כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
מצורע
פרק א
במדרש רבה מעשה ברוכל אחד שהי' מחזר בעיירות וכו' והי' מכריז ואומר מאן בעי למיזבן סם חיים וכו' ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטורקלני' שמעי' דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבנן לי וכו' סליק לגבי' הוציא ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתרי' נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב אמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ואמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל הזה והודיע מן האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהי' תורת המצורע תורת המוציא שם רע עכ"ל המדרש. והנה דברי המדרש אומר דרשוני וכבר נתקשו כולם דמה חידש הרוכל בזה שנתפעל כ"כ ר' ינאי שנתברר לו עתה פירוש הקרא והנה בפשיטות נראה דלר' ינאי נתקשה תמיד הלשון בקרא דמתחיל מי האיש החפץ חיים בלשון נסתר ומסיים בלשון נוכח נצור לשונך מרע אמנם הרוכל ביאר לו זאת שהכונה על הכרזה וכן עשה דוד המלך כמו שעשה הוא שהכריז מי האיש החפץ חיים ואח"כ כשנתקבצו סביבותיו אמר להם נצור לשונך מרע ועי' בפירוש מהרז"ו שנדמ"ח במד"ר ד' ווילנא שנראה שזה כוונתו אך עיקר הדבר צ"ע מה הענין בזה ועי' בחי' הרד"ל שכ' שהרוכל בירר לו שלא נימא דגם קרא דלהלן סור מרע ועשה טוב נמשך למי האיש החפץ חיים וא"כ קאי על כל התורה ובא הרוכל והודיע שהעיקר דמי האיש נמשך רק לנצור לשונו וגם זה צ"ע שאטו באמת די שמירת פיו ולשונו מלשון הרע ושוב אינו נצרך להיות סור מרע ועשה טוב ועוד צ"ע מה זה הענין סם חיים וגם סוף ד' ר' ינאי מה שסיים לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו' זאת תהי' תורת המוציא שם רע צ"ע מאוד מה ענין מוציא שם רע ללשה"ר:
והנלע"ד ביאור הענין דהנה ידוע עד כמה הפליגו חז"ל בחומר החטא של לשה"ר עד שאמרו בתוספתא פ"א דפאה ששקול נגד ג' עבירות החמורות עכו"ם וג"ע ושפיכות דם וצ"ב מאי החומר הגדול שיש בזה יותר מעכו"ם אמנם הענין נראה דהנה סוגי חטאים יש בשני אופנים. א' בכח החומר שהוא נוצר מאדמה. ב' בכח הנפש. והנה חטאים של גילוי עריות ושפכ"ד הם מכח הגוף אמנם עכו"ם הוא פוגם בדעת האדם וזה הוא בכח הנפש וכן לשה"ר שהוא חטא בדיבור הוא חוטא בכח הנפש כמו שתרגם אונקלס על הקרא ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא כי הדיבור הוא הנפש שנפח הקב"ה באדם וידועין ד' הזוה"ק מאן דנפח מדילי' נפח לכן הדיבור באדם הוא כח הנשמה שבאדם ובזה נבדל האדם מכל הבע"ח שיש בהם נפש החיוני אמנם אדם ניתן בו נפש המשכלת וזה בחינת הדעת והדיבור וכ"כ המר"ל מפראג ז"ל בס' נתיבות עולם שזה ענין תפילה בדיבור להודות ולהלל להשי"ת על שהבדיל אותנו בזה יותר מכל הבע"ח ובמאמר השכל להראב"ן ז"ל הובא בשם רס"ג ז"ל לפרש מה שיסד הפייטן הדעה והדיבור לחי עולמים כי אע"פ שנביא יכול להחיות מתים מ"מ הדעת והדיבור הוא רק ביד הקב"ה בעצמו ואין זה בכח שום יצור ליתן דעה ודיבור כי זה חלק אלקי ממעל וכ"נ מבואר בסנהדרין (דף ס"ה ע"ב) רבה ברא גברא שדרי' לקמי' דר"ז הוה קא משתעי בהדי' ולא הוה מהדר לי' אמר לי' מן חברי' את הדר לעפרך ועיי"ש ברש"י ז"ל מבואר דנוצר ע"י ספר יצירה אין בו דעת ודיבור וזה כד' רס"ג הנ"ל [ובמק"א כתבתי בזה לתמוה על הג' חכ"צ ז"ל בת' שחקר אם יכול להצטרף למנין ולא העיר כלל מזה שא"ב דעת כלל ועי' במגילה (דף ז' ע"ב) לשנה אמר לי' רבה לר"ז] ניתי מר ונעביד סעודה בהדי הדדי אמר לי' לאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא ולכאורה הא כל התנאין והמוראין היו יכולין להחיות מתים בפרט שר"ז ידע כחו של רבה שיש בכח גם לברוא אדם ע"י ספר יצירה אמנם להנ"ל א"ש דהי' ירא מהדעת והדיבור שהי' רק בנס שחזר אליו כיון שזה אינו בכח אדם כנ"ל והארכנו הרבה במק"א בזה ואכ"מ] וזאת הוא החומר שיש בחטא עכו"ם שחוטא בכח הדעת שבו אמנם מפני שהפליגו חז"ל בחטא שבין אדם לחבירו יותר מבין חטא שבין אדם להקדוש ברוך הוא ולשה"ר הוא אותו חטא של עכו"ם שהוא גם כן חטא בכח הנפש והוא בין אדם לחבירו לכן אמרו חז"ל ששקול כנגד ג' עבירות אלו והנה תכלית בריאות ישראל לזכך חומרו עד שיגיע למעלת הנפש והנה כל עוד שאינו פוגם בכח הנפש נוכל לזכך את חומרו בכח הנפש שיתגבר עליו משא"כ מי שחוטא בנפש הרי ממית את כח החי שבו הנטוע בו מהשי"ת שעיד"ז יהי' יכול להחיות את כח החומר שבו וממילא הרי הוא כמת וזה הודיע לנו הרוכל באמרו מאן דבעי למיזבן סמא דחי' היינו הרפואה שהחיים יהי' כמו שהם צריכין להיות שלא יתקלקלו ואדרבה יוסיף אומץ להחיות לגמרי ואמר שהסגולה לזה נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה כי האדם השומר לשונו ושפתיו שלא יטמאם בלשה"ר ורכילות ושמור הוא שלא יתלכלך הנפש שישאר בטהרתן זה הוא התרופה העיקרית להיות עיד"ז מקיים כל התוה"ק כי עיד"ז ששומר את נפשו בטהרה ממילא נתגבר הנפש על כחות הגוף ויזכך את חומרו ג"כ וממילא יהי' סור מרע ועשה טוב וזה שאמרו חכמי אמת כי ברית המעור מכוון נגד ברית הלשון כי האדם מטבעו שואף לחטוא אך מי ששומר פיו ולשונו אז הנפש שבו שהוא בשלימות והדעת הגמור אינו מניחו לחטוא כמאמרם ז"ל א"א חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות אמנם מי שפיו חומה פריצה והנפש נפגמת והדעת נתקלקל ממילא עלול לחטוא ר"ל ונראה שזה מליצת חז"ל באמרם רובם בגזל ומיעטו בעריות וכולם בלשון הרע שהכונה אחר שחשב מקודם הרוב והמועט שזה כולל כולם אמר אח"כ שכולם היינו שהחטא הרוב והמועט בין בגזל בין בעריות הוא מכח לשה"ר שיש בהם שאם היו נזהרים בשמירת הלשון כראוי לא היו באים לידי חטאים אלו ששמירת הלשון הוא סם החיים וכבר נודע מה שפירשו המפרשים דמטעם זה הרהורי עבירה קשים מעבירה כי ההרהורי הוא חוטא בדעת שהוא הנפש שבאדם וזה שהודיע לנו הרוכל הזה כי נצור לשונך מרע הוא התרופה להאיש החפץ חיים ועיד"ז בא לכלל סור מרע ועשה טוב [ועי' היטב בחי' הרד"ל ותראה מה בין דבריו לדברינו] ואמר אח"כ בקש שלום ורדפהו כי לכאורה בקשת שלו' בין אדם לחבירו א"א אלא ע"י שינוי קצת כמו שהי' עשה אהרן הכהן ע"ה ועיד"ז יוכל לנפול לשקר ממש לכן אומר דוד המלך ע"ה דמי שנזהר בלשונו מלשה"ר ורמאות הוא בא לעשות כל המצות ויכול להיות רודף שלום ג"כ שעיד"ז לא יכשל ח"ו ליפול בחטא לשה"ר. וערבים עלי דברי אדמו"ר הגאה"ק מוהר"ח העניך מאלכסנדר זצ"ל זי"ע שאמר שענין טהרת מצורע ע"י כהן דהנה צרעת בא על עון לשה"ר והנה זה המדבר לשה"ר הוא אומר אמת שא"י לסבול מה ששמע שחבירו דיבר עליו סרה ומספר לו ומידת אהרן הכהן הי' להיפך לרדוף שלום אפי' בין שני שונאים במר שסיפר מאחד על חבירו דברים שלא אמר עיד"ז עורר בהם אהבה ועשה שלום ואמרה תוה"ק שזה עונשו של המגיד אמת שרפואתו יהי' ע"י הרודף שלום שמוכרח להגיד שקר כדי לשים שלום ודפח"ח שפת"י:
וזה כונת דוד המלך ע"ה אחרי שאמר גודל המעלה של שמירה מלשון הרע שהוא סמא דחי' ושעיד"ז יבוא לקיים כל התוה"ק אמר אח"כ בקש שלום ורדפהו שהוא בעצמו יזכה להיות רודף שלום ג"כ ומצוה לשנות מה שאמר חבירו לעשות שלום ולא להגיד האמת ולעשות פירוד בין איש ישראל לחבירו וכ"כ הספרי מוסר דביותר צריכין זירוז הבעלי תורה שאפי' אדם לומד תמיד ע"י לשה"ר יכול להפסיד הכל כיון דמטמא כח הנפש שבו גם למודו ותפלתו אינו שוה כלום ואדרבה נותן בזה כח לחיצונים ח"ו וכנראה שלכן גמר עונשו של בעל לשון הרע שמוכרח בעצמו להכריז שטמא טמא הוא שמפני שכל מטרת בעל לשה"ר לפי דעתו להיות איש אמת לכן הענישה התוה"ק אותו להכריז גלוי' ולהודיע לכל ששורש אמת זה שהי' נכסף אליו הי' מפני שטמא הוא אמנם מי שנזהר בתוה"ק ושומר פיו ולשונו הוא חופש נגעי עצמו לתקנם ולא נגעי חבירו וזה כונת המדרש שמוסיף ר' ינאי ולפיכך משה עומד ומזהיר זאת "תורת" המוציא שם רע כי שם של אדם הוא כח הנפש שבאדם כמו שכתב בתוה"ק וכל אשר יקרא האדם נפש חי' הוא שמו היינו חיותו וכחו והודיע לנו משה רבינו ע"ה היינו אפי' התורה שלומד ג"כ נתקלקלה ע"י לשון הרע כי מוציא שם רע כיון שהשם שבו נתקלקל היינו כח הנפש לכן ממילא גם תורתו לא תציל עליו וטמא טמא יקרא ר"ל כי זה הוא חטא הלשון ר"ל שעיד"ז שהנפש נפגם ח"ו גם כל המצות והתורה נפגמים כי הוא חטא הכולל כל ענין התורה והמצות וזה שאמר שלמה המלך ע"ה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו כי אין צרה לנפש גדולה מזו אחר שרואית שכל המצות ומע"ט שסגולה בכחה ג"כ הולכים לאיבוד אמנם עיד"ז ששומר פיו ולשונו זוכה לתכלית המקוה לתקן הכל להיות אוהב ימים לראות טוב ואין טוב אלא תורה היינו שיהי' הכל בשלימות השי"ת יזכינו לזה שנשוב בתשובה שלימה על חטא הגדול הזה ונזכה לחיים הנצחים אמן אמר המחבר דרוש זה הגדתי בקהל עם י' בטבת שנת תרנ"ב בבהמ"ד דבלאשקי בהספידא על כבוד הרב הצדיק וחסיד מפורסם מוהר"ר ליפמאן זצ"ל והעתקתיו כאן מפני ששייך לסדר היום ולעשות מזכרת להרב הצדיק המופלא הנ"ל תנצבה"ח]:
ובדרושים כתבנו לבאר סמוכות הקרא דבקש שלום ורדפהו לנצור לשונך מרע עפ"י דמבואר בירושלמי מובא בהגהות מיימוני פ"ז מה' דיעות אות ג' דמותר לדבר לשה"ר על בעלי המחלוקת מ"ט ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך נראה מבואר דהיכא דיש חשש מחלוקת מותר לדבר לשה"ר להשקיט הריב עיד"ז ונראה בזה דוקא אם יש תועלת בהדיבורים לבער המחלוקת מישראל ושיכון השלו' על תילו אז מותר לדבר לשה"ר אבל לדבר לשה"ר בלי תועלת אע"פ שהם בעלי מחלוקת מ"מ אסור לדבר עליהם לשה"ר כי הלשון הרע אינו אסור רק משום שמדבר רע על חבירו אלא מפני שפוגם בנפשו נפש המשכלת אמנם אם תכלית הדיבור לעשות שלום בעולם ולבער המחלוקה אין זה פגם רק אדרבה טובה הוא כי גדול השלום שדוחה מחיקת השם משא"כ לדבר סרה בלי תועלת לשלום זה אינו מותר בשו"א וראה לשון הזהב של רבינו הר"מ ז"ל פכ"ה מסנהדרין ה"ו שכ' אין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לשה"ר דקדק בלשונו דאינו "חייב" משום לשה"ר משמע אבל אינו היתר לשליח ב"ד שיספר הכל לב"ד והגם שמותר לדבר לשה"ר על בעלי המחלוקת ה"ד מה שהוא לתועלת להשקיט הריב או להשבית מחלוקת מישראל משא"כ דברים בעלמא שלא יועילו רק להעלות חימה בודאי אסור רק שליח ב"ד אינו נתפס על צערו אם חושש לכבוד הב"ד ומספר הדברים כהווייתן וזה שלמדו חז"ל ממה שאמרו למרע"ה תשובת דתן ואבירם אות באות ממש כאשר אמרו הגם שהיו יכולים לקצר שאמרו לא נעלה ובזה א"ש קושיית העולם שהקשו על ד"ז מירושלמי הנ"ל ולפי דברינו א"ש דברור הדבר דלא הותר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת אלא מה שהוא לצורך השלום ועי' בת' רמ"א סי' י"א בכתב התנצלות על פסק אחד שהאריך טובא בד"ז אי הותר איסור לשה"ר משום השלום ותמהני שלא הזכיר כלל ד' הירושלמי אלו וי"ל קצת כיון ששם קאי הרמ"א ז"ל על איסור במוצש"ר ג"כ וזה חומר מלשה"ר בלבד דהוא אמת אבל הוצאת שם רע דהוא שקר למען השלום זה יש לומר דאסור לכן הוכרח לאריכות דבריו שם:
[ובאמת בעיקר דבריו הקדושים יש לי עיון גדול שיהי' מותר הוצאת ש"ר על קהל ועדה מישראל כמו שהי' המעשה שם בשביל השלום. והראי' מהא דקורין לפני סוטה מעשה ראובן א"ר כיון שמפורש בתורה המעשה בפשיטות והרי דבר זה נתפרסם לפני כולם שכבר פרסמה התוה"ק זאת. לזאת אע"פ במקום שא"צ נקראת ולא מתרגמת אמנם במקום שנוגע לכבוד שם שמים קורין אותה כפ"מ שכתוב בתוה"ק אמנם להגיד ולכתוב פסק דין בהוצאת ש"ר בשקר כדי להשקיט הריב נ"ע לענ"ד והרי חז"ל אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים ומכ"ש בדבר שקר ויש בו הוצאת ש"ר וחבל שאין לנו ידיעה ברורה במעשה ההיא ונכתבה בקיצור ובסתימת אמרים ולא נוכל לדעת האמת עד היכן היו הדברים מגיעים עכ"פ ברור הדבר שאין למדין ממנה למק"א כי לפי הנראה מת' הרמ"א שם הי' הדבר נוגע לכלל המדינה וגם זה צ"ע ואכ"מ] עכ"פ המעי' היטב בד' הרמ"א ז"ל יראה כדברינו דס"ל דאף לשה"ר לא הותר לדבר על בעלי מחלוקת כ"א למען השלום ולא זולת וי"ל שזה כונת דוד המלך ע"ה אחר שאמר נצור לשונך מרע שזה הוא סמי דחי' וכולל כל התוה"ק ועיד"ז יבוא לסור מרע ועשה טוב כמו שכתבנו למעלה ואמר אח"כ אעפ"כ בקש שלום כי תבקש שלו' בכל ענין להשקיט הריב אף אם יהי' ע"י לשה"ר וזה ורדפהו היינו שבזה מותר לרדוף על בעל המחלוקה בלשה"ר אם הוא לתועלת השלום כיון שביארנו שעון לשה"ר עיקרו משום שפוגם בדיבור דהוא חלק אלקי ממעל וכיון שמותר למחוק השם למען השלום ה"ה דמותר איסור לשה"ר משום זה ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:
פרק ב
אעתיק בכאן מחידושי במסכת קידושין (דף נ"ז) איזהו הערות השייכים לסדר היום ואקוה כי יהי' בהם תועלת לתלמידי דבי רב.
א) במס' קידושין (דף נ"ז ע"א) גופא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא אמר ריו"ח משום רשב"י ל"מ בע"ח שאסורין. וקשה לי הא מצאנו בעיר הנדחת דרחמנא אמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב וזה ודאי אסור מחיים וא"כ מצאנו בע"ח שאסורין בהנאה ונראה פשוט דאפי' לפי"ד ר"ת ז"ל דשור הנסקל לא נאסר מחיים מ"מ בבהמת עיר הנדחת מודה דנאסרו מחיים כמו דנאסר כל שללה מיד כיון שאינו איסור מיוחד על הבע"ח א"כ מצינו בע"ח שנאסרו ונראה עפימ"ש הרשב"א בחי' דאיסור עיר הנדחת אינו איסור חפצא רק קנס שקנסה רחמנא שלא ליהנות מממון עיר הנדחת אבל אין האיסור נתפס על הנכסים כלל כיון דחזינן דגם נכסי צדיקים נשרפין ע"כ דהוא קנס שקנסה התורה על ישראל שלא ליהנות מממון עיר הנדחת. ומעתה י"ל דאע"ג דבע"ח אינן אסורין היינו משום דבע"ח אינו נתפס באיסור ולא חל עליו שם איסור ולכן שפיר אמרינן דאין סברא לרבות המשלחת כיון דבע"ח אינן נאסרין משא"כ בעהנ"ד דאינו איסור עצם רק שהתורה קנסה את ישראל שלא ליהנות משלל עיר הנדחת שפיר אמרינן דאין נפ"מ ואסור לנו ליהנות משום דבר וגם בע"ח בכלל וז"פ לענ"ד שו"ר להג' בעל פנים יפות ז"ל שכ' דלדעת ר"ת ז"ל דשוה"נ לא נאסר מחיים ה"ה דבהמת עיר הנדחת לא נאסר מחיים עיי"ש ולדעתי הדבר צ"ע לדמות זל"ז:
איברא מה שנראה להעיר בדבר חדש לאחר העיון דהנה זה ודאי דמצד קרא החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב א"ר דיהי' אסור בהנאה מחיים כמו דלא מצאנו דאדם דעיר הנדחת דמחויב מיתה יהי' אסור בהנאה מחיים אמנם איסה"נ נשמע ממה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ושרפת וכן מקרא דלא ידבק בידך מאומה עיי"ש היטב והנה בבע"ח בעיר הנדחת לפי"מ דמפורש בתוה"ק ובד' הר"מ ז"ל בדקדוק לשונו הזהב וברש"י חולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה אלא בשחיטה נראה דבבע"ח יש שני מצות. א' החיוב הריגה לפי חרב ואח"כ נעשה שלל בכלל כל שללה וחייב שריפה ומעתה י"ל לפי"מ דמבואר בחולין (ד' פ"ט ע"א) דעפר עיר הנדחת מותר בהנאה משום דמחוסר תלישה וקציצה ושריפה ה"ה בע"ח דעיר הנדחת כל זמן שלא נהרגו אינן בכלל דכל שללה כיון דעדיין מחוסרין הריגה ורק כשנהרגו דאז אינן מחוסרין אלא קביצה ושריפה נאסרין בהנאה מצד שללה וא"כ א"ש ד' הג' פנים יפות ז"ל דלפי דעת ר"ת ז"ל דהגמ"ד אינו איסור בכל בע"ח הנסקלין א"כ נראה דה"ה בעיר הנדחת מצד הגמ"ד אינן נאסרין ואי מצד דהוי שלל עיר הנדחת ז"א דקודם שחיטה אינן בכלל שללה דעיר הנדחת וי"ל יותר דאפי' החולקין על ר"ת ז"ל בכל הנסקלין הכא מודים דלא נאסר על ידי הגמ"ד כיון דנכללו בכלל לפי חרב דאדם א"כ כמו דבאדם אינו אוסר הגמ"ד ה"ה דבע"ח אינו אוסר הגמ"ד ואי משום דהוי בכלל שללה ז"א נעשה אלא לאחר מיתה משום דכ"ז שלא נשחטה מחוסר שחיטה:
ואם כנים הד' יש לת' בזה מה שהקשו האחרונים על הא דאמר רנב"י בחולין (ד' ק"מ) דטהורות אתי למעט צפורי מצורע דהציפור השחיטה פסול אם הוא מעהנ"ד ת"ל הא בעי ר"ח בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) אי שחיטת עהנ"ד מטהר מידי נבילה וכיון דכתיב הכא ושחט א"כ מוכרח דציפור עהנ"ד פסול דאינו עלי' שם שחיטה ולהנ"ל י"ל דר"ח לא קמבעי' לי' אלא דוקא בבע"ח דעלמא דבזה שמקיים לפי חרב נעשה שללה של עיר הנדחת ונאסר בהנאה לכן אינו מטהר מיד"נ דע"י השחיטה עומד לישרף ואינו בכלל שחיטה משא"כ הכא בצפורי מצורע כיון דא"נ דכשר לצפורי מצורע ונאסר בהנאה מצד צפורי מצורע נראה פשוט דלאחר שחיטה אינו נעשה שללה כיון דאסור בהנאה מצד צפורי מצורע והוי בכלל שלל שמים דאע"ג דצפורי מצורע אינן הקדש בעצם מ"מ נראה דדינן כמו הקדש והוי בכלל שלל שמים דהרי ילפינן מכשיר ממכשיר דשעיר המשתלח נראה דחד דינא אית להו וכיון שכן י"ל דבזה לכ"ע שחיטה מטהר מיד"נ ור"ח לא איבעי' לי' אלא היכא באחר לפי חרב מחייבינן שריפה מצד שללה אבל היכא דאינן בכלל שללה מודה דמטהר מיד"נ ומ"ש דא"ש בזה מה שנסתפקו התוס' בבהמת עהנ"ד בעבר והקריבה אי כשירה ותמהו האחרונים הא הכא אינו חל ההקדש ואינו מטהר מיד"נ ולהנ"ל י"ל כיון דא"נ דיכול להקדיש שוב לא יחול כלל לאחר שחיטה איסור שללה וא"כ שפיר ההקדש חל והשחיטה מטהר מיד"נ:
איברא דלקושטא דמילתא יש לעי' בזה לומר דאיסור הנאה בבע"ח אינו מתחיל אלא לאחר שנעשה בו מצות הריגה דאז הוא בכלל שריפת כל שללה וי"ל דבאמת בבע"ח ההריגה הוא השריפה וליכא חיוב כלל בבע"ח אחר ההריגה לשרוף אותן בכלל שללה ועי' היטב בלשון הר"מ ז"ל פ"ד מה' סוף ה"י תראה שיש מקום לומר כן בכונתו דבע"ח ל"צ אלא הריגה ובשאר שללה שריפה ועי' בכ"מ שם סוף הי"ג נראה ג"כ כדברינו דבע"ח שחיטתן הוא שריפתן ובשאר דברים צריך שריפה ומ"ש רש"י בחולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה אלא בשחיטה בזה"ל אפי' ההיא דשחיטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה דנראה לכאורה דפשיטא לרש"י ז"ל דגם בע"ח צריכין שריפה אחר הריגתן נלענ"ד דרש"י ז"ל דבר גדול דיבר בזה דהנה באמת המפרשים נתקשו על רנב"י דלמה צריך קרא לזה ת"ל הא הוא ספק אם שחיטה מטהר מיד"נ כאיבעיית ר"ח הנ"ל וא"כ א"א לצפור עהנ"ד שיהי' בכלל צפור השחוטה אמנם מה שנראה בזה דרש"י ז"ל בא להזהיר זה במ"ש ויכול לשורפה אחר שחיטה דאיבעיית ר"ח הוא מכח דכתיב לפי חרב ל"ש מיקטל קטלה ל"ש שחטה הוי בכלל לפי חרב וכיון שנתקיים מצות עהנ"ד אין ע"ז שם שחיטה ומעתה נראה כיון דבתוה"ק כתיב רק בהמתה נהי דקיי"ל דחי' בכלל בהמה אבל עוף אין לנו לימוד בתוה"ק דיהי' בכלל זה שיהי' צריך הריגה דוקא וראיתי בר"מ ז"ל בה"ו שם שכ' דהורגין כל נפש חי' שבה וכתב מרנא הר"מ ז"ל מקרא מלא הוא ואת "כל" בהמתה וה"ה לשאר נפש חי' ואפשר "דמכל" נפקא ובוש אני מלומר על רבינו הגדול בעל כ"מ ז"ל שסמך על זכרונו ולא עי' במקרא שלא נאמר תיבת כל בבהמה רק כתיב ואת כל שללה תקבוץ וא"כ אם נבוא לדרוש עוף בתיבת כל אין לנו לימוד אלא על חיוב שריפה אבל שיהי' צריך הריגה לפי חרב אין לנו לימוד שוב מצאתי להפר"ח במים חיים הרגיש בזה על דברי כסף משנה ז"ל וכתב ג"כ שע"כ כונתו על כל שללה וא"כ נראה שזה כונת רש"י ז"ל דלכן בצפורי מצורע צריך קרא למעט צפור עהנ"ד כיון דבעוף ל"צ לפי חרב אלא שריפה וזה יכול להיות אחר שחיטה וז"נ מאוד בדעת רש"י ז"ל אמנם הר"מ ז"ל נראה דחולק בזה על רש"י ז"ל וס"ל דגם עוף צריך הריגה לפי חרב וכמו שנראה מלשונו שכ' דהורגין כל נפש חי' אשר בה ולכן הר"מ ז"ל לשיטתו פסק דלא כר"ח ופשיטא לי' דמטהר מיד"נ כמו שנראה מדבריו ז"ל בפ"ד הי"ב שם משום דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין עוף לבהמה בזה הי' לו הוכחה מרנב"י דס"ל דפשיטא דאע"ג דהוא בכל חיוב הריגה מ"מ מטהר מיד"נ אם נשחט מדצריך מועט בצפורי מצורע ובזה כבר הרגיש המנ"ח בדעת הר"מ ז"ל אמנם לא הרגיש כלל בדעת רש"י ז"ל ובהא דאמרן דיש לחלק בין עוף לבהמה:
ובאמת בדעת רש"י ז"ל נראה נכון כמ"ש כיון דליכא לימוד על עוף ואי משום דכתיב מקודם בקרא החרם תחרים אותה ואת כל אשר בה ונאמר "דכל" זה מרבה עופות זה בודאי אינו כיון דכתיב מקודם בהמתך וברור דכל זה אתי לרבות נשים וטף לר"א דגם טף נהרגין כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת שם ומרן הכ"מ עצמו וצ"ע עוד בזה. ובעיקר הקושי' שהקשו האחרונים מאיבעיא דר"ח על רנב"י דפשיטא לי' דמטהר מיד"נ מדס"ל דהוי שחיטה בצפור מצורע לכאו' י"ל עפ"י מה שראיתי בס' מלוא הרועים ערך עוף בשם הג' בעל קדושת לוי ז"ל שכ' לפרש פלוגתת הילקוט פ' מצורע בפסוק וצוה הכהן ושחט לקיחה בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי ר"י בר"י אומר אף שחיטה בכהן דלטעמא אזלי דרבי לשיטתו דיש שחיטה לעוף מה"ת ושחיטה אינו עבודה דנוהג גם בחולין לכן שחיטה בכל אדם אמנם ר"י בר"י סובר דא"ש לעוף מה"ת בחולין וא"כ בקדשים הוי עבודה ולכן בצפורי מצורע צריך כהן דוקא וכנראה שהג' בעל מלוא הרועים ז"ל הסכים לזה עיי"ש אות י"ד וא"כ י"ל דנהי דמיבעי' לי' לר"ח דגם שחיטה הוי בכלל לפי חרב ה"ד שחיטת זר אבל היכא דהוי עבודה וצריך כהונה י"ל דר"ח ג"כ מודה דבזה לא יתכן לומר שנתקיים בזה מצות עהנ"ד דשורש מצות עיר הנדחת להחרים כל אשר בה והכא עשה להיפך ממש שלקח כהן לעשות בה עבודה וי"ל דרנב"י ג"כ ס"ל א"ש לעוף מה"ת ולכן שפיר צריך קרא למעוטי צפורי מצורע מעיר הנדחת:
איברא דעיקר ד' הג' בעל קדושת לוי אע"פ שהם דברי חכמה בכ"ז נלענ"ד שיש לדון בהם דאפי' א"נ דא"ש לעוף מה"ת בחולין מ"מ בשביל זה אינו מוכרח דיהי' צריך כהונה בצפורי מצורע כיון דמעשי' בחוץ אינו בגדר עבודה וכמו דברור הדבר דאפי' בטהרת מצורע דלכ"ע צריך כהן מ"מ א"צ בגדי כהונה ואפי' בע"מ וזב ט"מ כשר לטהרת מצורעים ומצורע דא"י לטהר נתמעט מקרא ואע"ג דפסולים לעבודה וע"כ צ"ל דא"ז בגדר עבודה ואע"ג דגזה"כ דצריך בזה כהן היינו שהתוה"ק אמרה שפעולה זו צריכה ע"י כהן דוקא אבל לא מפני שהוא עבודה וכן מבואר ביומא (דף ע"ב ע"א) מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה ואם אמנם כי במראות נגעים י"ל דהוא מטעם ענין הוראה והתורה לא מסרה הוראה זו כ"א לכהנים שהם עיקר השופטים ולכן שייכות רק לכהן אך נראה דכונת הגמ' להוכיח מטהרת מצורע דצריך כהן בהפעולות אע"ג דזה אינו בגדר הוראה וא"כ מצאנו פעולות שהקפידה תורה שצריך כהונה וה"ה בפרה. יהי' איך שיהי' נראה פשוט דלענין שחיטה בעוף אין לומר כיון דא"נ בחולין צריך כהן דוקא כיון דכהן ג"כ אינו עובד בבגדי כהונה א"כ מה בכך שהוא כהן והרי היכא דהוא עבודה צריך כהן וכלי שרת והכא ליכא כ"ז ובאמת הרי בעוף בפנים ג"כ ליכא מצות שחיטה אלא מליקה א"כ למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת אין זה שצריך שחיטה בצפורי מצורע מפאת שהוא עבודה רק המצוה כן הוא שצריך במצורע פעולה זו ואין להכריח משום זה דצריך כהונה ויש להכריח הדברים לפי גירסת התורת כהנים שלפנינו דרבי ס"ל דשחיטה צריך כהונה ופסולה בזר ור"י בר"י ס"ל דכשירה בכל אדם הרי מבואר להיפך וכן מוכרח מפסק הר"מ ז"ל דפסק יש שחיטה לעוף מה"ת ופסק דשחיטה צריך כהונה וע"כ כדאמרן דלא תלי' זה בזה כלל:
אמנם בעיקר הקושי' הנ"ל י"ל בפשיטות א"נ דס"ל לרנב"י אין שחיטה לעוף מה"ת והכא גזה"כ דצריך שחיטה א"כ שפיר צריך מועט בצפור השחוטה שיפסול של עהנ"ד אע"ג דאין השחיטה שבו מטהר מיד"נ כיון דאין צריך שחיטה כלל וגדולה מזו מבואר בתו"כ דממעט מטהורות פרט לטמאות וקשה הא כתיב ושחט ואיך שייך בעוף טמא שחיטה וע"כ כנ"ל דהיינו א"נ א"ש לעוף מה"ת וא"כ ה"ה לענין צפורי עהנ"ד [ועי' ברש"י ז"ל פ' מצורע ד"ה טהורות שכ' פרט לעוף טמא ובגור ארי' למר"ל ז"ל דקדק דלמה משנה רש"י ז"ל בזה מלשון התו"כ ולמה לעיל בחיות כתב רש"י ז"ל לשון רבים אמנם להנ"ל י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דלהלכה דקי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת ל"צ למעט צפור השחוטה וקרא אתא רק לצפור המשולחת והראו לו אח"כ בס' בנין שלמה להג' מוהר"ש כהן מווילנא ז"ל בהקדמה כתב לפרש כן ד' התשו' עיי"ש שהובא ג"כ ד' הג' בעל קדושת לוי ז"ל ולא הרגיש כלל בדברינו הנ"ל כ"א בגירסת התו"כ שלפנינו עיי"ש] ויש לעי' עוד בזה לפי"מ דהכריחו התוס' בחולין (דף כ' ע"א) דאפי' למ"ד א"ש לעוף מה"ת מ"מ נחירה בסימנים בעי דאל"כ איך משכח"ל נבילות עוף טהור א"כ לר"ח דבעיר הנדחת היכא דמתקיים בה לפי חרב ל"מ לטהר מיד"נ א"כ י"ל דגם בעוף ל"מ לטהר מיד"נ והוי כמתה מאלי' ואינה בגדר שחיטה שיהי' כשר לטהרת מצורע אך יש לדחות דדוקא בשחיטה דצריך כח גברא ושיעשה הפעולה ע"י בר זביחה שפיר אמרינן דאם מקיים בו מצות עהנ"ד אינו בכלל שחיטה ואינו מטהר מיד"נ משא"כ בעוף למ"ד א"ש לעוף מה"ת ורק נחירת סימנים צריך ואין נפ"מ מי השוחט נראה פשוט דאף ר"ח מודה דבשחיטת העוף מטהר מיד"נ אע"ג דמתקיים בו מצות עיר הנדחת כיון דמ"מ הי' בו נחירת סימנים וצ"ע עוד בכל זה וי"ל עוד א"נ דצפורי מצורע צריך כהן דוקא בשחיטה אע"ג שביארנו דאין זה עבודה מ"מ י"ל כיון דצריך כהונה לזה אינו מתקיים בשחיטה זו מצות לפי חרב בעהנ"ד כמוש"ל וי"ל בזה גם ד' התוס' חולין (דף ק"מ) הנ"ל שנסתפקו על בהמת עהנ"ד בהקדישה והקריבה אם כשר הקרבן שתמי' הא לר"ח שספק אם השחיטה מטהר מיד"נ וא"כ אינו קרבן כלל ולהנ"ל י"ל דהתוס' ס"ל דכמו דס"ל לרנב"י כיון דהשחיטה צריך כהונה אינו בגדר לפי חרב כיון דהוא עושה מעשה היפך גדר עהנ"ד כמו כן בשחיטת קדשים שצריך עזרה דוקא וזה היפך מצות עהנ"ד להחרם את כל אשר בה בתוך רחוב העיר ואפי' חולין אסור לשחוט בעזרה מכ"ש מה שהוא חרם מעיר הנדחת א"כ לא יתכן לומר שזה בכלל לפי חרב לכן גם לר"ח השחיטה מטהר מיד"נ:
ויש להסביר עוד החילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דדוקא שחיטת חולין דא"צ כונה א"כ י"ל דאע"ג דעושהו בדרך שחיטה מ"מ אין זה מוציאו מכלל הריגה והוי בכלל מפי חרב אמנם בשחיטת קדשים דצריך כונה לשם שחיטה דוקא גם ר"ח מודה דאינו בכלל הריגה ועי' היטב בש"ס סנהדרין וברש"י ז"ל שם תראה שיש מקום לדברינו וביותר לפ"מ שהסביר הרמ"ה ז"ל בחידושיו דאיבעיית ר"ח הוא משום בשחיטה הרי מתה במיתה זו שנגזר עלי' ונתקיים בה מצות התורה לכן לא תהני לטהר מיד"נ א"כ י"ל דז"ד ששחטה בתורת חולין אבל לא כשהקדישה ושחטה בתורת קדשים בעזרה או לקחה לצפורי מצורע ונשחטה ע"י כהן בזה גם ר"ח מודה דמטהר מיד"נ:
ודע שראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל בת' ח' או"ח סי' ק"פ שהאריך בד' התוס' חולין הנ"ל ותודה"ק בכונת התוס' דמספק"ל בעבר והקדישה והקריבה קודם שנגמ"ד להיות עהנ"ד אם הוי כפרה למפרע א"ד דאגלמ"ל דהי' בכלל חרם כיון דאח"כ נגמ"ד למיתה ועיי"ש שרוצה לדמות זה לשור הנסקל דאם שחטו קודם שנגמ"ד בשרו מותר וה"ה דאם הקריבו כשר לגבוה (זה תמי' מאוד דהרי נוגח פסול להקרבה אף קודם שנגמ"ד ונשאלתי בזה מכבוד יד"נ הרב החריף מו"ה ר"ש נ"י מליטעטאוו והשבתי לו שנראה דאשיגרא דלישנא הוא וכונת הגז"ל לולא איסור דנוגח דהוא איסור אחר ונפ"מ לעיר הנדחת דל"ש בו איסור דגבוה כ"א מפאת האיסה"נ שבו א"כ אם נשחט קודם גמ"ד צריך שיהי' מותר אף לגבוה והבן כי קצרתי] אך באמת א"ד לשור הנסקל דהתם אם שחטו קודם שנגמ"ד ל"ש גמ"ד אח"כ משא"כ הכא אפי' אם שחטו קודם שנגמ"ד מ"מ ברור הדבר דאם אח"כ איתא בעולם ה"ה בכלל שללה ונשרפת עכ"פ כמו שאר שללה וא"כ י"ל דאם הקריבה קודם חל איסור חרם למפרע ואינו קרבן ולענין אכילה אין נפ"מ דהוי התר"ס למלקות אמנם לענין הקרבה שפיר האיבעי' כנ"ל וזה כונת התוס' אתדה"ק:
והנה לפ"ד הי' אפשר לומר גם בכונת רנב"י מה שתי' דצריך למעוטי צפור של עיר הנדחת לצפורי מצורע היינו ג"כ קודם גמ"ד דשוב פשיטא דהשחיטה מטהר מיד"נ ואעפי"כ אסור לצפורי מצורע כיון דעומד להיות נגמ"ד לאסור בהנאה אך באמת דה"ק תמוהין מאוד לענ"ד ול"ז להבינם כלל דא"כ בעיר הנדחת אף קודם גמ"ד יהי' כל אנשים שבתוכה אסורין לאכול שום דבר כיון דאמרינן דחל החרם למפרע וא"כ יהי' נתברר דאכלו איסור ואע"ג דא"ל כמו"ש הגז"ל דהוי התר"ס אבל עכ"פ יהי' אסור באכילה מספק ודבר זה לא נזכר בשום מקום לכן נראה ברור דאין לדברים אלו שורש וענף כלל דבזה בודאי צדקו ד' הגז"ל דנהי דאם נשחט קודם גמ"ד מטהר מיד"נ כדין שור הנסקל וכ"כ הרמ"ה ז"ל בחי' סנהדרין שם מ"מ פשיטא דלאחר שנגמ"ד חל עליו חיוב שריפה מצד שללה אך ז"ב דזה דוקא אם איתא אז בעולם אז כל מה שישנו נאסר משום שלל עהנ"ד מה שא"כ מה שכבר נאכל או נקרב לגבוה וליתני' עתה פשיטא דל"ש בי' איסור עיר הנדחת כלל כיון דבאמת אפי' נכסי צדיקים נשרפין א"כ בעצם ליכא על השלל שום איסור רק דקנסה התוה"ק שלא ליהנות מכל מה שיש בעיר ההוא וקנס אין לו חלות אלא משעת גמר דין אבל לא שיהי' נאסר למפרע ודרך פלפול י"ל עוד מטעם אחר כיון דקי"ל בפירות המחוברין אינן אסורין בהנאה כיון דכתיב תקבוץ ושרפת מה שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה ג"כ וא"כ אין שייך שיהי' האיסור קודם גמ"ד כיון דאז הי' מחוסר גמ"ד ג"כ ואם כן אינן בכלל קביצה ושריפה כיון דמחוסר גם גמ"ד ועתה שכבר איננו בודאי מחוסר יותר מקביצה כיון דא"א למצאו בשום פנים וא"כ הוא ק"ו מפירות המחוברין דאינן נאסרין מכ"ש זה שא"א שוב לקיים בו מצות שריפה בשום פנים פשיטא דאינו בכלל תקבוץ ושרפת ואם אמנם כי לענ"ד הדברים פשוטין עד שלא נתנו להעלות על הכתב מ"מ כיון שהגז"ל עושה מזה ספק אמרתי לבאר הד' לענ"ד הקלישה:
ב) שם בגמ' מתקיף לה ר"י הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואסורי וכתב בחי' הריטב"א דלכן פרכינן מרו"נ דילפינן איסה"נ דידהו משור הנסקל ולא מקשינן משור שהרג הנפש דמפורש בתורה דאסור בהנאה משום דפריך לעיל ממוקצה ונעבד פריך השתא מרובע ונרבע דהוי דכותי' דאסורי אפי' קודם גמ"ד והנה דבריו צע"ג דמה כונתו בזה דאין לומר דכונתו דרובע ונרבע דמי' למוקצה ונעבד דאסור לגבוה קודם גמ"ד משא"כ נוגח ז"א דהרי מבואר במשנה זבחים (דף ע"א) דגם נוגח אסור לגבוה עפ"י ע"א או עפ"י בעלים ועוד דהרי קושיית הגמ' הוא מאיסור הדיוט ולא מזה שאסור לגבוה וע"כ דכונתו דברו"נ משכח"ל שאסור להדיוט ג"כ קודם גמ"ד וכמו דבמוקצה ונעבד ל"צ גמ"ד לאיסור גבוה ה"ה דברובע ונרבע ל"צ גמ"ד לאיסור הדיוט וזה תמי' לכאורה כיון דילפינן כל איסה"נ דידי' משור הנסקל א"כ מנ"ל לאסור קודם גמ"ד:
ומה שנלענ"ד בדעת הריטב"א ז"ל דס"ל כדעת הב"ח בת' דשורו של עכו"ם דנרבע נידון בע"א ודיין אחד דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון דבעליו נידון בע"א ה"ה שורו ואסור בהנאה ול"צ גמ"ד בב"ד של כ"ג אמנם ז"ד ברו"נ דהחיוב משום שבא לישראל תקלה וקלון על ידו וא"כ אין נפ"מ וגם שור של עכו"ם ח"מ ולכן שפיר משכח"ל ברו"נ דל"צ גמ"ד ואז לפני הגמ"ד אסור להדיוט משא"כ נוגח שכ"כ הג' בעל מנ"ח ז"ל במצוה נ"א דלדעת הר"מ ז"ל דב"נ אינו מוזהר על הדינים כישראל א"ח בנזקי שור כד"י ושור שלו שהרג את הנפש א"ח מיתה כלל ול"מ לה שור הנסקל אלא בשור של ישראל ושוב צריך כ"ג וגמ"ד דוקא וא"ש ד' הריטב"א ז"ל לחומר הנושא:
איברא דעיקר ד' המנ"ח ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל דב"נ אינו מוזהר על הדינים כישראל אם שורו הרג לישראל א"ח מיתה צ"ע לפענ"ד לפ"מ שכ' הפוסקים דלהלכה דקי"ל דגם שור של הפקר שהרג את האדם נהרג א"כ ע"כ הא דחייבה רחמנא מיתה בשור שהרג את הנפש אינו מפאת עונש הבעלים כ"א מפאת עונש השור שהרג את הנפש א"כ אין שום סברא שמפני שאין הב"נ מצווה על הדינים יהי' שורו פטור ממיתה כיון דהחיוב מיתה הוא על השור עצמו ובלא זה א"נ דל"צ תקלה וקלון וגם בתקלה לחודא נהרג השור א"כ גם בשור שהרג את האדם ח"מ דא"ל תקלה גדולה מזו שנהרג ישראל על ידו לזאת א"א להעמיס דברים אלו בריטב"א ז"ל לכן נראה יותר בכונת הריטב"א כפירוש הראשון שכתבנו דלכן מקשינן מרובע ונרבע כיון דדמי' למוקצה ונעבד דאסור גם קודם גמ"ד לגבוה עכ"פ משא"כ שור הנסקל אע"ג דאם הרג את ישראל אסור אפי' קודם גמ"ד לגבוה מ"מ משכח"ל דשור הנסקל שלא יהי' בו איסור גבוה אלא לאחר שנגמ"ד והיינו שור של ב"נ שנגח לב"נ לפי"מ שבארנו בספר חמדת ישראל דיני ב"נ אות ל"ג דמוכרח מדעת הרמב"ן ז"ל דג"כ נידון בדיני שור הנסקל ומעתה י"ל עפמ"ש התוס' במס' ע"ז (דף ס"ד ע"ב) בד"ה איזהו גר תושב דאע"פ דאזהרתן ז"מ מ"מ צריך ב"ד לדון אותם וקודם לכן אינו ח"מ ועי' בס' צפנת פענח ה' מילה פ"א ה"ו שרוצה לומר גדולה מזו לעשות מחלוקת בין הר"מ והראב"ד ז"ל דבזה"ז שא"י לדון ד"נ בישראל ה"ה בב"נ ואם כי בזה אין הדברים נראין כלל וברור הדבר דגם בזה"ז נהרג בע"א ובדיין אחד דבהם לא אשתני דינא כלל וגם אנחנו יכולים לדון אותם כן אך ז"ב דלפ"ד התוס' הנ"ל צריך עכ"פ שיהי' דין וקודם לכן הוי קודם גמ"ד וא"כ שור של ב"נ שהרג ב"נ קודם שנגמ"ד למיתה אינו אסור להדיוט וממילא נראה דאינו אסור לגבוה ג"כ כיון דאיסור זה שאסרה רחמנא נוגח לגבוה י"ל דאינו אסור אלא כשנגח לישראל דוקא וכמו"ש רש"י ז"ל במס' ע"ז (דף כ"ד ע"א) וא"כ בנוגח משכח"ל דלא יהי' אסור לגבוה קודם גמ"ד כ"א לאחר שנגמ"ד דאסור להדיוט וממילא אסור לגבוה וא"כ א"ש ד' הריטב"א ז"ל ובזה א"ש גם ד' החת"ס ז"ל שהבאנו לעיל באות א' שיש מציאות לדבריו גם בשור הנסקל שאם הקריבו קודם שנגמ"ד יהי' הקרבה מעלי' והיינו בכה"ג דאינו אסור לגבוה משום נוגח ויש לעי' עוד בכ"ז ואכ"מ:
ג) שם רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש רש"י ז"ל בזה"ל סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה שתהי' למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה עכ"ל וקשה לי דהנה בשעה"מ הקשה על הא דאמרינן בגמ' שלח לתקלה איך יהי' תקלה הא יבטל ברוב והכריח מזה דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דאורייתא ועי' בנוב"ת שכ' די"ל דיבש ביבש הוי דאורייתא עכ"פ לכ"ע ל"ש תקלה אלא על השליח גופא אבל אדם האוכלו אח"כ לא עביד שום איסור וא"כ איך כתב רש"י ז"ל דהתקלה יהי' והנה בפשיטות י"ל דכוונת רש"י ז"ל דהנה לכאורה קשה הא אף אם אין מבטלין א"ל הוא מה"ת הא הכא אין כונתו לבטל אלא לעשות מצות שלוח ואינו בגדר תקלה לכן פירש רש"י ז"ל דע"כ מתכוין בשלוח לבטלו דאל"כ יהי' תקלה שמא ימצא אדם ויאכלנו ואיך אמרה תורה שלח לתקלה וע"כ משום דנתבטל בהשלוח וא"כ הו"ל כא"י כונת השלוח להתבטל ושוב הוי השלוח בגדר תקלה מטעם ביטול א"ל אך עדיין צ"ע דשפיר י"ל דאינו בגדר תקלה כלל דהוא אינו מתכוין לבטל ואעפ"כ לא יצמח מזה מכשול כיון דבאמת נתבטל ע"י השילוח ומהתימה על הגאונים הנ"ל שלא הזכירו מד' רש"י אלו לכן נלענ"ד דכונת רש"י ז"ל לפי"מ דקי"ל איסורין אין מבטלין זא"ז א"כ הכא השתא כ"ז שהצפור בחי' הרי לא נתבטל בשאר צפרים כיון דאסורין מצד אמה"ח א"כ הוי איסור באיסור ולא בטל כיון דכל הצפרים אסורים מצד אמה"ח וא"כ שוב ל"ש בי' ביטול כלל לפימ"ש הרשב"א ז"ל דביטול הוא רק בנודע שיש תערובות איסור אבל בלאו נודע ל"ש ביטול וכבר החזיקו האחרונים בד' והוכיחו מד' הירושלמי דתלי' עיקר בידיעת הבעלים הא ידיעת אחר ל"מ א"כ שפיר יש לחוש לתקלה דילמא יצוד אותו אחד אח"כ והוא לא ידע כלל מהתערובות בצפורי מצורע וישחטנו ויאכלנו דשפיר יהי' תקלה דלא יתבטל כיון דלא נודע לו כלל מתערובות איסור ובכה"ג לא שייך ביטול וז"נ לכאורה:
איברא דיש לעי' בזה דהנה זה נראה פשוט דאע"ג דאיסור אכילה לא יתבטל מ"מ איסה"נ יתבטל כיון דלענין איסה"נ הוי איסור בהיתר וא"כ נראה דאע"ג דלענין אכילה אינו בטל מ"מ שוב ליכא איסור אכילה מצד צפורי מצורע דהנה באמת קשה איך חל איסור צפורי מצורע על איסור אמה"ח אך ע"כ צ"ל מצד דהוי מוסיף הנאה ומעתה נראה דאם נתערב בשאר צפרים באיסה"נ נתבטל וליכא אלא איסור אכילה ושוב ממילא גם איסור אכילה ליכא והוא לפ"ד רש"י ביבמות (דף מ"ט ע"ב) בד"ה דהא תפסי בה קידושין שכ' להוכיח דא"נ דלא תפסי בה קידושין ה"ה דהוה לן למימר דעכשיו דנעשו חיי"כ יפקעו הקידושין א"כ נראה דה"ה לדעת רש"י ז"ל בהא דקיי"ל א"א חל על איסור רק בכולל או במוסיף אם אח"כ נפקע המוסיף ממילא נפקע גם האיסור כיון דאין לו חלות אלא מכח המוסיף וא"כ כשיבוא עתה לחול אינו חל כיון דעתה ליכא מוסיף א"כ ה"ה אם חל מכבר שפקע ומעתה ה"ה הכא כיון דאיסה"נ נתבטל שוב ממילא ליכא איסור אכילה מצד א"א חע"א ואין לומר כיון דקיי"ל דאע"ג דאמרינן א"א חע"א מ"מ מיתלי תלוי וקאי וא"כ הכ"נ כיון דאיסור אכילה לא נתבטל נהי דממילא אין לו חלות מצד אין איסור חע"א מ"מ אח"כ כששחטו דנפקע איסור אמה"ח שוב חל איסור בצפורי מצורע ואינו בטל מצד דלא נודע ז"א דאפי' א"נ דבלא נודע אינו בטל ה"ד אם הי' איסור ויתבטל בו אבל לחול עליו שם איסור בודאי אין נפ"מ בין נודע או לא נודע וא"כ הכ"נ כיון דמחיים ליכא איסור כלל ומלבד זה יש לעי' הרבה אם איסור צפורי מצורע חל אח"כ כיון דלא נוכל להיות אסור בהנאה מצד שכבר נתבטל לענין הנאה ה"ה דאינו חל לענין אכילה ומלבד זאת נראה דנהי דקיי"ל איסורין א"מ זה את זה ה"ד אם אין מבטלין שאר איסור אבל הכא כיון דעכ"פ לענין הנאה בטל א"כ אע"ג דלא יתבטל לענין אכילה יהי' מותר באכילה ושוב ממילא בטל ג"כ עוד י"ל דבלא"ה בטל לגמרי כיון דעכ"פ אינו מב"מ דזה מותר בהנאה וזה איסור הנאה א"כ איסור זה דצפורי מצורע ואיסור אמה"ח הוי אינו מינו ובטל לגמרי ונסתרו דברינו בישוב ד' הרש"י ז"ל בפשיטות אך באמת יש לומר להיפך ממש דרבא ס"ל א"א חע"א אפי' באיסור מוסיף א"כ איסור צפורי מצורע אינו חל כלל רק כשישחט ואז אינו בטל מצד לא נודע אך יש לעי' בכ"ז כמש"ל. העתקתי פה איזהו סברות שיש לדבר בזה ואי"ה לעתות הפנאי אבאר כל הצורך ותמהני על כל הגאונים ז"ל שלא דברו כלל בד' רש"י אלו לברר הד':
פרק ג
אעתיק בכאן מ"ש זה איזהו שנים להרב הגאון החכם השלם מוהר"מ הורוויץ נ"י אב"ד פפד"מ שיחי' ושייך לסדר היום. וז"ל שם ראיתי בס' בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ס"ז כתב בשם כת"ה שי' לת' ד' הר"מ ז"ל התמוהין סופ"ז דנזירות שכ' הטעם דאמרינן עדל"ת בנזיר מצורע דמותר לגלח את כל שערו אע"ג דבנזיר איכא עשה ג"כ דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו משום דמצורע אינו בגדר קדוש כיון דימי חלוטו אין עולין לו ולכן ליכא אלא ל"ת ואמרינן עדל"ת ותמה עליו הראב"ד ז"ל הא בגמ' מבואר דהטעם משום דישנו בשאלה לכן דוחה עול"ת ותי' כת"ה שהר"מ ז"ל קאי על תגלחת ראשונה שבזה לא נכתבה בתוה"ק כי אם כל שערו ולא נזכר כלל הפרטים דראשו וזקנו וגבות עיניו וצ"ע למה באמת ל"צ לרבות כל אלו דבמצורע ונזיר אמרינן עשה דוחה ל"ת וע"ז בא הר"מ ז"ל להודיענו הטעם דבגילוח הראשון ל"צ קרא כלל דממילא ידעינן עדל"ת כמו בכל מקום ואי דהוי עול"ת ז"א דאז אינו בגדר קדוש וליכא עשה כלל והא דצריכינן לקרא דראשו לרבות נזיר מצורע היינו רק בגילוח השני די"ל דהסוגי' ס"ל דתגלחת לא מעכבין וא"כ שוב הוי בגדר קדוש והוי עול"ת ולכן צריך קרא וד' הר"מ ז"ל יש לו הוכחה מתוה"ק את"ד כת"ה והג' המחבר שיחי' [ז"ל] נותן לו את השבח ומתפלא שלא ראה עוד מי שביאר שלמה לא נכתב ראשו וזקנו בגילוח ראשון:
והנה בעיקר הדבר תמהני על שניכם שלא ראיתם שכבר התעורר בזה רבינו הגדול בעל הפלאה ז"ל בפנים יפות שהעיר בזה דלמה לא כתיב ראשו וזקנו כ"א בגילוח האחרון ועיי"ש שכ' דלכאורה נראה דמזה ראי' להר"מ ז"ל ולכן בגילוח ראשון ל"צ למכתב ראשו כלל אמנם בגילוח שני כתוב ראשו להורות זה דגם אז דוחה משום דגם אז אינו עוד בגדר קדוש אע"ג שבא אל תוך המחנה אך א"ר מזה די"ל כפשטא שהתורה גילתה לנו דאף ימי ספורו אין עולין לו וצריך לגלח תחילה ולטהר לגמרי אד"ק ובאמת בחידושינו כתבנו עפ"ד לת' את ד' הר"מ ז"ל כד' כת"ה שי' שכונת הר"מ ז"ל עיקר על תגלחת ראשונה ובזה כ"ע מודים דליכא עשה דקדוש יהי' כיון דקיי"ל דגם ימי ספורו אין עולין לו א"כ גם לאחר שיגלח לא יעלו לו ימים אלו בשום פנים וא"כ לא יתכן לומר עליו העשה קדוש יהי' כיון דלא יהי' בגדר קדוש באותו יום משא"כ בגילוח השני דלאחר הגילוח שנעשה טבול יום נראה דמתחיל למנות ימי נזירות ואותו יום עולה לו א"כ הרי נעשה קדוש באותו יום וכיון דאין מחוסר זמן לבו ביום הרי איכא עשה דקדוש יהי' והוי בגדר עול"ת ואע"ג דהקדישה רק על ידי הגילוח וא"נ דאינו מתגלח לא נעשה קדוש מ"מ א"א להחליט דיתגלח כיון דאם יתגלח הרי נעשה קדוש מיד ואסור בגילוח ויש לתלות זה במקצת היום ככולו לענין נזירות דמתחיל למנות עוד היום ימי נזירות וכיון דהיום יהי' עוד בגדר קדוש אע"ג דיהי' רק ע"י הגילוח מ"מ יש עשה דקדוש יהי' ופלפלתי הרבה בזה ואכ"מ רק גוף הסברא הצגתי לפני כת"ה שיחי':
ובעיקר ד' הר"מ ז"ל לסלק מעליו קושיית הראב"ד ז"ל כתבתי בילדותי בקונטרס שכתבתי בסוגי' דעלי' דהר"מ ז"ל ס"ל דזהו פירוש הגמ' ביבמות במה דאמרינן דמה לנזיר שכן ישנן בשאלה דאלת"ה הא דקיי"ל אין עדל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מה לנזיר שכן ישנן בשאלה דהנה לכאו' קשה ענין זה דהגמ' קורא קולא לזה שישנו בשאלה ומה"ט עדל"ת הרי אדרבה הא כללא כייל ר"ל דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שתיהם מוטב וא"כ ה"נ אדרבה כיון דאפשר למיתשל על נזירתו אמאי דחי' לי' עשה דמצורע הא הוי אפשר לקיים ב' ולא נימא עדל"ת לכן ס"ל להר"מ ז"ל דכונת הש"ס הוא דמה לנזיר מצורע שכן ישנן בשאלה א"כ אין הנזירות קדושה עצמיות בקדושת כהונה שא"א להסתלק ממנו אף בימי צרעתו וא"כ בהיותו מצורע ואינו קדוש שוב קילי הלאוין דנזיר ג"כ וע"ז מייתי הגמ' ראי' דאל"כ אמאי לא ניליף מיני' דעדל"ת ועשה דקדוש יהי' א"ו משום דישנו בשאלה אמרינן דבימי צרעתו אינו בגדר קדוש ולא כמו כה"ג מצורע דאפי' בימי צרעתו הוי בגדר קדוש וצריך קרא דהצרוע דמותר בפריעה ובפרימה וכמו"ש הר"מ ז"ל דהוא מטעם עדל"ת וע"כ משום דקדושה זו א"א להתבטל ממנו בשום פנים גם בימי צרעתו לא פסקה ממנו משא"כ קדושת נזיר כיון דישנן בשאלה לכן גם בימי צרעתו ליתא לקדושת נזיר וא"כ גם הלאו קיל כיון דשורש הלאוין הללו שקיבל עליו להיותו נזיר השם וכיון דמוכרח דבימים האלו אין בו קדושת נזיר קילי הלאוין דנזיר ואתי עשה דמצורע ודחי' לי' ובזה א"ש ד' הרא"ה ז"ל בס' החינוך שכ' דנודר שלא לאכול במצה אסור במצה דאין עדל"ת ועשה דכל היוצא מפיו יעשה ותמהו עליו הא איתא בשאלה קיל כמו בנזיר ולהנ"ל א"ש דהרא"ה ז"ל סובר כשיטת הר"מ ז"ל דישנו בשאלה בעצם אינו קילא לענין דהיות עשה לל"ת דאדרבה נצמח מזה חומר כיון דהוי אפשר לקיים ב' רק דכונת הגמ' רק על נזיר מצורע דלענין מצורע אמרי' כיון דישנו בשאלה קיל ופקע הקדושה בהיותו מצורע:
ויש להמתיק דרך פלפול דאיך אפ"ל דאין עשה דמצורע דוחה ל"ת דנזיר. כיון דימים אלו אין עולין לו א"כ א"נ דלא אמרי' עדל"ת הרי לא יהי' נזיר בשום פנים כיון דא"א להתטהר מהמצורעת וכ"ז שלא יתטהר א"א למנות ימי הנזירות וא"כ אין לך פתח חרטה גדולה מזו על עיקר הנזירות שעיד"ז הנזירות א"י להיות נרפא מצרעתו ולהיות נזיר וכ"כ המבי"ט בת' דבפתח חרטה א"צ שאלה כלל מה"ת דהוי כטעות וא"כ ממילא דדוחה ל"ת והגם די"ל דזה הוי נולד ואפי' למ"ד פותחין בנולד עכ"פ בגדר טעות אינו מ"מ ההסבר בש"ס נכון הוא לענ"ד דזה ענין הקולא דישנן בשאלה אבל מי שנדר בפירוש שלא לאכול מצה ונחית לזה ל"ש לומר דישנו בשאלה יהי' קילא שיהי' דוחה עול"ת]. אמנם אחת הוא מה שאני מתקשה לדעת הר"מ ז"ל שפוסק דנזיר בימי צרעתו אינו בכלל קדוש וליכא בי' העשה דקדוש יהי' לפ"מ שפוסק הר"מ ז"ל עצמו בפ"ה מה' נזירות הי"ב העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא ביטל מצ"ע שנאמר גדל פרע שער ראשו נראה מד' הר"מ ז"ל דליכא בזה איסור לאו כלל דהלאו אינו כ"א דגילח ע"י תער אבל בכה"ג ליכא אלא איסור עשה וא"כ לפמ"ש הר"מ ז"ל כאן דבנזיר מצורע ליכא העשה דקדוש יהי' הרי מותר להעביר את השערות ע"י סם וא"כ אמאי קיי"ל עדל"ת הא אפשר לקיים ב' עי"ד סם שישיר את השערות של ראשו וזקנו ויקיים מצות גילוח בשאר מקומות שבגוף דאע"ג דקיי"ל דבעינן קרא כדכתיב ומצורע ממורט מעכב ולא יכול להתטהר כמו שכ' התוס' יו"ט פי"ד דנגעים ומייתי לה הג' בית יצחק בת' אל מעכת"ה שי' אמנם כ"כ החוות יאיר בת' סי' קס"ו לת' דלפי"ז קשה אמאי לא תני במשנה מצורע שאין לו שערות א"ל טהרה עולמית כמו דתני אין לו בוהן יד ותי' משום דבמצורע בעינן גילוח שער בכ"מ כינוס שער והאי ודאי מילתא דלא שכיחא שיפלו לו כל שערות שבראשו וזקנו ושיחיו וזקן התחתון עד שלא ישאר לו שני שערות וא"כ יכול לקיים בו מצות גילוח ולכן אינו קתני במשנה ונראין דה"ק נכונים מאוד דאע"ג דבעינן קרא כדכתיב אבל מקומות הגילוח אינן מעכבין לכ"ע:
ובזה אמרתי לתרץ מה שתמה אדומו"ר מאורן של ישראל הגאה"ק מגור זצוקלה"ה בת' הרי"מ חיו"ד סי' ט"ז שכ' להקשות על הרשב"א ז"ל ר"פ הערל דמפרש הא דאמרינן בגמ' הטעם דערל מאכיל בתרומה משום דפימא כאיב לי' היינו משום דראוי למולו לאח"ז הא בלא"ה אינו בגדר פימא כאיב לי' וכתב ע"ז מרנא זצ"ל בזה"ל והא תני וכל ערל וכל הטמאים א"כ מצורע שא"ל בוהן יד דקי"ל שאין לו טהרה עולמית למה מאכיל ודוחק לאוקמה מתניתין כיחידאה עכ"ל והנה הדברים כמות שהם כתובים אין להם הבנה כלל דהרי זה דאין לו בוהן יד שא"ל טהרה עולמית היינו רק לקדשים דבזה צריך בוהן יד לאשם וללוג השמן וא"כ המשנה דמיירי לתרומה שפיר קתני סתמא דכל הטמאים יאכלו וכבר נשמע ברבים תמי' זו בשם כבוד אדמו"ר הקדוש גאון עזינו אביר הרועים אב"ד דק"ק סאכיטשאוו שליט"א אך באמת נראה ברור שחסר איזהו תיבות בת' הרי"מ וכונת מרן זצוקלה"ה היתה דלפי"מ דקי"ל דאין לו בוהן יד א"ל טהרה לקדשים ה"ה דמצורע ממורט א"ל טהרה כלל אף לענין תרומה כיון דא"א בו אף הגילוח הראשון וזה מעכב וכמ"ש התוס' יו"ט הנ"ל וא"כ איך קתני במשנה סתמא הערל וכל הטמאים דכייל גם מצורע ואיך מצורע ממורט מאכיל עבדיו בתרומה וז"ב ואמת שכן היתה כונת הג' ז"ל אלא שקיצר בלשונו כיון דהגמ' מדמי להו אהדדי הא דא"ל בוהן יד ונזיר ממורט א"כ ממילא ה"ה למצורע ממורט והיא לכאו' קושי' גדולה על הרשב"א ז"ל ואין לומר דממצורע ממורט לק"מ כיון דיכול להיות דיתרפא ויצמחו לו שערות מחדש א"כ פשיטא דגם הרשב"א ז"ל מודה דהוי רק בגדר פימא כאיב לי' ז"א דהא משכח"ל מצורע ממורט ע"י שסך נשא דלא הדר כמבואר בב"ק (דף פ"ו ע"א) עיי"ש וא"כ ידעינן בטח דלא מצי ליטהר עולמית ואעפ"כ נראה דמאכיל עבדיו בתרומה כיון דקתני במשנה סתמא כל הטמאים וא"כ קושיית מרן זצוק"ל בתוקפה על הרשב"א ז"ל אמנם לד' החו"י א"ש די"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל דאה"נ דמצורע כזה שאין לו שום שערות בגוף וא"י להתטהר אינו מאכיל בתרומה והא דתני במשנה סתמא משום דל"ש מצורע כזה וכמו דלא תני כלל ד"ז דמצורע ממורט מה"ט וז"נ בס"ד:
ומעתה ק"ל אמאי אמרינן במצורע עדל"ת וגלי קרא דמגלח את ראשו וזקנו הא יכול להשיר השערות שבראשו וזקנו ע"י סם ויקיים מצות גילוח בשאר השערות שבגוף ולמה צריך לדחות ל"ת ובכה"ג לא יהי' איסור כלל דע"י סם ליכא אלא עשה ומצורע הרי אינו קדוש וליכא איסור כלל וא"כ אין לך אפשר לקיים ב' גדול מזה. ועלה בדעתי כיון דישנו להשערות אלו בראשו וזקנו וחל עליו מצות גילוח הכל אינו בגדר אפשר לקיים ב' ושפיר עדל"ת אך לפי"ז הי' מקום לומר בפשיטות דלכן בגילוח ראשון לא נאמר ראשו וזקנו כיון דבתוך ימי חלוטו שעדיין לא חל עליו מצות גילוח הרי יכול לעשות כן וא"כ י"ל דבאמת רצון התורה כן הוא שבתוך ימי צרעתו יסיר השערות שיש בהן איסור ולמ"ד הקפת כל הראש שמי' הקפה יסיר כל השערות ולא יצטרך לבוא לידי דחיי' אמנם בגילוח השני י"ל דלאחר שהוזקק לכהן והתחילו שבעה ימי ספורו שוב אסור להעביר השערות ע"י תחבולות רק שיהי' עליו כל השערות שמקיים אח"כ מצות גילוח בכל השערות שיש לו ולכן בגילוח שני כתיב בתוה"ק ראשו וזקנו [ואין לדחות הא סך נשא לא הדר וא"כ אם כונת התוה"ק שיגלח גילוח ראשון רק שאר מקום הגוף דהיינו שיעשה פעולות מקודם שלא יצטרך לעבור איסור בגילוח א"כ למ"ל בגילוח שני שערות בראש וזקן ז"א שכ"כ הרא"ש ז"ל דיש שני מיני סך נשא עי' בנזיר (ד' ס"א) ואכ"מ] אך באמת בעיקר הדבר שכ' הר"מ ז"ל דבסך נשא איכא עשה י"ל דאין כונת הר"מ ז"ל דלאו ליכא כלל רק דכונת הר"מ ז"ל דמחמת הלאו אינו לוקה דהוי לאו שאב"מ דהמעשה שעושה הוא היתר ואח"כ נופלין השערות ממילא אמנם העשה עובר לגמרי כיון דעשה איתא אף בלא מעשה וכיון שכן אף בימי צרעתו איכא איסור בנזיר להיות סך נסא מכח הלאו והארכנו בזה בחי' ואכמ"ל יותר כי לא באתי בזה אלא לבאר איזהו סברות שיש לומר בענין זה והי' זה שלום רב מאת ידידי המוקירו בלתי מכירו ומכבדו כערכו הרם:
ודע כי בעיקר קושיית הג' בעל חוות יאיר ז"ל דאמאי ל"ח במשנה מצורע ממורט שא"ל תקנה עולמית כיון דחשיב א"ל בוהן יד לכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דהנה לכאו' יש לעי' בהא דקי"ל דמצורע שא"ל בוהן יד א"ל טהרה עולמית לפ"מ שכ' בס' אור יקרות פ' תזריע בשם הגמ' זבחים דכל טומאה שאין לו טהרה ל"ש שם טומאה שנאמר לטהרו או לטמאו ודרשינן דכל שאין לו טהרה אין לו טומאה א"כ מי שא"ל בוהן יד דא"ל טהרה עולמית הרי אינו נעשה מצורע כלל ובשלמא לפ"ד התוס' סנהדרין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה נותן שכ' דהא דקי"ל אין לו טהרה עולמית ה"ד אם נקטעו הבהונות לאחר שנזקק לטומאה דאל"ה הו"ל כאלו גדמון מעיקרא עיי"ש וא"כ ל"ק כיון דכבר נזקק לטומאה ואז הי' לו טהרה א"כ שפיר אמרינן דעתה א"ל טהרה עולמית אמנם לפ"ד הר"מ ז"ל דפסק סתמא דא"ל בוהן יד א"ל טהרה עולמית ועיי"ש בחכמת שלמה להמרש"ל ז"ל שהחזיק בדעתו ז"ל ותמה על התוס' שמדמים דין זה לעדים קשה מאוד כיון שלא הי' לו בוהן יד בשעה שנזקק לטומאה וא"כ איך נטמא כיון דא"ל טהרה כנ"ל וגם לפ"ד התוס' יש לעי' עפ"ד רש"י יבמות (דף מ"ט) הידועין דס"ל דא"נ דא"ק תופסין ה"ה דאם אירע אח"כ אותו דבר פקעי הקדושין א"כ י"ל דה"ה הכא כיון דאח"כ נקטעו הבהונות שלו וא"ל טהרה עולמית פקעה הטומאה ממנו כיון דאם נצטרע עכשיו לא הי' נטמא כיון שא"ל טהרה א"כ י"ל דהטומאה נפקעת ממנו והבן היטב אך באמת לק"מ כיון דהא דא"ל בוהן יד א"ל טהרה עולמית הוא רק לקדשים אבל טהרה יש לו ומותר לאכול תרומה אלא שאסור בקדשים משום מחו"כ וא"כ שפיר הוי בגדר יש לו טהרה ושפיר הוי בכלל טומאה ומעתה ז"ד א"ל בוהן יד אבל מצורע ממורט דאין לו טהרה כלל ונשאר טמא כמות שהי' א"כ לא נוכל לומר דא"ל טהרה עולמית דא"כ לא יהי' טמא כלל כיון דא"ל טהרה א"ל טומאה וא"כ א"ר מא"ל בוהן יד למצורע ממורט וזה הערה נכונה. אך זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא לפי מעט עיוני לא מצאתי כלל דרשה זו במצורע שהטומאה יהי' תלי' בטהרה ובאמת א"נ דתלי' בטהרה יש מקום לומר שבעינן שיהי' טהור לגמרי אף לקדשים וכ"כ בחי' למס' נגעים פ"ג משנה א' ע"ד מהר"מ בר ברוך ז"ל המובא בתוס' יו"ט שם שכ' דלכן לא גזרו חז"ל בגר תושב שיטמא בנגעי הגוף כיון דאינו בר קרבן ונגעי הגוף א"ל טהרה אלא בקרבן ובמל"מ תמה עליו הא קרבן הוא רק לאשתרויי בקדשים וכתבנו דנראה דמוהר"מ ז"ל סובר דבעינן שיהי' ראוי לכל הטהרה אף לענין קדשים דגם זה בכלל הטהרה ולפ"ז יקשה מאוד הא דא"ל בוהן יד לדעת הר"מ ז"ל כנ"ל אך האמת שאין לנו לדרוש דרשות מעצמינו במקום שלא נזכר בש"ס ודרשה זו אינה מבוארת בשום מקום הן אמת דלענין טומאת מת דרשינן כן בנזיר (דף ס"א ע"ב) מדכתיב והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שא"ל טהרה א"ל טומאה ולפ"ז א"ש דמצורע איתקש למת גם במצורע י"ל כן ועי' בתוס' יו"ט שם רפ"ג דנגעים בשם מוהר"מ דנראה דמקשינן מצורע למת לענין זה אמנם בתוס' יו"ט תמה עליו ועי' בתוס' זבחים (דף ק"ב ע"א) ד"ה אנו שנראה ג"כ להיפך מדלא הקשו כן כיון דא"ל טהרה א"ל טומאה ויש לדחות דל"ש לומר שא"ל טהרה בהחלט כיון דמשכח"ל טהרה אם יהי' כהן לכשיתגדל פנחס או יהי' בנים לאלעזר ואיתמר שנולדו להם לאחר המשיחה ולכן מוכרחים התוס' להקשות דהרי כיון דא"ר את הנגעים מחמת קורבא ממילא אינו נטמא ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ שלא באתי בזה אלא לברר שד' הג' בעל אור יקרות ז"ל מ"ש מסוגי' דזבחים א"ל שום יסוד ואינה דרשת חז"ל בשום מקום ועי' בתוס' יו"ט רפי"ב דנגעים מה שטרח למצוא מקור דאין עכו"ם מטמא בנגעים אמנם אעפ"כ יש ללמוד עליו זכות שכונתו לד' מוהר"מ ז"ל המובא בתוס' יו"ט רפ"ג הנ"ל דאיתקש מצורע למת מה"ט דאין לו טהרה א"ל טומאה אך גם לפ"ז אין ללמוד מעכו"ם דאינו בר טהרה כלל ולכן א"ל טהרה משא"כ מצורע שא"ל בוהן יד או מצורע ממורט דהוי רק בגדר פימו כאיב לי' אבל בעצם הוא בר טהרה ושפיר יש לו טומאה וז"ב ואמת:
והנה עתה בסדרי הדברים לדפוס בא לידי ספר כתר תורה מהגאון החריף מוהר"ם ז"ל בן הגאוה"ק בעל קדושת לוי זצוקלה"ה וראיתי שכ' לת' דברי הר"מ ז"ל הנ"ל דלכן כתב בנזיר טעם חדש דליכא עשה דקדוש יהי' ולא סגי לי' בטעמא דש"ס משום דישנו בשאלה משום דרוצה להזהיר שיהי' א"ש גם בנזיר שמשון דליתא בשאלה שיהי' מותר לגלח על צרעתו ובגמ' כיון דקאי אקרא וקרא לא איירי בנזיר שמשון דהרי כתיב מפורש על כל נפשות מת לא יבוא לכך אמרינן בגמ' הטעם דישנו בשאלה אמנם הר"מ ז"ל דרצה לת' גם על נזיר שמשון הוכרח לטעם זה דבימי צרעתו ליכא עשה ולענ"ד נראה ברור דז"א דמלבד דיש לעי' אם נזיר שמשון יש עליו עשה דקדוש יהי' כיון דמבואר בר"מ ז"ל פ"ג מה' נזירות דלא הי' נזיר גמור רק שמלאך הזירו א"כ נראה כיון דלא מצאנו כלל בקרא שהמלאך קורא אותו קדוש אינו בכלל קדוש יהי' ואע"ג דאסור בתגלחת מ"מ אינו בכלל העשה והסברא נותנת כן כיון דמותר ליטמא למתים נראה דאינו בגדר קדוש יהי' דהרי בנזיר שנטמא סותר את הראשונה ואז אינו קדוש כמו בימי צרעתו וא"נ דגם נזיר שמשון הוא בכלל קדוש יהי' איך מותר לטמא למתים הא בימי טומאה אינו קדוש א"ו דנזיר שמשון אינו בכלל העשה דקדוש יהי' אך אפי' אם נימא דז"א כיון דמותר לטמא למתים אין הקדושה נפקעת ממנו בהיותו טמא ושייך עשה דקדוש על הגילוח אך לפ"ז נראה דגם בימי צרעתו יש עליו עשה דקדוש יהי' כיון דשורש הענין דבימי צרעתו ליכא העשה הוא משום דאינם עולין לו מן המנין ואינו אז קדוש וזה ל"ש בנזיר שמשון דנראה פשוט כיון דאינו מוזהר על הטומאה וה"ה נזיר לעולם ל"ש לומר דבימי צרעתו פקע ממנו קדושת נזיר לענין הגילוח וא"כ אדרבה יקשה על הר"מ ז"ל דמה יענה לנזיר שמשון דבשלמא על הגמ' דמבואר הטעם דישנו בשאלה ל"ק מנזיר שמשון דהרי כל הטעם דנזיר שמשון ל"מ שאלה הוא משום דשמשון הי' נזיר עולם והוא קיבל עליו להיות כשמשון לכן ל"מ שאלה א"כ בעצם הנזירות ישנו בשאלה והוי קיל נהי דבאופן זה ליתא בשאלה והד' עתיקין בס' האחרונים אמנם הר"מ ז"ל דבא לחדש מטעם דליכא עשה כיון דימי צרעתו אינן עולין מן המנין יקשה מה יענה לנזיר שמשון דל"ש לחלק בין ימי טהרה לימי צרעתו כיון דא"צ לתגלחת מצד הנזירות ועי' היטב בנזיר (דף נ"ו ע"א) ותראה מבואר שהסברא כדברינו דבנזיר מצורע ל"ש כלל הך דינא דבימי צרעתו לא יהי' בגדר קדוש לכן נראה עיקר כמ"ש בדעת הר"מ ז"ל דנזיר שמשון אינו בגדר העשה כלל אע"ג דמוזהר על הגילוח ונסתרו ד' הרב ז"ל:
פרק ד
בירושלמי ערלה פ"ג ה"ג איתא בזה"ל אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מטומאתן ואית תניי תני לא עלו מטומאתן מאן דאמר עלו הרי "אלו" מותרות ומ"ד לא עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות אפי' כמ"ד עלו וכו' הרי אלו אסורות דכתיב צרעת ממארת תן בו מאירה וכו' והנה ממנו ר"א בשם ריו"ח כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר הבא מחמת עכו"ם התיב ר"ח ב"ר קומי ריו"ת הרי אפר הבית אינו בא מחמת עכו"ם ואת אמרת אסור א"ל שני' הוא דכתיב נתיצה נתיצה עכ"ל הירושלמי] כפ"מ שכתוב לפנינו אמנם ברמב"ן ז"ל עה"ת סו"פ תזריע כתב הגירסא שני' הוא דכתיב בי' נתיצה ונפ"מ בין הגירסות דלפי גירסא שלנו הפירוש בירושלמי דהוי גז"ש לע"ז דמה שם אפרו אסור אף הכא אפרו אסור אמנם לגירסת הרמב"ן ז"ל י"ל דכונת הירושלמי בפשיטות שני' הוא דכתיב נתיצה וא"כ שריפה לא הוי בגדר נעשה מצותו ועי' במנ"ח מצות נגעי בגדים הביא בשם המל"מ דחקר באפר נגעי בגדים אם אסורין בהנאה וכתב ע"ז בזה"ל ולדידי נראה דדינו ככל הנשרפין כיון דנעשית מצותו אבל בבית אין מצוה לשרפו ואם עבר ונהנה עובר בעשה עכ"ל ובמחכ"ת לא עי' במל"מ שכל ספיקו כיון דלפי גירסת ירושלמי דילן הטעם דבבית אסור משום דגמר גז"ש מע"ז אם אמרינן דאיתקשו להדדי או לא ובאמת נראה דפירוש זה מוכרח בירושלמי דליכא למימר מצד דאינו נעשה מצותו ז"א כיון דנתץ אותו וקיים מצות נתיצה הרי הוי נעשה מצותו וא"כ אבנים המנוגעות שעשאן סיד שהי' בהם שריפה ונתיצה צריכין להיות מותר בהנאה אף דדינן בנתיצה וע"כ משום דאיתקשו לע"ז וא"כ שפיר חקר בנגעי בגדים אע"ג דנעשה מצותן מ"מ י"ל דדמי ג"כ לע"ז א"ד דוקא נגעי בתים איתקשו לע"ז וז"ב ופשוט בכוונת המל"מ]:
והנה לכאורה צ"ע ביאור ד' הירושלמי דהתחיל לומר דמאן דס"ל דעלו מידי טומאתן מותרין בהנאה ג"כ ולמ"ד לא עלו אסורין בהנאה נראה לכאורה דזה פשיטא דלכ"ע נגעי בתים אסורין בהנאה רק דתלי' בטומאה דכל זמן שטומאתן עליהם אסורין עליהם אמנם כשפקע טומאתן ה"ה דאיסה"נ שבהם נפקע ואח"כ דחה זאת משום דכתיב צרעת ממארת שאסור בהנאה וקשה מ"ר מזה דאסור בהנאה לעולם ועוד דאם יש ראי' מזה דאסור בהנאה לעולם א"כ מה זה שמקשה הירושלמי אח"כ מהא דאפר הנשרפין מותרין הא הכא גלי קרא ובלא זה עיקר הדבר קשה כיון דלס"ד לא ידע לא מקרא דצרעת ממארת דהא לאסור בהנאה ומקרא דנתיצה א"כ מהכ"ת לאסור נגעי בתים בהנאה שו"ר לרבינו הש"ך ז"ל בנקה"כ יו"ד סי' רכ"א על הש"ך סקמ"ה שרמז עליו בגליון הש"ס בירושלמי שם שכ' באמת דיש פלוגתא בזה בירושלמי אם נגעי בתים אסורין בהנאה ועיי"ש שכ' לח' בזה קושית התוס' ערכין (דף כ"א) על הא דתני בתוספתא דמשכיר בית ונתנגע אומר לו הרש"ל הא א"י לדור בה ותי' די"ל דברייתא זו אתי' כמ"ד בירושלמי דבית המנוגע מותר בהנאה נראה דהש"ך ז"ל ס"ל באמת דהא דתני בירושלמי דלמ"ד עלו הרי אלו מותרות היינו אפי' כשהן שלימות מותרות בהנאה וכן מורה הלשון "אלו" דקאי על אבנים כשהן שלימות כמובן אך לכאורה צ"ע כונת הירושלמי דאיך תלי' זב"ז אם עלו מידי טומאה או לא לענין איסה"נ הלא יש הרבה דברים שמטמאין ואינן אסורין בהנאה עי' היטב בנקה"כ שם ותראה שצ"ע מאוד הפירוש בירושלמי לפי שיטתו אמנם בכ"ז כ"כ דסוגיין הירושלמי נראה כפירושו של הש"ך:
לכן נלענ"ד ביאור הדברים עפ"מ דמבואר ביבמות (דף ק"ג) גבי נגעי בגדים לענין טומאה דשיעורן בכזית משום דמצורע איתקש למת עיי"ש מבואר דמצורע איתקש למת אפי' נגעי בגדים וה"ה נגעי בתים דכל הנגעים איתקשו להדדי ומעתה י"ל כיון דקיי"ל דמת אסור בהנאה ה"ה נגעי בתים אסורין בהנאה אע"ג דליכא בהם קרא מיותר לאסור בהנאה כמו"ש הש"ך בנקה"כ שם מ"מ יש סברא לאסור בהנאה מצד דאיתקשו למת אמנם א"נ דאבנים מנוגעות שעשאן סיד עלו מידי טומאתן ע"כ צ"ל דלא איתקשו למת דהרי מבואר במשנה דאהלות פ"ב משנה ב' באפר הנשרפין ר"א אומר שיעורן ברובע ומבואר בנדה (דף כ"ח ע"א) דריו"ח ס"ל כר"א ועי' בתוס' נדה שם (דף כ"ז ע"ב) בד"ה מת בתי' הב' שכ' דריו"ח ס"ל דרבנן לא מטהרין אלא בחסר אבל אם העפר שלם אפי' אם אין שלדן קיימת טמא מבואר מזה דריו"ח ס"ל דבמת שנשרף ונעשה אפר לא פקע ממנו טומאתו וא"כ ריו"ח לשיטתו בירושלמי דהוא סתמא אליבא דריו"ח שפיר קאמר דמ"ד עלו מידי טומאתן א"כ ע"כ דלא איתקשו למת וא"כ ה"ה דאבנים המנוגעות מותרין בהנאה כיון דלא איתקשו למת לענין טומאה ה"ה דלענין איסה"נ אין לדמותן אמנם מאן דתני לא עלו מידי טומאתן וע"כ משום דאיתקשו למת אמרינן דה"ה באבנים המנוגעות אסורין בהנאה וזהו כפירוש הש"ך ז"ל בנקה"כ דהירושלמי ס"ל דיש פלוגתא בזה אי בית המנוגע אסור בהנאה ואח"כ אמרינן בירושלמי דז"א דאפי' למ"ד עלו מידי טומאתן ואין מדמין נגעים למת מ"מ מטעם אחר אסור בהנאה כיון דכתיב בי' צרעת ממארת חן בו מאירה ואל תהנה ממנו וא"כ מטעם זה אסור בהנאה ומעתה שפיר שאל הירושלמי אח"כ נהי דנלמד איסה"נ במצורע מצרעת ממארת אבל מ"מ לאחר שנעשה מצותן דהיינו שנתקיים בו מצות נתיצה צריך להיות מותר בהנאה כמו אפר הנשרפין שמותר בהנאה מצד נעשה מצותו וע"ז תי' הירושלמי שני' הוא דכתיב בי' נתיצה נתיצה ואמרי' בי' גז"ש לעכו"ם דמה עכו"ם לעולם אסור ה"ה נגעי בית אינן מותרין לעולם וא"ש ד' הירושלמי לפי פירוש זה ככפתור ופרח [אמנם קצת צ"ע לפי פירוש זה דהלימוד מצרעת ממארת הוא רק לאיסה"נ באבנים מנוגעים ולא קאי לאסור לעולם א"כ מאי קשי' לי' אח"כ מהא דאבנים מנוגעים שעשאן סיד דילמא באמת מותרין בהנאה אח"כ ונראה דהירושלמי ס"ל דמאן דס"ל אסורין בהנאה ס"ל שתמיד אסורין מדלא אמר דמותרין בהנאה רק דעלו מידי טומאתן ואע"ג דז"ב דאסורין בהנאה מקודם לכן מקרא דצרעת ממארת ואם היו אח"כ מותרין בהנאה א"כ אמאי קמ"ל רק לענין טומאה ולא לענין הנאה ג"כ וע"כ דאסורין בהנאה וז"פ]:
אחרי שזכינו לפרש ד' הירושלמי נבוא לבאר ד' הר"מ ז"ל פט"ז מה' טומאת צרעת ה"א שכ' בזה"ל בית המנוגע אב מאבות הטומאות כל הנוגע בו נטמא וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו כולן אבות טומאות וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא ובביאה כיצד אם נכנס כזית מהם לבית טהור נטמא כל אשר בבית מאדם וכלים שכולן מטמאין בביאה כאדם מצורע וכולן אסורין בהנאה ואם שרפן ועשה מהן סיד ה"ז אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת תן בו מאירה ואל תהנה בו עכ"ל. והנה מקודם נבאר מה שנראה מדקדוק לשון הר"מ ז"ל שלא ביאר כלל דבית המנוגע אסור בהנאה אלא שכ' אח"כ "וכולן אסורין בהנאה" וזה נראה דקאי אדלעיל מיני' היינו על אבנים המנוגעים בין אותן שחולצין אחר ההסגר בין אבנים של בית שנותצין אותו אמנם דין הבית המנוגע בימי הסגירו וכן אפי' לאחר שהוחלט לטומאה קודם נתיצה אינו מבואר בר"מ ז"ל שאסור בהנאה והנה כבר הרגיש בזה המנ"ח ז"ל שבר"מ ז"ל נראה דבימי הסגירו אינו אסור בהנאה וא"ד לבגד אמנם כתב דזה נראה מסברא דגם קודם נתיצה אסור בהנאה עיי"ש ולענ"ד יש לעי' בזה טובא ל"מ א"נ דשורש איסה"נ שבו משום דילפינן נתיצה נתיצה מעכו"ם כמוש"כ הש"ך בנקה"כ שם כיון דבתורת כהנים לא מרבי מצרעת ממארת האמור בנגעי בתים לאסרו בהנאה נראה דמזה דכתיב צרעת ממארת א"ר לאסרו בהנאה והא דדרשינן בנגעי בגדים מצרעת ממארת לאסרו בהנאה היינו משום דכתיב שני פעמים עיי"ש וא"כ כל זה דנגעי בתים אסורין בהנאה הוא משום דגמרינן נתיצה נתיצה כעכו"ם וא"כ י"ל דכמו דקי"ל דאין ע"ז נאסרת בעודה מחוברת כמו שדרשו חז"ל אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם א"כ ה"ה נגעי בתים אע"ג דאסורין בהנאה מ"מ אינן נאסרין אלא משעת נתיצה ואילך דכ"ז דהוא מחובר אינו נאסר בהנאה ואע"ג דלענין ע"ז תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש והמשתחוה לבית אסרו היינו רק מדרבנן דגזרו אטו תלוש גמור אמנם מה"ת דינו כמחובר ועי' בפרישה יו"ד סי' קמ"ה ובקו"א להב"ח ז"ל יו"ד ס"ו מ"ש בזה ואכ"מ] אך אפי' א"נ דגם צרעת ממארת האמור בנגעי בתים קאי לאסרו בהנאה מ"מ לפי האמת דדרשינן נתיצה נתיצה לגז"ש באיסה"נ שבו אינו נפסק שוב אמרינן אין גז"ש למחצה ואמרינן דאין איסה"נ שבו מתחיל אלא משעת נתיצה ואילך ותמהני על המנ"ח שלא הרגיש כלל בזה ואפי' א"נ דלאחר שמוחלט לטומאה כיון דעומד לנתוץ מחמת בית המנוגע דינו כתלוש ושוב אסור בהנאה ג"כ אבל שיאסר בהנאה בימי הסגירו כדין בגדים המנוגעים ע"ז בודאי י"ל כדברינו דיש חילוק בין בגדי' לבתים כיון דבתים ילפי' גז"ש מעכו"ם אמרינן אין גז"ש למחצה ואינן נאסרין בעודם מחוברין לכן בימי הסגר ל"ש לאסרן בהנאה כן עלה בדעתי בתחילת ההשקפה. אמנם לאחר העיון נראה דזה תלי' בהלימודים דא"נ דכל שורש איסה"נ שבו מדכתיב בי' נתיצה וגמרינן מגז"ש מעכו"ם אינו אסור אלא משעת נתיצה ואילך [וכל העומד לא קי"ל להלכה] אמנם אם נימא דהלימוד מצרעת ממארת אע"ג דילפינן מעכו"ם דאיסה"נ שבו אינו נפסק אבל זאת ילפינן מנגעי בגדים שאסור בהנאה גם קודם שנקרע הנגע מהבגד וכן קודם שנשרף הבגד ואם כנים הדברים י"ל בזה מה שתמי' לי על הר"מ ז"ל שלא העתיק כלל דין זה דתוספתא ומייתי לה בערכין דהמשכיר בית ניתנגע אומר לו הרי שלך לפניך ולהנ"ל י"ל דהסוגי' ס"ל כהתו"כ דמצרעת ממארת אין ללמוד איסה"נ בנגעי בתים כיון דאינו מיותר וכל מה שאסור בהנאה הוא רק מכח הגז"ש דנתיצה נתיצה האמור בעכו"ם וא"כ כ"ז שלא נתצו אינו אסור בהנאה וא"כ שפיר יכול לומר הרי שלך לפניך [ודרך פלפול י"ל יותר דאפי' א"נ דדינו לגמרי כע"ז ותלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש מדרבנן מ"מ כיון דמה"ת דינו כמחובר א"כ הבית בעצם מותר בהנאה נהי דחכמים אסרו ליהנות ממנו מ"מ יכול לומר הרי ש"ל ול"צ לבוא לדברי המהרש"ל ביש"ש שהובא בנקה"כ שם דהוא מטעם השא"נ אלא כדאמרן ועי' בזה וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ] משא"כ הר"מ ז"ל להלכה שנראה להדי' דס"ל דאיסה"נ שבו נלמד מדכתיב צרעת ממארת וא"כ נראה דגם קודם נתיצה אסור בהנאה וא"כ שפיר השמיט דין הנ"ל כיון דאסור בהנאה וא"י לדור בה שוב א"י לומר הרי ש"ל ול"צ לבוא למ"ש הש"ך ז"ל דהש"ס דילן ס"ל לגמרי דבית המנוגע מותר בהנאה אלא כדאמרן דס"ל דשורש איסורו מגז"ש דנתיצה נתיצה ול"ק קושיית התוס' מסנדל המוסגר והמוחלט דבנגעי בגדים שאני דילפינן מצרעת ממארת אסור בהנאה מיד משא"כ בנגעי בתים אינן אסורין בהנאה אלא משעת נתיצה ואילך ועי' היטב במשנה למלך ובנקה"כ שם ותבין דברינו כי קצרנו וסמכנו על המעיין:
פרק ה
העתיק מת' לח"ח ושייך לסדר היום. מכתבך קבלתי ואשר כתבת לת' דעת רש"י ז"ל במס' כתובות (דף ס"א) שפירש בד"ה מיחלפא לי' דהיינו בימי לבונה ובתוס' שם כתבו בע"כ שטבלו בסוף ימי נידתו דאל"כ אין נפ"מ בין ימי ליבון לימי נדה דבנדתה תהי' עד שתבוא במים אמנם הראית לדעת בתו"כ פרשת ויקרא פרק י"ב שקורא להדי' ימי לבונה ימי קולא וצריך קרא דמטמאות וע"כ איירי בדלא טבלה ועי' בפירוש הראב"ד ז"ל שמתקשה בזה ונדחק בזה ואתה אמרת שנראה מזה דבטבילת נדה ליכא כרת כיון דהוא רק מק"ו ממגעה אין בו אלא איסור תורה וא"כ באמת ימי לבונה קיל וא"ר לענין הרחקה ג"כ דבאיסור לאו ל"צ הרחקה כ"כ את"ד ובקשת תשובתי. והנני להשיבך יען כי רואה אני שלדעתך מציאה מצאת בתו"כ להוכיח מזה דבטבילת נדה ליכא כרת ובזה שגית מאוד דהרי ז"ב אף א"נ דבטבילת נדה ליכא כרת היינו רק טבילת נדה לאחר ז' הימים שנוהגת ימי ליבון רק לחומרא מחשש ספק זבה אבל זבה גמורה דצריכה ז' נקיים מה"ת פשיטא דכל הז' הימים הרי היא בטומאתה כמקדם ואפי' טבלה בעת פסיקת זיבתה וא"כ בתו"כ דקאי על זבה ג"כ איך קורא לימי ליבון ימי קולא הא בזבה ימי הליבון הם מה"ת ובכרת כמו בימי הזיבה ובאמת מוכרח דאין כונת התו"כ על נדה כ"א על זיבה דבנדה מה"ת לא צריך ימי ליבון כלל והתו"כ לא קאי על חומרא שהחמירו חז"ל לחשוש בכל נדה מחשש זבה דתהי' צריכה ימי ליבון וע"כ צ"ל כפירוש הראב"ד ז"ל ואם כי הוא דחוק מה נעשה אחר שאין לנו פירוש מרווח יותר ע"כ דבריך אין להם מקום כלל:
אמנם בעיקר הדברים שכתבת די"ל דטבילת נדה לית בה כרת כיון דהוא רק מק"ו אין עונשין מן הדין הנה מצאתי מבואר כן בס' פענח רזא סו"פ מצורע שכ' בזה"ל תהי' בנדתה בגימטרי' ועד שתבוא במים מכאן טבילה לנדה מדאורייתא א"נ מק"ו ממגעה דכתיב בי' ורחץ וא"ת והלא אין עונשין מן הדין וי"ל דאין עונשין למלקות אבל לאיסורא ילפינן א"נ מקרא דבימי נדה תתחטא דרשינן לי' במס' ע"ז במים שהנדה טובלת בהם דהיינו מ' סאה א"נ "וי"ו" דואשה כי יזוב וגו' מוסיף על נדה דלעיל דתיהוי גם היא שייכה בטבילה עכ"ל הרי מבואר בפענח רזא דאם מק"ו אתי' לא נשמע אלא איסור תורה ואפי' לשאר התי' אינו מוכרח איסור כרת אם לא לתי' האחרון דוא"ו מוסיף על ענין ראשון וקאי הקרא דואחר תטהר האמור בזבה לנדה ג"כ דאז שפיר י"ל דכ"ז שלא טבלה היא בכרת כמו בזבה דיש דין זבה עלי' לגמרי קודם טבילה אמנם נראה דתי' זה נסתר לדעת רבו של רש"י ז"ל דבזבה בעי מים חיים כמו בזב אמנם בנדה ברור הדבר דליכא מ"ד שתהי' צריכה מים חיים וא"כ א"א לומר בנדה נכללת בטהרת זבה אך האמת הוא דלא כדעת הרב ז"ל וכבר דחו כל הפוסקים דעה זו והלכה ברורה דזבה אין טעונה מים חיים ואם כן שפיר י"ל כתי' הנ"ל וממילא איכא כרת בנדה שלא טבלה דאיתקשה לזבה. והנה אמרתי מעצמי ושמעתיו אח"כ גם בשם מרן הגאה"ק מטשעכענאוו ז"ל שאמר כן לת' דברי רש"י ז"ל התמוהין בסנהדרין (דף פ"ז ע"ב) על מה דאמרינן בגמ' בין דם לדם בין דם אדום לדם ירוק ופירש רש"י ז"ל בזה"ל הירוק עקבי' בן מהללאל מטמא דם הירוק הוי דם הנדה ואם אמר זקן ממרא כעקבי' בן מהללאל מייתי לה לחיוב כרת שפעמים שרואה דם הירוק בתחילת נדתה ולבסוף ב' ימים רואה דם אדום ופוסקת והיא מתחלת למנות ז' ימים מראיית דם ירוק וטובלת ומשמשת עם בעלה ב' ימים בנדתה לפי שהדם הירוק טהור הוא והי' לה להתחיל למנות מראיית דם אדום עכ"ל ותמי' מאוד דנראה מד' רש"י דרק ב' ימים משמשת עם בעלה באיסור נדה והרי לפי האמת דדם ירוק טהור הוא ועדיין לא עברו אלא ה' ימים מיום שראתה וא"כ הטבילה שטבלה כמאן דליתא ולא מהני לה כלל וא"כ עדיין היא בטומאתה עד שתטבול וא"כ תוכל להיות הרבה ימים באיסור כרת וכ"ז שלא טבלה ה"ה נדה וחייב עלי' כרת ומה זה שכ' רש"י ז"ל דרק בב' ימים אלו שטבלה מקודם היא רק באיסור כרת את"ד והיא באמת קושי' עצומה עפ"י הנ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דטבילת נדה ליכא כרת וא"כ א"ש מאוד דברי רש"י ז"ל דהכא אינו חייב הזק"מ אלא מה שמייתי לה לחיוב כרת וזה אינו אלא בב' ימי נדה שהקדימה לטבול אבל מה שמשמשת אח"כ בלא טבילה ע"ז אע"ג דאיכא איסור תורה אבל כרת ליכא ול"ש בי' חיובא בזקן ממרא וזה נכון בדעת רש"י ז"ל אלא שהדבר זר מאוד לומר בדעת רש"י ז"ל דס"ל דבטבילת נדה ליכא כרת אמנם לדברינו הנ"ל י"ל דרש"י לשיטתו בסנהדרין שם (ד' פ"ז ע"א) בד"ה הלכה אחד עשר שנראה מבואר דאזיל בשיטת רבו הלוי ז"ל דטבילת זבה בעי מים חיים וא"כ לא נוכל ללמוד טבילת נדה מזבה שפיר י"ל דליכא כרת על שלא טבלה לאחר ז' ימים משא"כ לפי האמת דרש"י ז"ל חוזר בו וכתב להדי' בשבת (דף ס"ה ע"ב) לדחות ד' רבו הלוי ז"ל שזבה אינה טעונה מים חיים א"כ שוב י"ל דנדה איתקשה לזבה וממילא גם טבילת נדה בכרת כדעת התוס' בכמה דוכתין ונראה שטעם התוס' דפשיטא להו דאיכא כרת בנדה שלא טבלה אע"ג דהיא רק ק"ו ממגעה היינו דסבירא להו כדעת הריטב"א ז"ל דמה שנוגע לדיני שמים עונשין מן הדין ולכן לענין כרת עונשין מה"ד [וי"ל עוד מטעם אחר לפמ"ש הרה"מ ז"ל דבאיסור ידיעה ממקום אחר עונשין מה"ד א"כ יש לצרף שני תירוצי התוס' יחד ונאמר דממי נדה נשמע שצריכה טבילה ואסורה בלא טבילה וממילא דילפי' מק"ו ממגעה לעונש ג"כ והבן]. ובאמת מבואר כן בגמ' ערוכה חולין (דף ל"א ע"א) דמקשינן בגמ' על רב דס"ל דנדה שנאנסה וטבלה מותרת לבעלה ואסורה לאכול בתרומה עון כרת הותרה איסור מיתה מיבעי' ע"ש הרי מוכח בהדי' דנדה שלא טבלה איכא כרת דאל"כ מאי מקשה הגמ' הא בטבילת נדה שוב ליכא כרת:
אמנם לת' דעת רש"י ז"ל בסנהדרין הנ"ל נראה דרש"י ג"כ מודה דאיכא כרת בטבילת נדה רק דסבירא לי' דהוא מק"ו ממגעה ולענין דיני שמים עונשין מה"ד אך הנה האחרונים תמהו בזה ממכות (דף ה' ע"ב) דמבואר בגמ' בערות אחותך דאין עונשין מה"ד אף לענין כרת אמנם היטב אשר דיבר בזה הג' פרדס דוד ז"ל דנהי דבכרת עונשין מה"ד מ"מ אם נוגע לעונשין בידי אדם שוב אמרי' אין עונשין מה"ד והנה בעריות קי"ל דחייבי כריתות ניתנן להציל בנפשו וא"כ שם הגמ' במכות דרוצה ללמוד דיש בה כרת כונת הגמ' בכל הדינים דיהי' ניתן להציל בנפשו ג"כ וע"ז קאמר הגמ' שפיר דא"ל קרא ה"א אעמה"ד ונהי דבכרת עונשין מה"ד מ"מ לא היו הורגין את הרודף אחרי' כיון דלענין עונשין בידי אדם אמרינן דאין עונשין מה"ד ודילמא ליכא כרת וז"ב ונכון מאוד:
וא"כ נראה הכ"נ דנהי דמבואר בגמ' דבטבילת נדה איכא כרת היינו מטעם הק"ו הנ"ל דצריך טבילה ולענין כרת עונשין מן הדין אך כ"ז לחומר שיש לה לנגד תרומה שפיר אמרינן דאיכא כרת אבל לעונש זקן ממרא על זה שפסק דנדה מותרת בלא טבילה בידי אדם ע"ז שוב אמרינן דאין עונשין מה"ד כיון דנוגע לדיני אדם ואמרינן דבנדה ליכא כרת ואין הזק"מ חייב מיתה וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש דעל ב' ימי הנדה איכא עכ"פ חיוב כרת ולכן חייב מצד זקן ממרא אבל על הימים האחרים נהי דאיכא כרת מק"ו דבכרת עונשין מה"ד מ"מ עיד"ז לא נוכל לענוש בדיני אדם כנ"ל בזה נכון בס"ד ועיין עוד בזה באור זרוע הלכות נדה סי' שנ"ט:
ויש להעיר עוד בזה מד' הטו"ז אהע"ז סי' קס"ד סק"ז שכ' על מ"ש מרן המחבר דאשה לא תתייבם בעת נדתה דקי"ל דלא תימא דאתי עשה דיבום ודוחה ל"ת דנדה כי היכא דדוחה איסור אשת את קמ"ל דלא וטעמא משום דאפשר לקיים ב שימתין עד שתטהר ובזה אין עשה דוחה ל"ת עכ"ל והנה תמי' מאוד הא אין עדל"ת שיש בה כרת ומנפ"מ בין נדה לשאר חיי"ם וגם טעמו צ"ע דזה יהי' מקרא בגדר אפשר לקיים ב' הא לפעמים יתמהמה עד זמן רב עד שתוכל לטהר את עצמה וא"כ אין זה בגדר אפשר לקיים ב' ועי' יבמות (דף י"ח ע"א). לכן נראה דקושיא חדא מתורצת בחברתה וכונת הטו"ז דהי' קשי' לי' מאי קמ"ל המחבר דלא תתייבם בעת נדתה דהא פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת לכן כתב דה"א דאחר שעבר הז' ימים רק שמחוסרת טבילה דשוב ליכא כרת אע"ג דאסורה מה"ת מ"מ שוב נימא עדל"ת לכן קמ"ל דלא אמרינן עדל"ת והטעם משום דמחוסר רק טבילה וזה יכול להיות מיד הוי בגדר אפשר לקיים ב' ושוב אין עדל"ת אך צ"ע אם זה כונתו ובדרך פלפול כתבנו לבאר ד' הטו"ז באופן אחר ואכ"מ כי מוטרד אני מאוד רק לאהבתך לקחתי לי מעט פנאי להשיב לך והי' ם שלוה וברכה.