אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

פקודי

ויקהל

פרק א

במסכת ברכות (דף נ"ה ע"א) אמר ר"ש ב"נ אמר ר"י בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. א"ל משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסן שמא כך אמר הקב"ה עשה משכן ארון וכלים. א"ל שמא בצל אל היית וידעת. עכ"ל הגמ'. ולכאורה יש לעיי' בדקדוק לשון הגמ' דבצלאל התחיל לומר ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן. כלים שאני עושה להיכן אכניסן התחיל גם בארון ושאלתו הי' רק על כלים להיכן יכניסם ולמה לא שאל על ארון ג"כ:

ומה שנלענ"ד בזה דהנה בתשו' חת"ס חלק או"ח סי' קפ"ח הביא בשם הגאון מו"ה ר"נ אדלר זצ"ל שתמה על שאלת בצלאל כלים שאעשה להיכן אכניסן. הא אפי' אם יעשה המשכן תחילה. ג"כ לא יהי' מתורץ בזה לפי"מ דמבואר בפסיקתא דנגמר כל הבנין בחנוכה ואעפי"כ לא הוקם המשכן עד א' בניסן א"כ אנו רואים שלא הי' קפידא בזה להיכן יכניס הכלים. ותירץ דוודאי קודם משיחה אין קפידא להיכן יכניסם רק כיון דכמו דהי' סדר עשייתן צריך להיות סדר משיחתן ולאחר משיחתן הוי קידוש וזה הוא גמר עשיי' וא"כ שפיר שאל להיכן אכניסן אלא ודאי דמשכן תחילה וה"ה לענין משיחה מושחין מקודם המשכן ואח"כ הכלים וא"כ עוד כשנמשחו הכלים הי' בתוך המשכן ודפח"ח. ומעתה נראה כיון דמוכרח דשאלת בצלאל הי' רק לאחר המשיחה לכן לא שאל אלא על הכלים אבל על הארון לא שאל כיון דחזינן דארון לאחר המשיחה נתקדש כ"כ עד שהי' עומד לגמרי בנס כמו שאמרו חז"ל מקום ארון אינו מן המדה וא"כ הארון לא הי' צריך מקום כלל ול"ש לשאול על הארון להיכן אכניסו ולכן שאל רק על הכלים:

ויש להסביר הדברים ביתר ביאור ע"פ מה שכתבתי בדרושים לבאר הענין דארון בנס הי' עומד ומקום ארון אינו מן המדה לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת תרומה בקרא ועשו לי ארון בזה"ל יחזור אל בנ"י הנזכרים למעלה וכו' ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתמשין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון ושיזכו כולן לתורה וכן אמרו במדרש רבה וכו' אמר ר"י ב"ש אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר עכ"ל. מבואר מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דאפי' במחשבה מי שהי' משתוקק לסייע לבצלאל בענין עשיית הארון הי' מקיים המצוה בעשיית הארון ולכן כתיב ועשו ארון שיהי' לכל ישראל חלק בו וכיון דפעולת הארון הי' אפי' במחשבה ומחשבה אין צריכה מקום וגבול לכן מקום ארון אינו מן המדה להורות זה דארון לא הי' צריך מקום כלל ולכן ל"ש על הארון להיכן אכניסו כיון דא"צ מקום כנ"ל ומלבד זה כיון דעשיית ארון כולל כל ישראל ויכול לקיימו אפי' במחשבה שפיר יש להתחיל מיד ההשתדלות והשתוקקות לעשיית הארון כיון דכל תכלית המכוון הי' לצורך הארון כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת תרומה ולכן שאל בצלאל רק על הכלים וזה נכון בדרך דרוש:

אמנם מה שנלענ"ד עיקר בענין זה עפי"מ שנראה לתרץ מה דתמי' לי טובא הא דמבואר בירושלמי במס' שקלים פ"ד ה"ב תני ר"י השלחן והמנורה והמזבחות מעכבין זא"ז וכו' ואמר ר' אילא בשם רשב"נ אפי' שימה מעכב אמר ר"ח כאן בעבודת שבפנים כאן בעבודת שבחוץ עכ"ל. מבואר מדברי הירושלמי דבעבודת פנים כגון הקטרת והטבת הנרות מעכב הכל ולמ"ד דגם שימה מעכב כתב בקרבן העדה דגם הארון מעכב דגם בי' כתיב שימה בפרשת ויקהל אע"ג דבמקומו בפרשת תרומה לא כתיב בי' שימה מ"מ מעכב וכ"כ הג' תקלין חדתין בפירושו לשקלים ותמי' מאוד לענ"ד מה יענה לכל הזמן שהי' הארון נשבה ואח"כ כל הזמן עד שבנה שלמה את בהמ"ק שלא הי' הארון במשכן וכי לא הקריבו כל הקרבנות וקטורת פנימיות ועבודת יוה"כ ח"ו לומר כן בשלמא מבית שני ל"ק אע"ג דג"כ לא הי' ארון ע"ז י"ל דשאני בבית שני שנגנז הארון וא"כ הי' כן רצון השי"ת שיהי' הבית בלא הארון ול"ש שיעכב ועוד כיון דהי' רק נגנז א"כ י"ל דבאמת הי' הגניזה במקדש רק שלא הי' נראה לעיני כל ישראל וכמו דבבית ראשון מקום הארון אינו מן המדה ובנס הי' עומד כן הי' בבית שני. ונגנז פירושו במקומו שלא יזכו בנ"י לראותו ובאמת דבר רוחני אינו תופס מקום וגבול כלל ושפיר י"ל כנ"ל. ועפי"ז מובן מה שאמרו חז"ל ביומא (דף נ"ב ע"ב) דאמרי' בגמ' מה ארון מקום ארון ולכאורה אמאי סגי מקומו אמנם להנ"ל א"ש דבאמת גניזתו היתה בתוך בהמ"ק במקומו רק שלא הי' נראה ועיי"ש היטב בגמ' דמבואר דישעי' גנזו והראי' מזה שאמר תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה וכו' וברש"י ז"ל והא התם הוי קאי אלא גניזה היינו דאותו נתינה הי' גניזה ונראה מבואר כן דהי' גניזה במקומו. אמנם במשכן שילה שנשבה הארון ולא החזירוהו אחר כך למקומו קשה טובא כנ"ל:

לכן נראה עיקר כפירוש הפני משה דמפרש דאפי' למ"ד דשימה מעכב הינו רק השלחן וקאי הכל על הציווי בפרשת תרומה אבל הארון דהי' בקדשי קדשים והי' לו מחיצה בפ"ע לא הי' מעכב כלל גם עבודת פנים דתכלית הארון להיות הלוחות בתוכו ולא הי' מכלי המקדש שיעכב את עבודת המקדש וכל מקום שהי' הארון הי' בקדושתו והיתה שם השראת השכינה ית"ש. ומעתה מובן היטב דלא שאל בצלאל על הארון להיכן אכניסו כיון דהארון לא הי' זקוק דוקא למקדש כיון דהי' לו תכלית לעצמו כמו שהי' זמן רב בימי עלי אמנם הכלים שבלא המקדש אין להם תועלת כלל וכל עשייתן הי' רק לעבודת המקדש שפיר שאל בצלאל להיכן אכניסן וז"ב ואמת לענ"ד:

ובעיקר פלוגתת אמוראי בירושלמי אי היו מעכבין גם עבודת חוץ או רק עבודת פנים ומה שהי' מעכב אם גם השלחן הי' מעכב או לא. נלפענ"ד דהרמב"ן ז"ל יש לו פירוש אחר בירושלמי דהוא ז"ל מפרש דהא דאמרינן דמעכבין את עבודת פנים היינו דוקא כשהם במקדש והם שלא במקומן אז מעכבין אבל אם ליתניי' כלל אז אין מעכבין כלל זא"ז ולמד כן מתוספתא פ"ו דמנחות דמשם מקור דינים אלו וי"ל דדמי לתפילין של יד ושל ראש דכתב שם בסמוך דמעכבין זא"ז והיינו רק ביש לו תרווייהו אבל באין לו אלא אחת מהן צריך להניח אותה שיש לו וסובר הרמב"ן ז"ל דגם הא דתני בתוספתא דהשלחן והמזבחות והמנורה מעכבין זא"ז היינו רק בשיש כל הכלים האלו אז מעכבין זא"ז אבל אם נשבר אחד מן הכלים ואינו לפנינו אינו מעכב שאר העבודות שבמקדש:

ועפי"ז א"ש מה שיש לכאורה לתמוה על הרמב"ן ז"ל בספר המצות מצוה ל"ה שכתב לתמוה על הר"מ ז"ל שכתב שהכלים הם מחלקי המקדש וכתב הוא ז"ל דמקריבין בבית אע"פ שאין שם כלים אלו ולכאורה אינו מובן הא עבודת פנים עכ"פ מעכבין לד"ה אמנם להנ"ל א"ש כיון דאם חסר לגמרי אינו מעכב נהי דבאיתנייהו כל הכלים צריך שיעמדו כל אחד במקומו הראוי ומעכב את העבודה אמנם מ"מ כיון דאם ליתניי' אינן מעכבין ומקריבין גם את עבודת פנים בהכלים שנמצאים לכן אינן בכלל חלקי הבית ואולי י"ל דהרמב"ן ז"ל הכריח זה דהי' ס"ל דלמ"ד דשימה מעכב גם הארון מעכב והי' קשה לו קושיתנו הנ"ל ולכן הכריח מזה דאינו מעכב אלא כשהוא במקדש ואינו במקומו הא בלא"ה אינו מעכב אמנם הר"מ ז"ל נראה דס"ל דארון אינו מכלי המקדש ואפי' למ"ד שימה מעכב היינו רק השלחן אבל הארון לא הי' מעכב כלל וא"כ שוב י"ל דכלים מעכבין לגמרי ושפיר הם מחלקי המשכן. ועיין היטב בכ"ז שכתבנו כי קצרנו בהרבה דברים וסמכנו על המעיי' שיבין הדברים לאשורן:

פרק ב

אעתיק בזה מה שכתבתי זה חמשה עשר שנה בתשו' להגאון ממעזריטש ז"ל. וכבר רמזתי אותה בספרי חמדת ישראל בחלק הלאווין אות כ"ה ויען שהי' לי אח"כ איזהו פילפולים על מ"ש בספרי שם וכ"ז גרם שלא העתקתי דברי בשלימות לזאת אני מעתיק הדברים כאן במקומן. וז"ל שם. וזה מקרוב נתקשיתי בהא דמבואר בזבחים (דף צ"ה ע"א) אמר ר"ל מעיל שנטמא מכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע. וכתבו בתוס' בד"ה מכניסו ואפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשיב כאילו נכנס כולו עכ"ל. וקשה אם נימא דאינו ראוי מחמת איסור ג"כ מיקרי אינו ראוי א"כ ה"נ כיון דמעיל אסור לקרוע וא"א לחתכו שוב נימא ביאה במקצת שמה ביאה ואיך מותר להכניסו בפחות מג' על ג' ומוכח מזה כיון דבעצם יכול לחתכו נהי דאסור לקורעו שוב לא חשיב ביאה ע"י ביאת מקצתו:

ולכאורה עלה בדעתי דיש לדחות בפשיטות דא"נ דאסור להכניסו לעזרה א"כ שוב לא יהי' תיקון לבגד זה והוי כבגדי כהונה שבלו דמותר לקורען לעשות מהן פתילות וא"כ ה"נ א"נ ביאה במקצת שמה ביאה ויהי' אסור להכניסן ואין תקנה להבגד שוב מותר לקורעו וא"כ שפיר אמרי' דמותר להכניסו בפחות מג' על ג' דל"ש בזה לאסור מצד ביאה במקצת דאם תאסר הרי מותר לחתכו ושוב ל"ש ביאה. אמנם לאחר העיון ז"א דנראה פשוט דאפי' במכניסו בפחות מג' ע"ג ומכבסו ג"כ פסול לבגדי כהונה לפי"מ דקיי"ל דבגדי כהונה אין מכבסין אותן כמבואר בזבחים (דף פ"ח ע"ב) ואע"ג דאין מבואר אם בנתכבסו פסול וי"ל דנהי דאין מכבסין מ"מ הכא דהכיבוס מצוה חזיין אח"כ לבגד"כ. אך באמת יש להכריח דגם בדיעבד פסול מסוגין. א'. דא"נ דבדיעבד כשרין לבגד"כ א"כ למה לי' לר"ל לומר משום דכתיב לא יקרע תיפוק לי' לפי"מ דקיי"ל דמקורעין פסולין לבגד"כ א"כ אפי' אי מותר הקריעה ג"כ מוטב להכניסו בפחות מג' על ג' ולכבסו. ועוד והוא העיקר לפענ"ד מדנקט ר"ל דינו דוקא במעיל ולמה לא אמר סתם בבגד"כ אלא ודאי דבכל בגדי כהונה כיון דבלא"ה פסולין לבגד"כ וצריכין לקורען לעשות מהן פתילות כמבואר בשבת (דף כ"א ע"א) ובתוס' שם ד"ה שמחת בית השואבה וא"כ מה נפ"מ אימת קורען ושפיר מותר לקורען גם עכשיו כיון דבלא"ה לקריעה הן עומדין משא"כ מעיל דהי' טעון גניזה אף שבלה כמבואר בר"מ ז"ל פ"ח מכלי המקדש הל' ה' עיי"ש ואסור לקרוע כדי לכבסו לכן צריך להכניסו בפחות מג' ע"ג וא"כ מוכרח דגם בלא קריעה פסולין לבגדי כהונה כיון דצריכין כיבוס דאל"כ אמאי לא תני דינו בכל בגדי כהונה ומ"ש מעיל דנקט. ועיי' במל"מ פ"ט מכלי המקדש הלכה ג' שהביא בשם מוהר"מ גלאנטי ז"ל בספר קרבן חגיגה שהרגיש ג"כ בזה לר"ל דמ"ש מעיל דנקט ורוצה להוכיח מזה דמעיל חלוק מבגד"כ מקריעה לצורך תיקון והמל"מ כתב שם דליתניי' להני מילי ולא ביאר טעמו ועיי' במנ"ח במצוה זו שהאריך בזה וג"כ לא ירד לסוף דעת המל"מ בזה. ולענ"ד ברור הדברים דכוונת המל"מ דאין ראי' כלל דבכל בגדי כהונה כיון דבלא"ה פסולין והי' דינם לקרוע לפתילות ושפיר מותר לקורען גם קודם כיבוס משא"כ מעיל דטעון גניזה שפיר אמרי' דאסור לקרוע וז"ב מאוד:

ועיין במל"מ פ"ח שם שילהי הלכה ו' מ"ש בכוונת התוס' שבת דאם נפסלו לבגד"כ אמרי' לב ב"ד מתנה והוי חולין גמורין ופשיטא דמותר לקורען משא"כ במעיל כיון דטעון גניזה ל"ש בו לב ב"ד מתנה ונשאר בקדושתו ולכן אסור בקריעה ונסתר דינו דהקרבן חגיגה. הארכנו קצת בזה מפני שהדבר חדית לן וקרוב לאמת בעזהשי"ת. עכ"פ מוכח מזה דבמעיל אפי' אם נימא דאסור לכבסו ג"כ יהי' אסור לקורעו אע"ג דנפסל מדין בגד"כ וא"כ הדר"ל קושיתינו כיון דאסור לקורעו נימא ביאה במקצת שמה ביאה:

והנה עלה בדעתי להעיר עוד עפי"מ דקיי"ל בכ"מ אמירה לעכו"ם מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור א"כ מה"ת ראוי לקרוע ע"י שיאמר לעכו"ם לקרוע אותו ושוב אמרי' בי' ביאה במקצת ל"ש ביאה כיון דראוי לקרוע ע"י עכו"ם ונהי דמדרבנן אסור בשביל זה אינו חשוב אינו ראוי כנ"ל. אך יש להעיר בזה עפי"מ שכתבו הפוסקים דהיכא דגרמא אסור גם אמירה לעכו"ם אסור וא"כ נראה כיון דכתיב לא יקרע גם ע"י גרמא אסור מה"ת. וא"כ אינו ראוי מה"ת אפי' ע"י אמירה לעכו"ם. ויש לפלפל עפי"ז בקושית הקרבן חגיגה דמ"ש דמעיל דנקט ר"ל ולפי הנ"ל י"ל דר"ל סובר דשאר בגד"כ נתמעטו רק מדכתיב לא תעשון כן לד' וא"כ גרמא שרי כמבואר בשבת (דף ק"כ) וא"כ מותר לקרוע ע"י גרמא ול"צ דוקא להכניסו בפחות מג' על ג' משא"כ במעיל דכתיב לא יקרע וגם גרמא אסור לכן ליכא עצה כ"א בפחות מג' על ג' כנ"ל. ויש עוד לפלפל בזה אך לקושטא דמילתא נראה כדאמרן דמסוגי' זו מוכח דדוקא אינו ראוי בעצם מיקרי א"ר אבל מה דאינו ראוי מחמת איסור מיקרי ראוי וזה ברור בעזהשי"ת. עד כאן מלשון התשו' שכתבתי להרב הגאון ממעזריטש ז"ל:

אחר זמן רב בא לידי ספר היקר עין יצחק להגאון מקאוונא ז"ל וראיתי בחלק או"ח בתשו' נידון הקארעקטין אם יש בהם קדושה האריך הרבה בענין זה. ועיי"ש היטב בכל הסי' בענין הקארעקטין תראה שהרגיש ג"כ בדברינו ובזה ממילא נסתר מה שכתבתי בתשו' הראשונה בענין זה להחזיק בדברי הקרבן חגיגה ולתמוה על המל"מ. ועיי"ש שכתב ג"כ להחליט דפסולין לבגד"כ מצד בגדים המכובסין אמנם בדבר אחד יש להתפלא על הגאון ז"ל בס"ה אות ג' שם שכתב בפשיטות דהא דקתני במשנה בגד שנטמא אחר שניתז עליו דם חטאת קורעו פירושו בגדי כהונה עיי"ש. וכ"נ מכל תשובותיו בענין זה. ולענ"ד יפלא מאוד דמנ"ל זאת דילמא הפירוש בגד סתמא וכן נראה מכל המפורשים שלא נחתו לזה. ובאמת איך אפשר לומר כן בפשיטות כיון דאיכא עצה בפחות מג' על ג' והכא בוודאי ל"ש קושית התוס' דהוי ביאה במקצת כיון דאפשר לחתכו כיון דגרמא מותר הרי אפשר לחתכו ע"י עכו"ם לכ"ע. וא"כ הרי אין הקריעה מוכרחת ול"ש לומר דהקריעה לצורך תיקון. ובאמת במעיל קשה לומר דהוי בגדר אסור לחתכו כיון דאסור מה"ת גם ע"י גרמא. ומה שחלקתי בין אינו ראוי בעצם בין א"ר מחמת איסור לכאורה יש לעיי' הא באדם הוי ג"כ רק א"ר מחמת איסור. ועיי' ברש"י גיטין (דף כ"א ע"ב) בשלמא יד עבד א"א למקציי' דהוא מחמת איסור חבלה. והעירני בזה כבוד הגאון הנפלא מוהר"ח העללער שליט"א מווארשא. אך י"ל דשם פי' רש"י ז"ל על הא דאמרי' א"א למקציי' ומוכרח רש"י ז"ל לפרש מפני מה א"א אבל באמת האדם הוא אחד בכל גופו כיון דהחיות שבו הולך לכל האיברים א"כ הכל הוא האדם ואינו דומה לבגד. אמנם בשאר בגדי כהונה הרי ראוי מה"ת לקרוע ע"י גרמא ואי דמדרבנן אסור הא גם עצה ע"י קריעה אסור מדרבנן כיון דשייר כדי מעפורת כמו"ש התוס' שם. ואמת א"נ בהחלט דפסולין לבגד"כ מצד מכובסין י"ל דקאי גם על בגד"כ כיון דקורען בלא"ה לפתילות. אבל לה"ר מזה דהדין כן הוא מערכה על הדרוש:

ובאמת אע"פ שכתבנו שנראה להכריח כן דפסולין לבגד"כ אמנם מסברא קשה הדבר כיון דהא דצריך כיבוס הוא משום קדושת הדם חטאת וכיון דכל הכיבוס רק מצד קדושה אין סברא שיפסל עיד"ז שיהיו בכלל מכובסין מגועל שלהם והרי בכהן השורף את הפרה דמטמא בגדים אטו הבגד"כ נפסלין ועיי' בחולין (דף צ' ע"ב) גבי פרוכת שנטמאת. וגם בבגד"כ שנטמאו במת דצריכין הזאה וטבילה מבואר ברמב"ן ז"ל עה"ת פרשת שמיני בפסוק ויקרבו וישאום בכתונתם דכשרין אחר הטהרה לבגדי כהונה וא"כ נראה דה"ה בניתז דם חטאת עליהם אע"ג דצריכין כיבוס מ"מ אין נפסלין ואם כי יש לחלק הענינים ובאמת הרב הגאון הנ"ל שיחי' כתב לפלפל בכל הענינים הנ"ל וגם אני השבתי לו בזה באריכות אך אכ"מ ויבואר אי"ה בקונטרס התשו' שלי:

פרק ג

(ל"ט ל"ג) ויביאו את המשכן אל משה וגו' וברש"י ז"ל שלא היו יכולים להקימו ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו שלא הי' יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים וכו' ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לו עסוק אתה בידך ונראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזה שנאמר הוקם המשכן הוקם מאליו עכ"ל רש"י ז"ל. והנה לכאורה יפלא מאוד. א'. דמקודם כתב רש"י ז"ל דמשה העמידו ואח"כ כתב אמר משה לפני הקב"ה וכו' נראה דמשה לא הי' יכול להעמידו. ב'. איך אפשר לומר דמשה לא הי' יכול להעמידו והא הא דכתיב בתוה"ק הוקם המשכן היינו בשמיני למילואים בא' בניסן וא"כ נראה מבואר דרק אז הי' ע"י סיועת השי"ת והרי משה רבינו הי' מעמידו ופרקו כל ז' ימי המילואים וא"כ בח' למילואים אמאי אמר לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם:

ומה שנלענ"ד בכוונת רש"י ז"ל דבאמת מ"ר הי' יכול להעמיד את המשכן מעצמו ובאמת בז' ימי המילואים הי' מעמידו ופרקו בעצמו אמנם ביום השמיני שפיר שאל מ"ר איך אפשר הקמתו ע"י אדם והוא לפי"מ דמבואר בזבחים (דף ס"א ע"ב ודף קט"ז ע"ב) דלכן לחה"פ ושאר קרבנות לא נפסלו ביוצא בשעה שסתרו המשכן ונסעו משום דכתיב ונסע אוהל מועד אע"פ שנסע אוה"מ הוא עיי"ש. מבואר מזה דהוצרך כח בהקמת המשכן שיהי' נקרא אוה"מ אף לאחר סתירה ושיהי' לו תמיד קדושת המשכן דאל"כ לא יהי' אפשר לקיים מצות לחה"פ כיון דיהי' תמיד נפסל ביוצא וזה ששאל מ"ר איך אפשר הקמתו ע"י אדם והיינו איך אפשר דע"י מעשה בן אדם יהי' מתקיים אף לאחר סתירה וע"ז השיב לו הקב"ה עסוק אתה בידך והוא נזקף וקם מאליו וכיון שהי' הקמתו ע"י שמים נשאר בו כח הקמה אף לאחר סתירה דאע"פ שנסע אוה"מ הוא ולכן בז' ימי המילואים דמבואר בתוספתא פ"ז דמנחות ר' יוסי אומר כל ז' ימי המילואים הי' השלחן בטל בלא לחם עיי"ש דדייק לה מדכתיב כאשר צוהו ד' ובלחה"פ צוה השי"ת לסדרו על השלחן בשבת והכא לא הי' אפשר לסדרו בשבת לכן לא הי' מסדרו כלל וא"כ נראה פשוט דבז' ימי המילואים לא הי' בו כח הקמה לאחר הסתירה והדעת נותן כן כיון דהי' צריך בכל פעם הקמה חדשה נראה דבעת שהי' נסתר הוי סתירה מעליא דאל"כ אינו אח"כ הקמה חדשה כמובן. ולכן באמת הי' משה רבינו מעמידו בעצמו וא"ש מאוד דברי רש"י ז"ל וז"נ מאוד בס"ד. ואע"ג דפליגי בזה במנחות (דף צ"ה) אי אמרינן ונסע אוה"מ גם לענין לחה"פ כשהוא מסולק מעל השלחן ועיי' בתוס' מנחות (דף ס"א ע"ב) בד"ה אעפ"י שנטע. ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ. מ"מ דברינו בדעת רש"י ז"ל נכון הוא:

אמנם כן בעיקר דברי ר"י בתוספתא שם דלחה"פ לא הי' מסודר בז' ימי המילואים הנה מדברי הרמב"ן ז"ל לקמן (מ' כ"ז) בקרא ויקטר עליו קטורת סמים שכתב בזה"ל משה הקטיר עליו כל ז' ימי המילואים וכו' שהרי כלה אותו בכאן שיסדר הלחם ויעלה הנרות וכו' והנה משה רבינו בכל עבודות הכהן הראשון עכ"ל. מבואר דס"ל דבאמת סידר את השלחן ג"כ כל ז' ימי המילואים ולכאורה צ"ע על רבינו הרמב"ן ז"ל וכי אישתמיט לי' דברי התוספתא דר"י ס"ל בהדי' דהי' השלחן בטל. ונראה דהרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל כהתורת כהנים דמצות המנורה הי' שיהי' נר המערבי דולק תמיד והנה זה ג"כ לא הי' יכול להתקיים בז' ימי המילואים דהרי מ"ר הי' מעמידו ופרקו וא"כ בשעה שמפורק לא היתה המנורה דולקת וכן מבואר ברמב"ן ז"ל עצמו בקרא דוביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את המשכן אוה"מ עיי"ש. שכתב להכריח דמשה רבינו הי' מעמידו בכל יום בבוקר בבוקר ומניחו כל היום וכל הלילה עד למחרת בבוקר מפני שהי' צריך להקריב בו קרבנות והי' מדליק את הנרות בערב עיי"ש. וקשה הא נר המערבי הי' צריך להיות דולק תמיד וא"כ לא הי' כאשר צוהו ד' ועכצ"ל דז' ימי המילואים הי' כשר באופן זה א"כ ה"ה דהי' סידר לחה"פ אע"פ שלא הי' בשבת. ועיי' בערבי נחל פרשת פקודי שהעיר מעצמו בלחה"פ הראשון ולא ראה דברי התוספתא הנ"ל:

ובאמת לר"י נראה דאהרן לא סידר לחה"פ עד שבת הבא כיון דמודה דכל ז' ימי המילואים הי' השלחן בטל בלא לחם א"כ גם שבת בכלל וביום א' שהי' שמיני למילואים לא הי' יכול לסדר הלחם כיון דמצותו שיהי' מסודר בשבת. אמנם הרמב"ן ז"ל דס"ל דכאן הי' הכל הוראת שעה וכמו דמנורה לא היתה דולקת תמיד ואעפ"כ העלה את המנורה ה"ה בלחה"פ. איברא די"ל דממנורה אין ראי' כלל לפמ"ש בפרשת במדבר בשם אדמו"ר הקדוש הגאון מסאכטשאוו שליט"א שאמר שאף על גב דקיימא לן דנרות המנורה מעכבין זא"ז מ"מ הדלקת הנרות אין מעכבין זא"ז וכל נר ונר הוי מצוה בפ"ע ועיי"ש שכתבתי הראיות לזה ומה שכתבתי בתשו' להרב החריף מוהר"י מו"צ מרדאמסק נ"י. ומכבוד הרב הגה"צ מפילץ שליט"א שמעתי ששמע כן גם מזקינו מרנא הגאה"ק בעל חידושי הרי"ם זצללה"ה. ומעתה י"ל כיון דשאר הנרות מצותן רק מערב ועד בוקר נהי דנר המערבי הי' מצותו שיהי' דולק תמיד מ"מ הי' מתקיים המצוה בשלימות בשאר הנרות ושפיר שייך לומר כאשר צוהו ד' דהי' מקיים מצות הדלקת המנורה [ובאמת י"ל דכל שבעת ימי המילואים ששימש מ"ר דלא הי' שכינה כמ"ש חז"ל מובא ברש"י ורמב"ן וא"כ לא הי' דולק נר המערבי ביום דהי' רק להורות ששכינה שורה בישראל וזה הי' ע"י הטבת הנרות ע"י אהרן דמאז היתה שכינה בישראל והי' דולק נר המערבי תמיד] לגמרי בשאר הנרות משא"כ בלחה"פ דאם אינו מסדרו בשבת הו"ל לגמרי שלא כמצותו שפיר הכריח ר"י דלא הי' סידור לחה"פ כלל על השלחן כל ז' ימי המילואים עד שבת הב' שאז סידר אהרן את השלחן כאשר צוה השי"ת לסדרו בשבת:

אך יש לעיי' עוד לפי"ד הר"מ ז"ל דס"ל דמצות הדלקת הנרות הוא תמיד ביום ובלילה וא"כ איך הי' מתקיים מצות הדלקת הנרות כל ז' ואיך אפשר לומר כאשר צוהו ה' ונראה מוכרח מזה דחלק מהמצוה הוי ג"כ מצוה ואם לא נוכל לעשות המצוה בשלימות יש לקיים עכ"פ כל מה שנוכל לכן אע"ג דלדעת האומר במד"ר מובא ברמב"ן הנ"ל דשלשה פעמים ביום הי' משה רבינו מעמידו ומפרקו וא"כ לא הי' אפשר לקיים בו מצות הדלקת הנרות ביום מ"מ כיון דמערב ועד בוקר הי' יכול לקיים מצות הדלקה הי' חייב לקיים מצוה זו והוי בכלל כאשר צוה השם. וי"ל יותר דאע"ג דהר"מ ז"ל ס"ל דמצותן שיהיו דולקין תמיד מ"מ כיון דמודה הר"מ ז"ל דבין הערבים לא הי' נותן שמן יותר אלא שיהי' דולק מערב ועד בוקר וא"כ ע"כ דשתי מצות הם ואם דולקין מערב ועד בוקר ג"כ קיים מצות הדלקת המנורה אע"ג דמצותן שיהיו דולקין תמיד היינו שבבוקר יש ג"כ חיוב הטבה והדלקה אבל אינה מצוה אחת רק שצריך להטיב את הנרות ולהדליקן שני פעמים ביום. אחד בין הערבים וזה מצותו שיהי' דולק עד הבוקר. וב' בבוקר וזה מצותו שיהי' דולק עד בין הערבים ובזה מתקיים הקרא דלהעלות נר תמיד וא"כ נהי דבשבעת ימי המילואים לא הי' אפשר לקיים מצות הדלקת היום אבל מצות הדלקת הלילה הרי קיים בשלימות ואדרבה לדעת הר"מ ז"ל ירווח לן יותר מלדעת הרמב"ן ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל נתקיים מצות הדלקת המנורה בלילה בשלימות משא"כ לדעת הרמב"ן ז"ל דלהעלות נר תמיד קאי על נר המערבי א"כ נראה דבאמת נר המערבי הי' מצותו שיהי' דולק כל היום ע"י הדלקה דבין הערבים ובאמת הי' כן כל זמן שהנס הי' בנר המערבי וא"כ לא נתקיים המצוה בנר המערבי בשלימות ויש להוכיח מזה כדברי מרן הב"י ז"ל שכתב לתרץ על הקושי' דאמאי עשאו ח' ימים חנוכה הא על לילה הראשונה הי' שמן ותי' דלא רצו להדליק בכל לילה אלא על זמן מועט כיון שלא יכלו לעשות כל המצוה ותמהו עליו הא ח"ש לאו מצוה הוא כלל ולהנ"ל י"ל דמרן ז"ל הוכיח ממנורה בז' ימי המילואים דג"כ לא היתה דולקת כל זמן מצותה ואעפי"כ כתיב בה כאשר צוהו הש"י וא"כ מוכרח דבמנורה גם ח"ש מהמצוה הוי מצוה. אמנם בעיקר הענין אי ח"ש מהמצוה חשיב ג"כ מצוה כבר האריכו האחרונים בזה ויען שיש לנו בזה איזו הערות ארשום אותם בזה לעורר לבב התלמידים:

פרק ד

הנה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ח"י בשלהי דבריו שם וז"ל ועל דבר מי שאין לו רק פחות מכזית מצה נ"ל שאין כאן חיוב כלל דאכילה בכזית משמע וראי' ממה דאיתא בסי' תפ"ד הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בפסח ולפי"מ דקיימא לן לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע קשה א"כ יאכל פחות מכזית. אלא ודאי פשוט כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה היא כלל עכ"ל. ודבריו הקדושים תמוהין מאוד דהרי להלכה קיי"ל גם לענין שבועה ח"ש אסור מן התורה ושפיר גם ח"ש לא מצי לאכול ועיי' במל"מ פ"ד משבועות שכתב שכן דעת הרמב"ם והר"ן ז"ל וכן מבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ח ס"א ונסתרה ראיתו. ומצאתי שקדמני בזה בספר חיים שאל להגאון רב חיד"א ז"ל חלק א' סי' ג' עיי"ש. אמנם כבר אמרו חז"ל שמצוה לקיים דברי חכמים. ע"כ נלענ"ד לתקן ראית השבות יעקב על דרך זה דהנה ידועה קושית הרא"ה ז"ל דבנשבע שלא אוכל מצה אמאי אסור לאכול נימא עדל"ת ותי' דהוי עשה ול"ת. ומעתה י"ל עפי"מ שכתב האבני מילואים בתשו' סי' י"ד לחדש דבשבועה דאסור ח"ש אין זה מכח הנדר כלל כיון דלא נדר אלא על כזית רק כיון דאמרי' דבכל איסורין ח"ש אסור מה"ת ממילא רמי' ע"ז איסור ג"כ ועיי"ש שמחדש דהוי כאכלה כולה אע"ג דאיכא עוד פחות מכזית ומעתה בח"ש ליכא חומר עשה ול"ת כיון דאינו מתורת הנדר כלל וא"כ א"נ דבח"ש איכא מצוה הדרא לדוכתא קו' הרא"ה ז"ל דעכ"פ יאכל ח"ש מצד עדל"ת דהיינו האיסור דח"ש דבזה שוב אין לומר דהוי עשה ול"ת דבח"ש ליכא עשה ול"ת כנ"ל כיון דאינו מצד הנדר אלא ודאי דבאכילת ח"ש ליכא מצוה כלל וזהו כוונה נכונה בדברי השבות יעקב ז"ל:

אך באמת בגוף דברי השבות יעקב יש לפקפק מטעם אחר דאע"ג דנימא דמקיים מצוה בפחות מכשיעור היינו אם אין לו יותר אלא מח"ש שפיר י"ל כיון דעכ"פ חזי לאיצטרופי מצוה קעביד גם בח"ש כמו דאסור מה"ת מה"ט משא"כ הכא בנשבע שלא יאכל מצה דכשיעור אסור לו ואם יאכל כשיעור לא יהי' מצוה כלל דהוי מצוה הב"ע א"כ נראה פשוט דכ"ע מודים דח"ש ג"כ לאו מצוה הוא כיון דל"ש חזי לאיצטרופי דכשיעור לא יהי' מצוה כלל והנה לכאורה עלה בדעתי דאף א"נ דבכל המצות אין מקיימין כלל בפחות מכשיעור מ"מ באכילת מצה מקיים המצוה בפחות מכשיעור דכמו דקיי"ל דנשים חייבות באכילת מצה מצד דדרשינן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה ועיי' בפסחים (דף ל"ה ע"א) לענין דבעי מצה מה' מינים ולענין מצה עשירה ההיקש הנ"ל ולר"ש דס"ל דלפני זמנו ולא כלום ג"כ מצד ההיקש הנ"ל א"כ י"ל דה"ה בח"ש מצה כיון דבחמץ איכא איסור דח"ש דח"ש אסור מה"ת וא"כ גם במצ"ע דמצה מקיים אכילת מצה בפחות מכשיעור ג"כ והוי עכ"פ פלגא דמצוה דגם לענין זה מקשינן מצה לחמץ:

אמנם יש להעיר בזה עפ"ד הר"מ ז"ל פ"א מחמץ ומצה דס"ל דהא דבחמץ אסור ח"ש הוא מצד דכתיב לא יאכל וכמו"ש המפורשים הטעם כיון דאסור בהנאה גם ח"ש אסור עכ"פ מתורת הנאה וא"כ הכא דכתיב לא תאכל עליו חמץ ואין במשמעותו איסור הנאה א"כ מצד לא תאכל ליכא איסור דחצי שיעור ושוב גם המצוה אינו מקיים בפחות מכשיעור כיון דמצד איסור זה דלא תאכל ג"כ ליכא איסור כלל בפחות מכשיעור ובאמת יש להעיר לתרץ עפי"ז דברי הר"מ ז"ל דס"ל דח"ש בחמץ נשמע מדכתיב לא יאכל ותמי' ת"ל מכל חלב כמו כל איסורין דח"ש אסור מה"ת. ועפ"ד י"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דהכא צריך קרא דח"ש אסור דאל"כ הו"א נהי דבכ"מ ח"ש אסור מה"ת אבל באכילת חמץ כיון דאיתקש לאכילת מצה ובמצה פשיטא דפחות מכשיעור ליכא מצוה כלל א"כ ה"ה באכילת חמץ פחות מכשיעור ליכא איסור כלל ולכן כתב הר"מ ז"ל מצד קרא דלא יאכל דאסור ח"ש מצד הנאה עכ"פ ולאו דלא תאכל שפיר איתקש לאכילת מצה דבפחות מכשיעור ליכא איסור מצד הלאו דלא תאכל ולפי"ז יהי' מוכח שדעת הר"מ ז"ל דבפחות מכשיעור במצ"ע ליכא מצוה כלל וכדעת השב"י ז"ל. ויש עוד להעיר בענין זה מדברי הגמ' ר"ה (דף ל"ד ע"ב) דתקיעות וברכות דר"ה מעכבין זא"ז ועיי' בר"ן ז"ל שם ובחי' שכתב דהפירוש דאם יש תוקע שא"י לקרות הט' תקיעות כד"ת אסור לתקוע מקצת מה שיכול עיי"ש. וא"נ דבח"ש עכ"פ מצוה איכא א"כ מה בכך דא"י לצאת כל המצוה מ"מ יתקע כדי לצאת עכ"פ פלגא דמצוה וידחה את השבות דאיסור תקיעה. ומוכרח ג"כ דבפחות ממצותו ליכא מצוה כלל:

ואולי י"ל דהנה זה נראה פשוט דמי שיכול לתקוע תרועה או שברים בוודאי תקיעה ג"כ יכול דזה קול פשוט וע"כ דכוונת הר"ן ז"ל אם אינו יכול לעשות אלא תקיעה גרידא וא"י לעשות תרועה ושברים וא"כ י"ל דלכן אסור לו לתקוע ול"ש בזה דעכ"פ פלגא דמצוה הוא כיון דבאמת עיקר המצוה בתרועה רק דכללא הוא דכל תרועה צריך שיהי' פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' וא"כ ז"ד בדאיכא תרועה אבל בתקיעה בלא תרועה ליכא מצוה כלל ואין זה ענין לח"ש דמצוה וזה נכון בס"ד:

ויד"נ האברך המופלא החריף מו"ה הערשקי נ"י העיר דיש מצוה בפחות מכשיעור מהא דמבואר במכות (דף ט' ע"א) אז יבדיל משה וכו' אע"פ שאין שלש שבעבר הירדן קולטת אמר מצוה שבא לידי אקיימנה אע"פ שהיא רק מקצת המצוה. אלו דבריו. ויפה העיר וכיוון בזה לדברי הג' הספורני בפרשת ואתחנן בקרא דאז יבדיל שכתב בזה"ל אחר שסיים ההקדמה לביאור התורה הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוה שהקפיד לקיים קצת מצות עשה עכ"ל הזהב. ויש להעיר מדברי הגמ' מנחות (דף מ"ד ע"א) דמקשינן על ר"ח אלא מאן דלית לי' תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד וכו' נראה דאם הי' מצוה אחת הי' סברת ר"ח טובה. וקשה ג"כ וכי אם לית לי' אלא חצי מצוה לא יעשה כלום נראה קצת דח"ש ממצוה אינו מצוה. אמנם בלימוד התלמידים אמרתי בזה לפי"ד רש"י ז"ל דקשר של התפילין הלל"מ היינו השם של השי"ן שבבית של ראש והדלי"ת שבקשירה ברצועות של ראש ויו"ד בקשר של יד וא"כ אמאי קתני במשנה דאין מעכבין זא"ז הא לא נשלם הקשר של תפילין בתפילה אחת וצ"ל דהלל"מ אינו שיהי' יחד רק של ש"ר יהי' הקשר ד' ושל יד יהי' יו"ד אבל לא שיהי' השם שלם דוקא. אך זה דוקא לפי האמת דהיא שתי מצות משא"כ אם הוי אמרי' דהיא מצוה אחת א"כ הוי אמרי' כפשוטו דהלל"מ דצריך קשר שיהי' השם שלם א"כ תפילה אחת אינה מצוה כלל מצד דליכא קשר כהלכתו ובזה ל"ש דהוי ח"ש דאם אינו שם שלם ליכא מצוה כלל וזה נכון בעזהשי"ת:

אך עדיין יש לעיי' מהא דמבואר במס' ערכין (דף י' ע"א) דרבנן הכריחו דתקיעה ותרועה שני מצות הן דא"נ דחדא מצוה היא א"כ אמאי אמרה תוה"ק ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תרועו אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה עיי"ש מבואר מגמ' דאין סברא דפלגא דמצוה במקום אחד יהי' במקום אחר מצוה שלימה וא"כ נראה דמכ"ש באותה מצוה ממש פלגא לאו כלום הוא ואם אינו מקיים המצוה בשלימות כמו"ש בתורה לאו כלום עביד. אמנם באמת סוגיא זו איתא גם במס' סוכה (דף נ"ג ע"ב) ושם הגירסא בגמ' מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד "ופלגא לא עביד". נראה דעיקר הוכחת רבנן דלאו מצוה אחת היא דאם הי' מצוה אחת אין סברא שבמקום אחר נימא דאין לעשות כל המצוה אלא פלגא דוקא והקושי' רק מדכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו "ולא תרועו" שהקפידה תורה שלא לעשות כל המצוה וזה אין סברא לומר. ומוכח מזה דשני מצות הן. ונראה דגם כוונת הגמ' בערכין הוא כן אלא שיש קיצור בלשון אבל הכוונה אחת הוא דעיקר הוכחת הגמ' מכח דהקפידה התוה"ק שלא להריע:

ואם כנים הדברים יש להעיר בזה על דברי כבוד הגאון בעל חלקת יואב שליט"א בחלק או"ח סי' ל"א שכתב דאפי' א"נ דד' מינים מעכבין זא"ז מ"מ מוכרח דשני מצות הן ויוצא בזה אחר זה דא"נ דא"י בזא"ז רק צריך שיטלן כאחת וכולהו חדא מצוה א"כ איך אמרה תורה שבמקדש יהי' מצוה בערבה לחודא ויקשה ג"כ מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד עיי"ש אלא ודאי דכל אחת בפ"ע. ואע"ג דמעכבין זא"ז מ"מ ל"צ שיהי' כאחת דוקא והוא דבר נפלא וראוי לגאון כמותו. אך לפי"ד אין ראי' דהרי מבואר בסוכה (דף מ"ד ע"א) דמקשינן בגמ' מ"ש בלולב דעבדינן זכר למקדש וערבה לא עבדינן זל"מ. ואין לומר דיוצאין בערבה שבלולב האי משום לולב הוא וכ"ת דמגביה לי' והדר מגבי' לי' והא לא עבדינן הכי. נראה מבואר מד' הגמ' דאם היו עבדינן הכי היו יוצאין בערבה שנאגדת בלולב משום ערבה שבמקדש וקשה הא במקדש המצוה רק בערבה א"כ נראה לכאורה דאם מוסיף מין אחר איכא בל תוסיף וא"כ איך שייך בערבה שבלולב זכר לערבה שבמקדש. לכן נראה דאדרבה מזה מוכח דד' מינין אחת הן ולכן הי' פשיטא לגמ' דאע"ג דבמקדש ל"צ אלא ערבה לחודא מ"מ א"א לומר דעם הלולב לא יקיים המצוה דמי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא ל"ת. לכן מוכרח דנהי דהלל"מ על מצות ערבה שהי' במקדש מ"מ לא היתה הקפידא שיהי' דוקא בלא ד' מינים ולכן יוכל לעשות זכר למקדש ג"כ עם הד' מינים ביחד. ועיי' היטב בזה. ובעיקר דברי הגאון שיחי' יש להעיר עוד מטעם אחר ואכ"מ:

יהי' איך שיהי' אינו מוכח מסוגיות הנ"ל דח"ש דמצוה לאו מצוה הוא. אמנם בעיקר הדבר אפי' א"נ דח"ש מהמצוה הוא ג"כ מצוה ה"ד רק בשיעורין דהלל"מ הן בזה אמרי' די"ל דח"ש ג"כ מצוה הוא כמו אכילת מצה וכיו"ב [ושם י"ל עוד מטעם אחר א"נ דשיעורין רק הלל"מ וא"כ במצות מצה שנצטוו מקודם מ"ת בפסח מצרים הי' המצוה גם בח"ש לכן נהי דאח"כ כשנתנה תורה נתחדשה הלכה דצריך כזית דוקא מ"מ המצוה הראשונה לא נעקרה לגמרי ויש מצוה גם בח"ש אם אין לו שיעור שלם לקיים עכ"פ המצוה דקודם הדיבור וכבר כתב כיו"ב מרן זצוק"ל בחידושי הרי"ם חו"מ ס"א אות ב' לענין דינים בזה"ז עיי"ש ודפח"ח. ואם כי יש לחלק הענינים מ"מ לאחר העיון נראה שיש מקום לומר כן ועדיף עוד מנידון מרן זצוק"ל ודו"ק] אבל במה שכתוב בתורה מפורש דהמצוה רק באופן הזה אז ליכא מצוה בח"ש. ובזה א"ש מה שכתבו התוס' ב"ב (דף נ"ו ע"ב) בסוד"ה ורבנן שכתבו דלא דרשי' דבר ולא חצי דבר אלא היכא דהסברא נותנת למידרש כן. והקשו מהא דקיי"ל בפדיון הבן חמש ולא חצי חמש וכתבו בזה"ל התם נמי מצות פדיונו בה' סלעים ולא מיקיימא מצוה בפחות עכ"ל וצ"ע מה פשיטא להו כ"כ דהסברא נותנת כן דלא מקיים המצוה בפחות אמנם לפי הנ"ל א"ש כיון דשיעור המצוה מפורש בתורה ממילא ידעינן דפחות מזה לאו מצוה הוא וכבר ראיתי להגאון מלבוב שיחי' בספר בית יצחק שהביא מהא דחמש ול"ח חמש לענין ח"ש במצוה אמנם לא ביאר כמו שכתבתי. וכן מוכרח מדברי רמב"ן ז"ל עה"ת בפרשת תשא דפשיטא לי' דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחה"ש הוא בלאו עיי"ש שכתב בזה"ל שאם נאמר דהעשיר לא ירבה שהוא שלילית שבכך די לו לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט עכ"ל מבואר דפשיטא לי' לרבינו ז"ל דל"צ קרא דוהדל לא ימעיט שאם אין לו אין מצוה בפחות דזה ממילא ידעינן כיון דאמרה התורה מחצית השקל ממילא ידעינן דפחות מזה כמאן דליתא וע"כ דקרא לאזהרה אתי. ועיי' בר"מ ז"ל פ"א מהלכות שקלים שהוכיח מהא דוהדל לא ימעיט ממחה"ש שצריך למכור את כסותו ולכאו' צ"ע מהיכן דייק לה ועלה בדעתי דכוונתו כמ"ש הרמב"ן ז"ל דהוא אזהרה ובל"ת מחויב ליתן כל הונו ויהי' א"ש מאוד לשון הר"מ ז"ל:

איברא דלקושטא דמילתא אינו נראה כן דעת הר"מ ז"ל מדלא חשיב לי' לאזהרה ונראה שדעת הר"מ ז"ל ג"כ דלהורות דפחות ממחה"ש אינה מצוה ל"צ קרא וע"כ דקרא אתי להורות דאין דינו ככל מצ"ע דאם אין לו פטור דאונס רחמנא פטרי'. ואע"ג דאונסא כמאן דלא עביד מ"מ מצטרפין המחשבה ואמרינן חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה. אמנם במחה"ש אינו כן דצריך דוקא לקיים המצוה בפועל שיהי' לו חלק בקרבנות ציבור וממילא חייב למכור את כסותו והארכתי בזה בחידושי על הר"מ ז"ל הלכות שקלים ואכ"מ. עכ"פ נתבאר שדעת התוס' והר"מ והרמב"ן ז"ל דהיכא דמפורש בהדי' שיעור המצוה אז בפחות מזה אין מקיים מצוה כלל ועיי' בתשו' חלקת יואב חיו"ד סי' ט' שכ' כן לענין איסורין ג"כ ויש לפלפל בדבריו ואכ"מ. עכ"פ לענין ח"ש במצוה נראה מבואר כן. וא"כ במנורה דאמרה תוה"ק מערב ועד בוקר ודרשינן דפירוש הקרא דמצותה שתהי' דולקת מערב ועד בוקר א"כ בפחות מזה ליכא מצוה כלל. ולפי"ז ה"ה בנר מערבי לדעת הרמב"ן ז"ל שמצותו שיהי' דולק תמיד אינו מקיים מצוה בהדלקה דלילה בלחוד:

אמנם הענין הא דחזינן במ"ר ע"ה שנצטווה שיהי' הוא המתחיל בכל עבודת המשכן אע"פ שלא הי' כמצותו וכן לענין ערי מקלט שהתחיל מ"ר ע"ה במצוה אע"ג דגם בגדר ח"ש אינו כיון דכ"ז שלא הפרישו אותן שבא"י אינן קולטות וא"כ לכאורה אינה מצוה כלל נלפענ"ד דהטעם הוא כיון דמשה רבינו זכה בתוה"ק שנקראת על שמו והוא מנהיגן של ישראל לדורות עולמים וכוחו של משה לא בטל ולא יבטיל לעולם ועד וכמ"ש המפורשים בהא דאמרי' כמה פעמים בש"ס משה שפיר קאמרת דהכוונה דאם אחד מכוין בתורה להלכה זה הוא מכח ניצוץ של בחינת מ"ר ע"ה שיש בכל חכם מחכמי הדור לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא לכן גם בכל עבודת המקדש וכן בערי מקלט הי' בו כח התחלה של מ"ר ע"ה וע"י ניתן כח לישראל לגמור אח"כ את אשר החל מ"ר ושיהי' להדבר קיום ונקרא הכל על שם משה. ואם אמנם כי מצאנו לחז"ל שאמרו על עצמות יוסף שמ"ר הי' המתחיל במצוה דכיון שלא גמרה אינה נקראת על שמו דהכל הולך אחר הגומר נראה דזה הי' רק במצוה שקודם מתן תורה שלא זכה מ"ר עדיין לכתרה של תורה שפיר אמרינן דמה שלא גמר אינה נקראת על שמו אבל המצות דממתן תורה ואילך ובפרט לאחר חטא העגל שכל קיום ישראל והחזרת התוה"ק לישראל הי' באיכותו של מ"ר וישראל היו תלמידיו בוודאי כל כח של ישראל מתייחס למ"ר ע"ה וכמו שכתבו המפורשים לפרש הא דאמרו חז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא כי מ"ר השפיע על כל ישראל יראת שמים והכל הי' בכחו ומכ"ש במצוה שיסודה הי' נעשית ע"י מ"ר בעצמו כמו הקמת המשכן ועבודתו והפרשת ערי מקלט הכל מתייחס למ"ר שע"י כחו של מ"ר יש להדבר קיום לעולמי עולמים. וכבר נודע מה שאמרו חז"ל שאם הי' מ"ר בא לא"י לא הי' הבהמ"ק חרב כלל והוא מטעם הנ"ל כיון שהי' היסוד ע"י הקמת המשכן בכחו של מ"ר אך כשנסתלק מ"ר א"כ כח הגשמי שלו נסתלק הי' יכול להיות שפך חמתו על עצים ואבנים אך קדושת המקדש לא בטלה. והבן היטב כי הד"נ מאוד בס"ד:

ובזה נראה לתרץ מה שנתעורר הגאון בתשו' שם יעקב חלק חו"מ סי' י"ג על דברי חז"ל דעצמות יוסף שכיון שמ"ר לא גמרה לא נקראת על שמו מהא דמבואר במדרש דאמר הקב"ה לדוד המלך ע"ה שבהמ"ק יהי' נקראת על שמו אע"ג דנבנית ע"י שלמה כיון דדוד הי' המתחיל עיי"ש מה שהוציא מזה דבר חדש לדינא בענין שדכנות אמנם לדברינו נראה דהתם כיון דאמר הקב"ה לדוד והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממיעיך וגו' נראה דהפי' דשלמה מפני שהוא בנו יגמור אותו ואב מזכה בנו בחכמה וכו' וא"כ הכל בכחו של דוד וכיון דהוא הכל ע"י כח של האב שפיר מתייחס גם בנין שלמה למעשה דוד המלך ע"ה כיון דהגמר של שלמה המלך ע"ה הי' רק בשביל שהי' בנו של דוד המלך ובכח של דוד זכה שלמה לזה השי"ת יזכינו שיבנה המקדש במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה