אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

אחרי מות

מצורע

פרק א

במס' יומא (דף נ"ג ע"א) ת"ר ונתן את הקטורת על האש לפני ד' וכו' א"כ מה ת"ל כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן הא לא נתן בה מעלה עשן ח"מ ומקשינן ת"ל דקא מעייל ביאה רקנית וכו' ר"א אמר כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה עכ"ל הסוגי' והנה הקשיתי מעצמי ואח"כ הראה לי שכיונתי בזה לד' הים התלמוד בהקדמתו דהא דמקשה הגמ' ות"ל משום ביאה רקנית לרבי דס"ל דיוה"כ מכפר דלא חשיבה אמנם בכרת דיומא מודה רבי דיוה"כ אינו מכפר והנה דעת הר"מ ז"ל דהא דקי"ל דצריך מעלה עשן ובלא"ה ח"מ ה"ד בקטורת דקדשי קדשים ביוה"כ שעליו נאמר כי בענן אראה על הכפורת אבל הקטורת של כל השנה שמקומה בהיכל ל"צ מעלה עשן וכמו שביאר דעתו הקדושה במל"מ ה' כלי המקדש והד' עתיקין ומעתה מה מקשה הגמ' ות"ל משום ב"ר הא משום ב"ר דהיא עבירה של כל השנה ע"ז יוה"כ מכפר משא"כ מצד חיסר מעלה עשן דהוא רק משום חובת יוה"כ וא"כ הוי עבירה דיומא ואין יוה"כ מכפר עלי' ודילמא הברייתא אתי' כרבי וא"כ שפיר אמרינן דח"מ מצד שחיסר מעלה עשן משא"כ מצד ב"ר יוה"כ מכפר כיון דזה אינו מפאת יוה"כ שוב יוה"כ מכפר עלי' ועיי"ש בספר הנ"ל שכ' לתלות הד' בפלוגתת ר' יהודה ור' שמעון אי כהנים ג"כ מתכפרין בשעיר המשתלח או דכהנים מתכפרין בוידוי פר דלר"ש דס"ל דכהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אלא בוידוי פר א"כ נראה דאין להם כפרה אם עשו עבירה אחר שהתוודה כה"ג על פרו כמ"ש התוס' שבועות (דף י"ג ע"א) ד"ה דעבד סמוך לשקה"ח וא"כ י"ל דקושיית הגמ' אליבא דר"ש דכהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אלא בוידוי פר וא"כ שפיר מקשינן ות"ל משום ב"ר וא"ל דיוה"כ מכפר ע"ז ז"א דהא הקטרת הקטורת של לפני ולפנים הוא אחר וידוי הפר וא"כ שוב אין יוהכ"פ מכפר על הכהן גדול אלו תורף דבריו:

ולענ"ד דברים אלו ד' שגגה המה דברור הד' שאין לחלק בין כפרת יוה"כ בין כהנים לישראלים ואם אמרינן דיוה"כ מכפר כל היום ברור הדבר דגם על כהנים מכפר כל היום שעל כולם נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם והתוס' לא כתבו אלא לר"י דס"ל דכללא הוא דכל עבירות אינן נתכפרין אלא בשעיר המשתלח וכל קרבנות יוה"כ באין רק לטומאת מקדש וקדשיו וא"כ קרא דכי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם נאמר על הכל מצד שעיר המשתלח ולכן אמרינן דשעיר המשתלח מכפר כל היום אמנם שאר הקרבנות יוה"כ דאינן באין לכפרת כל עבירות לא נאמר עליהם הקרא דכי ביום הזה וממילא אינם מתכפרין על טומאה שאירע בין זל"ז משא"כ לר"ש דס"ל דכהנים מתכפרין על כל עבירות שבתורה בוידוי הפר א"כ לכהנים הוי וידוי הפר במקום שעיר המשתלח דישראל ונאמר על וידוי הפר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וא"כ ברור הדבר דהפר מכפר כל היום וז"ב ואמת לענ"ד ולא הוצרכתי להאריך אלא להוציא מלב איזהו מופלגי תורה שרצו להעמיד את ד' הים התלמוד הנ"ל ועיי' בפייט אמיץ כח ותראה שגם בוידוי פר הי' כה"ג מזכיר הך קרא דכי ביום הזה יכפר עליכם וכונתו כדברינו דלר"ש הך קרא דכהנים נאמר על וידוי הפר ומ"ש עוד שם בספר הנ"ל מצד א"א חל על איסור אינו מובן כלל דא"ז ענין כלל לא"א חל ע"א כמובן ועוד כיון דעל איסור ביאה ריקנית יוה"כ מכפר א"כ חל איסור דחיסר מעלה עשן ואין להאריך בדברים בטלים מאליהם:

ומה שנלענ"ד בענין זה עפ"מ דמבואר במד"ר על קרא דבזאת יבוא אהרן אל הקודש אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשם ולא עת לשנה וכו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה עכ"ל מבואר מד' המדרש דבכל השנה כולה ג"כ הי' יכול אהרן הכהן ליכנס לקדשי הקדשים רק שהי' צריך הכנה סדר הזה ומעתה נראה דאע"ג דזו המעלה הי' רק לאהרן אבל כל כה"ג איסורים ליכנס לקדשי קדשים כ"א ביוה"כ מ"מ כיון דחזינן דאהרן הכהן הי' יכול ליכנס תמיד אם יעשה כסדר הזה וכן לעת"ל כשיבואו משה ואהרן יהי' אהרן יכול ליכנס תמיד לקדשי קדשים בסדר הזה אלא דשאר הכהנים שאין מעלתן גדולה כ"כ אמרה תוה"ק שלא יבואו בכל עת אל הקודש אלא ביוה"כ א"כ נראה דקרבנות אלו אינן בגדר חובת היום ביוה"כ אלא משום שנכנס לקדשי קדשים צריך קרבנות אלו וצריך הקטורת שיעלה עשן ואל"כ ח"מ ומעתה מקשה הגמ' שפיר ות"ל משום ב"ר וא"ל דנפ"מ לענין כפרת יוה"כ ז"א דגם משום חיסר מעלה עשן יוה"כ מכפר כיון דזה דצריך בקטורת זה מעלה עשן היינו משום שבא עם הקטורת בפנים ונהי דמצותו רק ביוה"כ היינו משום שהוא א"ר ליכנס תמיד לקדשי קדשים וא"כ עבירה זו דחיסר מעלה עשן היינו משום שנכנס לפני ולפנים בלא מעלה עשן זה אינו בגדר כרת דיומא ושפיר יוה"כ מכפר לי' וז"נ מאוד לענ"ד:

ויש להעיר בזה ברש"י ז"ל ריש שבועות במשנה דאיתא שם יש בו ידיעה בתחילה וא"ב ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים "ויוה"כ" תולה עד שיודע לו ויבוא בעולה ויורד א"ב ידיעה בתחילה ויש בו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ "ויוה"כ" מכפר ורש"י ז"ל ד"ה שעיר הנעשה בחוץ כתב בזה"ל ויוה"כ הוא בעצמו מועיל עם הקרבנות שנאמר כי יוה"כ היא עכ"ל:

ויש לדקדק אמאי לעיל מיני' בהא דיש בו ידיעה בתחלה וא"ב ידיעה בסוף דמבואר במשנה דשעיר הנעשה בפנים ויוה"כ תולה לא פירש רש"י ז"ל כלל על הא דקתני גם "יוה"כ" והכא בא"ב ידיעה בתחילה דשעיר הנעשה בחוץ בצירוף יוה"כ מכפר פירש רש"י ז"ל דגם יוה"כ עצמו מכפר והראו לי בחת"ס הנדמ"ח על שבועות הרגיש בזה ועיי"ש מה שתי'. אמנם לענ"ד נראה דכונת רש"י ז"ל כדברינו הנ"ל דשעיר הנעשה בפנים אינו משום לתא דיוה"כ דוקא רק מפני שנכנס לפני ולפנים והרי גם בכל השנה כשרצה אהרן ליכנס לקדשי קדשים הי' צריך ליכנס בסדר הזה וא"כ ה"א דקרבן בעצמו תולה ול"צ יוה"כ כלל לכן קמ"ל המשנה דשעיר הנעשה בפנים מכפר רק מפני שהוא יוה"כ ולא הי' קשה לרש"י ז"ל על יתור לשון ויוה"כ משא"כ הכא בא"ב ידיעה בתחילה ויש בו ידיעה בסוף דשעיר הנעשה בחוץ מכפר ושעיר זה הוא ממוספי היום ואין ענינו כלל אלא ביוה"כ משא"כ בכל השנה כשהי' אהרן נכנס לקדשי קדשים לא הי' מקריב קרבן זה והי' קשה לרש"י ז"ל למה כתב במשנה ויוה"כ הא קרבן זה הוא מכח יוה"כ לכן פירש רש"י ז"ל דפירוש הוא דאין הקרבן עצמו מכפר אלא בצירוף יוה"כ שמסייע לו לכפר וזה נראה נכון בביאור ד' רש"י ז"ל:

ואם כנים הדברים י"ל עפ"ז מה דק"ל קושי' גדולה לכאורה בהא דתי' ר"א כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אב"ר לא מחייב דעייל לי' שלימה וחייב רק משום חיסר מעלה עשן ותמי' לכאו' דהנה נראה פשוט דאפי' אם היתה הקטורת החסירה שלימה והיתה בה מעלה עשן ג"כ מ"מ הוי מחלל יוה"כ שלא לצורך כיון דהקטורת היא שלא לצורך דהרי הקטיר גם שלימה וא"צ יותר מקטורת אחת וא"כ כיון דלא ניתן יוה"כ לדחות אצל קטורת זו אפי' היתה שלימה א"כ היתה פסולה מצד מצוה הב"ע וא"כ אמאי יהי' חייב משום חיסר מעלה עשן כיון דבלא"ה היתה קטורת פסולה אפי' אם היתה שלימה ג"כ מצד מצוה הב"ע א"כ אין סברא דיתחייב על החסירה משום חיסר מעלה עשן ודוח"ל כיון דהשתא כשהיתה חסירה לא נעשה עבירה מה"ת בהקטרת הקטורת כיון דהוי מקלקל בהבערה כיון דהוי קטורת חסירה ופסולה וא"כ אין כאן עבירה משום יוה"כ וא"כ השתא שפיר חייב מצד שחיסר מעלה עשן כיון דעתה ל"ש לומר דבלא"ה פסול מצד מצוה הב"ע כיון דאין כאן עבירה מה"ת (ועי' בשאג"א ז"ל סי' ע"א שנדחק לת' קושי' זו דאמאי לא חשיב הגמ' גם לחייב מצד מבעיר ביוה"כ והיא תמי' שלא הרגיש כלל דבהקטרה חסירה הוי מקלקל בהבערה וצ"ע] זה דוחק כיון דסוף כל סוף אם היתה שלימה והי' תיקון גמור היתה הקטורת פסולה מצד מצוה הב"ע וא"כ בחסירה ל"ש לחייב משום דהוי קטורת חסירה כמובן. הן אמת דראיתי לרבינו הגדול בעל משנה למלך ז"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש סוף ה"ט שכ' לחדש דאם בא להיכל או לקדשי קדשים להקטיר קטורת ואח"כ נמלך ולא הקטיר א"ח משום ביאה רקנית כיון דבשעת ביאה לא היתה שלא לצורך וה"ר מגמ' זו דר"א תי' דעייל שתי הקטרות דאב"ר לא מחייב דעייל לי' שלימה נראה אפי' אי באמת לא הקטיר השלימה כ"א החסירה חייב וכתב דאע"ג דיש לדחות הראי' מ"מ נראה כך ולכאו' צ"ע כונת דה"ק הא פשטן של דברים נראה דהקטיר השלימה ג"כ אמנם לפי הנ"ל י"ל דזה באמת כונת המל"מ ז"ל דיש להכריח דלא הקטיר כ"א החסירה דאל"כ ל"ש לחייב משום מעלה עשן כיון דבלא"ה הוי קטורת פסולה כיון דהוי שלא לצורך הוי מצוה הב"ע איברא אף אם יהי' זה כונת המל"מ ז"ל מ"מ הודה בעצמו שיש לדחות ראי' זו והיינו די"ל דמיירי דהקטיר גם השלימה וצ"ע כנ"ל א"כ אמאי יהי' חייב על החסירה מצד חיסר מעלה עשן:

אמנם י"ל בזה עפ"ד הירושלמי שבת דהקורע בשבת יצא יד"ח ולא הוי מצוה הב"ע כיון דעבירה אינו בעצם אלא מחמת הזמן אינו פוסל משום מצוה הב"ע א"כ ה"נ י"ל דאם היתה קטורת שלימה לא היתה פסולה כיון דהקטורת מצד עצמה כשירה נהי דיש בה עבירה דחילל יוה"כ שלא לצורך אינה נפסלת מצד מצוה הבאה בעבירה אמנם יש לעי' עפמ"ש במק"א דכללא דירושלמי הוא רק היכא דהמצוה אינה מחמת הזמן הזה שמכחו נעשית העבירה כגון קורע בשבת דהמצוה אין ענינה מחמת השבת שפיר אמרינן דעבירת הזמן א"י לפסול את המצוה משא"כ היכא דהמצוה ג"כ רק מכח הזמן שוב הוי מצוה הב"ע כיון דהמצוה רק מכח זמן זה והרי מכח זמן זה היא עבירה ממילא אינה מצוה כלל וא"כ הדרה ק"ל דהכא כיון דמצות הקטורת הוא ג"כ רק מצד יוה"כ ובכל השנה ל"ש קטורת לפני ולפנים כלל וא"כ הוי רק מצוה מכח יוה"כ ומצד יוה"כ הוי עבירה דמחלל יוה"כ שלא לצורך וא"כ הוי מצוה הב"ע והדרה ק"ל אמנם לפ"מ שביארנו דכל עבודת היום כיון דבאהרן הכהן אינה דוקא ביוה"כ רק כל אימת שירצה יכול ללכת לקדק"ד בסדר הזה רק שאסור לו ליכנס בלא זה אין זה בגדר מצות יוה"כ רק כיון דביוה"כ מצוה על הכה"ג שיכנס לפני ולפנים וממילא אסור ליכנס בלא סדר זה אבל אין זה מצ"ע מכח הזמן רק מכח שמוכרח הכה"ג ליכנס לפני ולפנים ביוה"כ וא"כ שוב י"ל דלא הוי מצוה הב"ע כיון דהעבירה רק מכח יוה"כ אמנם מצות הקטרת הקטורת אינו מכח יוה"כ אלא מכח שנכנס לפני ולפנים והבן היטב כי הד"נ לענ"ד:

והנה ראיתי להמאירי בחי' יומא הנדפס מחדש בירושלים עה"ק שכ' בזה"ל או שהזיד בשתיהן וכגון שהביא ב' הקטרות ביחד כגון שלא הקטיר שחרית ונאמר בפ' התכלת שאם לא הקטיר שחרית יקטיר בה"ע ר"ל שתי פעמים אחד כתקונה ואחד בחסרון א' מן הסמנין או מעלה עשן עכ"ל ומצאתי בשיח יצחק שהעתיק דה"ק ולא ערער עליהם כלל ולענ"ד הד' אין להם מובן כלל לכאורה דאם כונת רבינו ז"ל לפרש דתי' ר"א קאי על שאר ימות השנה ועל הקטורת בהיכל ואזיל לשיטת כמ"ש בסודה"ק שם דגם בקטורת דכל השנה הדין כן בחיסר מעלה עשן ח"מ ולזאת שפיר משכח"ל דעייל ב' הקטרות להקטיר ביחד ונמצאת אחת חסירה מעלה עשן דאינו ח"מ משום ב"ר כיון דעייל לי' שלימה ובזה הי' מיושב כל הקושיות אך הרי לא נוכל לפרש כן דע"כ קושית הגמ' ות"ל משום ביאה רקנית היינו על יוה"כ דהרי בהקטורת בהיכל שפיר צריך למיכתב ולא ימות מצד חיסר סמני' דל"ל משום ב"ר דהרי על ב"ר בהיכל אינו כ"א באזהרה וע"כ דקושית הגמ' ות"ל משום ב"ר היינו על הקטורת דיוה"כ שמכניסין לקדשי קדשים וא"כ ע"ז ל"ש תירוצו של ר"א דעייל הקטורת של שחר לקדשי קדשים דמה ענין הקטורת של שחר לקדשי קדשים הלא מקומה בהיכל על מזבח הזהב:

שו"ר בת' תועפות ראם להג' מוהר"מ טובש ז"ל ח' או"ח סי' כ"ט שנתקשה ח"א בד' המאירי הנ"ל והגהמ"ח ז"ל כתב לתרץ דהי' קשה לו להמאירי דהרי בעייל שתי הקטרות איכא איסור מצד הבערה שלא לצורך וע"כ מפרש בשלא הקטיר של שחר וא"כ הוה הבערה לצורך כיון שאפשר לעשותן בלא חיסר סמנים וע"כ שפיר תירץ דאע"ג דהקטרתו הי' על מזבח החיצון מ"מ בהביא הקטורת לפנים הי' מועיל וכמו שאמרו בשלמים ששחטו בהיכל משום שלא יהי' טפל חמור מן העיקר כמבואר בזבחים (דף ס"ג) וה"ה הכא וא"כ מיירי שהביא להקטיר לפנים ולא הוה הבערה שלא לצורך. מיהו בלא"ה קשה דהא הקטורת הי' בבגדי לבן והקטורת של בה"ע בבגדי זהב וצ"ע עכ"ל. העתקתי כל דהגז"ל יען שבא לפרש ד' המאירי ודה"ק תמוהין ביותר ומקודם אומר שלדבריו ז"ל דס"ל דמקטיר קטורת שבכל השנה לפני ולפנים דומה לשחוט קדשים בהיכל אע"ג דהקטורת של היכל צריך מזבח משא"כ קטורת דלפני ולפנים הי' רק על המחתה א"כ מאי קשי' לי' אח"כ מהא דקטורת לפני ולפנים צריך ד' בגדים וקטורת בהיכל ח' בגדים הא י"ל דבאמת בד' בגדים הקריב את הקטורת דהיכל לפני ולפנים דזה מה שהוא בד' בגדים אינו מגרע כיון דלפנים אסור ללכת בבגדי זהב והרי זה ק"ו ממזבח דצריך למעשה הקטורת עצמו מ"מ אמרת שאם הקריבו בפנים בלא מזבח אינו מעכב מכ"ש השמונה בגדים דאינם באים בשביל מעשה הקטורת דהרי כשירה בכל השנה בכה"ד בלובש ד' בגדים ולחד מ"ד דאבניטו של בוץ הוא אותן הד' בגדים שלובש בהן הכה"ג ביוה"כ לפני ולפנים והא דצריך שמונה בגדים הוא משום מעלת כה"ג המקריבו וא"כ כיון דבפנים דינו של כה"ג לשמש בד' בגדים פשיטא דבשביל זה לא נפסלה הקטורת:

אמנם עיקר הדמיון שלו לקדשים ששחטן בהיכל תמי' מאוד דהתם אמרינן כיון דכתיב בתוה"ק מקום שחיטת קדשים בפתח אוהל מועד א"כ אמרי' דבאוה"מ בודאי כשר כיון דהתורה החשיבה את מקום השחיטה בעזרה משום דהוא פתח ההיכל א"כ מכ"ש בהיכל עצמו ולא יהי' טפל חמור מן העיקר משא"כ הכא דכתיב בתוה"ק בפ' פקודי ונתת את מזבח הזהב לקטורת וא"כ קטורת בעי מזבח ואיך שייך בזה להכשיר בקדשי קדשים משום שלא יהי' טפל חמור מן העיקר וברור הדבר דאפי' אם יעמוד מזבח הזהב לפני ולפנים ויקטיר עליו הקטורת ג"כ פשוט משום דהוי שלא במקומו דהרי מקום מזבח הזהב בהיכל ולא בקדשי קדשים כמפורש בתוה"ק שצריך פרוכת בין ההיכל ובין קדשי קדשים ול"ש בזה לומר שלא יהי' טפל חמור מן העיקר ועי' ברמב"ן ז"ל בפ' תשא בפ' הקטורת על הקרא ונתת ממנה לפני העדות באוה"מ שנתקשה בזה שלא נזכר שצריך מזבח ועיי"ש מה שכ' בזה וא"נ כדעת הרב ז"ל הרי יש לומר בפשיטות דבאמת זה קמ"ל קרא דמזבח אינו מעכב אף בקטורת דכל השנה ואם הקריבו לפני ולפנים לפני ארון העדות כמו קטורת דיוה"כ מקיים ג"כ מצות הקטורת א"ו דז"א ולא ניתן לכתוב לרוב פשיטתו אלא מפני שראיתי להרב ז"ל דפשיט לי' להיפך והי' רב גוברי' אמרתי לכתוב הנלענ"ד בזה:

ובעיקר דברי המאירי נ"ל כמוש"ל דהי' קשי' לי' אם מיירי ביוה"כ איך אפשר שיקטיר שתי קטורת לפני ולפנים דמלבד הבערה שלא לצורך נראה לענ"ד דאיכא איסור בל תוסיף אם מקטיר קטורת שני' ובלא זה נראה דאסור להקטיר קטורת אשר לא נצטוו כמו בנדב ואביהוא שנענשו ע"ז לכן ס"ל דקרא קאי בין על יוה"כ בין על כל השנה וע"ז קשי' לגמ' ות"ל משום ב"ר וס"ל דגם על ב"ר בהיכל ח"מ וכמו שנראה מתוס' ישנים ביומא (דף נ"ג) שם בד"ה ותיפוק לי' עיין היטב במה שמפרשים לשון הירושלמי ואם כי הד' תמוהין ועי' בשיח יצחק שם ובמל"מ פ"ב מכלי המקדש מ"מ הא דעת הרב באר שבע ג"כ כן הוא כמוש"כ המל"מ בסודה"ק שם ועי' בנחמי' ו' י"א ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל וחי נראה קצת דבהיכל יש חיוב מיתה ביד"ש בביאה רקנית ולכן גם זר ח"מ דבזר הוי תמיד שלא לצורך עבודה וכתבנו זה במק"א ואכ"מ ולפ"ז ד' המאירי אתי' כפשוטן ויש עוד דרך אתי לבאר ד' המאירי א"נ דהא דח"מ ביד"ש על ב"ר לקדק"ד היינו דוקא אם נכנס מעזרה לקדשי קדשים דבכה"ג עבר על לאו דב"ר דהיכל ג"כ ואמרה תורה שאם הוסיף חטא על פשע ונכנס לקדק"ד ג"כ ח"מ ביד"ש משא"כ אם להיכל היתה ביאתו לצורך ונכנס מהיכל לקדק"ד ב"ר אינו ח"מ ביד"ש ואע"ג דברור הדבר דלאו עובר גם בכה"ג כיון דלענין קדק"ד עבר על ואל יבוא בכל עת אל הקודש מכ"מ לענין מיתה ביד"ש י"ל דאינו חייב בכה"ג ודעת לנבון נקל לבאר עפ"ז דברי המאירי אך מפני שגוף הדין אינו מחוור ונראה פשוט דגם בכה"ג ח"מ ביד"ש לכן לא העלתי על ספר:

פרק ב

(ט"ז כ"ט) והיתה לכם לחוקת עולם וגו' תענו את נפשותיכם וכל מלאכה ל"ת עי' באוה"ח הקדוש שכ' בזה"ל טעם אומרו לכם מצד שבתחילת הדיבור אמר אליו ד' דבר אל אהרן ועכשיו בא לצוות את ישראל וכו' הוצרך לומר לכם לבל תטעה לומר כי מצות הכהנים ביוה"כ הוא דיבור ראשון שצוה ד' בתחילת הפרשה לבד ומצות ישראל היא העינוי וכו' גם השכל יסכים לזה שכהנים פטורין מעינוי או הכה"ג שבמקום עינוי הוא עבודתו וכו' אשר ע"כ צוה ד' ואמר והיתה לכם פירוש מדבר עם משה ואהרן שגם הם בכלל העינוי עכ"ל ודה"ק חסרון תבלין דמהכ"ת נאמר דכהנים אינן בכלל אזהרת עינוי דיוה"כ:

אמנם יש לומר כיון דהקריבו ביוה"כ גם שעיר חטאת למוסף היום דהי' מן הנאכלין וא"כ סד"א דכמו דמלאכה אישתרי ביוה"כ ה"ה דעינוי הותרה במקדש ביוה"כ דמקשינן עינוי למלאכה דהרי כ"ז שידע דפירוש עינוי היינו אכילה ושתי' היינו משום דמקשינן עינוי למלאכה כמבואר ביומא (דף ע"ד ע"ב) וא"כ יש סברא גדולה לומר דאין היקש למחצה וגם לזה איתקש עינוי למלאכה כמו דמלאכה הותרה במקדש לצורך עבודה ה"ה דעינוי הותרה במקדש לצורך עבודה לכן צריך אזהרה דעינוי לא הותרה מכללה במקדש והטעם משום דמלאכה לא הותרה מכללה במקדש אלא מה שהוא לצורך גבוה משא"כ לצורך אכילת כהנים לא הותרה מלאכה במקדש כמו דלא הותרה מלאכת הבישול ביו"ט שחל להיות בשבת בשביל הקרבנות הנאכלין ולכן גם עינוי לא הותרה מכללה לצורך אכילת כהנים וכבר ביארנו ד"ז בארוכה בספרי חמדת ישראל דלא הותרה חילול שבת לצורך אכילת כהנים אף במקום דהוי קרבן ציבור וקבוע לי' זמן וא"א בענין אחר ויש להכריח הדברים ממנחות (דף מ"ה ע"א) דרבינא אמר כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבי' ה"ה דאשתרי נמי נבילה וקשה א"כ גבי שבת יהי' ג"כ צריכין כהנים אזהרה מיוחדת לאיסור חילול שבת כיון דאשתרי להו שבת במקדש א"ו כיון דלא אשתרי להו במקדש אלא לצורך גבוה בלבד ולא לצורך אכילת כהנים ל"ש למטעי ואע"ג דמבואר בסנהדרין (דף נ"א) דגם זה הוא צד קולא אבל א"א למטעי בזה למילף אכילת הדיוט מאכילת גבוה משא"כ א"נ דמותר לצורך כהנים ג"כ לחלל שבת שפיר איכא למטעי ומוכרח מזה דמלאכה לצורך אכילת כהנים לא הותרה במקדש ולכן אע"ג דמקשינן עינוי למלאכה מ"מ אסור עינוי באכילת כהנים ג"כ:

איברא דלכאורה יש לדחות דלמה לי קרא לזה דמהכ"ת שיהי' מותר עינוי לצורך אכילת השעיר כיון דסתם אכילה היא בכזית ושיעור עינוי בככותבת א"כ אף א"נ דמותר אכילת השעיר ביוה"כ אין לנו הכרח כלל להתיר עינוי וא"כ אין להקישו למלאכה דמוכרח לצורך מקדש משא"כ היתר עינוי אינו מוכרח כלל לצורך גבוה כיון דאף אם לא יתיר איסור עינוי במקדש מ"מ יכול לקיים מצות אכילת השעיר כנ"ל אמנם באמת הד"נ דהנה הפרמ"ג כתב דאע"ג דביוה"כ אינו חיי"כ על עינוי בפחות מככותבת מ"מ עשה דועניתם איכא גם בח"ש והד' חסרון תבלין:

אמנם בחידושינו כתבנו להצדיק את דבריו ז"ל עפ"מ דמבואר בתורת כהנים כאן פרשה ה' פרק ז' אות ח' בזה"ל אין לי אלא מלאכה שחייבנו עלי' כרת מלאכה שא"ח עלי' כרת מניין שלא יכתוב אות ושלא יארוג חוט אחד וכו' ת"ל מלאכה וכל מלאכה ריבה עכ"ל מבואר מזה הקרא לאסור ח"ש במלאכת יוה"כ מוכל וא"כ כיון דמקשינן עינוי למלאכה ממילא מה דכתיב מקודם תענו את נפשותיכם הוא ג"כ אפי' בכ"ש וצדקו ד' הפרמ"ג וכיון שכן דעשה דועניתם היינו אפי' בכ"ש שפיר הוצרך להזהיר הכהנים ג"כ בזה מצד השעיר הנעשה בחוץ וא"ש בזה מה דקשה לכאורה על התו"כ אמאי לא כתב דין זה גבי שבת לאסור ח"ש במלאכת שבת עי' היטב בתו"כ פ' ויקרא דבורא דחובא פרק א' ותמצא מבואר כן דבשבת לא דרש לאסור אות אחת מה"ת כ"א ביוה"כ ולהנ"ל א"ש דבאמת זה הי' פשוט לי' להתו"כ דחצי שיעור במלאכת שבת אסור מה"ת כמו בכל איסורין רק דביוה"כ סד"א כיון דאיתקש. מלאכה לעינוי ובעינוי כיון דנאמרה לכהנים ג"כ כנ"ל ובכהנים מוכרח דמותר ח"ש בעינוי עכ"פ משעיר הנעשה בחוץ שיש בו מצות אכילה וא"כ ע"כ דהאי ועניתם אין פירושו על ח"ש א"כ ה"ה במלאכה יהי' מותר ח"ש ולכן צריך קרא לאסור ח"ש במלאכה ולפי האמת דגלי קרא לאסור במלאכה ה"ה דבעינוי אסור ח"ש מהקישא דמלאכה ובאמת כהנים אסורין באכילת שעיר ביוה"כ ונאכל לערב וז"נ:

אמנם לעיקרא דמילתא בפירושא דתו"כ כשנעי' היטב בלשונו שכ' בזה"ל אין לי אלא מלאכה שחייבין עלי' כרת מלאכה שא"ח עלי' כרת מניין וכו' נראה דפשיטא לי' להתו"כ דגם אות אחת וחוט אחד הוי מלאכה אלא דהיא מלאכה שא"ח עלי' כרת ולכאו' תמי' הא אנן אמרינן דפחות משני אותיות וכן פחות משני חוטין לאו שם מלאכה כלל עלי' והתו"כ אומר דהיא מלאכה אלא שא"ח עלי' כרת לכן נלענ"ד דכונת התו"כ דהנה מבואר בשבת (דף ק"ד ע"ב) תנא כתב אות אחת והשלימה לספר ארג חוט אחד והשלימה לבגד חייב ומקשינן בגמ' מאן תנא אמר רבה בר"ה ר"א הוא דאמר אחת על הארוג חייב ור' אשי אמר אפ"ת רבנן להשלים שאני עכ"ל הגמ' מבואר מסוגיית הגמ' דלרבה בר"ה גם בכותב ובאורג להשלים א"ח לרבנן וכתבנו בחי' דנראה מסברא דזה בודאי רבה בר"ה מודה דאסור מה"ת כיון דכתב להשלים ויש לו חשיבות רק דס"ל דרבנן אין מחייבין עלי' כרת ומיתת ב"ד דאינה מלאכה גמורה בפחות מד' אותיות דאין סברא לומר דרבה בר"ה ור"א יפלוגו בסברא הפוכה מהקצה להקצה דלר"א יהי' חייב סקילה ולדידי' יהי' היתר גמור א"ו כדאמרן דרבה בר"ה מודה דהיא מלאכה דאורייתא רק שא"ח עלי' כרת ומיתת ב"ד לרבנן כיון דאינה מלאכה גמורה וחליטה בכ"מ אינה בכלל מלאכת מחשבת אבל מ"מ כיון דהוא השלים בזה דבר עשה בזה מלאכה גמורה ועבר עכ"פ על עשה דשבתון [וכיו"ב כתבנו לענין מלאכת חכמה באות כ"ב עיי"ש] אמנם ז"ד בשבת דאיכא עשה דשבתון ג"כ אבל ביוה"כ שכ' הפוסקים דליכא עשה דשבתון במלאכה א"כ שוב י"ל דלרבה בר"ה יהי' לרבנן מותר מה"ת לגמרי בכותב אות ואורג חוט אפי' להשלים ומעתה נראה דזה כונת התו"כ דכונתו על כתיבת אות אחת ואריגת חוט אחד היכא שמשלים וס"ל לתו"כ דאע"ג דאסור מה"ת מ"מ א"ח עלי' כרת כדס"ל רבה בר"ה לרבנן ולכן שפיר שאל על יוה"כ מנ"ל דאסור מה"ת ביוה"כ כיון דהיא מלאכה שא"ח עלי' כרת בשבת א"כ י"ל דביוה"כ אינו אסור כלל לכן דייק מוכל לרבות דגם ביוה"כ אסור מה"ת ולפ"ז א"ש להלכה דקי"ל כר"א דלהשלים שאני וגם לרבנן חייב לא הביא הר"מ ז"ל כלל דין התו"כ דיהי' אסור מה"ת באות אחת אדרבה נראה מדעתו ז"ל דפטור אבל אסור הוא רק איסור דרבנן ה"ה בזה הוי רק איסור דרבנן ומדוקדקין מאוד ד' התו"כ שלא כתבו בשבת אלא ביוה"כ משום דבשבת פשיטא דהוי איסור תורה מצד עשה דשבתון עכ"פ כיון דהוא עשה מלאכה אמנם ביוה"כ דל"ש עשה דשבתון צריך קרא ודו"ק היטב בזה:

ולהצדיק את הצדיק מרנא הגאוה"ק בעל אוה"ח זצ"ל נאמר דצריך קרא להזהיר הכהנים באכילת יוה"כ דאל"ה ה"א דמוכרח שכהנים אינן נכללין באיסור עינוי דיוה"כ דהנה באמת יש להעיר על כל קרבנות יוה"כ איך צותה התוה"ק להקריב קרבנות ביוה"כ לפ"מ דמבואר בפסחים (דף מ"ח) בענין הביא שה מן המוקצה והקריבו ביו"ט דאינו אסור משום דאינו מהמותר לישראל כיון דאינו איסור גופו אלא ד"א גרם לו אינו בכלל אסור לישראל ואמרינן בגמ' דמוכרח מזה דמוקצה דרבנן דאם אמרת מוקצה דאורייתא מ"ל איסור גופו מ"ל איסור ד"א הרי מבואר בסוגי' דאם הי' אכילת מוקצה ביו"ט מה"ת הי' אסור להקריב ממנו קרבן תמיד ביו"ט אע"ג דאיסורו רק משום יו"ט ואינו אסור בעצם מ"מ אמרינן מ"ל א"ג מ"ל איסור ד"א וא"כ ביוה"כ שאסור מה"ת באכילה ושתי' איך צותה התוה"ק להקריב בו קרבנות הא אינן מהמותר לישראל כיון דאסורין באכילה אמנם לקושטא דמילתא ל"ק דהרי מצותו בכך והר"ז דומה לחלב ודם שקריבין לגבוה אע"ג דאסורין להדיוט משום דמצותן בכך ה"ה כל קרבנות יוה"כ משום זה כשרין דהרי התוה"ק צותה להקריב קרבנות אלו אע"ג שאסורין באכילה:

וכבוד יד"נ הגאון המנוח אב"ד מקול ז"ל כתב לי זה זמן כביר להעיר עפ"ז בד' התוס' חולין (דף מ' ע"א) ד"ה חייב שלש חטאות שכ' דלא נחית למניינא דא"כ ליתני ד' וכגון שהוא יוה"כ וכתב הגז"ל דא"ר די"ל דנחית למניינא והא דלא תני יוה"כ דאם הי' יוה"כ לא הי' חייב משום ש"ח כיון דא"ר לבוא לפנים כיון דאינו מחובת היום הלא אסור להקרבה משום דאינו מהמותר לישראל ודוקא מה שהיא חובת היום גלי קרא דמצותן בכך אבל שאר קרבנות אינן ראוין ביוה"כ מצד דאינו מהמותר לישראל א"ד ז"ל ודפח"ח ובת' אליו כתבנו אריכות דברים בזה ומסודר בקונטרס דרך חיים ואכ"מ ומעתה נאמר דז"ד לקושטא דמילתא אחר שגלי לן קרא דגם כהנים נכללו באזהרה דעינוי ביוה"כ מוכרחין אנו לומר דטעם קרבנות יוה"כ מצד דמצותן בכך הא בלא"ה ה"א דאה"נ דכהנים מותרין באכילה ביוה"כ ושוב אינן בכלל אסור לישראל כיון דמותר לכהנים כמ"ש התוס' זבחים (דף פ"ח ע"א). וא"כ שפיר הוכרח הקב"ה לומר למשה שגם הכהנים הם בכלל אזהרת עינוי דיוה"כ והא דצוה הקב"ה להקריב הקרבנות אע"ג דאסורין באכילה היינו משום דמצותן בכך וז"נ מאוד:

איברא דבעיקר הדבר לומר דכל היתרן של קרבנות דיוה"כ הוא מצד מצותן בכן ובלא"ה הם אסורין לגבוה מצד דאינן מהמשקה לישראל. אם כי לכאו' עלה בדעתי כדמות דאי' לזה שבזה א"ש דקדוק הלשון בפלוגתת התנאים אי חלבי שבת קרבין ביוה"כ עי' בשבת (דף קי"ד ע"א) וברש"י שם ד"ה חלבי שבת כגון אברי תמיד בה"ע קרבין במוצ"ש והוא יוה"כ ותמי' לכאורה למה נקט לשון חלבי דמשמע דקאי על חלבים והיינו בקרבנות שמקטירין רק החלבים לגבוה וזה לא משכחת לה כלל בקרבנות של שבת דהי' כולן עולות וכולה כליל אמנם להנ"ל י"ל דבאמת קשה איך מותר להקטיר על המזבח ביוה"כ חלבי שבת הא ביוה"כ אסורין באכילה מצד יוה"כ וא"כ אינן מהמותר לישראל וא"כ איך מותר להעלותן היום לגבוה ול"ש בזה מצותן בכך כיון דאינן מחובת היום לכן נקטה הגמ' רק חלבים והיינו אם נשתיירו חלבים של הקרבנות דשבת שלא הקטירו אותן בשבת דבזה פליגי אם יש להקטירן ביוה"כ ובחלבים ל"ש לאסור משום דאינו מהמותר לישראל כיון דחלב בלא"ה אסור באכילה להדיוט וכל זה שמותר לגבוה הוא משום דמצותו בכך א"כ שוב לא יוסיף תת כח לאסור אותו לגבוה מצד שאסור לישראל גם מצד איסור יוה"כ כיון דאין זה עצם איסור רק דנימא דאסור לגבוה מצד מהמותר לישראל מצד יוה"כ ע"ז שפיר אמרינן הא בלא"ה אינו מהמותר לישראל מצד חלב וגלי קרא דבזה אינו פוסל מה שאינו מותר לישראל ועי' באתוון דאורייתא כלל כ"ז הביא סברא זו בשם הירושלמי סוכה לענין ניסך המים והיין כשהן מגולין דפוסל משום דאינו מהמותר לישראל ומקשה בירושלמי ע"ז תינח מים יין מא"ל ופי' הפני משה דיין אינו בגדר משקה לישראל כיון דאינו משקה אלא למפונקין ושוב אע"ג דא"ר משום גילוי ג"כ אין לאסרו למזבח הרי מבואר סברא זו שכתבנו:

ואם כי דברי הג' פ"מ ז"ל תמוהין שפירש דבשביל דא"ר אלא למפונקין לא הוי בגדר משקה ישראל אך יש להצדיק דבריו מטעם אחר כיון דמזוג פסול לנסכים ובעינן דוקא שהוא חי ויין חי א"ר לשתות עי' בברכות (דף נ' ע"ב) ולכן יין אינו בכלל משקה ישראל וא"כ מבואר סברא זו בירושלמי דהיכא דא"ר לשתות בלא"ה וכשר מצד מצותן בכך דאינו פוסל בו אם נוסף בו איסור דא"ר לישראל וא"כ ה"ה דאם אסור באכילה בלא"ה י"ל כן ומדוקדק מאוד ד' הגמ' דנקטה הפלוגתא כן לענין חלבי שבת א"ק ביוה"כ אך מלבד שלקושטא דמילתא ז"א וברור הדבר שקרבן שהי' משר להקרבה ונזרק הדם כהלכתן ל"ש שיחול על הקטרה שם איסור לאסור אותו עתה מצד דאינו מהמותר לישראל אמנם מלבד זאת א"נ כן דקרבנות יוה"כ שכשרין הם רק מצד מצותן בכך ובלא"ה אסורין וא"כ אם נוסף עליהם איסור שאסור בישראל אינן אסורין מפאת שאינן מהמותר לישראל כיון דבלא"ה כל היתרן משום מצותן בכך כנ"ל א"כ יקשה מגמ' ערוכה מתמורה (דף כ"ט) דמקשינן בגמ' על טריפה למ"ל קרא דאסור לגבוה ת"ל דאינו ממשקה לישראל כיון דאסור לישראל וקשה הא נפ"מ בקרבנות דיוה"כ שבלא"ה אסורין לישראל ושוב ל"ש בהם איסור במשקה ישראל וצריך קרא לאסור טריפה לגבוה ויש לחזק הקושי' דז"ד בטריפה אבל בנעבד שפיר מוכח דמותר להדיוט ואינו נתפס באיסור עכו"ם דא"נ דאסור להדיוט למ"ל קרא למעטו מגבוה ואין לומר דנפ"מ לענין יוה"כ דנראה ברור דביוה"כ אע"ג דלא גלי קרא לאסור נעבד לגבוה הי' אסור להקריבו ביוה"כ מצד דאין קטיגור נעשה סניגור ואע"ג דבחוץ לא אמרינן א"ק נע"ס מ"מ בקרבן עצמו והוא בעצמו נעבד לעכו"ם בפרט א"נ דאסור באכילה ג"כ מצד עכו"ם [אע"ג דזה נראה מוכרת דזה לא ס"ד שיהי' אסור בהנאה ג"כ ושיהי' נתפס לגמרי בחיסור עכו"ם דא"כ הו"ל לגמ' להקשות דלא צריך קרא לאסור לגבוה כיון דהיא אסור בהנאה משום עכו"ם הוי א"ש ול"מ להקדישו ולהקריבו וצ"ל דסד"א שיהי' עכ"פ אסור באכילה דאע"ג דבע"ח אינו נאסר משום עכו"ם היינו רק שיהי' עליו כל חומר עכו"ם לאסרו בהנאה אבל באכילה עכ"פ אסור וז"ב ומוכרח בכונת הגמ' ומיושב עפ"ז קושיות בני הרב ז"ל לעיל בפ' ויקרא אות ד' דא"נ דצריך קרא להתיר על שעת מלחמה ה"ה דצריך קרא בנעבד ג"כ וא"ל בנעבד שאני דהיא מאיסורי עכו"ם וקאי בלא ידבק ז"א דהא מוכרח דהגמ' ס"ל דאפי' א"נ בנעבד אסור להדיוט היינו רק איסור אכילה אבל אין בו חומר דיני עכו"ם לאסרו בהנאה וז"פ] בודאי פסול מצד קרבן ביוה"כ שעיקרו בא לכפר על מעשה עגל ועי' לעיל בפ' שמיני אות א' מ"ש בד' המזרחי והכא היא כ"ש מדברי המזרחי כיון דאותו קרבן הי' נעבד וא"כ בנעבד שפיר מוכרח מדאסרו קרא לגבוה ע"כ דמותר להדיוט משא"כ טריפה הרי י"ל דצריך קרא בשביל קרבנות יוה"כ והכא ליכא למימר כמו"ש בת' להרב הגז"ל הנ"ל די"ל דבלא"ה ל"ק מקרבנות יוה"כ כיון דמסקינן בגמ' דבהקדישה ואח"כ נטרפה ל"ש מהמשקה לישראל כיון דבשעת הקדש ראוי היתה א"כ י"ל דביוה"כ כיון דכל הקרבנות הקדישו מערב יוה"כ ל"ש למיסר בהו משום דאינו מהמותר לישראל. דמלבד מ"ש לפקפק בגוף הדמיון כיון דהכא מיד בשעת ההקדישו הקדישו על ומן שיהי' אסור באכילה ועיקר ההקדש להקריב בזמן שאסור לישראל:

אמנם מלבד זאת הלא הכא בקושיות הגמ' מטריפה לא הוי ידעינן עוז מחילוק זה וא"כ מאי קשי' להו הא שפיר צריך קרא דטריפה פסול בקרבנות יוה"כ שהן טריפה דל"ש בהו פסול דממשקה לישראל עוד קשה לי על זה מגמ' ערוכה במועד קטן (דף ט' ע"א) אמר ר' פרנך אמר ריו"ח אותה שנה לא עשו ישראל את יוה"כ וכו' יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנים לחיי עוה"ב מה דריש אמרו ק"ו ומה משכן שא"ק קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וק"צ ויוה"כ דענוש כרת לא כ"ש אלא אמאי הי' דואגים התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט ה"נ מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתי' עכ"ל הגמרא. מבואר בגמ' דהי' יכולין להקריב קרבנות אע"ג דאסורין באכילה ושתי' וקשה הא א"נ דאסור באכילה יהי' הקרבנות פסולין מצד דאינן מהמותר לישראל והני קרבנות אינן חובת היום ל"ש בזה מצותן בכך כיון דהם רק מכח חינוך הבית וא"כ מוכח מהסוגי' דל"ש בקרבנות יוה"כ פסול בממשקה ישראל. אמנם נראה נכון מה ששמעתי אומרים בשם כבוד אדמו"ר הקדוש גאון עזינו האב"ד דק' סאכאטשאוו שליט"א שאמר לת' בטו"ט ודעת דל"ש לפסול קרבנות יוה"כ מצד דאינן מהמותר לישראל דהנה ריו"ח ור"ל פליגי באכלו וחזר והקיאו אם חייב עליו דריו"ח ס"ל דהנאת גרונו הוי אכילה ור"ל ס"ל דא"ח כ"א על הנאת מיעיו והנה ביוה"כ כ"כ הפוסקים כיון דבעי יתיבא דעתא אינו חייב כי אם להנאת מיעיו ובאכלו וחזר והקיאו אינו אסור מה"ת ביוה"כ לריו"ח אמנם לענין שיהי' בגדר ממותר לישראל ברור הדבר כיון דמותר הנאת גרונו דזה חשיב אכילה בכל מקום לריו"ח הוי בגדר מותר לישראל וא"כ שפיר הוי כל קרבנות יוה"כ בגדר מותר לישראל כיון דמותרין באכילת גרון בזה חשיב אכילה ולר"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת מיעיו א"כ ליכא למימר דמשום דמותר הנאת גרונו חשיב אכילה לדידי א"ש בפשיטות דאיהו ס"ל ח"ש מותר מה"ת וא"כ כזית מותר באכילה ביוה"כ לדידי וזה חשיב בכ"מ שיעור אכילה א"כ בין לריו"ח ובין לר"ל הוי יוה"כ בגדר מותר לישראל באכילה ואי דמדרבנן אסור לריו"ח הנאת גרונו ולר"ל ח"ש זה שוב איננו פוסל דבאיסור דרבנן כללא הוא דכל שדבר אחר גרם לו אינו בגדר אסור לישראל א"ד אדמו"ר הקדוש שליט"א ודפח"ח שפת"י מד"נ. וי"ל בזה דקדוק לשון הגמ' מוע"ק הנ"ל. דמקשינן ה"נ מיעבד ליעבדו "מיכל" לא ניכלו ולא לשתי ותרצינן אין שמחה בלא אכילה ושתי' ויש לדקדק דמפליג הגמ' בהקושי' אכילה ושתי' בתרי ולמה נקט תרווי' וכן בת' הגמ' אין שמחה בלא אכילה ושתי' ולמה נקט ושתי' ג"כ הא שתי' בכלל אכילה:

אמנם להנ"ל א"ש בטו"ט בכונת הגמ' אפי' א"נ דעל אכילה הי' להם תי' כיון דמוכרחין להקריב מכח ק"ו ממילא דמותר אכילה ג"כ עכ"פ בהנאת גרונו אמנם באכילה לא הי' להם לאכול ב' אכילות היינו גרונו ומיעיו וזה כונת הגמ' "מיכל" לא ניכלו היינו לאכול גם בהנאת מיעיו ולא לישתי כלל דהנה זה נראה ברור שדברי אדמו"ר הגאה"ק שליט"א מתפרשין רק על אכילה אבל לא על שתי' דהנה כבר הוכיחו האחרונים מסוכה (דף מ"ט) דבמשקין תלי' לכ"ע בהנאת גרון דאין הנאה במילוי כרס כ"א בשבועות הגרון ועיי"ש ברש"י ז"ל א"כ גם ביוה"כ חייב על הנאת גרונו וגם לר"ל ליכא עצה על ח"ש דהרי במשקין השיעור כמלא לוגמיו וזה שיעור קטן מרביעית כמו"ש כל הפוסקים [וד' החינוך במצות יוה"כ תמוהין כמו"ש שם המנ"ח ז"ל] וא"כ י"ל דזה באמת קושיות הגמ' נהי דהי' להם ק"ו להקריב קרבנות וממילא הי' מוכרחין להורות דמותר באכילה ג"כ אך אינו הכרח אלא באכילה על אכילה אחת היינו הנאת גרונו אבל לא שיאכלו לגמרי וכן על שתי' לא הי' להם היתר וא"כ לא לישתי כלל וע"ז תי' הגמ' אין שמחה בלא אכילה ושתי'. אך לפ"ז לא יספיקו גם ד' אדמ"ו שליט"א לת' הקושיא מקרבנות דיוה"כ כיון דמקריבין נסכים ג"כ בקרבנות יוה"כ כמפורש בתוה"ק ויקשה על הנסכים הא אינן מהמותר לישראל ובנסכים שהן משקה ין ושמן ל"ש לתי' אדמו"ר שליט"א דבשתי' אסור לכ"ע מה שהי' שתי' בכל מקום מה"ת וא"כ איך מקריבין נסכים ביוה"כ וע"כ צ"ל דיוה"כ מצותו בכך אך י"ל דאע"ג דעל נסכים צריכין אנו לבוא לתי' דמצותו בכך מ"מ בקרבנות אין אנו צריכין לזה אלא משום דהוי בגדר בכלל מותר לישראל וא"כ ארוח לן מה שהקשינו מתמורה (דף כ"ט) הנ"ל כיון דקרבנות הוי בכלל מותר לישראל א"כ ממילא ידעינן דאם הם טריפה אסור לגבוה משום דאינן מהמותר לישראל:

איברא דגוף ד' אדמו"ר הקדוש שליט"א שהחליט דיוה"כ הוי בגדר מותר לישראל. צ"ע מד' היראים עמוד זמנים סי' קט"ז שכ' בזה"ל ואם באת לומר יום הכפור נמי איקרא מועד ונאמר בו מקרא קודש ונתיר בו או"נ שתי תשובות יש בדבר. א' שאין או"נ ביוה"כ שהרי אסור באכילה ושתי' ומאחר שאסרת בו או"נ אין לנו ללמוד גם לענין הנאת הגוף ומלאכת מצוה שהיא הנאה שהותרנו ביו"ט שלא לחצאין דברה תורה ללמד. ועוד אין לנו ללמוד מפסח אלא הדומין לו כי הם בלאו כמותו ולא ללמד היתר וקולא על החמור ממנו עכ"ל. מבואר מד' היראים ז"ל דלכן ביוה"כ אין למדין מפסח להתיר בו אוכל נפש כיון דאו"נ אסור בו ולד' אדמו"ר הג' שליט"א יקשה הא מה"ת מותר בו אוכל נפש כיון דאינו אסור אלא בהנאת מיעיו והנאת גרונו חשיב אכילה בכ"מ א"כ הדרא קושיות היראים לדוכתא. ואם אמנם כי יש לת' עפ"ד הנ"ל דלא שייך לומר כן אלא באכילה אבל בשתי' ל"ש היתר או"נ כלל וא"כ שוב י"ל ע"ז לא דברה התורה לחצאין דלא יהי' מותר אלא לבשל אוכלין אבל משקין יהי' אסור כיון דבמשקין לא משכח"ל היתר או"נ ושוב אמרינן דלא ילפינן כלל. אך בכ"ז המעי' ביראים יראה להדיא דס"ל דגם באוכלין אינן בכלל או"נ מה"ת ונראה דס"ל דאפי' א"נ דיוה"כ א"ח כ"א בהנאת מיעיו מ"מ בהנאת גרונו איכא איסור תורה דלא גרע מח"ש דהוי איסור תורה משום דחזי לאצטרופי מכ"ש הנאת גרונו כיון דאם יבלע אותו למיעיו יהי' חייב ע"ז כרת א"ל חזי לאצטרופי גדול מזה ואם כי יש לדחות דזה בודאי באכל ככותבת דהנאת גרונו בודאי איכא איסור תורה מה"ט דלא גרע מח"ש אבל הכא הרי אוכל כזית בהנאת גרונו וא"כ שפיר י"ל דאינו אלא דרבנן כיון דצריך שני דברים שיצרף לככותבת ויבוא למיעיו אמנם בכ"מ כזית בהנאת גרונו חשיב אכילה אך בכל זאת נראה מסברא דכזית אפי' בהנאת גרונו בלבד אסור מה"ת דהרי דעת הח"צ בת' בזה דח"ש אסור מה"ת הוא מצד דמחשיבו לאכילה א"כ נראה דכ"ש כשאוכל כזית בהנאת גרונו דהוי בעצם אכילה חשיבה בכל מקום מה"ת נהי דביוה"כ גלי קרא דאינו חייב כ"א בבא למיעיו מ"מ הוי עכ"פ בגדר ח"ש ואסור מה"ת וגדולה מזו מבואר בירושלמי דמודה ר"ל ביוה"כ ופרשו המפרשים כן דהיינו דמודה ר"ל בכזית כיון דהיא שיעור חשיב בכ"מ גם ביוה"כ אסור מה"ת והארכנו בזה בקונטרס מיוחד לברר ענין ח"ש ביוה"כ ומקומה בקונטרס דרך חיים. השי"ת יזכינו להו"ל ואכ"מ:

ובאמת יש לעי' עוד בעיקר ד' רבינו שליט"א דאכתי לא הועיל לת' הקושיא מהא דמקריבין קרבנות יוה"כ אע"ג דאינן מן המותר לישראל כיון דסוף כל סוף מדרבנן אסורי באכילה בכל אופן וא"כ אינן מהמותר לישראל. ומ"ש כבוד אדמו"ר שליט"א שעל איסור דרבנן שוב אמרינן כיון דאינו איסור בעצם אלא ד"א גרם לו אינו בכלל אסור לישראל כמו דאמרינן בגמ' על מוקצה ביו"ט. בזה יש לעי' עפמ"ש בספרי חמדת ישראל לדקדק על הא דנקט הגמ' הביא שה מאפר ושחטו "תמיד" ביו"ט דמ"ש תמיד דנקט וכתבנו דלכאורה הסברא יצא איסור מוקצה דד"א גרם לה צ"ע הלא הקרבן מחמת יו"ט והאיסור מוקצה ג"כ מחמת יו"ט א"כ הוי כמו איסור גופו אך נראה דבשביל זה נקטה הגמ' השאלה על תמיד דהוא אינו מצד יו"ט רק מצד חובת היום ולכן האיסור שאסור מחמת יו"ט הוי לענין קרבן תמיד ד"א גרם לה משא"כ אם הי' קרבן מחובת יו"ט אף אם הי' מוקצה דרבנן ג"כ הי' אסור מצד דאינו מהמותר לישראל (ומה שיש לעי' על זה מזבחים (דף צ"א ע"א) דאמרינן בגמ' אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי ועיי"ש ברש"י ז"ל כיון דהאידנא קריבין א"כ שם שבת עליהן כ"כ בח' לסוגי' בתדיר ומקודש דשבת שאני כיון דקביעי וקיימי א"כ התמידין של שבת ממילא קדושת שבת עליהם ואע"ג דהם רק מחמת היום ולא מחמת שבת מ"מ כיון דהיום הזה היא שבת מתחילת הבריאה א"כ ממילא דתמידין של יום זה הם קדושים בקדושת השבת משא"כ יו"ט דב"ד הוא דמקדשו לי' שפיר אמרי' דתמיד שאינו מחובת יו"ט אלא מחובת היום אין ענינו לקדושת היו"ט ושפיר הוי איסור יו"ט לגבי ד"א גרם לו ועוד הארכנו בזה בחילוק אחר ואכ"מ] וזה נראה נכון מאוד למעיין בהסוגי':

ומעתה נראה דבקרבנות דיוה"כ דבאין מחמת חובת יוה"כ לא הוי איסור יוה"כ אצלם בגדר ד"א גרם לו כיון דהאיסור והקרבן שניהם מקור אחד הם והוי בגדר איסור גופו וא"כ אע"ג דאסור רק מדרבנן יהי' פסול להקרבה מצד דאינו מהמותר לישראל לכן נראה לענ"ד עיקר דביוה"כ ל"ש כלל לומר דהמאכלות אינן בגדר היתר לישראל כיון דביוה"כ שורש האיסור של אכילה ושתי' הוא מכח דכתיב תענו את נפשותיכם והיינו שהתוה"ק צותה על ישראל לענות את עצמם מאכילה ושתי' וא"כ מוכרח מזה דעצם המאכלות והמשקאות אינן נאסרין דאם נאסרו א"כ אין זה עינוי שהרי הם אסורין לו וענין עינוי ל"ש אלא בדבר המותר לו והוא מענה את עצמו ואינו אוכלו וא"כ בשורש איסור דאכילה ושתי' ביוה"כ מונח היתר המאכלות ולכן ל"ש כלל ביוה"כ ענין זה לומר על האוכלין דאינו מותר לישראל ודוקא בשאר איסורי תורה שהם אסורין מחמת הזמן שפיר אמרינן דבאיסור תורה אע"ג דאסורין רק מחמת הזמן מ"מ אינן בכלל מהמותר לישראל משא"כ ביוה"כ כיון דשורש אסור באכילה ושתי' היא מפאת עינוי הגוף וא"כ בזה עצמו מונח היתר המאכל והמשקה רק שהוא יענה את עצמו ולא יאכלם ולכן האוכל והמשקה הוי בגדר מותר לישראל ואל תשיבני מגמ' ערוכה יומא (דף ע"ד ע"ב) [והוא מתורת כהנים] דצריך לרבות חולין ואל"ה ה"א דתענו רק מפגול ונותר הרי מבואר להיפך שכבר עמד בזה הר"מ בר חביב ז"ל בס' תוס' יוה"כ שם ופירש באופן המותר עיי"ש שנראה שג"כ ס"ל דא"א לומר כפשטא יען דפירוש עינוי הגוף מורה על דברים המותרין וגם אני בח' כתבנו לפרש ד' הגמ' עפ"ד ז"ל אך באופן אחר ואכ"מ ויש להוכיח כן מד' הר"מ ז"ל פ"י מתרומות הי"א שפסק דנזיר ששתה יין של תרומה דאינו משלם קו"ח וכתב מרן ז"ל בכ"מ הטעם כיון שאסור ביין אף אם הוא חולין לאו שתי' היא עיי"ש והקשו המחברים ממ"ש הר"מ ז"ל שם לעיל מיני' ה"ז דשגג ביוה"כ ושתה יין של תרומה משלם קו"ח אע"ג דגם יין של חולין אסור לו ביוה"כ אמנם היא הדבר אשר דברנו דביוה"כ לש"ל דמחמת שאסר עליו אכילה ושתי' אינו בגדר אוכל ומשקה כמו בשאר איסורין כיון דשורש איסורו היא להענות את עצמן מאכילה ושתי א"כ מונח בשורש הזה דהוי אוכלין ומשקין דאל"כ ל"ש עינוי כלל דהרי רק מאכילה ושתי' צריך לענות את עצמו ולכן ל"ש לומר דבשביל איסור יוה"כ אינו בכלל משקה [עתה בעת סדרי הדברים לדפוס בא לידי ספר שערי תורה ח"ב בקונטרס ג' ס"כ סק"ה וראיתי לכבוד הגאון החריף מוהר"י שיחי' שהרגיש דביוה"כ כיון שאסור בכל המאכלים ובכל המשקים לא יתכן שלא יהי נקראים אוכל אך לא הרגיש בדברינו ולענ"ד האמת כמו"ש] וי"ל עוד דהרי זה שאסרה תורה אכילה ושתי' ביוה"כ מפורש בתוה"ק דהוא משום דיום כפורים היא לכפר עלינו וא"כ זה חלק מחלקי הכפרה ומועיל עם הקרבנות לכפר עלינו על כל חטאתינו וא"כ ל"ש בזה לומר דיהי' אסור להקריב קרבן משום דאינו מהמותר לישראל ז"א דהרי כל זה דאסורין לישראל הוא מכח שמקריבין קרבנות אלו לכפר עלינו צריך להתענות ג"כ להשלים כל הכפרה וא"כ ל"ש בזה לומר דיהיו אסורין להקרבה משום דאינן מהמותר לישראל. וג"ז נכון:

פרק ג

והנה בדרוש לשבת שובה דהאי שתא תרס"ו לפ"ק אמרנו לבאר מקרא זה באופן אחר ויען שבעת ההיא הי' לי כאב עינים חזק ל"ע לא יכולתי לערוך הד' על הגליון כמנהגי ואח"כ לרוב טרדותי לא העליתיו על הכתב לזאת אמרתי לסדר כאן תמצית הדרוש כי הוא שייך לסדר היום ויש בו ענין נכון בעזהי"ת:

במסכת יומא (דף פ"ו ע"א) אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך ריו"ח אמר עד ולא עד בכלל ומי אמר ריו"ח הכי והא אמר ריו"ח גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה וכו' ל"ק הא ביחיד הא בציבור כן היא גירסת העין יעקב וכן בפי' הר"ח ז"ל הנדמ"ח בש"ס ד' וילנא והנה ד' הגמ' סתים וחתום מה זה ענין עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל ומה הקושי' על ריו"ח מהא דס"ל דמהנה תשובה על ע"ז דנראה דמזה מוכרח דעד ועד בכלל והנה כנראה רבינו הר"ח ז"ל שם הרגיש בזה וכתב לפרש דר' לוי וריו"ח פליגי אם פגם החטא מגיע עד כסא כבוד ממש דהיינו ע"ז אם מהנה תשובה וע"ז מקשינן שפיר דהרי ריו"ח בעצמו ס"ל דגם על ע"ז מהנה תשובה אמנם להבין הענין היטב איזהו חטא מגיע הפגם רק עד כסא הכבוד ולא עד בכלל ואיזהו חטא הוא פוגם בכסא כבוד עצמו נראה להסביר הענין בפשיטו' עפמ"ש רבינו הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצוה שפ"ו בשורש מצות ציצית שצוה הקב"ה תכלת ולבן וכתב בזה"ל ועוד אומר לי לבי שיש בו רמז וזכרון שגופו של אדם ונפשו הכל להשם ב"ה כי הלבן רומז לגוף שהוא מן הארץ שנברא מן השלג שהוא לבן כדאשכחן בפרקי דר"א הארץ מהיכן נבראת משלג שתחת כסא הכבוד ותכלת דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד והוא רומז לנפשותן של ישראל שמקור מחצבן מכסא הכבוד אתד"ק עיי"ש. מבואר מזה דגופו של אדם שנברא מן הארץ הוא משלג שתחת כסא הכבוד אמנם הנפש היא מכסא הכבוד עצמו שהוא חלק אלוקי ממש כמו"ש בתוה"ק ויפח באפיו נשמת חיים ומאן בנפח מדלי' נפח ונראה שזה ענין הזדככות החומר שבאדם ע"י התורה והמצות היינו שע"י התוה"ק יתקן את חלק הארציות שישוב להיות כמות שהי' שלג תחת כסא הכבוד שהי' דבוק בהקב"ה:

ומעתה נאמר שזה כונת ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד היינו אפי' אם הפגם בחלק הנפש מ"מ מהני תשובה ור' יוחנן אומר ולא עד בכלל והיינו דוקא אם אדם חוטא חטאים הבאים מחמת הגוף כגון גזל ועריות שיצרו של אדם מחמדתן ע"ז מהני תשובה אבל החטאים שהם בכחות הנפש כגון ע"ז ולשה"ר ואבזרי' שמגיע הפגם בכסא הכבוד בעצמו ל"מ תשובה ומקשינן בגמ' ומי אמר ריו"ח הכי והאמר ריו"ח גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה הרי מבואר דגם על חטא עכו"ם מהני תשובה וע"ז תרצינן בגמ' ל"ק כאן ביחיד כאן בציבור פירוש דאם מתאחד עם כלל ישראל ושב להקב"ה בלב שלם אז מהני תשובה על חטא הנפש ג"כ כיון דבשורש הנשמה כל ישראל אחד הם ולכן כשמדבק נשמתו לנשמת כלל ישראל ומבטל א"ע להכלל נוכל לתקן פגם הנפש ג"כ אבל אם נשאר יחיד ואינו מבטל א"ע לכלל ישראל ל"מ תשובה על פגם הנפש והנה היסוד ושורש הזה היא במצות יוה"כ שנתן לנו הקב"ה לכפר על כל חטאתינו אחת בשנה בין מה שיחטא אדם ע"י החומר ובין מה שיחטא אדם ע"י הנפש על הכל יש לנו יום כפורים לשוב אל השי"ת בכל לב ונפש ועיד"ז יכפר היום הקדוש הזה ונראה בזה ענין השני שעירים שעיר הנעשה בפנים ושעיר המשתלח דשעיר הנעשה בפנים ענינו לתקן חטא הנפש וזה מרומז במה שאמרו חז"ל שבא לכפר טומאת מקדש וקדשיו וזה היא הנפש שהיא המקדש שבכל אדם אמנם שעיר המשתלח מרומז על חטאי הגוף אשר בארץ יסודם ועיד"ז שישראל מבטלין את עצמם להכה"ג שהוא כולל כל ישראל מכפר בעדם ע"י הקרבנות חטאי הגוף והנפש אמנם כל זה בהיות המקדש על מכונו אבל משחרב בהמ"ק בעוה"ר וא"ל כה"ג ולא קרבנות שיכפרו בעדינו לא נשאר לנו אלא היום הקדוש והנורא וזאת התורה לשוב להשי"ת על חטאי הגוף והנפש וידועין ד' הזוהר הקדוש דמה שדרשו חז"ל כל האוכל ושותה בט' כאילו התענה ט' ועשירי הענין הוא משום דכתיב תענו את נפשותיכם וכולל ב' הנפשות הגוף והנפש ולזאת בט' מצוה לרבות באכילה ושתי' לענות את הנפש שאינו חפץ בכמו אלה והוה עינוי לנפש ובעשירי מתענין לתקן חטאי הגוף:

והנה לכאורה צ"ע לריה"ג ור"ע דס"ל דמשכח"ל שבת ויוה"כ בהדי הדדי א"כ כשחל יוה"כ במוצ"ש איך מקיים ועניתם על חלק הנפש לפמ"ש רש"י ז"ל במס' ביצה דענין נשמה יתירה בשבת שנפשו של אדם אינו קצה עליו במאכל ומשתה וא"כ סעודת שבת אינו עינוי לנפש וא"כ הרי לא מקיים בשלימות ועניתם את נפשותיכם. אך באמת נראה דשתי תשובות בדבר. א' י"ל בפשיטות דבאמת בהיות המקדש על מכונו והי' לנו הקרבת כל הקרבנות לא הי' צריך עינוי על הנפש ובאמת דעת הרבה פוסקים דמצות אכילת ערב יוה"כ אינה מה"ת ועי' למודי ד' למוד נ"ט ולכן שפיר הי' יכול להיות שבת ויוה"כ ביחד אמנם משחרב בהמ"ק צריך לקיים ועניתם בפועל על הנפש ג"כ ולכן באמת קבעו חז"ל החשבון שלא יהי' ש"ק ויוה"כ ביחד. ב' והיא העיקר נראה עפ"מ שאמרו חז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפי' עבד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו והיינו כיון דשבת מורה על השגחת השי"ת וחידש העולם וא"כ מי ששומר שבת כהלכתן הרי מתקן חטא הנפש בזה שמקבל עליו אמונת הש"י והשגחתו והוי כמו אם עשה תשובה בעינוי הנפש ויש לכוין כונה זו במקראי קודש פ' אחרי והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם ושם שבת שבתון הוא לכם וגו' חקת עולם וצ"ע הכונה שכפל שהוא חקת עולם וראה זה פלא שבפ' אמור י"ג ל"ב בקרא שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש שם לא נאמר חקת עולם אע"ג דבקרא דלעיל מיני' לענין איסור מלאכה ביוה"כ נאמר חקת עולם אמנם עפ"י הנ"ל יובן היטב כיון שדרשו חז"ל מזה דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכי בתשעה מתענים אלא כל האוכל ושותה בתשעה כאלו מתענה ט' וזה מצד שצריך עינוי הנפש ג"כ וזה אינו בגדר חוקת עולם דהרי אם חל יוה"כ לאחר השבת א"א לקיים בו עינוי הנפש בט' ולכן בפ' אחרי שלא דיבר הכתוב אלא מתענית ביוה"כ דהיינו בעשירי לחודש אמר חוקת עולם להורות לנו דאין התענית בעשירי תלי' באכילה של תשיעי ונאמר דאם א"י לקיים בשלימות ועניתם את נפשותיכם שתי נפשות במשמע לא יהי' נוהג תענית יוה"כ לכן נאמר בזה חוקת עולם והיינו מטעם הנ"ל כיון דזה דצריך אכילה בט' הוא לתקן פגם הנפש ע"י עינוי הנפש ודבר זה מתוקן גם ע"י שבת אם מקבל עליו להיות שומר שבת כהלכתן בכל ענינים:

והנה רבותי שבת שובה בשנה זו [היינו שנת תרס"ו שאנו עומדים בה] יש הכל ביחד היום הוא שבת קודש ולמחר ערב יוה"כ שמיוסד לתקן חטאי הנפש ואח"כ יוה"כ עצמו לזאת עלינו להתאחד יחד ולבטל עלינו לכלל ישראל הכשרים שבדור ולקבל על עצמינו שמירת שבת כהלכתו ונוסיף עוז ועצמה בזה שמחר נקיים מצות ערב יוה"כ כהלכתה לענות את הנפש על העבר ולקבל על עצמינו להבא שנהי' דבוקים תמיד ביראת השם ואמונת חכמים ועיד"ז נזכה ביוה"כ לתקן כל חטאי הגוף וימחול לנו הקב"ה על כל חטאתינו ויהי' לנו שנת ברכה והצלחה בכל ענינים שנת גאולה וישועה אמן:

פרק ד

(ט"ז ל"ב) וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו וברש"י ז"ל אין לי אלא המשיח בשמן המשחה מרובה בגדים מניין ת"ל ואשר ימלא את ידו וגומר והם כל הכה"ג שמימות יאשיהו ואילך שבימיו נגנזה הצלוחית של שמן המשחה עכ"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל ואין הכונה לרב שלא יהי' במקדש כה"ג מרובה בגדים אלא מיאשיהו ואילך שהרי בגמ' אמרו משיח בשמה"מ ומרובה בגדים איזהו מהן קודם וכו' אבל בכל הזמנים אם נתרבה בבגדים כשר לעבודת יוה"כ שהרי לעולם מתקן כהן אחר ביוה"כ ואין מושחין אותו ואם אירע פסול בכה"ג משמש זה תחתיו בלא משיחה עכ"ל. מבואר מד' הרמב"ן ז"ל דלא הי' מושחין את הכה"ג הבא לעבוד ביוה"כ אשר תקנו אותו קודם לכן אם נמצא בהראשון פסול והי' כשר ברובי בגדים לבד אך באמת צ"ע מנ"ל זאת להרמב"ן ז"ל:

והנה בספרי חמדת ישראל דיני שבת אות כ"ז כתבנו שמקורן של ד' הרמב"ן ז"ל בירושלמי עיי"ש שכתבנו שמד' התוס' ישנים יומא מבואר להיפך אמנם ראה זה מצאתי בתורת כהנים שהזכירו רש"י ז"ל בקצרה שכ' בזה"ל א"ל אלא משיח בשמה"מ מרובה בגדים מניין ת"ל ואשר ימלא את ידו מניין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן ופרשו הראב"ד והר"ש ז"ל בפרושם לתו"כ שם דמניין שצריכין להתקין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול וזו התקנה תהי' במקום המשיחה או ריבוי בגדים שצריך לעשות בכה"ג קודם יוה"כ ולפי שא"א למשחו קודם לכן או להלבישו שמונה בגדים [דברים אלו דגם הלבשת שמונה בגדים א"א קודם יוה"כ מבוארים רק בפירוש הראב"ד ז"ל אבל בפירוש הר"ש ז"ל לא נזכר רק דמשיחה א"א קודם יוה"כ] לפי שאין ממנים שני כה"ג כאחד משום איבה התקנה הוא במקום משיחה וריבוי בגדים עכ"ל הראב"ד ור"ש ז"ל. מבואר מדבריהם דצריך לימוד ע"ז של"צ משיחה שבעה וריבוי בגדים שבעה שלא נימא כיון דכל כה"ג צריך עכ"פ או משיחה שבעה או ריבוי בגדים שבעה ובלא זה אינו נעשה כה"ג וא"כ הכא דלא אפשר קודם יוה"כ כל זמן שלא אירע בראשון פסול למשוח או לרבות את הכה"ג השני משום איבה א"כ לא משכח"ל הא דמתקנין כה"ג אחר תחתיו דאם הי' אפשר למנות שני כה"ג ביחד הי' אפשר למשוח גם את השני שיהי' שני כה"ג ואין איסור בשמן המשחה למשוח איש זר כיון דעושין אנו גם את זה לכה"ג משא"כ כיון דאין עושין שני כה"ג ביחד א"כ להשני א"א למשחו שיהי' בודאי כה"ג א"כ שוב א"א למשחו על תנאי דדילמא לא ימצא בהראשון פסול וא"כ מעלו בשמן המשחה ולכן כיון דא"א למנות שני כה"ג משום איבה א"א למשחו בשמן המשחה ולרבותו בבגדים שיעבוד בח' בגדים קודם יוה"כ א"כ איך משכח"ל כה"ג ביוה"כ וע"ז גלי לן קרא דוכפר הכהן דגם בכה"ג הוא ועשה כה"ג והטעם דהזמנה הוא במקום משיחה וריבוי שבעה אמנם ביוה"כ בודאי צריך משיחה בזמן שהי' משמן המשחה או ריבוי בגדים אחר שנגנז שמה"מ וכן מבואר להדי' בפירוש הר"ש ז"ל בתורת כהנים פ' ב' אות ב' אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וכו' ת"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפי' שעה ומילא ידו ללבוש הבגדים אפי' שעה אחת וכתב הר"ש ז"ל בפירושו שם דקאי על כה"ג ביוה"כ אם נמצא פסול בהראשון דקודם שנגנז שמן המשחה הי' מושחין אותו ואח"כ הי' מרבין אותו בבגדים וילפינן מקרא דאפי' משיחת שעה אחת ושבע בגדים שעה אחת מכשירו להיות כה"ג וז"ב ומוכרח בפירוש הראב"ד והר"ש ז"ל:

וראיתי לרבינו הגדול בעל פני יהושע ז"ל בלקוטים למס' יומא (דף ה' ע"א) שכ' לתמוה על הר"מ ז"ל דפסק דמשיחת יום אחד או ריבוי יום אחד ג"כ נעשה כה"ג ומנ"ל זאת דנהי דדרשינן בתו"כ פ' אמור אשר יוצק על ראשו שעה אחת דנעשה כה"ג במשיחה או בריבוי שעה אחת דילמא דוקא להחמיר שיש לו דין כה"ג לענין אסורי כהונה משא"כ לענין עבודת יוה"כ עבודתו פסולה עד שיתחנך ז' ימים קודם יוה"כ או במשיחה או בריבוי בגדים עיי"ש ואשתמיט לי' דברי התו"כ פרשת אחרי הנ"ל דילפינן מקרא דפרשת שבעה והכנתו לכה"ג זה עולה במקום משיחת וריבוי בגדים ז' כיון דא"א למשחו ולרבותו כל ז' כיון דא"א להחליטו שיהי' כ"ג ודאי משום איבה א"כ שוב אסור המשיחה וריבוי בגדים לעבוד עבודה בח' בגדים דדילמא משאיר כה"ד ועביד עבודה ביותר בגדים וז"ב ואמת:

ובח' למס' יומא כתבנו להעיר בזה עפ"מ דמבואר בכריתות (דף ו' ע"ב) פלוגתת ר"מ ור"י בסך לכה"ג בשמן המשחה אי עובר עליו בלאו דלא יסך דלר"מ עובר ולר"י אינו עובר כיון דאינו זר מעיקרא עיי"ש וא"כ נראה דלר"מ משיחה כל ז' מעכב דאם נימא דאינו מעכב איך אפ"ל דהיא למצוה דהרי הוא אסור בלאו רק דהמצוה דחי' לי' וא"נ דאינו מעכב וכבר נעשה כה"ג במשיחה הראשונה א"כ נראה דשוב אסור למשוח אותו א"ו דמעכב ואינו נעשה כה"ג אלא במשיחה ז' וביוה"כ גלי לן קרא דנ"נ משיחה ז' והיינו דההתקנה הוא במקום המשיחה וא"ד אפשר משא"א כמו"ש הפנ"י ז"ל אמנם לר"י דס"ל דסך לכה"ג אינו עובר כיון דלא הוי זר מעיקרא א"כ שפיר י"ל דאינו מעכב ובמשיחה הראשונה כבר נעשה כה"ג אבל אעפ"כ למצוה בעי משיחת ז' ובזה י"ל מה שתמה הפנ"י ז"ל דנראה דגמ' דילן סותרת ד' התו"כ די"ל דסוגי' דילן אזלי אליבא דר"מ אמנם הר"מ ז"ל דפסק להלכה כר"י שפיר פסק כתו"כ הנ"ל דאינו מעכב אפי' במקום שאפשר משיחת ז' ואעפ"כ למצוה צריך משיחה ז' והארכנו בזה בפלפול ויש לדחות א"נ דפליגי רק בלאו דלא יסך אבל איסור מעילה מודים דאיכא אף בסך לכה"ג ואכמ"ל בזה יהי' איך שיהי' כבר ביארנו דמד' הראב"ד והר"ש והתוס' נראה דכה"ג הבא לעבוד ביוה"כ הי' צריך משיחה שעה אחת עכ"פ ודלא כדעת הרמב"ן ז"ל ולכאו' יש להעיר מגמ' ערוכה יומא (דף ע"ג ע"א) דאמרינן בגמ' דמשיח מלחמה אינו משמש לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט ואמרינן בגמ' דאינו משמש ככה"ג משום איבה ומקשינן בגמ' והא האי תנא דלית לי' איבה וכו' ותרצינן לית לי' איבה בדכוותי' אבל בדזוטר מיני' אית לי' איבה וברש"י ז"ל משיח שעבר גדול הי' כמותו אבל משיח מלחמה דזוטר מיני' חושש לאיבתו וא"נ כהרמב"ן ז"ל דמשיח שעבר לא הי' נמשח בשמן המשחה כ"א מרובה בגדים וא"כ גם זה הוא בכלל זוטר מיני' דהרי מבואר במשנה דהוריות שם דכה"ג המשיח בשמן המשחה קודם לכה"ג מרובה בגדים וא"כ המשיח בשמן המשחה הוא גדול מזה המרבה בגדים וא"כ תמיד הוי זה דזוטר מיני' ואמאי ל"ח לאיבה:

ולכאורה עלה בדעתי כיון דכ"ז דאין מושחין את הכה"ג שבא לעבוד ביוה"כ הוא משום חשש איבה א"ל דאפי' עתה כשנמצא פסול בהראשון חיישינן לאיבה וא"כ ז"ד לר"י דס"ל דאינו ככה"ג ולא ככה"ד דחייש לאיבה ס"ל דאין מושחין את השני אבל ר"מ דלא חייש לאיבה ס"ל באמת דמושחין אותו וא"כ שוב הוי בדכוותי' וא"כ יוצא לנו מזה דבעת שהי' מושחין את הכה"ג קודם שנגנז שה"מ לר"מ הי' מושחין את הכה"ג שבא לעבוד ביוה"כ כיון דל"ח לאיבה וא"כ ממילא ס"ל דגם אחר יוה"כ כשהראשון חוזר לעבודתו משמש השני ג"כ ככה"ג דל"ש בזה חשש איבה כיון דהוה בדכוותי' אמנם לר"י דס"ל דחיישינן לאיבה לא הי' מושחין את הב' וא"כ ממילא תמיד הוי דזוטר מיני'. ולכן א"ע לא ככה"ג ולא ככה"ד ונמצא לפ"ז דכה"ג דר"י לר"מ א"ר לעבוד לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט כיון דזוטר מיני' גם ר"מ חייש לאיבה והא דפליגי גם על כה"ג בימי בית שני לאחר שנגנז שמן המשחה היינו משום דאז הי' כהן הראשון רק כה"ג מרובה בגדים וזה הי' גם הכה"ג שבא לשמש תחתיו ביוה"כ וא"כ הי' שניהם שווין לכן ר"מ לשיטתו דל"ח לאיבה בדכוותי' ס"ל דגם השני עובד ככה"ג אמנם ר"י דגם בדכוותי' חייש לאיבה ס"ל דהשני א"ר לכה"ג ולא לכה"ד נמצא דא"ש פלוגתתם על כל כה"ג הבא לשמש ביוה"כ דלאחר יוה"כ דהראשון חוזר לעבודתו מה דין השני דלר"מ תמיד השני עובד ככה"ג דאע"ג דבזוטר מיני' גם ר"מ מודה דחיישינן לאיבה מ"מ לר"מ הי' מושחין גם את השני בשעה שהי' שמן המשחה וא"כ הוי בדכוותי' ולאחר שנגנז שמן המשחה ודאי הי' שווין אמנם לר"י דגם בשווין חייש לאיבה ס"ל באמת דלא הי' מושחין את השני וממילא בשעת שהי' שמן המשחה הי' תמיד השני זוטר מהראשון אמנם אח"כ הי' שווין ודוק היטב בכ"ז כי נכון הדבר בס"ד. ולפ"ז לפי האמת דקי"ל כר"י דהשני אינו לא ככה"ג ולא ככה"ד משום דחיישינן לאיבה ה"ה דאין מושחין אותו ולכן יפה כתב הרמב"ן ז"ל להלכה דלא הי' מושחין את הכה"ג ביוה"כ שבא לשמש תחתיו ויש להאריך עוד בזה לברר הד' ואכ"מ רק מה שנוגע לביאור ד' הרמב"ן ז"ל:

פרק ה

(י"ז ח') ואליהם תאמר איש איש וגו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוה"מ לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא מעמיו. והנה סדר הפרשה צ"ב שמקודם נאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר וגו' ומבואר בו איסור ש"ח ועתה מתחיל עוד הפעם ואליהם תאמר על איסור העלאה בחוץ מה זה שאמר ואליהם תאמר ולמה פלגינהו בתרתי. והנה בהשק"ר אמרתי מעצמי ומצאתי אח"כ שכוונתי בזה לד' הגאון בספר לוית חן ז"ל לפ"ד ר"י דס"ל דבשר תאוה הי' אסור להם במדבר וא"כ הי' חייבין על כל שחיטה כרת בחוץ למקדש אף בשחיטת חולין כמ"ש רש"י ז"ל בחולין (דף ט"ז ע"ב) ד"ה נאסר להן בשר תאוה והרמב"ן ז"ל בחידושיו כאן וא"כ יפלא מה שאמר מרע"ה בשם השי"ת זה הדבר אשר צוה ד' לאמר דילפינן מזה הדבר דמהני שאלה בהקדש ואיך שייך בזה שאלה כיון דאפי' בחולין חייב כרת בחוץ וצריך לומר דזה קאי על לדורות כשהי' מותר להם בשר תאוה ולא יהי' חייבין על ש"ח כ"א בקדשים. ומדוקדק מאוד לשון המקראות. שמקודם אמר להם זה הדבר וגו' ולהורות דמהני שאלה בש"ח אמנם אח"כ אמר לו הקב"ה דזה רק לדורות אבל אליהם תאמר איש איש אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוה"מ לא הביאו היינו דבא לאסור בשר תאוה כמפורש בש"ס שם דילפותא. דר"מ מהאי קרא הוא ולכן ל"ש אצלם ענין שאלה כלל וזה נכון בביאור המקראות אך לפ"ז יהי' מוכרח מסדר המקראות כר"י ומה יענה ר"ע דס"ל דבשר תאוה לא איתסר כלל ועוד יש לדקדק דאמאי בזה הדבר כתיב בתוה"ק איסור ש"ח ואליהם תאמר איסור העלאה בחוץ דהיינו הקטרת אימורין:

לכן נלענ"ד דאדרבה עפ"ד ר"ע ארווח לן קראי יותר ויתפרשו היטב המקראות ונאמר דהנה יש לחקור למה דקי"ל דילפינן מזה הדבר דמהני שאלה על שחוטי חוץ מה הדין אם שחט בפנים והעלה בחוץ דחיי"כ על העלאה אם מהני שאלה לפטרו מכרת דהעלאה והנה בזרק את הדם בחוץ דג"כ חיי"כ פשיטא דמהני שאלה לפטרו מכרת אמנם בשחט וזרק בפנים והעלה אימורים בחוץ יש להסתפק אם מהני שאלה ומקום הספק לפמ"ש התוס' כריתות דאע"ג דמהני שאלה בהקדש מ"מ לאחר שנשחט ונזרק כהלכתו ל"מ שאלה א"כ בהעלאה ל"מ שאלה כיון דנשחט ונזרק הדם כהלכתו בפנים אמנם ד' התוס' תמוהין כאשר תמה עליהם בטו"א ז"ל מסוגי' דשבועות (דף ע"ב) דמקשינן בגמ' והרי הקדש ותרצינן בבכור נראה מבואר להיפך דבכל קדשים שהקדישו ע"י קדושת פה מהני שאלה אפי' לאחר שחיטה וזריקה אמנם בחידושינו למס' מעילה כתבנו בזה כעין פשר דבר דהנה באמת יש להסביר ד' התוס' דלאחר שחיטה וזריקה ל"מ שאלה לפמ"ש הר"ן ז"ל דבקדשים לאחר זריקה כיון דיש על הבשר היתר לכהנים ע"כ דאינן נאסרין מפאת הקדישו רק שהוא איסור תורה ואמרי' דהזריקה פעל פעולה שיפסוק איסור הקדישו רק בא עליו מחדש איסור תורה וא"כ מסברא דל"מ שאלה כיון דאיסור הקדש כבר חלף ועבר נהי דשורש איסור תורה זה מכח איסור ההקדש שהי' עליו קודם לכן מ"מ עתה כבר נאסר מכח איסור תורה שוב ל"ש בו שאלה וי"ל דזה תלי' בפלוגתת אמימר ורבא בשבועות (דף כ"ח) אי באכילה כולה נשאלין עלי' דאם אמרינן דגם באכילה כולה נשאלין עלי' משום דיש בו שיור קרבן או מלקות ה"ה הכא מהני שאלה כיון דאיסור קודש זה הוא שיור מכח איסור הראשון מהני בי' שאלה אמנם א"נ דאכילה כולה א"נ עלי' י"ל דל"מ שאלה אחר שנשחט ונזרק כהלכתן ומיושב קושיות הטור אבן מסוגי' דשבועות די"ל דהגמ' רוצה לת' בבכור שיהי' א"ש לכ"ע אמנם לפ"ז אם נאמר דסברת התוס' הוא רק משום דלאחר זריקה יש איסור תורה א"כ ז"ד בשלמים דנראה דיש אח"כ איסור תורה לגמרי הן על הבשר הן על האימורין כיון דבקדשים קלים קודם זריקה אין בהם מעילה כלל ואחר זריקה הבשר מותר לכל והחזה ושוק רק לכהנים ומועלים באימוריהן א"כ אחר זריקה נולד איסור חדש הן על הבשר והן על האימורין א"כ י"ל דכל זה הוי בגדר איסור תורה ול"מ שאלה משא"כ בחטאת ואשם ומכ"ש בעולה מהני שאלה אפי' אחר שחיטה וזריקה דל"מ בעולה דאין נפ"מ כלל בין לפני זריקה בין לאחר זריקה ואין הזריקה מתיר הבשר כלל מידי מעילה א"כ נראה פשוט דכח ההקדש נשאר בו לגמרי רק אפי' בחטאת ואשם דהזריקה מפקעת את הבשר מידי מעילה ומתרת אותם לכהנים א"כ ע"כ דאיסור לזרים הוי רק איסור תורה מ"מ ז"ד כשאנו דנין על הבשר אבל כשנבוא לדון על האימורין שאין בהם הבדל בין קודם זריקה שתמיד יש בהם מעילה אמרינן דאיסור האימורין הוא מכח ההקדש וכיון שחל שאלה על האימורין ממילא מהני שאלה על הבשר ג"כ וא"ז בגדר אכלה כולה ועי' היטב במס' נדרים (דף י"ב) ובר"ן ז"ל שם נתבאר לך דברינו בזה:

ויצא לנו מזה דבעולה לכ"ע מהני שאלה אפי' בשחט בפנים והעצה בחוץ דבעולה ל"ש כלל הסברא דלאחר שחיטה וזריקה ל"מ שאלה אמנם בשלמים יש לומר קצת דלאחר שו"ז ל"מ שאלה כיון דליכא איסור קודש לאחר זריקה אלא איסור תורה הן בבשר הן באימורין כיון דאיסור מעילה באימורין נתחדש ג"כ רק לאחר זריקה וא"כ ל"ש בו שאלה כלל [ולא נכחד ממני שיש לדחות דזה דאין מועלין באימורין מקודם הוא משום דלא הובררי עוד להיותן חלקו של גבוה אמנם לומר דהיא איסור תורה ואינו איסור קודש קשה מאוד דא"כ אמאי מועלין בו דהרי שורש איסור מעילה מכח שמועיל בהקדש וא"נ דחלף לו איסור קודש ל"ש בי' מעילה מ"מ לאחר עיון י"ל כן דאיסור הקדישו חלף לו ועתה יש עליו הקדש תורה ומכח זה מועלין בו ואין להשיב ע"ז מד' הרמב"ן ז"ל דכל שהקדישו לא בא בידי אדם אין מועלין בו דהכא בא מכח אדם רק דעל זה גרידא לא הי' מועלין כיון דהקדישו רק לקק"ל אמנם לאחר זריקת הדם חל עליו קדושת גבוה ומועלין בו ובאמת יש לומר עוד מטעם אחר להסביר הדבר דבשלמים לאחר זריקה ל"מ שאלה ונאמר דהנה במנחות לאחר שקדשו בכלי שרת ל"מ שאלה א"כ לכאורה בזריקה שנתקדש הדם בכלי שרת שוב ל"ש שאלה אך ז"א דנהי דהדם נתקדש בכלי מ"מ כיון דרק הדם נתקדש בכלי אינו מעכב את השאלה מהבשר ולכן מהני שאלה ומעתה נאמר דזה דוקא בקדשי קדשים דאין הזריקה עושית פעולה להביא את האימורין לידי מעילה דגם קודם זריקה הוי בכלל קדשי גבוה ומועלין בהם לכן שפיר גם לאחר זריקה מהני שאלה על האימורין משא"כ בקק"ל כיון דעיד"ז דנתקדש הדם ונזרק כהלכתו חל על האימורין קדושת גבוה ובאו עיד"ז לידי מעילה א"כ הו"ל כאלו האימורין נתקדשו בכלי ושוב ל"ש שאלה באימורין ובבשר ג"כ ל"ש שאלה כיון דהבשר אינו מחמת ההקדש אלא מכח איסור תורה שיש בו כמו"ש הר"ן ז"ל ולכן בשלמים לאחר שו"ז צ"מ שאלה וי"ל דהמשנה דיש אוכל אכילה אחת היינו שאכל חלב משלמים דבזה שפיר אמרינן דלאחר זריקה ל"מ שאלה כיון דקדושת האימורין ע"י הזריקה הוי כאלו נתקדשו בכלי ובבשר ג"כ ל"ש שאלה וצדקו ד' התוס' ועי' בזה]:

אמנם נראה לחדש דאע"ג דלדורות מהני שאלה גם על העלאה בחוץ על עולה לכ"ע. בדור המדבר לר"ע לא הי' מהני שאלה כ"א בש"ח אבל על העלאה בחוץ ל"מ שאלה לפמ"ש הפוסקים כיון דהא דקי"ל דשחיטה לאו עבודה היא היא משום שנוהג בחולין ולפ"ז לר"ע דבמדבר נחירה אשתרי להן ולא הי' נוהג שחיטה כ"א בקדשים הוי שחיטה עבודה וצריך כהן וכלי שרת בשחיטה ומעתה כיון דנשחט בפנים כדין קדשים ע"כ דנשחט בכלי שרת ונתקדשה הבהמה בקדושת כלי שרת והו"ל כמנחה שנתקדשה בכלי שרת דל"מ שאלה וא"כ ל"ש שאלה במדבר כ"א על שחוטי חוץ אבל על העלאה בחוץ ל"ש שאלה כלל וחיי"כ בהחלט אם נשחט בפנים והעלה בחוץ:

ומעתה מה מאוד ימתקו לנו המקראות דמקודם אמר הקב"ה למרע"ה שיאמר להם זה הדבר אשר צוה ד' על ש"ח וילפינן מגז"ש דזה הדבר האמור בראשי המטות דמהני שאלה בש"ח וזה נאמר מיד ולדורות אמנם אח"כ אמר לו הקב"ה ואליהם תאמר איש איש אשר יעלה עולה או זבח היינו דאם שחט בפנים ויעלה בחוץ בין שיהי' עולה או זבח חיי"כ בהחלט דאע"ג דלדורות מהני שאלה גם בהעלה בחוץ בעולה מ"מ בדור המדבר כיון דשחיטה היתה עבודה ונתקדשה כל הבהמה בקדושת כלי שרת שוב ל"מ שאלה וזה שמדקדק לאמור אשר יעלה עולה או זבח והוי בגדר זו ואצ"ל זו דל"מ זבח דהיינו שלמים דאפי' לדורות י"ל דל"מ שאלה דבשלמים גם לדורות הו"ל כאלו נתקדשו האימורין בכלי ע"י זריקה כנ"ל אך אפי' עולה דלדורות הוי בגדר שחיטה והוי בכלל זה הדבר דמהני שאלה אמנם עתה ל"מ שאלה וחיי"כ בהחלט. ועי' בת' מהר"מ מינץ החדש סי' ט"ז מ"ש שם להסביר ד' התוס' כריתות הנ"ל דלאחר שחיטה וזריקה ל"מ שאלה משום דלא אתא דיבור ומבטל מעשה אמנם השחיטה אע"ג דהוי ג"כ מעשה מ"מ אינו מעשה בקדשים כיון דגם בחולין נוהג שחיטה ולפי דבריו ג"כ י"ל כדברינו דאע"ג דזריקה הוי מעשה בקדשים מ"מ הא המעשה רק בהדם ואע"ג דעיד"ז ניתר הבשר בא כילה זה אינו מאלים כח ההקדש ואדרבה מתיר בזה איסור ההקדש ורק בשלמים כיון דע"י זריקה חל על האימורין איסור מעילה ושפיר הוי מעשה דהקדש ולכן ל"מ שאלה באימורי הקדש דשלמים לאחר זריקה אמנם בדור המדבר כיון דבחולין לא הי' שייך שחיטה רק בקדשים א"כ הוי שחיטה מעשה גמור בכל הקרבן ושוב ל"מ שאלה לאחר שחיטה אם נשחט בפנים ולכן על העלאה בחוץ איכא כרת ועיי"ש שהג' המחבר ז"ל כתב מטעם זה דגם על ש"ח ל"מ שאלה לר"ע כיון דשחיטה הוא עבודה. וא"י מה קאמר הא התוס' כתבו להדיא דדוקא בשנשחט ונזרק כהלכתו ולפי הסברא שכ' הגאון המחבר עצמו ל"ש זה אלא כשנשחט בפנים דהוי בגדר מעשה דהקדש לא כששחטו בחוץ דפוסלו מן ההקדש ואין שם מקום המעשה זה כלל וכבר תמהתי עליו בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות כ"ו:

ודרך פלפול עלה בדעתי עוד לבאר דקדוק לשון המקראות מה שנאמר "ואליהם תאמר" בהעלאה בחוץ עפ"מ שהראה לי כבוד יד"נ הרב המובהק חכם ושלם מוהר"ז וואלף נ"י דומ"צ דק"ק קאליש יצ"ו מד' השטמ"ק כריתות (דף ג' ע"א) ד"ה אי בנשי קחשיב שכ' בזה"ל וכן המעלה אברים בחוץ דשמא לא מחייב רק אותן שראוין להקריב בפנים נראה מדבריו דבר חדש דל"ש לאסור הקטרה בחוץ כ"א בכהן שראוי לעבוד עבודה בפנים אבל זר שא"ר לעבוד בפנים יהי' פטור על הקטרה בחוץ אך לכאורה הדבר מתמי' מאוד דהרי מבואר בתוה"ק ואליהם תאמר כל איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יעלה עולה או זבח ואל אוה"מ לא יביאנו וגו' הרי מבואר בתוה"ק דהכל חייבין על הקטרה בחוץ אע"ג דאינן ראוין לעבודת פנים:

אמנם י"ל עפ"מ דמבואר בשטמ"ק הנדפס בסוף הש"ס ד' ווילנא שם יש הוספת דברים בזה"ל ושמא כיון דזר כשר בבמה גם אשה כשרה בבמה וחייבת על הקטרה בחוץ לכן נראה דבהקושי' הי' סובר השטמ"ק דאע"ג דכשרים בבמה מ"מ כיון דפסולין בעבודת פנים א"ח משום ש"ח כיון דל"ש גבי' עבודה זו כלל כיון דלאחר שיבנה המקדש נאסרו הבמות איסור עולם ושוב ל"ש זר ונשים כלל בעבודת הקטרה אין לחייב אותם על הקטרה בחוץ ומעתה י"ל בזה דוקא לדורות אבל אז בדור המדבר נהי דמשהוקם המשכן נאסרו הבמות אבל לא נאסרו בהחלט והי' עוד שעת היתר להם בשבע שכבשו ושבע שחלקו וא"כ בודאי הי' להם עוד שייכות לעבודה ושוב נאסרה עליהם הקטרה בחוץ:

ומעתה א"ש סדר המקראות דמקודם בש"ח נאמר זה הדבר אשר צוה ד' איש איש מבנ"י וקאי על מיד ולדורות דשחיטה כשרה בזר בפנים וא"כ חייב עלי' משום ש"ח אמנם אח"כ על העלאה בחוץ בזה לדורות לא נתחייבו כ"א הכהנים כיון דזרים דא"ר להקריב בפנים א"ח משום העלאה בחוץ אמנם אליהם תאמר וגו' דהיינו היום הכל חייבין על העלאה בחוץ כיון דיש להם עוד שייכות לעבודה זו בבמה בשעת היתר הבמות ונפשוט מזה ספיקא של השטמ"ק אי זרים ונשים חייבין לדורות בהקטרה בחוץ וז"נ בביאורי המקראות. אמנם כ"ז אם נחזיק בד' יד"נ הרב הנ"ל שלמד הפירוש בשטמ"ק דנסתפק גם על זרים אם חייבין משום העלאה בחוץ כיון דא"ר לעבודה זו בפנים אמנם לענ"ד א"א לומר כן בכונת השטמ"ק כיון דמפורש בתוה"ק להיפך ואם יש חילוק בזה בין לדורות בין לשעה הו"ל לפרש ולא לכתוב ספק בסתמא מה שמפורש בתוה"ק להיפך ועוד דהרי בפרשת ש"ח נאמר בתוה"ק דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וגו' ודרשינן מזה בתו"כ לרבות הזורק דם בחוץ מבואר מזה דהכל חייבין גם על זריקת דם בחוץ אע"ג דפסולין לעבוד עבודה זו בפנים [ובאמת מה"ט יש לעיין גם בדברינו לעיל מה שכתבנו לחלק בין שחיטה להקטרה כיון דגם זריקה בכלל שחיטה הוא ובשחט בפנים וזרק בחוץ הו"ל כאילו שחט בפנים והקטיר בחוץ והבן] ויותר קשה לפ"ד ר"ע דס"ל דבשר נחירה אשתרי להו ולא הי' צריך שחיטה אלא קדשים וכתבו האחרונים דלפ"ז הי' שחיטה עבודה והי' צריכה כהונה וא"כ איך הוזהרו ישראל במדבר על ש"ח הא אינן ראוין לשחוט בפנים גם גוף ד' השטמ"ק במ"ש דאפשר משום דכשירין בבמה חייבין משום הקטרה בחוץ צריכין הבנה:

לכן נלענ"ד דמעולם לא עלה ע"ד השטמ"ק להסתפק שלא יהי' חייבין בהקטרה בחוץ כ"א כהנים מה שמבואר בתוה"ק להיפך דכל ישראל וגרים חייבין על העלאה בחוץ והרי הכתוב צווח ואמר ואל אוה"מ לא הביאו היינו שהחיוב מיתה שלא הביאו אל אוה"מ אל הכהן שיקטרנו בפנים ולכן ברור הדבר דאע"ג דהוא א"ר לעבוד בפנים חייב על הקטרה בחוץ אך כונת השטמ"ק הוא כיון דקרא אתא להזהיר על לעתיד שלא ישחטו ויקטירו קדשים בבמות דהיינו בחוץ רק שיביאו אל המשכן א"כ ז"ד מי ששייך בעבודת קדשים עכ"פ בבמה אבל נשים י"ל דפסולי גם בבמה וממילא א"ל שייכות לעבודה כלל וא"כ אינן בכלל איסור בהקטרה בחוץ ומ"ש השטמ"ק דשמא לא מחייב רק אותן שראוין להקטיר בפנים כונתו כיון דחזינן דנשים מתמעטי אף כהנת מעבודה דנשים אינן בכלל כהנים א"כ ה"ה בבמה דהיתה כשרה בזרים היינו מפאת שהי' לישראל קדושת כהונה אמנם נשים הי' פסולין גם בבמה לכן לא נאמר עליהם אזהרה זו כלל וע"ז כ' השטמ"ק די"ל דנשים דמי' לזרים וגם נשים כשירין בבמה ועי' היטב מ"ש בספרי פ' יתרו אות ב' ותבין דברינו כן נראה כונת השטמ"ק לחומר הנושא שלא יהי' דבריו תמוהין מתוה"ק ודוק היטב:

פרק ו

אעתיק בזה מ"ש זה זמן כביר לכבוד ידידי הרב הגאון החסיד מוהר"ש משה נ"י אב"ד דק"ק וויערעשאוו השייך לסדר היום וז"ל שם יקרתו קבלתי וכו' ומה שהקשה כת"ה על שיטת הרא"ה בס' החינוך מצוה ר"ו שכ' דאע"ג דקי"ל דאין קדושין תופסין בחיי"כ מ"מ איכא לאו בקדושין מדכתיב בלשון קיחה עיי"ש והקשה כ"ת מכתובות (דף ט"ו ע"א) דאמרינן בגמ' ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש וכו' והקשו שם בתוס' מסוגי' דנזיר דאמרינן בגמ' אמינא לך אשה דלא ניידה וכו' וכ"ת ה"נ בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרה לנחיתא משמע דלגבי אדם ל"ש כל דפריש ותי' בתוס' דהתם בשעת האיסור כשבא עלי' היא הדרה לנחיתא והוי קבע משא"כ הכא דאזלי אינהו לגבה בשעת האיסור הוא פריש אתד"ק אך לכאורה יקשה ע"ז מהא דאמרינן ר"פ כל הזבחים וכי מגיסא אסורה עיי"ש (דף ע"ג ע"ב) ובפירוש רש"י שם כיון דכבר הותרו ע"י כל דפריש שוב אין חוזרין ונאסרין אף אם נעשה קבוע אח"כ וכמו שמוכיח הרא"ש מזה דבביטול ברוב מותרין לאכלן כאחת וא"כ לכאורה צריך מובן מה בכך דהדרה לנחיתא מ"מ כיון דבשעת קדושין היא פריש והותרה אז אמאי חוזרת ונאסרת וע"כ צ"ל כיון דבשעת קידושין עדיין לא הי' דנין כיון דאין הקדושין אסורין כלל א"כ אין נפ"מ אם היא מהקרובות אם לא וכל האיסור הוא בשעת הביאה ואז הוי קבוע וא"ד למגיסא כיון דהיא לא הותר עוד כלל וא"כ זה ניחא א"נ דליכא איסור בקדושין משא"כ לשיטת הרא"ה ז"ל דאיכא איסור בקדושין א"כ שוב דמי' למגיסא כיון דגם על הקדושין הי' ספק והי' מוכרח לומר דהיא מרוב ושוב הותרה ואינה חוזרת ונאסרת את"ד היקרים הנה ר"ד תמהני על כת"ה שלא דייק היטב בלשון התוס' כתובות שכ' בזה"ל ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרה לנחיתא האשה שקידש השליח וכו' עכ"ל הנצרך לנו:

ולכאורה אין מובן לד"ק דמה ענין האשה שקידש השליח להכא והל"ל באשה זו שקידשה בשוק הדרה לנחיתא בשעת ביאה ושוב חוששין שדלמא היא קרובת המתקדשת דל"ש לומר כל דפריש כיון דאז היא קבוע לכן נראה דכונת התוס' דס"ל דהא דאמרינן בגמ' וכ"ת בשוקא אשכחה וקדיש הכונה על האשה שקידש השליח דילמא השליח קידש את האשה בשוק וא"כ אין לאסור כל הנשים מצד קבוע כיון דאשה זו שקדשה השליח היתה אז פריש ע"ז תרצינן הדרה לנחיתא והיינו דאשה זו שקידש השליח הדרה לנחיתא וכן מבואר בשטמ"ק נזיר לפרש ד' הגמ' עיי"ש וא"כ לק"מ קושיות כת"ה כיון דעל אשה זו לא הי' דנין כלל מקודם בשעת הקידושין דבודאי היתה מותרת אז להתקדש להשליח והאשה שאנו דנין עלי' כעת מעולם לא הותרה וי"ל דהרא"ה ג"כ מפרש כד' השטמ"ק הנ"ל ול"ק קושיות כת"ה אך באמת זה אינו מספיק דנראה ברור דאפי' א"נ דפירוש הגמ' כמ"ש השטמ"ק מ"מ זה ודאי דמודה השטמ"ק דצ"ל דאם עתה יקדש המשלח אשה בשוק תהי' ג"כ אסורה עליו אע"ג דשייך בה כל דפריש ומה בכך דהמתקדשת קבוע מ"מ כיון דבדידה שייך כל דפריש א"כ אינה קרובה כלל וע"כ צ"ל מצד דתהדר לנחיתא וא"כ הדר"ל קושיות כת"ה הא לשיטת הרא"ה ז"ל ז"ד למגיסא כיון דכבר הותרה בשעת הקדושין ועי' באס"ז לכתובות שם מבואר להדי' כן דצריך לומר בין על האשה שקידש השליח ובין על האשה שקידש המשלח דהדרה לנחיתא דאל"כ הא איכא עצה שהמשלח יקדש בשוק וקושיות כת"ה עצומה והנה בעיקר הסברא שכ' כת"ה דא"נ שלא כדעת הרא"ה ז"ל וליכא איסור בקדושין אינו דומה למגיסא בודאי צדקו ד' כת"ה וזה מקרוב כתבתי להעיר כיו"ב ביו"ד סי' ס"ט בדין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שנתערב בבשר ששהה שיעור מליחה דמותר לבשלם שכ' הש"ך דדוקא בפני עצמן שרי ותלי לה בפלוגתת הרשב"א והרא"ש ז"ל בדין ביטל איסורין חד בתרי אי מותר לבשלן יחד וכתבתי די"ל כיון דעיקר סברת הרא"ש ז"ל כיון דכבר הותרו אין חוזרין ונאסרין וכהאי דמקשי בגמ' וכי מגיסא אסורא א"כ י"ל דהכא כיון דהבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה כמו שהיא עתה הוי דם האברים שלא פירש וא"כ הנפ"מ רק אחר בישול ולא הותרה עוד וא"ד למגיסא וגם לדעת הרא"ש אסור והארכתי בזה בפלפול אכ"מ:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה