כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פנחס
פרק א
בירושלמי סנהדרין פ' הנשרפין פ"ז איתא בזה"ל תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים אמר ר"י בן פזי בקשו לנדותו אלולי שקפצה עליו רוה"ק ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, והנה ד' הירושלמי תמוהין מאוד הלא הלכה כן דבועל ארמית קנאין פוגעין בו וראיתי להג' בעל יפה מראה ז"ל שכ' דאמת כן הוא דאע"ג דהל' דקנאין פוגעין בו מ"מ אין רוח חכמים נוחה מהם ומ"מ מפני שהשעה צריכה לכך עשה פנחס מה שהוא שלא ברצון חכמים ולכן קפצה עליו רוה"ק אד"ק ותמוהין המה דלא מצאנו זה בשום מקום לומר דקנאין פוגעין בו אין רוח חכמים נוחה מהם ומה שנלענ"ד בזה דהנה בספרי מבואר דכאשר ראה פנחס זה המעשה שעשה זמרי אמר אין כאן אדם שיהרג או יהרוג נראה דפנחס מס"נ על זה והוא תמי' לענ"ד איך מותר להכניס עצמו בספק סכנה לעשות הדין דקנאין פוגעין בו דאינו אלא רשות ובאמת בגמ' דילן (ד' פ"ב ע"ב) מבואר דהמתין פנחס עד שתשש כחו נראה מבואר אע"ג דרצה לקנאות מ"מ עשה כדין שהמתין עד שתשש כחו ובאמת בגמ' דילן נראה דס"ל דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי מדלא חשיב בין הניסים שלא הזו מדמם על פנחס אמנם הספרי דחשיב גם נס זה מבואר דס"ל דפנחס הי' כהן מקודם כן מבואר מלשון הספרי דקראו כהן בן כהן וכו' והנה נראה שאסור לכהן ליטמא עצמו לקיים הדין דקנאין פוגעין בו כיון דאינו אלא רשות וא"כ צ"ל דבאמת מצד הדין דקנאין פוגעין בו אסור הי' לפנחס להרוג את זמרי הן משום כהונה והן משום שנכנס בספק סכנה ומצ"ע דהוכח תוכיח הוא רק עד כדי הכאה ולא יותר והא דבאמת נכנס וסיכן א"ע ועבר על לאו דטומאת כהנים נראה דהוא הי' משום דפנחס ראה שבזה יהי' הצלת כל ישראל וכיון שהצלת ישראל תלוי בזה לא גרע מפק"נ שדוחה כל איסורין שבתורה לכן דוחה איסור דט"כ וחייב ליכנס בספק סכנה כדי להציל את כל ישראל ועי' בכסף משנה פ"א מרוצח בשם הגהות מיימוני דמחויב להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל את חבירו בפרט היכא שהדבר נוגע להצלת כלל ישראל נראה דכ"ע מודים לזה הן אמת שראיתי להגאון מדווינסק שליט"א בספר אור שמח פ"ז מה' רוצח ה"ח שהוכיח מלשון הר"מ ז"ל שכ' בזה"ל הגולה א"י מעיר מקלטו לעולם וכו' אפי' כל ישראל צריכין לתשועתו וכו' התיר עצמו למיתה שלכן הוסיף זה רבינו ז"ל שזה טעם למה אינו יוצא הלא פק"נ דוחה כל מצות שבתורה וכ"ש פק"נ דכל ישראל ואסתר תוכיח ולזה אמר הר"מ ז"ל דהטעם הוא כיון דהתורה פטרה את הגוה"ד ממיתה א"כ כשיוצא ה"ה נכנס בספק סכנה מגוה"ד ואין לו לסכן עצמו משום פק"נ אפי' פק"נ דכל ישראל. ואני אומר לשרי לי' מרי' שבמחכת"ה לא דיבר נכונה שלענ"ד נראה ברו' דאם הי' הדין דמחויב לצאת כדי להציל את ישראל הי' הגוה"ד נהרג עליו דלא גרע מיצא בשוגג מעיר מקלטו דקיי"ל דגוה"ד גולה עליו כמבואר לעיל פ"ה הי"א ומבואר מזה דלא פטור מצד כי יחם לבבו אלא אם הזיד לצאת מעיר מקלטו אבל לא בהולך ברשות מצוה ועפ"י ב"ד והרי חזינן דהך טעם דכי יחם לבבו אינו פוטר את הגוה"ד לאחר מיתת כה"ג אפי' אם מת מיד לאחר שנגמר דינו לגלות ונהרג עליו אם הרגו וא"כ אם הי' הדין דלצורך פק"נ מותר לצאת מעיר מקלטו הי' הגוה"ד נהרג עליו אם הי' הרגו כמו בהרגו בתוך עיר מקלטו:
לכן נראה ברור שאין זה שחיי הר"ג ז"ל שאם יצא התיר עצמו למיתה לגוה"ד טעם שמפני זה לא יצא אפי' במקום פק"נ אלא נהפוך הוא שאחרי שהדין שלא יצא משם לעולם וגזה"כ הוא שאפילו לצורך פק"נ כל ישראל אין לו לצאת משם הוסיף הר"מ ז"ל שאם לא השגיח על דין התורה ויצא משם אע"ג שיצא להציל אם הרגו גוה"ד אינו נהרג עליו וז"ב אצלי בדעת הר"מ ז"ל וח"ו לומר כן שאין להכניס עצמו בספק סכנה להציל כלל ישראל ותמהני על הגאון המחבר שליט"א שהרי זה ברור לו שמותר לעבור על איסורי תורה להציל ישראל וה"ר מאסתר ומשם ראי' שמחויב להכניס עצמו לספק סכנה ג"כ דהרי אסתר הכניסה א"ע לסכנה בזה שנכנסה לגינת הביתן שלא כדת והי' דינה למיתה לולא שנעשה לה נס שמלאכי השרת מתחי לה חוט של חן:
ועי' במגילה (דף ט"ו ע"ב) ר"י בן קרחה אומר אם אסביר לו פנים כדי שיהרוג הוא והיא וכן מוכרח מד' הספרי הכא דס"ל דפנחס נכנס בסכנה לקיים הדין דקנאין פוגעין בו וע"כ משום דהי' יודע דהוא להצלת ישראל שו"ר בפנים יפות סוף פ' בלק שהעיר בזה וכ' דבמקום דיש קידוש השם רשאי למסור נפשו ולא אדע מנ"ל זאת ולדעת הר"מ ז"ל ברור הדבר דרק בשלשה אלו אבל בכל התורה כולה הוי מתחייב בנפשו ואפי' לפ"ד התוס' דרשאי להחמיר על עצמו ה"ד אם כופין אותו לעבור אותו בקו"ע אבל בשוא"ת ובמקום שאינו אלא רשות לא מצאתי בשום מקום שיהי' רשאי ליכנס בסכנה ותימה שלא הביא כלל ד' הגמ' דילן שבאמת המתין פנחס עד שתשש כוחו של זמרי מבואר להיפוך ודעת הספרי ע"כ כדאמר ומעתה י"ל דהירושלמי ג"כ ס"ל כספרי דכבר נתכהן וגם נכנס בסכנה לקיים הדין דקנאין פוגעין בו לכן שפיר ס"ל להירושלמי דהי' שלא ברצון חכמים ובקשו לנדותו לולא שקפצה עליו רוה"ק ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' ויכפר על בנ"י שהיתה בזה הצלת ישראל וממילא הכל הי' כדין:
וי"ל בזה בביאור הקרא שאמר נו הקב"ה לכן הנני נותן לו את בריתי שלום דהנה לכאורה י"ל שאע"פ שמה שנוגע לפק"נ הותרו כל איסורין שבתורה מ"מ לא הי' פנחס רשאי לעבור על איסור תורה הן לסכן עצמו שזה נגד האזהרה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם והן לטמאות עצמו מפני פק"נ עפמ"ש הר"מ ז"ל בפי' המשניות ביומא פ"ח מ"ו בנשכו כלב שוטה דטעמא דחכמים דס"ל דאסור להאכילו מחצר הכבד שלו דאינו מותר לעבור על איסורי תורה במקום פק"נ אלא רפואות טבעיות משא"כ רפואות שהמה מדרך סגולה אסור לעבור איסורי תורה אפ' במקום פק"נ:
ובדרוש אמרתי להסביר הדברים עפ"מ ששמעתי מכבוד אבי הרבני החסיד המנוח מו"ה חיים יצחק ז"ל בשם אדמו"ר הגאון הקדוש בעל שפת אמת זצוקלה"ה שהשיב לאחד שהפציר בו שיתן לו סגולה לצורך חולה שהי' לו בתוך ביתו והשיב לו מרן הקדוש זצ"ל בזה"ל יאמין לי כי אינני יודע סגולות אמנם כבר אמר השי"ת והייתם לי סגולה (שזה הסגולה היותר בדיקה שיעזור השי"ת) עכ"ל הזהב ודפח"ח שפ"י לזאת אם באנו לרפאות אותו ע"י סגולה הסגולה היותר טובה שלא לעבור על דברי תורה ולכן אינו דוחין איסורין אפי' במקום פק"נ]:
וראיתי להגאון מהר"י חגי"ז ז"ל בספר עץ חיים על משניות שם שכ' בזה"ל וקשה לי על שהתירו לצאת בקמיע מומחה בשבת כמבואר בשבת (פ"ו) והוא דרך סגולה עכ"ל ובמחכ"ת לק"מ דהרי התם ליכא למימר הטעם דפק"נ דחי' לאיסור הוצאה] כיון דגם לצורך חולה שאב"ס מותר אמנם הטעם פשוט כיון דהוא ממומחה דרך בני אדם ללבוש אותו והוי בגדר תכשיט ואינו בכלל הוצאה וליכא חילול שבת כלל וז"פ וברור. וראי' לזה מהא דמבואר במכות (ד' ח"י) גבי דוד דחפר עד תהומא ורצה למשטף עלמא ושאל לאחיתופל ואמר ק"ו דמה לעשות שלום בין איש לאשתו מותר למחוק שם שמים מכ"ש הכא ותמהו כולם ת"ל דפק"נ דוחה איסור דמחיקת השם:
אמנם להנ"ל א"ש כיון דהצלה עפ"י סגולה אינו דוחה איסור תורה אפילו במקום פק"נ לכן הי' צריך אחיתופל לה"ר מלעשות שלום בין איש לאשתו דמותר למחוק את השם מכ"ש הכא להעמיד העולם על מכונה והוי שלום כללי דבודאי מותר לעבור על איסור תורה ומעתה י"ל דגם הכא מצד פק"נ דישראל לא הי' לו לפנחס לעבור על איסורי תורה כיון דהצלה אינו עפ"י הטבע רק עפ"י סגולה א"כ מוטב שלא לעבור על דברי תורה וא"ז ענין להא דפק"נ דוחה איסורין שבתורה אמנם באמת הכא מלבד ענין דפק"נ של הצלת ישראל מלבד זאת הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובזה שפיר י"ל ק"ו מסוטה דאם מותר למחוק את השם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו מכ"ש דהי' מותר לטמאות א"ע ולסכן א"ע כדי לעשות שלום בין ישראל להקב"ה ולזאת ענין פנחס שמסר נפשו הי' עיקר מצד השלום לכן אמר לו הקב"ה הנני נותן לו את בריתי שלום וזה הפי' תחת אשר קינא וגו' ויכפר על בנ"י שעיד"ז נעשה שלום הכללי בין השי"ת לישראל:
ואם כנים הדברים י"ל בזה מה שתמהו הפוסקים על רבותינו עמודי הוראה הרי"ף והר"מ והרא"ש ז"ל שלא הביאו להלכה הא דקדושין (דף ס"ו) דואו דשלום קטיע ודרשינן מזה דבע"מ פסול לעבודה ועי' בזה בת' רעק"א ז"ל ס' ע"ה מה שהביא בשם בתי כהונה דאם ילפינן להכשיר חלל מדכתיב ברך ד' חילו א"צ לימוד לפסול בע"מ ולכן לא אמרינן כלל דואו דשלום קטיע אך ז"ד גדול דסוף כל סוף מה הענין בזה וכנראה דיש פלוגתא בענין זה ובמאי פליגי:
לכן נראה דלפמ"ש דלכן ניתן לו ברית שלום משום שעשה שלום הכללי אמנם למה דמבואר בש"ס דילן דהמתין עד שתשש כחו נראה מבואר דלא רצה לכנוס במקום סכנה לעשות השלום הזה וכן ס"ל לגמ' דילן שלא נתכהן עוד מה"ט לכן אע"פ שאמר לו השי"ת הנני נותן לו את בריתי שלום אבל ה"ואו" קטיעה מפני שנתרשל להביא השלום עד שתשש כחו של פנחס והניח את המגפה לשלוט איזה זמן אמנם לדעת הספרי והירושלמי דפנחס באמת מסר נפשו וסיכן א"ע לעשות שלום באמת אין הואיו דשלום קטיעה כלל (ובפנימיות הענין יובן היטב "דויו" הוא מלכות ויען שנתרשל לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים להמליך את הקב"ה על ישראל לכן נרמז זאת "בויו" קטוע אמנם לדעת הספרי שלא התרשל כלל באמת אין הויו קטוע) ומעתה נראה דהר"מ ז"ל לשיטתו שפסק בפ"ה מכה"מ הי"ג דנתכהן פנחס מיד עם אהרן ובניו וא"כ בלא"ה הי' עובר על איסור ט"כ וא"כ ברור הדבר דלא נתרשל כלל כיון דחזינן דהי' ס"ל דלעשות שלום מותר לעבור על איסור תורה א"כ בודאי דנכנס בספק סכנה ג"כ וא"כ שפיר לא הביא כלל הא "דויו" קטוע ומה שיש לומר עוד בטעם החכמים שרצו לנדות את פנחס שהי' ס"ל כיון דעל שאלת בת יתרו מי התיר לך לא השיב מרע"ה כלום א"כ לא הוי מזיד גמור ואינו בגדר קנאין דהנה זה נראה ברור דאע"ג דהבא על הכותית קנאין פוגעין בו מ"מ ה"ד אם הוא גדול ובר חיובא אבל קטן כיון דאינו בר עונשין אינו בגדר זה וא"כ אפי' א"נ דא"צ התראה וכ"נ דכל הני שקנאין פוגעין בהן ל"צ התראה כמו טמא ששימש במקדש וגונב את הקסוה אבל מ"מ צריך שיהי' מזיד גמור ואולי צריך שידע את הח"מ ג"כ אבל הכא כיון שנתעלמה מכולם הלכה ולא ידע זמרי הדין דחייב מיתה ע"י קנאין הי' ס"ל לסנהדרין דאינו בר קטלא לכן הי' ס"ל שפנחס לא טוב עשה אבל האמת אינו כן שבשעה שמכניס ברית קודש במקום טומאה ודבק בטומאה ה"ה כמוה ממש ולכן ל"צ התראה כלל ובאמת נראה שזה ענין דקנאין פוגעין בו דהכא הוא רק בשעת מעשה ואם פירש שוב אינו בר קטלא דענין קנאה זו הוא שלא להניח הקדושה ברשות הטומאה ודוקא בעוד שהוא דבוק ומחובר לטומאה ממש אמנם כשפירש אע"ג דיש עליו חיוב כרת מד"ק אבל שוב ל"ש פגיעת קנאין דח"מ אחר עבירה צריך שיהי' התראה ושיתיר עצמו למיתה:
ובאמת נראה דבענין קנאין ל"צ הקנאי לחשוב בשעת מעשה אם כבר הביא סימנים ולחוש דילמא עדיין קטן הוא אע"ג דלענין ח"מ ב"ד בודאי לא סמכינן על חזקה דרבא מ"מ בקנאין א"צ לחוש לכ"ז ואולי אפי' בודאי קטן אם הורגו הקנאי בשעת מעשה א"ל דמים אך י"ל מטעם אחר דקנאין פוגעין בו ל"ש אלא אם נתחייב מיתה ביד"ש כמבואר בסנהדרין (פ"ב ע"ב) דהא דקנאין פוגעין בו הוא משום דבלא"ה איכא חיוב כרת מדברי קבלה מבואר מזה דאל"ה ל"ש לומר דיפגעו בו קנאין בדבר שפטרתה תורה וא"כ נראה ברור דבקטן כיון דאינו בר עונשין ל"ש הא דקנאין פוגעין בו ויש לעי' גם על פחות מבן כ' לפ"מ שאמרו חז"ל דאין עונשין בב"ד של מעלה פחות מבן כ' ומכהן ששימש בטומאה א"ר די"ל דאה"נ דלכתחילה לא הי' עובדין עבודה בפחות מבן כ' אך מגונב את הקסוה דסתמא קתני נראה דאין לחלק בזה עכ"פ בקטן נראה דל"ש קנאין פוגעין בו:
ודע דמשאילת הגמרא בסנהדרין שם דשאלו לרב לא פגעו בו קנאין מה נראה דאם פוגעין בו קנאין נפטר מכל העונש של בא על הכותית וכיון דמיתה מכפרת כמו כל ח"מ ב"ד י"ל דשוב אין לו עונש שלא יהי' לו ער בחכמים ועונה בתלמידים ג"כ וי"ל דזה פירוש הקרא תחת אשר קינא וגו' ויכפר על בנ"י היינו כיון דהי' נשיא שבט מישראל א"כ אם לא הי' נהרג הי' העונש מגיע על כל השבט שלא יהי' לו זכר (כזה) ער בחכמים ועונה בתלמידים אמנם ע"י שנהרג כיפר על בנ"י שבזה נתכפר לו כל העונש הנ"ל, ועיין בסנהדרין (דף מ"ז) מסקנת הגמרא דהרוגי ב"ד הו"ל כפרה ויש להמתיק הענין דשורש מיתת הבא על הכותית שהוא רק בפרהסיא היינו מצד חילול השם ולכן כשנעשה על ידו קנאת ד' צבאות ונתקדש השם ברבים נתכפר לו וממילא הוי כפרה גמורה והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיי':
פרק ב
כ"ז ב' אבינו מת במדבר וגו' למה יגרע שם אבינו וברש"י ז"ל והוא מספרי אנו במקום בן עומדות ואם אין הנקבות חשובות זרע תתיבם אמנו ליבם. בת' חת"ס בלקוטי ת' סי' כ"ו הביא בשם חכם אחד שהקשה לשיטת המרדכי דמומר אינו זוקק ליבום א"כ יקשה למ"ד צלפחד זה מקושש מה טענו בנות צלפחד אם הבנות בכלל בנים תתן נחלה ואם לאו תתיבם אמנו והא הוי מחלל שבת בפרהסיא ודינו כמומר ואינו זוקק ליבום והשיב לו הגאון ז"ל דלא מצאנו כלל דהי' מחלל שבת בפרהסיא עיי"ש מה שהאריך בזה:
והנה לכאו' יש לתמוה עליו שאשתמיט לי' ד' התוס' בסנהדרין (דף ע"ח ע"ב) ד"ה לא שהקשו מה הי' מ"ר מסופק באיזה מיתה יהרג הא סתם מיתה האמורה בתורה היא חנק ות' דמתוך הסברא הי' מדמה לעובד ע"ז דבסקילה כיון דמחלל שבת בפרהסיא ה"ה כעובד ע"ז עכ"ל הרי מבואר בתוס' דמקושש הי' מחלל שבת בפרהסיא אמנם לאחר העיון י"ל גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו וי"ל דכונת התוס' היא להיפוך דהנה באמת הקשה הג' רעק"א בגהש"ס שם דלפי"ז מנ"ל לפי האמת דמחלל שבת בסקילה דילמא מח"ש בחנק ונהי דהקב"ה אסכים עם מרע"ה וסקלוהו להמקושש דילמא ה"ט משום דהי' בפרהסיא ודינו כעוע"ז דהוא בסקילה אבל בצנעה אה"נ דמח"ש בחנק והוא תימה גדולה:
לכן נלענ"ד שאין כונת התוס' דמקושש הי' בפרהסיא דמנ"ל זאת להתוס' רק דהתוס' באו לת' מה שעלה ע"ד מ"ר ע"ה להסתפק דמות יומת דהכא אין פירושו חנק רק סקילה וע"ז כ' התוס' דמסברא הי' נראה לו דמחלל שבת בפרהסיא דינו כעוע"ז וחייב סקילה וכיון דהשי"ת אמר סתם מחללי' מות יומת ולא חילק בין בצנעא לפרהסיא א"כ מוכח דמות יומת דהכא אין פירושו חנק ולכן נסתפק מרע"ה בזה ובאמת המקושש הי' מח"ש בצנעה והקב"ה הסכים ע"י דמחלל שבת חייב סקילה וזה נראה ברור ופשוט בכונת התוס' ויש לה"ר לזה בדרך פלפול דהנה לכאו' קשה בהא דהי', מ"ר מסופק באיזה מיתה אמאי לא נשמע מבן סו"מ דדנה התורה ע"ש סופו דעומד על פר"ד ומלסטם את הבריות וכבר תמהו הראשונים הא רוצח מיתתו בסייף וא"כ אמאי דינו בסקילה ותי' בס' פענח רזא דיהרוג בשבת ומח"ש בסקילה עיי"ש וא"כ מוכרח דמח"ש בסקילה ומה נסתפק מרע"ה בזה:
אך י"ל דמשם א"ר די"ל דסופו שיחלל שבת ויהרוג בפרהסיא ומח"ש בפרהסיא שפיר חייב סקילה מצד דהוי כעע"ז אך לפ"ז מוכרח עכ"פ דמחלל שבת בפרהסיא חייב סקילה וא"כ אמאי נסתפק מ"ר ע"ה במקושש א"ו כנ"ל דהמקושש הי' בצנעה ואדרבא בזה. נתחזק עוד ספיקו דכיון דבן סו"מ נידן ע"ש סופו בסקילה א"כ מוכרת עכ"פ דמח"ש בפרהסיא נידון בסקילה וא"כ מדסתם הקב"ה מחללי' מות יומת נראה דהכא אין הפירוש חנק וא"כ י"ל דה"ה מח"ש בצנעה דינו בסקילה והקב"ה הסכים על ידו דמחלל שבת דינו בסקילה וז"נ דרך חידוד בס"ד איברא דקו' הח' הנ"ל בלא"ה לק"מ ויש לת' בכמה אופנים א' י"ל דנהי דכ' המרדכי דמומר אינו זוקק את אשתו ליבום ה"ד היכא דלא מת מיתת ב"ד אבל היכא דנעשה מומר עי"ד שחילל שבת ונתחייב מיתה בב"ד ומת ע"י ב"ד דהו"ל כפרה שפיר זוקק את אשתו כיון דבמיתה נתכפר לו והרי הוא כשאר ישראל ויש לעי' בזה לפמ"ש בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) דכפרה אימת הוי מכי חזי צערא דקברא א"כ בשעת מיתה עדיין ליכא כפרה ולא היתה ראוי' בשעת נפילה ושוב אסורה עליו עולמית:
אמנם למה דמבואר בפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות כ"ט דהיכא דודאי תהי' מותרת לו אח"כ י"ל דאינה בכלל שא"ר בשעת נפילה א"כ גם הכא א"ש אך בל"ז י"ל דעיקר הכפרה בשעת מיתה וצערא דקברא היינו להשלים הכפרה ויד"נ השנון המופלא מו"ה מרדכי מנחם מענדיל הערנו דיש להביא ראי' לזה דאל"כ יקשה ע"ד התוס' סנהדרין (דף ל"ה ע"א) ד"ה אין רציחה שכ' הטעם דא"ד שבת אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור משום דהו"ל כפרה הו"ל תיקון לפמ"ש תוס' שבת (דף ק"ו) דלר"י בעי תיקון מיד ובלא"ה הוי בכלל מקלקל א"כ הכ"נ כיון דבשעת מיתה הוי מקלקל ורק דהכפרה הוי תיקון וקשה הא אין התיקון בא מיד כיון דהתיקון רק ע"י הקבורה א"ו כנ"ל דעיקר הכפרה הוי המיתה ויפה העיר בזה. ודרך פלפול י"ל דא"ר מזה לפ"מ שנראה להעיר דאע"ג דשיטת ר"ת ז"ל דס"ל דלר"י אם אין התיקון מיד הוי מקלקל ה"ד לענין חיובא דבזה שפיר י"ל דאם אין התיקון מיד בשעת הקלקול אינו חייב משום שבת אבל עכ"פ מודה ר"ת ז"ל דגם לר"י איכא איסור תורה כיון דיש מלאכה גמורה ומתקן בהמלאכה הוי איסור ומיושב בזה קושית העולם על המרי"ט שתי' דלכן ל"ש בשוחט בשבת אעל"מ משום דלא יתוקן האיסור דעכ"פ תיקן להוציא מידי אבמה"ח והקשו הא א"נ דל"מ ויהי' אסור מפרכסת לב"נ ולא יהי' תיקון מיד ולהנ"ל א"ש דזה לא אהני אלא להצילו מחיובו אבל לא לתקן את האיסור ובכה"ג פשיטא דל"ש ל"מ שישאר האיסור תורה רק להצילו מחיוב מיתה אדרבא אמרינן מהני כדי שיענש כדי רשעתו וז"ב ופשוט:
ומעתה י"ל דא"ר מד' התוס' הנ"ל דיש כפרה מיד בשעת מיתה ואע"ג דלא הוי תיקון מיד י"ל ע"ז דהנה באמת קשה למה לא כתבו התוס' בפשיטות דהתיקון הוא משום דהב"ד מקיימין המצוה דובערת הרע מקרבך:
אך י"ל דהי' קשה להתוס' דא"נ דלא יהי' תיקון אלא זה א"כ י"ל דאינה מצוה מצד דהוי מצהב"ע וא"כ ממילא ליכא איסור תורה מצד מקלקל ואע"ג דהוי עבירה שהזמ"ג כ"כ הפוסקים היכא דעבירה תלי' במצוה וא"נ דליכא מצוה ליכא עבירה אמרי' גם בזה מצוה הב"ע וא"כ שפיר הקשו תוס' איזה תיקון יש בזה דל"ל מצד תיקון מצוה כיון דהוי מצוה הב"ע ואינו תיקון כלל וע"ז שפיר תי' דהוי תיקון מצד דאית לי' כפרה ונהי דזה התיקון אינו מיד דבא בשעת קבורה מ"מ שוב איכא איסור תורה וא"כ יש חיוב מיתה ג"כ מצד תיקון מצוה דא"ל דהוי מצוה הב"ע כיון דהוי זמ"ג וא"ל דהעבירה בא ע"י המצוה ז"א דאפי' א"נ דליכא מצוה ג"כ הוי עבירה מחמת התיקון דכפרה דאע"ג דאינו תיקון מיד מ"מ הוי איסור תורה כנ"ל ושוב אמרי' דהוי תיקון מיד מחמת המצוה כנ"ל וז"נ דרך פלפול:
איברא דבעיקר הד' א"נ דתיקון מצוה הוי תיקון ל"ש בזה כלל ענין דמצוה הב"ע כיון דתכלית המצוה שיתבער הרע מישראל וזה נעשה וא"כ אע"ג דהוא ע"י עבירה נעשה המצוה ואין בזה ענין לפסול המצוה ועי' ברשב"א שבת (דף ק"י) שכ' באמת דהוי תיקון מכח שנתבערו מן העולם עיי"ש:
אמנם התוס' ז"ל לא נחתו לזה כלל וס"ל דהתיקון הוי משום כפרה וע"כ כדברינו הנ"ל דאיכא כפרה גם בשעת מיתה אלא דבשעת קבורה הוי גמר הכפרה ויש להאריך בזה ואכ"מ:
ב) די"ל בפשיטות לפ"מ דקיי"ל דכל המומתין מתודין א"כ פשיטא דהמקושש דמת מיתת ב"ד בודאי עשה תשובה קודם שמת ושוב היא זקוקה ליבום וכ"כ הג' בעל חת"ס ז"ל בעצמו וא"כ אין הכרח מכ"ז לומר דלא הי' מח"ש בפרהסיא אך לאחר העיון עדיין יש להעיר לר"א דס"ל ביבמות (דף ק"ט ע"א) דהמגרש את אשתו והחזירה אסורה על אחיו כיון דנאסרה עליו פ"א דס"ל נשואין הראשונים מפילים ולכו כיון דנאסרה עליו פ"א בחיים ע"ב) בד"ה גניבה אתחלתא דמכירה הוא שהקשו אמאי מקטלו לריו"ח הא מצי למימר לפוסלו לעדות באנו וכ"ת דבעי התראה א"כ לחזקי' אמאי פטורין ועיי"ש בת' שכ' בזה"ל ואפשר דלחזקי' לא בעי התראה ולריו"ח בעי עכ"ל וצ"ב כונתם בזה. ונראה דכונתם ז"ל דבאמת יש לעי' בזה אי עדי גניבה צריכין להתרות בו בשעת גניבה על הח"מ כיון דעיקר הח"מ הוא על המכירה א"כ די שעדי מכירה מתרין בו לאמור דע שהגונב ומוכר חייב מיתת ב"ד וכיון שקיבל עליו התראה ומכר אחר התראה צריך להיות ח"מ אך התוס' ס"ל דז"א דצריך שיהי' כל העבירה שעושה בהתראה לזה כתבו דזה תלי' בחזקי' וריו"ח דלחזקי'. דס"ל גניבה בפני עצמה ומכירה בפני עצמה א"כ עיקר הח"מ הוא על עבירת המכירה לזה בגניבה ל"צ התראה על הח"מ אבל ריו"ח דס"ל גניבה אתחלתא דמכירה הוא והחיוב מיתה הוי על שתיהן צריך להתרות גם בגניבה דאל"כ אינו נהרג כיון דגניבה הי' בלא התראת מיתה כנלענ"ד ברור בפי' ד' התוס' א"כ מבואר מד' תוס' דצריך התראה על כל העבירה והתראה על גמר העבירה לחודה לא מהני:
אך י"ל דזה תלי' בפלוגתת ריו"ח ור"ל אי ח"ש אסור מה"ת דלריו"ח דס"ל ח"ש אסור מה"ת א"כ הח"ש הראשון ג"כ הוי חלק מן העבירה ושפיר צריך שכל האיסור יהי' בהתראה משא"כ לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת א"כ כשאוכל כזית איסור בכדי א"פ עיקר האיסור הוא על הגמר וכיון שמתרין בו אז סגי דהוי כאילו עביד כל העבירה באיסור ומצאתי להג' מקאליש ז"ל בס' אמרי בינה דיני בב"ח ס"ב הביא ד' הפלאה והוא כתב מסברא לתלות הדבר בפלוגתת ריו"ח ור"ל ותמהני על גודל בקיאתו שלא הרגיש מד' תוס' הנ"ל ומעתה י"ל דרבינו הפלאה ז"ל לא קאמר אלא באיסורי שבת דח"ש מותר מה"ת לכ"ע אז שפיר אמרינן דהתראה קודם גמר העבירה מהני משא"כ בשאר איסורים גם הג' בעל הפלאה ז"ל מודה דלריו"ח צריך להתרות בתחילת העבירה כיון דאתחלתא דאיסורא הוא והחיוב הוא על כל הזית צריך שיעשה כל העבירה בהתראה:
אך באמת אכתי קשה על דברי בעל הפלאה ז"ל מד' הרשב"א ח' שבת (ד' ג' ע"ב) בהא דאיבעי' לן בגמ' בהוציא ידו מלאה פירות לחוץ ואסיקנא ואב"א לעולם לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד וכ' הרשב"א בזה"ל וא"ת ומ"ט לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד [כונתו נראה כיון דבשוגג אתה מתיר להחזירו ע"כ דחיישינן דאתי למשדי ואתי לידי חיוב סקילה א"כ ה"ה במזיד לשרי מה"ט ואי אמרת דבמזיד אין אנו משגיחין ע"ז א"כ אכתי תפשוט דס"ב ועי' ברש"י ז"ל מ"ש בזה] איכא למימר האי דבסמוך במזיד גמורה הוא דאי שדי להו אתי' לידי חיוב סקילה מוזהר זהיר הי' אבל בשוגג מעיקרן אע"ג דאידכר כיון דאינו מתחייב סקילה ואפי' כרת נמי לא מחייב לא זהיר בי' כיון דאית לי' טרחא יתירא למנקט ידו הכין כולי יומא עכ"ל מבואר מד"ק דבשוגג בעקירה אע"ג דהזיד בהנחה ליכא חיוב כרת כיון דעל תחילת הי' שוגג אע"ג דבעקירה לחודא בודאי לא עביד איסור דאורייתא מ"מ כיון דהחיוב הוא ע"י שניהם צריך שיהי' מזיד על כל המלאכה ול"מ מה שמתכוין בו עתה שאם יניח ברה"ר יהי' ח"מ כיון דגם חיוב כרת ליכא בזה ע"כ דלענין ח"כ אמרי' דמה שעשה בלא כונה הוי כלא עשה כלל דכללא הוא דלחייב את האדם מלקות או כרת צריך שיעשה במזיד ונהי דחייבה רחמנא קרבן בשוגג מ"מ כשבאין אנו לדון על חיוב מלקות או כרת הו"ל כאילו לא עשה כלל מעשה זו וא"כ הוי הנחה בלא עקירה וא"כ ממילא ליתא לד' הפנים יפות כלל:
אך מפני שקשה להחליטו על רבינו הגדול בעל הפלאה ז"ל שנעלם ממנו כ"ז נלענ"ד דגם הוא ז"ל מודה דאם הי' שוגג בתחילת העבירה פשיטא דאינו חייב על הגמר כיון דשוגג לענין חיוב הוי כמאן דלא עביד כלל ועי' בתוס' מכות (ד' ט"ז ע"א) סוד"ה אי דקטלה קילבד"מ עיי"ש. אמנם כונת הגאון ז"ל באם הי' מזיד מתחילה ועד סוף רק שלא התרו בו אלא לבסוף וקמ"ל עיקר דלא בעי התראה בתחילת העבירה דוקא וא"ל דהי' יכול לומר תמיד שוגג הייתי על תחילת העבירה ז"א דכיון דהתרו בו דע שאם אתה מזיד על תחילת העבירה כשתגמור תתחייב מיתה או מלקות והוא קיבל עליו התראה הרי מודה שהי' מזיד בכל העבירה ואין זה מקריא עפ"י עצמו כיון דעתה נתחייב עפ"י עדים וכמוש"כ האחרונים לענין קושית השאג"א משוחט את הפסח על החמץ כיון דקיבל עליו התראה לא אמרינן שמא בטלו כיון דהודה דלא בטלו וכן מוכרחין אנו לומר לפ"ד הפנ"י גיטין סוגיא דתו"ז שהקשה למה צריך זמן מצד ב"א הא אפי' אי ליכא גיטא בידה נאמנת לומר שנתגרשה לרה"מ דאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ותי' כיון דקיבלה התראה שוב אינה נאמנת לומר שנתגרשה אע"ג דהוא ע"י עצמה ע"כ כדאמרן דזה לא מקריא ע"י עצמה וכן יש עוד ראיות מהרבה דוכתין והארכנו בזה במק"א ואכ"מ אבל היכא דאומר באמת דהי' שוגג על תחילת האיסור אז פשיטא דל"מ התראה על סוף העבירה לחייבו וכמו"ש הרשב"א ז"ל:
ומעתה אין כאן סתירה כלל מד' התוס' סנהדרין שזכרנו לעיל דשפיר כתבו התוס' דלריו"ח דס"ל דגניבה אתחלתא דמכירה הוא צריכין להתרות אותו על הגניבה דאל"כ יכול לטעון דהי' שוגג על הגניבה וממילא לא נתחייב על המכירה ולחזקי' דס"ל גניבה לחודא קאי ומכירה לחודא קאי י"ל דא"צ להתרות על הגניבה כלל דאפי' בשוגג על הגניבה אם הזיד על המכירה ח"מ דח"מ הוא רק על המכירה והפלאה ז"ל לא קאמר אלא אם לא התרו אלא לבסוף והודה שמזיד הי' גם בתחילה אבל בזה מודה הוא ז"ל דצריכין להתרות בו בתחילת העבירה דאל"כ יכול לומר תמיד שהי' שוגג על התחלת העבירה וא"ח מיתה, הארכנו בזה מפני שלא מצאתי עוד הד' בס' האחרונים והוא כלל גדול בדיני נפשות אמרתי לבאר קצת ענ"ד הקלושה בזה:
פרק ג
במדרש רבה בקרא דיפקוד וגו' הרוחות לכל בשר אמר משה כיון שבנות צלפחד זכו בדין ובנות יורשות הגיע העת שאתבע הגדולה בעבור בניי וכו' ולכאו' תמו' מאוד מה ענין זה לבנות יורשות כיון דמרע"ה תבע הגדולה בעד בניו הזכרים ולא ראיתי מי שנתעורר בזה:
ומה שנלענ"ד בזה ונקדים ביאור הענין אמאי באמת איכא הבדל בין בנים לבנות ובנים קודם לנחלה והנה בתוה"ק בסדר נחלות כתיב ואל בנ"י תדבר לאמור ואיש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו וצ"ב אמאי בבת כתיב לשון העברה ודרש חז"ל ידוע אך צ"ע דא"כ אמאי באחיו כתיב "ונתתם" הא לא קיים אף לשבת ועי' ברמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל קבלו רבותינו כי האב יורש את בנו כאשר אין למת זרע והכתוב לא הזכיר זה והטעם כי במשפטי הירושה כל נוחל מנחיל כי הקורבה שוה וכיון שאמר הכתוב כי הבן יורש את האב גם האב יורש את הבן ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצ"ח לא בצדדין א"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמש נחלה שהאב יורש את בנו בקבר וממנו תבוא לאחים אבל לא רצה לומר אם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו כי דרך ברכה ידבר ולא בנכרתים עכ"ל והנה עם כל אריכות דה"ק עדיין אינו מתורץ כל צורכו מה שלא נזכר בתוה"ק כלל ירושת האב ויותר יפלא לענ"ד שגם ירושת הבן לא נזכר כלל בתוה"ק רק בלשון ואם אין לו בן אבל זה שיורש בן אינו מפורש בתוה"ק:
לכן נראה דיש הבדל בין בן לבת דנפש האב ונפש הבן אחת היא וא"ז בגדר ירושה כלל שאין זה קורבה אלא עצם אחד אמנם הבת אצל אבי' היא רק קורבה כמו שאר קרובים רק שהיא הקרובה ביותר ולכן בת במקום בן אינה יורשת כיון דאיכא בן ל"צ תורת ירושה כלל כיון דהוא עצם ואין הבת יורשת דהיא רק קורבה:
ועפ"ז יש ליתן טו"ט לד' רש"י ז"ל יבמות ד' ס"ב ע"א בהא דאמרינן בגמ' דעכו"ם לאו בני נחלה נינהו כתב רש"י ז"ל בזה"ל בנכריותו לאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט וכו' עכ"ל מבואר מדברי רש"י ז"ל דאע"ג דב"נ הם בני נחלה מ"מ דין זה דבת במקום בן אינה יורשת ל"ש בהם וצריך להבין הטעם אמנם להנ"ל א"ש מאוד עפמ"ש המפורשים דבב"נ גם אב ובן אינם עצם אחד והטעם דכללא הוא דעצם א"י להשתנות ובב"נ כיון דאם נתגייר ה"ה כקטן שנולד וא"כ יכול הקורבה ליפקע ולכן אינו עצם אלא קורבא וכיון שאינו עצם לכן בב"נ בן ובת שוין וז"נ:
ומעתה א"ש מאוד דקדוק לשון המקראות שאמרה תוה"ק איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו קרי לה התורה "העברת נחלה" שבאמת הי' צריך להיות הדין שאם מת איש ואין לו בן יהי' הנחלה מגיע בחזרה לאביו כיון שנפש הבן והאב אחת היא אמנם הבת היא רק קורבה וא"כ הי' בדין שיהי' לאביו אמנם התוה"ק אמרה והעברת את נחלתו שעפ"י שורת הדין הגמור היא של אביו לבתו ואם אין לו בת ע"ז אמרה תורה "ונתתם" את נחלתו לאחיו בזה לא אמרה תורה "והעברת" שבזה באמת אם איתא לאב האב יורש אותו והא דאח יורש היינו בדליתא לאב וא"כ שפיר אמר ונתתם את נחלתו לאחיו וא"כ מדקדוק לשון המקרא שבבת נאמר והעברת ובאח ונתת נלמד שהבת יורשת אפי' במקום שהאב קיים אמנם האח אינו יורש אלא בליתא לאב ועי' בקידושין דף טו"ב ע"ב בענין עבד עברי דמבואר בברייתא דעבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת ואמרינן בגמ' מנה"מ דת"ר ועבדך שש שנים לך ולא ליורש אתה אומר לך ולא ליורש או אינו אלא לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים לך ולא ליורש נראה מבואר דעבד עברי אינו בכלל נחלה ולכן אין יורשין אותו אמנם בן הוא בכלל ועבדך ואם אמנם כי אינו עובד את האב ג"כ זה מטעם דלפי האמת לענין נחלה אמרה תורה דאפי' בת קדמה לאב והפקיע את כח העצמיות למעלה במקום שיש בנים א"כ ממילא ע"ע אינו עובד אלא הבן:
היוצא לנו מזה שכתבנו דנראה דיש הבדל בין בן לשאר יורשים דבן ואב אחת הוא אמנם בת היא קורבה ומעתה נאמר דאע"פ שנראה דבמתן תורה לא הי' להם דין גר שנתגייר שיפקע מהם הקורבה והי' דנין בכל ישראל דיני בן ובת לכל דבר כיון שנתגיירו הכל ביחד ונעשה השינוי ג"כ בכל ישראל יחד ולכן בן נשאר עצם עם האב ובת במקום בן אינה יורשת אמנם בני משה למ"ד יתרו לאחר מתן תורה בא אע"ג דמוכרח ג"כ דלא נפקע הקורבה וכשנתגיירו אח"כ אשתו ובניו נשארו לענין קורבה אשתו ובניו אבל זאת לא נוכל לומר דהבנים נשארו עצם כיון שהי' זמן שהי' שינוי בין האב והבן דממתן תורה עד הגירות של האשה והבנים לא נוכל לומר דהיו הבנים ממש עצם האב א"כ נהי שנתגיירו אח"כ והקורבה נשארה עכ"פ גם הבנים לא היו יותר מקורבה:
ולפ"ז א"ש מאוד דברי המדרש דקודם שנתחדש הדין דגם בת יורשת בישראל לא הי' מרע"ה יכול לתבוע הגדולה בעבור בניו אבל כיון שראה שגם בת יורשת במקום שאין בן אז אמר שפיר שהגיע העת לתבוע גדולה בעבור הבנים וזה פירוש נכון בדברי המדרש:
ואם כנים הדברים יש לסתור עפ"ז הוכחת הגאון בעל חת"ס ז"ל שרבנות אינה בירושה מדלא שמע הקב"ה לבקשת מ"ר ע"ה להנחיל הגדולה לבניו אע"ג דמסתמא ראוים היו כיון דמ"ר ע"ה התפלל בעדם וא"כ מוכרח דאינה בירושה ולהנ"ל לא נשמע מכאן אלא דאין הבנות יורשות אבל בן שהוא עצם אחד עם האב שפיר י"ל דאם הוא ראוי לרבנות וממלא מקום אביו שפיר נכנס תחת אביו דבן עדיף מיורש ובעיקר דברי החת"ס עי' בספרי חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה אות מ"ש בזה ואכמ"ל יותר:
פרק ד
כ"ח ב' צו את בנ"י וגו' תשמרו להקריב לי במועדו בספרי תשמרו שיהי' כהנים ולוים וישראל עומדים עליהם. תשמרו נאמרה כאן שמירה ונאמרה להלן שמירה מה שמירה האמורה להלן מבקרו ד' ימים קודם שחיטתו אף שמירה האמורה כאן מבקרו ד' ימים קודם שחיטתו עכ"ל הספרי. אעתיק בזה מ"ש זמן רב לתלמודי ב"ג הרב החו"ב זי"ר מוהרי"ם הכהן נ"י שו"ב מומחה דק' ווארשא ויש בו כמה הערות נכונות בעזה"י:
א למלאות רצונך לקחתי לי פנאי לעי' בהקונטרס שמסרת לידי ובקשת ממני לעי' בו והנה ראשית דבריך לתמוה על בעל העיטור המובא בטור יו"ד סי' רס"ה שכ' בזה"ל מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן לגבי קרבן אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו עכ"ל ותמהת ע"ז דכפה"נ מדברי בעהע"ט הבין שזה שאמרינן במשנה בתענית כ"ו ע"א אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג הטעם שצריך להיות ע"ג הוא משום שליחות שיודיע שהוא שלוחו ולכן מייתי מזה ראי' למילה דהמצוה על האב והמוהל שליחותא דאב קעביד צריך שיהי' האב עומד ע"ג וכן הבין בכונת הבעהע"ט בתבואת שור סי' כ"ח אות י"ד וקשה איך אפ"ל כן הא קיי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא הם מצד מא"מ דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי והא דצריך בקרבן שיהי' עומד ע"ג היינו מדילפינן מתמיד דכתיב בי' תשמרו כמו"ש רש"י סוטה (ד' ח' ע"א) בד"ה אקורבני' וז"ל ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפק"ל בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו ולפ"ז ז"ד בקרבנות דגלי קרא דתשמרו אבל מנ"ל ללמוד מזה למילה דצריך שיהי' עומד ע"ג ויפה הקשית בזה:
ומה שנלענ"ד בזה בשנדקדק למה בתענית לא נזכר כלל דרשת הספרי מתשמרו רק דהמשנה פסק ותנא סתמא וכי אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג ורש"י ז"ל לא פירש כלום בזה וראיתי שגם אתה הרגשת בזה וכתבת לת' דבאמת בקרבנות שצריכין דעת בעלים ידעינן מסברא דצריכין שיהי' הבעלים עומדים ע"ג כדי שיודיעו לכהנים שדעתן שהכהנים יהי' שלוחי דרחמנא להקריב קרבנות וכמו"ש הר"ן נדרים (ד' ל"ה ע"ב) ורק במחוס"כ שא"צ דעת נקט רש"י ז"ל קרא דתשמרו שמצוה להיות עומד ומשמר בשעה שהכהן מקריב הקרבן ותמהני עליך הלא קרא דתשמרו בתמיד כתיב וזה מקרבנות שצריך דעת ולרצון הציבור דוקא ולמה לי קרא וגוף הסברא ג"כ אינו מחוור דדוקא אם צריך שליחות י"ל דצריך שיהי' עומד ע"ג להודיע שעושה בשליחותו משא"כ במצוה שא"צ שליחות אע"ג דצריך שיהי' מדעתו מהכ"ת שיהי' צריך עומד ע"ג:
אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה לכאו' קשה למה לי קרא דתשמרו בתמיד שצריך שיהי' הבעלים עומדים ע"ג לפמ"ש הרשב"א והריטב"א ז"ל בקידושין כ"ג דאפי' למה דאמרינן דכהנים שלוחי דרחמנא הם ה"ד בעבודות שצריכין כהונה ופסולות בזר משא"כ בשחיטה דכשירה בזר לכ"ע כהנים שלוחי דידן הם ושחיטת הכהנים את הקרבנות הוא בשליחות הבעלים וא"כ ממילא ידעינן דהבעלים צריכין להיות ע"ג הכהנים ולעשות להם שלוחים שישחטו הקרבנות עבורם ולמ"ל קרא דתשמרו:
לכן נראה דבאמת מה"ט פשיטא למתניתין דא"א שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג והיינו מטעם השחיטה דצריך בבעלים וצריך שיהי' נשחט בשליחתם ממילא ידעינן דצריך שיהי' עומד ע"ג כמוש"כ הבעהע"ט והא דאמרה תוה"ק תשמרו בתמיד היינו בתמיד שבמדבר כיון דסתם ספרי אליבא דר"ע דס"ל דבמדבר אשתרי בשר נחירה וכ"כ האחרונים דלפי"ד שחיטה הוי עבודה כיון דלא הי' נוהגת אלא בקדשים והיתה צריכה כהונה א"כ גם בשחיטה לא הי' שייך שליחות ולכן צריך קרא דתשמרו שגזה"כ דבקרבן צריך להיות הבעלים עומדים ע"ג ולכן במשנה דקאי לדורות באמת ל"צ בתמיד קרא דתשמרו דזה מסברא כיון דצריך שליחות בשחיטה ממילא צריך שיהי' הבעלים עומדים ע"ג ושפיר יליף מני' הבעל העיטור דה"ה למילה כיון דהמצוה על האב והמוהל שליחותא דאב קעביד צריך שיהי' האב עומד ע"ג והא דצריך רש"י ז"ל לפרש בסוטה (ד' ח' ע"א) מקרא דתשמרו א"ש מאוד בשנדקדק בלשון רש"י ז"ל שכ' בזה"ל כשמקריבים את קרבן "קיניהם" לטהרם באכילת קדשים והך "קיניהם" לכאו' מיותר ועוד דהרי ביולדת עשירה מביאה כבש לעולה:
לכן נראה דכונת רש"י ז"ל דבאמת כשמביאין קרבן בהמה ידעינן מסברא דצריך שתעמוד ע"ג מצד שליחות דשחיטה כנ"ל ורש"י ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל להלכה דכל הקדשים צריכין בעלים בשחיטה אמנם זה יספיק על הקרבן בהמה אבל בקיניהן דהוא עופות וצריך מליקה שפסול בזר וצריכה כהונה א"כ למה צריך שיעמדו שמה לכן כ' רש"י ז"ל דמצוה הוא בכל הקרבנות וילפינן מקרא דתשמרו הנאמר בתמיד וזה נכון מאוד בישוב ד' רש"י ז"ל ונסתייע מזה דעת הבהע"ט דהיכא דצריך שליחות ידעינן מסברא דצריך שיהי' עומד ע"ג ואם כנים הדברים י"ל מה דתמי' טובא אמאי ילפינן מתשמרו דתמיד לכל הקרבנות דצריכין הבעלים להיות עומדין ע"ג הכהן מ"ר מתמיד לכל הקרבנות והרי מתשמרו ילפינן דתמיד צריך ביקור ד' ימים קודם שחיטה ואינו אלא בתמיד אבל כל הקרבנות א"צ ביקור וא"כ מה הבדל בין זה לזה וכבר עמד בזה הגבורת ארי בתענית שם והעלה מכח זה דרק בתמיד הוא מדאורייתא אמנם בכל הקרבנות הוא רק מדרבנן אך מלשון רש"י סוטה הנ"ל נראה מבואר להיפוך דבכל הקרבנות הוא מצוה דאורייתא שיהי' הבעלים עומדים ע"ג הכהן בשעה שמקריב. ובדוחק י"ל דבאמת מסתמא אמרינן דתשמרו קאי אכל הקרבנות אמנם זה דילפינן ביקור מפסח כיון דא"א לומר דקאי על כל הקרבנות כיון דבעופות אין בע"מ פוסל ול"ש ביקור כלל לכן אמרינן דקאי רק על תמיד ולא ילפינן מזה לשום קרבן אחר משא"כ מה דצריך בכל הקרבנות ילפינן מתמיד לכל הקרבנות וא"ש בזה מה שהקשה בג"א שם על הא דילפינן מתשמרו לאסור מוקצה לעכו"ם להקרבה בכל הקרבנות ולענין ביקור לא ילפינן מתמיד ולהנ"ל א"ש דרק ביקור כיון דלא שייך בכל הקרבנות אמרינן דלא קאי אלא על תמיד משא"כ מה דשייך בכל הקרבנות כגון לענין עומד ע"ג דבעלים ולענין מוקצה ילפינן מני' לכל הקרבנות אך לקושטא דמילתא ז"א דעכ"פ נילף גם לענין ביקור לכל ק"צ שיהי' צריכין ביקור כמו תמיד ויהי' מצי למילף לכל ק"צ דל"מ בהו עופות:
אמנם לדברינו י"ל דרק לענין זה שיהי, הבעלים עומדים ע"ג ילפינן מתמיד כיון דלדורות דשחיטה כשירה בזר א"צ לגופו דבלא"ה ידעינן מסברא דצריך שיהי' עומד ע"ג מצד שליחות בשחיטה לכן אמרינן אם אינו ענין לגופו ילפינן מזה קרבנות דל"ש בהו מצות בעלים כלל כגון עופות אמנם מה דצריך לגופו לא ילפינן מני' לשאר קרבנות לכן ביקור אינו אלא בתמיד ולא בשאר ק"צ והא דאמרינן בתמורה (ד' כ"ט ע"א) מניין למוקצה מה"ת מדכתיב תשמרו להקריב לי נראה לענ"ד דאין הפירוש דילפינן מזה איסור מוקצה לכל הקרבנות רק דל"נ דאיסור מוקצה להקרבה הוא מצד טומאת ע"ז כיון דאתקצי לע"ז הוי בגדר טומאה וטומאת עכו"ם הוא משום דאתקש למת:
ומעתה י"ל כיון דקיי"ל דט"מ הותרה בציבור א"כ י"ל נהי דילפינן מן הצאן להוציא את המוקצה מ"מ בק"צ כשא"א בקרבן אחר אולי כשר מוקצה לעכו"ם לכן ילפינן מתמיד דמוקצה אסור בק"צ ג"כ אבל בקרבן יחיד ל"צ ללימוד זה וא"ש קושית התוס' שם דלא אמר ותנא מייתי לה מהכא וזה הפירוש מניין למוקצה מה"ת היינו שהוא בגדר איסור תורה ולא משום גדר טומאה וע"ז מייתי מדאמרה תורה כלל דפסול לתמיד אע"פ שהוא ק"צ ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:
ב) שבתי וראיתי בס' גבורת שמונים אשר זה מקרוב כשהייתי בבענדין כבדני בו ידידי הגהמ"ח שליט"א שג"כ שב על מדוכה זו בספרו אות ס"ג ותמה דאיך ילפינן מתשמרו האמור גבי תמיד שבכל ק"צ שיהי' עומד ע"ג הקרבן בשעת הקרבה ומ"ש זה מביקור שאינו אלא בתמיד וכנראה לא ראה דברי הגאון בעל גבורת ארי ז"ל בזה:
אמנם הרהמ"ח שיחי' יצא לדון בדבר החדש עפ"מ שמצא בס' יראים ס' ת"ו במצות לא תשחט על חמץ דם זבחי שהביא פלוגתא דר"י ור"ל בענין על בסמוך וכתב בזה"ל ויש על דהוי שלא בסמוך לד"ה כגון וכפר הכהן על הנפש דבכל היכא דמוכח ענינא דקרא לא פליגי עכ"ל וכתב ע"ז דלולא דברי הרא"מ ז"ל י"ל דגם קרא זה מתפרש באמת על בסמוך ומכאן הוא דילפינן מצות עמידת הבעלים על הקרבן דמפרשינן וכפר הכהן על הנפש על בסמוך ולכן צריך שיעמוד המתכפר בסמיכות לכהן המכפר עליו בהקרבה ועיי"ש שהאריך בענין זה:
והנה באמת אין כדאי להעלות הדברים על הספר ולהשיב עליו לעשות דרשות מעצמינו שלא מדעת חז"ל בעלי התלמוד אמנם הנני בזה לבאר דברי היראים ז"ל שח"ו לומר עליו שלא הרגיש בדבר פשוט כזה די"ל דהפירוש שהבעלים יעמדו בשעת הקרבה ואיך כתב היראים דמוכח ענין הקרא דאין הפירוש על בסמוך:
אמנם נראה דאזיל לשיטתו וז"ל הזהב בעמוד זמנים סי' קי"ג בדיני מלאכת יו"ט ומלאכת מצוה שהוא הנאת נשמה מותרת כדתנן בפ"ק דביצה ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב וכו' וב"ה מתירין פירוש קטן למולו ולולב לנענע בו וס"ת לקרות בו ואסיקנא דטעמא דב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהי' הנאה וצורך הנשמה ופירוש "מתוך" מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת נשמה וטעמא דאך אשר "יאכל לכל נפש כתיב" פירוש יהנה לכל נפש והנשמה בלא הגוף נקראת נפש כדכתיב שובי נפשי למנוחיכי וכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים עכ"ל ומעתה ברור הדבר שזה כונתו כאן במש"כ דמוכח ענין הקרא דאין הכונה על בסמוך דכתיב וכפר הכהן על הנפש היינו על הנשמה ול"ש בזה על בסמוך שהנשמה שבאדם היא הדעת שבאדם ואפי' אם החוטא יעמוד כאן אם דעתו ומחשבתו לא יהי' שיתכפר לו א"ז בגדר על בסמוך ולכן ס"ל להיראים דהכא לכ"ע לא אמרינן על בסמוך ועיקר הפירוש שהחוטא ישוב מחטאו ועיד"ז מכפר עליו ואז אפי' כשהוא רחוק אלף פרסאות ממקום המקדש אם דעתו ומחשבתו שיתכפר בהקרבן הזה הוי לענין הנפש על בסמוך וזה כונת היראים דהכא מוכח קרא דאין הפירוש דהחוטא יהי' בסמוך בשעת הקרבת הכהן כיון דקאי רק על קרבת הנפש ופירש וכפר הכהן על הנפש היינו שישוב החוטא מחטאו ועיד"ז הוא על בסמוך וכן מבואר ביראים ס' שמ"ג שהביא הקרא הנ"ל ופירש כן דלמדנו מוכפר שבשעה שיביא קרבנו יתודה ויתחנן שימחול לו ירו:
ובאמת בלא זה אפי' א"נ דאנן בדידן לדעת רוה"פ דס"ל הפירוש מתוך שהותרה לצורך כפשטא ולא ס"ל דפירוש נפש היינו נשמה וא"כ שפיר י"ל דהפירוש על בסמוך דהחוטא בעצמו צריך שיהי' סמוך לכהן בעת שמקריב הקרבן מ"מ אין ללמוד ממה שנאמר גבי חטאת שעיקרו על החטא וצריך כפרה וזדונו כרת לקרבנות של מחו"כ שעיקרן להתיר בקדשים לזאת כמו"ש לדחות דברי רש"י ז"ל דאין ראי' מתמידין לקרבנות יחיד כן א"ר מקרבנות שבאין לכפרה שצריכין דעת לקרבן יולדת ע"כ אין לבנות בהם:
ג ובאמת בישוב דברי הבעל העיטור שנראה דס"ל דגם בקרבנות הטעם דצריך לעמוד ע"ג הוא מצד שליחות וכ"נ מד' רש"י ז"ל שבתענית לא הביא כלל הך קרא דתשמרו עלה בדעתי בפשיטות דהנה לכאו' יש לעי' בעיקר דברי ר"כ דפשיטא לי' דכהנים שלוחי דרחמנא דל"ל שלוחי דידן משום מא"מ דאנן ל"מ למעבד ושליח מצי משוי לפמ"ש בדרו"ח לרעק"א ז"ל בכתובות ד' י"א דאע"ג דא"ש לנכרי ולקטן מכל מקום כשנעשה שליח עבור גדול ג"כ אמרינן מתוך שנעשה שליח לישראל ה"ה דנעשה שליח לנכרי ולקטן ג"כ וא"כ בקרבנות צבור דהכל שותפין בהקרבנות וא"כ נעשה הכהן שליח לצורך כהנים ג"כ וא"כ ל"ש מא"מ כלל ושפיר י"ל דהם שלוחי דידן דכמו דנעשין שלוחן של כהנים ה"ה דנעשין שלוחין של ישראל אע"ג דלא מצי עביד וא"ל דר"כ אמר רק בקרבנות יחיד אבל לא בקרבנות צבור ז"א דהרי ביומא ד' י"ט ע"ב משבש הגמ' הגירסא במשנה דאתה שלוחינו מכח דברי ר"כ אע"ג דכל קרבנות יוה"כ המה רק קרבנות צבור:
אך באמת לק"מ דקרבנות יוה"כ אינן כשירות אלא בכה"ג וא"כ אינו נעשה שליח גם לכהנים דבכולם שייך כ"מ דאיהו ל"מ עביד ולכן א"א לומר אתה שלוחינו ולכן מוכרחים אנו לומר דהפירוש שעל דעתינו וע"ד ב"ד ומעתה נאמר דז"ד בקרבנות יוה"כ שאינן כשירות אלא בכה"ג אבל בכל ק"צ שפיר י"ל דהם שלוחי דידן כיון דהם שלוחי הכהנים ואע"ג דאנן ל"מ עביד:
ומעתה א"ש הכל דלכן במעמדות בתענית אמרינן סתמא במשנה דא"א שיהי' קרבן של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג והיינו דבק"צ דכל השנה באמת ל"צ קרא דתשמרו רק הוא מכח סברא כיון דהוא בשליחות דידן ובאמת בתמיד עצמו ל"צ קרא דתשמרו אלא בתמידי יוה"כ דג"כ אינן כשירות אלא בכה"ג וקרא דתשמרו לא אתי אלא לקרבנות יחיד שהכהנים הס שלוחי דרחמנא דא"א להיות שלוחי דידן מכח מא"מ ולכן רש"י ז"ל בקרבן יולדת הביא קרא דתשמרו:
וי"ל עוד לפ"מ דמבואר בגמ' דאפי' א"נ דשליחות ל"מ באית לי' שותפות בגוי' עדיף ומהני עבורו ג"כ וזה כמו מיגו דזכי לנפשי' וא"כ בק"צ ל"מ להלכה דגם כהנים חייבים לשקול לצורך ק"צ הוי א"ל שותפות בגוי' אך אפי' למ"ד דא"צ לשקול מ"מ כיון דיש להם חלק בק"צ וכפרתם ג"כ תלוי בהק"צ כמו של כל ישראל אלא דפטרה רחמנא אותם לשקול מכספם הו"ל ג"כ כא"ל שותפות בגוי' ולכן ל"ש בזה כל מילתא דאיהו ל"מ עביד:
ועי' בפנים יפות להג' בעל הפלאה ז"ל סוף פ' אמור שהסביר בזה ענין דכל שיצא מוציא וכתבנו מזה במק"א ואכמ"ל וא"כ לכאו' יפלא מה מקשינן ביומא על המשנה דאתה שלוחינו הא באמת בק"צ הוא שליח שלנו ג"כ וצ"ל דקושית הגמ' הוא הא זה מוכח דבקרבנות שאין הכהן שותף בהן אינו שליחא דידן רק שליחא דרחמנא מכח מא"מ וא"כ נהי דבק"צ דגם הוא יש לו שם בעלים יכול להיות שליח דידן ג"כ אבל ברור הדבר דבשביל מעלה זו שיש לו ג"כ שם בעלים לא נוכל לומר דאם קלקל ולא עשה שליחותינו יהי' המעשה בטל מצד שינוי בשליחות וזה מוכרח בפי' הגמ' דאל"כ בלא"ה קשה לפמש"כ התוס' קידושין כ"ג דמר"כ אינו מוכח אלא דאינו שליחא דידן בלחוד אבל לפי האמת דהם שלוחי דרחמנא י"ל דהוי שליחא דידן ג"כ וכיון דנעשים שלוחים למקום יכולים להיות גם שלוחינו אע"ג דאנן ל"מ עביד עיי"ש וא"כ מה מקשה הגמ' על הא דאתה שלוחינו וע"כ דקושית הגמ' היא כנ"ל כיון דהוא שליחו של מקום ג"כ אין הוא תלוי כלל בשליחותינו שנימא שאם לא עשה כמו שאנחנו רוצים יהי' השליחות בטל:
ומעתה כ"ז דוקא לענין ביטול השליחות אם לא יעשה כדעתינו שפיר אמרינן כיון דגם הוא שותף או דהוא שליחא דרחמנא אינו תלוי בדעתינו אמנם לענין זה שיהי' צריכין הבעלים לעמוד ע"ג שפיר י"ל כיון דהוא שליחא דידן ג"כ לכן צריך שיהי' הבעלים עומדים ע"ג להודיע שהוא שלוחם ג"כ ול"צ קרא דתשמרו ולכן דוקא בקרבן יולדת דהוא קרבן יחיד שאין הכהן שותף בהקרבן וכן הוא קרבן אשה מוכרח רש"י להביא קרא דתשמרו לפמש"כ במק"א דאיבעיית הגמ' הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן לכאו' צ"ע דמהכ"ת נימא דשלוחי דידן הם כיון דאין אנחנו בגדר זה כלל להקריב קרבנות א"כ מהכ"ת נימא דהם שלוחינו:
אמנם נראה דהענין הוא כיון דבאמת בשעת מתן תורה הי' כל ישראל ממלכת כהנים וכן הי' ראוי להיות לולא חטא העגל שנטלה הכהונה מהם במקדש אמנם בבמה נשארת עליהם קדושת כהונה ולכן שפיר א"ל דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי הו"ל למימר דהם שלוחינו ולכן אע"ג דמוכרח מכח האי כללא דהם שלוחי דרחמנא מ"מ גם שלוחי דידן הם ולפי"ז באשה דלא היתה בכלל ממלכת כהנים ופסולה בבמה כמושכ"ל בארוכה פשיטא דכהנים הם רק שלוחי דרחמנא ואינם בגדר שלוח' כלל לכן צריך קרא דתשמרו דאפי' במקום דל"ש שליחות צריך להיות עומד ע"ג הקרבן:
אך כ"ז רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא נלענ"ד בהסוגי' דיומא דפשיטא להש"ס דגם בק"צ הוי כהנים רק שלוחי דרחמנא מצד כ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי וכן הספרי דצריך קרא דתשמרו שהבעלים יעמדו ע"ג בשעת הקרבת התמידין ע"כ דס"ל דלא נוכל לומר דכהנים הם שלוחי דידן בשו"א אע"ג דהם שותפים והם שלוחי דרחמנא ושלוחי הכהנים ג"כ דכ"ז צריך שיועיל שיהי' שלוחים דכל ישראל ג"כ אע"ג דאנן ל"מ עביד מ"מ שייך בזה כ"מ דאיהו לא מצי עביד:
וביאור הענין דיש שני מיני מילתא דאיהו ל"מ עביד א) מה שא"י לעשות בעצם כגון בנזיר. י"ב ע"ב דא"א עתה לעשות שליח יען שהדבר אין לו עוד עתה חלות וא"א לעשותה וכן הא דב"ק קי"ד אם הי' כהן חולה או זקן להסוברים דגם זה בגדר איהו ל"מ עביד וכן בעובדא דתה"ד שעושות שליח בשעה שהוא קמח להפריש חלה מהעיסה בכל אלו שפיר י"ל דאם א"ל שותפות או דנעשה שליח גם לאחר חל השלוחות גם לזה כיון דבעידן עשיית השליחות אם ניחס המעשה להמשלח הוי מעשה מעלי' רק דאמרינן דלא הי' יכול לעשות שליח ע"ז אמרינן דבכה"ג חל השליחות משא"כ אם ניחס פעולת השליח להמשלח יהי' המעשה נפסל דהמשלח אינו בגדר אותה מעשה ואם הוא יעשה אותה יפסל ומטעם זה אינו בגדר מצי עביד בזה ל"מ מה שהוא שליח של אחר או מה דא"ל שותפות בגוי' דסוף כל סוף לא נוכל לומר דהוא שלוחו ג"כ דא"נ שש"א כמותו והמשלח עשה זאת הרי העבודה פסולה דזר שעשה עבודה ה"ה פסולה ולכן פשיטא להספרי ולש"ס דידן ביומא דכהנים רק שלוחי דרחמנא הם ואינם שלוחי דידן כלל מצד כל מילתא דאיהו ל"מ עביד וכשיעשה אותה יפסל א"כ ל"ש בזה לומר דמעשה השליח מתיחס להמשלח:
ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה הג' מוהרש"ק ז"ל בס' קנאת סופרים סי' ל"ג במכתבו לכבוד מורי הגאון מקאליש ז"ל הא כהנים המה שלוחים בשכר וא"כ מה בכך דאנו ל"מ עבד ועיי"ש שמתוך זה רוצה לומר שדוקא בק"צ דאין להם שכר כלל דהיינו בעולת צבור הוי שלוחי דרחמנא משא"כ בקרבנות יחיד דאפי' בעולות עכ"פ העור לכהנים שפיר המה שלוחי דידן מכח דבשליח בשכר ל"ש כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ובמחכת"ה טעה בדבר משנה דהרי מבואר בזבחים ק"ג ע"א דאף בק"צ העור לכהנים וכן במותרות דאזלי לנדבת צבור פליגי שם וג"כ מסקינן דהעורות לכהנים וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ה מה' מעה"ק ואין בזה שום ספק:
אמנם לדברינו א"ש דמה בכך דהם שלוחים בשכר מ"מ כיון דאם אנחנו נעשה העבודה הרי היא פסולה ל"ש לומר דהוי שלוחי דידן אך כ"ז א"נ דשש"א כמותו היינו דהמעשה מתיחס להמשלח כאילו המשלח עשאו משא"כ לשיטת הסוברים דשש"א כמותו היינו דהשליח נעשה כבעלים כמו"ש הריב"ש ז"ל להסביר הסברא דמ"ד א"ש נעשה עד דהו"ל כגופו ועי' בא"מ אהע"ז סי' ל"ה ס"ק א' בשם הריב"ש בת' בזה (והי' בהעלם. עין מכבוד יד"נ הגאון בס' לקח טוב כלל א' עיי"ש אות א') וא"כ א"א לומר דזה הפירוש דכ"מ דאיהו ל"מ עביד לא מצי משוי שליח דא"כ יפסל המעשה זה אינו דהשליח הוא כהן והוא יכול לעבוד עבודה וע"כ הפירוש דמצד דל"מ עביד אין בכחו לעשות שליח ע"ז הדבר ור' כהנא הוא תלמידו דרב וס"ל ג"כ דא"ש נעשה עד וא"כ שפיר י"ל דאם הוא שלוחא דרחמנא יכול להיות גם שלוחא דידן כמו"ש התוס' קידושין הנ"ל הכלל שענין זה תלוי בגדר ענין השליחות מה הוא:
ועפ"ז דעת לנבון נקל לת' דעת בעל העיטור דס"ל דלהלכה ל"צ תשמרו גבי תמיד רק משום דהוא מסברא אמנם דעת הספרי נראה כדאמרן דס"ל דענין שליחות דהמעשה מתיחסת להמשלח ולכן היכא דפסולה בהמשלח לא מצי משוי שליח בשום אופן ולזאת ליכא למימר דכהנים שלוחי דידן וזה ג"כ שיטת סתמא דגמ' ביומא י"ט דאמרינן דהגירסא על דעתינו וע"ד ב"ד ויש עוד להרחיב הדיבור בזה ולבאר הרבה ענינים עפ"ז וכבר כתבנו בהרבה מקומות בענינים אילו ולא באנו בזה אלא לברר שורשן של דברים בענין שליחות הכהנים מפני שעוררתני לזה והי' זה שלום וברכה כאו"נ ונפש ידידך דודך הדו"ש:
ודע שבענין זה יש לי עיון ברש"י תמורה (ד' ל"ב) שפירש בהא דאמר עולא דהמקדיש עולה לבדה"ב א"ב אלא עיכוב גזברין בלבד דהיינו שהגזברין חייבין לעמוד בשעת הקרבה דא"א שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג ועי' בתוס' שם אם כי מפרשים באופן אחר אבל נראה דבדין זה מודים דהגזברים הוו בעלים לענין זה שצריכין לעמוד ע"ג הקרבן:
ואני תמה על עצמי איך אפ"ל כן כיון דאמרת דקרב עולה וברור הדבר דהוא עבור הבעלים הראשונים שהקדישו דהרי קיי"ל דמוכר עולתו לא עשה ולא כלום וא"כ איך שייכות לומר דההקדש הוי בעלים שהגזבר דהוא בעלים של הקדש יהי' צריך לעמוד בשעת הקרבה והנה במקדיש להתכפר בו אחר נראה מסברא דהמתכפר הוי לענין זה הבעלים שצריך לעמוד בשעת הקרבתו כיון דהוא לכפרתו א"כ ה"ה הכא במקדיש עולה לבדה"ב כיון דנשאר עולה וקרב על שם בעלים הראשונים מה ענין הגזבר לזה:
ומדי עיוני בענין זה אמרתי לרשום לך מה שנלענ"ד בפי' הספרי בפרשת תמיד ואמרת להם אזהרה לב"ד וצ"ע הכונה ועי' בזי"ר שמפרש דקאי על מצות כפיי' וז"ד ולולא דמסתפינא הייתי אומר עפימ"ש הראב"ד ז"ל באס"ז כתובות בפ' שני דייני גזירות דלכן דייני גזירות היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כיון דהי' לצורך עבודה והכונה כיון דקרבנות תמיד הי' כל ישראל כלולין בהם והי' צריכין להיות כשרים שאל"כ יהי' התמיד זבח רשעים ולכן הי' נחוץ לב"ד להשגיח על ישראל ולגזור עליהם גזירות שילכו בדרך הישר כדי שיהי' הקרבן תמיד עולה לרצון:
וזה נראה כונת הספרי ואמרת להם אזהרה לב"ד היינו אזהרה לב"ד שידונו בצדק שזה נוסף עתה מפני מצות התמיד ובאמת למ"ד כל מ' שנה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד רק שבט לוי הקריבו דישראל לא הי' להם חלק בקרבנות צבור עי' חגיגה ו' ובטו"א מה שכ' בטעמא דמילתא ומה שכ' הג' ר"ב פרענקיל ז"ל בקו"א שם מילקוט:
א"כ נראה דלכן עתה כשמתו כל אנשי המדבר וצוה הקב"ה מצות התמיד לכל ישראל מחדש כמו שהוא עיקר המצוה שיהי' לכל ישראל חלק ולא כמו שהי' עד כה ולכן צריך אזהרה לב"ד לראות שידונו כל ישראל שלא יהי' עול ביניהם שעיד"ז התמידין מכפרין וי"ל דזה הפירוש עולת תמיד העשוי' בהר סיני דהמצוה הוא שיהי' כל ישראל כלולין בה והיינו ע"י שיהי' כולם כאיש אחד בלב אחד כמו שהי' בסיני כמאמרם ז"ל על ויחן ישראל:
ועי' בתוס' חולין (ד' י"א) ד"ה אבל שהקשו דאמאי לא ילפינן מכל קרבנות דדחי שבת דדילמא טרפה הוא וכתבו לת' בזה"ל ונ"ל דא"י להוכיח משום דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלדחי שבת מצות קרבן כמו שבפק"נ אמרינן בסופ"ק דכתובות דלא הלכו בו אח"ר עכ"ל ולכאו' צ"ע הדמיון לפק"נ:
ולהנ"ל י"ל דהתוס' לשיטתם דמותר לחלל שבת להציל חבירו מאיסור אפי' בחילול שבת דאורייתא ועי' בשע"ת או"ח סי' ס"ו סי"ד ועיי"ש בטו"ז מה שהעיר בסי' שכ"ח דהרשב"א ז"ל פליג עכ"פ דעת התוס' כן הוא כיון דגדול המחטיא את חבירו יותר מהורגו גם זה בכלל פק"נ וא"כ י"ל דה"ה דק"צ דוחין שבת כיון דהם לצורך כלל ישראל לכפר עליהם כמאמרם ז"ל דתמיד של שחר מכפר על עבירת הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירת היום וכיון שכן הו"א דדומה לפק"נ דדוחה שבת אף בספק ודוק:
פרק ה
שם ו' עולת שבת בשבתו וברש"י ז"ל והוא מספרי ולא עולת שבת בשבת אחרת הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים בשבת הבאה ת"ל בשבתו מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו לכאו' צ"ע ממ"נ אם מהני התשלומין הרי מהני התשלומין כל ימי השבוע ג"כ כמו כל קרבן דיש לו תשלומין וא"כ מהכ"ת דידחה שבת הבאה הא אפשר מערב שבת וכללא הוא להלכה דקיי"ל כר"ע דכל היכא דאפשר מע"ש אינו דוחה את השבת וע"כ דליתא בתשלומין ומזה עצמו ראי' שדוחה שבת ע"כ דליתא בתשלומין דאם הי' אפשר בתשלומין לא הי' דוחה שבת לגמרי כמו חגיגה דא"ד שבת מה"ט כמו שהאריך בזה הטו"א ריש חגיגה א"כ מהכ"ת שיקריבו בשבת הבא (ועי' לקמן ברש"י ז"ל בקרא דזאת עולת חודש בחדשו שפירש סתמא דאין לו תשלומין ובאמת בספרי נקט ג"כ לישנא דל"נ דיקריב בחודש הבא אך נראה שרש"י ז"ל הבין דבר"ח אם ליתא בתשלומין ממילא דאינו קרב גם בחודש הבא אך א"כ צ"ע אמאי בשבת העתיק רש"י ז"ל לשון הספרי דסד"א דיהי' קרב בשבת הבאה ובאמת מוכרח כן דאל"כ אמאי דחי שבת):
ואם אמנם כי י"ל דא"ר מחגיגה שאינו מחובת השבת לכן שפיר אמרינן דלא דחי שבת כיון דא"נ דדוחה הרי איתא בתשלומין ולכן א"ד שבת כיון דאינו מחובת השבת משא"כ מוספי שבת אע"ג דאיתא בתשלומין מ"מ דוחה שבת כיון דהוא ממצות השבת וז"ב וכבר העיר הגאון בפנים יפות ז"ל על הא דמנחות דוחין את השבת בלישה ובהקרבה דהרי קיי"ל מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' לאחר כמה ימים א"כ יכול לקיים שניהם ואמאי דוחה שבת וע"כ כמו"ש משום דהוא ממצות השבת דוחה שבת אע"ג דאפשר לקיים ב' והא דבהקטרת אימורין נראה דא"ד שבת אלא משום שכבר דחתה שחיטה את השבת היינו משום דהקטרה אינה מעכבת ועיקר הקרבן הוא זריקת הדם משא"כ מה שהוא עיקר הקרבן והוא מחובת היום דוחה שבת אע"ג דאפשר לאחר השבת אך מ"מ צ"ע דנראה מרש"י ז"ל דאפי' א"נ דאינו בתשלומין מ"מ יהי' קרב בשבת הבאה:
והנראה דמזה ראי' למש"כ בס' חמדת ישראל בקו"א לחלק הלאוין אות ח"י אות קטן ג' דבאמת כל השבתות אחת הן וראי' דמחלל שבת במזיד בח"ש בשבת זה ובח"ש בשבת הבא מצטרף לחיוב דבחילול שבת במזיד לא אמרינן שבתות כגופין ואינן מחלקין ומעתה שפיר י"ל דאע"ג דקרבנו של שבת א"ל תשלומין בחול אבל מ"מ יהי' קרב בשבת הבא כיון דכל השבתות אחת הן ולכן שפיר צריך קרא דלענין קרבנות של שבת אינו כן ואם עבר שבת ולא קרבו שוב אינן קרבין בשבת הבא ואין זה ענין כלל לתשלומין אמנם ז"ד בשבת דמשמים הוא דמקדשי לי' שפיר י"ל דאע"ג דאין תשלומין לקרבנותיו מ"מ יקריבו בשבת הבא דכל שבתות אחת הן אמנם יו"ט ור"ח דתלי' בב"ד ע"כ הטעם דא"ק אלא בר"ח הוא מצד דל"מ בהו תשלומין ומדוקדק לשון רש"י ז"ל וז"נ מאוד:
ובדרוש לשבת שובה דהאי שתא אמרתי לת' בזה מה דקשה לי טובא בהא דשקלי וטרי בש"ס יומא (ד' ס"ו ע"ב) בהא דדרשינן עתי אפי' בשבת למה הילכתא ודייקינן מינה דאין עו"ה ליוה"כ וידוע סתירת הסוגיות ביומא ובכריתות בענין אי אמרינן שאני יוה"כ דמצותו בכך ואמאי לא מקשינן בש"ס על הא דדרשינן בתו"כ פ' אחרי פ"ו הלכה ט' ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה. יקטיר אף בשבת. יקטיר אף בטומאה. וקשה למ"ל קרא דיקטיר אף בשבת והרי הקטרה אסור ביוה"כ לכ"ע ומה יענה רפרם דדייק מהא דעתי דאין עו"ה ליוה"כ דא"כ למה צריך קרא בהקטרה:
ואמרתי לת' דהנה לכאו' יש לעי' בגוף הוכחת רפרם דאין עו"ה ליוה"כ דאל"כ למ"ל קרא דדוחה שבת דמ"ל יוה"כ מ"ל שבת וקשה לפי הנ"ל דס"ל לנו"ב ומנ"ח דמחלל שבת מצטרף לחיובא אף בהרבה שבתות א"כ מוכרח דמחלל שבת אין החילול רק בשבת זה אלא שפוגם החילול גם בשאר שבתות כיון דכל השבתות אחת הן ומצטרפין לחיובא משא"כ מצד חילול יוה"כ אינו כן ואינו מחלל אלא יוה"כ זה שאין צירף ליוה"כ עם יוה"כ אחר וגם לשבת אין לו צירף דשני קדושות הן כמבואר במשנה דכריתות (ד' י"ט ע"א) דאמרינן דמקצתו עשה היום ומקצתו עשה למחר וא"כ א"ר מדדוחה יוה"כ שידחה גם שבת דחילול שבת נוגע החילול גם בשבת שלאחר יוה"כ שאז שוב ליכא המצוה משא"כ חילול יוה"כ אינו נוגע אלא ליוה"כ וזה דחי' יוה"כ:
אמנם י"ל עפ"מ דמבואר בגמ' הוציא חצי גרוגרת ואכלה וחזר והוציא אינו מצטרף כיון דבשעה דהוציא האחרון כבר ליתא להראשון הרי דאפי' באותו שבת אין לו צירף בהוצאה אלא דוקא באיתא לכל השיעור יחד א"כ מכ"ש דל"ש לומר דהוצאת השעיר דנעשה איברים איברים וליתא לעבירה לאחר השבת שיהי' נוגע החילול שבת גם לשבת שאחריו כיון דבשבת השני שוב ליתא למלאכה ובכה"ג אינן מצטרפין שבתות לחיובא ולכן מדייק רפרם שפיר דאין עו"ה ליוה"כ דאל"כ אין נפ"מ בין שבת ליוה"כ:
ומעתה י"ל לפמ"ש הפרמ"ג לחדש די"ל דהא דאינו מצטרף אלא כשאיתא כל השיעור יחד בשעת גמר המלאכה ה"ד במלאכת הוצאה משום דהוצאה מלאכה גרועה היא משא"כ בשאר מלאכות אינו כן ומצטרף אפי' כי ליתא לח"ש קמא לפי"ז בבישול וכיו"ב לדעת הנו"ב והמנ"ח דחייב אפי' בשני שבתות אפי' בליתא לקמא חייב אם עשה מלאכה בשני שבתות בכל אחד ח"ש אע"ג דבשבת הב' ליתא לחצי המלאכה הראשונה א"כ ממילא ה"ה בעושה כל המלאכה בשבת זה נוגע החילול גם לשבתות הבאים ושוב א"ר מיוה"כ לשבת ולכן רק בהוצאה שו"ט בגמ' דאין נפ"מ בין יוה"כ לשבת וז"נ ובדרוש הארכתי בזה לבאר עפ"ז הא דפק"נ דוחה שבת מדכתיב ושמרו בנ"י לעשות את השבת חלל שבת אחד כדי שתשמור שבתות הרבה דזה ג"כ מה"ט ועי' במנחות מ"ח ע"א חטא בשביל שתזכה בשבת אמרינן ואכמ"ל יותר:
פרק ו
שם כ"ו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו' בספרי חדשה שתהא חדשה לכל המנחות וכו' מכאן אמרו אין מביא מנחת ביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתה"ל לא יביא ואם הביא כשר מה הפרש בין עומר לשתה"ל קודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט לפיכך אם קרבו לא יעלו קודם לשתה"ל אסור לגבוה ומותר להדיוט לפיכך אם קרבו יעלו עכ"ל הספרי מבואר מדברי הספרי דההפרש בין קודם לעומר לקודם לשתה"ל היינו אם קרבו שאז יעלו לרצון אבל לכתחילה לא יקריבם לגבוה אפי' אם הקדישם לגבוה והנה בת' שכתבתי לכ' ידי"נ הגאון החסיד מוהר"ש משה נ"י האב"ד דק"ק וויערושאוו פלפלתי הרבה בענינים אלה בבירור כמה ענינים בזה ע"כ אמרתי להציגה כאן כפ"מ שכתבתי אז בפנקס התשובות שלי:
אחדשה"ט באה"ר מאוד נצטערתי בשמעי וכו' עתה הנני לשעשע קצת בד"ת המשמחין את הלב:
א הנה כת"ה העיר הערה עצומה בד' הר"מ ז"ל פ"ז מתומ"ס הכ"א שכ' בזה"ל והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר ומרן ז"ל בכ"מ לא כתב מקורן של דברים וכת"ה תמה בתרתי דמ"ש דאינו לוקה מילתא דפשיטא כיון דהוא רק איסור הבא מכלל עשה ויותר יפלא מ"ש דהקציר כשר דנראה כונת דה"ק דכשר להקרבה וקשה דמהכ"ת שיהי' נפסל להקרבה וצידד כת"ה די"ל דפסול להקרבה מצד נעבדה בו עבירה כיון דנקצר באיסור והוי בכלל מצוה הב"ע וקמ"ל הר"מ ז"ל דכשר להקרבה וי"ל דכונת הר"מ דהוא כשר לעומר אע"ג דהיתה קצירה באיסורא זה תו"ד כת"ה:
והנה מ"ש כת"ה שיהי' כשר לצורך עומר זה דחוק דמלבד דלענין עומר נראה פשוט דאפי' א"נ דבכה"ג נפסל מצד מצוה הב"ע מ"מ לענין עומר בודאי ל"ש לפסלו מטעם זה כיון דאם יקח אותו לעומר הרי לא נעבדה בו עבירה כלל דהי' זה ראשית קצירכם וכ"כ בזה בת' לכת"ה שיש לתלות הד' אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו אך יש לפלפל בזה א"נ דקצירת העומר צריך לשמה דוקא ובלא"ה לא מקרי קצירה לצורך עומר א"כ אפי' אם יקח קצירה זו לשם עומר אח"כ מ"מ לא קיים מצות קצירה אפי' אם הי' כדין שהי' נקצר בלילה ועבר בקצירה זו על העשה דראשית קצירכם ולא מתקן כלל בזה שלקחו עתה לצורך העומר וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ אך בלא זה כיון דהר"מ ז"ל כתב סתמא משמע דאיירי בכל החמש מינים וא"כ ל"מ קאי על מנחת העומר שאינו כשר אלא מן השעורין ולא אדע באמת מה דחקו לכת"ה לומר שכונת הר"מ ז"ל דכשר לעומר הרי לפי דרכו י"ל בפשיטות דכונת הר"מ ז"ל דלא מפסל להקרבה מצד נעבדה בו עבירה בקצירה:
וי"ל בטו"ט להמתיק הדברים עם הדין הקדום דאינו לוקה על הקצירה והטעם כיון דנלמד רק מראשית קצירכם שיהי' הוא תחילה לקצירכם כמוש"כ הר"מ ז"ל לעיל בהי"ג והוי רק מכלל עשה ולפי"ז י"ל דמאותו טעם לא הוי בכלל נעבדה בו עבירה כיון דאין העבירה מוטל על קצירה זו רק כיון דגזה"כ שיהי' קצירת העומר תחילה לכל הנקצרין ע"כ ממילא אסור לקצור מקודם שלא יבטל הראשית בקצירת העומר עכ"פ אין הקצירה בעצם עבירה ולא הוי בכלל נעבדה בו עבירה ועי' במנחות (ד' ה' ע"ב) דאם אמרינן האיר המזרח מתיר אע"ג דלמצוה צריך להמתין עד הבאה שוב הוי מקודם בכלל מהמותר לישראל ואפי' לפ"ד התוס' שם דס"ל דאפי' בכה"ג צריך להיות בכלל מהמשקה לישראל והוכיחו מזה דאינו אלא מצוה מן המובחר מ"מ הכא לענין נעבדה בו עבירה נראה דגם התוס' מודים לסברא שכתבנו כיון דאיסור קצירה רק משום ביטול מצ"ע של ראשית דעומר ואין בגוף הקצירה עבירה לא הוי בכלל נעבדה בו עבירה וא"צ להאריך לחכם כמוי"ב:
איברא דבעיקר הדבר הנה כת"ה ראה רק ראיי' אחת אמנם אני מצאתי להר"ם ז"ל בפ' המשניות במנחות (ד' ס"ח ע"ב) על הא דמבואר במשנה שם דקודם לעומר לא יביא ואם הביא פסול כתב הר"ם ז"ל בזה"ל ומה שאמר שאם עבר והביא קודם לעומר לא יצא וקודם לשתה"ל אם הביא יצא לפי שאין מותר לשום אדם לקצור קודם קצירת העומר ואחר קצירת העומר מותר לקצור לכל אדם מה שירצה עכ"ל מבואר מד"ק ז"ל דזה הטעם דקודם העומר אם הביא פסול מפני שנקצר באיסור קודם קצירת העומר:
ולפ"ז נראה לכאו' דמה"ט פסול לאחר הבאת העומר ג"כ אם הביא זה שנקצר קודם לעומר דמאיזה טעם נחלק ביניהם וא"כ רבינו ז"ל סותר משנתו דהרי בהלכה פסק להדיא דהקציר כשר וע"כ הפי' דלאחר הקרבת העומר כשר להקרבה אע"ג דנקצר קודם לעומר:
ובאמת ד' רבינו ז"ל בפה"מ תמוהין מאוד. א) מה דחקו לפרש מצד איסור קצירה דלפי"ז אם נקצר לאחר קצירת העומר וקודם הבאת העומר אם הביא כשר קודם הבאת העומר והרי במשנה מבואר דאם הביא קודם לעומר פסול והיינו אפי' לאחר קצירה וקודם הבאה וכמבואר להדי' בר"מ ז"ל בהלכה טו"ב שם. ב) מי לא סגי לי' בטעם המבואר בגמ' מצד דלא הותר מכללו להדיוט ופסול קודם הבאת העומר מצד דאינו מהמותר לישראל. ג) תמי' מאוד דהרי לפי טעמו דהר"מ ז"ל דמצד איסור קצירה נגעה בה ע"כ צ"ל דהא דמבואר במשנה דקודם לעומר פסול היינו בקוצר קודם קצירת העומר וא"כ אמאי במביא אותו לאחר הבאת העומר פסול כיון דפסול מצד נעבדה בה עבירה מנ"מ אימת מייתי להו שו"ר בקרן אורה מנחות הרגיש בד' הר"מ ז"ל בפה"מ ול ביאר כל הצורך עיי"ש:
ובפלפול התלמידים אמרתי להעיר בד' רש"י ז"ל במשנה שם בהא דמבואר דאין מנחות וכו' קודם לעומר פי' רש"י ז"ל שם מנחות מנחת סוטה עכ"ל וצ"ע לכאו' מה כונתו בזה הלא כל המנחות אף חיטין אסורין מלפני העומר ולמה פי' רש"י ז"ל מנחת סוטה דוקא:
ואמרתי לתרץ דרש"י ז"ל בא להשמר שלא נאמר דהאיסור משום שנקצר באיסור כמו"ש הר"מ ז"ל דא"כ איך כללא כייל דאין מביאין קודם לעומר ואם הביא פסול הא קיי"ל דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וא"כ משכח"ל מנחות שנקצרו קודם לעומר בהיתר ואמאי יהי' פסולין:
אך י"ל דד"ז דקיי"ל דממקום שא"א מביא אתה קוצר הוא רק בשעורין שממנו מביאין העומר בזה שפיר יש לחלק כנ"ל משא"כ בשאר מינים כיון דבלא"ה אין מביאין מהם מנחת העומר וגלי רחמנא דאין משגיחין בזה על מין שאתה מביא בזה ל"ש למדרש ממקום שא"א מביא כיון דאין זה לאו בר הבאה הוא בלא"ה ולפ"ז יהי' דין שאר המינין חמירי משעורין:
וקצת הכרח לזה מד' הר"מ ז"ל הנ"ל דכתב באמת לפסול מנחות מצד קצירה דאיסורא וקשה הא משכח"ל מבית השלחין וכיו"ב א"ו דבכל המנחות שהן חיטין אין נפ"מ ותמיד אסור בהו קצירה:
ומעתה ז"ד כל המנחות אבל מנחת סוטה דבאה מן השעורין ליכא למימר משום איסור קצירה דיש עצה לקצור ממקום שא"א מביא וע"כ משום איסור אכילה להדיוט ולהורות זה פירש רש"י ז"ל דמנחות מנחת סוטה:
איברא דלקושטא דמילתא ז"א וברור הדבר להיפוך דכל מיני תבואות לא אסירי אלא ממקום שכשר להביא העומר דנהי דלא דרשינן ממין שאתה מביא ואמרינן דאתקשו לשעורין מ"מ לא חמירי משעורין ואם הוא במקום שא"א מביא מותר לקצור כל המינים אך לפי"ז יפלא מאוד על הר"מ ז"ל שנתן הטעם מצד איסור קצירה כיון דאפשר בהיתר ואולי י"ל דס"ל להר"מ ז"ל דכמו דבמנחת העומר אין מביאין מפירות שבעמקים כיון דאינן מן המובחר ה"ה בכל המנחות דבכל הקרבנות המצוה שיהי' מן המובחר ולכן סתם מנחות הם ממקום שאתה מביא:. ולת' דעת רש"י ז"ל דנקט מנחת סוטה אולי י"ל דבא להורות בזה שלא נימא דמנחת סוטה שהי' מקמח שעורין וא"ר כ"כ למאכל אדם וא"ד למנחת העומר דהיתה סולת ומנופה בי"ג נפה משא"כ מנחת סוטה ושוב לא יפסל בו כלל הפסול דאינו מהמותר לישראל כיון דבלא"ה א"ר לאכילה וכבר הארכנו במק"א כיו"ב בכמה ענינים אם א"ר לאכילה בלא"ה אם פוסל בו איסור דמהמשקה לישראל ומקורן של דברים בירושלמי סוכה במשנה דיין ומים שנתגלו פסולין למזבח לפי פירוש הפני משה שם וכבר העיר בזה ידידי הגאון שי' בס' אתד"א והארכנו בזה בת' להרב הנ"ל ואכמ"ל:
ועי' לעיל ד' ה' ע"ב ברש"י ד"ה ובדבר הראוי לעבודה שכ' מה"ט דמנחת סוטה לאו עבודה היא כלל אלא לברר עון אתי' עיי"ש וא"כ י"ל דל"ש בו פסול דמהמשקה לישראל לכן פירש רש"י ז"ל דאין נפ"מ דכל המנחות פסולין קודם לעומר וזה נראה נכון בדעת רש"י ז"ל אבל אינו מספיק לת' בזה דעת הר"מ ז"ל לומר דהר"מ ז"ל ס"ל דבאמת במנחת סוטה ל"ש פסול זה דאסור באכילה להדיוט וכיון דבמשנה סתמא קתני וגם מנחת סוטה במשמע לכן צריך טעם מצד איסור קצירה ז"א דא"כ הדר"ל קושיתינו הא אפשר להביא ממקום שא"א מביא מנחת העומר וא"ל דמצוה שיהי' מן המובחר הא גם מהמותר לישראל ל"צ להיות ומכ"ש דאינו מצוה שיהי' מן המובחר כמו דאינו סולת מה"ט וכמפורש בהש"ס הכלל שד' הר"מ ז"ל בפיה"מ תמוהין מכל צד לכאו':
ב ומה שנלענ"ד לפי חומר הנושא בדעת הר"מ ז"ל ומקודם נבאר מה דחקו דהר"מ ז"ל להוסיף טעם חדש ולא סגי לי' בטעמא דאסור להדיוט והנלענ"ד בזה דהנה יש לעי' במשנה דקתני קודם לעומר לא יביא ואם הביא פסול קודם לשתה"ל לא יביא ואם הביא כשר אם הפירוש הביא הוא הקרבה דוקא וכ"ז שלא הקריב מקרי לא הביא א"ד דעיקר תלי' בהקדש דאם הקדיש המנחה שוב הוי בכלל הביא ומקריבין אותו אף לכתחילה קודם לשתה"ל וכן בעומר אם הקדישו קודם פסול ושוב אין עצה להקריב אחר הבאת העומר:
ונראה לפשוט זה מד' הירושלמי המובא בר"ש ז"ל פ"ד דחלה משנה י' על הא דמבואר במשנה דאנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם עיי"ש שהקשה בירושלמי למה לא קבלו הא אם הביא כשר וקשה מה קשי' הא לכתחילה אין מקריבין וא"כ הכ"נ לכתחילה אין מביאין לעזרה ולעשות הנחה לפני ד' שזה במקום הקרבה בכל הקרבנות ומבואר מזה דהירושלמי ס"ל דהא דאמרינן דאם הביא כשר היינו דאם הקדישן והביאן לעזרה קריבין לכתחילה. ולכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דהירושלמי לשיטתו יש לו הכרח לפירוש זה דהא דמבואר במשנה דאם הביא כשר היינו בעבר והקדיש לבד כשר להקריב דא"נ דאפי' בעבר והקדיש קודם עצרת אין מקריבין את המנחה אלא לאחר עצרת יקשה הא עובר תמיד בעשה דרגל אחד שלא הביא המנחה קודם עצרת וא"ל כיון דאסור להקריב ל"ש העשה ז"א לפ"מ דמבואר בירושלמי פסחים ר"פ אלו דברים על מה דמבואר במשנה והקטר חלביו אלו עבר והביא שמא אינו כשר וכו' ועי' בפי' הפני משה דקאי על בל תאחר אם בדיעבד כשר אע"ג דלכתחילה אסור להקריבו עובר על בל תאחר א"כ ה"ה הכא מוכרחין אנו לפרש דאם הביא כשר היינו על ההקדש דליכא למימר דאפי' אם הקדיש המנחה אסור להקריבה עד לאחר עצרת כיון דיעבור על בל תאחר לחד מ"ד דברגל אחד עובר ולכ"ע בעשה כיון דבעצרת לא יוכל להקריב דאין נו"נ קריבין ביו"ט ולכן הכריח מזה הירושלמי דהפירוש דלא יביא היינו על ההקדש:
לפ"ז נראה לענ"ד דאע"ג דהר"ם ז"ל פסק בביכורים אם עבר והביא ביכורים מניחין אותם עד עצרת ומקריבין אותם ה"ד ביכורים דאפשר להקריב אותם גם בעצרת דליכא בהו איסור מלאכה ולכן אין מקריבין אותם קודם לשתה"ל משא"כ מנחות ונסכים כיון דאסור להקריבם בעצרת כנ"ל שוב בעבר והביא מקריבין אותם לכתחילה קודם עצרת וכנראה מד' הירושלמי שם דדוקא ביכורים לא קבלו משום דהי' מסוים עיי"ש נראה מבואר דבכל מנחות אם הביא מקריבין אותם לכתחילה וי"ל דהוא מטעם הנ"ל מחשש ב"ת או עשה דרגל אחד:
איברא דלקושטא דמילתא אין הסברא מסכמת לזה דבכה"ג יהי' בל תאחר כיון דאסור להקריב לכתחילה קודם לכן ופירש הירושלמי כיון דאם עבר והביא כשר איכא בל תאחר אפי' א"נ כפירוש הפני משה בפ' א"ד שם מ"מ נראה לחלק בין זבחים למנחות דהנה באמת הסברא קשה להבין דאיך אפ"ל דעובר על בל תאחר הלא הוא רוצה להקריב והכהן א"ר להקריב משום שהוא יו"ט א"כ אף א"נ דמה שהוא בידו באיסור ג"כ חשיב בידו ולאו בכלל אונס הוא מ"מ הא אינו בידו כלל:
ועי' בשיורי קרבן פ"א דר"ה ה"א שדחה באמת פירוש הפנ"מ וכתב דלא קאי על ב"ת כלל אמנם בת' כתבנו די"ל עפ"מ דמבואר בביצה כ' ע"ב איבעית הגמ' למ"ד נו"נ א"ק ביו"ט עבר ושחט מה ופליגו רבה בר"ה ורבא אי זורק את הדם להתיר הבשר באכילה דוקא או דמותר לזרוק אפי' אם הוא רק להקטיר אימורים לערב עיי"ש:
ומעתה י"ל כיון דשחיטה בזר כשירה שפיר קאמר הירושלמי דעובר על בל תאחר כיון דאם עבר והקריב כשר וזה הוא בידו ע"י שישחוט דאח"כ שוב יהי' הכהן זורק את הדם וא"כ ל"ח אונס כיון דבידו שיהי' קרב ביו"ט אע"ג דהוא בידו באיסור (ובזה י"ל דלכן הירושלמי בת' הראשון לא ניחא לי' בסברא זו ות' משום דהי' לו להביא קודם הרגל די"ל דס"ל כרבא דזורק רק להתיר הבשר באכילה א"כ בעו"נ ליכא עצה ויקשה בעו"נ אם רגל האחרון בעצרת הגם דירושלמי מיירי בבכור מ"מ י"ל דרוצה לומר שיהי' א"ש בכל עניני ב"ת והבן ואכמ"ל בזה):
ומעתה נראה דז"ד בזבחים אבל במנחות כיון דאינו בידו כלל וצריך כהן לקמיצה שהוא תחילת עבודה וא"כ אינו בידו כלל ושוב אין שום סברא לומר כיון דבדיעבד יהי' כשר עובר על ב"ת כיון דלכתחילה אסור להקריב מה"ת:
ותלמידי האברך החריף כ"ש מוה צבי הירשיל נ"י חתן יד"נ הגאב"ד מוויערושאוו נ"י הערנו לת' קשית השיורי קרבן דבאמת דבריו נכונים דבודאי אם הביא הקרבן בעצרת והכהנים לא הקריבו אותו ליכא ב"ת כיון דאיהו דידי' קעבד ועל הקרבה הוא אונס רק דכונת הירושלמי הוא אם לא הביא כלל בעצרת עובר על בל תאחר דאע"ג דהיום לאו זמן הקרבה הוא והי' ק"ל לירושלמי איך שייך בזה ב"ת כיון דבלא"ה לא יהי' מקריבין את הקרבן ביו"ט וע"ז תי' הירושלמי כיון דאם עבר והביא כשר שוב עובר על בל תאחר על שלא הביאו לעזרה כיון דיש בו שייכות הקרבה עכ"פ בדיעבד הנ"ל להביאו וכיון שלא הביאו עובר על בל תאחר אבל אם הביאו באמת נהי דלא מצי מקריב לי' ולא קרבו לי' אינו עובר בבל תאחר והסכים עמו חותנו הרב נ"י שיפה אמר בזה:
ולענ"ד לא נהירא כיון דאפריש הקרבן בלא"ה כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא א"כ הבאה זו א"מ ואינו מוריד וכ"ז שלא אקריב לא קיים נדרו ועובר על בל תאחר וברור הדבר דאם הביא הקרבן לכהן להקריב והכהן נתעצל ולא הקריבו עד שעברו ג"ר דעובר על בל תאחר דמוטל עליו לראות שיהי' קרב בזמנו וכ"ז שלא אקריב עובר משום בל תאחר דאפריש ולא אקריב ועי' במל"מ פי"ד ממעה"ק ה"ה מ"ש בזה וא"כ גם בעצרת א"נ דחשוב אונס מה שלא הקריבו ל"ש לומר דעובר על ב"ת משום שלא הביאו כיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:
ובאמת גם פירושי בירושלמי יש לדחות לפמ"ש דבמנחות ל"ש סברא זו א"כ יקשה איך שייך במנחות בל תאחר אם הי' רגל האחרון עצרת כיון דהוי אונס תמיד כנ"ל ויש להוסיף דבמנחות אפי' אם נקמצה מ"מ אסור להקטיר המנחה מבע"י דמלאכה דאורייתא אינו מותר מבעוד יום וא"כ ממילא המנחה פסולה דהקטרת הקומץ אינה כשירה אלא ביום וא"כ במנחות הוי אונס גמור ולא משכח"ל שיהי' קרב בשו"א אם לא בעבר והקטיר את הקומץ ביו"ט ואעפ"כ צ"ל דס"ל לירושלמי דעובר על בל תאחר ויש הרבה לבנות ולסתור בזה ואכ"מ:
אמנם יהי' איך שיהי' דבר זה מבואר בירושלמי דהא דאמרינן בשתה"ל אם הביא כשר היינו הבאה גרידא ושוב מותר להקריב וא"כ ממילא הא דקתני במשנה דקודם לעומר אם הביא פסול הפירוש ג"כ על הקדש גרידא אפי' אם לא הקריבו עוד ג"כ פסול ושוב נפסל לגמרי אפי' להקריבו לאחר העומר ולכאו' טעמא בעי מאיזה טעם יהי' פסול להקריב לאחר העומר כיון דבשעת הקרבה הוא מותר לישראל ומה בכך דבשעת הקדש לא הי' ראוי ואין לומר דפסול מצד דחוי ז"א אחד דלא גרע ממחוס"ז דגלי רחמנא דאינו פוסל בו דיחוי ואפי' למ"ד בע"ח א"נ א"כ א"ר ממחוס"ז בזבחים למנחות מ"מ הא להלכה דיחוי מעיקרא לא הוי דחוי:
ומלבד זה יפה השיב כבוד יד"נ הרב הנ"ל נ"י כיון דמנחות כ"ז שלא נתקדשו בכלי הוי רק קדושת דמים וא"ד בדמים וכבוד הרב הנ"ל רצה לומר דבאמת זה הפירוש אם הביא כשר היינו שהביאם בכלי שרת דא"נ דלא יקריב הרי יפסלו דכ"ש מקדשין ליפסל ולכן מקריבין לכתחילה אבל כ"ז שלא קידשם בכלי שרת אה"נ דלא יקריב ואינו בכלל הביא ולדבריו א"ש במנחת העומר ג"כ דאם הביא פסול כיון דלהקריבם א"א מצד מהמשקה לישראל ממילא נפסלים משום שנתקדשו בכלי שרת:
איברא דלקושטא דמילתא א"ז מספיק דמלבד דמקשית הירושלמי הנ"ל גבי ביכורים נראה דהבאה גרידא אפי' שלא בכלי שרת הוי בכלל הביא דהא בביכורים ל"ש כלי שרת כלל מלבד זאת גם א"נ כן דפירושא דמתניתן דהביא ולא הביא היינו אם נתקדש בכלי שרת ג"כ וקשה על מה דכייל כללא דאם הביא קודם לעומר פסול דנראה לפי"ז דאפי' אם ביום ט"ז בניסן הביא המנחה קודם הקרבת העומר ונתנה בכלי שרת נפסלה מלהקריב אפי' אחר הקרבת העומר וצ"ע למה כיון דהיום תהי' ראוי' ל"ש בי' פסול דמהמשקה לישראל ואפי' למ"ד דיש מחוס"ז לבו ביום עי' מנחות ד' ה' ע"א היינו רק מה שמקטיר השתא דבשעה שיהי' מותר לא יהי' בעולם בזה שפיר אמרינן כיון דהשתא הוא אסור הוי בכלל א"ר אבל אם מקדישו עתה ונתנו בכל שרת ורצונו להקריבו לאחר הבאת העומר שיהי' נפסל מצד דאינו מהמשקה לישראל זה אינה סברא כלל: