מל ול"ש בזה אשלד"ע כיון דבאמת אין כאן עבירה דמילה דוחה שבת ולא יהי' חילול שבת כיון דאצל המשלח הוי שנים שעשאו וכמו דמקשינן בגמ' במילה בבהרת ואי איכא אחר ליעבד אחר כן יקשה במילה בשבת:
ועוד יש להעיר לפ"ד הג' שיחי' ביומא (ד' ס"ו ע"ב) דאמרי' עתי אפי' בשבת וקשה למה לי קרא הא מבואר בתוה"ק וישלח ביד איש עתי א"כ הרי הוא שלוחו של כה"ג [ועי' ביומא (דף ע"א ע"א) דכשמצאו בשוק אומר לו אשי כה"ג עשוני שליחותך וכו' ועיי"ש ברש"י דהוא דרך כבוד אמנם נראה דהענין אמת דהוא שלוחו של כה"ג כמפורש בתוה"ק רק מפני שהוא מוכרח לעשותו מגזרת השי"ת לכן כשמצאו בביתו מייחס השליחות להקב"ה ועי' במאירי יומא שם וז"ב] וא"כ הרי הוא תמיד שנים שעשאו ולדעת הג' שיחי' הוא רק איסור דרבנן וא"כ למה לי קרא דעתי אפי' בשבת וגדולה מזו בירושלמי יומא שם חולק על ש"ס שלנו דס"ל דבחולה מרכיבו על כתיפו ובירושלמי מתיר רק להניחו על החמור ואינו מתיר קרא דעתי אלא לאו דמחמר וקשה הא אפי' מלאכה גמורה אינו יותר משנים שעשאו ודרך פלפול י"ל דנהי דנראה מתוה"ק דצריך שליחות בשעיר המשתלח דמה"ט אע"ג דדרשינן להכשיר את הזר מ"מ קטן פסול לשלוח כיון דאין שליחות לקטן מ"מ היינו רק משום הדחוי' לצוק דאמרינן דדחייתו לצוק זהו שחיטתו והוא מטעם דהוי קדשים ואמרי' דדחוי' לצוק זה שחיטתו וכמ"ש רבינו תם ז"ל בספר הישר שילהי סי' תרל"ב דהוה הכשר מצוה כמו מליקה בעוף (ועיי"ש היטב כי האחרונים לא ראו דבריו ועי' במנ"ח מצוה נ"ב שתמה על שור הנסקל דנימא סקילתו זו שחיטתו ולהנ"ל לא ק"מ והארכנו בזה בת' לסוגי' דחזקי' ואכ"מ) וא"כ י"ל דמשום זה המצוה דוקא בכה"ג ואמרה תורה שיעשה שליח אבל ההולכה לעזאזל בזה לא צריך שליחות וא"כ אין המעשה מתייחסת להמשלח ואדרבה ארווחנא בזה לת' קושיית השאגת ארי' ז"ל שהקשה דאמאי לא אמרי' בגמ' דעתי אפי' בשבת קאי על הדחוי' לצוק דהוה מלאכת נטילת נשמה ולהנ"ל א"ש דהדחוי' לצוק עושה בשליחות הכה"ג ושוב הוי שנים שעשאו ול"צ קרא להתיר ואין לומר הא אם לא יהי' קרא להתיר בשבת אה כן נימא אשלד"ע ולא יהי' שנים שעשאו ז"א כיון דא"נ יש שליח לא הוה עבירה כלל מה"ת כיון דהוי שנים שעשאו דאינו אסור אלא מדרבנן א"כ פשיטא דאמרי' יש שליחות אך באמת ז"א דנראה ברור דהשילוח הי' ג"כ בשליחות הכה"ג כיון דכשבא למדבר הי' מטמא בגדים ונתקיים בו מצות שילוח נראה דזה הוה מצוה וא"כ י"ל דגם זה בשליחות הכה"ג ועכ"פ מדלא העירו כלל הפוסקים בזה נראה מבואר דשליחות אינו בגדר שנים שעשאו שיהי' שניהם פטורין. לכן נראה עיקר כמש"כ דזה א"א לומר בשום פנים דיש שליח לד"ע ואעפ"כ שניהם פטורין דממ"נ אחד חייב או המשלח או השליח דאל"כ לשמאי הזקן דס"ל יש שליח לד"ע בטל מיתת ב"ד בשבת ויוכלו לעשות בפרהסי' כל מלאכת השבת ע"י שיעשה כל אחד בשליחות חבירו וח"ו שיעלה זאת על הדעת ובאמת הרגיש הג' שיחי' בעצמו דא"כ בהורג את הנפש אמאי יהי' חייב הא הוי שנים שהרגו וחילא דידי עפ"ד הרשב"א ז"ל הנ"ל ובאמת הרשב"א ז"ל לא אמרה בהחליט כ"א בדרך אפשר והר"מ ז"ל פ"ד מהלכות רוצח הלכה ו' כתב להדיא להיפוך דאפי' בכה"ג שנים שעשאו פטורין ולפ"ז מוכרח דאינו בגדר שנים שהרגו:
אמנם יש לקיים ד' הג' שיחי' עפ"ד הרמ"ה בח' לסנהדרין (ד' ע"ח שם) שכ' בזה"ל הכהו עשרה בנ"א בעשר מקלות בב"א ד"ה פטורין דהא כולהו כי הדדי נינהו מה אמרת לקטלינהו לכולהו הא כתיב נפש תחת נפש ולא שתי נפשות תחת נפש א' עכ"ל. וכיון דכל הפטור משום דאי אפשר להרוג שתי נפשות תחת נפש אחת א"כ הכא בהורג ע"י שליח כיון דהשליח פטור דהמעשה מתיחסת להמשלח וא"כ אף דלגבי המשלח הוי שנים שהרגו ג"כ חייב כיון דאין אנו הורגין אלא נפש אחת ולפ"ז נראה דאם המשלחים הי' שנים פטורין ממיתה דהוי שנים שהרגו וא"ש דלא נקטו ב"ש רבותא יותר דאפי' שנים ששלחו להרוג את הנפש שניהם חייבין דלפ"ד הג' שיחי' דבכ"מ ע"י שליח הוי בגדר שנים שהרגו וכל החיוב משום ד' הרשב"א הנ"ל א"כ הו"ל למינקט רבותא יותר דאפי' אם המשלחים הי' שנים ג"כ חייבים מיתת ב"ד אמנם לפ"ד נכון הדבר ויצא לנו מכל זה שכתבנו דמסברא נראה דע"י שליח לא הוי בגדר שנים שעשאו אף לגבי המשלח אם שייך שליחות אך אפי' א"נ דהוי שנים שעשאו מ"מ מוכרח הדבר דהמשלח חייב והטעם כיון דהשליח פטור ממילא המשלח חייב ואין נפ"מ בין הורג נפש לשבת א"נ דבשבת שייך שליחות ושמאי הזקן ס"ל יש שליח לד"ע ולפי"ז הדרא לדוכתא קושיית החזקוני כיון דאמרינן דמצד כ"א חייב לשמוע לו א"כ לכ"ע יש שליח לד"ע והאב חייב הוי בכלל אינו עושה מעשה עמך ואינו מת' בדברינו דמיירי דהאב והאם צווי אותו דהוי שנים שעשאו ז"א דנהי דבהכ"ג א"ח מיתת ב"ד כיון דא"א לענוש שניהם על מעשה אחת מ"מ כיון דהמלאכה נעשית כאורחי' ע"י אדם אחד אם אמרינן יש שלד"ע הוי שניהם מחללי שבת גמורים והוי בכלל אינו עושה מ"ע כנ"ל:
ובדרך פלפול נראה להביא ראי' לזה דהנה ראיתי להג' בעל יד המלך ז"ל בריש ה' שבת שם שכ' לתמוה בסוגי' דיבמות (דף ו' ע"ב) דאמרינן שם דלא תבערו אש אתי להורות דאין מיתת ב"ד דוחה שבת ומקשינן בגמ' טעמא דכ' רחמנא ל"ת הא לא"ה דחי וא"כ נשמע דעדל"ת שי"ב כרת ותמה הגז"ל דהאיך אפשר לומר דהטעם שאמרה תוה"ק שאין דנין מיתת ב"ד בשבת הוא משום מלאכה הא הוי תמיד שנים שעשאו כיון דקיי"ל בכל חייבי מיתות יד העדים תהי' בו בראשונה וא"כ הוי לענין שבת שנים שעשאו ועיי"ש שהאריך בזה ולא מצא מענה:
והנה במחכ"ת לא הרגיש שבאמת בש"ס לא נזכר כלל על המיתה עצמה דזה יהי' בכלל חילול שבת רק מכח הבישול פתילה כמבואר להדי' בש"ס שם דרוצה הגמ' לומר דאתי' כר"י דס"ל הבערה ללאו יוצאת ודחינן כיון דהוא הוא בישל מה לי בישל פתילה מ"ל בישל סמנים הרי מבואר בגמ' דמצד גוף המיתה לא הוי ק"ל ובאמת כבר נתקשה בזה בת' הרשב"א ז"ל ולדעת הג' ז"ל י"ל ברווחא דבאמת לא מקשה הגמ' מגוף המיתה דבזה באמת ליכא חילול שבת כיון דהוא תמיד ע"י שנים אמנם הבישל פתילה זה ל"ש לומר דצריך דוקא ששנים יבשלו את הפתילה וא"כ הוי חילול שבת גמור אך עדיין אינו מיושב לגמרי דמ"מ י"ל הא יש עצה שהשני עדים יבשלו יחד הפתילה א"כ לענין הבישול פתילה הוי ג"כ שנים שעשאו אמנם להנ"ל י"ל עפמש"ל דיש סברא דבבישול כיון דחזינן דחייב רחמנא על גורם א"כ אפי' היכא דאין המלאכה נעשית לגמרי ע"י אחד ג"כ חייב משום מבשל כמ"ש הר"מ ז"ל באחד נותן את האור ואחד נותן העצים ואחד נותן הקדירה דכולם חייבין משום מבשל אך כ"כ דמ"מ א"א לחייב שניהם על מעשה אחת וכשיעמדו שניהם הקדירה על האש א"א להמית שניהם על מעשה אחת שעשו אמנם עכ"פ נהי דא"א להמיתם בפועל מ"מ עברו בזה כ"א על חיוב מיתת ב"ד ונפ"מ דאם אחד לא יהי' בר חיובא יתחייב השני אלא דאם שניהם ב"ח א"א להרוג את שניהם א"כ הוי בגדר חילול שבת במלאכה שיש בה מיתה וא"כ מקשה הגמ' שפיר מדצריך קרא דלא דחי הא לא"ה דחי בישול פתילה בשבת לצורך מיתת ב"ד וא"כ נשמע דעדל"ת שיש בה כרת ויש עוד להאריך ולברר הענינים בדיני שנים שעשאו אמנם כבר יעדנו מקום לזה בספרי דרך חיים שמה באתי בארוכה בעזהי"ת ואכ"מ:
ובעיקר קו' החזקוני דלמה לי קרא דכאו"א אינו דוחה שבת ת"ל כיון דיש שלד"ע וא"כ האב הוי בגדר א"ע מעשה עמך ולענ"ד בפשיטות דלאו כללא הוא דכל ציווי הוי בגדר שליחות יש צווי שאחד מצווה את חבירו לעשות הדבר בעדו כמו לקדש לו אשה וכיו"ב לתקוע עבורו בשופר שרצונו בזה שהמעשה יתייחס אליו היינו להמשלח שבלא"ה אינה מקודשת וא"י ידי תקיעת שופר לדעת הפוסקים דבעי תקיעה ג"כ וכיו"ב הרבה עניני שליחות אמנם יש דברים שאחד מצוה על חבירו לעשותו אמנם רצונו בזה שהמעשה יתייחס להעושה אותה שבזה מקיים צווי שלו ואדרבה אם נתייחס הפעולה אל המשלח לא נעשה הפעולה כחפץ המשלח כי עיקר רצון המשלח הוא שיעשה הוא המעשים האלו וזה הוא מצות כיבוד או"א שיצוו את בניהם לעשות להם איזה דבר הרי רצונם שבניהם יקיימו מצות כאו"א א"כ ל"ש בזה לומר שליח של אדם כמותו והמעשה מתייחסת להמשלח דא"כ הם לא עשו דבר והרי עיקר מצות כאו"א הוא שהבנים יעשו המעשים לכבוד אבותם א"כ ל"ש בזה ענין שליחות כלל:
וראי' ברורה לזה דא"נ דכל זה הוא בכלל שליחות א"כ כל המצות שאנו עושים מחמת צווי הקב"ה כמו שמברכים אנחנו אקבמ"ו א"כ כל פעולתינו מתייחסת להמשלח וא"כ א"נ דבשבת שייך שליחות ליכא עבירה כלל בכל מלאכת שבת במצוה ומבואר בכמה דוכתין בש"ס להיפוך דאם לא הי' לנו קרא דמילה דוחה שבת יש חיוב מיתה על האדם וכיו"ב במילה שלב"ז דלא צריך קרא ועוד בה הרבה ענינים אשר האריכות למותר אשר מבואר נגלה דאף במצוה יש חיוב כרת ומיתת ב"ד על העושה אע"ג דכונתו רק לקיים מצות השי"ת אך באמת הדבר נכון מאוד דנהי דעל כל מצות מצווים אנו מהקב"ה לעשותם אך הוא לתכלית עצמינו שאנחנו נהי' העושים את המצות וזה הוא הצווי שאנחנו נעשה את המעשים האלה ולנו תתייחס העשוי' וא"כ ל"ש בזה שליחות וזה בעצמו הוא מצות כ"א ואם שעי"ז שאנו עושים המעשים שאבותינו חפצים בהם עיד"ז אנחנו מקיימין את המצוה וכיון דשורש המצוה הוא שהעשוי' והפעולה תתייחס להבנים ל"ש בזה לומר דהפעולה תתייחס אל האבות ויהי' בגדר אינם עושים מעשה עמך כיון דמה שמצווים להבנים לבשל עבורם בשבת בזה אינם עושים איסור כלל א"נ דהבן מותר לעשות זאת מכח כ"א רק שנאמר כיון דהבנים עושים זאת בצווי שלהם הו"ל כשלוחם והם בעצמם מחללין את השבת ז"א דאין בזה ענין שליחות כלל ולפ"ז הדר"ל קושיתינו מה שדקדקנו בריש דברינו דלמה בכאו"א נקטא הגמ' תרויי' ולקמן גבי טומאה נקט רק אמר לו אביו:
ומה שנלענ"ד בזה דהנה מבואר במס' ב"מ (דף ל"ב ע"א) דמקשינן בגמ' על הא דאמר לו אביו היטמא או אל תחזיר דלמה לי קרא ת"ל דאין עדל"ת ועשה וברש"י ז"ל דקושיית הגמ' מאבידה [וכ"כ בח' שם דרש"י ז"ל ס"ל דמטומאה ל"ק מטעם עשה ול"ת כמ"ש הגמ' לעיל מיני' (בד' ל') בקרא דוהתעלמת משום דבאמת הוקשו התוס' הא טומאת כהנים הוי לאו ועשה שא"ש בכל ושפיר עשה דוחה אותם אך נ"ל כיון דביטל העשה דקדושים תהי' נמשכת כ"ז שהוא טמא ואז שוב ליכא המצוה דהשבת אבידה ולכן אף דא"ש בכל יש סברא דאינו דוחה. ומעתה ז"ד התם אבל בכ"א אם אביו אומר לו היטמא כיון דידע האב שטמא מת טמא שבעה א"כ כל ז' הרי מקיים מצות כ"א ושוב דוחה עול"ת שא"ש בכל והבן כי קצרנו וסמכנו על המעיין] ותי' כיון דאיתקש כבודן לכבוד המקום ה"א דלידחי והקשה הריטב"א ז"ל כיון דרק איתקש כבודן לכבוד המקום איך ס"ד דידחה ועיי"ש ובשמקו"ב דה"א כיון דשקולין המה מה שירצה יעשה אך הד' צ"ע דא"כ נראה מסברא דצריך להיות שוא"ת אך לענין אל תחזיר אבידה א"ש דה"א דמחויב לשמוע לו כיון דשקולין המה וא"כ שוא"ת עדיף ומעתה ז"ד באל תחזיר אבידה אמנם לענין חילול שבת עצמו הדר"ל הקו' דלמה לי קרא הא הוי עשה ול"ת ואי משום דהוקש כבודן לכבוד המקום הא כיון דאתקש צ"ל שוא"ת עדיף ונראה דמשום זה נקטא הגמרא יכול יהי' כאו"א דוחה שבת וא"כ י"ל לפמ"ש הריטב"א דתרי עשין דוחין ל"ת ועשה א"כ הכא דאיכא שני מצות כ"א וכ"א א"כ דוחה ל"ת ועשה מדינא לכן נקטא הגמ' הכא תרויי' משא"כ לקמן גבי אמר לו אביו היטמא ואל תחזיר נקטא רק אביו ול"ק מצד עשה ול"ת כיון דאיתקש כבודן לכבוד המקום כמוש"ת הגמ' בב"מ שם וז"נ דרך פלפול:
הן אמת שבת' לח"א כתבנו שד' השמ"ק קאי גם על זה דבעי למימר דכאו"א דוחה שבת לפמ"ש התוס' בסוגין דגם בזה צריכין אנו לבוא לתי' הגמרא דהוקש כבודן לכבוד המקום וא"כ גם לפי הסד"א שידחה שבת אין הכוונה דמוכרח לשמוע לאביו רק מה שירצה יעשה ובזה א"ש מה שתמה הח' הנ"ל לפ"ד המהרי"ק בת' דהיכא דמוכרח לעשות דבר מפני אימתו של פלוני הוי בגדר מלאכה שאצל"ג וא"כ הכא מאי ראייה מהא דכ"א ד"ש דעדל"ת שיב"כ הא א"נ דדוחה שבת ומחויב לשמוע לאביו א"כ הוי מלאכה שאצל"ג כיון דעשה זאת מחמת ההכרח הצווי של אביו ואע"ג דמקיים בזה מצות כ"א מ"מ הא תיקון מצוה כתב הרשב"א ז"ל דהוי מלאכה שאצל"ג אמנם להנ"ל א"ש כיון דבאמת קשה איך ס"ד דידחה הא הוי עשה ול"ת כמו שהקשה בתוס' בסוגין וע"כ כת' מצד דאיתקש כבודן לכבוד המקום אך לפ"ז תלי' בבחירתו ומה שירצה יעשה א"כ מזה עצמו דהתורה נתנה לו הבחירה לעשות רצון אביו לחלל שבת אע"ג דבידו שלא לעשותו מוכרח דעשה דוחה ל"ת שיב"כ דא"ל דהוי מלאכה שאצל"ג כיון דמוכרח מצד המצוה ז"א דאינו מוכרח לזה כיון דאיכא כבוד שמים להיפך והוי מלאכה גמורה כיון דעשה זאת מרצון טוב בלי הכרח ואונס אמנם העיקר נראה כמ"ש כאן דאין סברא דבחילול שבת אם לא יהי' מוכרח לשמוע לאביו יהי' מותר לעבור בכוונה לחלל שבת וע"כ דבחילול שבת א"נ דעדל"ת היינו דמחויב לשמוע לאביו או משום דמיירי דשניהם ציוו לו האב והאם וכמו"ש הריטב"א ז"ל דבכה"ג עדל"ת ועשה או משום דעשה דשבתון הוי עשה שאין שוה בכל דא"נ בנשים כמו שנסתפקו בזה התוס' בקידושין ולכן עדל"ת ועשה:
אמנם בעיקר הדבר אי נשים חייבין בעשה דשבתון בשבת נלפענ"ד דאפי' א"נ דביו"ט א"ח בעשה דשבתון מ"מ בשבת מוזהרת על העשה ג"כ אע"ג דהוי מצ"ע שהז"ג כמו דחייבות בעשה דפסח אע"ג דהוי מצ"ע שהז"ג כיון דהוי עשה שיב"כ חמירו ה"ה שבת כיון דהוי לאו שיב"כ ומיתת ב"ד וכמו"ש החת"ס בת' חיו"ד סי' רנ"א דלאו דוקא על הלאו איכא כרת רק דגם על העשה דשבתון איכא איסור כרת עיי"ש ואני מצאתי גדולה מזו לרבינו הר"מ ז"ל בפי' המשניות דאבות פ"ד משנה א' שנראה מדבריו להמעיי' היטב דבעשה דשביתה בשבת איכא גם מיתת ב"ד והיינו דהחויב כרת ומיתת ב"ד בשבת כמו שהונח על הלאו דל"ת כל מלאכה ה"ה דהונח על העשה דשביתה והעשה יש בה ג"כ חומר כרת ומיתת ב"ד [ונראה שזה כוונת הרמז"ל במ"ש שם בזה"ל ומזה תבין ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה והיינו להורות דמילה שלב"ז א"ד שבת אע"ג דעדל"ת ולא נשאר רק עשה מ"מ העשה דשבת חמיר מעשה דמילה דבעשה דמילה אין בה אלא כרת משא"כ בעשה דשבת יש בה מיתת ב"ד ועיין היטב בת' חת"ס שם ובד' הרמז"ל ותבין דברינו כי קצרנו וסמכנו על המעיין] וכיון שכן נראה פשוט דאשה חייבת ג"כ בעשה דשבתון דאין ללמוד מתפילין לפטרה מכח מצ"ע שהזמ"ג כיון דהוי עשה שיב"כ ומיתת ב"ד וא"כ אם נימא דמצד דאיתקש כבודן לכבוד המקום שקולין המה כמו"ש השמ"ק ע"כ צ"ל דהכא מיירי דיש שני מצות כ"א וכ"א ולכן אמרי' עדל"ת ועשה כנ"ל. וביושב קו' הח' הנ"ל י"ל עפמ"ש באות א' ואכמ"ל יותר:
פרק ג
(י"ט כ') ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וברש"י ז"ל ובש"כ חצי' שפחה וחצי' ב"ח המאורסת לע"ע המותר בה הכתוב מדבר עכ"ל. לכאורה נראה מלשון רש"י ז"ל דאם מאורסת לישראל כיון דאסורה לו מצד עבדות שבה אין לה דין שפחה חרופה וכ"כ הר"מ ז"ל להדיא בפי' המשניות כריתות (דף י"א ע"א) שכ' בזה"ל וא"א זה אלא כשתהי' מקודשת' לע"ע שיש לו קידושין והיא לו מותרת כמו שזכרנו בששי מתמורה ולפיכך י"ל בה קנין וכו' וכן אמרו פדוי' ואינה פדוי' חצי' שפחה וחב"ח המאורסת לע"ע דברי ר"ע וכן הלכה עכ"ל. מבואר מדברי הר"מ ז"ל דלקושטא דמילתא כן הוא דאע"ג דקיי"ל דקידושין תופסין בח"ש וחצי' ב"ח מ"מ שפחה חרופה לא הוי אלא במאורסת לע"ע אך באמת בדעת רש"י ז"ל א"א לפרש כן דהרי רש"י ז"ל כתב להדיא בגיטין (דף מ"ג ע"א) ד"ה ואם לחשך אדם לומר דשפחה חרופה היינו ח"ש וחב"ח המאורסת לישראל וע"ע דנקט היינו משום דהוא אורחא דמילתא משום דע"ע מותר בשפחה עכ"ל וצ"ל בכונת רש"י ז"ל כאן או דכוונתו ג"כ משום דאי לא כתיב קרא וא"כ כוונת הקרא בדרך היתר והיינו במחורסת לע"ע או למ"ד דס"ל דא"ק תופסין בח"ש וחב"ח רק דהוי גזיה"כ כמו למ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דמיוחדת לע"ע הוי בכלל שפחה חרופה כמבואר בגיטין (דף מ"ג ע"א) א"כ י"ל דכך הלל"מ דאינה נעשית ש"ח אלא במאורסת לע"ע כיון שמותר בה הוי היחוד שם יחוד עלי' אבל לבן חורין כיון דאסורה לי' א"ז בכלל מיוחדת לו שינהג בהם דין ש"ח או די"ל דכוונת רש"י ז"ל לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ י"ל דלדידי' אף א"נ דע"ע יש לו תפיסת קדושין בח"ש וחב"ח היינו רק ע"ע כיון דאינה אסורה לו מצד חצי' השפחות ולכן שפיר יש לו תפיסת קדושין בה מצד חצי' דחירות והוית בגדר ש"ח משא"כ במאורסת לב"ח אין קדושין תופסין לו בה מצד שאין קידושין תופסין בחיי"ל א"כ אין קדושין תופסין בצד החירות מפאת צד העבדות שיש בה וא"כ ממילא אינה שפ"ח משא"כ להלכה דקי"ל דקדושין תופסין בח"ש וחב"ח אפי' בישראל גמור א"כ ה"ה דהוי שפ"ח אפי' בישראל גמור שקידשה כן נראה ברור דעת רש"י ז"ל אמנם דעת הרמב"ם ז"ל דאפי' להלכה דקיי"ל דקדושין תופסין בח"ש וחב"ח אפי' בישראל גמור מ"מ דיני שפ"ח אינן אלא בח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע כמו"ש בפיה"מ הנ"ל:
איברא שלכאורה דברי רבינו הרמז"ל בפיה"מ צע"ג במ"ש כיון שהוא מותרת לו לפיכך יש לו בה קנין שמה כוונתו בזה דאין לומר דכוונתו על תפיסת קידושין כיון דס"ל דגם דהיא בת תפיסת קידושין ממילא גם בישראל יש בה תפיסת קידושין כיון דקיי"ל קידושין תופסין בחיי"ל והיותר תימא לפמ"ש הפוסקים דאיסור שפחה לישראל לדעת הרמב"ם ז"ל אינה בכלל לאו כלל וזה מוסכם מהכל בדעת הר"מ ז"ל אלא דפליגא אם איסור תורה ז"ל או שאינו אלא איסור מד"ס כידוע בזה דעת המהרשד"ם ז"ל ועי' בזה במ"ל פ"ג מהלכות עבדים הלכה ג' א"כ נראה ברור דלצ"ע יש תפיסת קדושין גם לישראל בח"ש וחב"ח א"נ דיש תפיסת קדושין לע"ע בח"ש וחב"ח וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל צע"ג ומה שנראה לחומר הנושא בכוונת הר"מ ז"ל דס"ל כיון דגזיה"כ בשפ"ח דא"ח עלי' כ"א כשתהי' בעולה ג"כ ונראה דצריך שתהי' בעולה לאותו האיש שקידשה כיון דדרשינן לי' מקרא דנחרפת ובזה כתיב נחרפת לאיש א"כ נראה שתהי' בעולה מאותו שהיא מקודשת לו דוקא וע"כ צ"ל דכונת התוה"ק דלא חייבא בש"ח על קידושין גרידא כ"א שתהי' אשתו דהיינו בכלל נשואה שיהי' להבעל קנין בה וזה א"א אלא אם הוא מאורסת לע"ע דכיון שמותר בה יש לו קנין בצד החירות שבה והוי בגדר נשואה לו משא"כ במאורסת לב"ח כיון דאסור בה אין הבעולה עושה קנין ואין לה קנין והוי רק מקודשת גרידא ואין בהם דין ש"ח כנ"ל כונת הר"מ ז"ל בפיה"מ הן אמת שלא מצאתי מבואר בר"מ ז"ל אי צריך שתהי' דוקא בעולה ע"י המקדש אך פירוש הפשוט בסוגי' נראה כדאמרן וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בקרא והוא שפחה נחרפת לאיש ובקרא דבקרת תהי' שחייב הש"ח מצד שהיא מיוחדת לביאה לע"ע עיי"ש היטב:
ובאמת גם דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רבינו כנראה כמבואר בח' הרמב"ן גיטין (דף ל"ו) ומובא גם בח' הרשב"א שם בד"ה והא דאמר אביי שכ' שם קו' ר"ת ז"ל דאיך אפ"ל דיובל לא הי' נוהג בבית שני הא מבואר בכריתות (דף י"א ע"א) שדרשינן ויתנו ידם וגו' ואשמים איל צאן על אשמתם שכולם ש"ח בעלו והרי ש"ח הוא רק במאורסת לע"ע ואין ע"ע נוהג אלא בזמן שיובל נוהג וכתב ע"ז הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל בזה"ל ועוד תי' הרמב"ן דר"ל שאם קונה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כע"ע להתירו בשפחה ועוד ר' חסדא סבר לקמן חצי' שפחה וחב"ח בת איתריסי היא והילכך משכח"ל כגון שקידשה בזמן הבית שהי' יובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא עכ"ל ואיני יודע למה הוצרך רבינו למחוק כגון שקידשה בזמן הבית דלמאן דא"ל לקמן ח"ש וחב"ח שנתקדשה קדושיה קידושין אפי' בזמן הזה משכח"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל. אמנם ברור הד' שהרמב"ן אזיל בשיטת הר"מ ז"ל דאפי' לפי האמת דבת תפיסת קדושין הוא מ"מ דיני ש"ח אינן נוהגין אלא בח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע דאז חייב הבועל אשם ולכן צריך הרמב"ן ז"ל לדחוק דלא משכחת אשם ש"ח אלא אם נתקדשה לע"ע קודם חורבן הבית וז"פ וברור בדעת הרמב"ן ז"ל:
אמנם מה שיש לעי' בזה בדעת הרמב"ן ז"ל לפ"מ שביארו טעם הרמב"ם ז"ל משום דאף על גב דקידושין תופסין בה מכל מקום לב"ח דאסורה אין לו בה קנין דהנה לכאו' צריך להבין מ"ש הרמב"ן ז"ל לדקדק בלשונו הזהב כיון דר"ח ס"ל דבת איתריסי היא ת"ל אפי' א"נ דאינה בת תפיסת קידושין מכל מקום הרי התורה גזרה בח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע חייב הבא עלי' אשם א"כ משכח"ל כנ"ל שקידשה ע"ע בזמן הבית ומאי נ"מ אי היא בת איתריסי או לא אמנם נראה שכונת הרמב"ן ז"ל דא"נ דאין בה תפיסת קידושין רק דגזיה"כ הוא דח"ש וחב"ח המיוחדת לע"ע חייב הבא עלי' באשם תלוי וכמו למ"ד דש"ח בשפחה כנענית הכתוב מדבר א"כ ז"ד כ"ז שהוא ע"ע והוי יחודו יחוד משא"כ כשבטלו דין ע"ע כשחרב הבית א"כ ממילא בטל האישות שהי' לו עמה כיון דמעתה נפקע ממנו דין ע"ע ואסור לו להתייחד עמה ממילא היא פנוי' גמורה ושוב אין הבא עלי' חייב אשה ש"ח וזה מוכרח גם מדברי הרמב"ן בתי' הראשון שבא לת' למ"ד דש"ח בשפחה כנענית הכתוב מדבר וכ' דמשכח"ל בשפחה כנענית שנתיחדה לע"ע קודם החורבן הבית והוא נרצע ועי"ד החורבן חייב לעבוד לעולם וה"ה מותר גם עתה בשפחה ולכן ה"ה ש"ח והבא עלי' חייב אשם וקשה אמאי לא כתב ג"כ בפשיטות דנהי דכשבטל הבית נפקע ממנו העבדות מכל מקום היא שנתיחדה לו כעודנו הבית קיים ולא פטרה אח"כ בשום דבר הרי היא זקוקה לו והוי ש"ח והבא עלי' באשם וע"כ כדאמרן דהרמב"ן ז"ל ס"ל דדוקא אם אמרינן דבת תפיסת קידושין היא משכח"ל שנתקדשה בזה"ב דקידושין בכדי לא פקעו ולכן אע"ג דלאחר חורבן הבית פקע דין ע"ע מ"מ היא נשארת ש"ח משא"כ א"נ דאין בה תפיסת קידושין כלל רק דהוי יחוד בעלמא א"כ אם בטל דין ע"ע בטל האישות שהי' ביניהם ול"ש לחייבו משום ש"ח וז"ב ומוכרח בכונת הרמב"ן ז"ל:
ובאמת יש לעי' קצח על הרמב"ן ז"ל דפשיט לי' דין זה מה שנראה דבירושלמי פ"א דקידושין סוף הלכה א' נשארו באבעיא דלא איפשטא עיי"ש דמבואר בירושלמי מה שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלים שש וקאמר בירושלמי דמה צריכא לי' כר"ע דר"ע סובר דחצי' שפחה וחב"ח במאורסת לש"ח הכתוב מדבר ובפני משה בזה"ל ורבה מאי עבידתי' ומהכ"ת דמיתת רבה מתירה אם מאורסת לבן חורין היא] ברם כר"י צריכא לי' דר"י אמר בשפחה כנענית המאורסת לע"ע הכתוב מדבר אם נשואי תורה הן וכו' מה שתקנה עצמה במיתת רבה וכמ"ד אין ע"ע עובד את היורש עכ"ל הירושלמי. ונראה דהרמב"ן ז"ל ס"ל דעיקר ספיקא דירושלמי היינו רק משום דנהי דבמיתת האדון יצא לחירות מ"מ הרי יש בידו למכור את עצמו לע"ע וס"ל כמ"ד דגם מוכר עצמו מותר בשפחה כנענית א"כ י"ל דכל זמן שאין פוטר אותה ממנו היא בכלל מיוחדת לו כיון דיש לו עצה עדיין להחזיקה אצלו בהיתר משא"כ לאחר שחרב הבית ובטל לגמרי דין ע"ע וא"א לו בשום אופן שיהי' מותר בשפחה כנענית א"כ נפקע מהם כח האישות ולכן פשיטא לי' להרמב"ן ז"ל דאין עלי' דין ש"ח ומעתה קשה על הרמב"ן ז"ל דמה הועיל בתירוצו שנתקדשה בזמן הבית לע"ע כיון דמוכרח מד' הרמב"ן ז"ל דס"ל דקידושין גרידא אין מועילין לעשותה לח"ש וחב"ח דא"כ למה צריכה דוקא להתקדשה לע"ע כקושיית הרשב"א ז"ל וע"כ דס"ל להרמב"ן ז"ל דצריך שיהי' לו בקנין כמו"ש הר"מ ז"ל א"כ הדרא ק"ל דמה בכך שנתקדשה לו בזמן הבית והי' ע"ע מ"מ לאחר חורבן הבית הרי בטל דין ע"ע ואסור בשפחה א"כ נהי דהקידושין אין נפקעין מ"מ הקנין שיש לו בה נפקע כיון דעתה אסורה לו וא"כ הוי קידושין גרידא ושוב ליכא אשם כמו במאורסת לבן חורין ומה שנראה בדעת הרמב"ן ז"ל או דס"ל כיון דהקנין הי' בהיתר ולא הוי מקח שנעשה באיסור א"כ לא פקע גם עתה וא"ד לש"כ דאינה בת קידושין כלל ואינו אלא יחוד גרידא ושפיר אמרינן דע"י שבטל תורת ע"ע פקע היחוד משא"כ היכא דהיא בת קידושין ויש לו בה קנין כיון דהקדושין אינן נפקעין ה"ה דהקנין אינו נפקע ממנה אף לאחר חורבן הבית ולכן הוי ש"ח:
אמנם בפשיטות י"ל בכונת הרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל כהתרגום דלא יהי' קדש בא לאיסור ביאת בן חורין בשפחה ונראה ברור דה"ה בח"ש וחב"ח איכא לאו זה כיון דיש בה צד שפחות הרי כשבא עלי' עובר על לאו דלא יהי' קדש וא"כ לר"ע דס"ל דא"ק תופסין בחיי"ל לא משכח"ל קדושין בח"ש וחב"ח אע"ג דבעצם בת תפיסת קידושין היא כ"א דוקא במאורסת לע"ע ורוצה לת' קושיית הר"ת ז"ל שיהי' א"ש גם אליבא דר"ע דס"ל דא"ק תופסין בחיי"ל ולכן הוכרח הרמב"ן ז"ל לידחוק דנתקדשה בזמן הבית ובטלו דין ע"ע מ"מ קדושין לא פקעו בכדי וה"ה ש"ח והבא עלי' חייב אשם וז"ב בכונת הרמב"ן ז"ל:
ואם כנים הדברים מבואר מזה היפוך ממ"ש כבוד יד"נ הגאון מהר"י ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כלל ט' אות י"ג שכ' לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דאיבעיא אי שיחרר העבד מבטל את האישות דזה תלי' ברש"י יבמות (דף מ"ט) אי דנין חלות מהפקעה עיי"ש הרי לפנינו דברי הרמב"ן ז"ל דמוכרח מדבריו דס"ל דלמ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר וכן אפי' למ"ד דבח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע הכתוב מדבר אם אינה בת תפיסת קדושין ולא הוי רק יחוד בעלמא אמרינן דכשבטלו דין ע"ע נתבטל היחוד ואין לה דין ש"ח מ"מ למ"ד דיש בה תפיסת קדושין אע"ג דיש לה תפיסת קדושין רק לע"ע מ"מ אינו נתבטל בביטל העבד עברי הרי מבואר דדין זה דיחוד תלי' בזה שהוא עבד אינו תלי' אם דנין חלות מהפקעה דבזה טעמא אחרינא איכא כיון דהיא רק יחוד בעלמא ורק דהתורה אמרה דעל יחוד כזה המותר חייב הבא עלי' אשם א"כ ממילא כשנאסר היחוד הזה ממילא ליכא חיוב אשם וא"צ להפקיע כלל דלא הי' לו חלות כלל רק דעל יחוד המותר חייבה רחמנא אותה מלקות ולהבא עלי' באשם ועיין היטב בזה ותבין דברינו ובאמת מד' הרמב"ן ז"ל מוכרח בלא"ה דס"ל דאין דנין הפקעה מחלות דהרי מבואר מדבריו דמי שנשאר ע"ע קודם החורבן הבית ואח"כ חרב הבית נשאר עליו דין ע"ע להתירו בש"כ אע"ג דהיום א"א לו למכור עצמו בע"ע ולהיות מותר בש"כ א"כ י"ל דה"ה אע"ג דהוא עבד הקודם מ"מ היום נאסר בש"כ וע"כ דס"ל דא"ר מחלות להפקעה דאע"ג דהיום לא מצי לחול עליו דין ע"ע מ"מ כשכבר הוא עבד עברי אינן נפקעין ממנו דיני ע"ע ומותר בש"כ וא"כ לענין ש"ח נמי אמרי' כן והא דלמ"ד בש"כ הכתוב מדבר אמרינן דכשבטלו דין ע"ע בטל שם ש"ח מינה היא משום דזה לא מקרי חלות כלל כיון דאינו אלא יחוד בעלמא ואמרה תורה דליכא אשם אלא כשהוא יחוד המותר וזה ברור לענ"ד:
ודרך פלפול יש להוכיח מירושלמי הנ"ל להיפך מד' הרב אתוון דאורייתא דהנה לכאורה צ"ע טובא בדברי הירושלמי שכ' דלר"ע דס"ל דבח"ש וחב"ח המאורסת לבן חורין הכתוב מדבר ל"ש האיבעיא כלל כמ"ש לעיל ותמוה לכאורה דנהי דנימא דהירושלמי ס"ל כדעת הרשב"א י"ל דלמ"ד בח"ש וחב"ח הכתוב מדבר לאו דוקא במאורסת לע"ע אך מ"מ בדר"ע עצמו נראה לכאורה דבדוקא נקט במאורסת לע"ע כיון דס"ל דא"ק תופסין בחיי"ל א"כ בב"ח ליכא תפיסת קדושין לפ"ד התרגום ורש"י ורמב"ן ז"ל דלאו דלא יהי' קדש קאי על שפחה לכן נראה דכונת הירושלמי הוא דלר"ע דס"ל דבת תפיסת קדושין היא נהי דלשיטתו לא מצי איירי בב"ח כ"א בע"ע מ"מ פשיטא דלא פקע בכדי ע"י מיתת רבו או ע"י השלים שש וא"כ מבואר מד' הירושלמי כדאמרן איברא שזה רחוק להעמיס בכונת הירושלמי ועיקר נראה בדעת הירושלמי דס"ל דאפי' לר"ע דא"ק תופסין בחיי"ל מ"מ בח"ש וחב"ח המאורסת לב"ח כיון דקדושין תופסין בש"ח א"כ נהי דב"ח הוא מ"מ שוב ליכא לאו דלא יהי' קדש דזה שאמרינן דביאת שפחה נכלל בלאו דלא יהי' קדש היינו משום שא"ב תפיסת קדושין וכללא הוא לדעת הרמב"ן ז"ל דכל הבא על אשה שאין לו בה תפיסת קדושין נכלל בלאו זה ומטעם זה אסור ב"ח בשפחה וא"כ אם אמרינן דיש בה תפיסת קדושין מצד חצי' חירות שבה אין הבא עלי' עובר בלאו דלא יהי' קדש ולכן גם לר"ע משכח"ל אשם בח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע:
ויש להביא ראי' לזה מד' רש"י יבמות (דף נ"ה ע"א) בד"ה שפחה חיי"ל הוא שכ' בזה"ל דכתיב בה לא יהי' קדש וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם עד שיגמור בה ביאתו דכתיב ש"ז מכלל דחייבי מלקות דלאו באשם כגון ממזר ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב ושפחה חרופה שפחה כנענית המאורסת לע"ע שמותר בה עכ"ל. ולכאורה צ"ע א' דמה כונת רש"י ז"ל שנקט דוקא אשם ב' אמאי כתב דהראי' דוקא למ"ד בש"כ הכתוב מדבר ונראה דכונת רש"י ז"ל דהי' קשה לו מה מוכיח הגמ' אדרבה יליף מש"ח דכל חיי"ל החיוב בגמ"ב לכן פירש ז"ל דהראי' הוא למ"ד בש"כ המאורסת לע"ע הכתוב מדבר וא"כ אף בלא חרופה איכא מלקות לישראל להבא עלי' משום לא יהי' קדש ואם כן לכאורה ק' אמאי חייב אשם נימא קילב"מ דמלקות של הלאו דלא יהי' קדש יפטור הקרבן ועי' בחידושי הריטב"א מס' שבועות (דף ל"ז) דזה איבעיות הגמ' דהזיד בשבועות הפקדון והותרו בו עיי"ש היטב וא"כ ה"נ איך כללא כייל דש"ח גם מזיד חייב אשם נימא קלבד"מ כיון דחייב מלקות מצד לאו דשפחה וא"ל דא"ח אשם אלא כשהוא ע"ע או ממזר שמותר בשפחה דהרי מבואר בתוה"ק דהכל חייבין קרבן אשם אלא ודאי דחיי"ל בהעראה וא"כ ל"ש בזה קילבד"מ כיון דאין באין כאחת דהחיוב מלקות על העראה ועל הגמר גלי רחמנא דבש"ח איכא אשם ולפ"ז מוכרח רש"י ז"ל לפ' דקאי למ"ד בש"כ הכתוב מדבר דאיכא מלקות מצד לאו דלא יהי' קדש משא"כ למ"ד בח"ש וחב"א הכתוב מדבר והוי בת תפיסת קדושין א"כ ליכא מלקות כלל וא"כ א"ר מזה דחיי"ל בהעראה ומבואר מזה דאפי' א"נ דלאו דלא יהי' קדש קאי על ביאת שפחה היינו רק בשפחה גמורה אבל לא בח"ש וחב"ח ואם כי אין זה מוכרח בכונת רש"י ז"ל:
אמנם ראה זה מצאתי בתוס' ישנים שם שנדפס מחדש בש"ס ד' ווילנא בד"ה מדגלי רחמנא בסודה"ק שכ' בזה"ל עוי"ל דאין להקשות הכא ניליף מיני' דהא ודאי מיני' בעי למיליף דהכי פרושא מדגלי רחמנא בש"ח ש"ז גבי חיוב האשם מכלל דחיוב הלאו קודם גמר ביאה וא"כ חיי"ל הוי בהעראה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן לד"ק דהרי מפורש בתוה"ק בקורת תהי' מקודם וזה קאי על איסור מלקות לדידה א"כ מבואר דגם הלאו הוא רק בגמ"ב ואין לי מובן אחר בדבריהם כ"א כמש"ל בכונתם על הלאו דלא יהי' קדש ומשום דקשי' להו נימא קילבד"מ וא"כ נראה שכונת רש"י ז"ל הוא כן ולכן פירש דקאי למ"ד בש"כ הכתוב מדבר וא"כ מבואר דבח"ש וחב"ח ליכא לאו דלא יהי' קדש וא"כ אתי' דברי הירושלמי כפשטן ומבואר מד' הירושלמי כדעת רש"י ורשב"א ז"ל דח"ש וחב"ח המאורסת לישראל גמור ג"כ יש בה דין ש"ח ומש"כ רש"י ז"ל כאן דהכתוב מדבר בח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע היינו משום דאורחא דמילתא כן הוא ודעת הר"מ ורמב"ן ז"ל צ"ע מדברי הירושלמי הנ"ל ודע שאם נפרש דברי התוס' ישנים הנ"ל כפשטן ונאמר דס"ל דיש חילוק בדין ש"ח בין הקרבן ובין הלאו דש"ח דהוא בהעראה ג"כ ולפ"ז הא דצריך גמ"ב בש"ח היינו רק לחייבו אשם אבל היא חייבת מלקות בהעראה ג"כ יתיישב לנו התמוה הגדולה שתמה הח' השואל בת' חת"ס חלק אה"ע ח' ב' סי' ק"ג דאיך משכח"ל מלקות בש"ח הא תוכל לומר תמיד שלא גמר ביאתו כמו דאמרינן בגמ' דא"א לעדים לחייבו קרבן מה"ט דיכול לומר לא גמרתי ביאתי א"כ מכ"ש לענין מלקות דצריך בירור יותר דהוי בכלל ד"נ בודאי קשה טובא כנ"ל איך משכח"ל מלקות ואין לומר דמודית מעצמה שגמר ביאתו ז"א דמלבד דהוי מפי עצמו מלבד זאת אפי' א"נ כמו שהאריך הג' חת"ס ז"ל שם לת' דהוי חזקה שגמר ביאתו מ"מ קשה לענ"ד הא הוי עדים שאאילה"ז דהעדים יכולין לומר הא היתה יכולה להציל את עצמה ע"י שתאמר בברי שלא גמר ביאתו וכיון שכן אין החיוב על ידינו וכשהוזמו אין לוקין הן אמת שהחת"ס ז"ל כתב שם דאם הבועל טוען ברי שגמר ביאתו אמרינן אוקי ברי להדי ברי ואוקמינן על חזקה שגמר ביאתו אך לא אדע אם שייך בזה אוקי ברי להדי ברי כיון דיכולה לטעון ברי לי נגד החזקה א"כ מה בכך דאיכא עוד ברי שלו הא לא עדיף מע"א וע"א בצירוף חזקה ג"כ לא יוכל לחייבה מלקות ועי' במנ"ח מצוה קכ"ט האריך ג"כ הרבה בקושיא זו ועיי"ש שכ' שנראה שהיא א"י לידע אם גמר ביאתו אם לא וזה צ"ע אמנם לפ"ד התוס' ישנים הנ"ל א"ש בפשיטות דבאמת הלאו איכא בהעראה ולכן דהיא חייבת מלקות לא צריך גמ"ב כלל ורק לחייבו אשם צריך גמר ביאה:
אך באמת מלבד שאין מובן לד' התוס' ישנים כפשטן דמנ"ל דכתיב רק גבי קרבן מלבד זאת כיון דמקשינן להדדי וכמו"ש הראב"ד ז"ל סופ"ג מאסורי ביאה דאם הוא קטן גם היא פטורה ממלקות א"כ מכ"ש אם לא גמר ביאתו דא"ת קרבן נראה ברור דא"ח מלקות וכן מבואר מד' הרמב"ם ז"ל שם שכ' כל מקום שהוא פטור היא פטורה מן הקרבן והיא פטורה ממלקות וזה ע"כ קאי רק ע"ז שכתב לעיל דצריך גמר ביאה לקרבן ושתהי' בעולה דעל זה שלא תתחייב מלקות אם אינה מזידה הוי משנה שא"צ וא"כ מבואר להיפך ובעיקר הקו' הנ"ל כבר הארכנו בתשובה לח"א שקושיא זו קשה ג"כ בקנס לדעת היש מפרשים בתוס' סנהדרין (דף ע"ג ע"ב) בד"ה ממונא לא משלם עד גמ"ב שכתבו דלא אתרבי העראה בגמ"ב אלא לענין עריות דחיי"ל ועשה אבל לענין קנס לא אתרבאי א"כ איך משכח"ל קנס הא תמיד יכול לומר לא גמרתי ביאתי כמו דאמרינן לענין קרבן והוי תמיד כשמודה מודה בקנס וגם מטעם עדות שאאילה"ז כנ"ל ושם לא שייך תי' החת"ס משום דאוקי ברי להדי ברי ומוקמינן על חזקה שגמר ביאתו דא"כ קנס דקטנה האיך משכח"ל הא ברי שלה לאו ברי היא כלל וכתבנו לפלפל הרבה בזה ואכ"מ:
פרק ד
והנה בענין ש"ח כתבתי הרבה במקומות מפוזרים בח' ואם אציגם פה יארכו הדברים למאד אמנם דבר אחד ארשום בזה מה שהעירו המחברים דהא דילפינן מקרא למעט הבא על שפחה חרופה כשהיא קטנה דא"ח אשם כיון דהיא אינה בת עונשין ואינה חייבת מלקות ממילא דהיא א"ח אשם וכן מבואר בר"מ ז"ל בהל' איסורי ביאה הנ"ל ותמוה מאוד איך משכח"ל ש"ח כשהיא קטנה לפי הלכה דא"ח עלי' כ"א כשנתקדשה לע"ע או לישראל וקטנה לאו בת קידושין היא בשום פנים ועי' בזה במנ"ח הנ"ל ובהגהות רש"ש על כריתות שחתרו לת' במשכחת כגון שישראל בא על ח"ש וחב"ח וילדה בת דאותה בת היא ח"ש וחב"ח ומצד חצי' החירות הרי יש לה אב ויכול לקבל קדושי' ולקדש אותה את"ד. ולכאורה אמרתי שדבריהם מוכרחין דאפי' א"נ דקטנה היא בת תפיסת קידושין מ"מ בלא"ה לא משכח"ל ש"ח קטנה שיהי' בה תפיסת קידושין אם לא בכה"ג דאין לומר בפשיטות דהיתה שפחה קטנה ושחררה חצי' ז"א דהנה התוס' ביבמות (דף מ"ז ע"ב) בד"ה גר ועבד טובלים הקשו כיון דשפחה ועבד בעי טבילה כשהם משתחררים א"כ איך משכח"ל הא דאמרינן הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו' מקודשת ותי' כגון שטבלה מקודם לשם שחרור ואם כן אם נימא דטבילה זו צריכה דעת וא"י להטביל את העבד לשם יהדות בעל כרחו ועי' היטב (בדף מ"ח) שם פלוגתת אבא שאול ורבנן ובר"מ ז"ל פי"ג מאסורי ביאה א"כ איך משכח"ל קטנה ח"ש וחב"ח שיהי' בה תפיסת קדושין הא לא טבלה וטבילת רבה לא מהני כיון דאינה מדעתה ולומר דמהני הטבילה כמו בגר קטן דמלין וטובלין ע"ד ב"ד ז"א דהכא כיון דנשארת ח"ש וחב"ח אין זכות הוא לה כיון דע"י הטבילה נאסרת בעבד ובישראל ואינה מותרת אלא לע"ע א"כ נראה דהטבילה אינה בכלל זכות וא"כ אינה בת תפיסת קדושין לדעת הר"מ ורמב"ן ז"ל דאפי' לאחר שחרור לגמרי כ"ז שלא טבלה אינה בת תפיסת קידושין א"כ מכ"ש בח"ש וחב"ח דכ"ז שלא טבלה אינה בת תפיסת קידושין כלל וכיון דקטנה לא מהני לה טבילה כנ"ל א"כ לא משכח"ל ח"ש וחב"ח שיהי' בה תפיסת קידושין א"ו כדעת הגאונים הנ"ל דמיירי בישראל הבא על ח"ש וחב"ח לאחר שטבלה וילדה בת דאותה בת מצד החירות שלה ה"ה ישראלית גמורה ואינה צריכה טבילה ושפיר קדושין תופסין בה וא"כ שפיר משכח"ל שנתקדשה כשהיא קטנה ע"י אבי' ותמוה על הגאונים הנ"ל שלא הרגישו כלל בזה:. ואולי י"ל דבזה כ"ע מודים שיכול האדון להטבילה בע"כ לשם יהדות כיון דעדיין יש לו להאדון בה חצי' עבדות וא"כ לאחר השחרור חצי' היא אכתי של האדון לכן יכול לטבול אותה בע"כ לשם יהדות ואפי' א"נ דרבנן ס"ל דגם בטבילת שחרור צריך דעת העבד דוקא י"ל דהתם הוא משחררה לגמרי ולכן לא מהני דעת האדון משא"כ בח"ע וחב"ח או בח"ש וחב"ח י"ל דלכ"ע האדון יכול להטבילם לשם יהדות והחצי' חירות ישראל גמור. (ובאמת יש לעי' עוד בענין זה בח"ע וחב"ח או ח"ש וחב"ח שטבלה ואח"כ נשתחררה אם צריכה טבילה מחדש או לא ולכאורה מד' הר"מ ז"ל בהלכות אישות ובהל' איסורי ביאה שפסק דקדושי ש"ח גמרה כשנשתחררה כמו קדושי קטנה שגדלה וא"נ דצריכה טבילה ומקודם לכן אין לה דין תפיסת קדושין על אותה החצי' שהיתה שפחה א"כ הו"ל כגוף אחר וכקטנה שנולדה ואיך אפ"ל דהוה כקטנה שגדלה לזאת נראה דכמו דאמרינן דהקדושין גומרים לגמרי ה"ה דהטבילה נתפשטה בכולה כיון דהיא טבלה מקודם לשם יהדות נהי דאז לא מצי לחול אלא על חצי' חירות שבה מ"מ עתה כשנשתחררה נתפשטה הקדושה בכולה וה"ה ישראלית ולא צריכה טבילה חדשה אחר השחרור ולפום רהיטא לא מצאתי הדין מפורש בר"מ ז"ל וטור וש"ע הל' עבדים אם הטבילה בח"ש וחב"ח לא מהני על אחר שחרור וצ"ע בזה לעת הפנאי) ועי' בר"מ ז"ל הלכות איסורי ביאה ובש"ע הל' עבדים אינו מבואר אם טבילת עבד משוחרר צריך דעתו או לא ועי' בתוס' וברמב"ן שם ביבמות ויש להאריך ואכ"מ ובעיקר הקו' דלמה לי קרא למעט דהבא על הקטנה דא"ח אשם ת"ל דלא משכח"ל קדושין בקטנה ולענ"ד נראה להעיר בדבר חדש דהנה הטעם דקטנה אינה בת קידושין כתב הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין (דף י"ט) משום דאינה יכולה להקנות עצמה להמקדש מן התורה עיי"ש:
אמנם הנה התשב"ץ ח"ב סי' ס"ז כתב לחדש דבקדושין יש שני עניינים ענין קנין וענין הקדש ועיי"ש שכ' דלכן בר"פ האיש מקדש כתב לשון האיש מקדש משום דהתם לא נוכל למטעי דהוא בע"כ משום דאין אדם מקדיש דבר שא"ש אם לא כשהוא מדעת חבירו והסכמתו ומעתה לכאורה יש לעי' בכל קטנה המתקדשת את עצמה נהי דאינה ניקנית לבעלה מ"מ אמאי לא תהי' מקודשת כיון דהיא מדעתה והסכמתה הרי יכול להקדיש אותה ואע"ג דדעת קטנה אינה דעת כלל מ"מ יש לעי' הא דקי"ל להלכה פסוקה דקודם שתגדל ותביא שתי שערות ל"מ הקדושין מה"ת ואמאי כיון שפסק הר"מ ז"ל דמופלא הסל"א מדאורייתא והקדישו הקדש א"כ קטנה לאחר י"א שנה שקבלה קדושין צריכה להתקדש מה"ת כיון דלענין הקדישה מהני הקדישה וכ"ש דמהני דעתה והסכמתה להקדישו שלא יהי' בכלל מקדיש דבר שא"ש אך באמת ז"א דכללא הוא דקדושין וקנין אחוזים זה בזה ואם אין חלות להקנין גם הקדושין אינם חלין ודוקא אם יכולה להקנות את עצמה שתהי' של בעלה אז יכול להקדיש אותה ג"כ אבל הקדושין בלא קנין אין להם חלות כלל וכמו במקדש ע"מ שא"ל שאר וכסות ועונה אין חלות להקדושין משום דאין קידושין לחצאין דהיינו שמקדש אותה בלי שום השתעבדות מצדו כן להיפך אם היא אינה קנוי' לו ל"מ הקדושין וז"פ:
ומעתה נאמר דז"ד בכל קדושין אבל בש"ח כיון דיצאה להקל מכל האישות שבתורה שא"ח הבא עלי' כ"א אשם וגם היא א"ח אלא מלקות לא תלי' הקדושין בהקנין ולכן בקטנה שהגיעה לעונת נדרים דלענין הקדש הוי דעתה דעת מעלי' כשמקדשין אותה נתפסין הקדושין עכ"פ מתורת איסור הקדש אע"ג דא"י להקנות עצמה להמקדש כ"ז שלא נתגדלה לכן שפיר הו"א דחייב הבא עליה אשם ש"ח די"ל דחיוב ש"ח אינה מתורת הקנין שיש בהקדושין אלא מתורת ההקדש שיש בהקדושין ולכן גם בקטנה שהגיעה לעונת נדרים חייב הבא עלי' אשם ולכן צריך קרא למעט דאין הבא עלי' חייב אשם כשהיא קטנה ואין הדבר רחוק לענ"ד דהרי הרב בעל עצי ארזים ז"ל בסי' מ"ג סק"ב רוצה לחדש גדולה מזו דמופלא הסל"א הוי קדושי תורה משום דקדושין דומין להקדש ואף על גב דבאמת נראה דזה אינו כיון דקדושין צריך שיתחייב שו"כ ועונה ג"כ וכיון דא"י להתחייב את עצמו מה"ת שוב לא יוכל לקדש מה"ת כנ"ל ואם כי נוכל לפלפל בזה עפ"ד הנוב"י מה"ת חלק אהע"ז סי' נ"ד בריש דף כ"ו עיי"ש אבל לקושטא דמלתא ברור הדבר דל"מ קדושי קטן הסל"א מה"ת וכן קטנה אף בהיותה מופלא הסל"א א"י לקבל הקדושין מה"ת כיון דאינה בת קנין אך ז"ד בקדושין דעלמא אבל בשפחה חרופה יש מקום לדברינו אמנם לפמש"ל בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דח"ש וחב"ח ה"ד במאורסת לע"ע ובלא"ה ליכא דין ש"ח דס"ל דצריך שיהי' לו גם קנין בה כמ"ש בפיה"מ דכריתות וא"כ נראה פשוט דבקטנה דאינה בת הקנאה שוב ל"מ לה שיהי' לה דין ש"ח והדרא ק"ל לכן נראה דהר"מ ז"ל ס"ל באמת דלא משכח"ל ח"ש וחב"ח כשהיא קטנה ושתהי' בת תפיסת קדושין כ"א באופן שכתבו הגאונים הנ"ל כגון שבא ישראל על ח"ש וחב"ח והוליד ממנה בת דהיא ח"ש וחב"ח ומצד חירות יש לה אב ויש לה"ר לזה מד' הר"מ ז"ל שכן דעתו ז"ל ממ"ש בפ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז בזה"ל המקדש אשה שחצי' שפחה וחב"ח אינה מקודשת קדושין גמורים עד שנשתחררה וכיון שנשתחררה גמרו קדושי' כקדושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קדושין אחרים עכ"ל:
ולכאורה צ"ע טובא על לשון אשה שהוסיף הר"מ ז"ל שהוא למותר לכאורה שהרי ידעינן דחצי' שפחה וחב"ח היא אשה וכנראה דהר"מ ז"ל בא למעט בזה קטנה אך באמת צ"ע כיון דהר"מ ז"ל ס"ל בתרווייהו דהקדושין נגמרין אח"כ הן בקטנה והן בח"ש וחב"ח א"כ צריך להיות הדין גם אם הי' שניהם ביחד ח"ש וחב"ח וגם היא קטנה שנתקדשה אם אח"כ נתגדלה ונשתחררה גמרו הקדושין ובשלמא א"נ דבח"ש וחב"ח ל"מ מה"ת הקדושין בעודה קטנה א"ש כיון דחז"ל בודאי לא תקנו קדושין בח"ש וחב"ח כשהיא קטנה כיון דלא משכח"ל דרך היתר שע"ע אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג א"כ נראה פשוט דל"מ הקדושין כלל גם על אחר שתגדל ותשתחרר דהוי דבר שלב"ל גמור אך כיון דמוכרח מש"ס ור"מ ז"ל דמהני הקדושין מה"ת גם בעודה קטנה מדצריך קרא למעט דהבא עלי' א"ח אשם וא"כ לכאורה גם במקדש ש"ח כשהיא קטנה אם אח"כ נתגדלה ונשתחררה צריכין הקדושין להיות גומרים כיון דיש להם עתה חלות מה"ת לא הוי דשלב"ל אמנם להנ"ל הדבר נכון מאוד שבדקדוק גדול כ' הר"מ ז"ל המקדש אשה שחצי' שפחה וחב"ח והיינו דוקא בגדולה דינא הכי שגמרו משא"כ בח"ש וחב"ח והיא קטנה לא משכח"ל דין זה כיון דקטנה אינה בת קבלת קדושין וע"כ דמיירי דאבי' קיבל קדושי' וכגון שהיתה בת ח"ש וחב"ח שנולדה מישראל וא"כ נהי דעבור חצי' חירות הי' יכול לקבל את הקדושין מ"מ כשנשתחררה ל"ש לומר גמרו הקדושין כיון דחצי' השני אין לה אב כלל והוי כגיורת שנתגיירה וא"כ לא מצי קדושי אבי' למיפשטה בכולה וא"כ ממילא אין הקדושין גומרים אח"כ כשתגדל ותשתחרר לכן מדקדק הר"מ ז"ל לכתוב המקדש אשה להורות דבר זה שלא משכחת אלא בגדולה וזה נכון מאוד לענ"ד:
פרק ה
(שם כ"ג) וכי תבואו אל הארץ וגו' שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל. וכתב הרמב"ן ז"ל בטעם המצוה בזה"ל וטעם המצוה הזאת לכבד את ד' מראשית כל תבואותיו מפרי העץ ולא נאכל מהם עד שיבואו כל פרי שנה אחת הלולים לד' והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים ורובן הם רקובין ורובן לא יוציאו פירות עד שנה הרביעית עכ"ל. מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל דפירות ערלה א"ר להקריבן לפני השם כיון שאין ראוין לאכילה ורובן רקובין וי"ל בזה בפסחים (דכ"ב ע"ב) דתי' הגמ' דמשו"ה צריך קראי לרבות איסוה"נ בעולה משום דכתיב לכם הוא משלכם יהי' וקשה הא לכם משמע לכל צרכיכם ואם אין בו היתר אכילה שוב ג"כ אינו בכלל לכם וא"כ הכא דמפורש בתוה"ק לא יאכל איך נימא דלכם אתי להתיר בהנאה ואם אמנם כי מצאנו כן בחמץ ותרומה טמאה דדרשינן מלך היתר הנאה אע"ג דאסור באכילה ועי' בתוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה לפי אך ראיתי להאחרונים שכ' דלכם מבורר יותר שצריך שיהי' ראוי לכל הנאות מלך וכתבתי מזה בת' לכבוד הג' מוהר"ש כהן ז"ל מו"צ מווילנא ע"ד בספרו קנין שלמה בהשמטות סי' י"ג עיי"ש:
אמנם לד' הרמב"ן ז"ל א"ש דפירות ערלה כיון דרובן רקובין ודקין וא"ר לאכילה הוי כמו לכם דלולב דקאי רק על הנאות כיון דל"ש בי' אכילה ועי' בת' חת"ס יו"ד סי' רפ"ה והא דמבואר בירושלמי פ"ק דערלה ה"א איבעיא אם נטעו זית למנורה אם נוהג בו דין ערלה עיי"ש וא"כ נראה לכאורה דראוי להקרבה על המזבח דא"נ דפסול למזבח מצד הקריבי' נא לפחתך א"כ ה"ה דלמנורה פסולין ובפרט דמנורה היא רק קרבן ציבור ומבואר במנחות (דף ס"ד) דמותר לחלל שבת בקרבן ציבור לכתחילה על ק"צ שיהי' מהודר יותר עיי"ש גבי כחושה ושמינה. נראה דהרמב"ן ז"ל ס"ל דאין הכונה בירושלמי בנטעו למנורה על הפירות של ערלה דז"א דהפירות של ערלה א"ר לעשות מהן שמן זית למנורה רק דהפירוש הוא בנטעו הזית לצורך מנורה היינו לאחר שני ערלה יקח אותם לצורך מנורה במקדש וזה דמספק"ל אם חייב בערלה אי הוי כנוטע לעצים או כנוטע לפרי ועי' בחת"ס בח' לולב הגזול (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ללמדך שהפילפלין חייבין בערלה מ"ש בזה והארכנו בזה במק"א ואכ"מ ומה שהקשו האחרונים על דברי הרמב"ן ז"ל מהא דמבואר ביבמות (דף קכ"ב) דאם אומר הנכרי של ערלה הן א"נ דאמרינן להשביח מקחו אומר כן ועיי"ש ברש"י ז"ל ולפענ"ד פשוט דמיירי שאומר דהיא ע"י הרכבת ילדה בזקנה דיש בה דין ערלה והיא באמת משביח את הזקנה ע"י הרכבת הילדה כמו שנוהגין גם היום כל הגננים שמרכיבין את האילנות בילדות להשביח הפירות אמנם פירות של ערלה עצמן בודאי הם רעים וא"ר לאכילה כמו"ש הרמב"ן ז"ל. שו"ר שכונתי בזה להג' בעל חת"ס ז"ל בלקוטי תשובות ט':
והנה להאריך בדיני ערלה צריך חיבר מיוחד אמנם ענין אחד אעתיק פה מה שפלפלתי עם כבוד יד"נ הגאב"ד "דאברי" שיחי' יען כי הדבר נוגע לתקן בפרצה שנפרצה בעניני ערלה בזה"ז ע"כ הנני להעתיק בזה כל הענין ההיא ואולי יתעוררו ע"י חכמי הדור לעשות תיקן בזה באופן שיהי' א"ש עפ"י הלכה דבר גדול יעשו בזה. וזה הדבר. בספר פתחי שערים ב"מ (דף מ"ג ע"ב מדפי הספר) כתב בזה"ל ובש"ע יו"ד סי' רצ"ד לא כתב מדין הנוטע כרם להקדש דפטור מן הערלה והטעם פשוט דהא קי"ל אין מקדישין בזה"ז כדאיתא במס' ע"ז (דף י"ג) ואם עבר והקדיש כרם בזה"ז בין לקדשי מזבח בין לקדשי בה"ב בדיעבד ה"ה קדוש ואח"כ נטעו ה"ה פטור מן הערלה ואח"כ יכול לחללו בש"פ כדקי"ל הקדש ש"מ שחיללו על ש"פ מחולל ובזה"ז כדי שלא יהי' תקלה אפי' לכתחילה טוב לחלל את ההקדש בש"פ אפי' שוה מאה מנה ובעו"ה לע"ע כמה מדינות יש שא"א להצילם מיד איסור ערלה ונטע רבעי ובאים לידי תקלה רבה אפ"ה אין לעשות סניף להקדיש בזה"ז הקדש מזבח או בה"ב עכ"ל:
הנה הגז"ל חקר לעשות תיקן במדינות שנפרץ איסור ערלה ע"י שיקדישו קודם שנטעו את הכרמים ואח"כ יטעו אותם דהוי הקדש ואח"כ נטע דפטור מן הערלה ואח"כ יחללו אותם בש"פ אך שקשה בעיניו להתיר להקדיש בזה"ז ולפענ"ד אי משו"ה הי' אפשר לצדד להקל אך בגוף הדבר לא אדע צדיק מה פעל דהרי מבואר בירושלמי פ"ק דערלה סוף ה"א בזה"ל סופקה לזקינה פטור לח"ל פטור להקדש חייב ומפרש בירושלמי הטעם דלהקדש חייב משום שהוא ראוי לפדותו ולחייבו עכ"ל הרי מבואר מד' הירושלמי דהא דקי"ל דהקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה היינו כשנשאר הקדש אבל אם יחללו אח"כ יהי' חייב בערלה ולא אזלינן בתר שעת נטיעה דאז הי' הקדש רק כיון שעתה הוא חולין נוהג בו דין ערלה א"כ נסתרי ד' הגז"ל מכל וכל ושאלתי זאת לחתן יד"נ הגאב"ד דאברי שיחי' המחבר ס' אמרי הצבי והשיב לי שכונת חותנו הגז"ל הי' דכיון דז"ב דנהי דאם פדאו אח"כ חייב בערלה מ"מ הפירות שגדלו מקודם מותרין וא"כ יש עצה לחלל את הפירות בכל שנה ושנה ואח"כ יפדה להאילן ג"כ אלא שקשה לעשות כן כיון שאסור להקדיש בזה"ז:
וזה אשר השבתי לו מ"ש כת"ה להצדיק את ד' חותנו הגזצ"ל די"ל דכונתו דמחלל את הפירות בכל שנה ושנה מג' שני ערלה וצ"ל לדבריו ואחר שני ערלה מחלל את האילן ג"כ ואם זה כונתו עיקר חסר מן הספר ועוד דאין זו תקנה כלל להקדיש אילן ולהניח אותו הקדש שלש שנים דאסור הוא משום תקלה והרי כל ההיתר של חותנו זצ"ל מצד דבזה"ז מחללין על ש"פ אפי' לכתחילה מצד תקלה וא"כ פשיטא דאסור להניח כרם של הקדש כל ג' שנים ולחלל בכל שנה את הפירות כשיגדילו מחשש תקלה כמבואר במס' עבוד"ז (דף י"ג ע"ב) ועוד דאם זה היתה כונת חותנו הגז"ל לפדות את הפירות איך פשיט לי' כ"כ דצריכין פדיון הא מבואר במשנה דמס' תרומות פ"ט משנה ד' דגדולי הקדש הרי הם חולין וא"צ לפדות אלא מה שזרע א"כ נראה דבנטע אילן והוציא פירות כיון דאילן כדקאי קאי א"צ פדוי' כלל ועיי"ש ברע"ב ז"ל שכתב להדי' דאפי' בדבר שאין זרעו כלה א"צ פדוי' אלא אותה סאה עיי"ש וא"כ פשיט דה"ה באילן של הקדש דהגדולים המה חולין ול"צ פדיון כלל. הן אמת שבר"ש שם הובא ד' הירושלמי שמחלק בין דבר שזרעו כלה לבין דבר שאין זרעו כלה בהקדש ולכאורה עלה בדעתי שמוכרח כן דהרי מבואר ברמב"ם ז"ל פ"ה ממעילה הלכה י"א דין זה דגדולי הקדש חולין ולעיל מיני' בה"ו פסק דגדולי הקדש מועלין בו וע"כ צ"ל דבהקדש אילן גרע ומועלין בגדולין כיון דהוא דבר שאין זרעו כלה. אך באמת שמלבד שלפי זה יהי' תמי' על הרע"ב ז"ל שכ' בפשיטות להיפוך ועוד דהרי גם בר"מ ז"ל כתב סתמא דהגדולין מותרין ולא פסק כלל דברי הירושלמי ונראה דמשום האי טעמא גם הרע"ב ז"ל פסק דלא כירושלמי. אמנם בישוב הקושיא מהא דפסק הר"מ ז"ל לעיל מיני' דהקדש אילן מועלין בפירות צ"ל דהתם מיירי בהקדיש אילן כאשר הי' מחובר לקרקע א"כ הקדשו לזה דמה שיוציא פירות יהי' הקדש וההקדש הי' חל אז כיון דאילן הי' מחובר לקרקע א"כ שפיר מועלין בגדולין אבל הכא בנטע פירות של הקדש שפיר אמרינן דהגדולין חולין כיון דהוא לא הקדיש הגדולין וז"ב ומצאתי כן באחרונים ומעתה נראה פשוט דה"ה בהקדיש אילן בעודו תלש ואח"כ נטעו דהגדולין מותרין כיון דבשעה שהקדישן הי' תלש הרי ל"ש לומר דהקדשו לפירות דהוא דשלב"ל וא"כ אף שנטעו אח"כ הוי כפירות הקדש שזרעו בדבר שאין זרעו כלה דהגדולין חולין לדעת הר"מ ז"ל והרע"ב ז"ל:
הן אמת שלכאורה עלה בדעתי שז"א דבע"כ צ"ל דבהקדיש ואח"כ נטע דפטור מערלה הגדולים הם הקדש דאם נימא דהגדולין חולין א"כ יקשה דהרי כל זה דנתמעט הקדש מערלה היא משום דכתיב לכם ואתי למעוטי הקדש וזה כתיב על הפירות וא"כ א"נ דהגדולים מותרין וה"ה חולין א"כ מה בכך דהאילן הוא הקדש הרי הפירות מותרין באכילה וה"ה בכלל לכם וא"כ ע"כ צ"ל דהפירות אסורין באכילה מצד הקדש ושפיר נתמעטו מלכם, אך באמת צע"ג בזה ובפשיטות נראה כיון דאילן הוא הקדש ה"ה אינו בכלל לכם ואע"ג דגדולין יהי' מותרין עיקר תלי' בנטיעה ויש להכריח כן מדלא העירו הפוסקים כלל דאיך משכח"ל הקדיש ואח"כ נטע דיהי' פטור מערלה אפי' א"נ דגדולים הוי הקדש מ"מ נראה פשוט דאינו אלא מדרבנן דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"י ממעשר שני הלכה כ"א דהנוטע פירות ערלה הגדולים מותרים מצד זה וזה גורם פירות דאיסור וקרקע דהיתר א"כ נראה פשוט דה"ה באילן של הקדש שנטעו בקרקע של חולין הפירות מותרין מה"ת מצד זוז"ג ואין אסורין אלא מדרבנן דבהקדש ל"מ ביטול ואף זוז"ג אסור כמו"ש הפוסקים א"כ מה"ת לא מיתסרי כלל הגדולין וא"כ אמאי אינו בכלל לכם הן אמת לפלפל בזה בענין א"ר מדרבנן אם הוי א"ר מדאורי'. אך מדשתקי כל הפוסקים מזה ולא ביארו הד' כלל נראה דהי' פשיט להם דלא תלי' בהגדולין כלל רק כיון דהאילן הוא של גבוה אינו נוהג בהפירות ערלה או דבנוטע להקדש היינו דנוטע אילן של הקדש בקרקע של הקדש דאז ל"ש זוז"ג וא"כ הפירות אסורין מה"ת וא"כ בקרקע של חולין ליכא עצה להקדיש את האילן קודם נטיעה אם לא שיקדיש גם את הקרקע ותמהני מאוד שלא מצאתי למי שידבר בכ"ז לבאר הד' על בוריין ועי' בת' בכורי שלמה לידידינו הרב מוהר"ש שיחי' בהשמטות לאו"ח סימן ג' יש שם תשובה מהגאון המובהק בית יצחק שיחי' באות ג' שם ה"ר מד' הירושלמי פ"ק דערלה הלכה א' בנוטע למצוה דנראה דס"ל לירושלמי דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת עיי"ש ונפלאתי עליו שלא הרגיש כלל מהך דנוטע להקדש דנראה להיפך א"נ כדעת הר"מ ז"ל דהוי זוז"ג אם לא שנימא כדאמרן דלא תלי' בגדולין כלל או בנוטע להקדש היינו גם בקרקע דהקדש. ויש להעיר עוד בזה מפלוגתת ר"י ורבנן בברכות (דף מ') אי עיקר אילן ארעא הוא ובפסקי הר"מ ז"ל שם ואכמ"ל או נאמר דהא דהקדיש ואח"כ נטע פטור היינו שמקדיש בפירוש האילן והגדולין ג"כ ובזה ל"ש להתיר מצד זוז"ג ג"כ וצ"ע עוד בכ"ז ואבקש את כת"ה יקח לו פנאי לעי' בזה ולברר הד' כפי דעתו הרמה ויודיענו. והנה הרב הגאב"ד דק' דאברי שיחי' השיב לי בארוכה וזה אשר השבתי ע"ד:
א) והנה תו"ד כת"ה דברור לו דהא דקי"ל בנטע ואח"כ הקדיש פטור מן הערלה ה"ד בהוקדש גם לקרקע דאל"כ הפירות הם חולין כמו דקי"ל בגדולי תרומה וגדולי הקדש דהפירות הם חולין אך מסתפק לדינא בקרקע של הקדש והאילן חולין מה דינו אם דמי לנוטע לתוך של חבירו שלא ברשות דהוא של חבירו רק דחייב לשלם לו בעד הפירות וא"כ ה"נ הוא של הקדש וכתב שלא מצא מבואר דין זה. ותמהני על מעכת"ה שבמחכ"ת לא עי' בזה דהרי לפי שיטתו שהחליט בפשיטות בהא דהוקדש ואח"כ נטע פטור היינו דגם הקרקע צריך להיות הקדש וא"כ מבואר בירושלמי דאם אילן הוא הדיוט חייב בערלה דאל"כ בהרכיב אילן של הדיוט ושל הקדש פטור ע"כ דגם הקרקע הקדש א"כ נהי דאינו פטור מצד הרכבה יהי' פטור מצד דנטעו בקרקע של הקדש וא"כ ממילא הפירות הקדש א"ו דז"א דקרקע דהקדש בלחוד אינו פוטרת מן הערלה את האילן. ובעיקר ד' כת"ה שנוטע אילן של הדיוט בקרקע של הקדש אע"ג דא"ר להקדיש לאילן מ"מ נעשה האילן הקדש בע"כ כיון דמכחיש ארעא דהקדש. לכאורה עלה בדעתי ראי' לזה מד' הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג שכתב לחדש דבהקדיש שדה מעכשיו ולאחר ל' ל"מ ההקדש כלל כיון דמעכשיו ולאחר ל' היינו גוף מהיום ופירות לאחר ל' ובהקדש א"א זה כיון שיונק מההקדש א"א שתהי' השדה להקדש ויניקתו להדיוט וא"ת מה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטל את השיור לפירות מפני ההקדש לא הוא הקרקע בחזקת בעלי' וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מארי' עיי"ש שה"ר לזה מבואר מד' הרשב"א ז"ל דא"א לומר דקרקע היא הקדש והיניקה יהי' הדיוט ולכן מבטלין כל ההקדש וא"כ ז"ד היכא דהוא מקדיש את השדה ורוצה לשייר לעצמו הפירות משא"כ היכא דהשדה הוא הקדש והוא נטע אילן לתוכו כיון דא"א שיהי' הדיוט יוניק מהקדש אמרינן דגם האילן הוא הקדש כמו שהקשה הרשב"א ז"ל ודוק. ולפי"ז צ"ל דאעפ"כ פשיטא לי' להירושלמי באילן של הדיוט בקרקע של הקדש חייב בערלה כיון דבאמת לא הקדישו נהי דנעשה הקדש משום דכמכחיש לארעא הרי זה אינו בשעת נטיעה אלא אחר כן כשמתחיל לגדל פירות ולינוק מהקרקע אז חל ההקדש ממילא וכיון שכן אין מעילה בהפירות כמו"ש הרמב"ן ז"ל לענין חצר להקדש כיון דאינו הקדש הבא ע"י אדם כן ה"נ כיון דהפירות והאילן לא הוקדשו ע"י אדם רק כיון דיונק מהקדש אמרינן דנעשה הקדש ממילא הפירות מותרין ואין מועלין בהן וממילא נוהג בהן דין ערלה: