אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

ויקהל

כי תשא

פרק א

ברמב"ן ז"ל בקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת כתב בזה"ל ענין הכתוב הזה לאסור בשבת מלאכת או"נ וכו' והוצרך לומר כך מפני שלא אמר העושה בו כל מלאכה כאשר אמר בעשרת הדברות לא תעשה "כל" מלאכה ואמר מלאכה סתם והנה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת או"נ כי כן נאמר בחג המצות ל"ת מלאכה ואין או"נ בכללו ולכך הזכיר בפירוש שאף או"נ אסור בו. וכלשון הזה מצאתי במדרש ר' נתן אומר ל"ת אש וכו' שומע אני יהי' רשאי להדליק את הנר וכו' ת"ל ל"ת. וזה קרוב למאי שאמרתי שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון ורצה ר' נתן לומר שלא בא הכתוב לאסור אפיי' ובישול ושאר צרכי או"נ שכבר נאמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן וכו' יהיו מותרות "כי זה מעונג השבת לכך נאמר לא תבערו לאסור הכל עכ"ל של רבינו ז"ל. העתקתי תוכן כל דה"ק יען שצריך אני להתלמד בהן. א'. ל"ז להבין ד"ק מ"ש בר"ד דהו"א כיון דלא כתיב כל מלאכה כמו"ש בעשרת הדברות יהי' מותר מלאכת או"נ מהכ"ת נאמר כן כיון דבעשרת הדברות נאמר בהדי' כל מלאכה בין בדברות ראשונות ובין בדברות אחרונות א"כ איך נוכל לטעות ונאמר דמלאכת או"נ שרי [ובאמת משום דברות ראשונות לחוד הי' מקום לומר דרך דרוש עפמ"ש בפ' בראשית אות [..] דלאחר חטא העגל נצטוו ישראל בעשיות השבת כדי שקדושת שבת ישאר להם גם אחר השבת ולכן בדברות האחרונות כתיב בתוה"ק ע"כ צוך ד' לעשות את השבת ומעתה י"ל דה"ה דיש להתיר מלאכת או"נ משום שמחה כיון דיש בהן מעשה ישראל ג"כ הוי כיו"ט דמותר בהן מלאכת או"נ משום שמחת יו"ט ודוקא בדברות הראשונות דהי' בו רק קדושת השי"ת ל"ש להתיר מלאכת או"נ אך ז"א דהרי בדברות אחרונות ג"כ מבואר ל"ת כל מלאכה]. ב' צ"ע דאיך ס"ד דמותר מלאכת או"נ הא הרמב"ן ז"ל בעצמו לקמן הביא דא"א לומר כן מכח הקרא דאת אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואם כן מעיקרא מה קס"ד. ולכאורה עלה בדעתי דקושיותינו חדא מתורצת בחבירתה דאין כוונת הרמב"ן ז"ל דצריך לאסור מלאכת או"נ דזה נשמע מעשרת הדברות וממן כנ"ל רק דהו"א כיון דשם לא נמצא עונש על מלאכת שבת א"כ הו"א דהכא בעונש כיון דלא אמר כל מלאכה היינו משום דמלאכת או"נ אע"ג דאסור משום דנהי דשבת מחויב בשמחה ג"כ מ"מ אינו דוחה ל"ת ועשה דשבת ודוקא ביו"ט גלי קרא מ"מ אינו ח"מ כיון דהל"ת נדחה ועל העשה ליכא חיוב מיתה ולכן צריך קרא דמלאכת או"נ איכא ח"מ בשבת. איברא דז"א דהרי לחיוב מיתה לא נשמע מלא תבערו כיון דלא נזכר בו כלל חיוב מיתה והרי באמת איכא מ"ד דהבערה ללאו יצאת מה"ט וא"כ לא נשמע מיני' ח"מ ויש לדחוק ולומר כיון דכתיב סתם לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכולל גם מה שאינו לצורך או"נ וא"כ אמרינן דכוונת התוה"ק לכלול כל הבערות בחדא מחתא בין שהן לצורך או"נ ובין שאינן לצורך או"נ וממילא אמרינן דהן במיתה. אך בכ"ז קשה הדבר כיון דכל הקרא צריך לח"מ במלאכת או"נ הו"ל למכתב בהדיא:

ומה שנראה דרך פלפול בכוונת הרמב"ן ז"ל וית' ג"כ מה שמקודם כתב דצריך קרא לאסור מלאכת או"נ ואח"כ בדר"נ כתב דל"צ קרא לזה אלא לאסור עונג שבת דהנה בילקוט פ' בהעלותך איתא וביום שמחתכם אלו השבתות ר' נתן אומר אלו תמידין עיי"ש מבואר דחכמים ור"נ פליגי אי שבת חייב בשמחה דחכמים ס"ל דשבת חייב בשמחה ור"נ פליג על זה והנה זה נראה דאפי' לחכמים דס"ל דשבת חייב בשמחה מ"מ זהו רק ממתן תורה ואילך אבל במרה אע"ג דהוזהרו על השבת מ"מ לא נצטוו על שמחת שבת ומעתה י"ל עפמ"ש הרמב"ן בקרא דויקהל משה שהקהיל את האנשים ונשים והגיד להם דיני שבת ומלאכת המשכן ונראה דזה שאמר מ"ר כל העושה בו מלאכה יומת דהיינו שכולל נשים ג"כ בח"מ דמלאכת שבת ולכן אמר "כל" וכיון דלא אמר כל מלאכה אלא סתם מלאכה הו"א דמה שכולל נשים בח"מ דמלאכת שבת אינו אלא במלאכות שאינן או"נ אבל מלאכת או"נ יהי' מותר לנשים עכ"פ והטעם דבנשים דליכא עשה דשבתון אמרינן דעשה דשמחת שבת דוחה ל"ת דאיסור מלאכה ולכן הוצרך אח"כ לומר לא תבערו להורות דבשבת לא הותר מלאכת או"נ אף לנשים וכיון דלא הותר ממילא ידעינן דח"מ ג"כ כמו בכל המלאכות אם אמרינן דהבערה בכלל כל המלאכות הוא. ומעתה ל"ק ממן דאסור גם מלאכת או"נ דשם עדיין לא נצטוו בשמחת יו"ט ולכן שפיר איצטריך קרא דל"ת לאסור מלאכת או"נ לנשים ג"כ. אמנם ז"ד לדידן דס"ל דשבת חייב בשמחה אמנם ר"נ לשיטתו דס"ל דשבת אינו חייב בשמחה וא"כ אינו צריך קרא לאסור מלאכת או"נ דהרי כבר הוזהרו במן את אשר תאפו אפו וא"כ ה"ה לאחר מתן תורה כיון דלא נתחדש אח"כ חיוב שמחה ולכן ר"נ לשיטתו צריך קרא רק לאסור הבערה לצורך הנאת הגוף דהוא בכלל עונג שבת דהוא ג"כ דאורייתא ונראה ג"כ דל"צ קרא אלא לנשים דבאנשים ה"ה נאמר ל"ת כל מלאכה כמוש"ל [ואין להשיב על זה הא כתיב בקרא ל"ת מלאכה וגו' ובתך מבואר דגם נשים אסורות בעשיות כל מלאכה ז"א דהתם הרי מיירי בקטנים העושים ע"ד אביו. ועוד דהרי בהמתך ג"כ כתיב בי' ובהמה מותרת באו"נ מן המחובר בשבת וז"פ] ואין להקשות ע"ז הא נשים כמו דפטורי מעשה דשבתון יהיו פטורות משמחה ועונג ג"כ דהרי כל זה דחייבות בעונג שבת כ"כ הר"ן ז"ל דהוא משום דבהיקש דזכו"ש נכלל כל חיובא דשבת ועיי' בזה בח' רעק"א ז"ל ס"א וא"כ השתא דאמרינן דאין נשים חייבות בעשה דשבתון א"כ י"ל דגם בחיוב עונג שבת ליתניי' וא"כ נסתרו דברינו ממ"נ אך ז"א שכ"כ במק"א דלפי האמת ל"צ קרא כלל לחייב עונג ושמחה לנשים כיון דזה דקיי"ל דמצ"ע שהזגר"מ נשים פטורות ילפינן מתפילין ואינו נלמד משם אלא מצות דללה"נ וי"ל דהתוה"ק לא הטילה התורה על הנשים החיוב אבל המצות שנתנו לשמחה ולתענוג הנשים שוות לאנשים ותרצנו בזה ד' הר"מ ז"ל דפסק דנשים חייבות בשמחת יו"ט וממילא ה"ה עונג שבת נשים חייבות אע"ג דפטורה מעשה דשבתון:

ודרך פילפול י"ל דעיקר קושית הרמב"ן ז"ל דלמה צריך ר"נ קרא לאו"נ שאסור בשבת ת"ל מדכתיב את אשר תאפו אפו הוא לפ"ד הפוסקים אע"ג דשנים שעשאו פטורים מחטאת מ"מ איסור תורה איכא א"כ י"ל דהכא כתבה התורה בלשון לא תבערו דהוא לשון רבים דע"י שנים ג"כ אסור דסד"א כיון דקיי"ל דא"ב כרת יהי' מותר לצורך או"נ ואע"ג דגבי מן ג"כ כתיב את אשר תאפו אפו משמע דאפי' בשנים אסור אמנם מלבד די"ל בפשיטות דא"ר מקודם מתן תורה דלא הוי ידעינן המועט דבעשיתה דשנים שעשו מלאכה פטורין אמנם מלבד זאת י"ל עפמ"ש בחי' על הר"מ ז"ל פ"ט משבת ה"ד שכ' דא' נתן את האור וא' נתן את העצים וא' נתן הקדירה וכו' כולם חייבין משום מבשל שכל העושה דבר מצורכי הבישול הר"ז מבשל ולכאורה קשה אמאי לא הוי עכ"פ לענין הבישול בגדר שנים שעשאו וכתבנו לתרץ דהנה באמת בכל שנים שעשאו יש לעיי' מה בכך דנעשה ע"י עוד אחד מ"מ הא לא גרע מזורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר בב"ק (דף ס') א"כ ה"ה בשנים שעשאו אמאי פטורין אך כ"כ הרא"ש דזה דוקא במלאכת זורה כיון דהמלאכה כך הוא חייב גם על גרמא משא"כ היכא דמלאכה כולה ביד העושה ל"ש לחייב על גרמא ומעתה נראה דבמלאכת אפיי' ובישול כיון דמאליו נגמר ע"י האש והוא לא עביד מידי אלא הנתינה לתנור וא"כ חזינן דחייבא רחמנא על גורם ושוב גם שנים שעשאו חייבין ומעתה ז"ד באפיי' ובישול אבל בהבערה דיכול לעשות כל המלאכה בידיו שוב א"ח גורם וה"ה שנים שעשאו ושפיר איצטריך ל"ת לאסור שנים באו"נ. אמנם בעיקר הדברים שכתבנו דבאפיי' ובישול כיון דחזינן דאסרה התורה את ההכנה לבישול ואפיי' ה"ה דחייבין שנים שעשאוהו זה יש לדחות דעכ"פ לא נוכל לחייב שני בנ"א על מעשה אחת. ואם שנים אוחזין בקדירה ומשימין אותה על האש נראה פשוט דהוי בכלל ב' שעשאו ופטורין ועיי' בפרשת קדושים מה שכתבנו בזה וכאן אין להאריך יותר.

פרק ב

במס' פסחים (דף ה' ע"ב) אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאתה וברש"י ז"ל ד"ה וש"מ וז"ל ר' נתן אומר לחלק יצאתה שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשבת אינו חייב אלא חטאת אחת דהא חד לאו איכא בכולהו וחד כרת לפיכך פרט הבערה בפ"ע ולהקיש אלי' וכו' עכ"ל. מבואר מדברי רש"י ז"ל דאי לאו קרא הו"א דעל הרבה מלאכות ג"כ אינו חייב אלא אחת אבל זה ידעינן בלא קרא דעל מלאכה אחת חייב אמנם ברש"י יבמות (דף ו' ע"ב) כתב בד"ה לחלק שלא תימא אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצאתה הבערה מן הכלל לחלק וכבר תמהו כל המפורשים על סתירת דברי רש"י ז"ל אלו:

והנה בילדותי אמרתי לתרץ דהנה המפורשים הקשו דאיך אפשר לומר דאינו חייב סקילה עד שיעשה כל המלאכות הא מקושש נתחייב סקילה על שחילל את השבת אע"ג דלא עשה אלא מלאכה אחת אמנם נראה דל"ק לפמ"ש התוס' לתרץ על הא דהי' מ"ר ע"ה מסופק במקושש באיזהו מיתה להורגו אמאי לא המיתו בחנק דסתם מות יומת הוא חנק ותי' כיון דמחלל שבת בפרהסי' כעובד עכו"ם ועובד עכו"ם הוא בסקילה. ומעתה י"ל דאינו ראי' ממקושש דחייב מיתה על מלאכה אחת דיש לומר דבאמת אין ח"מ אלא כשמחלל שבת בכל המלאכות אמנם היינו דוקא בצנעה אבל בפרהסי' כיון דהוי כעובד עכו"ם גם על מלאכה אחת חייב דאע"ג דאינו בסקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות מ"מ חילול שבת הוי באחת מהן ג"כ והרי דעת רש"י ז"ל ביבמות (דף ו' ע"א) ד"ה וכ"ת שאני לאווי שבת דחמירי דאפי' בלאווי דשבת הוי מחלל שבת כעובד עכו"ם וא"כ אינו ראי' ממקושש. אך לפי"ז לר"ע דס"ל דמקושש לש"ש נתכוין א"כ בוודאי ס"ל דלא הי' מחלל שבת בפרהסי' כיון דמבפרהסי' לא יהי' לימוד על כל מחלל שבת א"כ ע"כ דס"ל דהי' מחלל שבת בצנעה ולש"ש נתכוין להורות דחייב על מלאכה אחת א"כ בפסחים דאמר רבא ש"מ מר"ע תלת שפיר פירש רש"י ז"ל דלזה ל"צ להשמיענו דחייב גם על מלאכה אחת ז"א דזה נשמע ממקושש אמנם צריך קרא שלא נימא שעל הרבה מלאכות ג"כ אינו חייב אלא אחת. איברא דיש לדחות דמ"מ א"נ דבצנעה אינו עובר על הלאו דלא תעשה כל מלאכה עד שיעשה כל המלאכות א"כ גם בפרהסיא לא הוי מחלל שבת ואינו כעובד עכו"ם וא"כ אכתי נשמע ממקושש דחייב על אחת מהן ועיי' היטב בזה תראה שיש פנים לכאן ולכאן. אמנם לאחר העיון בלשון רש"י ז"ל נראין דברינו נכונים דהנה רש"י ז"ל מדקדק ביבמות שלא תאמר דאינו חייב סקילה עד שיעשה כל המלאכות אמנם בפסחים פירש רש"י ז"ל שלא תאמר העושה ארבעה אבות מלאכות א"ח אלא חטאת אחת דחד לאו וחד כרת נאמר בכולהו עכ"ל נראה מבואר דקאי על כרת וחטאת וצ"ע הכוונה בזה. לכן נלענ"ד דרש"י ז"ל ס"ל דזה ודאי אי אפשר לומר דלא יהי' חייב כרת כ"א שיעשה כל המלאכות דא"כ אמאי נתחייב המקושש מיתה אלא ודאי דעל מלאכה אחת ג"כ חייב כרת ואע"ג דאינו חייב סקילה עד שיעשה כולן מ"מ כיון דעל מלאכה אחת חייב כרת עכ"פ בצנעה והוי מחלל שבת באיסור כרת א"כ שוב י"ל דבפרהסי' חייב סקילה מצד דהוי כעובד עכו"ם ולכן בפסחים פירש רש"י ז"ל לענין לאו וכרת דבזה לא ס"ד דלא יהי' חייב עד שיעשה לכל המלאכות כיון דמוכרח ממקושש להיפך. אמנם ביבמות דפירש רש"י ז"ל לענין סקילה שפיר י"ל דאינו חייב עד שיעשה כל המלאכות והא דמקושש נתחייב על מלאכה אחת היינו משום שעשה בפרהסי' והוי כעובד עכו"ם ואין כאן סתירה ברש"י ז"ל. והא דפירש רש"י בפסחים לענין הלאו וכרת ולא פירש כמו שפירש ביבמות לענין סקילה יש לומר בטו"ט ודעת דהנה בתוס' פסחים כתבו דלכן מוכרח ר"ע לומר דמצאנו להבערה שהוא אב מלאכה דא"נ הבערה ללאו יצאת אינו נוהג ביו"ט ופירשו המפורשים דהנה בתוה"ק כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והנה ביום השבת לדרשא אתי' דדוקא בשבת אבל ביו"ט לא. ולפי"ז דוקא א"נ לחלק שפיר אמרי' דגם ביו"ט נוהג הבערה והא דכתיב ביום השבת היינו למידרש דיש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט משא"כ א"נ דהבערה ללאו יצאת א"כ ע"כ דביום השבת אתי להורות דביו"ט ליכא איסור הבערה:

ומעתה י"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל דא"נ דא"ל קרא דלא תבערו ליכא לאו וכרת כ"א כשעושה כל המלאכות א"כ נהי דבשבת גלי קרא דלא תבערו לחלק יצאתה מ"מ ביו"ט דאמרינן אין חילוק מלאכות א"כ לקושטא דמילתא לא יהי' מלקות משום לאו דל"ת כל מלאכה עד שיעשה כל המלאכות וא"כ אכתי קשה מאי דייק ר"ע דע"כ תשביתו מערב יו"ט דא"נ דקאי על יו"ט איך אפשר לבער ביו"ט וקשה נימא עשה דוחה איסור דהבערה דקיל דהוי רק חלק ממלאכת יו"ט ואין בו מלקות ופשיטא דעשה דשבתון ג"כ לא עבר עוד כיון דאמרת דביו"ט דליכא חילוק מלאכות אינו עובר על הלאו דל"ת כל מלאכה עד שיעשה כל המלאכות וא"כ ממילא גם עשה דשבתון ליכא וקשה נימא עשה דוחה ושפיר י"ל דתשביתו היינו ביו"ט לכן הוכרח רש"י ז"ל להזהיר זה דזה לא ס"ד כלל דלא יהי' חייב חטאת וכרת עד שיעשה לכולהו מלאכות דזה נשמע ממקושש כנ"ל דהלאו הוא בחד מלאכה ג"כ רק דעל סקילה ליכא הוכחה כנ"ל אמנם בזה הוי מצינן למיטעי גם לענין כרת וחטאת דגם אם עושה מלאכות הרבה לא יהי' חייב אלא אחת ולפי"ז ביו"ט אע"ג דאמרינן א"ח מלאכות היינו רק לענין זה דאם עשה כל המלאכות בהעלם אחד ג"כ א"ח אלא מלקות אחת אבל זה ברור דאם עושה חד מלאכה ג"כ חייב מלקות מצד יו"ט ועובר בעשה דשבתון ושוב ל"ש עדל"ת ולכן שפיר דייק ר"ע דתשביתו היינו בערב יום טוב ואתי שפיר כל דברי רש"י ז"ל בזה:

ובאמת י"ל בפשיטות יותר בסגנון זה דס"ל לרש"י ז"ל לחלק בין כרת למיתת ב"ד דעל לאו וכרת ל"צ קרא דל"ת לחלק שלא נימא שא"ח עד שיעשה כל המלאכות דהנה המפורשים מקשים איך ס"ד דא"ח עד שיעשה כל המלאכות הא מדכתבה רחמנא במילה קרא דביום אפי' בשבת ע"כ דעל מלאכה אחת ג"כ חייב וא"ל דהוי עכ"פ חלק מהמלאכה ז"א דבאמת קשה למה לי קרא ת"ל דעדל"ת וע"כ משום דהוי ל"ת שיש בו כרת א"כ זה דוקא א"נ דחייב על מלאכה אחת כרת אבל א"נ דא"ח על מלאכה אחת כלום ל"ל קרא. ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דע"ז ל"צ קרא דלא תבערו דזה ידעינן דחייב כרת על אחת מהן רק דסד"א דעל כל המלאכות ג"כ ליכא אלא חד כרת. אמנם ביבמות דפירש רש"י ז"ל על סקילה שפיר מפרש דא"ל קרא הו"א דא"ח עד שיעשה כל המלאכות. ולחדד התלמידים אמרתי בסגנון זה לתרץ סתירת דברי רש"י ז"ל דהנה לכאו' קשה איך אפשר לומר דאינו חייב עד שיעשה כל המלאכות דא"כ למ"ל קרא דביום אפי' בשבת. הא בלא"ה ידעינן דעדל"ת. איברא דיש לדחות עפ"מ שפסק הרמ"א ביו"ד סי' רס"ב דמל בתוך ח' יצא וא"צ לחזור ולהטיף דם ברית והקשה עליו הש"ך שם מהא דמבואר במנחות (ד' ע"ב) דאם נקצר שלא כמצותו כשר א"ד את השבת וא"כ ה"נ כיון דאם מל בתוך ח' כשר אמאי דוחה שבת דהו"ל כאפשר לעשות מערב שבת אך באמת ל"ק כיון דהתורה גילתה דזה דוחה שבת אע"ג דאפשר לקיים מאתמול וכמ"ש בתשו' שאג"א לדחות דברי הש"ך ז"ל. ומעתה י"ל דאפי' א"נ דאינו חייב כרת עד שיעשה כל המלאכות מ"מ כיון דמלאכה אחת אסור מה"ת עכ"פ דהוי חלק מהלאו דל"ת כל מלאכה שוב אי לאו קרא דביום לא הי' דוחה כיון דאפשר מאתמול כקושית הש"ך וא"ר מקרא דביום דחייב על מלאכה אחת וזה פשוט:

אמנם עיקר פסק הרמ"א ז"ל דמל בתוך ח' יצא ומקיים מצות מילה כבר תמהו הפוסקים דאיך אפ"ל כן כיון דהתורה אמרה שצריך מילה בח' איך מקיים המצוה אם מל קודם וצ"ל כמ"ש הצל"ח בחידושי פסחים (דף ע"ב ע"ב) דרמ"א ז"ל ס"ל דוודאי קודם זמנו לא מתקיים המצוה אבל כשיגיע יום ח' והוא נימול אז מתקיימת מצות מילה ואע"ג שנימול מקודם שכוונת התוה"ק שאמרה ביום השמיני ימול היינו כשיגיע יום שמיני יהי' נימול עיי"ש. ומעתה אומר אני שדין זה תלי' בהא דקיי"ל דנולד מהול צריך להטיף דם ברית משום מה צריך להטיף דא"נ דכל ענין ההטפה הוא רק משום ספק שמא יש ערלה כבושה הא בלא"ה א"צ למולו שפיר י"ל דענין מצות מילה הוא רק לראות שביום השמיני יהי' נימול משא"כ א"נ דקטן הנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מצד ודאי ובלא הטפה הוי ערל ואסור לאכול בתרומה וקדשים ע"כ דכוונת התוה"ק שצריך מעשה המילה וא"כ אמרינן דזה דכתיב בקרא וביום השמיני ימול היינו דביום ח' צריך מעשה המילה וכיון שנימול בתוך ח' הרי לא נתקיים מצות מילה בזמנה וליתא למצות מילה כלל:

ומעתה א"ש דברי רש"י ז"ל דכאן בפסחים פי' רש"י על רבא דאמר ש"מ מר"ע תלת שפיר מוכרח רש"י ז"ל לפרש דא"ל קרא הו"א דנהי דעל אחת חייב חטאת מ"מ על כל המלאכות ג"כ אינו חייב אלא חטאת אחת אמנם א"א לפרש דא"ל קרא הו"א דא"ח עד שיעשה כל המלאכות ז"א דא"כ למ"ל קרא דביום אפי' בשבת במילה דאין לומר דהו"א כיון שנימול שלא כמצותו כשר א"ד את השבת ז"א דהרי ר"ע לשיטתו דס"ל דנולד כשהוא מהול הוי ערל גמור ואסור לאכול בפסח וה"ה לתרומה וקדשים וא"כ לדידי' הקפידה התוה"ק על מעשה המילה וא"כ שוב אמרי' דביום השמיני ימול כפשוטו דמעשה המילה צריך להיות בשמיני וא"כ קודם ח' אינו מקיים מצות מילה וא"כ מדכתיב ביום אפי' בשבת מוכח דהוי מלאכה שחייבין עלי' כרת. אמנם ביבמות מפרש רש"י ז"ל לפי"מ דנראה מסתמא דגמ' דשבת (ד' קל"ה) דהא דקטן כשהוא נולד מהול צריך להטיף דם ברית הוא רק משום ספק ערלה כבושה וכ"נ דעת הרמ"א ז"ל ולכן פסק דנימול תוך ח' יצא כנ"ל. וא"כ שפיר י"ל דאי לאו קרא דלא תבערו הו"א דא"ח כלום עד שיעשה כל המלאכות ואעפי"כ איצטריך קרא דביום כנ"ל. וזה נכון לפילפולא. שוב הראה לי בני היקר הב' המופלג ושנון כמר "ישראל נתן" שיחי' שכבר נגע בראש דברינו בספר פרדס דוד על התורה עיי"ש:

פרק ג

נסתפקתי בהא דמבואר בשבת (דף ק"כ ע"ב) דגרמא שרי מה"ת במלאכת שבת כיון דכתיב לא תעשה כל מלאכה אמרי' עשיי' הוא דאסור הא גרמא שרי מה הדין בהבערה דכתיב בי' לא תבערו ולא כתיב בי' לא תעשה אם גרמא אסור בי' או לא. והנה למה דקיי"ל הבערה לחלק יצאתה לא מיבעי' לי כיון דהוא בכלל ל"ת כל מלאכה ולא יצאתה אלא לחלק אמנם למ"ד הבערה ללאו יצאתה יש לעיי' בזה אי גרמא אסור בי' כיון דאינו בכלל לא תעשה כל מלאכה יש לומר דגם גרמא אסור בי'. ועיי' במכילתא דדריש מקרא דלא תבערו אש ביום השבת אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת. וברביד הזהב נתקשה בזה דלמ"ל קרא ועיי"ש שכתב דלא נימא דאסור משום אשו משום חציו לכן צריך קרא להתיר עיי"ש. אמנם הרי בנימוק"י כתב דלמ"ד אשו משום חציו ל"ש לאסור כיון דאמרי' דכל המעשה איתעביד בערב שבת אמנם א"נ דגרמא אסור במלאכת שבת בהבערה שפיר י"ל דלמ"ד אשו משום חציו עכ"פ גרמא הוא ומתייחס הכל לכחו והו"א דיהי' אסור קמ"ל קרא כיון דהגרמא הוא ע"י מעשיו בערב שבת לית לן בה ולפי"ז יהי' מוכח דגרמא בשבת אסור בהבערה והנה בספרי דרך חיים הארכנו בענין זה ואכ"מ:

אמנם כאן ארשום מה שהשיב לי בזה אדמו"ר הגאון הק' אביר הרועים הרב מסאכטשאוו שליט"א. דהנה לכאורה קשה דלמה צריך קרא להתיר גרמא במלאכת שבת דמהכ"ת לאסור גרם והרי מסברא ידעינן דגורם אינו כעושה מעשה. אמנם נראה עפי"מ דמבואר בב"ק (דף ס' ע"א) דליבה וליבתה הרוח דאם אין בליביו כדי ללבותה פטור ומקשינן אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו ותרצינן ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור הרי מבואר בגמ' דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה יש סברא לאסור גרמא מה"ת כיון דהוא מחשב למלאכה אע"פ דלא עשאה בידים ולכן צריך קרא דלא תעשה להורות דדוקא בזורה ורוח מסייעתו כיון דאופן עשיית המלאכה כך הוא חייב אף בגרמא מצד מלאכת מחשבת משא"כ היכא דאופן עשיית המלאכה הוא בידים ממש אינו חייב על גרמא ומעתה זה דוקא במלאכת שבת דהוא בכלל ל"ת כל מלאכה אבל הבערה למ"ד ללאו יצאת א"כ שוב ל"צ מלאכת מחשבת כיון דאינו בכלל מלאכת שבת וא"כ ל"צ קרא להתיר גרמא דממילא ידעינן דגרמא מותר כמו בכל התורה דגורם אינו כעושה מעשה. אלו דברי אדמו"ר הקדוש שליט"א:

אמנם כן עיקר דברי אדמו"ר הג' שליטא דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינה בכלל מלאכת מחשבת לכאורה צ"ע דהרי כ"ז דצריך מלאכת מחשבת במלאכת שבת הוא משום דסמיך מלאכת שבת למלאכת המשכן בפרשת ויקהל כמבואר ברש"י חגיגה (דף י' ע"ב) א"כ ה"ה הלאו דהעברה דסמיך למלאכת המשכן בוודאי צריך בי' מלאכת מחשבת דאל"כ הרי מפסיק הבערה בינתיים דל"ש בי' מלאכת מחשבת. איברא דיש לדחות דא"כ דא"נ דהבערה הוי הפסק יקשה לפי האמת לר"ש דס"ל קילקול בהבערה חייב וכנראה דה"ה מתעסק בהבערה חייב כמו דאמרינן במס' כריתות (דף י"ט) לענין מתעסק בחבורה דלמאן דמחייב במקלקל ה"ה במתעסק דל"צ בה מלאכת מחשבת וא"כ נראה דה"ה לר"ש בהבערה וא"כ איך יליף מיני' ר"ש לכל המלאכות דצריך מלאכת מחשבת הא הבערה אפסקה בינתיים דל"ש בי' מלאכת מחשבת. וי"ל דמזה מוכח דר"ש ס"ל דהבערה ללאו יצאת ואינה בכלל ל"ת כל מלאכה א"כ בין מלאכת המשכן למלאכת שבת אין הפסק מלאכה אחרת ואע"ג דאפסקה איסור הבערה זה לא חשיב הפסק כיון דאינו בכלל ל"ת כל מלאכה כלל. וא"כ שוב י"ל דברי אדמו"ר שליט"א דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין הבערה בכלל מלאכת מחשבת דאינה בכלל מלאכת שבת הסמוכה למלאכת המשכן:

אך באמת מה שכתבתי בפשיטות בדעת ר"ש דס"ל הבערה ללאו יוצאת אינו ברור ועיי' בירושלמי דשבת פ"ה ה"ה דמקשינן לר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב נימא דה"ה בכל המלאכות ותי' ס"ל הבערה על עצמה יצא. ופירש בקרבן העדה דס"ל הבערה ללאו יצאת. אך באמת דעת התוס' להיפך דר"ש ס"ל דהבערה יש בה חיוב מיתה ולחלק נפק"ל מהיכא דנפקא לי' לר"י. וי"ל דגם פי' הירושלמי כן הוא. ולכאורה י"ל דממקומו הוא מוכרע בהא דמבואר במנחות (דף ע"ב ע"א) דמקשינן בגמ' ורבי לאו תלמידו של ר"ש הוא וכו' ותרצינן סבר לה כאידך דר"ש דאמר בא וראה כמה חביבא מצוה בשעתה דהקטר חלבים ואימורים כשרים כל הלילה ואין ממתינים עד שתחשך ופי' רש"י ז"ל והא דבמילה אמרי' דכל שאפשר מע"ש אינו דוחה שבת היינו מה שאין לו זמן קבוע וא"נ דר"ש ס"ל הבערה ללאו יצאת מ"ר מהא דר"ש דס"ל בהקטרה דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת דילמא התם שאני מצד דהוא לאו גרידא לכן דוחה שבת משא"כ קצירת העומר דהוי אב מלאכה מנ"ל דדחי שבת משום חביבא מצוה בשעתה וא"כ מוכרח דפשיטא להש"ס דר"ש מודה דיש חיוב מיתה בהקטרה:

אך יש להעיר מהא דמייתי הגמ' ברייתא זו גם בפסחים (דף ס"ח ע"ב) בהא דמבואר במשנה דהקטר חלבו של פסח דוחה שבת תני' אמר ר"ש בא וראה כמה חביבא מצוה בשעתה וכו' וקשה לכאורה רא הכא אין זה רבותא שחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת כיון דבלילה ג"כ צריך לבוא לידי דחיי' דהוא יו"ט ואין עדל"ת ועשה וא"כ כיון דסוף כל סוף צריך לבוא לידי דחיית יו"ט ה"ה דדוחה שבת ובאמת ר"ש לא אמרה אלא בתמיד של שבת שבלילה הוא חול והוי שפיר רבותא דאע"ג דאפשר לקיים שניהם דוחה שבת אבל בפסח כיון דסוף כל סוף צריך שידחה יו"ט א"כ א"ר כ"כ דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת אמנם אי נימא דר"ש ס"ל הבערה ללאו יצאת א"ש לפ"ד התוס' הנ"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין הבערה אסור ביו"ט כלל וא"כ שפיר אמר ר"ש בא וראה כמה חביבא מצוה בשעתה דבלילה לא יהי' איסור כלל בהקטרה:

אך באמת יש לדחות ראיות אלו לפי"מ דמבואר בירושלמי דשבת דבהקטרה איכא גם איסור בישול כיון דרוצה לאוכלן כמבשל דמי והא דבגמ' דילן ביבמות (דף ל"ג ע"ב) נראה דזר ששימש בהקטרה ל"ש לחייבו אלא משום הבערה וע"כ דאין בהקטרה משום בישול כמו"ש הרשב"א שם י"ל מצד דהוי מקלקל כיון דהוא זר וההקטרה פסולה משא"כ כשמתקן בהקטרה גם ש"ס דילן מודה דאיכא איסור בישול וא"כ הראי' מש"ס מנחות אינה ראי' כלל וממילא גם הראי' מסוגי' דפסחים נסתרה דע"כ הפירוש בגמ' דגם זה להקל מאיסור כרת לאיסור לאו הוי בגדר אפשר לקיים שניהם כיון דבהקטרה איכא גם בישול וזה אסור ביו"ט לכ"ע. אך י"ל דבאמת לר"ש ס"ל דמקלקל בחבורה ג"כ חייב ואע"ג דהוי תיקון מצוה מ"מ כיון דבעצם הוי קילקול חשיב בכלל מקלקל א"כ י"ל דלדידי' גם בהקטרה כשירה אין לחייב משום בישול כיון דבעצם הוא מקלקל בבישול דאין בו תועלת אלא משום המצוה וזה לא חשיב תיקון לר"ש וא"כ לר"ש ל"ש לחייב בהקטרה כ"א משום הבערה ולא משום בישול וא"כ דברינו נכונים ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ:

אמנם בעיקר החקירה במלאכת הבערה ע"י גרמא י"ל עוד מטעם אחר די"ל הטעם דצריך קרא במלאכת שבת להתיר גרמא דאל"ה הו"א כיון דחזינן בפרשת בא דנזהרו במלאכת יו"ט דכל מלאכה לא יעשה בהם והיינו אפי' ע"י גרמא הו"א דה"ה שבת אסור מלאכה ע"י גרמא ולכן צריך קרא להתיר מלאכת שבת ע"י גרמא. ומעתה זה דוקא בכל המלאכות אבל מלאכת הבערה למ"ד ללאו יצאת הרי אינה בכלל מלאכה כלל ביו"ט ומותרת ביו"ט כמו"ש התוס' פסחים (דף ה' ע"ב) וא"כ ל"צ קרא להתיר כלל גרמא כיון דכללא דגורם אינו כעושה מעשה. וזה נכון בס"ד:

ותלמידי החתן המופלג ושנון כמר יחיאל מאיר הכהן נ"י הראה לי במאירי שבת (דף ק"כ) סוד"ה והמשנה השלישית שכתב להתיר גם גרם הבערה עיי"ש אך אינו ראי' מהמאירי דהרי לרבנן קיימינן דס"ל הבערה לחלק וכ"כ לעיל דלפי"ז פשיטא דאין לחלק בין הבערה לשאר מלאכות. ונראה דהמאירי קמ"ל רק דלא נימא כיון דאיכא שני גרם מלאכות כיבוי והבערה לא יהיו מותרין במקום פסידא לכן כתב דגם גרם הבערה מותר במקום דליקה. וע"ע בתשו' חת"ס אהע"ז סי' כ' דפשיטא לי' להיפך ממש ממ"ש דלא תבערו היינו רק בידים ולמ"ד הבערה ללאו יצאת פשיטא דל"ש גרמא באיסור הבערה ולמ"ד לחלק תלי' בשאר מלאכות שבת ושם יש סברא לאסור משום דבמלאכת שבת כתיב לא יעשה בהם בקמ"ץ עיי"ש היטב שדבריו צ"ע ובפרט במ"ש דבמלאכת שבת כתיב לא יעשה. ואולי כוונתו על מלאכת יו"ט כמו"ש לעיל. וכ"כ עליו בספרי דרך חיים ואכ"מ. אך שלא יתפוס עלי המעיי' מדברי החת"ס הנ"ל ציינתי דבריו:

פרק ד

במס' שבת (דף צ"ו ע"ב) הוצאה גופה היכן כתיבה וכו' אשכחן הוצאה הכנסה מנ"ל סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מ"ל עיולי. וברש"י ז"ל ד"ה סברא שיהי' הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהוא מעין מלאכות. ועיי' ברביד הזהב אמצע ד"ה ויכלא העם מהביא שכתב בזה"ל כתב בק"ס פי"ב מהלכות שבת ש"מ דסברא הוי דאורייתא דהא חייב אהכנסה סקילה וכרת. ואני אומר דהא דכייל כל סברא. ליתא. דהא קאמר ר"פ כיצד מברכין דעל המזון מברך לאחריו מה"ת ולפניו סברא שהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש והוא דרבנן. גם עדיפא הו"ל לאתויי מהא דבשפיכת דמים יהרג וא"י דסברא הוא דמה חזית דדמא דידך סומק טפי אבל הכנסה הוי ממש הוצאה עכ"ל:

והנה מה שהעיר הגז"ל מהא דברכה שלפני' הוי רק דרבנן אע"ג דסברא הוא. הנה כבר שב על מדוכה זו רבינו הגדול בעל פנ"י ז"ל ר"פ כיצד מברכין בד"ה אלא סברא. וחקר בזה דצריך להיות דאורייתא מכח דהוא סברא. אמנם בחידושינו לברכות שם כתבנו דאין זו סברה גמורה עפי"מ דאנהיר לן עיינין רבינו הרא"ה ז"ל בספר החינוך הטעם דברהמ"צ מברך לפניו וברהמ"ז לאחריו משום דהמצות הם מזון הנפש המשוכלת והנפש מרגיש המצות עוד קודם עשייתן לכן חייבין לברך לפניו משא"כ מזונות דהמה לצרכי החומר והחומר אינו מרגיש בהנאתו כ"א כשכבר אכל לכן ברהמ"ז לאחריו מה"ת וזה נכון בסברא. וא"כ איכא סברא להיפך ג"כ אך באמת אכילת איש ישראל צריך להיות עיקר למצוה דהיינו שעיד"ז יתחזק לקיום תורה ומצות והוי האכילה ג"כ מצוה ושוב שייך בהברכה לפניו ג"כ וזה הוא שתקנו חז"ל ברכות לפני המזון. עכ"פ אין מזה הוכחה דסברא לאו דאורייתא:

ומ"ש הגאון ז"ל דהו"ל להביא מהא דאמרי' דבשפכ"ד יהרג וא"י מכח סברא. י"ל דמשם אינו ראי' לחייב מיתה דהרי הך סברא אפי' אם תמצא לומר שאינה סברא גמורה מ"מ עכ"פ ספק הוא דהשכל מחייב כן וא"כ ממילא אי אפשר להרוג את חבירו מצד דהוא אונס על העבירה וכבר ביארנו לעיל בחידושי פרשת וארא דבאמת אם עבר והרג את חבירו אינו חייב מיתה כיון דהי' אונס והיינו מטעם הנ"ל דמסברא א"א להרוג את הנפש ובאמת הכא במלאכת שבת אי לאו דהי' תולדות לשאר מלאכות לא הי' חייב על הכנסה ג"כ אע"ג דהיא הוצאה ממש רק כיון דחייב בכל מלאכות על תולדות שהן מעין מלאכתן ה"ה דאמרי' כן על הכנסה וכמו שפירש רש"י ז"ל אבל שיהי' ח"מ על סברא גרידא לא מצאנו וכ"כ בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות א' דזהו ענין דאמרינן דעמד והתיר להם היינו שנטל מהם כח הציווי ואעפי"כ חייב מיתה על ז' מצות משום דהם מצות שהשכל מחייב אותם וחייבין אפי' בלא אזהרה עיי"ש כי הדברים אמתיין ומוכרחין בכוונת חז"ל:

אך זה דוקא בב"נ אבל ישראל אינו נהרג באיסור שהוא מסברא אם לא שאסרתה תורה בפירוש. וראיתי בספר בית האוצר לידידי הגאון מוהר"י שליט"א מבענדין כלל קל"א שהאריך גם כן לברר ענין זה אי איסור מכא סברא הוי איסור תורה. ואשתמיט לי' דברי הרביד הזהב הנ"ל. אמנם ראיתי שכתב להעיר מהא דמבואר במכות (דף ט' ע"ב) במשנה ר"י אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד וקשה דילמא הי' נעלם ממנו איסור רציחה אלא ודאי של"צ שידע האיסור תורה כיון דרציחה הוא איסור שכליי ואיסור השכליי הרי ידוע לו שאין להרוג אדם וע"כ האיסור השכליי כאיסור תורה חשיב. ועיי"ש בגמ' דפריך והא לא אתרו בי' ותרצינן הא מני ר"י בר"י הוא דאמר חבר א"צ התראה וקשה דמה ענין זה לחבר הא חבר חשיב מזיד שפיר כיון דחבר הוא וידע האיסור תורה שיש בדבר משא"כ שונא דנהרג אע"פ שאינו חבר רק שהוא עם הארץ מדלא הזכיר שונא חבר רק שונא סתם וא"כ איך נהרג וחשיב מזיד וע"כ דלר"י בר"י לשיטתו דס"ל חבר א"צ התראה והיינו דס"ל דל"צ קבלת התראה שיתיר עצמו למיתה אלא להבחין בין שוגג למזיד וא"כ כיון שהוא מזיד מכח איסור השכליי חשיב ג"כ מזיד את"ד והסברתי דבריו היקרים להבין החילוק בין ר"י בר"י לחכמים עיי"ש ותבין דברינו:

ואני תמה על חכם כיו"ב שיאמר כן דבישראל יהרג מכח מזיד באיסור שכליי והנה מלבד שלא ראה דברי חידושי הריטב"א במכות (דף ו' ע"ב) דשם ג"כ הביא הגמ' את המשנה הנ"ל ואמרינן דאתי' כר"י דאמר חבר א"צ התראה וכתב הריטב"א ע"ז בזה"ל פירוש והא דשונא נמי בחבר דא"ל נהי דמועד להרוג במזיד דילמא סבר שהוא מותר כדפירשו בתוס' עכ"ל הרי מבואר להדי' להיפך אמנם מלבד זאת יש להכריח מסוגית הש"ס במקומו היפך דברי הג' שיחי' דהנה לכאורה קשה מאוד הא דמקשינן בגמ' על ר"י דס"ל דשונא נהרג מפני שלא אתרו בי' לפי"מ דקיי"ל דההורג את הנפש שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה א"כ הרי י"ל דכוונת ר"י דנהרג ע"י הכנסה לכיפה ול"צ התראה אך האמת בזה כמו"ש בספרי חמדת ישראל דאע"ג דקיי"ל דההורג את הנפש שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה היינו רק בלא קבלת התראה דבכל חייבי מיתות גזה"כ דאין ממיתין אותו אם לא התיר עצמו למיתה אמנם בהורג את הנפש אם התרו בו או בחבר שיודע שהוא ח"מ שא"צ התראה לענין זה מכניסין אותו לכיפה אבל התראה צריכה אף לענין הכנסה לכיפה ושפיר מקשינן בגמ' כיון דהכא לא אתרו בי' כלל גם לכיפה אין מכניסין אותו ומוכרח הגמ' לתרץ דאתי' כר"י בר"י ואם כן מוכרח מגמרא דמזיד באיסור השכליי ל"ח כמזיד באיסור תורה דאל"כ ל"צ לומר דאתי' כר"י בר"י דהרי י"ל דאתי' כרבנן והפירוש נהרג ע"י כיפה וע"כ כדאמרן דישראל אינו ח"מ מכח ידיעת האיסור השכליי ומיני' נשמע לר"י בר"י דאע"ג דס"ל חבר א"צ התראה מ"מ אם אינו חבר אינו נהרג מכח איסור השכליי וזה ברור ואמת. ועיקר נלענ"ד כמו"ש לחלק בין ב"נ לישראל לענין זה ועיי"ש בסו"ד שהביא גם בשם החזקוני דב"נ נענשין על איסורין שהם מסברא:

פרק ה

(ל"ה כ"ז כ"ח) והנשיאים הביאו את אבני השוהם וגו' ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים ועיי' בתרגום יונתן דפירש דהעננים הביאו כל זאת מגן עדן. ויש להעיר על השמן למאור איך הי' כשר משמן זה הא מפורש בתוה"ק דבעינן שמן זית דוקא ועיי' במנחות (דף ס"ט ע"ב) גבי חטים שירדו בעבים אי כשר למנחות דפשיטא לגמ' דכשר למנחות רק לשתי הלחם איבעי' לר"ז משום דאינו ממושבותיכם ובתוס' שם פירשו דהשאלה אם ירדו ע"י נס מן השמים עיי"ש היטב נראה מבואר דאע"ג דבמנחות בעי חיטין דוקא מ"מ כשרין גם חטין משמים וא"כ י"ל דה"ה בשמן זית דאע"ג דהוא משמים כשר למנורה. אך יש לדחות דאה"נ אם הי' יורד זיתים משמים שפיר היו כשרין למנורה אם נסחוט את השמן מהם כיון דהוי שמן זית אבל השתא דירד שמן מן השמים מנ"ל דהוא שמן זית ונהי דעפ"י נס יש לו אותו סגולה ממש של שמן זית מ"מ אינו שמן זית ופסול למנורה ובאמת בציווי השי"ת פ' תרומה כתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' שמן למאור בשמים לשמן המשחה וגו' מפורש בתוה"ק דהקב"ה צוה ליקח מישראל שמן למאור ולשמן המשחה רק בשמים ולדברינו א"ש דלמנורה הי' צריך שמן מישראל דוקא כיון דצריך שמן זית דוקא אמנם לפ"ד הת"י והמדרש תנחומא מבואר דגם למנורה הי' כשר שמן מן השמים ובאמת בחידושי לסוגיא דכבתה כתבנו בשם מרנא הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם זצללה"ה להיפך ויען כי יש בהם תועלת למעיי' לענ"ד ע"כ אעתיק בזה מ"ש שם וז"ל שם:

הנה בטורי זהב כתב לתרץ קושית הב"י ז"ל הא לא הי' נס בלילה ראשונה עפי"מ דמבואר בזוה"ק דאין הברכה חל על כלי ריקן א"כ איגלאי מילתא למפרע דגם בלילה הראשונה הי' נס כיון דלא הי' בו אלא כשיעור לילה אחת וע"כ דלא נשרף כל השמן דאל"כ איך נעשה בו נס שיהי' עוד שמן הא הברכה אינו חל על כלי ריקן וע"כ דגם בלילה הראשונה הי' נס. אלו ד"ק. והנה לכאורה הדברים תמוהים מאוד דאמת הוא כן דהברכה אינו חל על כלי ריקן אבל נס הלא הוא יש מאין ג"כ. ופשטא דמילתא נראה דבנר חנוכה הי' נס ולא ברכה וא"כ נסתר תירוצו. אמנם שמעתי אומרים בשם מרן הקדוש מגור זצוק"ל זי"ע שדברי הטו"ז ברורין דבנס חנוכה ע"כ הי' רק ברכה ולא נס דלפי"מ דקיי"ל דכל השמנים פסולין למנורה רק שמן זית זך והנה מבואר במנחות (דף ס"ט ע"ב) בעי ר' זירא חיטין שירדו בעבים מהו למנחות וכו' ועיי"ש בתוס' כיון דע"י נס הוא לא מיקרי ממושבותיכם עיי"ש ומעתה ה"נ כיון דע"י נס הוא א"כ לא הוי שמן זית כיון דאינו מזית וממילא פסול למנורה וע"כ דבנס חנוכה הי' ברכה וא"כ אותו השמן זית נתוסף ונעשה הרבה עכ"פ כיון דבא מכח שמן זית המיעוט הכל הוא שמן זית וכשר למנורה וא"כ צדקו דברי הטו"ז כיון דע"כ הי' ברכה ושוב לא חל על כלי ריקן ומוכרח דגם בלילה הראשונה הי' נס. אלו דברי קדשו ושפתים ישק משיב ד"נ:

אך בגוף דברי מרן זצוק"ל דפשיטא לי' דמה שהוא ברכה הוי אותו מין ודינו כשמן זית יש לעיי' לכאורה מתוספתא הובא בפירוש הרד"ק ז"ל במלכים במעשה דאלישע שכתב בזה"ל ובתוספתא וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת לי' לנביא דה' אית עלי עישור מהאי משחא או לא אמר לה בעלך זן נביאיא דה' במילחא דליכא עלי' עישורא ואף את לית על משחך עישור דמן ניסא הוא עכ"ל. מבואר מתוספתא כיון דהי' מן נס פטור ממעשר וע"כ כיון דלאו שמן זית הוא וא"כ מבואר להיפך דאפי' מה שבא ע"י ברכה אינו כמין צומח שיתחייב במעשר:

אמנם לאחר העיון נלענ"ד שדברי מרן זצ"ל ברורין ונקדים דלכאורה קשה קושי' גדולה על התוספתא דס"ל דמה שהוא מכח ברכה פטור מן המעשר דהרי מבואר במס' תענית (דף ח' ע"ב) ת"ר הנכנס למוד את גרנו אומר והר"מ וכו' שתשלח ברכה במעש"י התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה ופסקה הר"מ ז"ל פ"י מהלכות ברכות הלכה כ"ב ועיי' בכ"מ שם בשם הרמב"ן ז"ל דהבטחה הוא שהבטיח הקב"ה למי שבא להפריש תרומות ומעשרות עיי"ש. עכ"פ לכ"ע חל ברכה בהתבואה וא"כ איך יוכל להפריש אח"כ תרו"מ ממנו כיון דמעורב בו גם מה דפטור מתרומות ומעשרות דהיינו מה שבא ע"י ברכה וא"כ דילמא מפריש מפטור על החיוב ויש לפלפל הרבה בענין זה מצד ביטול חד בתרי ולר"י דס"ל מב"מ לא בטל אפי' א"נ דהוא ביבש ביבש ג"כ י"ל דמה שבא ע"י ברכה ל"ה מב"מ עם שאר החיטין אך כ"ז רחוק ודחוק לומר דכל ענין הפרשת תו"מ הוא רק מצד ביטול ברוב דאל"כ יש לחוש דילמא מפריש מפטור על החיוב ובפרט לפי דעת הסוברים דלא אמרי' נהפך היתר להיות איסור א"כ ל"ש בזה ביטול ברוב כלל וגם יש להעיר לפי"ד התוס' חולין (דף פ"ו ע"ב) ד"ה מ"ט דר"מ דנראה לדעתם דלר"מ דס"ל חיישינן למיעוטא אינו לוקה על רוב עיי"ש א"כ איך משכח"ל באוכל טבל שילקה דילמא הוא ממה שהוא ברכה ופטור ממעשר ואינו טבל כלל וכמו כן יקשה לדידן באכל כזית מצומצם איך לוקה למ"ד יש בילה וא"כ מעורב בו קצת ממה שהוא ברכה וליכא כזית שלם של איסור:

לכן נראה עיקר כדברי מרן הגאון זצוק"ל דברכה דינו כהשמן שמתברך ממנו והוא לגמרי כאותו מין ולכן בעובדא דאלישע שכנראה שאותו שמן שהי' לה כבר הי' מעושר רק דאותו שמן הנוסף ע"י ברכה לא הי' מעושר ע"ז אמר לה אלישע דל"צ לעשורי כיון דבא מכח ניסא והיינו כיון דבא ע"י נס נתברך השמן המועט ונעשה מרובה וכיון דהשמן המועט כבר הי' מעושר כהלכתו גם על השמן הזה לא חל חובת מעשר כיון דהוא שמן המועט אלא שניתוסף ע"י הברכה ודינו כשמן המועט משא"כ בתבואה שלא עישרה עוד והיא טבל אז מה שמתברך הוי ג"כ כמותה וג"כ הוא טבל וחייב בתרו"מ ושפיר הוי מן החיוב על החיוב כיון דהוא ממש כמו התבואה שמתברך ממנה וא"כ מבואר מזה דמה שבא ע"י הברכה ג"כ הוי מפרי האדמה וחייב בתרו"מ וא"כ ה"ה לענין שמן זית הוי שמן זית ועי' היטב בזה כי הוא דבר נפלא לענ"ד. ועיי' בחידושי חת"ס לקמן (דף כ"ב ע"ב) ד"ה שהי' נותן בה שמן מה שהביא בשם הגהות מיימוני דאם נתן בה שמן כשיעור ודלק יותר אם מותר ליהנות ממנו והוא ז"ל כתב דה"ה אם דולק יותר ע"י נס ג"כ אסור ליהנות ממנו מה"ט דהוא אותו שמן עיי"ש נראה שכוון ג"כ לסברתינו הנ"ל עכ"ל שם:

עכ"פ מבואר דפשיטא לי' למרן זצוק"ל דשמן משמים אינו כשר למנורה והא הכא מבואר להיפך. ומה שנלענ"ד דהא זה מוכח מסוגי' דמנחות הנ"ל דחיטין משמים ג"כ הוא כמו חיטין מארץ רק דהכא נימא דילמא אינו שמן זית ופסול למנורה ע"ז י"ל דמשה רבינו הי' ידע ברוה"ק שהוא שמן זית ממש שנעשה בשמים מזית דכמו דיש חיטין בשמים ה"ה דיש זיתים וא"כ הי' משה יכול ליקח אותם לצורך המנורה כיון דידע דהוא שמן זית זך. אך לכאורה צ"ע הא קיי"ל תורה לאו בשמים היא וא"א לפסוק ע"פ רוה"ק. אך כבר כתבו המחברים דכל מ' שנה שהיו ישראל המדבר ולא נשלמה עוד התורה לא הי' שייך לומר תורה לאו בשמים היא וא"כ ע"כ שפיר הי' יכול לדון עפ"י רוה"ק וכ"כ במק"א כיו"ב לענין קושית המרמב"ח ז"ל בהא דדן משה רבינו עפ"י מן אע"ג דתורה לאו בשמים [ול"צ בזה לחילוק האחרונים דלברר דבר סומכין על רוה"ק שזה אינו מוכרע אך העיקר כנ"ל דמשה רבינו הי' יכול לדון ברוה"ק] ומעתה זה דוקא מ"ר אבל אח"כ שנחתמה תורה ונתנה לישראל ונאמר אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר ושתורה לאו בשמים היא שוב צדקו דברי מרן זצוקללה"ה דבנס חנוכה ע"כ הי' ברכה דאם הי' נס לא היו יכולין להדליק בו את המנורה דילמא לאו שמן זית הוא ואין סומכין על רוה"ק במקום מצוה דרבים דתורה לאו בשמים היא כנ"ל. ומה שצוה הקב"ה שיקח משה רבינו שמן למאור מישראל היינו כשיכלה השמן של הנשיאים אבל שמן המשחה דלא הי' אחר כ"א זה שעשה משה בתחילת חנוכת המשכן וזה השמן הי' משמים ע"כ לא צוה הקב"ה לקחת מישראל שמן לשמן המשחה וזה פשוט:

פרק ו

כתב המג"א בסי' קמ"ז ס"ק ז' בזה"ל וכתב הרמב"ם סופ"א מהלכות בית הבחירה משמע דאפי' הם חדשים כל שנעשו להדיוט אסור. ומיהו העולם נוהגין לעשות אפי' מישנים וכמ"ש מהרי"ל ונ"ל דס"ל דבהמ"ק שאני. ועוד נ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות ואע"ג דבמזבח בעינן עצים שלא נשתמש בהן הדיוט י"ל דמזבח שאני וכן משמע בגמ' ועוד דהרי הקרבנות קריבים מבהמות שנשתמש בהן הדיוט עכ"ל. וראיתי להגאון בעל חת"ס ז"ל בתשו' חלק או"ח סוף סי' מ' שכתב בזה"ל וראיתי מ"ש מג"א סי' קמ"ז סק"ה לחלק בין מזבח לשאר מילי ולא כתב לזה שום טעם ומאי דמייתי ראי' מקרבנות לק"מ דהרי אפי' בע"ז לא נאסרו בע"ח ונהי דמ"מ לגבוה מסקינן חד דרגא דנאסרו מ"מ להדיוט אין נעבד בבע"ח וא"כ הכא דקיל טובא י"ל דבע"ח לא נאסר ע"י תשמיש הדיוט עכ"ל. ולכאורה עלה בדעתי להכריח כדברי החת"ס ז"ל דהרי המג"א מודה דבמזבח צריך שלא יהי' בו שימוש הדיוט כלל ואפי' שינוי לא מהני וצריך דוקא עצים חדשים. וקשה מה מועיל חדשים דילמא נשתמשו בעצים הללו בעודן מחוברין לקרקע ונראה מבואר מש"ס דע"ז אין קפידא שלא צריך לחפש דוקא עצים שלא נשתמשו בעודם מחוברין להדיוט ודוקא משעה שנתלשו קפדינן שלא ישתמש בהם הדיוט וצריך ביאור מנ"מ וע"כ משום דמחובר אינו נאסר ואינו נתפס בעכו"ם נהי דלגבוה אסור מ"מ בנשתמש בו הדיוט גם לגבוה מותר וא"כ ה"ה בע"ח מותרין בנשתמש בהן הדיוט לגבוה ודברי החת"ס ז"ל מוכרחין:

איברא דלאחר העיון רואה אני גמ' ערוכה להיפך דהרי מבואר במס' זבחים (דף קט"ז ע"ב) בהא דאימי' דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא דאמר רבא לר"ס ולר"א בר הונא זילו ודברו תרי עולמי גולאי וחזי היכי דמסקי ימא שרטון ושקלי ציבי חדתא וכו' ועיי"ש ברש"י ז"ל ד"ה דמסקי ימא שרטון משום דבעינן שלא נשתמש הדיוט במזבח הרי מבואר דגם בקרקע המחוברת קפדינן שלא יהי' נשתמש בהן הדיוט וא"כ ה"ה לבע"ח. דמחובר ובע"ח דין אחד להם. והא דסגי בעצים חדשים ולא בפדיון גם ע"ז שלא נשתמש בהן הדיוט בעודן מחוברין י"ל מתרי טעמי א'. י"ל דאפי' אם נשתמש בהן הדיוט במחוברין מ"מ לענין זה מהני שינוי וכיון דעתה הם תלושין ואע"ג דלענין קנין ל"ה שינוי עיי' בב"ק (דף צ"ו ע"א) מ"מ הכא חשיב שינוי. אך אפי' א"נ דלענין מזבח לא מהני שינוי מ"מ י"ל דהא דאסור נשתמש בהן הדיוט היינו דוקא משעה שחזי למזבח אבל בעודם מחוברין לקרקע דהעצים לא חזיין למזבח כמות שהן לא נאסר בהן שימוש הדיוט ולא חל איסור שימוש אלא משעה שנתלשו ולכן במזבח עצמו שפיר גם במחובר קפדינן שלא ישתמש בו אדם קודם לכן. וזה מוכרח. ולפי"ז יפה הקשה המג"א ז"ל דבבע"ח דחזי למזבח מיום ח' והלאה והיו אסורין אם נשתמש בהן הדיוט. אך מה שצל"ע בדברי המג"א ז"ל כיון דזה מודה המג"א ז"ל דעכ"פ שינוי צריך אם נשתמש בהן הדיוט וא"כ בבע"ח דקרבין כמות שהן בלי שינוי איך מותרין בנשתמש בהן הדיוט. ונראה דכוונת המג"א ז"ל כיון דשחיטה לאו עבודה היא וא"כ עיקר עבודה הוא בקבלת וזריקת הדם ואז כבר נשתנה מכמות שהי'. אך לפי"ז יקשה טובא לפימ"ש הפוסקים דלר"ע דבמדבר הותר בשר נחירה הי' שחיטה עבודה כיון דלא היתה נוהגת אלא בקדשים א"כ במדבר היו כל הקדשים צריכין להיות שלא ישתמש בהן הדיוט ודא ודאי בדותא הוא. ויש לפלפל דתליא אי ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף או אין לשחיטה אלא לבסוף דלמ"ד אין לשחיטה אל"ב י"ל דבתחילת שחיטה הוי שינוי ושפיר מצי למישחט לגבוה כיון דלענין עבודה הוי סוף שחיטה עבודה. אך כ"ז לא יספיק לתרץ מה שקשה מחטאת העוף דמתכשרה המליקה בקדשים אפי' ברוב סימן אחד של הקנה והתם לא נשתנה מקודם דאע"ג דנעשה טריפה בפסיקת החוט וחתיכת המפרקת קודם שבא למליקת הסימן מ"מ נראה פשוט דטריפה ל"ה שינוי. ואע"ג דכתבו התוס' דגם תחילת שחיטה הוי שינוי היינו בבהמה דנקובת הוושט הוי נבילה אבל טריפה ל"ה שינוי ומליקה בעוף לכ"ע עבודה הוא ובלא"ה הא זה ששובר המפרקת ופוסק החוט גם זה מכלל מליקה הוא וגם זה עבודה הוא וצריך כהן. ועיי' ברשב"א חולין ר"פ אלו טריפות. וקשה למה לא יהי' צריך לדקדק בקרבנות העוף שלא יהי' מאותם שנשתמש בהן הדיוט. לכן נראה דכוונת המג"א ז"ל דאע"ג דשחיטה ג"כ עבודה היא מ"מ כיון דהקרבן לגבוה הן בחטאת והן בעולה הוא עיקרו לאחר שחיטה דאז קרב ע"ג המזבח החלב והדם והבשר ואז כבר נשתנה לכן אין פוסל בו נשתמש בו הדיוט. וז"ב ומוכרח בדעת המג"א ז"ל:

ודע דיש לי עיון בלשון רש"י ז"ל בזבחים (דף קט"ז ע"ב) בד"ה ואייתי ציבי חדתא שכ' בזה"ל שלא נשתמש בהן אדם "שלא יהי' שברי כלים" עכ"ל. נראה מזה דס"ל דהא דאוסר ר"א בן שמוע שלא ישתמש בהן הדיוט היינו דוקא אם הוי שברי כלים דמאיסי לגבוה הא בלא"ה אין פסולין למזבח וצ"ע מנ"ל זה ובאמת גם לשון פ"ו מאיסורי מזבח הלכה ד' שכ' בזה"ל ועצי "סתירה" פסולין למזבח לעולם לא יביאו אלא חדשים עכ"ל. צ"ע דמתחיל בעצי סתירה דמשמע דאינן פסולין אלא אם נסתרו מאיזהו כלי ומסיים שצריכין להיות חדשים דוקא. ועכצ"ל דכוונתו דלענין לכתחילה צריך חדשים דוקא וכמו שכתב בפ"א מבית הבחירה הלכה כ' אמנם שיפסלו בדיעבד למזבח היינו דוקא בעצי סתירה אבל שימוש בעלמא אינו פוסל וכלשון רש"י ז"ל כאן וצ"ע בכ"ז. ועיי' בדרושי ר' חיים כהן ז"ל בהוספה מהגאון ר' ראובן ראפאפארט ז"ל (דף ע"ח ע"ט) שהאריך בענינים אלו ולא ראה דברי החת"ס ז"ל וגם לא הרגיש כלל בדברינו הנ"ל:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה