אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

כי תשא

תצוה

פרק א

ברמב"ן ז"ל כ' צוה הקב"ה את משה כאשר תשא את ראש בנ"י במנין יתן כופר נפש מחצית השקל וכו' ומזה ילמוד משה שימנם עתה וכו' ולפיכך כלל המצוה כאשר תשא ראשם תעשה כן שיכנס בכלל כל פעם שימנם וכו' ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים והי' בהן נגף והתודה עליו עכ"ל. מבואר מדברי רבינו ז"ל כאן דטעות דוד הי' שסבר שמצות שעה היא ובאמת מנה אותם בלא שקלים לכן הי' בהם נגף וכמ"ש רש"י ז"ל:

ויש להסביר הדבר ביתר ביאור עפי"מ דדרשינן בכמה דוכתין היכא דכתיב בני ישראל למעט בנות ישראל וכ"כ הראשונים דהיכא דסברא למעט בנות ישראל אמרי' דבני ישראל דוקא והכא כיון דאמר הקב"ה כי תשא את ראש "בנ"י" וא"נ דהיא מצוה לדורות אמאי אמר הקב"ה דוקא בני ישראל דאתי למעט בנות ישראל לכן הוכיח מזה דוד דהיא רק מצוה לשעה על מנין של דור המדבר כיון שהי' בחטא העגל ונתחייבו לשמים לכן אין למנותם בלא מחצית השקל ולכן היתה הקפידא רק על מנין בני ישראל אבל נשים דלא היו בחטא העגל אינן בכלל מצוה זו ומותר למנותן גם בלא מחצית השקל. ועיי' באוה"ח ותבין דברינו וזה סמך נכון הי' לטעות דוד המלך ע"ה שיחשוב שהיא רק מצוה לשעה:

אמנם באמת נראה דרבינו הרמב"ן ז"ל חזר מזה. וזה לשונו בפרשת במדבר (א' ג') תפקדו אותם. ואמר תפקוד אותם לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחה"ש וכו' ואמר בדוד "מספר מפקד העם" כי ידע מספרם בפקודת הכופר כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם וכו' אבל כפי דעתי הי' הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך וכו'. ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות איש ישראל מבן י"ג ולמעלה וזה הי' עונשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה. ומפני שזה אינו מפורש ומבואר בכתוב טעה בו אבל יואב נתן לבו וחשב לדבר. והכתוב מעורר לבי בזה וכו' ויהי בזאת קצף על ישראל הי' נראה שמנין יואב הי' למטה מעשרים והוא הי' הקצף שאין ד' חפץ שימנו כל ישראל בגדר מנין שהוא ירבם ככוכבי השמים וכו' ע"ש כל דבריו הקדושים. ומבואר מדבריו דדוד ידע שהיא מצוה לדורות רק דטעותו הי' או שסבר שגם שלא לצורך מותר למנות בשקלים ובאמת ז"א דשלא לצורך גם בשקלים אסור או דהאיסור הי' במה שרצה למנות כל איש מישראל וזה אסור אפי' בשקלים. ותמהני על האוה"ח כאן שכתב בפשיטות דגם שלא לצורך מותר למנות בשקלים ולא הביא דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שנראה שמסתפק בזה:

אך גם על רבינו הרמב"ן ז"ל יפלא בעיני שלא הביא כלל סוגית הגמ' דיומא (דף כ"ב ע"ב) דאיתא שם תנא הוציאו אצבעותיהם למנין. ונימנינהו לדידהו. מסייע לי' לר"י דאמר ר"י אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה וכו' אמר ר"א כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ורנב"י אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר עיי"ש היטב. מבואר מדברי הגמ' דיש שני סוגים באיסור מנין ישראל דאם אינו מונה כל ישראל אלא מונה אנשים מישראל אז בעצם המנין אינו איסור כיון דאינו מבטל בזה הקרא והי' בנ"י כחול הים אשר לא ימנה כיון שאינו מונה אלא חלק מישראל ועדיין לא נדע המנין מכל ישראל אמנם אסור למנות אותם בעצמם מחשש שלא יהי' בהם נגף ח"ו וזה אסור רק למנות אותם בעצמם אבל אצבעותיהם מותר למנות וצריך לומר דאע"ג דאצבע הוא חלק מהגוף מ"מ כיון דכתיב בתוה"ק כי תשא את ראש בנ"י אמרינן דהקפידא הוא רק אם מונה אותם לגלגלותם או באבר אחר שהנשמה תלוי' בו אבל כשמונה רק אצבעות ידיהם אין זה בכלל שמונה אותן ומותר למנותן לדבר מצוה מבלי שום דבר. ויצא לנו מסוגית הגמ' דשלשה חילוקים בדבר יש. דלמנות כל ישראל אסור בשום דבר ושום תחבולה שהתורה אסרה עלינו לספור כל ישראל ולדעת מנינם אמנם למנות איזהו אנשים מישראל אם נרצה למנות אותם בעצמם צריך דוקא מחצית השקל לכפר אמנם אם לא נמנה אותם בעצמם רק ע"י דבר אחר כמו חרסית או טלאים או אפי' ע"י אצבעות ידיהם מותר למנותן לדבר מצוה וא"כ מבואר לגמרי כדברי הרמב"ן ז"ל דלמנות כל ישראל אסור אפי' ע"י שקלים כיון דהמנין בעצם אסור. והרמב"ן ז"ל לא הזכיר כלל מהסוגי' הנ"ל:

ואולי י"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דמסוגי' אינו ראי' אלא אם ימנה כל ישראל אבל דוד לא צוה למנות רק מבן י"ג ומעלה א"כ עדיין לא נדע המנין מכל ישראל וא"כ א"ר מגמ' דעובר בזה בלאו ולכן כתב הרמב"ן ז"ל דזה מסברא הוא כיון שלא מצאנו שהרשה הקב"ה ע"י שקלים אלא מבן עשרים ומעלה אמרינן דלמנות כל ישראל מעת היותם בכלל איש הוי כמו שמנה כל ישראל ואסור בכל ענין. והנה לפי"ז צ"ל דהכא בפרשת כי תשא מנה את ישראל עצמם ולא השקלים שאל"כ ל"צ שקלים דוקא כנ"ל ולא כמו"ש רש"י ז"ל דמנה השקלים. וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל שכתב בזה"ל והנראה אלי כי לא הוצרך אותו עתה לבוא באהליהם ולמנותם וכו' רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו בשקלי הקרבנות צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה וכו' עכ"ל. נראה שמנה אותם בעצמם ולא השקלים אלא שלא היו הכל ביחד. דא"א לומר כדעת רש"י ז"ל דהרי כשאינו מונה אותם ל"צ שקלים כלל:

אמנם דעת רש"י ז"ל נראה דיש לו דרך אחר בזה דבאמת זה כללא שאמרה תוה"ק שאסור למנות את ישראל עצמם שלא יהי' בהם נגף ח"ו רק שצריך למנותן תמיד ע"י דבר אחר והכא שהיו צריכין ליתן שקלים כופר נפשם אמרה תוה"ק שימנה השקלים ועיד"ז ידע מספר בנ"י והיכא שא"צ שקלים אז מותר למנותן ע"י חרסית או טלאים כמו שעשה שאול או אפי' ע"י אצבעות ידיהם כמו שהי' הפייס אך זה דוקא אם הוא לצורך אבל שלא לצורך אסור למנות כלל שאסור לנו ידיעת המנין אפי' מחלק מישראל ולא מהני אפי' שקלים אמנם למנות ישראל עצמם אסור בכל ענין ועיי' בר"מ ז"ל פרק ד' מתומ"ס הלכה ד' שכתב כללא דאסור למנות ישראל כ"א ע"י דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים נראה דכללא הוא דלמנות ישראל עצמם אין שום עצה אפי' ע"י שקלים ואפי' לצורך מצוה וכמו"ש רש"י ז"ל כאן ולפי"ז מוכרחין אנו לומר דמצות שקלים אינה מצוה לדורות דהרי מצאנו בשאול שמנה בבזק ובטלאים. והכא דמנה בשקלים היינו משום דהיו חייבין בשקלים. רק שזה מצוה לדורות שאסור למנות ישראל עצמם וע"ש בחידושי אגדות למהרש"א ז"ל. ובאמת תמי' לי מאוד על רבינו הרמב"ן ז"ל שלא הזכיר כלל לא כאן ולא בפרשת במדבר ממנינו של שאול כלל:

יהי' איך שיהי' כיון שסובר רבינו הרמב"ן ז"ל דזהו מצוה לדורות למנות ע"י שקלים. וברור בעיניו דגם דוד מנה אותם ע"י שקלים ע"כ דס"ל כדאמרן דיש הבדל בין כשמונה את ישראל עצמם בין כשמונה אותם ע"י דבר אחר ופירושא דקרא הכא כשירצה למנות ישראל עצמם צריך שקלים דוקא ודלא כדעת רש"י והר"מ ז"ל. אחרי כתבי כ"ז ראיתי לרבינו המהר"ל ז"ל בספר גור ארי' שהעיר ג"כ בדברינו הנ"ל ולענ"ד נכון כמו"ש בדעת רש"י ורמב"ן ז"ל:

אמנם נראה שאע"פ שרבינו הרמב"ן ז"ל כתב כאן דהיא מצוה לדורות מ"מ לא ברירא לי' ד"ז ולכן במנין המצות לא מנה זה בכלל המצות כיון די"ל דאין ראי' מתוה"ק וכמו שנראה מסוגי' דיומא (דף כ"ב ע"ב) שלא הביא הגמ' כלל מקרא זה ועיי' במהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שהתעורר בזה וכתב דהוא מה"ט שא"ר מהתורה שכללא הוא דאסור למנות את ישראל. וכן בר"מ ז"ל לא הזכיר, אלא הראי' משאול וכיון דאינו מפורש בתורה אע"ג דבדברי קבלה מפורש דאסור למנות ישראל אין למנות במנין המצות וזה ברור ופשוט:

פרק ב

אעתיק בזה סנסן אחד מחידושינו למס' שקלים ביאור השיטות בהא דתורמין על הגבוי ועל האבוד ושייך לסדר היום:

בירושלמי פ"ב הלכה א'. הפריש שקלו ואבד ריו"ח אמר חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר. ר"ל אומר הקדש ברשות הגבוה כ"מ שהוא. עיי' בקרבן העדה שמפרש פלוגתת ריו"ח ור"ל אפי' בשנתרמה התרומה דג"כ לריו"ח חייב באחריות ולר"ל אפי' בלא נתרמה פטור עיי"ש. ותמי' דא"כ אמאי מקשה הירושלמי אח"כ ממשנה על ר"ל הא גם על ריו"ח קשי' כיון דאפי' בנתרמה חייבין הבעלים באחריות עד שיבוא ליד גזבר א"כ אמאי נשבעין לגזברין הא צריך להיות נשבעין לבני העיר והנה הר"מ ז"ל בפ"ב משקלים שכתב סתמא הפריש שקלו ואבד חייב באחריות עד שימסרנו לגזבר ולא מפליג כלל בין נתרמה התרומה או לא נראה דס"ל כהקרבן עדה דאפי' בנתרמה התרומה ג"כ חייב באחריות אך לפי"ז הדרא לדוכתא קושית המפורשים ע"ז דא"כ אמאי בנתרמה התרומה נשבעין לגזברים כיון דבני העיר חייבין באחריות:

ונלענ"ד דבאמת משום זה הוציא הר"מ ז"ל שיטתו החדשה בפירוש המשניות וביותר ביאור בה' שקלים שם דס"ל דהא דהמשנה מחלק בין קודם שנתרמה התרומ' לאחר שנתרמה התרומה היינו דוקא דמסרו בני העיר לשומר שכר ונאנס אצלו דאז ל"ש לחייב הבעלים מצד אחריות כיון דעשאו כל מה שבכוחם לעשות והו"ל כאלו מסרו ליד גזבר ולכן בנתרמה התרומה ונאנס אח"כ פטורין הבעלים משא"כ בשלחו ביד ש"ח או אפי' ביד ש"ש ונגנב או נאבד גם לאחר שנתרומה התרומה חייבין הבעלים לשלם אע"ג דמסרו לש"ש מ"מ על אחריות גניבה ואבידה חייבין כמו שאם הי' בביתם. או י"ל דטעמא דר"מ ז"ל בזה דהי' להם למוסרו לש"ש ולקנות מידו שיתחייב בגניבה ואבידה אף אם יגנב או יאבד לאחר שנתרמה התרומה ולכן הבעלים חייבין באחריות משא"כ במסרו לש"ש ונאנס באמת אחר שנתרמה התרומה דנאנס ברשות הקדש פטורין כן הוא שיטת הר"מ ז"ל למעיי' היטב. ולהנ"ל י"ל דטעמו באמת מצד דהבעלים חייבין באחריות עד שיבוא ליד גזבר:

אך מה שיש לעיי' עוד בשיטת הר"מ ז"ל ממ"נ אי ס"ל דהבעלים חייבין גם באחריות אונסין עד שיבוא ליד גזבר ואפי' בשנתרמה התרומה מ"מ הבעלים חייבין באחריות א"כ אכתי קשה אמאי בנתרמה התרומה פטורין אם נאנס ביד השליח וע"כ דס"ל להר"מ ז"ל דמאחריות אונסין פטורים וא"כ קשה אפי' בלא נתרמה תרומה אמאי יהיו חייבין כיון דע"כ מיירי דנאנס ביד השליח דאל"כ גם בנתרמה חייבין וע"כ דמיירי בנאנס וא"כ גם קודם שנתרמה התרומה אמאי יהי' חייבין באחריות ומה בכך דברשותם נאנס הא באחריות אונסין אין הבעלים חייבין ולומר דהר"מ ז"ל ס"ל כמו דלר"ל דס"ל דאינו חייב באחריות כלל מ"מ בשלחו ביד שליח מיגרע גרע וחייבין באחריות מצד שהי' להם להביא בעצמם ה"ה לריו"ח קודם שנתרמה התרומה חייבין בני העיר מה"ט דלא הי' להם לשלוח ע"י שליח זה דחוק בעיני. דמלבד דאני נבוך מאוד אם הפירוש בירושלמי דלר"ל חילוק בין שנאבד בביתו לבין ששלחו ע"י שליח ומסברא נראה דלמסקנת הירושלמי דלר"ל חייב משום תקנה שלא יזלזלו בהקדישות ה"ה אם נאבד בביתו חייב לר"ל להפריש אחרים מכח תקנה ועי' בזה בפירוש מהר"א פולדא נראה שנסתפק בזה ולזאת כתב שני פירושים מדברי הירושלמי אך אפי' לפי"מ דנראה מבואר מדברי מרן הכסף משנה ז"ל דלר"ל אינו חייב באחריות אלא כשנאבד מן השליח והוא ממ"ש מרן ז"ל בטעמא דר"מ ז"ל דפסק הפריש שקלו ואבד חייב באחריות עד שימסרנו לגזבר דהוא מטעם דהלכה כריו"ח לגבי ר"ל עיי"ש וא"נ דהפירוש בירושלמי דלפי האמת גם לר"ל חייב מדרבנן עכ"פ א"כ ל"צ לומר שדברי הר"מ ז"ל אתיין רק כריו"ח א"ו שמרן ז"ל סובר דבנאבד בביתו לר"ל פטור והפריש ע"י שליח מיגרע גרע מ"מ קשה בעיני לומר שזה טעמו דר"מ ז"ל בדריו"ח דא"כ הדרא לדוכתא קושי' הנ"ל דאמאי הקשה בירושלמי ממשנה רק לר"ל הא גם לריו"ח קשי' ממ"נ אי מיירי בגניבה ואבידה א"כ אפי' לאחר שנתרמה התרומה הרי הבעלים חייבין באחריות ואי דמיירי באונס א"כ גם קודם שנתרמה התרומה אמאי יהיו חייבין דבהקושי' עדיין לא ידע הירושלמי סברא זו דמצד דשלחו ע"י שליח מיגרע גרע והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיי' היטב בהסוגי' שיבין הדבר לאשורן:

ואולי יש לדחוק כיון דבירושלמי לעיל ס"ל לריו"ח דאע"ג דמה"ת אין נשבעין על הקדישות הכא אתי כדברי הכל משום שבועת תקנה הרי דלריו"ח הוי ידעינן סברא זו דמחמרינן בהקדש מצד תקנה שלא יזלזלו בהקדישות ולהכי לא מקשה הירושלמי על ריו"ח די"ל דלדידי' הירושלמי שפיר ידע די"ל דקודם שנתרמה התרומה אפי' בנאנס ביד השליח מ"מ הבעלים חייבין באחריות משא"כ על ר"ל מקשה שפיר דלא שמעינן לי' דסבר בזה כריו"ח. ותי' הירושלמי דגם ר"ל ס"ל כריו"ח וא"ש. ולפי"ז ירווח לן שיטת הר"מ ז"ל עפ"י הירושלמי ויצא לנו מזה עפ"י דברינו דבאמת הר"מ ז"ל ס"ל דרק באחריות גניבה ואבידה חייבים אבל לא באחריות אונסין ולכן בנאנס ביד השליח לאחר שנתרמה התרומה פטורין אמנם קידם שנתרמה התרומה אין תורמין עליהם משום דהי' להם להביא בעצמם ודו"ק בכ"ז:

ועתה נבוא לבאר שיטת רש"י ז"ל בב"מ (דף נ"ח ע"א) דהוא ז"ל יש לו שיטה חדשה בהך דתורמין על האבוד ומפרש דאם שלח ביד שליח ונאבד ממנו תורמין עליו וא"צ להפריש פ"א רק אם נודע להבעלים קודם שנתרמה התרומה דאז הבעלים חייבין להפריש שקל אחר ותמי' מאוד לענ"ד דנראה בסוגי' שם דמפרש כן לדעת ריו"ח עיי"ש דר' יוחנן מתרץ לה בבבלי דאתי' כר"ש דקדשים שחייב באחריותן חייב עליהן ומקשינן מהא דתורמין על האבוד ופי' רש"י ז"ל כן נראה מבואר דס"ל דגם ר' יוחנן סובר הכי דהיכא דנאבד מיד השליח ולא נודע להבעלים אז תורמין על האבוד והבעלים פטורין וזה קשיא טובא כיון דריו"ח ס"ל בהדיא הכא דעד שיבוא לידי גזבר חייבין הבעלים באחריות א"כ מאי נ"מ אם נודע להבעלים מזה שנאבד או לא סוף כל סוף יהיו הבעלים חייבין באחריות כיון שנאבד קודם שבא ליד גזבר וקודם שנתרמה התרומה וזה תמי' עצומה על שיטת רש"י ז"ל:

ומה שנראה לענ"ד בשיטת רש"י בשנקדים עוד להבין מה דיש לדקדק בדעת רש"י ז"ל דפירש בכל מקום דהא דתורמין על האבוד היינו בנאבד מיד השליח דוקא וקשה למה צריך דוקא שיהי' נאבד ביד שליח נימא דה"ה נאבד בביתו והוא לא ידע שנאבד כיון דתורמין על האבוד תורמין גם ע"ז ומנ"מ אם כבר נתנו לשליח או לא לכן נלענ"ד שדעת רש"י ז"ל דס"ל דהא דס"ל לר' יוחנן דהפריש שקלו ואבד חייב באחריות היינו מכח דקודם שבא ליד גזבר מהני שאלה והוי עוד כשלו ואע"ג דלא אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה חשיב כשלו מ"מ כבר ביארנו במקום אחר דגם ברשות הקדש אינו ואינו עליו אלא תורת איסור קודש אבל ממון של הקדש אינו כ"ז דמהני שאלה ומעתה נראה דה"ה בנתנו ביד שומר להוליכו לגזבר ג"כ ל"מ שאלה כמו שכתבו הפוסקים דהיכא דיצא מרשותו לרשות אחר שוב לא מהני שאלה ושוב הוא ברשות ההקדש ושוב אינו חייב באחריות ולכן פירש רש"י שפיר דהא דתורמין על האבוד היינו רק בנתנו לשליח ונאבד ממנו אבל בנאבד בביתו אין תורמין עליו כיון דלא נאבד עדיין ברשות הקדש. ומעתה ממילא א"ש מה שהקשינו על רש"י ז"ל דהאיך תורמין על האבוד הא הבעלים חייבין באחריות ז"א דלרש"י ז"ל בבא ליד השליח מיקרי בא ליד גזבר ושוב אינו חייב באחריות לריו"ח ולכן בלא נודע להבעלים תורמין עליו רק בנודע להבעלים קודם שנתרמה מחייבין את הבעלים להפריש אחר וזה רק מתקנא ולא מדינא:

ולפי"ז צ"ל הא דהקשה הירושלמי רק על ר"ל ולא הקשה גם על ריו"ח כיון שביארנו דאינו חייב באחריות בבא ליד גזבר אפי' קודם שנתרמה התרומה כנ"ל וא"כ קשה גם על ריו"ח אמאי קודם שנתרמה התרומה חייבין להפריש אחרים וצ"ל דהגמ' ידע מזה דקודם שנתרמה התרומה חייב עכ"פ להפריש מצד תקנה משא"כ לר"ל דס"ל דאפי' בנאבד בביתו ולא שלח כלל א"ח באחריות א"כ לא מסתבר דשלח ביד שליח מיגרע גרע וע"ז השיב הירושלמי דחייב משום תקנה כנ"ל נכון לפרש דברי הירושלמי לשיטת רש"י ז"ל ויצא לנו מזה דשיטת רש"י והר"מ ז"ל חלוקין מהקצה אל הקצה דלהר"מ ז"ל אפי' בנתרמה התרומה ונאבד מיד השליח חייבין הבעלים באחריות מדינא עד שיבוא ליד גזבר דוקא ושיטת רש"י ז"ל דאפילו קודם שנתרמה התרומה אם נאבד מיד השליח היינו נאבד מיד הגזבר ושוב ליכא חיוב אחריות מדינא לבד אם נודע להבעלים קודם שנתרמה התרומה אין תורמין עליהם וזה רק מכח תקנה וזה ברור ומוכרת בדעת רש"י ז"ל:

אמנם כ"ז לשיטת רש"י והר"מ ז"ל אמנם לשיטת התוספות נראה דהדברים כפשטן דהתוס' מפרשין דתורמין על האבוד היינו רק בנאבד מיד הגזבר אבל אם נאבד קודם לכן אין תורמין עליו רק אם הוא עוד ביד השליח אז תורמין עליו ואז אפי' אם נאבד אח"כ ברשות הקדש נאבד עיי"ש נראה מזה דהתוס' ס"ל דפלוגתת ריו"ח ור"ל היינו קודם שנתרמה התרומה דלריו"ח חייב באחריות עד שבא ליד גזבר לכן בנאבד מקודם כיון דהבעלים חייבין באחריות לריו"ח אין תורמין עליו אמנם לר"ל דס"ל דאפי' בלא בא ליד גזבר ג"כ שוב אין הבעלים חייבין באחריותן נראה דגם התוס' מודים דתורמין על האבוד אפי' ביד השליח אמנם מפני דהלכה כריו"ח ולדידי' שפיר ליכא לפרש תורמין על האבוד אלא כשבא ליד הגזבר אבל על הגבוי תורמין וכיון שתורמין ה"ה ברשות הקדש ואפי' נאבד אחר כך אין הבעלים חייבין באחריות זה הוא שיטת התוס' ז"ל ולשיטתם ז"ל דברי הירושלמי מתפרשין בלי שום דוחק וקושית הירושלמי ממתניתין רק לר"ל דלריו"ח לק"מ דשפיר יש חילוק בין קודם שנתרמה התרומה לאחר שנתרמה התרומה:

והנה בלימוד התלמידים אמרנו להביא קצת ראי' לשיטת רש"י ז"ל בהא דתורמין על האבוד דהנה יש לדייק בסוגי' דב"מ שם דמקשינן על ריו"ח דתי' הא מני ר"ש הוא דהתינח קודם שנתרמה התרומה אלא לאחר שנתרמה התרומה הא קדשים שא"ח באחריותן נינהו ותי' אלא אמר ר' אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדישות מבואר מדברי הגמ' דר"א דחי לגמרי דברי ריו"ח ולכאורה צ"ב אמאי ל"נ דבאמת אתי' כר"ש ולכן א"ש הך דנשבעין לבני העיר והא דקתני נשבעין לגזברים הוא מתקנת חכמים ועיי' בזה בירושלמי נראה דשני התירוצים אחד הן אמנם מגמ' דילן מבואר להיפך דר"א דחי לגמרי תירוץ ריו"ח וצריך מובן למה. אמנם לדעת רש"י ז"ל י"ל דהנה כבר ביארנו בתשו' לח"א לתרץ מה שקשה מסוגי' על שיטת הקצוה"ח ז"ל בסי' שפ"ו דמחזק דברי הצ"צ דהא דס"ל לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי היינו דוקא בליתא בעינא אבל באיתא בעינא מודה ר"ש דלאו כמ"ד א"כ מה תי' ריו"ח דאתי' כר"ש הא מבואר בר"מ ז"ל פ"ב משכירות דמפקיד הקדש ואח"כ נעשה חולין ליכא חיוב שמירה דבעינן שתחילתו וסופו יהי' הקדש א"כ הכא הא כ"ז דאיתא בעינא הוי הקדש וא"כ אמאי חייבין השומרים לשלם אך באמת לק"מ כיון דחיוב השמירה הוא כשיגנב או יאבד ואז תמיד יהי' חולין כיון דהבעלים חייבין באחריות וא"כ שפיר הוי חולין לענין קבלת שמירה וזה פשוט והארכנו בזה בתשובתינו ואכ"מ:

אך לפי"ז יקשה דזה דוקא א"נ כשיגנב או יאבד תמיד חייבין משא"כ כיון דקיי"ל דכשנתרמה התרומה אם אז נאבד פטורין א"כ שוב אינו ברור דיהי' חולין כשיגנב או יאבד א"כ שוב ל"ה חולין. אך באמת ז"א כיון דהקבלה שיתחייבו בתשלומין הוא כשיגנב או יאבד קודם שנתרמה התרומה דוקא וא"כ שפיר הוי כמתחייב עצמו לשמור חולין. אך זה דוקא לשיטת תוס' דהא דמשנתרמה התרומה דתלי' בשעת גניבה משא"כ לדעת רש"י ז"ל דאפי' כשנגנב או נאבד קודם שנתרמה התרומה ג"כ אין הבעלים חייבין באחריות כ"ז שלא נודע להבעלים ותורמין עליהם א"כ כשינגב או יאבד ג"כ הוי הקדש עד שעת הידיעה לבעלים ושוב לא חל עליהם חיוב שומרים כלל כיון דבשעת אבידה ג"כ אינו עוד חולין כיון דאז אין הבעלים חייבין עוד באחריות וא"כ באמת צ"ל דקושית הגמ' הוא דכיון דלאחר שנתרמה התרומה אין הבעלים חייבין באחריותן שוב אף קודם שנתרמה לא נוכל לחייב השומרים מצד קדשים שחייבין באחריות ושפיר מוכרח ר"א לומר דכל השבועה תקנת חכמים היא ונדחה לגמרי תי' ריו"ח מהלכה ועיי' היטב בזה:

פרק ג

(ל' י"ט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וברש"י ז"ל בב"א מקדש הי' ידיו ורגליו וכתב בגור ארי' ז"ל בזה"ל דאל"כ אין לרחוץ הידים תחילה ואח"כ הרגלים כמשמעות הכתוב ורחצו ידיהם ורגליהם דמעלין בקודש ולמה אמר ורחצו ידיהם ורגליהם והו"ל להקדים הרגל ואח"כ היד כמו שהוא עושה בתפילין שמעלה בקודש אלא כאחת הי' מקדש עכ"ל מבואר מדברי רבינו הגדול ז"ל דלפי פשוטו של מקרא כיון דצריך כסדרן צריך ידים תחלה אך משום דא"א משום דמעלין בקודש ול"מ ע"כ צריך בב"א. ולכאורה צ"ע איך נוכל מסברא לעבור על פשוטו של הציווי דילמא הכא אמרה תורה דהמעלה יותר יקדש בתחילה והרי גבי טהרת מצורע כתוב ג"כ בתוה"ק בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית וקיי"ל באמת להלכה דצריך כסדרן ועיי' בר"מ ז"ל פ"ד ממחוסרי כפרה ה"ב. וכנראה דרבינו ז"ל סובר דבת אחת הוי כסדרן לכן כיון דהסברא נותנת דמעלין בקודש ואין מורידין אמרי' דיעשה בב"א דעכ"פ לא יהי' הורדה ומצות התורה קיים וצ"ע:

ובעיקר הענין לכאורה עלה בדעתי מה דפשיטא להו לחז"ל דצריך לקדש כאחת כיון דקיי"ל דצריך כלי שרת לקידוש ידים ורגלים וקיי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא כשיעור א"כ הכא כיון דהמצוה לקדש ידים ורגלים אם כן ידים גרידא או רגלים גרידא הוי כח"ש ולא נתקדשו ע"י הכ"ש לכן צריך דוקא שיתקדשו הידים ורגלים בב"א ונפ"מ בפרה אדומה דל"צ קידוש בכלי שרת שוב ל"צ כאחת וגם לפי דעת המהר"ל ז"ל דהוא משום טעם דמעלין בקודש ולא מורידין ג"כ ל"ש בפרה דא"צ בכלי קודש וא"כ י"ל דשוב צריך כסדרן מקודם ידים ואח"כ רגלים ועיי' ברע"ב ז"ל פ"ד דפרה מ"א ושלא רחץ ידים ורגלים ובתוס' יו"ט שם וכתבנו בחידושינו שם ואכ"מ:

ועיי' ברמב"ן ז"ל סוף פסוק ורחצו אהרן ובניו שכתב בזה"ל והרחיצה הוא המצוה אבל הכיור צוה בו להזמנה ואינו מעכב. ולא מצוה. כי ביוה"כ כה"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו אבל למדנו מן הכיור שצריכה כלי עכ"ל. והנה מ"ש רבינו ז"ל דאינו מעכב מבואר בזבחים (דף כ"א ע"ב) אבל מ"ש דאינו מצוה ג"כ הנה מדברי רבינו הר"מ ז"ל פ"ה מביאת מקדש הלכה י' מבואר דמצוה לקדש ממי הכיור עיי"ש. וראית הרמב"ן ז"ל מקיתון של זהב ביוה"כ לכאורה עלה בדעתי די"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו ס"ל דאינו ראי' מזה דהנה הר"מ ז"ל פ"ה מביאת מקדש הי"ג שם פסק דשיעור כיור כדי לקדש ד' כהנים שנאמר אהרן ובניו והי' אהרן ואלעזר ואיתמר ופנחס עמהם ותמה מרן ז"ל בכסף משנה הא בשבעת ימי המילואים הי' גם נדב ואביהוא וראיתי בתשו' חת"ס או"ח סי' קע"ג שכתב לתרץ דס"ל לר"מ ז"ל דבימי המילואים שנאמר בהם רחיצת כל גופם לא הי' צריך קידוש ידים ורגלים וביוה"כ הי' מצוה יתירה לטבול ולקדש ובאמת אינו חייב מיתה ביוה"כ אם עבד בלא קידוש כמו"ש הרמב"ם עצמו נמצא התחלת תשמיש הכיור הי' ביום ב' אחר ח' למילואים ואז כבר מתו נדב ואביהוא עכ"ל ולפי"ז הר"מ ז"ל לשיטתו שפיר ס"ל דהיכא דצריך קידוש יו"ר לעכב המצוה בכיור דוקא ויוה"כ שאני דלא הי' מעכב הקידוש כלל איברא דלקושטא דמילתא ז"א ולא מצאתי כלל בר"מ ז"ל דין זה דקידוש יו"ר ביוה"כ אינו מעכב וברור הדבר להיפך דהר"מ ז"ל ס"ל דקידוש ראשון מעכב כמו בכל יום רק דבשאר הקידושין והטבילות כיון דאינן שוין תמיד לכן אינן מעכבין וזה מבואר למעיי' בר"מ ז"ל פ"ה מכלי המקדש הלכה ז' ובהלכות עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג ודברי החת"ס צע"ג בזה:

ואם אמנם כי יש לקיים דבריו דבמילואים לא הי' צריך קידוש, ידים ורגלים מטעם אחר לפמ"ש הר"י מאורליינש בתוס' מס' עכו"ם (דף ל"ד ע"א) ד"ה במה שימש משה שכתב דבז' ימי המילואים כיון שמשה רבינו העמיד המשכן ופרקו הי' דינו כבמה ולא הי' צריך בגדי כהונה א"כ נראה פשוט דה"ה דל"צ קידוש ידים ורגלים אמנם במ"ש בדעת הר"מ ז"ל דקידוש הראשון אינו מעכב ביוה"כ בזה דבריו תמוהין כנ"ל וא"כ הדרא לדוכתא קושית הרמב"ן ז"ל על הר"מ ז"ל:

איברא דבאמת עיקר דברי הרמב"ן ז"ל תלי' בפלוגתת אמוראי בירושלמי דיומא פ"ד סוף הלכה ה' דפליגי ר' יונה ור"י אי גם קידוש הראשון של כה"ג ביוה"כ הי' מן הקיתון של זהב ור' יונה ס"ל באמת חוץ מקידוש הראשון שהי' צריך מן הכיור נראה מזה דס"ל באמת כיון דהקידוש הראשון הי' מעכב הי' צריך להיות מן הכיור [ועיי"ש היטב בסוף דברי הירושלמי מתניתא פליגא על ר"י הכיור והכן מעכבין פתר לה מקומה מעכב ובמפורשים שם ומ"ש בפרשת תרומה אות ג' ובפרשת פקודי אות א'] אך מסתימת דברי הר"מ ז"ל בפרק ב' מהלכות עבודת יוה"כ נראה דס"ל דגם הקידוש הראשון הי' מקיתון של זהב ועיי' בזה בהגהות מים חיים להפר"ח בהלכות עבודת יוה"כ שם:

ואיידי דאיירי בענין זה ארשום פה מה שנתעוררתי מכבוד הגאון בעל חלקת יואב שליט"א בשולי מכתבו הנדפס בסוף פרשת ויצא בהא דמבואר ביומא ובמס' זבחים (דף י"ט ע"ב) דראב"י ס"ל דקידוש ידים ורגלים צריך להיות כשהוא לבוש כיון דכתיב בגשתם אל המזבח צריך שלא יהי' מחוסר אלא גישה משא"כ כשאינו לבוש ה"ה מחוסר לבישה וגישה והקשה דלפי"ז דלדעת הסוברים דהיכא דמחוסר פוסל גם באמצע פוסל מחוסר ובגט דמחוסר בין כתיבה לנתינה ג"כ פוסל אע"ג דבשעת כתיבה לא הי' מחוסר א"כ למה לי הכלל דכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים ת"ל דלא הי' לבוש אז בבגד"כ וא"כ נפסל הקידוש הראשון משום מחוסר לבישה וצריך ממילא קידוש אחר. אלו דבריו במכתבו אלי:

והנה בפשיטות לא אדע אמאי לא הקשה דעדיפא מינה בהא דקיי"ל דחמש טבילות ועשרה קידושין ביוה"כ אין מעכבות והוא מבלי חולק וכ"ע מודים בזה דאינו מעכב אלא קידוש ראשון וקשה אמאי הא כשפושט אח"כ הבגדי זהב ולובש הבגדי לבן הרי הוא מחוסר לבישה וא"כ נפסל הקידוש ושוב צריך קידוש אחר ועכצ"ל דאע"ג דמחוסר פוסל גם באמצע מ"מ זה דוקא קודם עבודה ראשונה שעליו הי' הקידוש שפיר אמרי' דכמו דצריך דבעת הקידוש יהי' לבוש ה"ה דאם פשט אח"כ בגדיו קודם שקרב לעבודה ג"כ הקידוש נפסל אבל אחר שעשה עבודה ראשונה דשוב א"צ קידוש אחר לבו ביום אם לא הסיח דעתו מקידוש הראשון שוב אינו פוסל בו אם פשט את הבגדים כיון דהקידוש הראשון כבר נגמר ועשה עבודה מיד אח"ז א"כ מאי קשי' לי' מהא דתנא כל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים דמיירי אפי' אחר שעשה עבודה הראשונה דאז ברור הדבר דאינו פוסל מחוסר לכ"ע וראי' ברורה לזה דהרי לדעת הר"מ ז"ל כל כהן שלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים א"כ לראב"י יהי' צריך בכל פעם כשהולך לעשות עבודה קידוש אחר כיון דהקידוש הראשון נפסל משום שהי' מחוסר לבישה וע"כ כנ"ל דאפי' א"נ דמחוסר באמצע ג"כ פוסל מ"מ זה דוקא קודם עבודה ראשונה אבל לאחר עבודה ראשונה שוב אינו בגדר מחוסר כלל דנהי דכ"ז דל"צ קידוש אחר הוא משום שלא הסיח דעתו מ"מ ברור הדבר דפעולת הקידוש אינו נמשך כל היום שנאמר אח"כ דהוי מחוסר. וכנראה שדעת הגאון שיחי' הוא כיון דחזינן דהיסח הדעת פוסל וצריך קידוש אחר ע"כ דהקידוש הראשון צריך על כל היום ולכן אי נימא דמחוסר באמצע הוי מחוסר צריך שיפסל גם אח"כ והא דאינו פוסל י"ל משום דאמת כ"ז דדרשינן בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה היינו רק למצוה ולא לעכב דכללא הוא דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב ולפי"ז ל"ק מהא דאין מעכבין עשרה קידושין ביוה"כ מצד מחוסר כיון דגם מצד מחוסר הוא רק למצוה ולא לעכב אך לפי"ז ל"ק קושית הג' שיחי' גם ממטיל מים דנפ"מ דמצד מטיל מים הוא לעיכוב ועבודתו פסולה משא"כ מצד מחוסר ובלא"ה נראה עיקר כמו"ש דמוכרח דאחר עבודה הראשונה אינו פוסל מחוסר וזה מוכרח לדעת הר"מ ז"ל דכהנים שלבשו בגד"כ שלא בשעת עבודה לוקין משום כלאים וגם מהא דשקלי וטרי ביומא (דף ס"ט ע"א) אי בגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם ודעת ר"ת בתוס' קידושין (דף ס"ו) דאפי' לפי האמת דבגד"כ ניתנו ליהנות מהם היינו רק בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה ממש אסור ללכת בבגדי כהונה וא"כ לא משכח"ל כלל דבר זה שלא יהי' צריך קידוש ידים ורגלים בכל השנה אלא פעם אחת אלא וודאי כדאמרן. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ. ובעיקר הסברא דמחוסר יבואר עוד אי"ה בארוכה:

פרק ד

בהוריות (דף י"ב) ת"ר כשמן הטוב וכו' כמין שני טיפי מרגליות וכו' ועל דבר זה הי' משה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה יצאתה בת קול כטל חרמון וכו' ועדיין הי' אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי יצאתה בת קול מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וכו'. והנה דברי הגמרא הקדושה צ"ב דמקודם הי' דואג משה רבינו ואח"כ דאג אהרן ומה הי' הספק בזה:

וראיתי לרבינו הגדול בעל הפלאה זצ"ל בספרו פנים יפות שכתב לפרש דברי הגמ' כיון דשמן המשחה הוא קה"ג ואינו יוצא לחולין ע"י מעילה וא"כ לית בי' מעילה כ"א בנהנה וא"כ הי' מ"ר מסופק אם אמרי' זה נהנה וזה מתחייב ואם אמרי' גם בז"נ וז"מ יש שליח לד"ע מ"ר מעל בשמן המשחה אמנם אח"כ כשיצאתה בת קול שמ"ר לא מעל חשב אהרן דילמא הוא מה"ט דז"נ וזה מתחייב לא אמרי' וא"כ הוא מועל לכך דאג אהרן שהוא מעל בשמן המשחה ואע"ג דלכאורה יש לעיי' דאיך אפשר לומר דז"נ וזה מתחייב לא אמרי' במעילה יש שליח לד"ע הא כתיב בתוה"ק בהדי' ואשר יתן ממנו על זר ונכרתה הרי מבואר דאמרינן ז"נ וז"מ. וי"ל דהתוס' ס"ל דשמן המשחה כשבא על גופו של זר נתחלל מקדושתו ולכן חייב הנותן מצד שמחלל מקדושתו או די"ל דאינו נתחלל והחיוב מצד נהנה ובזה נסתפק אהרן אתד"ק:

והנה בוש אנו מלומר על רבינו הגדול שאשתמיט לי' גמ' ערוכה בלי שום חולק בכריתות (דף ז' ע"א) תנא ר"ח קמי' דרבא מניין לכה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו וסך במעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא יסך. ומקשינן מ"ש מתרומה ותרצינן גבי שמן המשחה כתיב בי' כי נזר וגו' שמן המשחה קריי' רחמנא דאע"ג דאיתא עליו לא אתחיל וכן פסק הר"מ ז"ל וא"כ מבואר דבשמן המשחה לא נתחלל מקדושתו ולומר דסיכת איסור מיגרע גרע ואם סך על זר נתחלל מקדושתו והחיוב משום זה אין סברא כלל דהרי גם בתרומה דגלי בי' קרא דמתו בו כי יחללוהו דנתחללה התרומה מ"מ נסתפק המל"מ בפי"א מהלכות תרומות הלכה ח' דהיינו דוקא בנתחללה היתר אבל בנתחללה באיסור א"י לחולין עיי"ש וכתבנו מזה במק"א באריכות ואכ"מ. וא"כ בשמן המשחה דגלי קרא דאפי' בהיתר לא נתחלל מכ"ש דלא נתחלל בנתינה באיסור. ומה שהקשה הגז"ל דא"כ אמאי מתחייב הנותן הא הוי זה נהנה וז"מ תמהני מאוד מנ"ל להגז"ל דהחיוב שעל הנותן הוא מצד שחבירו מעל ע"י הנאה שלו הא י"ל דגזה"כ הוא דאם נותן ממנו על זר חייב הנותן ולא מצד שנהנה בו הזר וראי' ברורה לזה ממה דצריך קרא דעל בשר אדם לא יסך למעט דהסך את המתים פטור דלאו אדם מיקרי וכן מבואר בר"מ ז"ל וקשה ת"ל כיון דאינו נהנה מהסיכה דמת אינו נהנה וכיון דלא נתחללה ג"כ בקדושת הגוף א"י לחולין א"כ אין בו מעילה וא"כ ממילא פטור הנותן א"ו דאין חיוב הנותן מצד שחבירו מעל בשמן המשחה רק דגזה"כ הוא דהנותן ממנו על זר חיי"כ:

ולכאורה עלה בדעתי דאפי' א"נ דשמן המשחה כשנתנו על זר לח נתחלל מקדושתו מ"מ כשנתנו על מת דנטמא השמן בטומאת מת ונפסל י"ל דלכ"ע נתחלל מקדושתו ושפיר צריך קרא דא"ח כרת. אך לקושטא דמילתא יש להסתפק אם שמן המשחה נטמא בטומאת מת אם לא הוי בכלל משקין בית מדבחי' וכמו דיין ושמן של מנחות אינן נטמאין ה"ה שמן המשחה. ויש לדחות דטומאת עצמן יש להן אך מ"מ א"י אם נתחלל השמן עיד"ז ועוד קשה לי להיפך א"נ דבאמת כשנתן על מת נתחלל השמן א"כ מה בכך דאינו עובר על הקרא דעל בשר אדם לא יסך דמת לאו אדם הוא אמנם מ"מ אמאי לא יתחייב בו משום מעילה אלא ע"כ דאינו נתחלל ונהנה ג"כ ל"ש כיון דמת אינו נהנה א"כ אפי' א"נ דזה נהנה וזה מתחייב ג"כ אמרינן במעילה מ"מ ל"ש מעילה מה"ט רק דסד"א דחייב משום ונתן על זר קמ"ל דלאו אדם מיקרי וא"ח עליו גם משום לאו דשמן המשחה וא"כ מבואר דחיוב דשה"מ אינו משום מעילה כלל:

ונראה לענ"ד שזה כוונת רבינו היראים ז"ל בסי' של"ג שהביא דברי הגמ' דכריתות הנ"ל לענין סיכת שמן המשחה דבהמה וכלים ומת ועכו"ם וכתב על עכו"ם הטעם דלאו אדם נינהו ואח"כ כתב ומתים לאו בני סיכת שמן נינהו שאינו אלא להתענג. והוא תמי' שכתב טעם אחר ממה שנאמר בגמ' וכבר ישב על מדוכה זו ידידי הגאון בעל בית האוצר שליט"א ורוצה להוכיח שדעת היראים ז"ל דמת איקרי אדם רק דאינו בגדר סיכה כיון דאינו אלא להתענג ולענ"ד נראה כדאמרן דהיראים מודה דמת לאו אדם איקרי אך קשי' לי' דנהי דא"ח מצד לאו דשמן המשחה עכ"פ יהי' חייב משום מעילה וס"ל דזה נהנה וזה מתחייב חייב גבי מעילה ולכן כתב דבמת ל"ש נהנה והסברא נותנת כן דמלבד איסור המיוחד שיש בשמן המשחה לאסור בו סיכה הן על עצמו הן על אחרים איכא גם איסור מעילה כמו בכל הקדש דאית בי' מעילה וכמו דאמרי' בסוגי' הנ"ל שמא מעלתי בשמן המשחה נראה דיש איסור מעילה ג"כ ויש להביא ראי' לזה מגמ' הנ"ל דפשיטא לסוגי' דש"ס מבלי חולק דכה"ג שנטל משמן שעל ראשו וסך במעיו שחייב משום שנאמר על בשר אדם לא יסך וקשה הא ר"י ס"ל דהסך לכהנים ולמלכים פטור דבעינן זר מעיקרא א"כ אמאי חייב הכא ומנ"מ אי סך בעצמו או שסכו אחר לכן נראה דכוונת הגמ' דחייב מצד מעילה דאיסור זה איכא תמיד ופירוש הגמ' הוא כיון דכתיב אשר יסך על בשר אדם מ"מ היינו משום דחזינן בשמן המשחה דאיסור סיכה הוא דאורייתא ולא כמו תרומה דהוא רק איסור דרבנן כדעת ר"ת בתוס' יומא (דף ע"ז) עיי"ש וכיון דהכא איסור סיכה דאורייתא נמי דהכא אין לחייב מצד לאו דשמן המשחה כיון דלא הוי זר מעיקרא אבל עכ"פ חייב משום מעילה וכמו כל הזיד במעילה דפליגי רבי וחכמים אי הוי במיתה או באזהרה וא"כ דעת רבינו בעל הפלאה ז"ל שס"ל דאיסור דשה"מ משום מעילה נגעה בה ואין אופן אחר שיתחייב הנותן כ"א או משום שמחללו מקדושתו ע"י הנתינה או משום דחבירו נהנה ואמרי' ז"נ וזה מתחייב זה צע"ג לענ"ד מנ"ל זאת ובפשיטות נראה כדאמרן:

אמנם כן במה שכתבנו דנראה דבשמן המשחה מלבד איסורו המיוחד שיש בו יש בו משום מעילה בהקדש ג"כ אע"פ שנראה כן מסברא דלמה יגרע שמן המשחה מכל דבר הקדוש לגבוה קדושת הגוף דיש בו מעילה מ"מ פירוש הגמ' דהא דכה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו וסך בבני מעיו שהוא חייב משום דכתיב על בשר אדם לא יסך מ"מ נראה דהוא משום איסור זה דעל בשר אדם לא יסך ולא משום מעילה וחילוק הוא בין נתינה לסיכה דבסך את חבירו החיוב הוא מדכתיב ואשר יתן על זר אמרי' דלר"י אינו חייב כ"א בזר מעיקרא אבל בסך למלכים וכהנים אינו חייב הנותן אבל הסך בעצמו דחיובו מדכתיב על בשר אדם לא יסך ואדם כולל כל האנשים אפי' כהן ומלך ג"כ ולכן לענין סיכת עצמו אין נפ"מ בין זר מעיקרא או לא וחייב משום קרא זה דעל בשר אדם לא יסך ודבר זה מתורת משה למדתיו ה"נ רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מכלי המקדש הלכה ו' בזה"ל אחד הסך עצמו ואחד הסך את אחרים שנאמר ואשר יתן ממנו על זר עכ"ל מבואר להדי' מדה"ק דסך אחרים מיקרי נתינה ואינו בכלל לאו דעל בשר אדם לא יסך דזה נאמר על סך עצמו ואעפי"כ לענין פטור דבהמה וכלים ילפינן מדכתיב על בשר אדם למעט בהמה דילפינן נתינה מסיכה ובה"י כתב הרמב"ם ז"ל הנותן משמן המשחה ע"ג כהן גדול או ע"ג מלך שכבר נמשחו פטור שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו אבל הסך ממנו אפי' למלך וכה"ג חייב שנאמר על בשר אדם לא יסך כל אדם במשמע וכה"ג שנטל שמן מראשו וסך במעיו חיי"כ והוא שיסוך ממנו כזית עכ"ל. הנה מרהיטת לשונו הזהב נראה לכאורה דס"ל לרבינו ז"ל לחלק בין נתינה לסיכה דסך חייב אפי' הסך את המלך משא"כ נותן אינו חייב כשנותן על המלך אמנם לדעתי א"א לומר כן בדעתו ז"ל דהרי מבואר להדיא בהלכה ו' הנ"ל דסך אחר היינו נותן:

ולכן נראה ברור דפירוש הדברים בר"מ ז"ל דחילוק הוא בין סך אחרים דזהו בכלל נותן ואינו חייב אלא בזר מעיקרא אבל בסך עצמו חייב תמיד ומ"ש הר"מ ז"ל אפי' למלך הלמ"ד הוא ט"ס והכוונה אפי' מלך שסך את עצמו משמן המשחה שבכלי חייב ואח"כ כתב רבותא יותר גדולה דגם על שמן שבראשו חיי"כ מצד סיכת שמן המשחה ולא אמרינן דכבר נתחלל אבל הסך אחרים זהו בכלל נותן כמבואר בר"מ ז"ל הלכה ו' וא"ח אלא בזר מעיקרא. וחפשתי בספרים וראיתי שהגאון בעל מנ"ח ז"ל לא הרגיש בזה וס"ל דחילוק הוא בין נותן לסך אמנם בספר הר המורי' על הר"מ ז"ל בהלכה י' כתב כדברינו ואם כי לא הכריח הדבר כמו שכתבנו אבל הדבר ברור לענ"ד בדעת הר"מ ז"ל כמו שיראה כל מעיי' בצדק:

ועפי"ז מה מאוד ינעם לפרש דברי הברייתא הנ"ל דמתחילה הי' משה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה ואח"כ כשיצאתה בת קול שהוא לא מעל דאג אהרן שמא הוא מעל בשמן המשחה שאינו מובן לכאורה ועפ"י הנ"ל א"ש מאוד דמ"ר הי' מסופק אי בעינן זר מעיקרא דוקא וא"כ הכא א"ח אפי' אם נתן ביותר מכשיעור כיון דאז החיוב למושחו אינו בגדר זר אצלו וא"ח על הנתינה א"ד דחייב אם נותן יותר ממה שצריך ויצאתה בת קול דפטור ועדיין הי' אהרן דואג דילמא משה אה"נ דאינו מועל משום דהנותן א"ח כ"א בזר מעיקרא אבל הוא עצמו מועל כיון דתמיד השמן הולך וחוזר בזקנו הוי כמו סך בשמן המשחה דחייב ולכן יצאתה בת קול דגם אהרן לא מעל וי"ל עוד בזה אפי' לר"מ דס"ל דאפי' הנותן חייב מ"מ אהרן הי' דואג שמא משה לא מעל משום דלא הי' אלא כשני טיפין מרגליות והנותן א"ח אלא בכזית וא"כ מ"ר לא מעל אבל אהרן דחייב משום סך א"כ לדעת הראב"ד ז"ל דסיכת איסור גם כן בכ"ש א"כ חייב משום מעילה וע"ז יצאתה בת קול דגם אהרן לא מעל ומ"ר מסופק הי' דמעל בשמן המשחה דדילמא הלכה כר"מ דגם נתינה בכ"ש. הכלל שדברי הגמ' מתפרשת בטו"ט לפימ"ש לפרש דברי הר"מ ז"ל דסך את אחרים הוי תמיד בכלל נותן וסך את עצמו בכלל סך וידעתי שכמה מגאוני קמאי לא נחתו לזה. ועיי' במנ"ח בשם הבאר שבע ז"ל שכתב דסך לבהמה וכלים דוקא סך אבל נותן חייב ולפי דברינו אין מקום לדבריו כלל ובאמת המנ"ח כתב ג"כ דליתניי' לדבריו כמו שנראה מסתימת דברי הר"מ ז"ל ונדחק בטעמו של דבר אמנם לפי"מ שביארנו א"ש הכל בס"ד:

ונחזור למה שכתבנו לחקור אי איכא איסור מעילה ג"כ בשמן המשחה או דאיסורו זה הוא משום מועל בקודש ובכ"מ אמרה תורה דמעילה הוא בכזית או בפרוטה והכא פליגי ר"מ ור"י אי הוי בכזית או בכ"ש וי"ל דפלוגתתם כיון דחזינן דכמה נסים נעשה בשמן המשחה דנתרבה כ"כ דנמשחו בו אהרן ובניו ומשכן וכלים וכולו קיים לעת"ל הרי שברכה יש בשמן המשחה שבמעט ממנו יכול לסוך הרבה א"כ י"ל דלכן הכא השיעור בכ"ש אף א"נ דהאיסור הוא משום מעילה ועיי' בהוריות (ד' י"ב) פלוגתת ר"י ור"י. אמנם במנ"ח ראיתי שכתב בפשיטות דהוא איסור אחר ויש בו מעילה ג"כ אמנם איסור זה דנתינה על זר אינו מכח איסור מעילה ובזה פליגי ר"מ ור"י הן במלכים וכהנים הן בשיעור אבל בענין מעילה לא מיירי הסוגי' כלל ופשוט דדינו ככל הקדש דשייך בי' מעילה:

והנה אם אמנם כי כתבנו לעיל שכן הסברא נותנת מ"מ יש לעיי' בו אם שייך מעילה בשמן המשחה לבד איסורו המפורש בו לפי"מ דמבואר בתרגום יונתן בפרשת ויקהל בקרא דוהנשיאים הביאו וגו' ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה דהיינו עננים הביאו הכל מגן עדן וכן כתב במדרש תנחומא א"כ י"ל לפימ"ש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דחצר הקדש קונה להקדש מ"מ לית בי' מעילה דמעילה אינו אלא בדבר הקדוש ע"י אדם אבל מה שנתקדש מאליו א"ב מעילה א"כ ה"נ כיון דירד הכל משמים והי' בו קדושה עצמיות א"כ י"ל דאין בו מעילה כלל אלא איסור שאמרה התורה דלא יתן על זר ועל בשר אדם לא יסך אבל שיהי' חייב קרן וחומש ואשם כמו בכל מועל בהקדש ל"ש בשמן המשחה ואע"ג דמבואר בברייתא הנ"ל הלשון מעילה בשמן המשחה היינו דמשתמש בהקדש שלא לקי רק מיקרי מועל בהקדש אבל שיתחייב בו משום מעילה צריך ראי' א"נ כפירוש הת"י והמדרש תנחומא אך יש לדחות לפימ"ש בפירוש יונתן שם ששניהם אמת דהעננים הביאו הכל מגן עדן ולקחו הנשיאים והביאו למשה נראה דהי' בהם כח הקדש של הנשיאים ושוב יש בהו מעילה. ויש לעיי' עוד מטעם אחר לפי"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"ו מהלכות מעילה הלכה א' דבדבר שדרכו ליפגם אינו מועל בנהנה גרידא כ"א שיפגום ג"כ ויהנה בו עיי"ש והנה שמן הוא דבר שדרכו ליפגם וא"כ אינו מועל בנהנה גרידא רק אם פוגם מהקדש ג"כ ומעתה בשמן המשחה שנראה שאינו נחסר ממנו כלל וא"א לחסר ממנו כמו שמצאנו שנמשח בו הכל ואעפי"כ כולו קיים א"כ י"ל דל"ש בו חיוב מעילה. אך יש לומר דדוקא אם לוקחין בהיתר למשוח בו מלכים וכהנים זה אינו נחסר אבל כשניטל מה שא"צ אינו מתברך ונחסר זה השמן הניטל משמן המשחה ומועל בו. ומלבד זאת י"ל דזה הוי בכלל פוגם ואע"ג דמתברך ונוסף שמן אחר מ"מ איהו חיסר מהקדש. ויש לעיי' בזה ואכ"מ. רק להעיר לבב התלמידים כתבנו בזה ראשי פרקים וישמע חכם ויוסיף לקח:

רק זאת אמרתי להעיר לבב המעיי' מה שראיתי בפירוש רגמ"ה ז"ל שנדמ"ח בש"ס ווילנא מס' כריתות שכ' הטעם דשה"מ שנטל הכה"ג מראשו וסך בו שהוא חייב משום דהסיכה הי' בהיתר לא נתחלל לכן מעל אח"כ. נראה מד"ק דאם סך באיסור נתחלל וצ"ל דאע"ג דבתרומה גם בסך בהיתר נתחלל שאני הכא דגלי קרא כי נזר אלקיו על ראשו אך אמרי' דז"ד בסך בהיתר אבל בסך באיסור אמרי' מסברא דנתחלל וזה מוכרח בדעת רגמ"ה ז"ל עוד ראיתי שם בפירוש רגמ"ה ז"ל שמפרש דהא דאמרי' בגמ' אבל סיכת מלכים וכהנים ד"ה כ"ש היינו שלא בשעת משיחתן ולחיוב ואינו מובן ד"ק הא בזה פליגי ר"מ ור"י ולר"י פטור כיון דאינו זר מעיקרא וכמדומה שיש שם איזהו ט"ס ורשמתיו אולי ימצא מי שיתבאר דבריו כמו שכתובין לפנינו ואכמ"ל יותר:

פרק ה

(ל"א י"ג) ואתה דבר אל בנ"י לאמור אך את שבתותי תשמורו וברש"י ז"ל אע"פ שתהי' רדופין וזריזין במלאכה. שבת אל תדחה בפני'. ועיי' ברמב"ן ז"ל שתמה ע"ז הא אך כתיב בשבת וא"כ נראה למעט משבת ולא ממלאכת המשכן ועיי"ש שכתב דבאמת ממעטינן זה פק"נ שדוחה שבת. ודרך פילפול י"ל דקאי על מלאכת המשכן והא דכתיב אך את שבתותי תשמורו היינו דבא למעט דדוקא שבת לא הי' נדחה מפני מלאכת המשכן אבל יו"ט הי' נדחה דאע"ג דיו"ט בכלל שבת הוא מ"מ בכלל "שבתותי" אינו כיון דיו"ט ב"ד הוא דמקדשי לי' וזהו הפירוש בקרא אך את שבתותי מה שהוא שבת שלי תשמורו אבל יו"ט אע"ג דהוא בכלל שבת מ"מ הי' מותר בו מלאכת המשכן וטעמא דמילתא נ"ל לפמ"ש התוס' שבת (דף צ"ה) ד"ה והרודה להקשות כיון דמגבן מותר מה"ת ביו"ט א"כ אם יהי' נפל ביתו ביו"ט יהי' מותר לבנותו כיון דמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש ה"ה דמותר שלא לצורך וי"ל דאסור מדרבנן עיי"ש ומקשין העולם מהא דמבואר בכמה דוכתין בש"ס דבנין ביהמ"ק אינו דוחה יו"ט מה"ת ואמאי הא מה"ת מותר מצד מתוך וכתב הגאון בעל חת"ס שבת שם לתרץ דעכ"פ אסור לגמור הבנין משום מכה בפטיש ולכן בשבועות (דף ט"ו ע"ב) דמקשינן בגמ' וניבני' האידנא וניקדשי' האידנא והוי גמר הבנין ביו"ט ואסור משום מב"פ ומעתה נראה דזה דוקא בבנין ביהמ"ק דלדורות אבל במלאכת המשכן דלא הוקם המשכן עד אחד בניסן אע"פ שנגמר הכל מחנוכה והי' הכל מונח עד כ"ג אדר שהתחילו ימי המילואים וכיון דקיי"ל כלים שעשה משה משיחתן מקדשתן וקודם לכן לא הי' ראוין כלל להשתמש בהם ל"ש בהם איסור מב"פ אלא איסור בונה וכיון דבנין מותר מה"ת מצד מתוך שוב הי' דוחה יו"ט ואין לומר דאכתי אסור מה"ת משום לכם ולא לגבוה דהוי לאו הבא מכלל עשה דמלאכת גבוה אסור ולא אמרי' בי' מתוך ז"א כיון דלא אמרינן אהדרא לאיסורא קמא ואין בזה אלא לאו הבא מכלל עשה י"ל דנדחה מפני מלאכת המשכן ועיי' בפנים יפות להגאון בעל הפלאה ז"ל שכתב דשבתותי אתי למעט תוס' שבת ג"כ מה"ט דאינו בכלל שבת השי"ת רק מה שישראל עושין את השבת זה נדחה מפני מלאכת המשכן וא"כ י"ל דה"ה העשה דלכם ולא לגבוה נדחה מפני מלאכת המשכן וז"נ דרך פילפול:

אמנם לאחר העיון יש לדחות זה מתרי טעמי. א' דנראה דבמלאכת המשכן לא הי' שייך כלל שנין עדנ"ת כיון דתכלית בנין המשכן להיותו בנוי אבל כל זמן שלא נבנה המשכן אינו מקיים העשה בבנין וא"כ כיון שנגמר בחנוכה והוקם בכ"ג, אדר הרי בנין זה לא הי' מוכרח דוקא לעשותו בשבת דהרי אף אם יעשה לאחר השבת יוגמר לעת הצורך וא"כ מהכ"ת שידחה שבת ויו"ט הא כללא הוא דהיכא דאפשר לקיים ב' אינו דוחה יו"ט והא דצריך קרא על בנין ביהמ"ק דא"ד שבת היינו משום דבנין ביהמ"ק בכל שעה שיהי' נגמר מקודם יהי' קיום המצוה מקודם שיהי' המקדש בנוי ויהי' בו השראת שכינה והקרבת קרבנות ואין זה בגדר אפשר לקיים ב' משא"כ במלאכת המשכן כיון דהאמת שהי' מונחין זמן רב עד שהוקם המשכן לא הי' דוחה כלל לא תוס' שבת ולא יו"ט ולכן צדקו דברי הרמב"ן ז"ל דע"כ בא למעט פק"נ שדוחה שבת ועיי' בספורנו בקרא ששת ימים יעשה מלאכה שכ' להדיא דמה"ט מלאכת המשכן לא הי' דוחה משום דהוי בגדר אפשר לקיים ב'. ולכאורה דה"ק תמוהין אטו אשתמיט לי' הסוגי' דיבמות (דף ו') דצריך קרא דבנין בהמ"ק א"ד שבת אך ברור הדבר דכוונתו כדאמרן דאינו ראי' מבנין ביהמ"ק דצריך בי' קרא כיון דאם יגמר מקודם יקומו אותו ויקדשו אותו ל"ה בגדר אפשר לקיים שניהם משא"כ משכן שפיר הוי בגדר אפשר לקיים ב' וא"כ לפי האמת לא נדחה שבת ויו"ט כלל במלאכת המשכן אמנם מלבד זאת עיקר דברינו די"ל דאע"ג דיו"ט בכלל שבת מ"מ בכלל "שבתותי" אינו כיון דיו"ט ב"ד הוא דמקדשי לי' מבואר להדי' להיפך ברש"י שבועות (דף ט"ו ע"ב) דפירש דטעמא דבנין בהמ"ק א"ד יו"ט כיון דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ללמד דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת וה"ה יו"ט דיו"ט בכלל שבת הוא הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל להיפך דיו"ט הוי בכלל שבתותי והטעם דאע"ג דקדושת יו"ט הוא מכח ב"ד דהם מקדשי לי' ליו"ט מ"מ כיון דכל קדושת ישראל הוא מכח קדושת השי"ת דהשי"ת מקדש לישראל שהם יקדשו את היו"ט וא"כ ממילא הם בכלל שבתותי ג"כ וכן מפורש בתוה"ק פרשת אמור כ"ג א' אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם מועדי ד' אלה הם מועדי והכוונה כנ"ל דאע"ג דאשר תקראו אתם מ"מ ממילא הם מועדי וכן בפסוק ד' שם מבואר כן וצדקו דברי רש"י ז"ל:

הן אמת שלכאורה יפלא דלמה צריך רש"י ז"ל לזה ת"ל לפי"מ דאסיקנא בסוגי' דיבמות הנ"ל דל"צ קרא דמלאכת בהמ"ק ידחה שבת אלא בלאו דמחמר אבל במלאכה גמורה ל"צ קרא דהו"ל עול"ת כמו"ש הרשב"א שם וא"כ הכא דמיירי בבנין גמור וא"כ בלא"ה א"ד יו"ט דהוי עשה ול"ת. וכבר העיר בזה הגאון בעל מנ"ח ז"ל בפרשת תרומה ע"ד רש"י ז"ל אלו עיי"ש שלא תי' כלום. אך באמת א"ש לפי"מ דמבואר בר"מ ז"ל בפ"א מהלכות בית הבחירה הלכה י"ב דגם נשים חייבין בבנין בהמ"ק כאנשים ממש עיי"ש ומעתה י"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל דאכתי קשה קושית הגמ' דמשכח"ל שיקדשו את העזרה בשתי הלחם אם יבנו את המקדש ביו"ט ואין לומר דאין עדל"ת ועשה ז"א הא איכא עצה לבנות ע"י נשים דליכא בהו עשה דשבתון ובעשה דבנין בהמ"ק חייבות וא"כ נימא עדל"ת לכן מוכרח רש"י ז"ל להביא קרא דבבנין ביהמ"ק לא אמרי' עדל"ת אפי' לאו גרידא. אך שלא נימא שאני לאווי דשבת דחמירי לכן פירש רש"י ז"ל דגם יו"ט הוא בכלל שבת דג"כ מעידין על השגחת השי"ת בנו בכל הזמנים וגם הם חמירי וכמו דא"ד שבת אפי' בלאו דמחמר דהוי לאו גרידא ה"ה דא"ד יו"ט וז"נ בכוונת רש"י ז"ל:

ועפי"ז א"ש מה שיש לדקדק קצת בלשון הר"מ ז"ל הלכות בית הבחירה שח שכתב בזה"ל אין בנין בהמ"ק בלילה וכו', והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונן אנשים ונשים כמקדש המדבר וכו' ואין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט עכ"ל ולכאורה יפלא אמאי נטר רבינו ז"ל בזה דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט עד סוף דבריו. ובפשיטות מיד בתחילת ההלכה כשכתב דאין בונין בלילה הו"ל לומר דאין בונין ביו"ט. אמנם להנ"ל א"ש דכמו דהשמיט הרב ז"ל דאינו דוחה שבת מצד דפשיטא הוא כיון דהוי עשה ול"ת ה"ה דידעינן דא"ד יו"ט אך אחרי שביאר דגם נשים חייבות בבנין ביהמ"ק ובנשים ליכא עשה דשבתון א"כ נהי דשבת אינו דוחה דהוי ל"ת שבי"כ אבל ביו"ט ידחה עכ"פ ע"י נשים לכן הוצרך הר"מ ז"ל להשמיענו דאינו דוחה יו"ט והיינו מקרא הנ"ל דעיקרו צריך ללאו דמחמר וליו"ט ע"י נשים כנ"ל:

אמנם כן בעיקר הדבר שכתב הר"מ ז"ל דנשים חייבות בבנין המשכן תמהו המפורשים הא הוי מצ"ע שהזמ"ג דאינה נבנה בלילה וא"כ יהיו נשים פטורות ועיי' בכסף משנה שכתב מהא דמבואר בקרא בפרשת ויקהל וכל אשה חכמת לב בידי' טוו ויביאו מטוה וגו' [פה מקום אתי להזכיר מה שידידי הרב המובהק מוהר"מ מענדיל נ"י מפ"ק העירני על מ"ש בספרי חמדת ישראל דיני שבת אות כ"ב להקשות על הכ"מ דהביא ראי' מקרא דטוו את העזים ופלפלתי בזה והוא טעות דמרן הכ"מ ז"ל לא נתכוין כלל לקרא זה רק למקרא הקודם וטעותי נמשך מספר הר המורי' על הר"מ ז"ל שהביא מקרא זה לראי' דנשים חייבין בבנין ביהמ"ק ולפום רהיטא קסבר הייתי שהוא מתורת מרנא הכ"מ ז"ל וטעות לעולם חוזר] ולכאורה צ"ע דמאי ראי' מזה שהתנדבו למלאכת המשכן דחייבין בבנין המשכן הא קטנים פשיטא דאין חייבין במחצית השקל ואעפי"כ אם שקלו מקבלין מידן וראיתי בהאחרונים שכתבו דהראי' הוא דא"נ דאשה א"ח בבנין המשכן א"כ צריך להיות עשיותה פסולה כמו שכתב ר"ת בציצית דנשים פסולין לתלות הציצית על הכנף כיון דאינן בלבישה פסול עשייתה דילפינן מסת"מ דדרשינן כל שאינו בוקשרתם אינו בוכתבתם א"כ ה"ה לענין בנין בהמ"ק כיון דחזינן דנשים היו כשרין במלאכת המשכן ע"כ דחייבין בבנין המשכן. אמנם לענ"ד צ"ע לפי"מ דמבואר בסוכה (דף מ"א ע"א) ברש"י ד"ה א"נ ובתוס' שם דאע"ג דאין בונין בהמ"ק בלילה ולא ביו"ט דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט היינו דוקא בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש שאנו מצפין עליו בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך עכ"ל. ולכאו' צ"ע היכא כשר בנין בידי שמים כיון דצריך שיהי' בנוי ע"י בר חיובא והתורה והמצוה רק לישראל ניתנו וע"כ צ"ל דבנין המשכן הוי רק הכשר המצוה ועיקר המצוה במקדש הוא שיהי' עומד מוכן להקריב בו קרבנות אבל הבנין אינו מגוף המצוה ולכן אינו מעכב שיהי' דוקא ע"י בר חיובא וא"כ שוב אין ראי' מזה דנשים היו כשרין במלאכת המשכן דחייבין ג"כ בבנין המשכן דהרי מבהמ"ק שאנו מצפין עליו שיגלה בב"א נראה מוכרח דאין עשייתו מעכב שיהי' ע"י בר חיובא ואין זה דומה לציצית ותפילין דעשייתן צריך דוקא להיות ע"י בר חיובא:

אמנם מה שנלפענ"ד בענין זה דבאמת כיון דכתיב בתוה"ק עשיי' בכל ענין המשכן נראה דצריך עשיי' דוקא וממילא צריך שיהי' ע"י בר חיובא ובהמ"ק דלעתיד נראה דג"כ בנוי ומשוכלל בכחו של ישראל דע"י הבנין בהמ"ק בימי שלמה בקדושה וטהרה בכל ענינים עיד"ז זכו ישראל ונעשה מכוון בהמ"ק שלמעלה לבהמ"ק שלמטה וכל הבהמ"ק של מעלה הוא ע"י עשיית ישראל את הבהמ"ק שלמטה עיד"ז נעשה למעלה ג"כ בהמ"ק וזה הוא המקדש שלמעלה שיתגלה לעת"ל בב"א (ואין להקשות ע"ז מדברי חז"ל בכמה דוכתין דבהמ"ק נקרא קודם העולם שזה ענין אחר הוא כמ"ש המפורשים לפרש כל הז' דברים ואכ"מ] ונראה שזהו ענין שהעידו הנביאים דקדושת המקדש ראשון לא בטלה ומקריבין אע"פ שאין בית דהוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דע"י בנין שלמטה נבנה ממש מכוון בהמ"ק שלמעלה וא"כ המקום נשאר קדוש בקדושת המקדש והו"ל כאילו הבית עומד למטה ולכן מקריבין אע"פ שאין בית כיון דבעצם נשאר כח הבית למעלה. ויש לבאר בזה הרבה ענינים ואכ"מ:

ויש לפרש בזה דברי רש"י ז"ל לעיל בפרשת בשלח בקרא דמקדש ד' כוננו ידיך שכתב בזה"ל חביב בהמ"ק שהעולם נברא ביד אחת שנאמר אף ידי יסדה ארץ ומקדש בשתי ידים ואימתי יבנה בשתי ידים בזמן שה' ימלוך לעולם ועד לע"ל שכל המלוכה שלו עכ"ל. וצריך ביאור אמנם עפ"י הנ"ל נראה דהכוונה דהעולם נברא רק בכחו של הקב"ה לבדו אמנם הבהמ"ק הוא בכח של ישראל ג"כ. וכחן של ישראל הוא רק ע"י קדושת השי"ת שקדשם לעשות את הבהמ"ק וזה מיקרי שתי ידיו של הקב"ה. אמנם אימתי יתגלה זה שכחן של ישראל הוא ג"כ בכח קדושת השי"ת זה יהי' לעת"ל כאשר יהי' ד' אחד ושמו אחד. אז יתגלה הבהמ"ק שלמעלה ויראו הכל כי ע"י עשייתן של ישראל את המקדש שלמטה נבנה המקדש למעלה והכל אחת הוא. והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיי':

פרק ו

בתנא דבי אליהו חלק א' פרק ד' איתא בזה"ל. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע צדיק וחסיד אתה אלא מדת הדין מקטרגת לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשי ידיך שבראת בעולם ארד מלפניך ואעשה בהן מדת הדין אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם ימותו כולם ביום אחד. מיד ירד משה מלפני הקב"ה ויקח משה את העגל וגו' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל ויעמוד בשער המחנה ויאמר מי לד' אלי וגו' ויאמר להם כה אמר ד' אלקי ישראל וגו' הרגו איש אחיו וגו' ויפול מן העם כשלשת אלפי איש. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לד' אלי ולשום איש חרבו על יריכו ולהרוג איש את אחיו רעהו וקרובו והוא אמר כה אמר ד' אלקי ישראל וגו' אלא שהי' משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו רעהו וקרובו יהי' ישראל דנין קל וחומר ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו סנהדרין שהרגו נפש אחת מישראל פעם א' בשבוע נקראת חבלנית מפני מה אתה הורג שלשת אלפים ביום אחד לפיכך תלה בכבוד שלמעלה ואמר כה אמר ד' אלקי ישראל שימו איש חרבו על יריכו וגו' עכ"ל. והנה דברי התד"א מבהילים את עין הרואה וח"ו לומר על משה רבינו שאמר בשם השי"ת מה שלא אמר לו ועיין ברש"י ז"ל והיכן אמר זובח לאלקים יחרם ובתרגום יונתן מבואר דזה אמר בשם הקב"ה ולכן צוה הוא להשבט לוי להרוג אותם שעבדו העגל עיי"ש היטב. אמנם בתנא דבי אליהו לכאורה הדברים מתמיהים מאוד ומצאתי שכבר עמד עליהם הגאון מו"ה ר"ב פרענקיל ז"ל בשו"ת עטרת חכמים חלק אהע"ז סי' כ"ט שהתפלא ג"כ מאוד איך התיר מ"ר לעצמו להתנבאות בשקר ולאמור כה אמר ד' מה שהשי"ת לא אמר לו ועיי"ש שכתב שעשה כן משום הצלת כלל ישראל דמאי פק"נ של יחיד דוחה כל עבירות החמורות שבתורה מכ"ש הצלת נפש כל ישראל. והוא דחוק למאוד וח"ו שיעלה על הדעת שמשה רבינו התנבא בשקר אף לצורך הצלת ישראל:

אמנם לענ"ד המעיי' היטב בלשון הקדוש של התנדב"א יראה שיש כוונה אחרת בדבריו וח"ו לא נתכוין לומר שמשה רבינו אמרה מפי עצמו ותלה עצמו בהקב"ה דהרי המעיי' יראה שכתב מקודם לזה דמשה רבינו אמר להשי"ת. רבש"ע צדיק וחסיד אתה אלא שמדת הדין מקטרגת וכו' ואעשה בהם מדת הדין והקב"ה לא השיב לו ע"ז כלום א"כ הי' זה בהסכמת השי"ת. ואיך כתב אח"כ שמעיד עליו שמים וארץ שהשי"ת לא אמר לו כלל והרי קיי"ל בכ"מ שתיקה כהודאה וא"כ הי' זה ברצון השי"ת. אמנם באמת כוונת התנדב"א הוא על מה שאמר משה רבינו "כה אמר ד' אלקי ישראל" וזהו שם הוי' שהוא רחמים שהוא שם אלקי ישראל כמו שמפורש בפרשת שמות זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור וא"כ אמר להם משה רבינו שגם במדת הרחמים כבר נתחייבו כליי' ובאמת לא אמר כן משה להשי"ת ואדרבה אמר לו שרצונו לעשות בהם מדת הדין ואותם שעבדו העגל בלב שלם הי' רוצה לדונם בסייף ע"י מדת הדין כמו שמפורש הלשון בתנדב"א. לכן כתב התנדב"א דבאמת הדיבור מהקב"ה לא הי' בבחינת הוי' אלקי ישראל רק בבחינת מדת הדין אמנם משה רבינו תלה הדיבור בכבודו של מעלה היינו בבחינת השם שהוא כבודו שלמעלה דהוא שם הוי' ומפרש התנדב"א דלמה עשה כן דירא הי' אם יבוא לבני לוי ויאמר להם דרוצה להענישם בכח מדת הדין יאמרו לו הא סנהדרין ההורגת פ"א בשבעים שנה נקראת חובלנית ואתה הורג שלשה אלפים ביום אחד ומפני מה אינך מעורר רחמים עליהם מהשי"ת שימחול להם ומפני שראה שעתה אין מקום לרחמים ולצורך הצלת ישראל נחוץ מאוד לדון את העובדים העגל בלב שלם במדת הדין הגמור להפריד אותם מישראל לגמרי שלא יהי' להם חלק באלקי ישראל ועיד"ז ינצלו שאר ישראל לכן תלה מיד הציווי בשם הוי' שלא יהי' להם מקום לבקש ממנו שיבקש רחמים עליהם וזהו מדוקדק מאוד בל' התנדב"א בעזהשי"ת:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה