כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
תצוה
פרק א
במדרש תנחומא ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה. מ"ט כשם שנימול יצחק אבינו. אמר רשב"י בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו וכ"כ למה אמר רנב"י כדי לעשות רצון בוראו עכ"ל. והנה דברי המדרש מבהיל עין הרואה וכבר דשו בי' רבים לתרץ כוונת המדרש. ומה שנראה לענ"ד בזה ונקדים להבין מה ענין השאלה זו לפרשת תצוה דאיירי במנורה ועוד יפלא לשון המדרש דעל מה שאמר רשב"י שאין חביב לאדם יותר מבנו והוא מל אותו מקשה המדרש וכ"כ למה הא מבואר בתוה"ק דחיוב על האב למול את בנו ומה זה שתירץ רנב"י כדי לעשות רצון בוראו אטו המקשה לא ידע מזה וע"כ טעמא דקרא קמקשה וא"כ מאי תי' רנב"י :
לכן נלענ"ד בזה עפמ"ש התוס' רי"ד קידושין לתרץ קושית התוס' דלמ"ל קרא דאותו ולא אותה למיפטרה נשים מחיוב מילת בניהם ת"ל הא הוי מ"ע שהזמ"ג דמילה זמנה בשמיני ותירץ התוס' רי"ד דהא דחייבה תוה"ק את האב במילת בנו אין עליו החיוב למולו בידו דוקא אלא שישתדל האב שיהי' בנו נימול לשמונה וחיוב זה להשתדלות אין לו זמן דמיד כשנולד הבן מוטל חיוב זה על האב להשתדל שיהי' בנו נימול בזמנו ולכן לא הוי בכלל מ"ע שהזמ"ג וכבר הארכנו בזה לעיל בפרשת לך לך עיי"ש. והנה במנורה כתיב בתוה"ק ואתה תצוה את בנ"י וגו' להעלות נר תמיד הנה מבואר דתכלית מצות הדלקת המנורה שתהי' דולקת תמיד ואח"כ כתיב באוהל מועד מחוץ לפרוכת יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בוקר לפני ד' והיינו רק הטבת הנרות דהוי עבודה ופסולה בזר וצריך כהונה אמנם ההדלקה בעצמה כשירה בזר ולדעת הר"מ ז"ל פ"ט מבמ"ק מותר גם לכתחילה בזר ולדעת הראב"ד והריטב"א שם לכתחילה מצותה ג"כ בכהן אמנם בדיעבד כשירה בזר הרי ג"כ דמי' למילה דההשתדלות צריך דוקא באב והמילה עצמה כשר גם באחר אלא דמצותה באב ה"ה הדלקת המנורה דהתכלית הוא להיות המנורה דולקת אמרינן דחיוב השתדלות על הכהן דוקא דהיינו ההטבה ואם מטיב זר פסול דזה הוא מצותו של אהרן כמו שאמרו חז"ל שלך לעולם קיימת שאתה עומד "ומטיב" את הנרות אמנם ההדלקה עצמה אע"ג דלכתחילה מצותה ג"כ בכהנים כמו דכתיב בהעלותך את הנרות מ"מ כשירה בזר ג"כ:
ומעתה י"ל שזה כוונת המדרש ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול היינו מדחזינן במנורה דיש ג"כ חיוב השתדלות על הכהן שתהי' המנורה דולקת אבל מ"מ אין חיוב השתדלות אלא בו ביום דהיינו דמצות הדלקה היתה מערב ועד בוקר ומצות הטבה הי' בבוקר א"כ חזינן דאין חיוב השתדלות אלא באותו יום אם גם במילה כן הוא שאין מתחיל חיוב השתדלות על האב אלא ביום השמיני או דילמא דאינו ראי' ממנורה דא"א שיהי' חיוב השתדלות קודם לכן דהרי מקודם לכן דולקת וא"כ אם באת לדמות למנורה הרי צ"ל דיש חיוב השתדלות מיד כשנולד דכמו דבמנורה מיד כשמדשן המנורה מיד יש חיוב הטבה על ההדלקה דמערב ה"ה במילה מיד שנולד חל החיוב להשתדל שיהי' נימול בזמנו לזה אמר המדרש דנימול לשמונה והיינו דבכל ח' ימים יש חיוב השתדלות וע"ז מסיים כשם שנימול יצחק אבינו דכתיב בי' "בן שמונת ימים" וכתבו המפורשים דכל שמונה ימים השתדל אברהם אבינו במילת יצחק בנו וע"ז מסיים המדרש אמר רשב"י בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו והוא מל אותו והכוונה דאע"ג דעצם מצות מילה אינו מוטל על האב דוקא דעליו רמי' התוה"ק רק השתדלות למולו מ"מ האב בעצמו מולו בידיו ג"כ כמו שמצינו בא"א שמל אותו בעצמו וע"ז שאל המדרש וכ"כ למה כיון דבאמת אין עליו רק חיוב השתדלות וא"כ למה זה צריך האב למולו בעצמו וע"ז תי' רנב"י כדי לעשות רצון בוראו והיינו כיון שרצון הבורא ית"ש שהוא ישתדל שבנו יהי' נימול ממילא המצוה לכתחילה שגם עצם המילה יעשה האב אע"ג דבדיעבד מקיים המצוה אם מל ע"י אחר ג"כ. וזה דומה ממש למצות הדלקת המנורה לדעת הראב"ד והריטב"א ז"ל דכל תכלית ההטבה הוא שתהי' המנורה דולקת ומצוה זו דהטבה רק בכהן ופסולה בזר אמנם עצם ההדלקה אם אמנם כי המצוה ג"כ בכהן שיגמור את כל ההדלקה אבל כשירה בזר ג"כ וזה נכון מאוד בכוונת המדרש בעזהשי"ת. [ועיי' בספר בית יהודה לבני הרב ז"ל כתב דבר זה בשמי אך כתבו לפום רהיטא ואני בעת העתקת כתביו לא העברתי עיני לתקנו והעיקר כמו שכתבתי כאן]:
פרק ב
והנה בעיקר דברי הר"מ והראב"ד ז"ל דפשיטא להו דנהי דהטבה הוי עבודה גמורה ובעי בגדי כהונה והיכל מ"מ הדלקה היתה יכולה להיות בחוץ וכשירה בזר. ראיתי להגאון בעל מנ"ח ז"ל שכתב לתמוה עליהם. דהרי מפורש בתו"כ פרשת אמור בפסוק יערוך אותם לפני ד' שלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים ואיך חלקו על הברייתא דתו"כ ונשאר בצ"ע:
והנה בפשיטות במחכת"ה טעה בדבר פשוט דהרי הר"מ ז"ל הזהיר בזה שכתב בזה"ל לפיכך אם הטיב כהן את הנרות והוציא לחוץ מותר לזר להדליק מבואר מדברי הר"מ ז"ל דהטבת הנרות פסול בחוץ רק הדלקה כשר בחוץ וזה מדרשה דתו"כ הנ"ל דקאי על הטבה דכתיב יערוך אותם לפני ד' וכמו שכ' בפ' תצוה אותו לשון ממש וקאי על הטבה דצריך בהיכל דוקא אבל לא קאי על הדלקה כיון דלאו עבודה היא ול"צ כהן ה"ה דל"צ הדלקה במקומה וז"ב ופשוט ועיי' בתוס' ישנים יומא (דף כ"ד ע"ב) ד"ה הדלקה לאו עבודה היא שהקשו דא"כ אמאי כתיב בה בקרא דבהעלותך את הנרות נראה מבואר דמקרא דיערוך אותו אהרן ובניו לא ק"ל דזה קאי על הטבה וזה הוי עבודה וצריך כהן ותמהני על המנ"ח שלא הרגיש בזה [אך באמת בעיקר הדבר מה שנראה מדעת הר"מ ז"ל דהטבת הנרות צריך בהיכל דוקא ואסור לתקן בעזרה והוא מדברי התו"כ יש לעיי' קצת לענ"ד כיון דכתיב אח"כ לפני ד' ולכאורה הוא מיותר כיון דכתיב מקודם באוהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו הרי מבואר דבעי היכל וע"כ צ"ל דשינה עליו הכתוב לעכב. אמנם מדכתיב לשון לפני ד' שכולל גם העזרה דג"כ מיקרי לפני ד' כמבואר הרבה פעמים בתוה"ק וא"כ י"ל דאינו מעכב אלא שיטיב בעזרה אבל בהיכל אינו מעכב ומלשון התו"כ שלא יתקן בחוץ אינו ראי' כ"כ דכוונתו על העזרה ג"כ ונראה דאע"ג דלפני ד' כולל עזרה ג"כ מ"מ הכא אמרינן דקאי אדלעיל מיני' דאיירי בי' וכיון דמפורש למעלה דצריך להיות בהיכל מפרשינן דלפני ד' פירושו ג"כ היכל וז"פ]:
עוד הקשה המנ"ח על שיטת הר"מ ז"ל דהדלקה כשירה בחוץ מהא דמבואר בשבת (דף כ"ג ע"א) דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן ובמנורה ע"כ הדלקה עושה מצוה ולא הנחה דאי לאו לא הי' דוחה שבת דאפשר להדליקה קודם השבת ובשבת יגבי' ויניחנה וא"כ כיון דע"כ הדלקה עושה מצוה הרי הדלקה במקומה בעינן את"ד. ולא ידענא מה קאמר מר דמ"ש בריש דבריו דע"כ הדלקה עושה מצוה במנורה דאל"כ אמאי דחי שבת הא אפשר להדליקה מע"ש הנה מדבריו של ברבי מוכח דסבר דזה שדרשינן דתמיד אפי' בשבת היינו על הדלקת ע"ש. ולענ"ד ז"א דפשיטא דהדלקה של ליל שבת מדליקין בע"ש והא דמרבינן תמיד אפי' בשבת היינו על הדלקת שבת למוצ"ש כיון דהמצוה להדליק סמוך לערב שיהי' דולק מערב עד בוקר א"כ ממילא דוחה שבת ולא הי' שום עצה לזה ולכן צריך קרא דתמיד שדוחה שבת אבל הדלקת ערב שבת בוודאי דאינו דוחה שבת כיון דאפשר מערב שבת וכך הוא מצותה להדליקה מבעוד יום כדי שתהי' דולקת מערב ועד בוקר:
הן אמת דבתו"כ פרשת אמור מבואר שני לימודים דהדלקת המנורה דוחה שבת. א' מתמיד האמור להעלות נר תמיד. וב' מתמיד אשר כתוב בסוף הפרשה יערוך את הנרות לפני ד' תמיד ועיי' בר"ש ז"ל שכתב דס"ל לתו"כ דצריך שני לימודים. א' על נר מערבי ואחד על שאר הנרות שג"כ דוחין שבת. אך לכאורה צ"ע דל"ל שני דרשות ומאי עדיפתא נר המערבי משאר הנרות. ונראה דהתו"כ לשיטתו דסבירא ליה דאע"ג דבשאר הנרות הי' רק המצוה שיהיו דולקין מערב ועד בוקר אמנם בנר מערבי מצותו שיהי' דולק תמיד ממש וצריך להדליקו בשחרית ג"כ וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשתינו להוכיח מדברי התו"כ ומעתה י"ל דהו"א דדוקא בנר מערבי דמצותו שידליק גם ביום לכן דוחה שבת משא"כ שאר הנרות דמצותן רק מערב ועד בוקר. והנה כ"כ למעלה בשם האחרונים דהיכא דכתיב בתוה"ק לשון ערב או בוקר היינו ערב ודאי ובוקר ודאי ולפי"ז במנורה דכתיב בתוה"ק מערב ועד בוקר נראה דמצות הדלקה אינו מתחיל אלא בערב וודאי אבל בין השמשות ל"צ שתהי' המנורה דולקת דאע"ג דבה"ש הוי ספק לילה מ"מ אינו בכלל ערב א"כ לכאורה הו"א דיהי' מדליק במוצ"ש בהשמ"ש את המנורה ול"צ לדחות שבת כלל ואין לומר דבה"ש ג"כ אסור מספק ז"א דספק איסור ממילא ידעינן דהדלקת המנורה דוחה דעשה דוחה ל"ת וכיו"ב כתב הגאון בעל הפלאה ז"ל בפנים יפות בפרשת תצוה דאע"ג דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת מ"מ תוס' שבת דוחה וא"כ נראה דה"ה דדוחה בה"ש ולכן אין ללמוד שאר נרות מנר מערבי וצריך קרא מיוחד לזה:
איברא דלכאורה ז"א דא"כ למה באמת דוחה הדלקה את השבת אך י"ל דלאו דוקא הדלקה הוא מלאכה דאורייתא דגם הטבת הנרות הינו הדישון וההטבה ג"כ הוי מלאכה דאורייתא דהוי מתקן מנא כיון דבלא זה ח"א להדליק את המנורה ובפרט א"נ דלא הי' קבועי נרות במנורה והי' צריך בשעת הטבה לקחת את הנרות ולדשנן ואח"כ לקבען מחדש בוודאי חייב על ההטבה משום מלאכה כמבואר בשבת (דף מ"ז). ועיי"ש בסוגיא ובתוס' עמוד ב' שם ד"ה רשב"ג אומר אם הי' כפוי מותר וא"כ תמיד הי' חילול שבת במנורה בעת ההטבה וזה הי' צריך בבוקר וא"כ גם בשאר נרות הי' חילול שבת במנורה עכ"פ בהטבה כנ"ל וי"ל דלפי"ז שוב גם ההדלקה היתה מבעוד יום כיון דכבר דחתה הטבה את השבת ה"ה דהדלקה דוחה שבת וז"נ. ומדוקדק לשון המקראות דגבי נר המערבי כתיב להעלות נר תמיד והיינו ההדלקה אמנם בשאר הנרות כתיב "יערוך" את הנרות לפני ד' תמיד והיינו דבנר מערבי דהי' מצותו להדליקו ביום ג"כ צריך קרא על ההדלקה שדוחה שבת משא"כ בשאר הנרות דהיו דולקין רק מערב ועד בוקר א"כ מצד ההדלקה לא היו צריכין לדחות את השבת רק מצד הטבה דוחין את השבת ולכן כתיב "יערוך" את הנרות לפני ד' תמיד ודרשינן תמיד אפי' בשבת היינו להורות כנ"ל דבשאר הנרות תלמוד על הטבה כנ"ל:
וי"ל יותר א"נ דזה שמדשן את המנורה אין בו חילול שבת רק בזה שמסיר הנרות ומחזיר אח"כ בזה מחלל שבת בהטבה א"כ י"ל לכאורה לפי"מ דקיי"ל דצריך מלאכה המתקיימת א"כ בהטבת נר המערבי בבוקר ליכא חילול שבת כיון דצריך להיות מחדש הטבה בין הערבים וא"כ זה שמחזיר את נר המערבי בבוקר אין עליו שם מלאכה אמנם מה שמטיב את הנרות בבוקר זה ל"ה בגדר לשעה כיון דעכ"פ מתקיימת בשבת הויא בכלל מלאכה המתקיימת וכ"כ בספרי להוכיח כן דעת הר"מ ז"ל ולכן בנר המערבי ל"ש בבוקר חילול שבת אלא בהדלקה אבל בהטבה לא הי' חילול שבת ולכן כתיב להעלות נר תמיד משא"כ בשאר נרות עיקר קרא להטבה ולכן כתיב יערוך תמיד וזה נכון דרך פילפול. ויש הרבה לפלפל בזה ואין כאן מקומו כי לא באתי בזה אלא להראות שדברי הגאון ז"ל במנ"ח תמוהין מאוד במה שסבר דהדלקת ע"ש צריך קרא דזה בוודאי אינו והדלקת ערב שבת אינו דוחה את השבת רק דקרא צריך על הדלקת שחרית דשבת והדלקת בין הערבים כנ"ל:
איך שיהי' מבואר מזה דהכרח הגז"ל דבמנורה הדלקה עושה מצוה מדדחי' שבת ואינו מובן כלל ובאמת נראה בפשיטות דלדעת הר"מ ז"ל ודעימי' וכפי"מ שנראה מהש"ס דהדלקה לאו עבודה היא עיקר מצותה במנורה הוא הטבתה והנחתה שהמצוה הוא שיהי' דולק לפני ד' מערב ועד בוקר אבל הדלקה הוי רק הכשר מצוה ודוחה שבת כמו כל מכשירין שא"א לעשותן מאתמול שדוחה שבת ובאמת ההטבה והנחה צריך שיהי' לפני ד' אבל הדלקה כשרה בחוץ אמנם בנר חנוכה אם אמרי' הדלקה עושה מצוה הוי כמו הטבה במנורה דצריך שיהי' במקומה. כנ"ל פירוש הסוגיא שם ואין מכל אלה שום קושי' על שיטת הר"מ והראב"ד ז"ל:
ובאמת קושית המנ"ח לדעת הר"מ ז"ל בלא"ה ל"ק כיון דהר"מ ז"ל ס"ל דתמיד היינו כפשוטו שהמצוה הי' שיהי' תמיד לפני ד' בהיכל א"כ שפיר אמרי' דהדלקה דוחה שבת וא"ל הא איכא עצה להוציאן לחוץ ולהדליקן ובשבת להכניסן בפנים ז"א דא"כ יהי' זמן שהמנורה לא יהי' מונחת במקומה בהיכל ודולקת ויתבטל מצות תמיד וזה עצמו שדוחה שבת כיון דכתיב תמיד ודוקא מה שצריך זמן ההטבה והדלקה זה מוכרח וא"א בלא"ה אבל ממילא דוחה שבת וז"פ. אך יש לדחות דהרי בתוס' חגיגה (דף כ"ו ע"ב) ד"ה מנורה לא כתיב בי' תמיד הקשו הא נר מערבי מצותו שיהי' דולק תמיד ותירצו דלא הי' חיוב שיהי' דולק תמיד אך מחמת הנס הי' דולק עיי"ש וכבר העיר במנ"ח דתירוץ זה אינו מספיק לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דהי' מצ"ע דאורייתא להיות נר המערבי דולק תמיד ומכ"ש לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דתמיד כפשטא דכל הנרות מצותן לדלוק תמיד בהיכל וצ"ל כמו"ש המהר"ל ז"ל בגור ארי' להסביר ההבדל בין שלחן למנורה דבשלחן קאי תמיד על השלחן ג"כ וצריך שיהי' השלחן תמיד לפני ד' ולכן הוזהרו מליגע בו אבל במנורה לא כתיב בי' היינו במנורה תמיד אלא בהדלקת המנורה והיינו כשיהי' מנורה אז מצוה שתהי' דולקת תמיד אבל בשביל זה אין חובה על המנורה להיותה תמיד לפני ד' ולכן לא אמרו הוזהרו במנורה כ"א בשלחן וא"כ הדרא לדוכתא קושית המנ"ח ז"ל אך כ"כ למעלה דלק"מ וי"ל עוד דהא דדרשינן בתו"כ תמיד שדוחה שבת היינו אם אירע שכבו דצריך לחזור ולהדליקן לכ"ע בזמן שחייבין הם לדלוק למר כדאית לי' ולמר כדא"ל דזה דוחה שבת ג"כ כיון דכך מצותן להיות דולקין מערב ועד בוקר או בכל המעל"ע ממילא אם כבו חוזר ומדליקן:
ובזה י"ל פירוש התו"כ דצריך שני לימודים דהדלקת המנורה דוחה שבת דלכאורה צ"ע כנ"ל ולהנ"ל י"ל עפימ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' ש"ט דאע"ג דזה ברור דאם כבה המנורה בלילה שצריך לחזור ולהדליקה לקיים מצותה מ"מ א"צ הטבה חדשה לדשן השמן והפתילה שמקודם אלא הדלקה גרידא את הפתילה והשמן הישן כדי שתתקיים מצות הדלקה מערב ועד בוקר וא"כ הו"א דאין הדלקה זו דוחה שבת כיון דל"צ הטבה אלא הדלקה גרידא והדלקה לאו עבודה היא לכן קמ"ל קרא דלהעלות נר תמיד כיון דמצותה שתהי' דולקת תמיד יהי' הפירוש איך שיהי' או מערב ועד בוקר או כל היום ג"כ דוחה שבת ועיי' במנ"ח שכתב בשם הרשב"א ז"ל דס"ל דאם כבה בלילה א"צ לחזור ולהדליק את המנורה ולפ"ר לא מצאתי זה ברשב"א ז"ל אלא שכתב שא"צ דישון והטבה מחדש אלא הדלקה בלחודא וכבר הארכנו בזה בסוגי' דכתבה ויבואר בקונטרס דרך חיים אי"ה ועיי' עוד מ"ש בפלוגתת הר"מ והרמב"ן ז"ל בפרשת פקודי וכאן אין להאריך יותר:
ודע דיש לי עיון בענין זה על המל"מ ז"ל פ"ג מתומ"ס הי"ב שכתב בשם התוס' יומא (דף נ"ט) סוד"ה והרי דדישון המנורה ומזבח הפנימי ל"צ בגדי כהונה ולענ"ד עפר אני תחת כפות רגליו דבתוס' לא נזכר אלא דישון מזבח הפנימי אך המל"מ למד דה"ה לדישון המנורה דאל"כ אמאי בדישון המנורה לא מועלין הא עדיין לא נעשית מצותן כיון דצריך לדישון בגדי כהונה:
אמנם לענ"ד נראה דאע"ג דמצד הדישון ל"צ בגדי כהונה מ"מ כיון דהדישון הוא בכלל ההטבה שבזה שמדשן את המנורה מהפתילות והשמן הישן בזה מתקנו להדליק בו נר אחר וא"כ צריך בגדי כהונה מצד הטבה דברור הדבר דצריך בגד"כ ולכן מצד הדישון לא הוי מחוסר דעצמות הדישון לא צריך בגדי כהונה משא"כ לקושטא דמילתא צריך דישון המנורה תמיד בגדי כהונה מצד הטבת המנורה דהמנורה נתקנת ע"י הדישון וראי' לזה מדברי הגמ' יומא (דף כ"ד ע"ב) דבעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו לפנים מדמינן לה או לחוץ מדמינן לה וברש"י ז"ל דעבודת סילוק היינו דישון המנורה ודישון מזבח הפנימי והנה לדעת התוס' הנ"ל דדישון מזבח הפנימי ל"צ בגדי כהונה ע"כ דכוונת הגמ' ז"ל על דישון המנורה דאל"כ איך שייך לחייב ע"ז זר מיתה כיון דבכהן ל"צ בגד"כ פשיטא דאינה בכלל עבודה שיתחייב ע"ז זר מיתה וא"כ מוכרח מדברי התוס' דדישון המנורה צריך בגדי כהונה וע"כ דהוא מצד הטבה כנ"ל ואין לומר דסוף כל סוף כיון דמצד הדישון ל"צ בגד"כ רק מצד ההטבה וא"כ לענין זה ל"ה עבודה תמה דחסר ההטבה ז"א דהשתא לא נחית הגמ' לסברא זו דהרי מקשינן לקמן אלא מעתה זר שסידר את השלחן לחייב מבואר דהגמ' הי' ס"ל דזה בגדר עבודה תמה ולפי האמת דאסיקנא דל"ה עבודה תמה אין באמת נפ"מ לשיטת התוס' באיבעית רבא כיון דל"מ לה אלא בדישון המנורה וזה צריך בגדי כהונה רק מצד הטבה ומצד הטבה ל"ה עוד עבודה תמה ועיי' ברש"י שם בד"ה זר שסידר את השלחן ובשיח יצחק שם שכתב דה"ה דקשה קושית הגמ' למ"ד דקביעי קנים במנורה אלא מעתה זר שדישן את המנורה לחייב ולכאורה הדבר מתמי' מאוד אטו לא זכר דברי רש"י ז"ל לעיל מיני' דזה הוי עבודת סילוק והרי אסיקנא דהיכל הוי כלפנים אמנם לדברינו א"ש דכוונת השיח יצחק דנהי מצד הדישון הוי עבודת סילוק אמנם הרי ישנו בכלל הטבה ג"כ ומצד זה הוי עבודה וזה ברור ואמת. היוצא לנו מזה שאף לפי דברי התוס' ברור הדבר דדישון המנורה צריך בגדי כהונה ודברי המל"מ צע"ג:
ובעיקר דברי התוס' שס"ל בפשיטות דדישון מזבח הפנימי ל"צ בגד"כ עיי"ש בשיח יצחק שכתב שדעת הר"מ ז"ל נראה להיפך ודבריו נכונים וכן מצאתי מבואר ברמב"ן ז"ל במלחמות פ"ב דיומא בענין הפייסות דיוה"כ שכתב להדיא דדישון מזבח הפנימי דינו כמו תרומת הדשן דהי' בבגדים פחותין אך הי' צריך בגד"כ וכן מוכרח מדברי רש"י ז"ל הנ"ל דשאלת רבא היתה על דישון מזבח הפנימי דיהי' זר חייב עלי' מיתה וע"כ דצריך בגד"כ כנ"ל. ובאמת לפי"ד הרמב"ן ז"ל שם במלחמות דדישון מזבח הפנימי הוא רק מדבריהם וא"ל עיקר מה"ת ע"כ צ"ל דשאלת רבא הי' על דישון המנורה דוודאי יש לה עיקר מה"ת משום הטבת הנרות כנ"ל ויש הרבה לעיי' בדברי הרמב"ן ז"ל שם ואכ"מ:
פרק ג
(כ"ח ל"ה) והי' על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש וגו' ובצאתו ולא ימות. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל ומה שאמר למעלה ונשמע קולו בבואו אל הקודש ולא ימות. הוא על דעתי ביאור למצות הפעמונים וכו' כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בבואו אל הקודש ויכנס לפני אדונו באלו ברשות כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי מלכות כענין אחשורוש. וירמוז לזה שאמר במס' יומא בירושלמי וכל אדם לא יהי' באוהל מועד אפי' אותן שכתוב בהן דמות פניהן פני אדם לא יהי' באוהל מועד ע"כ צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי ויבוא לעבוד את המלך ביחוד וכו' והזכיר זה בכה"ג למעלתו וכו' כי ההדיוטים לא יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב וכו' ואע"פ שלא הי' נכנס לפני ולפנים בבגדים אלו אף באוהל מועד הוצרך לכך ביום הכיפורים שהרי כתיב וכל אדם לא יהי' באוה"מ עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והנה מבואר מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דטעם הפעמונים שלא יכנס פתאום ויצאו המלאכים בשעה שנכנס והי' קשה לו דא"כ אמאי דוקא כה"ג הי' מצוה בפעמונים ותירץ ע"ז כי ההדיוטים לא יכנסו להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות ושוב הי' קשה לו הא קרא זה דכל אדם לא יהי' באוה"מ ביוה"כ כתיב ואז הי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן ולא הי' בו פעמונים וע"ז תירץ דגם בהיכל הוצרך לכך ביוה"כ כדכתיב וכל אדם לא יהי' באוה"מ אתדה"ק:
ולענ"ד שגבו ממני הדברים ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים. בראש מ"ש שכהנים הדיוטים אינם נכנסים להקטיר ולהטיב זה אינו מובן כלל ופשיטא דכהן הדיוט כשר בכל השנה להקטיר ולהטיב את הנרות וצ"ל דכוונת רבינו ז"ל על יוה"כ דבהם הי' כל עבודת היום בכה"ג אך לפי"ז שוב יקשה אמאי דוקא הוצרך כה"ג למעיל בפעמונים וכהנים הדיוטים בכל השנה נכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב בלא פעמונים ומלבד זה מ"ש רבינו ז"ל דגם משום הטבת הנרות הי' צריך פעמונים שלא יהי' שם אדם כנראה מדה"ק ז"ל דהטבה והקטרה דין אחד להם ובאמת נראה להיפך בפ"ה דתמיד וביומא (ד' ל"ד) דדוקא אם בא להקטיר בהיכל דהוא כפרה זה נלמד מכל אדם לא יהי' באוה"מ בבואו לכפר בקודש וכן ילפינן מזה כל דבר שהוא משום כפרה אבל הטבת הנרות ודישון מזבח הפנימי וכיו"ב כל דבר שהי' עבודה ולא כפרה בזה לא נאמר כלל וכל אדם לא יהי' באוה"מ. וכן מ"ש רבינו ז"ל בסודה"ק דאע"ג דלפני ולפנים לא הי' נכנס בבגדים אלו מ"מ אף באוה"מ הוצרך לכך. הוא קשה הבנה דסוף כל סוף קרא זה נאמר על הכניסה לפני ולפנים עם הקטורת ועם הזאת הדמים שהי' לפני ולפנים ובהיכל וכ"ז הי' בבגדי לבן ולא הי' בהם פעמונים כלל ואם אמנם כי ילפינן מזה לכל הכפרות שבהיכל שג"כ צריכין פרישה מ"מ איך אפ"ל דהפעמונים היו מטעם זה כיון דבזה דאיירי עיקר הקרא דכל אדם לא יהי' באוה"מ לא הי' פעמונים ושום סימן המשמיע קול שלא יכנס פתאום שיפרישו מי שהיו שם:
ועלה בדעתי לתרץ דברי הרמב"ן ז"ל בזה עפי"מ דמבואר ביומא (דף מ"ד ע"ב) תנא בכל יום ויום לא הי' לה ניאשתיק והיום הי' לה ניאשתיק ופירש רש"י ז"ל טבעת בראשה שמקשקשת ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו אל הקודש מבואר מדברי רש"י ז"ל דבאמת גם בקטורת דלפני ולפנים הי' סימן שישמע שנכנס עם הקטורת שלא יכנוס פתאום וא"כ צדקו דברי הרמב"ן ז"ל. אך באמת פירוש רש"י ז"ל צ"ע דאמאי בכל יום לא הי' ניאשתיק ואין לומר מצד שהי' פעמונים במעיל זה ניחא אם הי' כה"ג מקטיר אמנם בכל השנה הרי כהן הדיוט הי' מקטיר את הקטורת והי' פייס ע"ז וא"כ איך הי' נכנס להקטיר הקטורת בלא ניאשתיק אך דעת רש"י ז"ל י"ל דס"ל דקרא זה רק בכה"ג נאמר כשבא להיכל אבל כהן הדיוט ל"צ שמיעת קול אבל הרמב"ן ז"ל דס"ל דזה דצריך בכה"ג הוא משום הקרא דוכל אדם לא יהי' באוהל ועד וזה אפי' בכהן הדיוט בכל השנה א"כ אין לחלק בין מחתה דיוה"כ לשאר ימות השנה:
ובאמת בתוס' שם הביאו בשם הערוך ז"ל והירושלמי דפירוש ניאשתיק נרתיק ולא הי' לה טבעת כלל להשמיע קול וכן מבואר בפירוש הר"ח ז"ל הנדפס מחדש בש"ס דפוס ווילנא עיי"ש ועיי' ביומא (דף י"ב ע"א) ור"י אמר לך חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח וברש"י ז"ל אל כל אחד ואחד מתפלל על עצמו אמנם בר"ח ז"ל כתב בזה"ל הלא תראה כי בכל השנה הצריכו הכתוב במקום שליח הקשת הרימונים בתוך הפעמונים כי בשעה שיבוא אל הקודש ללבוש המעיל שהוא שליח המגיד וכו' ועכשיו ביוה"כ לפני ולפנים לא הוצרכו לזה המעיל עכ"ל. ונראה דרש"י ור"ח ז"ל לשיטתם בהא דפירשו בניאשתיק דרש"י לשיטתו דניאשתיק היינו טבעת המשמיע קול א"כ גם ביוה"כ הי' צריך שליח בבואו אל הקודש ואע"ג דאח"כ בהזאת הדם לא הי' משמיע קול מ"מ כיון דהקטרת הקטורת הו' העבודה הראשונה שבפנים ובזה הי' משמיע קול שוב ל"צ יותר ולכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש דלא היו צריכין לשליח היום שכל או"א מתפלל בעצמו אמנם הר"ח ז"ל לשיטתו דס"ל דניאשתיק היינו נרתיק ולא הי' כלל משמיע קול בקטורת דלפני ולפנים וא"כ פירש שפיר הא דחביבין ישראל שלא הוצרכו ביוה"כ לשליח היינו שנכנס לפני ולפנים בלא השמעת קול. ויש לתרץ בזה דברי הר"מ ז"ל שלא הביא כלל ברייתא זו דביוה"כ הי' במחתה ניאשתיק וכבר נתעורר בזה הגאון בשיח יצחק ז"ל ולהנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל ס"ל בפירושא דניאשתיק כפירוש רש"י ז"ל שהי' טבעת להשמעת קול וס"ל דזה רק דברי בן הסגן אבל חכמים פליגי עליו ומדס"ל לר"י דחביבין ישראל שלא הוצרכו לשליח והיינו כפירוש הר"ח ז"ל נראה דהלכה כחכמים לכן פסק כן דלא הי' טבעת המשמיע קול בקטורת דיוה"כ:
היוצא לנו מכל זה שכתבנו שקשה מאוד לומר דטעם הפעמונים הי' משום וכל אדם לא יהי' באוה"מ כיון דכל השנה היו עובדים כהנים הדיוטים בהיכל עבודות אלו ולא הי' להם פעמונים. ועיי' ברמב"ן ז"ל לקמן (ל' ז') בקרא והקטיר עליו אהרן קטורת סמים שכתב להדיא דאין המצוה הזו בכה"ג לבד אלא אף היא בכה"ד כדין הדלקת הנרות שבצדה וכו' ולא ידעתי למה הוזכר אהרן בשניהם וכו' או שירמוז שאהרן יתחיל בקטורת ובנרות עכ"ל. מבואר להדיא מדה"ק דמצות הקטורת והטבת הנרות הוא בכהן הדיוט ג"כ ודבריו כאן צע"ג לכאורה:
ואולי י"ל כיון דבאמת כתיב בתוה"ק בהם אהרן היינו דהוא מצותו ומכחו זכו בניו וכמו שמצאנו להדיא בנרות שאמרו כן חז"ל ועיי' ברמב"ן ריש בהעלותך לכן הי' תחילת העבודה ע"י אהרן שבאמת היא שלו ולכן הי' במעיל ופעמונים להורות שבעבודה זו לא יהי' אדם באוה"מ וכיון שהכוונה על מלאכי השרת שהם רוחניים והם למעלה מן הזמן והמקום הועיל זה על כל הקטורת דלדורות עולם אפי' אם יקריבו כהנים הדיוטים שלא יהיו אז באוה"מ וכן אינו בכלל ביאת פתאום להיכל דאהרן הכהן בעבודתו הראשונה הועיל בזה לדורות על ביאות אלו הן בקטורת והן בנרות שלא יהי' בכלל ביאות פתאום והבן:
ובדרושים כתבנו בכוונת הרמב"ן ז"ל שס"ל שעיקר הקפידא שכל אדם לא יהי' באוה"מ אפי' אותן שכתוב בהן דמות אדם הי' רק ביוה"כ כיון דביוה"כ הי' היחוד הגמור של ישראל עם הקב"ה וזה הי' תיקון חטא העגל להורות שהשי"ת לבדו משגיח בנו ואין זולתו בשום שותפות בעולם לכן ביוה"כ לא הי' בכל הקטרות הן בהיכל והן בקה"ק שום מלאך להורות זה ועיי' במאירי יומא (דף י"ט ע"ב) שכתב שזה הי' מחלוקת הצדוקים עם הפרושים בענין הקטורת דלפני ולפנים שהצדוקים היו מתקנין את הקטורת בחוץ שהי' ס"ל דבחוץ צריך ג"כ הקטרה ומשום זה היתה אזהרת הפרושים חמורה ע"ז והוא שאמרו בכהן שעשה כן שמצאו רגל עגל בין כתיפיו ר"ל סיבת העגל ושורש ענינו מצאו בשעה שחקרוהו ונשאו ונתנו עמו עכ"ל והוא דבר נפלא למאוד והאיר עינינו בכוונת הצדוקים שרצו להרוס כל יסוד יוה"כ שהוא יום סליחה של חטא העגל בזה שקבלו ישראל עליהם עבודת השי"ת בלבדו ואין זולתו והוא משגיח בנו בכל ענינים והם רצו שתהי' הקטרה אחרת בחוץ ולזאת עמדו בזה החכמים בפרץ ולזאת הכהן הי' פורש ובוכה על שחשדוהו כיון שזה הוא היסוד היהודית ולזאת בכל הקטרות דביוה"כ אפי' בקטורת דהיכל הי' צריך כה"ג שילבש המעיל עם הפעמונים כי כל אדם לא יהי' אז באוה"מ אפי' המלאכים והי' זה בין בהקטרה ובין בהטבת הנרות שכלל הוא בכל עבודות יוה"כ שלא יהי' שום מבדיל בין הכה"ג ובין השי"ת וכמו שהי' כל עבודות היום רק בכה"ג שהוא שליח של כל ישראל כן הי' רק לפני ד' לבדו ובזה יתפרשו כל דברי הרמב"ן ז"ל במה שכתב כי כהנים הדיוטים לא יכנסו להקטיר ולהטיב. והבן היטב כי קצרנו. ואם שגיתי השי"ת יכפר בעדי:
פרק ד
(שם ל"ח) והי' על מצח אהרן וגו' והי' על מצחו תמיד לרצון לפני ד'. וברש"י ז"ל בזה"ל א"א לומר שיהי' על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה אלא תמיד לרצון להם אפי' אינו על מצחו שלא הי' כה"ג עובד באותה שעה. ולדברי האומר על מצחו מרצה ואם לאו אינו מרצה נדרוש על מצחו תמיד מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו עכ"ל רש"י ז"ל. והנה לכאורה תמי' לי טובא על רש"י ז"ל שכתב לדייק דתמיד מרצה שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה ומנ"ל לרש"י ז"ל שהי' אסור ללבוש הציץ שלא בשעת עבודה והרי מבואר במס' יומא (דף ז' ע"ב) דר"ש יליף דתמיד מרצה דא"א לומר דלובש תמיד את הציץ דמי לא בעי מינם ומי לא בעי עייל לבה"כ עיי"ש הרי מבואר להדיא דגם שלא בשעת עבודה הי' מותר ללכת בציץ רק דהכריח משינה ומבה"כ ואיך כתב רש"י ז"ל בפשיטות להכריח דתמיד מרצה שלא הי' לובשו אלא בשעת עבודה ותמהני שלא מצאתי למפרשי רש"י ז"ל שהערו בזה ולענ"ד היא קושי' גדולה על שיטת רש"י ז"ל:
ולכאורה עלה בדעתי דרך פילפול דהנה באמת יש לעיי' על ר"ש ביומא שם דלמה הוצרך להכריח דא"א שילך תמיד בהציץ משום דמי לא בעי מינם וכו' ואמאי לא הכריח מטעם זה הא אסור ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לדעת הר"מ ז"ל דהם כלאים ולא הותרו אלא בשעת עבודה וא"כ מסברא דהך תמיד בא להורות דתמיד מרצה דאין סברא דהתירה התורה ללכת תמיד בבגד"כ משום הציץ כדי לרצות שמא יהי' טומאה כיון דהוי רק ספק אם יארע טומאה ועדיף הרבה ממה דדייק ר"ע בפסחים (דף ה') דתשביתו הוא מערב יו"ט דאי נימא דהוא ביו"ט הא אסור משום מלאכה ולא אמרי' דגזה"כ הוא דדוחה עול"ת דיו"ט דסברא הוא לומר יותר שכוונת התוה"ק באופן המותר וא"כ ה"נ כיון דאנו מסופקין בכוונת הקרא אם תמיד פירושו שילך תמיד בציץ או דתמיד מרצה א"כ אמרי' דע"כ פירושו דתמיד מרצה דאי אפשר לומר דכוונת הקרא שילך תמיד בבגד"כ דאין סברא להתיר איסור כלאים שלא בשעת עבודה בשביל ספק טומאה כנ"ל לכן נראה דר"ש לשיטתו דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר א"כ י"ל דבאמת התירה התוה"ק ללכת תמיד בבגד"כ ובציץ משום שיהי' מרצה אם יארע טומאה ואין לומר הא איכא איסור כלאים ז"א כיון דהכה"ג מכוין בלבישה זו רק לקיים דברי השי"ת הוי לענין כלאים דבר שא"מ ולכן ר"ש לשיטתו מוכרח לדייק דתמיד פירושו דתמיד מרצה דמי לא בעי מינם וכו' אמנם רש"י ז"ל להלכה י"ל דס"ל דדבר שא"מ אסור ולכן שפיר פירש דיש להכריח כר"ש דתמיד מרצה דא"א לומר דצריך ללבוש תמיד דשלא בשעת עבודה אסור ללכת בציץ משום שאר בגדי כהונה שהן של כלאים וציץ בלא בגד"כ אינו מרצה וזה נכון דרך פילפול בדעת רש"י ז"ל:
ובזה א"ש ג"כ מה שקשה מאוד על רש"י ז"ל שסותר משנתו דהכא כתב בפשיטות דשלא בשעת עבודה אסור ללכת בבגדי כהונה ובקידושין (דף ס"ו ע"א) בעובדא דינאי המלך כתב רש"י דהי' מותר ללכת בציץ שלא בשעת עבודה דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם. ולהנ"ל א"ש דהתם כוונת רש"י ז"ל אם נימא כר"ש דס"ל דשא"מ מותר א"כ מצד כלאים ליכא איסורא אלא מצד מעילה בהחדש וע"ז שפיר פירש רש"י ז"ל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם:
איברא דבעיקר הדבר אי ציץ אינו מרצה אלא בצירוף שאר הבגדי כהונה כ"כ האחרונים דבמחלוקת היא שנוי' דדעת התוס' יומא (דף ס"ט ע"א) וקידושין (דף ס"ו ע"א) דציץ בעצמו ג"כ מרצה אמנם דעת הר"מ ז"ל וכ"נ מירושלמי דאינו מרצה בלא השמונה בגדים ועיי' בזה מ"ש הגאון מו"ה ר"ב פרענקיל ז"ל בהגהות על טורי אבן חגיגה (דף י"ז ע"א) ד"ה אין כה"ג מתלבש בכליו:
ולכאורה יש להכריח שגם דעת רש"י ז"ל כר"ת מדברי רש"י פסחים (דף ע"ז ע"א) בד"ה שאינו על מצחו שכתב בזה"ל דהא אין נכנס שם בבגדי זהב משום דאין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל והוא תמי' מאוד כמו שתמה הג' רעק"א ז"ל בדרוש וחידוש ובגליון הש"ס שם ת"ל דלפני ולפנים הי' צריד ללכת בבגדי לבן ולמה צריך רש"י ז"ל לפרש טעמא דקרא לכן נראה שדעת רש"י ז"ל כר"ת דציץ לרצות א"צ לבגדי כהונה כלל והוא דבר בפני עצמו וא"כ א"ר מקרא דעבודת פנים הי' בד' בגדים דלא הי' לובש בציץ ג"כ ואין זה בכלל יתור בגדים כיון דהוא ענין בפ"ע לרצות וכמו דהולך בציץ גרידא ואין בו משום מחוסר בגדים ומרצה ה"ה דיכול לילך בו אפי' בעבודת פנים לכן פירש רש"י ז"ל דהוכחת ר"ש הוא מכח דאזיל לשיטתו דדריש טעמא דקרא דד' עבודות בבגדי לבן משום דאסור ליכנס בבגדי זהב דאין קטיגור נ"ס וא"כ ה"ה דאסור ליכנס לפנים בציץ וזה נכון בדעת רש"י ז"ל. וא"כ נסתרו דברינו בפירוש רש"י ז"ל כאן כיון דרש"י ז"ל כר"ת דציץ ל"צ בגדי כהונה כלל לרצות א"כ מנ"ל דאסור ללכת בציץ שלא בשעת עבודה אך באמת דברינו בשיטת רש"י ז"ל מוכרחים הם ואין ביאור אחר לדברי רש"י ז"ל כאן כ"א כמו"ש דרש"י ס"ל דא"נ דשא"מ אסור אסור ללכת בבגד"כ שלא בשעת עבודה משום כלאים וא"כ אין סברא דנתיר בגדי כהונה משום ספק ומצאתי שהרב אומר כן ה"נ רבן של ישראל הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל בתשובותיו לבעל מפרשי הים שבסוף ספר ים התלמוד שכתב כדברינו ממש לתרץ קושית השאג"א ז"ל על הר"מ ז"ל הנ"ל מחטאת עוף הבאה על הספק עיי"ש שכתב כדברינו ממש וברור בעיני שאם הי' הגז"ל רואה דברי רש"י ז"ל אלו הי' שמח שעפ"ד ז"ל יתפרשון דברי רש"י ז"ל בטו"ט ודעת:
אמנם לתרץ דברי רש"י פסחים הנ"ל ולהצילו מקושית רעק"א ז"ל נלענ"ד בדעת רש"י ז"ל דס"ל דזה אמת שהציץ אינו מרצה בלי בגדי כהונה וטעמא דמילתא כיון דקיי"ל דכהנים שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אבל כשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל כזרים וא"כ כיון דבלא בגד"כ הוא כזר איד יכול הציץ כשהוא על מצחו לרצות לכן אינו מרצה כשאינו לובש בגד"כ. אמנם בזה פליג רש"י על הר"מ ז"ל דס"ל דאינו מרצה אלא כשלובש השמונה בגדים דוקא בזה פליג עליו רש"י ז"ל דכללא הוא אם הוא כהן אז הציץ מרצה כשהוא על מצחו ואם ילבש הציץ כשהוא לבוש בד' בגדים כיון דכהן הוא הציץ מרצה בעודו על מצחו. לכן אינו ראי' מזה שאמרה התורה דלפני ולפנים ישמש בד' בגדים שאין ללבוש הציץ לכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש מצד טעמא דקרא ור"ש לשיטתו כנ"ל ויש לעיי' עוד בזה ואכ"מ. אמנם דעת הר"מ ז"ל נראה עיקר כמ"ש הגאון מוהר"ב פרענקיל ז"ל דס"ל דבאמת דתמיד אתי להורות דכה"ג ילבש תמיד הציץ וממילא לובש תמיד הח' בגדים. ויען כי בתשובה כתבנו דבר נכון בזה בדעת הר"מ ז"ל אעתיק בזה מ"ש שם וז"ל שם:
ועתה אשיב לך על מה שכתבת לתרץ את דברי הר"מ ז"ל שסובר דהציץ מרצה רק בעודהו על מצחו אבל אינו על מצחו אינו מרצה ויליף לה מדכתיב והי' על מצחו תמיד וכו'. ותמהת ע"ז דהרי אדרבה בש"ס דילן ילפינן מזה דתמיד מרצה וכתבת לתרץ דהר"מ ז"ל סמך עצמו על הירושלמי יומא פ"ק שלהי ה"ב שמבואר כן דמאן דס"ל דמרצה רק בעודהו על מצחו היינו משום דיליף לה מתמיד ועיי"ש בקרבן העדה דס"ל דכיון דהתורה אמרה דמחויב תמיד לילך בציץ ע"כ דאינו מרצה אלא בעודנו על מצחו לכן מחויב לילך בו תמיד דילמא יארע טומאה במקדש ואף בלילה דהקטר חלבים ואימורין כשרין כל הלילה אלו תוכן דבריך בזה. ויפה כתבת וכוונת אל האמת בדעת הר"מ צ"ל וכבר קדמוך בזה בהגהות החדשות בר"מ ז"ל דפוס ווארשא ובחידושינו כתבנו ראי' ברורה לזה שכן דעת הר"מ ז"ל ממ"ש בפ"ה מכלי המקדש ה"ז דכה"ג צריך שיהי' דירתו בירושלים ואינו זז משם לעולם והוא דבר נפלא ואין לו שום מקור וראיתי במנ"ח שכתב בזה דבר חכמה כיון דכה"ג הי' מקריב בכל יום מנחת חביתין מחציתה בבוקר ומחציתה בערב וכל המקריב קרבן טעון לינה אפי' קרבן עצים א"כ הכה"ג הי' אסור ללכת בשום פעם מירושלים כיון דתמיד הי' טעון לינה בירושלים מצד המ"ח כנ"ל. וזה דבר חריף. אבל אינו מספיק בדעת הר"מ ז"ל כמ"ש בזה בהגהות לספר באר הגולה הרב הג' ר' ראובן ראפופורט מטארנאפיל ולענ"ד אכתי קשה על הר"מ ז"ל מגמ' ערוכה יומא (דף ס"ט ע"א) דמקשינן בגמ' על בגדי כהונה ובמדינה לא והתני' בעשרים וחמשה בטבת וכו' ומתרצינן איבע"א ראוין לבגדי כהונה ואיבע"א עת לעשות לד' וכו' נראה מבואר דמזה דכה"ג הי' יוצא חוץ לירושלים ל"ק מידי רק משום דהי' מלובש בבגדי כהונה ולתירוץ ראשון דראוין לבגדי כהונה לא צ"ל עת לעשות לד' ולדעת הר"מ ז"ל הא הליכה לחודא הי' איסור וא"כ ע"כ צ"ל עת לעשות לד' והיא קושי' גדולה. בפרט לשיטת המנ"ח דאיכא עשה של תורה מצד ופנית בבוקר והלכת וכו' וא"כ אמאי לא מקשה הגמ' איך הי' מותר הכה"ג ללכת חוץ לירושלים ודוחק לומר דלא הקריב אז מנ"ח:
לכן נלענ"ד שכוונת הר"מ ז"ל במה שכתב דאל יזוז משם לעולם הוא לפימש"כ למעלה דהר"מ ז"ל ס"ל דציץ מרצה רק בעודהו על מצחו אבל כשאינו עודהו על מצחו אינו מרצה. והנה התוס' בסוגיין כתבו דלהך מ"ד יהי' צ"ל דאע"ג דבגדי כהונה מותרין רק במקדש אבל לא במדינה היינו דוקא שאר בגדי כהונה אבל הציץ מותר ללכת בו אפי' חוץ למקדש אך נראה דזה דוקא התוס' לשיטתם דס"ל דמדינה היינו חוץ למקדש שפיר הכריחו דמותר תמיד לילך בציץ אפי' חוץ למקדש כיון דס"ל עודהו על מצחו מרצה אמנם הר"מ ז"ל דפוסק דירושלים בכלל מקדש וא"כ לדידי' שפיר י"ל דאין נפ"מ בין ציץ לשאר בגד"כ ובמדינה אסורין ובירושלים מותר הכל כיון דירושלים בכלל מקדש וז"ב לדעת הר"מ ז"ל. ומעתה א"ש מאוד דברי הר"מ ז"ל דפסק דכה"ג אסור לצאת מירושלים כיון דהר"מ ז"ל פוסק דמרצה רק בעודהו על מצחו ויליף לה מדכתיב והי' על מצחו תמיד שצריך תמיד ללכת בו א"כ ממילא אסור לצאת חוץ לירושלים כיון דבמדינה אסור ללכת בציץ והתורה אמרה ונשא על מצחו תמיד והתוס' ילפי מזה דציץ גרע משאר בגדי כהונה כמבואר בדבריהם אמנם הר"מ ז"ל למד מזה דכה"ג אסור לצאת חוץ לירושלים כדי שיוכל להתקיים בו ונשא על מצחו תמיד וזה נראה האמת בדעת הר"מ ז"ל:
ומעתה א"ש מאוד דברי הגמ' יומא דלא הי' יכול להקשות ממה שהי' הולך חוץ לירושלים כיון דהי' הולך בבגדי כהונה א"כ באמת גם חוץ לירושלים הי' מותר לילך וכל הקושי' מבגדי כהונה. וע"ז תי' הגמ' ראוין לבגדי כהונה והא דלא הלך בציץ היינו משום דבאמת לא הקריבו בביהמ"ק שום קרבן ולא הי' צריך ריצוי ציץ. ועוד תירץ הגמרא ואיבע"א עת לעשות לד' והלך באמת בבגדי כהונה. ובזה י"ל מה דקשה לכאורה בגמ' בתי' הב' עת לעשות לד' כיון דהי' אפשר בראוין לבגדי כהונה א"כ שוב ל"ש על הבגד"כ עת לעשות לד'. ולפי הנ"ל י"ל דהי' קשה להגמ' לומר משום דכה"ג אסור לילך בלא ציץ ומוכרח הגמ' לתרץ משום עת לעשות ועיי' בזה. אלה הדברים שכתבנו בחידושינו והוא ראי' גדולה לדבריך שזה דעת הר"מ ז"ל דיליף לה מתמיד שכה"ג צריך שילך תמיד בציץ ולכן לא הי' יכול לצאת חוץ לירושלים: